פנים אל פנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פנים אל פנים
הוספה למועדפים

פנים אל פנים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קריאה בינתחומית של פרשיות התורה המשלבת הבנת פשט הכתוב, העמקה בעולמות הסוד של הקבלה והחסידות והצעת הסבר פסיכולוגי והומני למסרים העולים מן התורה. מחבר הספר הוא חוקר ומפתח תרופות, חתן פרס ישראל לחקר הרפואה וחתן פרס אמת.

פרק ראשון

פרשת בראשית
אחריות לתיקון

1. מטרת התורה

"אֵין דּוֹרְשִׁין... בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם" [משנה חגיגה ב, א]. את מעשה בראשית מותר ללמוד לכל היותר עם אדם אחד נוסף, ללמד תלמיד אחד, וזאת על מנת למנוע הבנות מוטעות אשר כל כך שכיחות בקריאת פרשת זו. הגבלה חמורה זו מלמדת, שמשמעות הכתוב בפרשת בראשית איננה זו העולה מפשט המילים. או לחלופין, אין כוונת הפרשה לתאר על דרך הפשט את תולדות היווצרות היקום, השמים והארץ. התורה ניתנה לאדם כערך נצחי לכל תקופות ההיסטוריה, וערך זה איננו תלוי במצב ההבנה המדעית של התהוות היקום, הגלקסיות, הכוכבים ומערכת השמש.

העובדות המדעיות שנרכשו בהדרגתיות במשך הדורות, ובקצב הולך וגדל בתקופה הנוכחית, הולידו תיאוריות אסטרו־פיזיקליות ומתמטיות, אשר השתנו וממשיכות להשתנות ככל שהכלים למחקר החלל משתכללים. המדע מתחיל להבין תופעות כגון המפץ הגדול לפני 14 מיליארד שנה, התפשטות היקום לממדים עצומים (שעדיין נמשכת), התרכזות חלק מן החומר בכוכבים ופלנטות, היווצרות החיים על כדור הארץ והאבולוציה של מגוון המינים החיים עליו, כולל האדם. ההבנות הללו חלקיות וממשיכות להשתנות בהדרגה, עם תגליות המדע.

מנגד, הנושא של התורה הנצחית שונה. התורה איננה ספר מדע שנועד לתיאור הטבע, אלא היא כשמה: 'הוראה', אם תרצו 'הוראה למשתמש'. האדם נולד בתוך הטבע, אך יצר עולם מקביל של רוחניות וחוקי מוסר - עולם מקביל שאינו פועל לפי חוקי הטבע. לעם ישראל התורה היא מפת הדרכים המורה איך לצקת רוחניות, קדושה וצדק בעולם. הנושא של התורה הוא איך לבנות חברה אנושית למופת, בדרך ה', דרך המוגדרת בפסוק "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט [בראשית, יח, יח־יט].

משימה זו של אברהם היא מהותו של מעשה בראשית בתורה, כפי שמובא במדרש על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" [בראשית ב, ד]: בהבראם, באברהם [בראשית רבה יב, ט].

הפסוקים על תולדות השמים והארץ בתורה נועדו ללמד ערכים רוחניים ומוסריים, ערכים שאברהם הבין והנחיל לממשיכי דרכו.

2. תודעה מוסרית

כל ניסיון לראות בפרק הראשון של ספר בראשית תיאור של תופעות טבעיות, הנו הרה אסון. ניסיון כזה פוגע הן בידיעת הבורא ("לידע שיש שם אלוקַ" כלשון הרמב"ם בתחילת היד החזקה, כלומר שהרמב"ם דורש ידיעה הנקנית דרך לימוד מעמיק) והן בידיעת הטבע על ידי המחקר המדעי. יש המסרבים לקבל עובדות מדעיות בגלל קריאה לא מעמיקה של בראשית, כמו למשל תנועת ה"בריאתנות" הנפוצה בארה"ב, המבקשת לאסור על מורים ללמד אבולוציה ועובדות מדעיות כי אינן לפי פשט התורה. עימות כזה בין דת ומדע פוגע בראש ובראשונה ביסוד שלתורה יש מסר נצחי לכל תקופה, עתיקה או מודרנית. חלק גדול ממסר התורה טמון במושג הבריאה, מפני שעיקר כוונת פרשת בראשית היא ללמד את האדם שהוא נמצא בעולם אשר נברא בדבר ה', באמירה אלוקית, ושבגלל זה עליו להתרומם מעל טבעו הביולוגי על מנת להיות בעצמו "יציר נברא", המשיג את דבר ה' והולך בדרכיו לעשות צדקה ומשפט. האדם נברא "בדמות אלקים" [בראשית ה, א] ועליו לקיים "הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" [שבת קלג ע"ב].4 כאן מונח יסוד החובה המוסרית של האדם, של קדושת האדם בזכויותיו וחובותיו, ושל כבוד האדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים. הרב ליאון אשכנזי (מניטו) מזהיר נגד כל פרשנות אחרת של בראשית מלבד אותו לקח של תודעה מוסרית, כי זהו יסוד התורה: לדאוג שהאדם לא יתנהג שוב לעולם כחיה נטולת צלם אנוש. "התורה מדגישה," כתב הרב אשכנזי, "שאסור לקורא לטעות ולחשוב שיכולת החשיבה היא הסימן וההוכחה להיות האדם 'אדם'. המוסריות היא שמבדילה בין האדם ליצור הטבעי" [סוד העברי, עמ' נז]. אכן, המסר של פרשת בראשית הוא חד ביותר: התורה כתבה שהאדם נברא בצלם אלקים כדי לחייב אותו להיות בעל תודעה מוסרית וכדי ללמדו לכבד את כל בני האדם. ההיסטוריה העתיקה והקרובה מוכיחה עד כמה הסכנה לאבד צלם אדם היא שכיחה ומסוכנת.

3. חופש כרוך באחריות

פרשת בראשית מדגישה את חופש האדם, ובד בבד את אחריותו. לשניהם שורש תיאולוגי עמוק הטמון ברעיון הבריאה עצמו. רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש, בריש ספרו עץ חיים) מסביר את העצמאות ואת החופש של הנברא בעזרת המושג הקבלי "צמצום".5 לפי התיאולוגיה של האר"י, האלוקות היא "אין סוף" ואף מחשבה אינה יכולה להשיג אותה. אבל בתוך המידות האין סופיות שיש ב"אין סוף", ישנה מידה אחת הנקראת "צמצום", כי שום אור של המידות האלוקיות האחרות אינו נכנס בה, ולכן היא כמו "חלל פנוי". החלל הריק הזה מטבעו הוא מקום הדוחה את האור האלוקי, ולכן הוא עצמאי ממנו, ודווקא בחלל הזה נברא כל היש.

המסר הוא ברור: העולם הנברא הוא "מחוץ" לאור האלוקי ("ברא" הוא כמו המילה "בר" בארמית, שמשמעה "חוץ"). להיות "בחוץ" מעניק עצמאות לנברא. בגלל זה חוקי הטבע יכולים לפעול לפי מה שמוטבע בחומר, באופן עצמאי. אצל האדם בעל מוח ומחשבה מתווספת עוד תכונה, והיא היכולת להפעיל את הבחירה החופשית. זו תכונה מדהימה, כי "החופש הוא חוק פיזי אצל האדם", כפי שביטא מורי הרב אנדרה נהר [L'exil de la parole, Seuil 1970, p. 159]. חוק פיזי אמור להיות קבוע, אבל באופן פרדוקסאלי, נהר רואה את החופש כטבוע באדם מעצם רעיון הבריאה.

גם האחריות טבועה באדם מאותו שורש של הצמצום שבבריאה, כי בהעדר כל אור אלוקי, העולם באותו חלל פנוי, של הצמצום, הוא כאילו 'חלל מת' (כמו שמת נקרא חלל). איזה תיקון נשאר? רק הכמיהה הרוחנית של האדם פועלת כמנוע להחזרת האור האלוקי לחלל הצמצום. אמנם, לפי האר"י, האור החוזר אינו ממלא את כל החלל ולכן אינו מבטל את עצמאותו של הנברא ולא את חופש הבחירה המוחלט של האדם. ייעודו של האדם החופשי הוא להיות בן ברית ושותף לקדוש ברוך הוא על מנת להחדיר לעולם את כמות האור הרבה ביותר האפשרית לקיומו (אור החסד ואור הדין, ואיחודם בקו האמצעי).6 קיום זה תלוי באיזון הנכון בין חומר העולם (שהמדע מגלה, והוא עץ הדעת) לבין הרוחניות של האתיקה, המוסר והצדק (שעלינו כיהודים להסיק מלימוד התורה).

4. ימי בראשית - מדרגות רוחניות

ובכל זאת, מהם ששת ימי בראשית? האם צריך להבין אותם כפשוטם? בשלושה מקומות מציין ספר הזוהר שכתוב "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" [שמות כ, יא], ולא "בששת ימים", משמע שאין כאן כלל עניין של זמן. לפי הקבלה, השישה "ימים" הם מדרגות רוחניות הנקראות ספירות או מידות (חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד), כאשר היום השביעי הוא ספירת המלכות [ראו למשל זוהר ויחי, דף רמז, סימן תשעב בסולם]. נזכיר שבתקופת כתיבתו של ספר הזוהר, שהתפרסם במאה הי"ג, לא היה כל מידע על אודות גיל כדור ארץ, והזוהר אינו אומר זאת כדי ליישב סתירה בין הכתוב בתורה לבין הידוע מן המדע, אלא כי זו באמת כוונת המקרא. לפי הקבלה, הפרק הראשון של פרשת בראשית מלמד איך האור האלוקי חוזר לעולם ומתקן את הצמצום, וזאת דרך שש מדרגות שבכל אחת מתואר אור של ספירה (מידה) אחת. המקרא גם מתייחס ליחסי הגומלים בין הספירות. ביום א' מתואר אור השפע האלוקי שהוא מידת החסד, וזה "יהי אור". בקשר לאור החסד הזה מוגדר בפעם הראשונה בתורה הערך של טוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" [בראשית א, ד]. ביום ב' מתוארת, בקשר למים, החלוקה בין 'מעל' ו-'מתחת', וניתוק זה בין עליון (אלוקי) ותחתון (העולם הגשמי) הוא המקור למידת הדין (ספירת הגבורה). שתי המדרגות (העליונה והתחתונה) נחשבים לשני קווים7 הפועלים זה נגד זה והנמצאים במחלוקת מי משניהם חשוב יותר. הניגוד הזה מגביר את מידת הדין, ובגלל המחלוקת לא נאמר "כי טוב" ביום ב'. המדרגה הבאה ביום ג' מביאה פתרון לניגוד הזה על ידי התאחדות מחדש של שני הקווים חסד ודין לפי הפסוק: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" [בראשית א, ט]. זה הקו האמצעי (ספירת התפארת), המאחד חסד ודין לשלמות אחת. ביום ג' נאמר "כי טוב" פעמיים, כי הטוב הוא השלום. מכאן תהליך האיחוד ממשיך עד היום השישי שהוא ספירת היסוד, המכנסת יחד את כל שש הספירות. לפי הפסוק "צדיק יסוד עולם" [משלי י, כה] זה היום שבו נברא האדם, שמשימתו הייתה להיות צדיק, היודע לאחד יחד את כל הספירות. על האדם הייתה מוטלת האחריות לקיום הבריאה ולתיקונה. האדם נברא כזוג, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [בראשית א, כז], על מנת להגשים את הייחוד המאחד בזוגיותו. האדם שפרשת בראשית מדברת עליו הוא הראשון ששמע את הקול האלוקי, יחד עם בת־זוגו. לפי המסורת המדרשית היו בנמצא יצורי אנוש לפני אדם הראשון [חגיגה יג, ב], אך הוא הראשון המקבל את הברכה האלוקית להיות אחראי לתיקון הבריאה "לעבדה ולשמרה" [בראשית ב, יג].8

5. עץ הדעת ועץ החיים

האדם נצטווה בגן עדן "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" [בראשית ב, טז־יז]. לפנינו מצוות עשה (לאכול מכל עץ) ומצוות לא תעשה (ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו). הזוהר [בראשית א, סימן תלב־תלג בסולם] מדגיש שהמילה "ממנו" משמעה ממנו לבדו, כי יש סכנה באכילה רק מעץ הדעת9 בלי לאכול גם מעץ החיים, שהוא סמל לתורה, כאמור: "עץ חיים היא למחזיקים בה" [משלי ג, יח]. המקרא חוזר על המילה "ממנו" בסוף הציווי: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כאומר: אם תאכל מעץ הדעת טוב ורע לבדו בלי עץ החיים, לא יהיו לך חיים. העצים הם סמלים שאפשר לתאר אותם כך: עץ הדעת הוא משל למדע ולטכנולוגיה שניתן ליישם לטובה, אבל גם לרעה (כמו שהאנרגיה האטומית ניתנת לניצול למטרות שלום או למלחמה איומה). את הדעת אפשר לנצל לטוב או לרע, ולכן אין להסתפק בה לבדה. יישום המדע, והדרך להשתמש בו, חייבים להיעשות על פי צו המוסר. עץ החיים מסמל את הערכים המכוונים לשמירת החיים או לשיפור תנאי החיים, כפי שהתורה מצווה "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" [דברים ל, יט]. זה סוד הצווי של אכילת עץ הדעת יחד עם עצים אחרים, כגון עץ החיים של התורה, כפי שמסביר הזוהר הנ"ל. וזה הגיוני, כי המדע לבדו אינו קובע מהו הטוב ומהו הרע. דבר זה יש ללמוד מעצים אחרים, מערכים תרבותיים ודתיים.

והנה, בפרשת בראשית אנו רואים אדם וחוה, שבעצתו הערמומית של הנחש מפירים את הצו האלוקי ורוצים ליהנות מהדעת בלי גבולות. בכך הם מפגינים את עצמאותם ומלמדים, כי יש לאדם בחירה חופשית. בחירה זו גרמה להם להבחין ולגלות שהם ערומים כמו אותו הנחש הקטלני, ההורג מטבעו. זה פירוש הכתוב "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" [בראשית ג, ז], אשר רש"י מסביר לפי מדרש רבה: "מהו וידעו כי עירומים הם? מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה." התורה מלמדת אותנו כאן שאדם בלי מצוות מוסריות הנו ערום, כחיה בטבע, טורף כנחש קטלני. זוהי אזהרה לאנושות כולה: אמנם אדם וחוה לא מתו, אבל המוות הגיע כאשר קין רצח את הבל אחיו. בלי עץ החיים, בלי אחריות מוסרית, האדם מאבד את הצלם האלוקי שביסוד בריאתו, והעולם שוקע לאלימות רצחנית.

 

 

עוד על הספר

פנים אל פנים מישל רבל

פרשת בראשית
אחריות לתיקון

1. מטרת התורה

"אֵין דּוֹרְשִׁין... בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם" [משנה חגיגה ב, א]. את מעשה בראשית מותר ללמוד לכל היותר עם אדם אחד נוסף, ללמד תלמיד אחד, וזאת על מנת למנוע הבנות מוטעות אשר כל כך שכיחות בקריאת פרשת זו. הגבלה חמורה זו מלמדת, שמשמעות הכתוב בפרשת בראשית איננה זו העולה מפשט המילים. או לחלופין, אין כוונת הפרשה לתאר על דרך הפשט את תולדות היווצרות היקום, השמים והארץ. התורה ניתנה לאדם כערך נצחי לכל תקופות ההיסטוריה, וערך זה איננו תלוי במצב ההבנה המדעית של התהוות היקום, הגלקסיות, הכוכבים ומערכת השמש.

העובדות המדעיות שנרכשו בהדרגתיות במשך הדורות, ובקצב הולך וגדל בתקופה הנוכחית, הולידו תיאוריות אסטרו־פיזיקליות ומתמטיות, אשר השתנו וממשיכות להשתנות ככל שהכלים למחקר החלל משתכללים. המדע מתחיל להבין תופעות כגון המפץ הגדול לפני 14 מיליארד שנה, התפשטות היקום לממדים עצומים (שעדיין נמשכת), התרכזות חלק מן החומר בכוכבים ופלנטות, היווצרות החיים על כדור הארץ והאבולוציה של מגוון המינים החיים עליו, כולל האדם. ההבנות הללו חלקיות וממשיכות להשתנות בהדרגה, עם תגליות המדע.

מנגד, הנושא של התורה הנצחית שונה. התורה איננה ספר מדע שנועד לתיאור הטבע, אלא היא כשמה: 'הוראה', אם תרצו 'הוראה למשתמש'. האדם נולד בתוך הטבע, אך יצר עולם מקביל של רוחניות וחוקי מוסר - עולם מקביל שאינו פועל לפי חוקי הטבע. לעם ישראל התורה היא מפת הדרכים המורה איך לצקת רוחניות, קדושה וצדק בעולם. הנושא של התורה הוא איך לבנות חברה אנושית למופת, בדרך ה', דרך המוגדרת בפסוק "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט [בראשית, יח, יח־יט].

משימה זו של אברהם היא מהותו של מעשה בראשית בתורה, כפי שמובא במדרש על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" [בראשית ב, ד]: בהבראם, באברהם [בראשית רבה יב, ט].

הפסוקים על תולדות השמים והארץ בתורה נועדו ללמד ערכים רוחניים ומוסריים, ערכים שאברהם הבין והנחיל לממשיכי דרכו.

2. תודעה מוסרית

כל ניסיון לראות בפרק הראשון של ספר בראשית תיאור של תופעות טבעיות, הנו הרה אסון. ניסיון כזה פוגע הן בידיעת הבורא ("לידע שיש שם אלוקַ" כלשון הרמב"ם בתחילת היד החזקה, כלומר שהרמב"ם דורש ידיעה הנקנית דרך לימוד מעמיק) והן בידיעת הטבע על ידי המחקר המדעי. יש המסרבים לקבל עובדות מדעיות בגלל קריאה לא מעמיקה של בראשית, כמו למשל תנועת ה"בריאתנות" הנפוצה בארה"ב, המבקשת לאסור על מורים ללמד אבולוציה ועובדות מדעיות כי אינן לפי פשט התורה. עימות כזה בין דת ומדע פוגע בראש ובראשונה ביסוד שלתורה יש מסר נצחי לכל תקופה, עתיקה או מודרנית. חלק גדול ממסר התורה טמון במושג הבריאה, מפני שעיקר כוונת פרשת בראשית היא ללמד את האדם שהוא נמצא בעולם אשר נברא בדבר ה', באמירה אלוקית, ושבגלל זה עליו להתרומם מעל טבעו הביולוגי על מנת להיות בעצמו "יציר נברא", המשיג את דבר ה' והולך בדרכיו לעשות צדקה ומשפט. האדם נברא "בדמות אלקים" [בראשית ה, א] ועליו לקיים "הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" [שבת קלג ע"ב].4 כאן מונח יסוד החובה המוסרית של האדם, של קדושת האדם בזכויותיו וחובותיו, ושל כבוד האדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים. הרב ליאון אשכנזי (מניטו) מזהיר נגד כל פרשנות אחרת של בראשית מלבד אותו לקח של תודעה מוסרית, כי זהו יסוד התורה: לדאוג שהאדם לא יתנהג שוב לעולם כחיה נטולת צלם אנוש. "התורה מדגישה," כתב הרב אשכנזי, "שאסור לקורא לטעות ולחשוב שיכולת החשיבה היא הסימן וההוכחה להיות האדם 'אדם'. המוסריות היא שמבדילה בין האדם ליצור הטבעי" [סוד העברי, עמ' נז]. אכן, המסר של פרשת בראשית הוא חד ביותר: התורה כתבה שהאדם נברא בצלם אלקים כדי לחייב אותו להיות בעל תודעה מוסרית וכדי ללמדו לכבד את כל בני האדם. ההיסטוריה העתיקה והקרובה מוכיחה עד כמה הסכנה לאבד צלם אדם היא שכיחה ומסוכנת.

3. חופש כרוך באחריות

פרשת בראשית מדגישה את חופש האדם, ובד בבד את אחריותו. לשניהם שורש תיאולוגי עמוק הטמון ברעיון הבריאה עצמו. רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש, בריש ספרו עץ חיים) מסביר את העצמאות ואת החופש של הנברא בעזרת המושג הקבלי "צמצום".5 לפי התיאולוגיה של האר"י, האלוקות היא "אין סוף" ואף מחשבה אינה יכולה להשיג אותה. אבל בתוך המידות האין סופיות שיש ב"אין סוף", ישנה מידה אחת הנקראת "צמצום", כי שום אור של המידות האלוקיות האחרות אינו נכנס בה, ולכן היא כמו "חלל פנוי". החלל הריק הזה מטבעו הוא מקום הדוחה את האור האלוקי, ולכן הוא עצמאי ממנו, ודווקא בחלל הזה נברא כל היש.

המסר הוא ברור: העולם הנברא הוא "מחוץ" לאור האלוקי ("ברא" הוא כמו המילה "בר" בארמית, שמשמעה "חוץ"). להיות "בחוץ" מעניק עצמאות לנברא. בגלל זה חוקי הטבע יכולים לפעול לפי מה שמוטבע בחומר, באופן עצמאי. אצל האדם בעל מוח ומחשבה מתווספת עוד תכונה, והיא היכולת להפעיל את הבחירה החופשית. זו תכונה מדהימה, כי "החופש הוא חוק פיזי אצל האדם", כפי שביטא מורי הרב אנדרה נהר [L'exil de la parole, Seuil 1970, p. 159]. חוק פיזי אמור להיות קבוע, אבל באופן פרדוקסאלי, נהר רואה את החופש כטבוע באדם מעצם רעיון הבריאה.

גם האחריות טבועה באדם מאותו שורש של הצמצום שבבריאה, כי בהעדר כל אור אלוקי, העולם באותו חלל פנוי, של הצמצום, הוא כאילו 'חלל מת' (כמו שמת נקרא חלל). איזה תיקון נשאר? רק הכמיהה הרוחנית של האדם פועלת כמנוע להחזרת האור האלוקי לחלל הצמצום. אמנם, לפי האר"י, האור החוזר אינו ממלא את כל החלל ולכן אינו מבטל את עצמאותו של הנברא ולא את חופש הבחירה המוחלט של האדם. ייעודו של האדם החופשי הוא להיות בן ברית ושותף לקדוש ברוך הוא על מנת להחדיר לעולם את כמות האור הרבה ביותר האפשרית לקיומו (אור החסד ואור הדין, ואיחודם בקו האמצעי).6 קיום זה תלוי באיזון הנכון בין חומר העולם (שהמדע מגלה, והוא עץ הדעת) לבין הרוחניות של האתיקה, המוסר והצדק (שעלינו כיהודים להסיק מלימוד התורה).

4. ימי בראשית - מדרגות רוחניות

ובכל זאת, מהם ששת ימי בראשית? האם צריך להבין אותם כפשוטם? בשלושה מקומות מציין ספר הזוהר שכתוב "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" [שמות כ, יא], ולא "בששת ימים", משמע שאין כאן כלל עניין של זמן. לפי הקבלה, השישה "ימים" הם מדרגות רוחניות הנקראות ספירות או מידות (חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד), כאשר היום השביעי הוא ספירת המלכות [ראו למשל זוהר ויחי, דף רמז, סימן תשעב בסולם]. נזכיר שבתקופת כתיבתו של ספר הזוהר, שהתפרסם במאה הי"ג, לא היה כל מידע על אודות גיל כדור ארץ, והזוהר אינו אומר זאת כדי ליישב סתירה בין הכתוב בתורה לבין הידוע מן המדע, אלא כי זו באמת כוונת המקרא. לפי הקבלה, הפרק הראשון של פרשת בראשית מלמד איך האור האלוקי חוזר לעולם ומתקן את הצמצום, וזאת דרך שש מדרגות שבכל אחת מתואר אור של ספירה (מידה) אחת. המקרא גם מתייחס ליחסי הגומלים בין הספירות. ביום א' מתואר אור השפע האלוקי שהוא מידת החסד, וזה "יהי אור". בקשר לאור החסד הזה מוגדר בפעם הראשונה בתורה הערך של טוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" [בראשית א, ד]. ביום ב' מתוארת, בקשר למים, החלוקה בין 'מעל' ו-'מתחת', וניתוק זה בין עליון (אלוקי) ותחתון (העולם הגשמי) הוא המקור למידת הדין (ספירת הגבורה). שתי המדרגות (העליונה והתחתונה) נחשבים לשני קווים7 הפועלים זה נגד זה והנמצאים במחלוקת מי משניהם חשוב יותר. הניגוד הזה מגביר את מידת הדין, ובגלל המחלוקת לא נאמר "כי טוב" ביום ב'. המדרגה הבאה ביום ג' מביאה פתרון לניגוד הזה על ידי התאחדות מחדש של שני הקווים חסד ודין לפי הפסוק: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" [בראשית א, ט]. זה הקו האמצעי (ספירת התפארת), המאחד חסד ודין לשלמות אחת. ביום ג' נאמר "כי טוב" פעמיים, כי הטוב הוא השלום. מכאן תהליך האיחוד ממשיך עד היום השישי שהוא ספירת היסוד, המכנסת יחד את כל שש הספירות. לפי הפסוק "צדיק יסוד עולם" [משלי י, כה] זה היום שבו נברא האדם, שמשימתו הייתה להיות צדיק, היודע לאחד יחד את כל הספירות. על האדם הייתה מוטלת האחריות לקיום הבריאה ולתיקונה. האדם נברא כזוג, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [בראשית א, כז], על מנת להגשים את הייחוד המאחד בזוגיותו. האדם שפרשת בראשית מדברת עליו הוא הראשון ששמע את הקול האלוקי, יחד עם בת־זוגו. לפי המסורת המדרשית היו בנמצא יצורי אנוש לפני אדם הראשון [חגיגה יג, ב], אך הוא הראשון המקבל את הברכה האלוקית להיות אחראי לתיקון הבריאה "לעבדה ולשמרה" [בראשית ב, יג].8

5. עץ הדעת ועץ החיים

האדם נצטווה בגן עדן "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" [בראשית ב, טז־יז]. לפנינו מצוות עשה (לאכול מכל עץ) ומצוות לא תעשה (ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו). הזוהר [בראשית א, סימן תלב־תלג בסולם] מדגיש שהמילה "ממנו" משמעה ממנו לבדו, כי יש סכנה באכילה רק מעץ הדעת9 בלי לאכול גם מעץ החיים, שהוא סמל לתורה, כאמור: "עץ חיים היא למחזיקים בה" [משלי ג, יח]. המקרא חוזר על המילה "ממנו" בסוף הציווי: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כאומר: אם תאכל מעץ הדעת טוב ורע לבדו בלי עץ החיים, לא יהיו לך חיים. העצים הם סמלים שאפשר לתאר אותם כך: עץ הדעת הוא משל למדע ולטכנולוגיה שניתן ליישם לטובה, אבל גם לרעה (כמו שהאנרגיה האטומית ניתנת לניצול למטרות שלום או למלחמה איומה). את הדעת אפשר לנצל לטוב או לרע, ולכן אין להסתפק בה לבדה. יישום המדע, והדרך להשתמש בו, חייבים להיעשות על פי צו המוסר. עץ החיים מסמל את הערכים המכוונים לשמירת החיים או לשיפור תנאי החיים, כפי שהתורה מצווה "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" [דברים ל, יט]. זה סוד הצווי של אכילת עץ הדעת יחד עם עצים אחרים, כגון עץ החיים של התורה, כפי שמסביר הזוהר הנ"ל. וזה הגיוני, כי המדע לבדו אינו קובע מהו הטוב ומהו הרע. דבר זה יש ללמוד מעצים אחרים, מערכים תרבותיים ודתיים.

והנה, בפרשת בראשית אנו רואים אדם וחוה, שבעצתו הערמומית של הנחש מפירים את הצו האלוקי ורוצים ליהנות מהדעת בלי גבולות. בכך הם מפגינים את עצמאותם ומלמדים, כי יש לאדם בחירה חופשית. בחירה זו גרמה להם להבחין ולגלות שהם ערומים כמו אותו הנחש הקטלני, ההורג מטבעו. זה פירוש הכתוב "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" [בראשית ג, ז], אשר רש"י מסביר לפי מדרש רבה: "מהו וידעו כי עירומים הם? מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה." התורה מלמדת אותנו כאן שאדם בלי מצוות מוסריות הנו ערום, כחיה בטבע, טורף כנחש קטלני. זוהי אזהרה לאנושות כולה: אמנם אדם וחוה לא מתו, אבל המוות הגיע כאשר קין רצח את הבל אחיו. בלי עץ החיים, בלי אחריות מוסרית, האדם מאבד את הצלם האלוקי שביסוד בריאתו, והעולם שוקע לאלימות רצחנית.