מיניון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיניון
הוספה למועדפים

מיניון

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

וושינגטון הבירה. אמצע המאה העשרים. מיניון גולדבלום היפה והביישנית לכודה בין התנהגותו שלוחת הרסן של אביה ובין הקודים החברתיים הנוקשים של אימהּ. נישואיה להרולד, גבר יפה תואר, מבריק אך עם בעיות משלו, מתפרקים. ומיניון בורחת דרומה עם בתם ג'סיקה, בעזרת הוריה ולוסיל, עוזרת הבית השחורה שעובדת בבית המשפחה, דרך לב מחוז האפליה הגזעית. במיאמי ביץ', שם חוקי הגירושין נוחים יותר, ועל רקע פס
הקול של מוזיקת התקופה, היא מגלה את מיניותה ושוקעת עמוק במערבולת הזמנים המשתנים: עולם תחתון מפוקפק, סמים ומתירנות מינית.
נסיעה מפתיעה לישראל הצעירה מטלטלת אותה עד עמקי נשמתה.

מיניון כתוב בעט מושחז, אירוני וקומי, לירי וחושני, ומסרטט במבט חודר וחומל נפש של אישה אחת על מכאוביה ותשוקותיה.
המחברת - האמנית ג'ניפר בר לב - הקדימה לכל פרק איור בהשראת פרסומות בנות התקופה. המפגש בין הטקסט ובין הדימוי ממחיש לפעמים את המתח שבין האני הפנימי של מיניון, החידתי גם לה עצמה, ובין העולם, החידתי מבחינתה לא פחות.

פרק ראשון

1. שדיה של מיניון

למִינְיוֹן כאבו השדיים. הם היו גדולים, עגולים וכבדים כסלעים, גדושים חלב שהתאבן. באה אחות והזריקה לה משהו, והחלב התייבש.

הרופא, הגאה בעוד ניצחון קטן במלחמתו בהפרשות נשיות, אמר:

״מיניון, תשמחי לדעת שעכשיו לא ייהרס לך החזה."

בסוף מלחמת העולם השנייה שדיים כמו של מיניון היו מצרך מוערך, ולא משהו שצריך לבזבז על תינוקות שיכולים בהחלט להסתפק בבקבוק.

אילו הניחו למיניון להאכיל את התינוקת שלה בדרך הטבע, הכול היה הרבה יותר קל. היא הייתה מתרווחת לה בכורסה הירוקה שליד החלון, חולצת שד ומדמיינת לה, כמו בשיר, את הסנוניות חוזרות לקַפּיסְטְרָנוֹ, מאזינה לתסכית של תיאטרון הוֹלמַרק או קוראת גיליון של מגזין לַייף בזמן שהתינוקת יונקת. בלי למדוד, בלי לערבב, בלי לחמם, ובעיקר בלי לוחות זמנים. זה מה שהיה לה הכי קשה. היא לא הצליחה להיערך בזמן לרעב של התינוקת. הרעב הפתיע אותה בכל פעם מחדש.

התינוקת בוכה ובוכה, היא חשה כאב, ריקנות מבהילה. ואיפה מיניון?

מיניון שוכבת במיטה ושומעת רדיו. הצרחות הנוקבות מפריעות לה להאזין לבני גוּדמָן מנגן, לפרנקי מהמהם בקולו המלטף, לאחד הלהיטים מעברה המפואר. היא מגבירה את המוזיקה, עוצמת עיניים, נשענת על הכר ומתמסרת לזיכרונות.

מיניון ובן זוגה לנשף בליל ראשית קיץ מבושם מאוד, משייטים בכביש במכונית עם גג פתוח בגודל של סירת משוטים. הם חוזרים למגורים של פנימיית הַיילנד מֵנוֹר, הפנימייה הפרטית בטריטאון, ניו יורק, שם מתחנכות בנות יהודיות מהמשפחות הכי טובות, כלומר הכי עשירות, בחוף המזרחי.

אֵם הבית המודעת לחובתה תקבל את מיניון ובן זוגה בחיוך בכל שעה שישובו. השחר כבר עולה, אבל זה הרי ליל הפְּרוֹם, נשף הסיום. הלילה הזה מכל הלילות יש לחלץ מפיו של הבחור את ההצעה המיוחלת, כי אחרת, מה היה הטעם בכל זה? לא חזרת כל הלילה כשיש מלחמה באופק? קיבלת טבעת? יפה! אם הבית יכולה להתהדר בעוד הצלחה. היא רוצה שהבנות שלה יגשימו את המטרה שלשמה נשלחו לכאן. עם קצת מזל, החברים הקבועים שהיו לארוסים ישובו מהמלחמה ללא פגע, רזים והלומי קרב, ייתנו את צווארם בעול, יירתמו למחרשות ויפריחו את השממה בתלמים של מרכזי קניות ובשדות של בתים זהים צמודי קרקע.

מיניון ובן זוגה נעצרים מתחת לפנס רחוב. באלומת האור מפזזים גרגרי אבק זעירים, ערפיליים, בני דמותם של גרגרי האורז שעוד יומטרו, אבל לא על הזוג הזה. אפי לא השחיל טבעת על אצבעה של מיניון בלילה ההוא, וגם לא בשום לילה אחר, אם כי אותה עצמה הוא דווקא כמעט השחיל.

במכונית מתנגן ברדיו השיר האהוב על מיניון: "עיניים ירוקות" של ג'ימי דוֹרסִי:

עינייך הירוקות, בהן אורות רכים,

עינייך מבטיחות לילות מתוקים...

באמצע הכביש, בבגדי הערב שלהם, אפי קד קידה, מיניון משיבה לו קידה והם מתחילים לרקוד ולס, חגים ומסתחררים באור כמו גלגלי שיניים בשעון, והאלומה הבוקעת מהפנס משפדת אותם כפי שתשופד מיניון, הרקדנית החיננית ירוקת העין, בקרוב, אם כי לא הערב, על אלומתו המסויגת של הרולד, ארוסה החייל הביישן, שבניגוד לאפי יהיה רקדן נפלא.

הרעש הטורדני קוטע שוב את חלומה בהקיץ של מיניון. היא מושיטה יד למכשיר הרדיו ומבקשת לסובב את הכפתור ולהגביר עוד את המוזיקה, והנה מצלצל פעמון הדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזאת בבוקר?

סבתא טרייה ומאושרת, שהיא גם חותנת לא ממש מאושרת.

שני בוגרי הקולג' ובתם התינוקת גרים בוושינגטון הבירה, עיר הולדתה של הכלה, ברחוב ירוק, שני צעדים מבית הוריה, שם גדלה מיניון, או לפחות ניסתה לגדול. ההורים הבוגרים שכרו "לילדים" דירה קטנה, ואֵם הכלה ריהטה אותה בטוב טעם, בצבעים שנדמה למיניון שהיא לא סובלת, אם כי היא מעדיפה לא להתעמק בכך. הם גרים בבניין מלבֵנים אדומות שמשכירים בו דירות גם ליהודים. על מדשאת הבניין מצילים עצי אדר והיא מוקפת שיחי הורטנזיה שאיחרו לפרוח, עמוסים לעייפה פרחים גדולים סגולים־כחלחלים.

מבחינת שני הוריה של מיניון, התינוקת כמעט מפצה על חתנם הרולד, שהוא אכזבה גדולה לכל המשפחה. הרולד היה מוכשר יותר כרקדן ולס מאשר כמאהב, וכמאהב יותר מאשר כבעל.

בתפקיד האב לא יהיה לו ממש סיכוי.

מיניון מדדה אל הדלת, מכווצת ומקופלת, וזאת לא בגלל התפרים שעשו לה אחרי לידה בהרדמה מלאה, וכבר הספיקו להגליד בשלושת השבועות שבהם שהתה בבית החולים, אלא משום שבכל אותו זמן הייתה רתוקה למיטתה.

מיניון לא סבלה בלידה. היא אפילו לא זוכרת אותה. היא זוכרת כאבי בטן. היא זוכרת משהו חמים ומגעיל שנזל לה על הרגל. היא טלפנה לאבא שלה למשרד. הוא הגיע כהרף עין והסיע אותה לבית החולים. כל הלילה נשאר איתה. גם את הצירים לא זכרה כל כך בזכות הזריקה שקיבלה. הרולד בא והלך. בתי חולים עייפו אותו. אימא שלה באה והלכה. בתי חולים עשו לה רע. מיניון קיבלה משהו חזק יותר. היא איבדה את ההכרה. כשהתעוררה, הייתה אם.

״בואי, חמודה, תישעני עליי."

בפתח הדירה אוחזת פרל בבתה החיוורת ומחזירה אותה למיטה.

המוזיקה והתינוקת הצורחת מקימות רעש אדיר. סבתא פרל מכבה את הרדיו וממהרת אל חדר הילדים. התינוקת כבר כמעט מתפוצצת מכעס, מרעב ומכאב. ביד איתנה אחת מצמידה פרל את התינוקת לחזָהּ המהודק במחוך, ולוקחת אותה למטבח.

מבטה החודר רואה הכול: צלחת עזובה גדושה בדלי סיגריות על שולחן הפורמייקה הצהוב; בקבוקי יין ריקים בכיור; כוסות דביקות, שזבובים מזמזמים סביבן, עומדות קרוב מדי לקצה הדלפק. הביקורים האלה, שהתחילו כתענוג צרוף, הם עכשיו כורח המציאות.

במקרר יש שלושה בקבוקים מאתמול. פרל הכינה שישה בקבוקים של תחליף חלב בביקור הבוקר הקודם.

אלה שלושה בקבוקים יותר מדי. משמע שהתינוקת לא קיבלה בקבוק לא בערב, לא בלילה, ולא — מחווירה הסבתא — השכם בבוקר. סבתא פרל מעמידה בקבוק אחד בסיר מים ומתחילה להתהלך במטבח הקטן הלוך ושוב, הלוך ושוב, פועה בקול מרגיע ומלטפת בעדינות את הגב הזערורי עד שהבקבוק יתחמם. עכשיו התינוקת שקטה ורפויה כל כך שפרל מתמלאת פחד.

הרדיו שוב פועל. קצב הסווינג ממלא את שלושת החדרים הקטנים המעוצבים בירוק וצהוב.

מיניון עדיין אפופה זיכרונות, שבויה ברשת מחשבותיה על החבר שהיה לה לפני החבר מהקולג', הרולד, החיקוי החיוור לבעל. החבר ההוא היה אפי פלינק, פרחח צעיר עם מכונית, חליפות אופנתיות שעטפו ברשלנות מחוצפת את גופו הרזה, השרירי והמחשמל, ושיער אדמדם, נוצץ מבריליינטין, חלקלק ומפתה. פרל קטלה אותו במשפט אחד:

״הוא נראה כמו בן של חייט פולני."

בן חייט או לא בן חייט, החבר מהתיכון היה בן זונה לא קטן. הוא ידע איך להשיג את מה שהוא רוצה, והוא רצה את מיניון. הנערה החולמנית והדדנית, ירוקת העין, הוקסמה ממשהו שלא ידעה לתאר, אבל היא עוד תלמד.

פרל, שקלטה את הסכנה הרובצת לפתח, שלחה את מיניון לפנימייה.

אבל אז הגיע נשף הסיום. האביב, החום הפתאומי, ההתנערות משמיכות קיץ בחדרי שינה פתוחים. חלונות רשת שנפתחו פנימה. המלונית שאפי לן בה. למיניון יהיה בסיס כלשהו להשוואה בליל ביתוק הבתולים הרשמי שלה. מי שעתיד להיות בעלה יגיע למקום שני בהפרש ניכר בתחום זה, שחשיבותו תתחוור לה מאוחר מדי וברגע הגרוע ביותר.

מיניון השתוקקה לאפי. אבל גורלם נחרץ מראש. היא לא יכלה שלא לבחור בהרולד.

שלא לדבר על כך שאפי לא עמד כלל לבחירה. נישואים, ואפילו למציאה כמו מיניון — כנועה, עשירה ויפהפייה — לא היו אצלו בתוכנית.

הרולד בא מהרקע הנכון, ועל פי דרכו היה כנוע לא פחות ממיניון. הוא התייתם מאביו זמן קצר אחרי שהגיע למצוות, ואימו השתלטנית גידלה אותו כג'נטלמן וכמלומד. הוא יהיה כזה ג'נטלמן עד שבקושי יהיה מסוגל לגעת באישה הצעירה שתחלוק את יצועו, וכזה מלומד שהמנגנונים המניעים את חיי היום־יום יהיו נשגבים מבינתו.

גורלם של הנישואים נחרץ הרבה לפני שנשברה הכוס.

מצלצלים בדלת. סבתא פרל פותחת בחטף.

"שלום, שלום, שלום!"

סבא סם אף פעם לא מסתפק בשלום אחד, השלומות שלו באים תמיד בשלשות, כמו קרן ציד: תקיעה־שברים־תקיעה. "מה שלום האימא הכי יפה בעולם היום?"

"לך תראה בעצמך, סם."

לפני שנים רבות, בסוף מלחמת העולם הראשונה, עצם המחשבה על בעלה, אף על פי ואולי דווקא משום שהוא, בניגוד אליה, לא היה יליד ארצות הברית ומשום כך נראה לה קמאי ואקזוטי איכשהו, היה מעביר בכל גופה של פרל זרמים שחינוכה הוויקטוריאני אסר עליה לחוש בקיומם.

אחרי שנולדה מיניון, בלידה שהייתה טלטלה גופנית אכזרית יותר מכל מה ששיערה לה, עזה עוד יותר מליל הכלולות שלה, קידמה פרל את פניו של סם בבית החולים כשהיא עומדת בפתח החדר, עירומה ויחפה, על עותק של תנ"ך הגדעונים הנוצרי שמצאה במגירה ליד המיטה. היא גלגלה את עיניה והכריזה:

"אל תיגע בי, כי המקום אשר אני עומדת עליו אדמת קודש הוא!"

היא הייתה מאושפזת שנה במוסד.

אחרי שנולד בנה, כעבור חמש שנים, כפתה פרל את עצמה בכותונת משוגעים של היסטריה וניסתה לנתק את עצמה מתשוקתה לבעלה אחת ולתמיד. אבל החיים במחיצת המיניות המונגולית העזה של סם שנאסר עליה לטעום ממנה הוציאו אותה מדעתה.

על פני השטח נראתה סבתא פרל רגועה ודי שמחה בחלקה. אבל התשוקה המודחקת שלה המשיכה לרחוש אי־שם במעמקים.

שום דבר לא הולך לאיבוד בטבע.

בנה יהיה חולה רוח ובתה סוג של נימפומנית.

אבל ביום מעיק זה של גל חום בשלהי הקיץ, בנה עדיין בבית הספר התיכון ובתה במיטה.

"שלום, שלום, שלום!"

מיניון מסיבה את עיניה הירוקות כבדות העפעפיים מהצללים הרבגוניים המפזזים על השמשות וממקדת את מבטה באביה. הוא נראה אלגנטי בחליפה חומה כפולת דשים, בנעליים צרות חרטומים בחום ובבז' ובעניבת משי רחבה, רכה וצבעונית. מותניו, כפי שפרל מציינת לא פעם בפני מדונה חתומות, עדיין "בכזה גודל". עיניו הן חריצים סלאוויים מאחורי עדשות המשקפיים הנוצצות הנתונות במסגרת מתכתית, עצמות הלחיים שלו מחודדות וקרקפתו, המקריחה מאז ראשית שנות השלושים לחייו, עגולה וחלקה. לא פעם חושבים אותו בטעות, במסעדה או באיזה מקום ציבורי אחר, לגנרל אייזנהאואר.

"אבא'לה!" מיניון מושיטה אליו את זרועותיה.

הוא רץ אליה, מרים אותה לתנוחת ישיבה, ממטיר נשיקות על פניה, על עפעפיה הארוכים, המושפלים, על עצמות הלחיים המחודדות כמו שלו ועל הצוואר המתוח שהיא מגישה, בראש מופשל לאחור, לשפתיו. איזו מין פגישה זאת בין אב לבת? היא דומה יותר לחיבוק אוהבים. שדיה המלאים שכבר הפסיקו לכאוב נלחצים אל חזהו. הוא מציץ בהיחבא כדי לוודא ששום טפטוף לא מכתים את החליפה, ואז נזכר שאלה זמנים מודרניים.

יעילותם של בקבוקי הזכוכית עם פטמות הגומי המעוקרות המתייבשים בשורה לצד הכיור מוצאת חן בעיניו. בעבודה קשה ובכוח ה"אישיות" הוא הצליח להרחיק את הנשים שלו מההשפלות הדביקות של "הטבע", השפלות שנאלצו לעמוד בהן "שם", ברוסיה, ולהציבן לבטח בחסותו של המדע המודרני כאן, באמריקה. הוא עצמו שומר את צרכיו הטבעיים והדביקים לגוֹיה אחת, אלמנת מלחמה ושחקנית גולף, ששותה ויסקי בלי קרח ומספרת לו את הבדיחות הגסות האחרונות כדי לגרות אותו:

"הבן שואל: אימא, מניין באים תינוקות לעולם?

החסידה מביאה אותם, בן שלי.

באמת, אימא? אז מי דופק את החסידה?"

סם מחזיק חזק בשתי ידיה של מיניון ולא מניח לה לצנוח על הכרים. "ומה שלום האימא הקטנה שלי היום?" ברדיו מתנגן טנגו. "רוצה לרקוד, מותק?" הוא מושיט יד כמבקש לסחרר אותה.

עפעפיה של מיניון נרעדים.

"לא, אבא, אני חלשה מדי."

המצח האבהי הגבוה נחרש בקמט מוטרף.

"פרל, בואי הנה. פרל!!!"

פרל לא משחיתה זמן, אבל הזמן כבר מושחת.

"פרל, מה קורה פה? תסתכלי על הילדה הזאת, את לא רואה שהיא צריכה להיות בבית חולים?! איפה הרופא, איפה האידיוט הזה מנקביץ'? כל טיפש יכול לראות שהיא לא בסדר! תתקשרי אליו תכף ומיד; שיבוא הנה עכשיו, ברגע זה."

"כבר התקשרתי אליו, יקירי, הוא יגיע בכל..."

"ואיפה הבעל, איפה האבא המסור, הא? איפה הוא?"

מיניון מעפעפת.

"הרולד בעבודה, אבא."

"בעבודה, חה! בעבודה! ברור, אלא מה, איפה עוד הוא צריך להיות? כולם יודעים שהמשרד יתמוטט אם הרולד ברנסטין לא יבוא יום אחד לעבודה, כשיש לו בבית אישה חולה, חלשה כמו גור חתולים, אחרי שתים עשרה שעות של צירים ותינוקת במשקל ארבעה קילו. מי לא זז מחדר ההמתנה, מי? לא הרולד, ברור שלא, הוא הרי היה חייב ללכת הביתה לישון קצת באמצע הלילה! אז מי לא זז ממך, תגידי לי, מי?"

פרל פונה לכאן ולכאן כמו זומבי, כאילו מכשפי וודו שלפו במלקחיים את מוחה מגולגולתה, ואומרת שוב ושוב: "די, מותק, די..." ואילו מיניון סותמת את האוזניים. עכשיו הוא כבר משתולל, משולח כל רסן.

"מי זה בכלל ההרולד הזה? ילד מניו יורק! קורא ספרים במקום לעשות טלפונים, לצאת לפגישות. מה הוא חושב לעצמו? שמוכרים ביטוח מקריאה בספרים? מקריאה לא יוצא שום דבר. תראי את סבא שלך, מיניון, סבא לב, תראי מה קרה לו מרוב ספרים."

פרל עוצמת עיניים והיא שוב בפטרסון, ניו ג'רזי, ברווח הצר מאחורי הדלפק בגלנטריה של אביה, לב. רגליה הרזות, בגרבוני הצמר השחורים, צמודות לחזהּ. צמותיה הארוכות קשורות זו לזו בסרט סאטן גדול ושחור. היא חשה בגבה בחמימות שוקיו של אביה, הקורא בקול רם מתוך ספר גדול וכחול, במבטא רוסי קל:

"לֹא, אַל תַּנִּיחַ לְאֶגְרוֹף הַחֹרֶף

לִמְחֹץ קֵיצְךָ שֶׁלֹּא מֻצּוּ בְּשָׂמָיו..."1

בעוד העכברים מתרוצצים בין המגירות ונושאים בשיניהם הקטנות פיסות מלמלה ותלתלי שיער מלאכותי גנובים לרפד בהם את קיניהם מתחת לקרשי הרצפה.

כאן, בבית, מיניון על סף דמעות.

"אתה, אבא, אתה! אתה לא זזת ממני!"

מיניון בוכה. הדמעות זולגות על לחייה, חם לה מאוד והכול סתום לה, היא לא יכולה לנשום. היא נאנחת אנחה גדולה וקורסת על הכרים.

פרל מתנערת: "די, מותק, די, תן לה לנוח..."

אבל לשליימה, שהחליף את שמו לסמואל, יש עוד מה לומר:

"הרולד סוכן הביטוח! עם הז'קטים האלה מטוויד עם טלאים במרפקים. למה הוא לא לובש חליפה נורמלית? אף אחד לא יקנה פוליסה מבנאדם עם טלאים במרפקים! אף אחד..."

מיניון סותמת את האוזניים ומסלקת את הסדין. שדיה מותחים את כותונת הלילה הדקיקה. הפטמות הזקורות מתבלטות לעיני אביה. הוא מחפש כיסא בחדר הקטן. על הכיסא היחיד בחדר מתנוסס מגדל של לבנים וחיתולים מקופלים. הוא מעיף את הערמה לרצפה בהדיפת שרוול פרוף בחפת זהב ומתיישב. הוא לוקח את ידה בידו, ובידו השנייה מלטף את זרועה הדקה, מעלה־מטה, מעלה־מטה, בעוד היא משפילה את עפעפיה הארוכים על עיניה הדואבות ונכנעת.

"הרופא בא, ד"ר מנקביץ' פה."

סמואל מחליף הילוך; עכשיו הוא איש רעים להתרועע.

"שלום, שלום, שלום! אז מה, מני, נפגשים? מה שלומך? אני מודה לך שבאת ביום כזה יפה. חשבתי שאני היחיד שעושה ביקורי בית כשהשמש זורחת על מסלולי הגולף!"

"טוב, למען האמת אני באמת הולך אחר הצהריים למועדון, מה שנכון, נכון!"

"אז נתראה שם. תעיף רגע מבט בילדונת שלי פה. אנחנו רוצים שעד החגים היא כבר תקום מהמיטה. אני רוצה לראות אותה בכובע חדש, מטיילת עם העגלה בשדרות קונטיקט ומשוויצה בנכדה הראשונה שלי..."

כל המבטים בחדר נפגשים לשנייה, רגע של שתיקה, פתאום הם נזכרים בתינוקת, הסיבה למסיבה הזאת. אבל התינוקת כבר נשלחה, כביכול, לבית המינקת. אמנם היא לא נעטפה בחיתול מהודק ולא נתלתה על מסמר באסם כדי שהבהמות לא ירמסו אותה, אלא שוכבת במרחק מטרים אחדים בחדרה הקטן הנפרד תחת עננת כילה מעוטרת מלמלה, שבעה ושקועה בשינה. המינקת שלה היא ערכת בקבוקי הזכוכית הקלים לעיקור המתייבשים לצד הכיור, ואשת האיכר שהבקבוקים הם שדיה הסמליים היא סבתא פרל — ועוד אישה אחת, האלטר־אגו השחום של פרל, האני השני שלה שברגע זה גמרה לנקות ועכשיו היא יושבת בכורסה נוחה בחדר הכביסה הגדול והמצויד במרתף הבית המרווח ברחוב הירוק במרחק שני צעדים, מעשנת את הסיגריה היומית ומאזינה ל"סדרות שלה". סדרות הרדיו יהיו סודות השמורים למרתף עד לפרוץ הטלוויזיה. אז תתחיל פרל להצטרף ללוסיל למנה יומית של "As The World Turns". פרל תצפה תמיד באופרת הסבון בפנים מודאגות, ורעותה תצפה בחיוך — בעיות של גויים זה דבר אחד, בעיות של לבנים זה כבר משהו אחר לגמרי.

ד"ר מנקביץ' מקפיץ את גבותיו בכיוון הפטמות של מיניון. הוא מכיר אותן לא מהיום. כמה שנים לפני כן, כשמיניון הייתה רק בת חמש עשרה, אימהּ המודאגת פרל גררה אותה אליו ובפיה בקשה משונה:

"תביט על החזה שלה, דוקטור. היא כל כך... מפותחת! אולי אתה יכול לעשות משהו..."

דוקטור מני לא ידע את נפשו. הוא הוביל את מיניון אל מאחורי פרגוד והושיב אותה על מיטה גבוהה וצרה עם מלחציים נוצצים מתכתיים בפינות. מיניון פתחה את חולצתה המעומלנת, הסירה את כתפיות הקומבינזון והתירה את הקרסים של חזיית הכותנה שלה. התפרים בגביעי החזייה הנדיבים, מידה D, התוו מעגלים כמו על לוח מטרה. היא הייתה חיוורת כאריג הכותנה הלבן כשהסיר הרופא מגווה הדק את החזייה וזן את עיניו במראה שדיה הצעירים, גדולים וכבדים ועסיסיים.

"כן, אני מבין את הבעיה," הפטיר בקול רם ובוטח אל מאחורי גבו, בכיוון האם המודאגת הממתינה על הכיסא המרופד עור ליד שולחן המהגוני, משלבת שוב ושוב את רגליה הנתונות בגרבוני ניילון ומחככת אותן ברעש כמו צרצר בחליפה מחויטת.

"כן, כן, הבנתי," וזאת בשעה שחפן אותם, קודם את הימני ואחריו את השמאלי, ושקל אותם בכף ידו החמה והיבשה. הפין שלו רוטט, ומיניון המסכנה נרעדת בהשפעת קוקטייל הרגשות המרוכז ששוטף אותה. הם לא בדיוק חדשים לה: מנה של פחד, מנותיים אשמה וזית של עונג על קיסם של בושה.

"תתלבשי," הוא לוחש לה בחיוך מפחיד, ונפנה ממנה כדי להתארגן. הוא ממשיך לדבר בקול רם, בפעולת הסחה:

"צאי החוצה וחכי לנו כמה דקות, מיניון. אימא שלך ואני צריכים לדבר רגע."

הרופא מתיישב בזריזות מאחורי השולחן ולא זע עד שמיניון, בברכיים פקות, חולצתה מכופתרת ומהודקת על "הבעיות", יוצאת מהחדר.

הוא משלב את ידיו על המספג הגדול ומשגר את ארשת פניו האוהדת ביותר אל גברת גולדבלום.

פרל מתעסקת בכפפות ובארנק שבחיקה. היא שבה ומשלבת את רגליה.

לשמע הצליל הזה מתרוממת זקפתו של ד"ר מנקביץ' ומותחת את אריג המכנסיים בצורה לא נוחה. הוא מפשק את רגליו.

"טוב, גברת גולדבלום, יש מה לעשות, כמובן. פלאי הכירורגייה המודרנית מסוגלים בלי ספק להתמודד עם המצב. אבל אני הייתי ממליץ לך לחכות קצת. היא עדיין גדלה."

פרל הייתה מבועתת משדיה של מיניון. היא דמיינה אותם מתנפחים כספינות אוויר, ממלאים את הבית בבשר בשל, כפי שהם ממלאים אותו כבר עכשיו באווירה המינית המרוכזת שמפיק הגוף בגיל ההתבגרות, ודוחקים אותה עצמה החוצה.

בבית משפחת גולדבלום שבוושינגטון, בית דו־קומתי שבחזיתו עמודים לבנים, שגרתי ואמריקני מאין כמוהו, היה מקום, מרכז שממנו פעפע הפחד.

לא השיחים הגזומים, העגולים ככדורי ביליארד — או כשדיים — שניטעו במעגל סביב המדשאה המכוסחת למשעי, גם לא המדרגות העולות למרפסת החזית המחופה עם העמודים, או סבכת העץ שלְפוּפית מטפסת עליה, ולא דלת העץ הגדולה המובילה למבואה הרחבה ובה אח שמשני צדדיה כורסאות תואמות. שום דבר מפחיד לא רבץ בסלון ולא בחדר האוכל ולא במטבח העליז הצהוב־ירוק. בראש המדרגות עם מעקה העץ, משמאל, חדר לא מזיק של ילד ובו חיילי עופרת, רכבות וכדורים מכל הסוגים. מולו, חדר רחצה כחול וארוך עם אריחים מעוטרים בשושני מים ואמבט על רגליים ודלת שננעלת בבטחה. בקצה המסדרון, ממול, עוד שני חדרי שינה: חדר השינה של ההורים בגוני לוונדר עם מיטה כפולה המתגלה, אם מפרקים אותה, כשתי מיטות יחיד עם סדינים ושמיכות נפרדים שהוצמדו מתחת לראש מיטה גדול אחד מצופה ויניל.

שום דבר מפחיד עד כאן. בדיוק פה, בקצה החדר, עוד חדר רחצה, מחופה אריחים בוורוד ובבורדו, חדר קטן וגברי על אף ורדרדותו. שם יש מקלחון בכלוב זכוכית עם מושב מובנה כמו במועדון ספורט טוב. מול המקלחון — האסלה, ולצידה דלת בלי מנעול המובילה לחדרה של מיניון עם שולחן האיפור המסולסל והווילונות הפרחוניים.

טבור הפחד. פרל רצתה לחסום את הדלת הזאת בקרשים, אבל לא העזה להעלות את ההצעה על דל שפתיה.

סם ומני מתבוננים בשדיה היפים של מיניון, שקועים בזיכרונות נעימים ותאוותניים, עד שפתאום מתעוררת התינוקת מסיוט הריקנות ומתחילה לצרוח. שני הגברים מוטחים באחת בקרקע המציאות, הסבא בגלל המחשבה המרתיעה על רגע הורתה של התינוקת, הרופא בגלל החשש לחייה.

עוד על הספר

מיניון ג'ניפר בר לב

1. שדיה של מיניון

למִינְיוֹן כאבו השדיים. הם היו גדולים, עגולים וכבדים כסלעים, גדושים חלב שהתאבן. באה אחות והזריקה לה משהו, והחלב התייבש.

הרופא, הגאה בעוד ניצחון קטן במלחמתו בהפרשות נשיות, אמר:

״מיניון, תשמחי לדעת שעכשיו לא ייהרס לך החזה."

בסוף מלחמת העולם השנייה שדיים כמו של מיניון היו מצרך מוערך, ולא משהו שצריך לבזבז על תינוקות שיכולים בהחלט להסתפק בבקבוק.

אילו הניחו למיניון להאכיל את התינוקת שלה בדרך הטבע, הכול היה הרבה יותר קל. היא הייתה מתרווחת לה בכורסה הירוקה שליד החלון, חולצת שד ומדמיינת לה, כמו בשיר, את הסנוניות חוזרות לקַפּיסְטְרָנוֹ, מאזינה לתסכית של תיאטרון הוֹלמַרק או קוראת גיליון של מגזין לַייף בזמן שהתינוקת יונקת. בלי למדוד, בלי לערבב, בלי לחמם, ובעיקר בלי לוחות זמנים. זה מה שהיה לה הכי קשה. היא לא הצליחה להיערך בזמן לרעב של התינוקת. הרעב הפתיע אותה בכל פעם מחדש.

התינוקת בוכה ובוכה, היא חשה כאב, ריקנות מבהילה. ואיפה מיניון?

מיניון שוכבת במיטה ושומעת רדיו. הצרחות הנוקבות מפריעות לה להאזין לבני גוּדמָן מנגן, לפרנקי מהמהם בקולו המלטף, לאחד הלהיטים מעברה המפואר. היא מגבירה את המוזיקה, עוצמת עיניים, נשענת על הכר ומתמסרת לזיכרונות.

מיניון ובן זוגה לנשף בליל ראשית קיץ מבושם מאוד, משייטים בכביש במכונית עם גג פתוח בגודל של סירת משוטים. הם חוזרים למגורים של פנימיית הַיילנד מֵנוֹר, הפנימייה הפרטית בטריטאון, ניו יורק, שם מתחנכות בנות יהודיות מהמשפחות הכי טובות, כלומר הכי עשירות, בחוף המזרחי.

אֵם הבית המודעת לחובתה תקבל את מיניון ובן זוגה בחיוך בכל שעה שישובו. השחר כבר עולה, אבל זה הרי ליל הפְּרוֹם, נשף הסיום. הלילה הזה מכל הלילות יש לחלץ מפיו של הבחור את ההצעה המיוחלת, כי אחרת, מה היה הטעם בכל זה? לא חזרת כל הלילה כשיש מלחמה באופק? קיבלת טבעת? יפה! אם הבית יכולה להתהדר בעוד הצלחה. היא רוצה שהבנות שלה יגשימו את המטרה שלשמה נשלחו לכאן. עם קצת מזל, החברים הקבועים שהיו לארוסים ישובו מהמלחמה ללא פגע, רזים והלומי קרב, ייתנו את צווארם בעול, יירתמו למחרשות ויפריחו את השממה בתלמים של מרכזי קניות ובשדות של בתים זהים צמודי קרקע.

מיניון ובן זוגה נעצרים מתחת לפנס רחוב. באלומת האור מפזזים גרגרי אבק זעירים, ערפיליים, בני דמותם של גרגרי האורז שעוד יומטרו, אבל לא על הזוג הזה. אפי לא השחיל טבעת על אצבעה של מיניון בלילה ההוא, וגם לא בשום לילה אחר, אם כי אותה עצמה הוא דווקא כמעט השחיל.

במכונית מתנגן ברדיו השיר האהוב על מיניון: "עיניים ירוקות" של ג'ימי דוֹרסִי:

עינייך הירוקות, בהן אורות רכים,

עינייך מבטיחות לילות מתוקים...

באמצע הכביש, בבגדי הערב שלהם, אפי קד קידה, מיניון משיבה לו קידה והם מתחילים לרקוד ולס, חגים ומסתחררים באור כמו גלגלי שיניים בשעון, והאלומה הבוקעת מהפנס משפדת אותם כפי שתשופד מיניון, הרקדנית החיננית ירוקת העין, בקרוב, אם כי לא הערב, על אלומתו המסויגת של הרולד, ארוסה החייל הביישן, שבניגוד לאפי יהיה רקדן נפלא.

הרעש הטורדני קוטע שוב את חלומה בהקיץ של מיניון. היא מושיטה יד למכשיר הרדיו ומבקשת לסובב את הכפתור ולהגביר עוד את המוזיקה, והנה מצלצל פעמון הדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזאת בבוקר?

סבתא טרייה ומאושרת, שהיא גם חותנת לא ממש מאושרת.

שני בוגרי הקולג' ובתם התינוקת גרים בוושינגטון הבירה, עיר הולדתה של הכלה, ברחוב ירוק, שני צעדים מבית הוריה, שם גדלה מיניון, או לפחות ניסתה לגדול. ההורים הבוגרים שכרו "לילדים" דירה קטנה, ואֵם הכלה ריהטה אותה בטוב טעם, בצבעים שנדמה למיניון שהיא לא סובלת, אם כי היא מעדיפה לא להתעמק בכך. הם גרים בבניין מלבֵנים אדומות שמשכירים בו דירות גם ליהודים. על מדשאת הבניין מצילים עצי אדר והיא מוקפת שיחי הורטנזיה שאיחרו לפרוח, עמוסים לעייפה פרחים גדולים סגולים־כחלחלים.

מבחינת שני הוריה של מיניון, התינוקת כמעט מפצה על חתנם הרולד, שהוא אכזבה גדולה לכל המשפחה. הרולד היה מוכשר יותר כרקדן ולס מאשר כמאהב, וכמאהב יותר מאשר כבעל.

בתפקיד האב לא יהיה לו ממש סיכוי.

מיניון מדדה אל הדלת, מכווצת ומקופלת, וזאת לא בגלל התפרים שעשו לה אחרי לידה בהרדמה מלאה, וכבר הספיקו להגליד בשלושת השבועות שבהם שהתה בבית החולים, אלא משום שבכל אותו זמן הייתה רתוקה למיטתה.

מיניון לא סבלה בלידה. היא אפילו לא זוכרת אותה. היא זוכרת כאבי בטן. היא זוכרת משהו חמים ומגעיל שנזל לה על הרגל. היא טלפנה לאבא שלה למשרד. הוא הגיע כהרף עין והסיע אותה לבית החולים. כל הלילה נשאר איתה. גם את הצירים לא זכרה כל כך בזכות הזריקה שקיבלה. הרולד בא והלך. בתי חולים עייפו אותו. אימא שלה באה והלכה. בתי חולים עשו לה רע. מיניון קיבלה משהו חזק יותר. היא איבדה את ההכרה. כשהתעוררה, הייתה אם.

״בואי, חמודה, תישעני עליי."

בפתח הדירה אוחזת פרל בבתה החיוורת ומחזירה אותה למיטה.

המוזיקה והתינוקת הצורחת מקימות רעש אדיר. סבתא פרל מכבה את הרדיו וממהרת אל חדר הילדים. התינוקת כבר כמעט מתפוצצת מכעס, מרעב ומכאב. ביד איתנה אחת מצמידה פרל את התינוקת לחזָהּ המהודק במחוך, ולוקחת אותה למטבח.

מבטה החודר רואה הכול: צלחת עזובה גדושה בדלי סיגריות על שולחן הפורמייקה הצהוב; בקבוקי יין ריקים בכיור; כוסות דביקות, שזבובים מזמזמים סביבן, עומדות קרוב מדי לקצה הדלפק. הביקורים האלה, שהתחילו כתענוג צרוף, הם עכשיו כורח המציאות.

במקרר יש שלושה בקבוקים מאתמול. פרל הכינה שישה בקבוקים של תחליף חלב בביקור הבוקר הקודם.

אלה שלושה בקבוקים יותר מדי. משמע שהתינוקת לא קיבלה בקבוק לא בערב, לא בלילה, ולא — מחווירה הסבתא — השכם בבוקר. סבתא פרל מעמידה בקבוק אחד בסיר מים ומתחילה להתהלך במטבח הקטן הלוך ושוב, הלוך ושוב, פועה בקול מרגיע ומלטפת בעדינות את הגב הזערורי עד שהבקבוק יתחמם. עכשיו התינוקת שקטה ורפויה כל כך שפרל מתמלאת פחד.

הרדיו שוב פועל. קצב הסווינג ממלא את שלושת החדרים הקטנים המעוצבים בירוק וצהוב.

מיניון עדיין אפופה זיכרונות, שבויה ברשת מחשבותיה על החבר שהיה לה לפני החבר מהקולג', הרולד, החיקוי החיוור לבעל. החבר ההוא היה אפי פלינק, פרחח צעיר עם מכונית, חליפות אופנתיות שעטפו ברשלנות מחוצפת את גופו הרזה, השרירי והמחשמל, ושיער אדמדם, נוצץ מבריליינטין, חלקלק ומפתה. פרל קטלה אותו במשפט אחד:

״הוא נראה כמו בן של חייט פולני."

בן חייט או לא בן חייט, החבר מהתיכון היה בן זונה לא קטן. הוא ידע איך להשיג את מה שהוא רוצה, והוא רצה את מיניון. הנערה החולמנית והדדנית, ירוקת העין, הוקסמה ממשהו שלא ידעה לתאר, אבל היא עוד תלמד.

פרל, שקלטה את הסכנה הרובצת לפתח, שלחה את מיניון לפנימייה.

אבל אז הגיע נשף הסיום. האביב, החום הפתאומי, ההתנערות משמיכות קיץ בחדרי שינה פתוחים. חלונות רשת שנפתחו פנימה. המלונית שאפי לן בה. למיניון יהיה בסיס כלשהו להשוואה בליל ביתוק הבתולים הרשמי שלה. מי שעתיד להיות בעלה יגיע למקום שני בהפרש ניכר בתחום זה, שחשיבותו תתחוור לה מאוחר מדי וברגע הגרוע ביותר.

מיניון השתוקקה לאפי. אבל גורלם נחרץ מראש. היא לא יכלה שלא לבחור בהרולד.

שלא לדבר על כך שאפי לא עמד כלל לבחירה. נישואים, ואפילו למציאה כמו מיניון — כנועה, עשירה ויפהפייה — לא היו אצלו בתוכנית.

הרולד בא מהרקע הנכון, ועל פי דרכו היה כנוע לא פחות ממיניון. הוא התייתם מאביו זמן קצר אחרי שהגיע למצוות, ואימו השתלטנית גידלה אותו כג'נטלמן וכמלומד. הוא יהיה כזה ג'נטלמן עד שבקושי יהיה מסוגל לגעת באישה הצעירה שתחלוק את יצועו, וכזה מלומד שהמנגנונים המניעים את חיי היום־יום יהיו נשגבים מבינתו.

גורלם של הנישואים נחרץ הרבה לפני שנשברה הכוס.

מצלצלים בדלת. סבתא פרל פותחת בחטף.

"שלום, שלום, שלום!"

סבא סם אף פעם לא מסתפק בשלום אחד, השלומות שלו באים תמיד בשלשות, כמו קרן ציד: תקיעה־שברים־תקיעה. "מה שלום האימא הכי יפה בעולם היום?"

"לך תראה בעצמך, סם."

לפני שנים רבות, בסוף מלחמת העולם הראשונה, עצם המחשבה על בעלה, אף על פי ואולי דווקא משום שהוא, בניגוד אליה, לא היה יליד ארצות הברית ומשום כך נראה לה קמאי ואקזוטי איכשהו, היה מעביר בכל גופה של פרל זרמים שחינוכה הוויקטוריאני אסר עליה לחוש בקיומם.

אחרי שנולדה מיניון, בלידה שהייתה טלטלה גופנית אכזרית יותר מכל מה ששיערה לה, עזה עוד יותר מליל הכלולות שלה, קידמה פרל את פניו של סם בבית החולים כשהיא עומדת בפתח החדר, עירומה ויחפה, על עותק של תנ"ך הגדעונים הנוצרי שמצאה במגירה ליד המיטה. היא גלגלה את עיניה והכריזה:

"אל תיגע בי, כי המקום אשר אני עומדת עליו אדמת קודש הוא!"

היא הייתה מאושפזת שנה במוסד.

אחרי שנולד בנה, כעבור חמש שנים, כפתה פרל את עצמה בכותונת משוגעים של היסטריה וניסתה לנתק את עצמה מתשוקתה לבעלה אחת ולתמיד. אבל החיים במחיצת המיניות המונגולית העזה של סם שנאסר עליה לטעום ממנה הוציאו אותה מדעתה.

על פני השטח נראתה סבתא פרל רגועה ודי שמחה בחלקה. אבל התשוקה המודחקת שלה המשיכה לרחוש אי־שם במעמקים.

שום דבר לא הולך לאיבוד בטבע.

בנה יהיה חולה רוח ובתה סוג של נימפומנית.

אבל ביום מעיק זה של גל חום בשלהי הקיץ, בנה עדיין בבית הספר התיכון ובתה במיטה.

"שלום, שלום, שלום!"

מיניון מסיבה את עיניה הירוקות כבדות העפעפיים מהצללים הרבגוניים המפזזים על השמשות וממקדת את מבטה באביה. הוא נראה אלגנטי בחליפה חומה כפולת דשים, בנעליים צרות חרטומים בחום ובבז' ובעניבת משי רחבה, רכה וצבעונית. מותניו, כפי שפרל מציינת לא פעם בפני מדונה חתומות, עדיין "בכזה גודל". עיניו הן חריצים סלאוויים מאחורי עדשות המשקפיים הנוצצות הנתונות במסגרת מתכתית, עצמות הלחיים שלו מחודדות וקרקפתו, המקריחה מאז ראשית שנות השלושים לחייו, עגולה וחלקה. לא פעם חושבים אותו בטעות, במסעדה או באיזה מקום ציבורי אחר, לגנרל אייזנהאואר.

"אבא'לה!" מיניון מושיטה אליו את זרועותיה.

הוא רץ אליה, מרים אותה לתנוחת ישיבה, ממטיר נשיקות על פניה, על עפעפיה הארוכים, המושפלים, על עצמות הלחיים המחודדות כמו שלו ועל הצוואר המתוח שהיא מגישה, בראש מופשל לאחור, לשפתיו. איזו מין פגישה זאת בין אב לבת? היא דומה יותר לחיבוק אוהבים. שדיה המלאים שכבר הפסיקו לכאוב נלחצים אל חזהו. הוא מציץ בהיחבא כדי לוודא ששום טפטוף לא מכתים את החליפה, ואז נזכר שאלה זמנים מודרניים.

יעילותם של בקבוקי הזכוכית עם פטמות הגומי המעוקרות המתייבשים בשורה לצד הכיור מוצאת חן בעיניו. בעבודה קשה ובכוח ה"אישיות" הוא הצליח להרחיק את הנשים שלו מההשפלות הדביקות של "הטבע", השפלות שנאלצו לעמוד בהן "שם", ברוסיה, ולהציבן לבטח בחסותו של המדע המודרני כאן, באמריקה. הוא עצמו שומר את צרכיו הטבעיים והדביקים לגוֹיה אחת, אלמנת מלחמה ושחקנית גולף, ששותה ויסקי בלי קרח ומספרת לו את הבדיחות הגסות האחרונות כדי לגרות אותו:

"הבן שואל: אימא, מניין באים תינוקות לעולם?

החסידה מביאה אותם, בן שלי.

באמת, אימא? אז מי דופק את החסידה?"

סם מחזיק חזק בשתי ידיה של מיניון ולא מניח לה לצנוח על הכרים. "ומה שלום האימא הקטנה שלי היום?" ברדיו מתנגן טנגו. "רוצה לרקוד, מותק?" הוא מושיט יד כמבקש לסחרר אותה.

עפעפיה של מיניון נרעדים.

"לא, אבא, אני חלשה מדי."

המצח האבהי הגבוה נחרש בקמט מוטרף.

"פרל, בואי הנה. פרל!!!"

פרל לא משחיתה זמן, אבל הזמן כבר מושחת.

"פרל, מה קורה פה? תסתכלי על הילדה הזאת, את לא רואה שהיא צריכה להיות בבית חולים?! איפה הרופא, איפה האידיוט הזה מנקביץ'? כל טיפש יכול לראות שהיא לא בסדר! תתקשרי אליו תכף ומיד; שיבוא הנה עכשיו, ברגע זה."

"כבר התקשרתי אליו, יקירי, הוא יגיע בכל..."

"ואיפה הבעל, איפה האבא המסור, הא? איפה הוא?"

מיניון מעפעפת.

"הרולד בעבודה, אבא."

"בעבודה, חה! בעבודה! ברור, אלא מה, איפה עוד הוא צריך להיות? כולם יודעים שהמשרד יתמוטט אם הרולד ברנסטין לא יבוא יום אחד לעבודה, כשיש לו בבית אישה חולה, חלשה כמו גור חתולים, אחרי שתים עשרה שעות של צירים ותינוקת במשקל ארבעה קילו. מי לא זז מחדר ההמתנה, מי? לא הרולד, ברור שלא, הוא הרי היה חייב ללכת הביתה לישון קצת באמצע הלילה! אז מי לא זז ממך, תגידי לי, מי?"

פרל פונה לכאן ולכאן כמו זומבי, כאילו מכשפי וודו שלפו במלקחיים את מוחה מגולגולתה, ואומרת שוב ושוב: "די, מותק, די..." ואילו מיניון סותמת את האוזניים. עכשיו הוא כבר משתולל, משולח כל רסן.

"מי זה בכלל ההרולד הזה? ילד מניו יורק! קורא ספרים במקום לעשות טלפונים, לצאת לפגישות. מה הוא חושב לעצמו? שמוכרים ביטוח מקריאה בספרים? מקריאה לא יוצא שום דבר. תראי את סבא שלך, מיניון, סבא לב, תראי מה קרה לו מרוב ספרים."

פרל עוצמת עיניים והיא שוב בפטרסון, ניו ג'רזי, ברווח הצר מאחורי הדלפק בגלנטריה של אביה, לב. רגליה הרזות, בגרבוני הצמר השחורים, צמודות לחזהּ. צמותיה הארוכות קשורות זו לזו בסרט סאטן גדול ושחור. היא חשה בגבה בחמימות שוקיו של אביה, הקורא בקול רם מתוך ספר גדול וכחול, במבטא רוסי קל:

"לֹא, אַל תַּנִּיחַ לְאֶגְרוֹף הַחֹרֶף

לִמְחֹץ קֵיצְךָ שֶׁלֹּא מֻצּוּ בְּשָׂמָיו..."1

בעוד העכברים מתרוצצים בין המגירות ונושאים בשיניהם הקטנות פיסות מלמלה ותלתלי שיער מלאכותי גנובים לרפד בהם את קיניהם מתחת לקרשי הרצפה.

כאן, בבית, מיניון על סף דמעות.

"אתה, אבא, אתה! אתה לא זזת ממני!"

מיניון בוכה. הדמעות זולגות על לחייה, חם לה מאוד והכול סתום לה, היא לא יכולה לנשום. היא נאנחת אנחה גדולה וקורסת על הכרים.

פרל מתנערת: "די, מותק, די, תן לה לנוח..."

אבל לשליימה, שהחליף את שמו לסמואל, יש עוד מה לומר:

"הרולד סוכן הביטוח! עם הז'קטים האלה מטוויד עם טלאים במרפקים. למה הוא לא לובש חליפה נורמלית? אף אחד לא יקנה פוליסה מבנאדם עם טלאים במרפקים! אף אחד..."

מיניון סותמת את האוזניים ומסלקת את הסדין. שדיה מותחים את כותונת הלילה הדקיקה. הפטמות הזקורות מתבלטות לעיני אביה. הוא מחפש כיסא בחדר הקטן. על הכיסא היחיד בחדר מתנוסס מגדל של לבנים וחיתולים מקופלים. הוא מעיף את הערמה לרצפה בהדיפת שרוול פרוף בחפת זהב ומתיישב. הוא לוקח את ידה בידו, ובידו השנייה מלטף את זרועה הדקה, מעלה־מטה, מעלה־מטה, בעוד היא משפילה את עפעפיה הארוכים על עיניה הדואבות ונכנעת.

"הרופא בא, ד"ר מנקביץ' פה."

סמואל מחליף הילוך; עכשיו הוא איש רעים להתרועע.

"שלום, שלום, שלום! אז מה, מני, נפגשים? מה שלומך? אני מודה לך שבאת ביום כזה יפה. חשבתי שאני היחיד שעושה ביקורי בית כשהשמש זורחת על מסלולי הגולף!"

"טוב, למען האמת אני באמת הולך אחר הצהריים למועדון, מה שנכון, נכון!"

"אז נתראה שם. תעיף רגע מבט בילדונת שלי פה. אנחנו רוצים שעד החגים היא כבר תקום מהמיטה. אני רוצה לראות אותה בכובע חדש, מטיילת עם העגלה בשדרות קונטיקט ומשוויצה בנכדה הראשונה שלי..."

כל המבטים בחדר נפגשים לשנייה, רגע של שתיקה, פתאום הם נזכרים בתינוקת, הסיבה למסיבה הזאת. אבל התינוקת כבר נשלחה, כביכול, לבית המינקת. אמנם היא לא נעטפה בחיתול מהודק ולא נתלתה על מסמר באסם כדי שהבהמות לא ירמסו אותה, אלא שוכבת במרחק מטרים אחדים בחדרה הקטן הנפרד תחת עננת כילה מעוטרת מלמלה, שבעה ושקועה בשינה. המינקת שלה היא ערכת בקבוקי הזכוכית הקלים לעיקור המתייבשים לצד הכיור, ואשת האיכר שהבקבוקים הם שדיה הסמליים היא סבתא פרל — ועוד אישה אחת, האלטר־אגו השחום של פרל, האני השני שלה שברגע זה גמרה לנקות ועכשיו היא יושבת בכורסה נוחה בחדר הכביסה הגדול והמצויד במרתף הבית המרווח ברחוב הירוק במרחק שני צעדים, מעשנת את הסיגריה היומית ומאזינה ל"סדרות שלה". סדרות הרדיו יהיו סודות השמורים למרתף עד לפרוץ הטלוויזיה. אז תתחיל פרל להצטרף ללוסיל למנה יומית של "As The World Turns". פרל תצפה תמיד באופרת הסבון בפנים מודאגות, ורעותה תצפה בחיוך — בעיות של גויים זה דבר אחד, בעיות של לבנים זה כבר משהו אחר לגמרי.

ד"ר מנקביץ' מקפיץ את גבותיו בכיוון הפטמות של מיניון. הוא מכיר אותן לא מהיום. כמה שנים לפני כן, כשמיניון הייתה רק בת חמש עשרה, אימהּ המודאגת פרל גררה אותה אליו ובפיה בקשה משונה:

"תביט על החזה שלה, דוקטור. היא כל כך... מפותחת! אולי אתה יכול לעשות משהו..."

דוקטור מני לא ידע את נפשו. הוא הוביל את מיניון אל מאחורי פרגוד והושיב אותה על מיטה גבוהה וצרה עם מלחציים נוצצים מתכתיים בפינות. מיניון פתחה את חולצתה המעומלנת, הסירה את כתפיות הקומבינזון והתירה את הקרסים של חזיית הכותנה שלה. התפרים בגביעי החזייה הנדיבים, מידה D, התוו מעגלים כמו על לוח מטרה. היא הייתה חיוורת כאריג הכותנה הלבן כשהסיר הרופא מגווה הדק את החזייה וזן את עיניו במראה שדיה הצעירים, גדולים וכבדים ועסיסיים.

"כן, אני מבין את הבעיה," הפטיר בקול רם ובוטח אל מאחורי גבו, בכיוון האם המודאגת הממתינה על הכיסא המרופד עור ליד שולחן המהגוני, משלבת שוב ושוב את רגליה הנתונות בגרבוני ניילון ומחככת אותן ברעש כמו צרצר בחליפה מחויטת.

"כן, כן, הבנתי," וזאת בשעה שחפן אותם, קודם את הימני ואחריו את השמאלי, ושקל אותם בכף ידו החמה והיבשה. הפין שלו רוטט, ומיניון המסכנה נרעדת בהשפעת קוקטייל הרגשות המרוכז ששוטף אותה. הם לא בדיוק חדשים לה: מנה של פחד, מנותיים אשמה וזית של עונג על קיסם של בושה.

"תתלבשי," הוא לוחש לה בחיוך מפחיד, ונפנה ממנה כדי להתארגן. הוא ממשיך לדבר בקול רם, בפעולת הסחה:

"צאי החוצה וחכי לנו כמה דקות, מיניון. אימא שלך ואני צריכים לדבר רגע."

הרופא מתיישב בזריזות מאחורי השולחן ולא זע עד שמיניון, בברכיים פקות, חולצתה מכופתרת ומהודקת על "הבעיות", יוצאת מהחדר.

הוא משלב את ידיו על המספג הגדול ומשגר את ארשת פניו האוהדת ביותר אל גברת גולדבלום.

פרל מתעסקת בכפפות ובארנק שבחיקה. היא שבה ומשלבת את רגליה.

לשמע הצליל הזה מתרוממת זקפתו של ד"ר מנקביץ' ומותחת את אריג המכנסיים בצורה לא נוחה. הוא מפשק את רגליו.

"טוב, גברת גולדבלום, יש מה לעשות, כמובן. פלאי הכירורגייה המודרנית מסוגלים בלי ספק להתמודד עם המצב. אבל אני הייתי ממליץ לך לחכות קצת. היא עדיין גדלה."

פרל הייתה מבועתת משדיה של מיניון. היא דמיינה אותם מתנפחים כספינות אוויר, ממלאים את הבית בבשר בשל, כפי שהם ממלאים אותו כבר עכשיו באווירה המינית המרוכזת שמפיק הגוף בגיל ההתבגרות, ודוחקים אותה עצמה החוצה.

בבית משפחת גולדבלום שבוושינגטון, בית דו־קומתי שבחזיתו עמודים לבנים, שגרתי ואמריקני מאין כמוהו, היה מקום, מרכז שממנו פעפע הפחד.

לא השיחים הגזומים, העגולים ככדורי ביליארד — או כשדיים — שניטעו במעגל סביב המדשאה המכוסחת למשעי, גם לא המדרגות העולות למרפסת החזית המחופה עם העמודים, או סבכת העץ שלְפוּפית מטפסת עליה, ולא דלת העץ הגדולה המובילה למבואה הרחבה ובה אח שמשני צדדיה כורסאות תואמות. שום דבר מפחיד לא רבץ בסלון ולא בחדר האוכל ולא במטבח העליז הצהוב־ירוק. בראש המדרגות עם מעקה העץ, משמאל, חדר לא מזיק של ילד ובו חיילי עופרת, רכבות וכדורים מכל הסוגים. מולו, חדר רחצה כחול וארוך עם אריחים מעוטרים בשושני מים ואמבט על רגליים ודלת שננעלת בבטחה. בקצה המסדרון, ממול, עוד שני חדרי שינה: חדר השינה של ההורים בגוני לוונדר עם מיטה כפולה המתגלה, אם מפרקים אותה, כשתי מיטות יחיד עם סדינים ושמיכות נפרדים שהוצמדו מתחת לראש מיטה גדול אחד מצופה ויניל.

שום דבר מפחיד עד כאן. בדיוק פה, בקצה החדר, עוד חדר רחצה, מחופה אריחים בוורוד ובבורדו, חדר קטן וגברי על אף ורדרדותו. שם יש מקלחון בכלוב זכוכית עם מושב מובנה כמו במועדון ספורט טוב. מול המקלחון — האסלה, ולצידה דלת בלי מנעול המובילה לחדרה של מיניון עם שולחן האיפור המסולסל והווילונות הפרחוניים.

טבור הפחד. פרל רצתה לחסום את הדלת הזאת בקרשים, אבל לא העזה להעלות את ההצעה על דל שפתיה.

סם ומני מתבוננים בשדיה היפים של מיניון, שקועים בזיכרונות נעימים ותאוותניים, עד שפתאום מתעוררת התינוקת מסיוט הריקנות ומתחילה לצרוח. שני הגברים מוטחים באחת בקרקע המציאות, הסבא בגלל המחשבה המרתיעה על רגע הורתה של התינוקת, הרופא בגלל החשש לחייה.