לב אש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לב אש
מכר
מאות
עותקים
לב אש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.7 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רומן עוצר נשימה ומותח שהגיבורה שלו, אלכסנדרה, היא אישה שהעולם היה פרוש לרגליה, עד שיום אחד מגיעה שיחת טלפון שמשבשת הכול, ובבת אחת היא מושלכת מהפסגה לתהום ונותרת חסרת כול, עם תינוקת קטנה, בלי שפה, בלי קשרים ובלי פרוטה. אבל לא אישה כאלכסנדרה תניח לנסיבות להכתיב את מסלול חייה. אט-אט היא מתחילה לבנות את עצמה מחדש ועוברת הרפתקאות מסמרות שיער תוך שהיא מגבשת מחדש את זהותה העצמית. בכתיבה רגישה, כנה ומדויקת מצליחה אולסיה קנטור לשרטט דמות אוניברסלית, אנושית ובעלת תשוקה אדירה לחיים.

פרק ראשון

פרק 1

צ'ליאבינסק, רוסיה, 1979
התקרה בחדר ילדותי היתה לבנה ומִשְיית, ובה סדק קטנטן סמוך לנברשת ושני כתמי מים שאפשר היה להבחין בהם רק כאשר אור חדר פנימה דרך החלון. זה היה בוקר יום הולדתי השביעי. שכבתי מצונפת במיטתי ודמיינתי את הסדק הקטנטן מעלי הופך - באיזה אופן קסום - לסִפרה שבע בדיוק ברגע שאפקח את עיני. שבע - כמו ימי השבוע. שבע - כמו מספר התווים. שבע - כמו כל צבעי הקשת.

אמי נהגה לומר כי מאחר שיום הולדתי חל באחד במאי, נפלה בחיקי הזכות הנדירה לחגוג אותו עם המדינה כולה. היא צדקה. לחגוג את יום הולדתי ביום הפועלים הבינלאומי פירושו היה אינספור מצעדים, קונצרטים ורחובות מעוטרים בנהרות של דגלים אדומים.

אף אחד מחברי לא חגג את יום הולדתו בתאריך הזה, ואף על פי שזה גרם לי להרגיש מיוחדת מאוד, עדיין חייתי במדינה שמנהיגיה כל הזמן אמרו לנתיניהם שאף אחד מהם לא באמת "מיוחד", שכולם שווים ודומים להחריד.

לעתים קרובות תהיתי אם "להרגיש מיוחדת" נחשב סוג של פשע אנטי־סובייטי.

גרתי בצ'ליאבינסק, אחת הערים התעשייתיות הגדולות ברוסיה, ובבוקר המסוים הזה יכולתי לשמוע דרך חלוני כי העיר התעוררה מוקדם מהרגיל. רעשי האוטובוסים והחשמליות התחרו כעת בהמולת המחבתות במטבח שלנו, כיוון שיום הולדתי היה אחד הימים הבודדים שבהם אמי הכינה ארוחת בוקר.

כשעיני עוד עצומות המשכתי לדמיין את משכימי הקום שפשטו על הרחובות הרחבים, את מרכז הפלאזה המונומנטלי, את הבטון האפור, וחשוב מכול - דמיינתי איך העיר כולה כבר התכסתה באדום באמצעות הבלונים, הכרזות, הקישוטים והפרחים.

דמיינתי את הפרצופים הנלהבים של ההמונים, ומנגד את פרצופו המאופק של אבי בעודו נושא אותי על כתפיו כדי שאוכל לראות מקרוב את המצעד, ובייחוד את הלהקה. הוא נהג לאחוז את קרסולי בידיו המחוספסות הכהות, בשעה שהלהקה צעדה לקצב התופים וצלילי החצוצרות העמוקים. תמיד היינו כולנו שרים בהתלהבות עם הלהקה, והמילים נצרבו בזיכרוננו המשותף.

היחידים שלא חייכו היו ראשי המפלגה המפורסמים שלנו. הם נהגו לקטוע את המוזיקה ללא התראה מוקדמת, כדי שלא יישמע דבר מלבד הקול המתכתי הנוקשה מבעד למגפונים הענקיים: "פועלי כל העולם, התאחדו!" "כל העוצמה לסובייטים!" "שלום לבני האדם!" "האדמות לאיכרים!" - בדרך כלל היה הרפרטואר הקבוע, ואנחנו היינו חוזרים על המילים הללו ללא לאות. לאחר מכן היו מברכים אותנו ומאחלים למולדתנו שגשוג ואריכות ימים, בתקווה שמנהיגי האומה, כלומר הם עצמם, ימשיכו להנהיג אותנו בהצלחה עד עולם.

באותו בוקר דמיינתי אותם אומרים לאחר מכן, "המפלגה היתה רוצה לאחל לאלכסנדרה היקרה שלנו יום הולדת שמח."

כן, רציתי שלכולם ברחובות תהיה תחושה של שייכות.

כן, רציתי לחוש את אותן תחושות נחמה ושמחה שהיו חלק בלתי־נפרד מהיותנו מוגנים על ידי המפלגה.

ומעל הכול, רציתי שהיום הזה יהיה באמת מיוחד.

"אלכסנדרה!" נקטעו הרהורי באכזריות על ידי קולה התובעני של אמי שבקע מהמטבח.

נאלצתי להוציא את עצמי ממיטת הספה הקטנטונת, בעודי מתענגת על עוד פנטזיה אחת - משאלת יום ההולדת המושלמת שתתלווה לטקס כיבוי הנרות.

הַחלטתי היתה נחרצת: המשאלה שלי תהא גדולה מאוד, חשובה מאוד ויוצאת דופן עד כדי כך שכולם יבהו בי בתדהמה ויתהו - איך למען השם אלכסנדרה הקטנה חשבה על כזה רעיון מבריק? משאלתי היתה להיות הקוסמונאוטית הסובייטית הראשונה שתלך על הירח אחרי האמריקאים, וכי ביום ההיסטורי הזה המדינה אף תטבע מטבע מיוחד שיישא את דיוקני.

"אלכסנדרה, קומי כבר!"

ריחה מעורר התיאבון של ארוחת הבוקר כבר נישא אל תוך חדרי כשאמי פתחה את הדלת לבדוק מה קורה איתי. היא הבטיחה שיום אחד תוריש לי את המתכונים, ובתורי אעביר אותם הלאה לבִּתי.

המתכונים לא נלקחו מהספר בן ארבע מאות העמודים "אוכל בריא וטעים" - שעוטר באינספור ציטוטים של לנין וסטלין וכלל גם את כללי ההתנהגות והנימוס הראויים לכל אזרח סובייטי - שהוצג בגאווה במיקום מרכזי וקדמי על המדף במטבח שלנו, כמו אצל כל המשפחות בעיר.

מתכון הפירוגי היה של סבתי. התרגשתי מהרעיון שכשאהיה גדולה אמא תחלוק איתי את סודהּ. כתמריץ לכך שאמהר להתלבש, אמא הודיעה לי שהכול כבר מוכן על שולחן ארוחת הבוקר: ריבת פטל, בלינצ'סים מגולגלים וממולאים בגבינה מתוקה רכה, תפוחי אדמה עם מטבל שמנת חמוצה, תה שחור, וכמובן - הפירוגי שלי.

בימי ההולדת שלי היה להורי פינוק נוסף בשבילי, נדיר ומיוחד: קפה, והניחוח המגרה שלו כבר חדר אל נחירַי. ידעתי שבקרוב מאוד אחזיק את הספל ואשאף את ריחו המתוק־מריר, בעוד חלב ה"סגושנקה" הדחוס והמתוק יימס בפי. אותו רגע מענג של ציפייה היה אפילו נעים יותר מהקפה עצמו.

"היום הוא יום ההולדת מספר שבע שלך, וזה יהיה יום נפלא," הצהירה אמא לפני שחזרה למטבח.

בעודי מסרקת את תלתלי הבלונדיניים הקצרים, הזהים לאלה של אמי, חזרתי אחריה כמו תוכי בעת שהתבוננתי במראת הכיס הקטנה: "היום הוא יום ההולדת מספר שבע שלי, וזה יהיה יום נפלא."

ידעתי שאם מִסיבה כלשהי התוכנית להיעשות קוסמונאוטית לא תעלה יפה, תמיד אוכל להיות כמו אמא. אחרי שנים של לימודים ועבודה קשה היא התעלתה על כל בן משפחה אחר בכל הנוגע להשכלה והגיעה לעמדה יוקרתית ומכובדת כמנהלת התיאטרון לאמנויות הבמה, וגם לימדה דרמה באוניברסיטה המקומית.

בימי ראשון נהגו הורי לקחת אותי לקרוסלות בפארק, והמקום היה גדוש באנשים שהודו לאמי על הפקת התיאטרון העוצמתית האחרונה, תוך שהם מפנקים אותי בסוכריות שוקולד ובמרשמלו. כמה אהבתי את ימי ראשון הללו!

אחרי שסיימתי להסתרק, הבטתי שוב בסדק שבתקרת חדרי. אבא אמר לי פעם שהדירה שלנו לא תמיד היתה יחידה אחת. אחרי הניצחון הלאומי במלחמת העולם השנייה, המפלגה החליטה להשקיע בצ'ליאבינסק ולהפוך אותה לבירת "התעשייה הכבדה" של ברית המועצות. בתוך זמן קצר הופיעו מבני מתכת ענקיים וטרקטורים, ומפעלים למכונות נבנו בעיר. המפלגה החליטה לייסד גם מעין עיירות תת־קרקעיות שיקיפו את העיר ונתנה לכל אחת מהן מספר תיבת דואר במקום שם. המדענים המבריקים ביותר באוניברסיטת מוסקבה, כמאה אלף משפחות לערך, הועברו להרי אורל במטרה לייצר כל מיני סוגים של נשק סודי.

כפי שהתברר, לא היו מספיק בתים פנויים כדי לשכן את כולם. שנים־עשר אנשים אולצו לישון בחדר אחד, כמו סרדינים בקופסת שימורים. לעתים קרובות מאוד, קומה שלמה נאלצה להשתמש בחדר שירותים חיצוני אחד, ואנשים עמדו בתור רק כדי שיוכלו לעשות מקלחת קרה.

רוב חברי לכיתה עדיין חלקו את חדרם עם אחיהם או עם סביהם, ורובם גרו בדירות שחלקו כמה משפחות. אלה נקראו דירות שיתופיות, ובשלטים הקטנים מחוץ לכל דלת הופיע מספר הפעמים שיש לצלצל בפעמון כדי להגיע למשפחה מסוימת: איבנוב - צלצול אחד; סידורובה - שני צלצולים; וכולי. אבא אמר לי פעם שכל הרעיון נוצר וקודם על ידי הממשלה שלנו, ומטרתו היתה לחקוק בסלע את העובדה כי למשפחות סובייטיות אין צורך ביותר מדי חדרים, שאלה הם מותרות לא הכרחיים של קפיטליסטים.

על פי הבשורה של מנהיגי ארצנו, לעם הסובייטי לא היה צורך גם בחדרי אוכל, בחדרי לימוד או בספריות - כל שהיה נחוץ לנו, לשיטתם, היה גג מעל לראשינו וחדר שבו נוכל לישון בלילה. תשעה מ"ר לאדם נראו מספיקים.

לעתים קרובות מאוד חשתי אי־נוחות כשראיתי את מבטיהם הנבוכים של חברים שבאו לבקר אותנו בפעם הראשונה. למשפחה שלי היו סטנדרטים אחרים לגמרי בכל הנוגע לקיום היומיומי: שלושה חדרי שינה רחבים, שטיחי צמר על הרצפות ועוד אחד על הקיר, מטבח מאובזר לחלוטין עם ספה קטנה בפינה, ובסלון היה רהיט בשם "שטנקה" - "החוֹמה" - שיוּצר במזרח גרמניה.

קיר ארונות זה, שדלתותיו היו עשויות זכוכית, הכיל כוסות קריסטל צ'כיות ומדפים אחדים ששימשו לאחסון ספרים ובגדים. היה נראה שהשטנקה הוא מקור להערצה בקרב כל חברינו ושכנינו. ועדיין, הוא לא היה האטרקציה המרכזית בביתנו. במרכז הסלון עמדה בגאווה טלוויזיה בשחור־לבן, שבאופן קבוע קיבצה סביבה את השכנים כדי לצפות למשל באליפויות של החלקה אמנותית על הקרח.

והיה לנו גם טלפון משל עצמנו, תלוי גבוה על קיר המסדרון. הורי לימדו אותי תמיד להציע כיסא לשכנים שבאו להתקשר או לקבל שיחה מקרוב משפחה, בייחוד אלה שגרים רחוק במרחבים העצומים, הבל ישוערו, של המולדת. כל זאת כדי שירגישו בנוח בעודם עושים כן. אפילו בגיל צעיר כל כך הבנתי שהאופן שחיינו בו - לפחות בסטנדרטים סובייטיים - היה באמת הרבה מעל הממוצע.

"אלכסנדרה, צאי החוצה, מתוקה," ביקש אבא כשהוא מקיש את קוד המורס הסודי על דלתי. מיהרתי ללבוש חולצת כותנה מכופתרת שסיכת כוכב קטן, אדום ונוצץ נעוצה בה, נושאת דיוקן מוזהב של ולדימיר לנין הצעיר. לבשתי גם חצאית אפורה קטנטונת, גרבי צמר מעקצצים וסוודר צמר כבד שהיה אמור להגן עלי מפני הכפור המצמית של הבוקר.

בעת שהתלבשתי, אוזני הזדקרו למשמע תחזית מזג האוויר מהרדיו הכחלחל במטבח. קולו המוכר והרחוק של החזאי נשמע עליז יותר מהרגיל, מבטיח לכל המקומיים יום חמים, אבל רק אחרי הצהריים.

יצאתי מחדרי נחושה: לא אתן לשום דבר להרוס את היום המיוחד הזה, בטח לא למזג האוויר!

שלוש מתנות עטופות בנייר אדום כבר חיכו לי בסלון. ידעתי שאסור לי לצפות להפתעות גדולות, מאחר שבמלאי של כל החנויות המרכזיות במדינה היה אותו מבחר מצומצם של פריטים. הורי חייכו חיוך רחב כשפתחתי את המתנה הראשונה - ספר בכריכה קשה, מהדורה מיוחדת ומאוירת, על אודות ילד מתולתל וסמוק לחיים בשם וולודיה לנין. רוב ספרַי היו על גיבורים סובייטים שהקריבו את חייהם באומץ למען המולדת באיזושהי מהפכה או לחימה בנאצים - וכל זאת בשם הקומוניזם.

המתנה השנייה ריגשה אותי הרבה יותר: זוג חדש לגמרי של נעליים לבית הספר. לשמחתי, הן לא היו דומות כלל לאותן נעליים חומות ומשעממות שכל הילדים נעלו, אלא עוטרו במעין גימור שחור, מבריק ומלא חן.

יכולתי רק לנחש שאמא בטח ניצלה כמה מקשריה הרבים כדי להשיג את הנעליים מאחת מאותן חנויות "מיתולוגיות", הבלעדיות לאליטה המפלגתית. כשטיילתי ברחבי העיר תמיד הבחנתי שהבגדים שלבשו ילדי מנהיגי המפלגה היו שונים בתכלית מאלה שלבשו הילדים האחרים.

כשהגעתי למתנה השלישית קפצתי משמחה. זאת היתה קופסת צבעי פנדה, ססגוניים ואקזוטיים כמו נוצותיו של טווס.

הורי בוודאי בזבזו חצי משכורת על המתנות הללו, חשבתי. כשאהיה אמנית הפורטרטים המפורסמת ביותר והמשפיעה ביותר בכל ברית המועצות, אחרי שאסיים להיות קוסמונאוטית, אספר את הסיפור על קופסת צבעי הפנדה הראשונה הזאת, חלפה המחשבה בראשי כשחיבקתי את הורי.

זרועותיו החסונות של אבי הרימו ונשאו אותי אל המטבח, כדי שאוכל סוף־סוף לטעום מהפירוגי. לאמא, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות בשבילי והיא החלה לנאום: "שבע הוא הגיל שבו אדם נעשה רציני יותר. זהו הגיל שבו אדם צעיר מתחיל לשמש דוגמה לאחרים, הגיל שבו הילדים הקטנים יותר מתחילים להסתכל עליו בהערצה." היא הוסיפה שהכול מצליח לי: יש לי ציונים מעולים, אני טיפוס חזק ובטוח בעצמו, ויש לי הבנה הולכת וגוברת לגבי מהי המשמעות של להיות אזרחים סובייטית אחראית.

אבא לא התאפק, גלגל את עיניו וחייך. אמא שלחה בו מבט חמור סבר, נוזפת בו כמו היה אחד מתלמידיה הפוחזים. הרגשתי כאילו נקלעתי לקו האש ביניהם, כשאבא המשיך לעשות כל מיני פרצופים מצחיקים רק כדי להרגיז אותה. זה היה מעט מביך עבורי, אם כי בצורה מתוקה ומעוררת חיבה. בסופו של דבר אמא נכנעה לקסמיו וחייכה אלינו קמעה.

מהרדיו החלו להתנגן מארשים פטריוטיים, שסימנו לכולנו שהמצעדים יחלו בקרוב. אמא דחקה בי לסיים לאכול את הפירוגי כדי שאוכל לצאת לשחק בחוץ.

סיימתי לאכול מהר, ובהתרוממות רוח, אפופת תחושה שאני יכולה לכבוש את העולם, יצאתי מהדירה הקטנה דרך הדלת החומה והתקדמתי עד שהגעתי אל המבואה האפורה שהיתה פעם ירוקה. המראה המרופט והמדכא שלה תמיד עורר בי את הרצון לעזוב את הבניין במהירות האפשרית.

היה קר מאוד, אך השמים היו בהירים וכחולים. בעודי מפזמת את המנגינה שהתנגנה ברדיו, דילגתי במהירות דרך בנייני המגורים המוכרים וחלפתי על פני פסיפס סבא לנין, "דדושקה", הדהוי, שהיה פרוש על קיר בטון. בבית הספר לימדו אותנו להתייחס ללנין בתור סבא ולהודות לו שוב ושוב על ילדותנו המאושרת.

החצר המאובקת שלנו, שכל ילדי השכונה שיחקו בה, היתה בעצם חלל קטן שהוקף בניינים מארבעת צדדיו ובו פיסת אדמה מוזנחת שהצמיחה עשב במרכזה, עם מעט חול שקיבל גוון שחור עקב החומרים המזהמים שנפלטו מהמפעלים בסביבה.

היו שם נדנדות מפלדה, מגלשה וספסל עץ שפעם היה לבן והוצב מתחת לעצי אדר אחדים. תמיד תהיתי כיצד הצליחו העצים לשרוד זמן רב כל כך באדמה הצחיחה ההיא. העשב כבר איבד מזמן את צהבהבותו, ולאט־לאט נהפך הגוון שלו לירוק אביבי. העצים העירומים הצמיחו ניצנים ורדרדים־לבנים, מרמזים כי בקרוב תתמלא החצר שוב בצבע. נשות השכונה המבוגרות נהגו לשבת על הספסלים מסביב לחצר, אך בבוקר ההוא כל מבוגרי העיר כבר יצאו להשתתף בחובת המצעד.

בכל פעם שהורינו היו בודקים מה קורה איתנו דרך החלונות, הם ראו חבורת ילדים תמימים שמשחקים עם חבריהם, אבל כל אחד מאיתנו, הילדים, ידע שזה לא כל הסיפור. כולנו ידענו שהחצר היא בית הספר האמיתי של החיים. זה היה המקום שבו ליקטנו סוגים שונים של כישורי חיים, שיעורים שמורים לא חלמו ללמד אותנו. הישרדות היתה שם המשחק, וכולנו היינו צריכים ללמוד - לרוב בדרך הקשה - איך להגן על עצמנו. הכול הסתכם במציאת המקום שלך בחצר - ובכך שתמשיך לאחוז בו.

עשרות הילדים שסבבו שם יצרו מיקרוקוסמוס דינמי של סוגי אישיות שונים. היו תולעי הספרים המאופקים. היו אלה ששמרו הכול לעצמם. אלה שתמיד כוסו בלכלוך. אלה שסיפרו הכול להוריהם, ואלה שלא סיפרו להם דבר.

היו הבנים ששיחקו בלהיות חיילים. היו היצירתיים. היו הילדים הספורטיביים שכל רצונם היה להתחרות ולנצח. הבנות שסחרו במראן ותבעו הערצה. הילדים שתמיד בכו, ואלה שתמיד רדפו אחריהם, והילדים שקיללו והילדים שמעולם לא השתמשו בשפה גסה.

והיו גם הבריונים - בנים בגילי שמונה עד ארבע־עשרה לערך, לבושים במכנסיים רחבים ולראשם כובע מצחייה הפוך. הם נהגו להסתובב בחצר, ידיהם תחובות בכיסיהם, הכתפיים מתוחות מעלה. לפעמים, כשאבא ואני הגענו הביתה מאוחר, ראיתי נערים כאלה, רק מבוגרים יותר, ליד חנות המכולת השכונתית. לכולם סיגריה דבוקה לשפתיהם, נעה בפיהם מעלה ומטה כשהם מדברים. ראיתי אותם גם כשהייתי הולכת לבניין הספרייה. הם היו משחקים כדורגל בשדה השומם מאחורי בית הספר - אחוזי תזזית, דוחפים זה את זה, מזיעים, מקללים, ואם אחד מהם העז לבצע טעות כלשהי, האחרים הקניטו והעליבו אותו.

הספרייה שלנו היתה ממוקמת בצריף ישן ודל שנותר אחרי המלחמה, אך עבורי היה הבניין היפה ביותר בעיר. הרגעים הללו - שבהם הייתי פותחת לרווחה את הדלת החומה הבלויה, בעודי מריחה את התערובת משכרת החושים של קלסרים ישנים, דבק ודיו סגול טרי - היו תמיד רגעי השיא של יומי, נושאים עמם הבטחה מתוקה לזמנים מכושפים שבקרוב מאוד עתידים להתגלות בפני.

תמיד דמיינתי שהספרייה שלנו מכילה כל ספר שנכתב אי־פעם. תמיד אמרתי לעצמי שיבוא יום ואקרא את כולם - בסדר אלפביתי וללא יוצא מן הכלל. לא משנה כמה ספר מסוים התברר כמשעמם - עדיין הייתי נחושה לסיים אותו.

הסופר שכתב את הספר הראשון שקראתי אי־פעם נשא את שם המשפחה אלקסין. אחריו המשכתי אל אבצ'נקו, אסאדוב, אחמטובה, אנדרייב, אברמוב, אפנסייף וכו'. כל זאת ועוד בטרם צללתי אל האות ב'.

אגרטל קרמיקה קטן בצבע חום־זהוב הוצב על דלפקה של הספרנית. זרדי עץ אשוח, ירוקי־עד וכהים - מקושטים כדורי זכוכית אדומים ונוצצים לכבוד השנה החדשה - הגיחו תחת ענפי עץ האלון הארגמניים שהפציעו בסתיו.

באביב התמלא האגרטל בעלים ירוקים בהירים, והקיץ הביא עמו את פריחת הלילך הענוגה. האגרטל הזה שימש עבורי תחליף ללוח שנה. אפילו כאשר השלג עוד כיסה את הארץ, ידעתי תמיד מראש שהאביב כבר באוויר - ברגע שהספרנית החליפה את הזרדים באגרטל.

כשאגדל ויהיה לי בית משלי אקנה אגרטל בדיוק כזה ואשים בו זרדים, חשבתי לתומי כשהייתי מלטפת את דלפק העץ הממורק ונהנית מחלקלקותו, בעודי מחכה לספרנית. יום אחד, כשחיכיתי והבטתי בדלפק, שעליו התגבבו עפרונות עץ מחודדים בכוס זכוכית, יומן רישום ירוק וערימת ספרים, דלת הספרייה נפתחה בשקט וילד קטן נכנס פנימה.

ראיתי אותו לפעמים בבית הספר, אך לא ידעתי עליו דבר, למעט העובדה שהוא לומד שתי כיתות מעלי וכי שמו גנה. זכרתי שיום אחד בהפסקת הצהריים, ילד גועלי השליך חתיכות נייר ספוּג בדיו לעבר גבן של כמה ילדוֹת וצחק בקול רם בכל פעם שהניירות הכתימו את הצווארונים הלבנים שלהן או פרעו את שׂערן. גנה צעק עליו והפציר בו להפסיק. כצפוי, הוא התעלם ממנו לחלוטין. גנה, שהיה צעיר וצנום ממנו, הסתער עליו לפתע בכל כוחו. שניהם איבדו שיווי משקל וצנחו על הקרקע. מאוחר יותר נענשו בחודש שלם של משימות ניקיון.

באותו בוקר הבחין בי גנה מיד. הוא הנהן והסיר את כובעו בהיסוס.

אלכסנדרה, כשנכנסים לְחדר מוכרחים קודם כול להסיר את הכובע. לא מנומס להישאר עם הכובע על הראש בחדר מלא באנשים, שמעתי את אבי בדמיוני. מחווה זו לא היתה שכיחה בסביבתי הקרובה, אבל ידעתי כמה חשוב לאבי שאתמיד בה, וכך עשיתי תמיד.

לא הכרתי אדם נוסף שהסיר את כובעו בציבור - עד לאותו היום.

הוא חשף את ראשו, כך שיכולתי לראות את הצלקות הוורודות־כהות שעל עורו העדין, כנראה עקב שימוש צמוד מדי וחזק מדי במכונת התספורת. על עורפו עדיין נותרו תלתלים מוזהבים אחדים. כל הנערים האחרים שהכרתי היו קצוצי שיער לחלוטין. יכולתי רק לנחש כי אמו אהבה את תלתליו המוזהבים כל כך, עד שהיתה מוכרחה להשאירם עוד קצת. בטח גנה מתבייש בהם, חשבתי.

לרגע אחד היה נדמה שהוא נקרע בין הדחף להחזיר את הכובע לראשו - שיכסה את אוזניו ואת התלתלים המביכים - ובין הנימוסים שהוריו לימדוהו. הנימוסים ניצחו.

בעודו מוחץ את כובעו בידו האחת ואוחז בספר צמוד לחזהו בידו השנייה, ובלי להביט בי, הוא שאל בקול רך, כמעט בלתי־נשמע, "איזה ספר את קוראת היום?"

שאלתו תפסה אותי לא מוכנה. "אני עוד לא יודעת. אני מחכה לספרנית. אני קוראת הכול, ואני עדיין רק באות א'."

"גנה!" קראה הספרנית בשמחה כשהגיחה בינות למדפי הספרים. "סיימת את הספר שנתתי לך? מה היו החלקים האהובים עליך?" היא התקרבה אליו מחויכת וכרכה את זרועותיה סביב כתפיו הצרות.

"אהבתי את החלק שבו האבא לוקח את הבן שלו למסע רחוק."

היה ניכר כי גנה התרגש עד מאוד מהספר. הוא המשיך לצטט את הקטע האהוב עליו: "'נעשה את זה יחד, רק אתה ואני, ילד. ניסע הרחק מכאן, לדרום, שם פרחי הכותנה פורחים. אני רוצה שתראה בעיניך את יופיים המהמם של פרחי הכותנה הלבנים'."1

הספרנית שלפה מכיסה מטפחת לבנה קטנה והצמידה אותה אל עיניה. האם ייתכן שראיתיה מזילה דִמעה?

ואז הוא הביט בי.

רגש עז ולא מוּכר הלם לפתע בחזי. רגש שכמותו לא חוויתי מעולם.

"אלכסנדרה, קוראים לי גנה," אמר. "אני יודע איך קוראים לך כי ראיתי אותך משחקת בחצר."

"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שיקרתי במבוכה.

הוא רכן לעברי ולחש באוזני: "כי יש לי מקום סודי ביותר בחצר. רוצה לראות אותו?"

"כן!" עניתי מיד, מתפתה לשאול אם הוא יכול לקחת אותי לשם ממש באותו רגע.

"תפגשי אותי בספרייה ביום ראשון ונלך מכאן."

"בסדר גמור," עניתי, משתוקקת שכבר יגיע יום ראשון.

גנה הנהן בשקט ונעלם בין אינספור מדפי הספרים.

•••

מעולם בחיי לא חיכיתי למשהו בלהיטות כזאת. אפילו לא כשההורים שלי הבטיחו לקחת אותי לקרוסלה בפארק. עם כל יום שחלף, הציפייה שלי רק גברה. הרגשתי מעין פעימה משונה במצח, ממש בין העיניים.

הגעתי בבוקר יום ראשון לספרייה. הוא כבר חיכה לי שם.

"אלכסנדרה! הבאתי לך סופגנייה!" הוא שלף מכיסו חבילה קטנה, עטופה במגבת מטבח, והגיש לי. סופגנייה פריכה, עם אבקת סוכר זרויה מעליה - הסופגניה הטעימה ביותר שאכלתי מעודי. לעסתי באטיות כל חתיכה, כל פירור.

גנה היה מרוצה מאוד. "אמא שלי אופה אותם בכל יום ראשון הראשון של החודש. אביא לך עוד אחד בפעם הבאה שניפגש."

הוא הסמיק לפתע והסיט את מבטו. "כלומר, אם בכלל תרצי לראות אותי."

הייתי המומה מההערה. לא ידעתי מה לומר. אחרי הפוגה ארוכה, קולו של גנה חתך את הדממה המביכה: "אז את רוצה לראות את המקום הסודי שלי?"

"כן," עניתי ושמתי לב כי קולי - כמו קולו של גנה - נהפך כעת ללחישה.

הוא לכסן מבט והצביע על אחד הבניינים שהקיפו את החצר. בלי לומר מילה נוספת אצנו שנינו אל הדלת האחורית של אותו בניין. בדרך כלל דלתות מסוג זה הובילו למרתפים ענקיים עם דודי חימום ואתי חפירה לשימוש השרתים. בעטיים של החום ואדֵי הדודים, נאסר על הילדים להיכנס למרתפים הללו.

לרגע עצרתי, תוהה אם עלי להמשיך בעקבותיו. קיוויתי שהמקום הסודי שעליו דיבר לא יהיה במרתפים האלה. גנה חש בהיסוסי, הסתובב והסתכל עלי. עיניו הרגיעו אותי שאנחנו לא בסכנה. הוא הושיט אלי את ידו. המחווה הזאת שינתה הכול.

באותו רגע, במקום זרים נעשינו חברים. לנצח.

הוא פתח לרווחה את דלת הבניין. האור האפרורי בחוץ התחלף באחת בחלל חשוך שהריח כמו שום מטוגן. הצליל השרקני של נשיפת האוויר הלח החריד אותי, וכתפי השתפשפה באחד הקירות המתקלפים. גנה תפס את ידי ואחז בה בחוזקה.

עיני התרגלו לחשיכה, והבחנתי בדלת קטנה נוספת מאחורי הדלת הראשונה, וכן בגרם מדרגות שהואר על ידי נורה מאובקת. אט־אט עלינו במדרגות. עדיין פחדתי, אבל גנה דאג ללכת צעד אחד לפני, וצעדיו נראו בטוחים.

כשהגענו למעלה, התגלה לפנינו חלל קטן שנשטף אור דרך חרכי הגג. שטיח טלאים היה פרוש על הרצפה, סמוך לבקבוק מים ולכרית קטנה. נשמתי עמוק וצעדתי בזהירות לכיוון החלון. באותו רגע התבהר לי לחלוטין שאין שום סיכוי - מהארץ מתחתינו או מהבניין שנמצא לפנינו - שמישהו יעלה על דעתו שאנחנו כאן. מהתצפית הזאת יכולתי לראות את הרחוב כולו: ילדים משחקים, נשים נושאות סלים, גברים מחזיקים פחיות בירה.

"אבא שלי נתן לי את המפתח," אמר. "הוא מפקח על בניינים ואחראי על הבטיחות שלהם. זה מה שהוא עושה בימים. בלילות הוא קורא. זה המקום שאנחנו מגיעים אליו בדרך כלל כשאנחנו רוצים לקרוא את הספרים שלנו בשקט. מפה הייתי רואה אותך לפעמים קוראת ספר. רק שתדעי, את מוזמנת להגיע לכאן מתי שתרצי."

הוא חייך. חייכתי אליו בחזרה.

מאז, בכל יום ראשון קמתי מוקדם בבוקר, אכלתי לחם קלוי עם חמאה וריבת פטל ואמרתי להורי שאני הולכת לשחק עם חברים, כשלמעשה רצתי לפגוש את גנה. ידעתי שלפחות לכמה שעות, לא הורי ולא הוריו יחפשו אותנו.

בילינו זמן נפלא יחד על הגג הזה, כשהשמש הפציעה לפתע מבעד לעננים המהוהים, והרוח הביאה עמה את הקולות המרוחקים של העיר המתעוררת. היינו אוכלים ופלים בטעם וניל שגנה פילח מחדרה של סבתו, מתבוננים בחיים על הארץ דרך החלונות, משוחחים על הספרים שלנו וממציאים כל מיני עלילות עבור הדמויות.

בוקר אחד בבית הספר, בתיאום עם ראש מחלקת החינוך, הוכרזו תוצאות התחרות "התלמיד הטוב ביותר של השנה". התברר שאני חולקת את המקום הראשון עם שני תלמידים נוספים, עניין שהטריד אותי מאוד. מה יקרה אם בשנה הבאה לא אהיה במקום הראשון אלא במקום השני או אפילו השלישי? חשבתי, האם הורי עדיין יהיו גאים בי ויאהבו אותי? האם עלי ללמוד עוד יותר קשה רק כדי להישאר במקום הראשון? ראשי הסתחרר מרוב שאלות. הייתי מוכרחה למצוא את גנה ולשאול לעצתו.

חיכיתי ליום ראשון בבוקר, ובעודי הולכת לספרייה שמעתי לפתע את קולו. "אלכסנדרה, בואי איתי."

הלכתי אחריו למקום הסודי שלנו. בשלב מסוים גנה עצר ואחז בידי. ברגע ההוא היתה למחווה הזאת תחושה אחרת. ידו היתה משום מה לחה מזיעה, והוא נראה שברירי עד מאוד, ועם זאת נחוש ביותר. באור הבוקר האפרורי הבחנתי שבידו השנייה אחז בדבר־מה מתחת למעילו.

"מה זה?" שאלתי מפוחדת. בקושי הצלחתי להניע את שפתי, אך בחלל הקטן הזה היה נדמה שקולי הדהד באופן מחריש אוזניים.

"זה ספר," השיב ברוֹך.

"ספר? זה הכול? איזה ספר?"

באטיות ובהיסוס הוציא את ידו מהמעיל וחשף את מה שהסתיר מתחתיו: ערימה של דפים, כתובים במכונת כתיבה.

"זה לא ספר," מחיתי מאוכזבת.

"זה כן. אחד המוחרמים. זה לא הודפס בבית דפוס רשמי וממלכתי. זה עותק מחתרתי שהעיתונות מכנה 'סאמיזדאט': אחד מאותם ספרים נדירים שאנשים מוציאים לאור בעצמם, בלי שהמדינה יודעת."

"הספרים האלה מוחרמים? אבל למה?" שאלתי, אף שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה.

"אלה ספרים שנחשבים מסוכנים ביותר למשטר הסובייטי, כי הם מעזים לבקר את המערכת. אם אנשי הקג"ב יגלו אי־פעם שקראנו את הספרים הללו, הם בטח יבואו לעצור אותנו ואת ההורים שלנו."

"מה? אנשי הקג"ב יכולים לעצור אותנו?"

הוא הנהן.

אני התלמידה הכי טובה בכיתה, הם לא יכולים לעצור אותי, חשבתי. אמא שלי מנהלת תיאטרון שמעלה הצגות שחוגגות ואף מפארות את אורח החיים הסובייטי. אבל עיניו של גנה חדרו אל תוך עיני, מוודאות שהבנתי לעומק את חומרת המצב.

הסתכלתי על הספר ושאלתי, "אבל קוראים לספר הזה 'חוות החיות'. כמה מסוכן יכול להיות ספר על חווה למשטר הסובייטי?"

"עוד לא קראתי אותו. הבאתי אותו ישר לכאן."

"גנה, מאיפה..."

"לא, אלכסנדרה, בבקשה. אני לא יכול לומר מילה נוספת."

בשלב זה כבר שכחתי לחלוטין מהתחרות. ישבנו על הרצפה, זה לצד זה, והתחלנו לקרוא את הספר בחשאי. גנה טרף במהירות עמוד אחר עמוד, אבל אני לא ממש הצלחתי לעמוד בקצב. כישורי הקריאה שלי עוד לא היו מפותחים דיים, והסיפור היה מורכב מכדי שאבין אותו באמת. די מהר ויתרתי וחיכיתי שגנה יסיים כדי שיוכל להסביר לי במילים שלו על מה מדובר בספר.

לא יכולתי אפילו להתחיל להבין מדוע חזיר זקן בשם מייג'ור כינס את כל החיות כדי להפיל את מר ג'ונס, וחשוב מכך: מדוע, למען השם, שהקג"ב יהיה מוטרד מהעובדה שאנשים נוספים יקראו את הספר? אין להם אויבים אמיתיים של המדינה או מרגלים לרדוף אחריהם? שאלתי את עצמי.

במשך חודשים קראנו את הספר הזה שוב ושוב ללא הפסק, כל כך הרבה פעמים עד שחוטי הכותנה העבים שהחזיקו את כל הדפים יחד החלו להיפרם ואף להתפרק לחלוטין. כשלא קראנו את הספר החבאנו אותו במקום הסודי שלנו, עטוף בשקית פלסטיק.

"אני חושב שאני יודע למה אנשי הקג"ב מתנגדים לספר הזה," אמר גנה יום אחד, מהורהר, אחרי שסיים לקרוא אותו שוב מההתחלה ועד הסוף. הייתי בדיוק באמצע הכנת שיעורי הבית במתמטיקה.

"אתה רוצה לומר לי שהבנת סוף־סוף על מה הספר?" שאלתי.

"זה בכלל לא על החווה, אלכסנדרה. הספר מדבר על מהפכה. את מבינה, החזירים והחוואי הם רק דמויות שמייצגות דמויות אחרות בחיים האמיתיים. ב־1917, ממש כמו בספר, רוסיה היתה על סף קריסה. אנשים היו עניים, רעבים וזועמים. מייג'ור הזקן הוא לנין, שהאמין באמונה שלמה שכולם צריכים להיות שווים - ואז השתלט על המדינה כולה.

"החזיר נפוליאון, מנגד, הוא סטלין, שכל המטרה שלו היתה להשיג עוד ועוד כוח. הוא השתמש במשטרה המאוד חשאית שלו בדיוק כמו שנפוליאון השתמש בה, כשהפעיל את צבא הכלבים שלו כדי להרוג או להגלות את כל מי שעמד בדרכו. וממש כמו נפוליאון בספר, סטלין נעשה אחד המנהיגים המפחידים ביותר בעולם. את מבינה מה אני מנסה לומר לך? לפעמים אלגוריה היא הדרך היחידה לומר את האמת."

"גנה, כשאהיה גדולה אני רוצה לכתוב ספר. אני רוצה להיות סופרת ידועה מאוד! מפורסמת עד כדי כך שלאיש לא תהיה ברירה אלא לקרוא את הסיפורים האמיתיים והחושפניים שלי."

"נכתוב את הספרים האלה יחד," הצהיר גנה בהתלהבות, והרעיון הזה הותיר אותנו מוקסמים לגמרי. לאחר מכן המשכנו לשוחח על הספרים שנכתוב בעתיד, והצעתי לגנה שנתחיל בכתיבתם ברגע שאסיים את הלימודים.

"אני מבטיח לך, אלכסנדרה, כך בדיוק הדברים יהיו!" הרגיע אותי גנה כשנפרדו דרכינו באותו יום. לא היינו מודעים לכך שזה עתה בילינו את השעות האחרונות שלנו יחד.

•••

בבוקר יום ההולדת שלי, כשהגעתי לחצר, הילדים שיחקו במשחק האהוב עליהם, "מלחמה" - חלקם שיחקו חיילים רוסים וחלקם חיילים גרמנים. הבריונים היו מבודדים, נראו מוכנים להסתער בכל רגע.

האבסורד היה שתמיד קורבנות הבריונים היו אלה שנענשו בכבדות ונודו. הם אלה שנחשדו והואשמו בפחדנות, בבוגדנות ובהיותם בושה למולדת. אבל העלבון האולטימטיבי היה להיות מתויג בתור "אויב המדינה". מעולם לא שמעתי על מישהו שהואשם על היותו "אדם לקוי"; אנשים הואשמו אך ורק על היותם "אזרחים סובייטים לקויים".

למדתי מהר לשמור מרחק מהבריונים, חייכתי אליהם כשעיני פגשו את עיניהם ותמיד וידאתי שכף רגלי לא תדרוך בטריטוריה שלהם. רוב הילדים בחצר שלנו אימצו את אותה אסטרטגיית הישרדות בדיוק. מכל הבריונים, אין ספק שהגרוע ביותר היה איליה הג'ינג'י, שתצפת כל הזמן במטרה למצוא קורבנות חדשים.

באותו בוקר מצא איליה דרך חדשה ואיומה לְענות את הילדים האחרים. הצטרפתי למשחק קפיצה בחבל עם עוד כמה בנות, בלי להיות מודעת כלל למתרחש. פתאום ראיתי קהל מתאסף בפינת החצר. הרגשתי שמשהו קורה וחשבתי שיהיה חכם מצדי לשמור מרחק. ואז שמעתי את איליה צורח בזעם: "גנה, פחדן אחד!"

 

 

עוד על הספר

לב אש אולסיה קנטור

פרק 1

צ'ליאבינסק, רוסיה, 1979
התקרה בחדר ילדותי היתה לבנה ומִשְיית, ובה סדק קטנטן סמוך לנברשת ושני כתמי מים שאפשר היה להבחין בהם רק כאשר אור חדר פנימה דרך החלון. זה היה בוקר יום הולדתי השביעי. שכבתי מצונפת במיטתי ודמיינתי את הסדק הקטנטן מעלי הופך - באיזה אופן קסום - לסִפרה שבע בדיוק ברגע שאפקח את עיני. שבע - כמו ימי השבוע. שבע - כמו מספר התווים. שבע - כמו כל צבעי הקשת.

אמי נהגה לומר כי מאחר שיום הולדתי חל באחד במאי, נפלה בחיקי הזכות הנדירה לחגוג אותו עם המדינה כולה. היא צדקה. לחגוג את יום הולדתי ביום הפועלים הבינלאומי פירושו היה אינספור מצעדים, קונצרטים ורחובות מעוטרים בנהרות של דגלים אדומים.

אף אחד מחברי לא חגג את יום הולדתו בתאריך הזה, ואף על פי שזה גרם לי להרגיש מיוחדת מאוד, עדיין חייתי במדינה שמנהיגיה כל הזמן אמרו לנתיניהם שאף אחד מהם לא באמת "מיוחד", שכולם שווים ודומים להחריד.

לעתים קרובות תהיתי אם "להרגיש מיוחדת" נחשב סוג של פשע אנטי־סובייטי.

גרתי בצ'ליאבינסק, אחת הערים התעשייתיות הגדולות ברוסיה, ובבוקר המסוים הזה יכולתי לשמוע דרך חלוני כי העיר התעוררה מוקדם מהרגיל. רעשי האוטובוסים והחשמליות התחרו כעת בהמולת המחבתות במטבח שלנו, כיוון שיום הולדתי היה אחד הימים הבודדים שבהם אמי הכינה ארוחת בוקר.

כשעיני עוד עצומות המשכתי לדמיין את משכימי הקום שפשטו על הרחובות הרחבים, את מרכז הפלאזה המונומנטלי, את הבטון האפור, וחשוב מכול - דמיינתי איך העיר כולה כבר התכסתה באדום באמצעות הבלונים, הכרזות, הקישוטים והפרחים.

דמיינתי את הפרצופים הנלהבים של ההמונים, ומנגד את פרצופו המאופק של אבי בעודו נושא אותי על כתפיו כדי שאוכל לראות מקרוב את המצעד, ובייחוד את הלהקה. הוא נהג לאחוז את קרסולי בידיו המחוספסות הכהות, בשעה שהלהקה צעדה לקצב התופים וצלילי החצוצרות העמוקים. תמיד היינו כולנו שרים בהתלהבות עם הלהקה, והמילים נצרבו בזיכרוננו המשותף.

היחידים שלא חייכו היו ראשי המפלגה המפורסמים שלנו. הם נהגו לקטוע את המוזיקה ללא התראה מוקדמת, כדי שלא יישמע דבר מלבד הקול המתכתי הנוקשה מבעד למגפונים הענקיים: "פועלי כל העולם, התאחדו!" "כל העוצמה לסובייטים!" "שלום לבני האדם!" "האדמות לאיכרים!" - בדרך כלל היה הרפרטואר הקבוע, ואנחנו היינו חוזרים על המילים הללו ללא לאות. לאחר מכן היו מברכים אותנו ומאחלים למולדתנו שגשוג ואריכות ימים, בתקווה שמנהיגי האומה, כלומר הם עצמם, ימשיכו להנהיג אותנו בהצלחה עד עולם.

באותו בוקר דמיינתי אותם אומרים לאחר מכן, "המפלגה היתה רוצה לאחל לאלכסנדרה היקרה שלנו יום הולדת שמח."

כן, רציתי שלכולם ברחובות תהיה תחושה של שייכות.

כן, רציתי לחוש את אותן תחושות נחמה ושמחה שהיו חלק בלתי־נפרד מהיותנו מוגנים על ידי המפלגה.

ומעל הכול, רציתי שהיום הזה יהיה באמת מיוחד.

"אלכסנדרה!" נקטעו הרהורי באכזריות על ידי קולה התובעני של אמי שבקע מהמטבח.

נאלצתי להוציא את עצמי ממיטת הספה הקטנטונת, בעודי מתענגת על עוד פנטזיה אחת - משאלת יום ההולדת המושלמת שתתלווה לטקס כיבוי הנרות.

הַחלטתי היתה נחרצת: המשאלה שלי תהא גדולה מאוד, חשובה מאוד ויוצאת דופן עד כדי כך שכולם יבהו בי בתדהמה ויתהו - איך למען השם אלכסנדרה הקטנה חשבה על כזה רעיון מבריק? משאלתי היתה להיות הקוסמונאוטית הסובייטית הראשונה שתלך על הירח אחרי האמריקאים, וכי ביום ההיסטורי הזה המדינה אף תטבע מטבע מיוחד שיישא את דיוקני.

"אלכסנדרה, קומי כבר!"

ריחה מעורר התיאבון של ארוחת הבוקר כבר נישא אל תוך חדרי כשאמי פתחה את הדלת לבדוק מה קורה איתי. היא הבטיחה שיום אחד תוריש לי את המתכונים, ובתורי אעביר אותם הלאה לבִּתי.

המתכונים לא נלקחו מהספר בן ארבע מאות העמודים "אוכל בריא וטעים" - שעוטר באינספור ציטוטים של לנין וסטלין וכלל גם את כללי ההתנהגות והנימוס הראויים לכל אזרח סובייטי - שהוצג בגאווה במיקום מרכזי וקדמי על המדף במטבח שלנו, כמו אצל כל המשפחות בעיר.

מתכון הפירוגי היה של סבתי. התרגשתי מהרעיון שכשאהיה גדולה אמא תחלוק איתי את סודהּ. כתמריץ לכך שאמהר להתלבש, אמא הודיעה לי שהכול כבר מוכן על שולחן ארוחת הבוקר: ריבת פטל, בלינצ'סים מגולגלים וממולאים בגבינה מתוקה רכה, תפוחי אדמה עם מטבל שמנת חמוצה, תה שחור, וכמובן - הפירוגי שלי.

בימי ההולדת שלי היה להורי פינוק נוסף בשבילי, נדיר ומיוחד: קפה, והניחוח המגרה שלו כבר חדר אל נחירַי. ידעתי שבקרוב מאוד אחזיק את הספל ואשאף את ריחו המתוק־מריר, בעוד חלב ה"סגושנקה" הדחוס והמתוק יימס בפי. אותו רגע מענג של ציפייה היה אפילו נעים יותר מהקפה עצמו.

"היום הוא יום ההולדת מספר שבע שלך, וזה יהיה יום נפלא," הצהירה אמא לפני שחזרה למטבח.

בעודי מסרקת את תלתלי הבלונדיניים הקצרים, הזהים לאלה של אמי, חזרתי אחריה כמו תוכי בעת שהתבוננתי במראת הכיס הקטנה: "היום הוא יום ההולדת מספר שבע שלי, וזה יהיה יום נפלא."

ידעתי שאם מִסיבה כלשהי התוכנית להיעשות קוסמונאוטית לא תעלה יפה, תמיד אוכל להיות כמו אמא. אחרי שנים של לימודים ועבודה קשה היא התעלתה על כל בן משפחה אחר בכל הנוגע להשכלה והגיעה לעמדה יוקרתית ומכובדת כמנהלת התיאטרון לאמנויות הבמה, וגם לימדה דרמה באוניברסיטה המקומית.

בימי ראשון נהגו הורי לקחת אותי לקרוסלות בפארק, והמקום היה גדוש באנשים שהודו לאמי על הפקת התיאטרון העוצמתית האחרונה, תוך שהם מפנקים אותי בסוכריות שוקולד ובמרשמלו. כמה אהבתי את ימי ראשון הללו!

אחרי שסיימתי להסתרק, הבטתי שוב בסדק שבתקרת חדרי. אבא אמר לי פעם שהדירה שלנו לא תמיד היתה יחידה אחת. אחרי הניצחון הלאומי במלחמת העולם השנייה, המפלגה החליטה להשקיע בצ'ליאבינסק ולהפוך אותה לבירת "התעשייה הכבדה" של ברית המועצות. בתוך זמן קצר הופיעו מבני מתכת ענקיים וטרקטורים, ומפעלים למכונות נבנו בעיר. המפלגה החליטה לייסד גם מעין עיירות תת־קרקעיות שיקיפו את העיר ונתנה לכל אחת מהן מספר תיבת דואר במקום שם. המדענים המבריקים ביותר באוניברסיטת מוסקבה, כמאה אלף משפחות לערך, הועברו להרי אורל במטרה לייצר כל מיני סוגים של נשק סודי.

כפי שהתברר, לא היו מספיק בתים פנויים כדי לשכן את כולם. שנים־עשר אנשים אולצו לישון בחדר אחד, כמו סרדינים בקופסת שימורים. לעתים קרובות מאוד, קומה שלמה נאלצה להשתמש בחדר שירותים חיצוני אחד, ואנשים עמדו בתור רק כדי שיוכלו לעשות מקלחת קרה.

רוב חברי לכיתה עדיין חלקו את חדרם עם אחיהם או עם סביהם, ורובם גרו בדירות שחלקו כמה משפחות. אלה נקראו דירות שיתופיות, ובשלטים הקטנים מחוץ לכל דלת הופיע מספר הפעמים שיש לצלצל בפעמון כדי להגיע למשפחה מסוימת: איבנוב - צלצול אחד; סידורובה - שני צלצולים; וכולי. אבא אמר לי פעם שכל הרעיון נוצר וקודם על ידי הממשלה שלנו, ומטרתו היתה לחקוק בסלע את העובדה כי למשפחות סובייטיות אין צורך ביותר מדי חדרים, שאלה הם מותרות לא הכרחיים של קפיטליסטים.

על פי הבשורה של מנהיגי ארצנו, לעם הסובייטי לא היה צורך גם בחדרי אוכל, בחדרי לימוד או בספריות - כל שהיה נחוץ לנו, לשיטתם, היה גג מעל לראשינו וחדר שבו נוכל לישון בלילה. תשעה מ"ר לאדם נראו מספיקים.

לעתים קרובות מאוד חשתי אי־נוחות כשראיתי את מבטיהם הנבוכים של חברים שבאו לבקר אותנו בפעם הראשונה. למשפחה שלי היו סטנדרטים אחרים לגמרי בכל הנוגע לקיום היומיומי: שלושה חדרי שינה רחבים, שטיחי צמר על הרצפות ועוד אחד על הקיר, מטבח מאובזר לחלוטין עם ספה קטנה בפינה, ובסלון היה רהיט בשם "שטנקה" - "החוֹמה" - שיוּצר במזרח גרמניה.

קיר ארונות זה, שדלתותיו היו עשויות זכוכית, הכיל כוסות קריסטל צ'כיות ומדפים אחדים ששימשו לאחסון ספרים ובגדים. היה נראה שהשטנקה הוא מקור להערצה בקרב כל חברינו ושכנינו. ועדיין, הוא לא היה האטרקציה המרכזית בביתנו. במרכז הסלון עמדה בגאווה טלוויזיה בשחור־לבן, שבאופן קבוע קיבצה סביבה את השכנים כדי לצפות למשל באליפויות של החלקה אמנותית על הקרח.

והיה לנו גם טלפון משל עצמנו, תלוי גבוה על קיר המסדרון. הורי לימדו אותי תמיד להציע כיסא לשכנים שבאו להתקשר או לקבל שיחה מקרוב משפחה, בייחוד אלה שגרים רחוק במרחבים העצומים, הבל ישוערו, של המולדת. כל זאת כדי שירגישו בנוח בעודם עושים כן. אפילו בגיל צעיר כל כך הבנתי שהאופן שחיינו בו - לפחות בסטנדרטים סובייטיים - היה באמת הרבה מעל הממוצע.

"אלכסנדרה, צאי החוצה, מתוקה," ביקש אבא כשהוא מקיש את קוד המורס הסודי על דלתי. מיהרתי ללבוש חולצת כותנה מכופתרת שסיכת כוכב קטן, אדום ונוצץ נעוצה בה, נושאת דיוקן מוזהב של ולדימיר לנין הצעיר. לבשתי גם חצאית אפורה קטנטונת, גרבי צמר מעקצצים וסוודר צמר כבד שהיה אמור להגן עלי מפני הכפור המצמית של הבוקר.

בעת שהתלבשתי, אוזני הזדקרו למשמע תחזית מזג האוויר מהרדיו הכחלחל במטבח. קולו המוכר והרחוק של החזאי נשמע עליז יותר מהרגיל, מבטיח לכל המקומיים יום חמים, אבל רק אחרי הצהריים.

יצאתי מחדרי נחושה: לא אתן לשום דבר להרוס את היום המיוחד הזה, בטח לא למזג האוויר!

שלוש מתנות עטופות בנייר אדום כבר חיכו לי בסלון. ידעתי שאסור לי לצפות להפתעות גדולות, מאחר שבמלאי של כל החנויות המרכזיות במדינה היה אותו מבחר מצומצם של פריטים. הורי חייכו חיוך רחב כשפתחתי את המתנה הראשונה - ספר בכריכה קשה, מהדורה מיוחדת ומאוירת, על אודות ילד מתולתל וסמוק לחיים בשם וולודיה לנין. רוב ספרַי היו על גיבורים סובייטים שהקריבו את חייהם באומץ למען המולדת באיזושהי מהפכה או לחימה בנאצים - וכל זאת בשם הקומוניזם.

המתנה השנייה ריגשה אותי הרבה יותר: זוג חדש לגמרי של נעליים לבית הספר. לשמחתי, הן לא היו דומות כלל לאותן נעליים חומות ומשעממות שכל הילדים נעלו, אלא עוטרו במעין גימור שחור, מבריק ומלא חן.

יכולתי רק לנחש שאמא בטח ניצלה כמה מקשריה הרבים כדי להשיג את הנעליים מאחת מאותן חנויות "מיתולוגיות", הבלעדיות לאליטה המפלגתית. כשטיילתי ברחבי העיר תמיד הבחנתי שהבגדים שלבשו ילדי מנהיגי המפלגה היו שונים בתכלית מאלה שלבשו הילדים האחרים.

כשהגעתי למתנה השלישית קפצתי משמחה. זאת היתה קופסת צבעי פנדה, ססגוניים ואקזוטיים כמו נוצותיו של טווס.

הורי בוודאי בזבזו חצי משכורת על המתנות הללו, חשבתי. כשאהיה אמנית הפורטרטים המפורסמת ביותר והמשפיעה ביותר בכל ברית המועצות, אחרי שאסיים להיות קוסמונאוטית, אספר את הסיפור על קופסת צבעי הפנדה הראשונה הזאת, חלפה המחשבה בראשי כשחיבקתי את הורי.

זרועותיו החסונות של אבי הרימו ונשאו אותי אל המטבח, כדי שאוכל סוף־סוף לטעום מהפירוגי. לאמא, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות בשבילי והיא החלה לנאום: "שבע הוא הגיל שבו אדם נעשה רציני יותר. זהו הגיל שבו אדם צעיר מתחיל לשמש דוגמה לאחרים, הגיל שבו הילדים הקטנים יותר מתחילים להסתכל עליו בהערצה." היא הוסיפה שהכול מצליח לי: יש לי ציונים מעולים, אני טיפוס חזק ובטוח בעצמו, ויש לי הבנה הולכת וגוברת לגבי מהי המשמעות של להיות אזרחים סובייטית אחראית.

אבא לא התאפק, גלגל את עיניו וחייך. אמא שלחה בו מבט חמור סבר, נוזפת בו כמו היה אחד מתלמידיה הפוחזים. הרגשתי כאילו נקלעתי לקו האש ביניהם, כשאבא המשיך לעשות כל מיני פרצופים מצחיקים רק כדי להרגיז אותה. זה היה מעט מביך עבורי, אם כי בצורה מתוקה ומעוררת חיבה. בסופו של דבר אמא נכנעה לקסמיו וחייכה אלינו קמעה.

מהרדיו החלו להתנגן מארשים פטריוטיים, שסימנו לכולנו שהמצעדים יחלו בקרוב. אמא דחקה בי לסיים לאכול את הפירוגי כדי שאוכל לצאת לשחק בחוץ.

סיימתי לאכול מהר, ובהתרוממות רוח, אפופת תחושה שאני יכולה לכבוש את העולם, יצאתי מהדירה הקטנה דרך הדלת החומה והתקדמתי עד שהגעתי אל המבואה האפורה שהיתה פעם ירוקה. המראה המרופט והמדכא שלה תמיד עורר בי את הרצון לעזוב את הבניין במהירות האפשרית.

היה קר מאוד, אך השמים היו בהירים וכחולים. בעודי מפזמת את המנגינה שהתנגנה ברדיו, דילגתי במהירות דרך בנייני המגורים המוכרים וחלפתי על פני פסיפס סבא לנין, "דדושקה", הדהוי, שהיה פרוש על קיר בטון. בבית הספר לימדו אותנו להתייחס ללנין בתור סבא ולהודות לו שוב ושוב על ילדותנו המאושרת.

החצר המאובקת שלנו, שכל ילדי השכונה שיחקו בה, היתה בעצם חלל קטן שהוקף בניינים מארבעת צדדיו ובו פיסת אדמה מוזנחת שהצמיחה עשב במרכזה, עם מעט חול שקיבל גוון שחור עקב החומרים המזהמים שנפלטו מהמפעלים בסביבה.

היו שם נדנדות מפלדה, מגלשה וספסל עץ שפעם היה לבן והוצב מתחת לעצי אדר אחדים. תמיד תהיתי כיצד הצליחו העצים לשרוד זמן רב כל כך באדמה הצחיחה ההיא. העשב כבר איבד מזמן את צהבהבותו, ולאט־לאט נהפך הגוון שלו לירוק אביבי. העצים העירומים הצמיחו ניצנים ורדרדים־לבנים, מרמזים כי בקרוב תתמלא החצר שוב בצבע. נשות השכונה המבוגרות נהגו לשבת על הספסלים מסביב לחצר, אך בבוקר ההוא כל מבוגרי העיר כבר יצאו להשתתף בחובת המצעד.

בכל פעם שהורינו היו בודקים מה קורה איתנו דרך החלונות, הם ראו חבורת ילדים תמימים שמשחקים עם חבריהם, אבל כל אחד מאיתנו, הילדים, ידע שזה לא כל הסיפור. כולנו ידענו שהחצר היא בית הספר האמיתי של החיים. זה היה המקום שבו ליקטנו סוגים שונים של כישורי חיים, שיעורים שמורים לא חלמו ללמד אותנו. הישרדות היתה שם המשחק, וכולנו היינו צריכים ללמוד - לרוב בדרך הקשה - איך להגן על עצמנו. הכול הסתכם במציאת המקום שלך בחצר - ובכך שתמשיך לאחוז בו.

עשרות הילדים שסבבו שם יצרו מיקרוקוסמוס דינמי של סוגי אישיות שונים. היו תולעי הספרים המאופקים. היו אלה ששמרו הכול לעצמם. אלה שתמיד כוסו בלכלוך. אלה שסיפרו הכול להוריהם, ואלה שלא סיפרו להם דבר.

היו הבנים ששיחקו בלהיות חיילים. היו היצירתיים. היו הילדים הספורטיביים שכל רצונם היה להתחרות ולנצח. הבנות שסחרו במראן ותבעו הערצה. הילדים שתמיד בכו, ואלה שתמיד רדפו אחריהם, והילדים שקיללו והילדים שמעולם לא השתמשו בשפה גסה.

והיו גם הבריונים - בנים בגילי שמונה עד ארבע־עשרה לערך, לבושים במכנסיים רחבים ולראשם כובע מצחייה הפוך. הם נהגו להסתובב בחצר, ידיהם תחובות בכיסיהם, הכתפיים מתוחות מעלה. לפעמים, כשאבא ואני הגענו הביתה מאוחר, ראיתי נערים כאלה, רק מבוגרים יותר, ליד חנות המכולת השכונתית. לכולם סיגריה דבוקה לשפתיהם, נעה בפיהם מעלה ומטה כשהם מדברים. ראיתי אותם גם כשהייתי הולכת לבניין הספרייה. הם היו משחקים כדורגל בשדה השומם מאחורי בית הספר - אחוזי תזזית, דוחפים זה את זה, מזיעים, מקללים, ואם אחד מהם העז לבצע טעות כלשהי, האחרים הקניטו והעליבו אותו.

הספרייה שלנו היתה ממוקמת בצריף ישן ודל שנותר אחרי המלחמה, אך עבורי היה הבניין היפה ביותר בעיר. הרגעים הללו - שבהם הייתי פותחת לרווחה את הדלת החומה הבלויה, בעודי מריחה את התערובת משכרת החושים של קלסרים ישנים, דבק ודיו סגול טרי - היו תמיד רגעי השיא של יומי, נושאים עמם הבטחה מתוקה לזמנים מכושפים שבקרוב מאוד עתידים להתגלות בפני.

תמיד דמיינתי שהספרייה שלנו מכילה כל ספר שנכתב אי־פעם. תמיד אמרתי לעצמי שיבוא יום ואקרא את כולם - בסדר אלפביתי וללא יוצא מן הכלל. לא משנה כמה ספר מסוים התברר כמשעמם - עדיין הייתי נחושה לסיים אותו.

הסופר שכתב את הספר הראשון שקראתי אי־פעם נשא את שם המשפחה אלקסין. אחריו המשכתי אל אבצ'נקו, אסאדוב, אחמטובה, אנדרייב, אברמוב, אפנסייף וכו'. כל זאת ועוד בטרם צללתי אל האות ב'.

אגרטל קרמיקה קטן בצבע חום־זהוב הוצב על דלפקה של הספרנית. זרדי עץ אשוח, ירוקי־עד וכהים - מקושטים כדורי זכוכית אדומים ונוצצים לכבוד השנה החדשה - הגיחו תחת ענפי עץ האלון הארגמניים שהפציעו בסתיו.

באביב התמלא האגרטל בעלים ירוקים בהירים, והקיץ הביא עמו את פריחת הלילך הענוגה. האגרטל הזה שימש עבורי תחליף ללוח שנה. אפילו כאשר השלג עוד כיסה את הארץ, ידעתי תמיד מראש שהאביב כבר באוויר - ברגע שהספרנית החליפה את הזרדים באגרטל.

כשאגדל ויהיה לי בית משלי אקנה אגרטל בדיוק כזה ואשים בו זרדים, חשבתי לתומי כשהייתי מלטפת את דלפק העץ הממורק ונהנית מחלקלקותו, בעודי מחכה לספרנית. יום אחד, כשחיכיתי והבטתי בדלפק, שעליו התגבבו עפרונות עץ מחודדים בכוס זכוכית, יומן רישום ירוק וערימת ספרים, דלת הספרייה נפתחה בשקט וילד קטן נכנס פנימה.

ראיתי אותו לפעמים בבית הספר, אך לא ידעתי עליו דבר, למעט העובדה שהוא לומד שתי כיתות מעלי וכי שמו גנה. זכרתי שיום אחד בהפסקת הצהריים, ילד גועלי השליך חתיכות נייר ספוּג בדיו לעבר גבן של כמה ילדוֹת וצחק בקול רם בכל פעם שהניירות הכתימו את הצווארונים הלבנים שלהן או פרעו את שׂערן. גנה צעק עליו והפציר בו להפסיק. כצפוי, הוא התעלם ממנו לחלוטין. גנה, שהיה צעיר וצנום ממנו, הסתער עליו לפתע בכל כוחו. שניהם איבדו שיווי משקל וצנחו על הקרקע. מאוחר יותר נענשו בחודש שלם של משימות ניקיון.

באותו בוקר הבחין בי גנה מיד. הוא הנהן והסיר את כובעו בהיסוס.

אלכסנדרה, כשנכנסים לְחדר מוכרחים קודם כול להסיר את הכובע. לא מנומס להישאר עם הכובע על הראש בחדר מלא באנשים, שמעתי את אבי בדמיוני. מחווה זו לא היתה שכיחה בסביבתי הקרובה, אבל ידעתי כמה חשוב לאבי שאתמיד בה, וכך עשיתי תמיד.

לא הכרתי אדם נוסף שהסיר את כובעו בציבור - עד לאותו היום.

הוא חשף את ראשו, כך שיכולתי לראות את הצלקות הוורודות־כהות שעל עורו העדין, כנראה עקב שימוש צמוד מדי וחזק מדי במכונת התספורת. על עורפו עדיין נותרו תלתלים מוזהבים אחדים. כל הנערים האחרים שהכרתי היו קצוצי שיער לחלוטין. יכולתי רק לנחש כי אמו אהבה את תלתליו המוזהבים כל כך, עד שהיתה מוכרחה להשאירם עוד קצת. בטח גנה מתבייש בהם, חשבתי.

לרגע אחד היה נדמה שהוא נקרע בין הדחף להחזיר את הכובע לראשו - שיכסה את אוזניו ואת התלתלים המביכים - ובין הנימוסים שהוריו לימדוהו. הנימוסים ניצחו.

בעודו מוחץ את כובעו בידו האחת ואוחז בספר צמוד לחזהו בידו השנייה, ובלי להביט בי, הוא שאל בקול רך, כמעט בלתי־נשמע, "איזה ספר את קוראת היום?"

שאלתו תפסה אותי לא מוכנה. "אני עוד לא יודעת. אני מחכה לספרנית. אני קוראת הכול, ואני עדיין רק באות א'."

"גנה!" קראה הספרנית בשמחה כשהגיחה בינות למדפי הספרים. "סיימת את הספר שנתתי לך? מה היו החלקים האהובים עליך?" היא התקרבה אליו מחויכת וכרכה את זרועותיה סביב כתפיו הצרות.

"אהבתי את החלק שבו האבא לוקח את הבן שלו למסע רחוק."

היה ניכר כי גנה התרגש עד מאוד מהספר. הוא המשיך לצטט את הקטע האהוב עליו: "'נעשה את זה יחד, רק אתה ואני, ילד. ניסע הרחק מכאן, לדרום, שם פרחי הכותנה פורחים. אני רוצה שתראה בעיניך את יופיים המהמם של פרחי הכותנה הלבנים'."1

הספרנית שלפה מכיסה מטפחת לבנה קטנה והצמידה אותה אל עיניה. האם ייתכן שראיתיה מזילה דִמעה?

ואז הוא הביט בי.

רגש עז ולא מוּכר הלם לפתע בחזי. רגש שכמותו לא חוויתי מעולם.

"אלכסנדרה, קוראים לי גנה," אמר. "אני יודע איך קוראים לך כי ראיתי אותך משחקת בחצר."

"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שיקרתי במבוכה.

הוא רכן לעברי ולחש באוזני: "כי יש לי מקום סודי ביותר בחצר. רוצה לראות אותו?"

"כן!" עניתי מיד, מתפתה לשאול אם הוא יכול לקחת אותי לשם ממש באותו רגע.

"תפגשי אותי בספרייה ביום ראשון ונלך מכאן."

"בסדר גמור," עניתי, משתוקקת שכבר יגיע יום ראשון.

גנה הנהן בשקט ונעלם בין אינספור מדפי הספרים.

•••

מעולם בחיי לא חיכיתי למשהו בלהיטות כזאת. אפילו לא כשההורים שלי הבטיחו לקחת אותי לקרוסלה בפארק. עם כל יום שחלף, הציפייה שלי רק גברה. הרגשתי מעין פעימה משונה במצח, ממש בין העיניים.

הגעתי בבוקר יום ראשון לספרייה. הוא כבר חיכה לי שם.

"אלכסנדרה! הבאתי לך סופגנייה!" הוא שלף מכיסו חבילה קטנה, עטופה במגבת מטבח, והגיש לי. סופגנייה פריכה, עם אבקת סוכר זרויה מעליה - הסופגניה הטעימה ביותר שאכלתי מעודי. לעסתי באטיות כל חתיכה, כל פירור.

גנה היה מרוצה מאוד. "אמא שלי אופה אותם בכל יום ראשון הראשון של החודש. אביא לך עוד אחד בפעם הבאה שניפגש."

הוא הסמיק לפתע והסיט את מבטו. "כלומר, אם בכלל תרצי לראות אותי."

הייתי המומה מההערה. לא ידעתי מה לומר. אחרי הפוגה ארוכה, קולו של גנה חתך את הדממה המביכה: "אז את רוצה לראות את המקום הסודי שלי?"

"כן," עניתי ושמתי לב כי קולי - כמו קולו של גנה - נהפך כעת ללחישה.

הוא לכסן מבט והצביע על אחד הבניינים שהקיפו את החצר. בלי לומר מילה נוספת אצנו שנינו אל הדלת האחורית של אותו בניין. בדרך כלל דלתות מסוג זה הובילו למרתפים ענקיים עם דודי חימום ואתי חפירה לשימוש השרתים. בעטיים של החום ואדֵי הדודים, נאסר על הילדים להיכנס למרתפים הללו.

לרגע עצרתי, תוהה אם עלי להמשיך בעקבותיו. קיוויתי שהמקום הסודי שעליו דיבר לא יהיה במרתפים האלה. גנה חש בהיסוסי, הסתובב והסתכל עלי. עיניו הרגיעו אותי שאנחנו לא בסכנה. הוא הושיט אלי את ידו. המחווה הזאת שינתה הכול.

באותו רגע, במקום זרים נעשינו חברים. לנצח.

הוא פתח לרווחה את דלת הבניין. האור האפרורי בחוץ התחלף באחת בחלל חשוך שהריח כמו שום מטוגן. הצליל השרקני של נשיפת האוויר הלח החריד אותי, וכתפי השתפשפה באחד הקירות המתקלפים. גנה תפס את ידי ואחז בה בחוזקה.

עיני התרגלו לחשיכה, והבחנתי בדלת קטנה נוספת מאחורי הדלת הראשונה, וכן בגרם מדרגות שהואר על ידי נורה מאובקת. אט־אט עלינו במדרגות. עדיין פחדתי, אבל גנה דאג ללכת צעד אחד לפני, וצעדיו נראו בטוחים.

כשהגענו למעלה, התגלה לפנינו חלל קטן שנשטף אור דרך חרכי הגג. שטיח טלאים היה פרוש על הרצפה, סמוך לבקבוק מים ולכרית קטנה. נשמתי עמוק וצעדתי בזהירות לכיוון החלון. באותו רגע התבהר לי לחלוטין שאין שום סיכוי - מהארץ מתחתינו או מהבניין שנמצא לפנינו - שמישהו יעלה על דעתו שאנחנו כאן. מהתצפית הזאת יכולתי לראות את הרחוב כולו: ילדים משחקים, נשים נושאות סלים, גברים מחזיקים פחיות בירה.

"אבא שלי נתן לי את המפתח," אמר. "הוא מפקח על בניינים ואחראי על הבטיחות שלהם. זה מה שהוא עושה בימים. בלילות הוא קורא. זה המקום שאנחנו מגיעים אליו בדרך כלל כשאנחנו רוצים לקרוא את הספרים שלנו בשקט. מפה הייתי רואה אותך לפעמים קוראת ספר. רק שתדעי, את מוזמנת להגיע לכאן מתי שתרצי."

הוא חייך. חייכתי אליו בחזרה.

מאז, בכל יום ראשון קמתי מוקדם בבוקר, אכלתי לחם קלוי עם חמאה וריבת פטל ואמרתי להורי שאני הולכת לשחק עם חברים, כשלמעשה רצתי לפגוש את גנה. ידעתי שלפחות לכמה שעות, לא הורי ולא הוריו יחפשו אותנו.

בילינו זמן נפלא יחד על הגג הזה, כשהשמש הפציעה לפתע מבעד לעננים המהוהים, והרוח הביאה עמה את הקולות המרוחקים של העיר המתעוררת. היינו אוכלים ופלים בטעם וניל שגנה פילח מחדרה של סבתו, מתבוננים בחיים על הארץ דרך החלונות, משוחחים על הספרים שלנו וממציאים כל מיני עלילות עבור הדמויות.

בוקר אחד בבית הספר, בתיאום עם ראש מחלקת החינוך, הוכרזו תוצאות התחרות "התלמיד הטוב ביותר של השנה". התברר שאני חולקת את המקום הראשון עם שני תלמידים נוספים, עניין שהטריד אותי מאוד. מה יקרה אם בשנה הבאה לא אהיה במקום הראשון אלא במקום השני או אפילו השלישי? חשבתי, האם הורי עדיין יהיו גאים בי ויאהבו אותי? האם עלי ללמוד עוד יותר קשה רק כדי להישאר במקום הראשון? ראשי הסתחרר מרוב שאלות. הייתי מוכרחה למצוא את גנה ולשאול לעצתו.

חיכיתי ליום ראשון בבוקר, ובעודי הולכת לספרייה שמעתי לפתע את קולו. "אלכסנדרה, בואי איתי."

הלכתי אחריו למקום הסודי שלנו. בשלב מסוים גנה עצר ואחז בידי. ברגע ההוא היתה למחווה הזאת תחושה אחרת. ידו היתה משום מה לחה מזיעה, והוא נראה שברירי עד מאוד, ועם זאת נחוש ביותר. באור הבוקר האפרורי הבחנתי שבידו השנייה אחז בדבר־מה מתחת למעילו.

"מה זה?" שאלתי מפוחדת. בקושי הצלחתי להניע את שפתי, אך בחלל הקטן הזה היה נדמה שקולי הדהד באופן מחריש אוזניים.

"זה ספר," השיב ברוֹך.

"ספר? זה הכול? איזה ספר?"

באטיות ובהיסוס הוציא את ידו מהמעיל וחשף את מה שהסתיר מתחתיו: ערימה של דפים, כתובים במכונת כתיבה.

"זה לא ספר," מחיתי מאוכזבת.

"זה כן. אחד המוחרמים. זה לא הודפס בבית דפוס רשמי וממלכתי. זה עותק מחתרתי שהעיתונות מכנה 'סאמיזדאט': אחד מאותם ספרים נדירים שאנשים מוציאים לאור בעצמם, בלי שהמדינה יודעת."

"הספרים האלה מוחרמים? אבל למה?" שאלתי, אף שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה.

"אלה ספרים שנחשבים מסוכנים ביותר למשטר הסובייטי, כי הם מעזים לבקר את המערכת. אם אנשי הקג"ב יגלו אי־פעם שקראנו את הספרים הללו, הם בטח יבואו לעצור אותנו ואת ההורים שלנו."

"מה? אנשי הקג"ב יכולים לעצור אותנו?"

הוא הנהן.

אני התלמידה הכי טובה בכיתה, הם לא יכולים לעצור אותי, חשבתי. אמא שלי מנהלת תיאטרון שמעלה הצגות שחוגגות ואף מפארות את אורח החיים הסובייטי. אבל עיניו של גנה חדרו אל תוך עיני, מוודאות שהבנתי לעומק את חומרת המצב.

הסתכלתי על הספר ושאלתי, "אבל קוראים לספר הזה 'חוות החיות'. כמה מסוכן יכול להיות ספר על חווה למשטר הסובייטי?"

"עוד לא קראתי אותו. הבאתי אותו ישר לכאן."

"גנה, מאיפה..."

"לא, אלכסנדרה, בבקשה. אני לא יכול לומר מילה נוספת."

בשלב זה כבר שכחתי לחלוטין מהתחרות. ישבנו על הרצפה, זה לצד זה, והתחלנו לקרוא את הספר בחשאי. גנה טרף במהירות עמוד אחר עמוד, אבל אני לא ממש הצלחתי לעמוד בקצב. כישורי הקריאה שלי עוד לא היו מפותחים דיים, והסיפור היה מורכב מכדי שאבין אותו באמת. די מהר ויתרתי וחיכיתי שגנה יסיים כדי שיוכל להסביר לי במילים שלו על מה מדובר בספר.

לא יכולתי אפילו להתחיל להבין מדוע חזיר זקן בשם מייג'ור כינס את כל החיות כדי להפיל את מר ג'ונס, וחשוב מכך: מדוע, למען השם, שהקג"ב יהיה מוטרד מהעובדה שאנשים נוספים יקראו את הספר? אין להם אויבים אמיתיים של המדינה או מרגלים לרדוף אחריהם? שאלתי את עצמי.

במשך חודשים קראנו את הספר הזה שוב ושוב ללא הפסק, כל כך הרבה פעמים עד שחוטי הכותנה העבים שהחזיקו את כל הדפים יחד החלו להיפרם ואף להתפרק לחלוטין. כשלא קראנו את הספר החבאנו אותו במקום הסודי שלנו, עטוף בשקית פלסטיק.

"אני חושב שאני יודע למה אנשי הקג"ב מתנגדים לספר הזה," אמר גנה יום אחד, מהורהר, אחרי שסיים לקרוא אותו שוב מההתחלה ועד הסוף. הייתי בדיוק באמצע הכנת שיעורי הבית במתמטיקה.

"אתה רוצה לומר לי שהבנת סוף־סוף על מה הספר?" שאלתי.

"זה בכלל לא על החווה, אלכסנדרה. הספר מדבר על מהפכה. את מבינה, החזירים והחוואי הם רק דמויות שמייצגות דמויות אחרות בחיים האמיתיים. ב־1917, ממש כמו בספר, רוסיה היתה על סף קריסה. אנשים היו עניים, רעבים וזועמים. מייג'ור הזקן הוא לנין, שהאמין באמונה שלמה שכולם צריכים להיות שווים - ואז השתלט על המדינה כולה.

"החזיר נפוליאון, מנגד, הוא סטלין, שכל המטרה שלו היתה להשיג עוד ועוד כוח. הוא השתמש במשטרה המאוד חשאית שלו בדיוק כמו שנפוליאון השתמש בה, כשהפעיל את צבא הכלבים שלו כדי להרוג או להגלות את כל מי שעמד בדרכו. וממש כמו נפוליאון בספר, סטלין נעשה אחד המנהיגים המפחידים ביותר בעולם. את מבינה מה אני מנסה לומר לך? לפעמים אלגוריה היא הדרך היחידה לומר את האמת."

"גנה, כשאהיה גדולה אני רוצה לכתוב ספר. אני רוצה להיות סופרת ידועה מאוד! מפורסמת עד כדי כך שלאיש לא תהיה ברירה אלא לקרוא את הסיפורים האמיתיים והחושפניים שלי."

"נכתוב את הספרים האלה יחד," הצהיר גנה בהתלהבות, והרעיון הזה הותיר אותנו מוקסמים לגמרי. לאחר מכן המשכנו לשוחח על הספרים שנכתוב בעתיד, והצעתי לגנה שנתחיל בכתיבתם ברגע שאסיים את הלימודים.

"אני מבטיח לך, אלכסנדרה, כך בדיוק הדברים יהיו!" הרגיע אותי גנה כשנפרדו דרכינו באותו יום. לא היינו מודעים לכך שזה עתה בילינו את השעות האחרונות שלנו יחד.

•••

בבוקר יום ההולדת שלי, כשהגעתי לחצר, הילדים שיחקו במשחק האהוב עליהם, "מלחמה" - חלקם שיחקו חיילים רוסים וחלקם חיילים גרמנים. הבריונים היו מבודדים, נראו מוכנים להסתער בכל רגע.

האבסורד היה שתמיד קורבנות הבריונים היו אלה שנענשו בכבדות ונודו. הם אלה שנחשדו והואשמו בפחדנות, בבוגדנות ובהיותם בושה למולדת. אבל העלבון האולטימטיבי היה להיות מתויג בתור "אויב המדינה". מעולם לא שמעתי על מישהו שהואשם על היותו "אדם לקוי"; אנשים הואשמו אך ורק על היותם "אזרחים סובייטים לקויים".

למדתי מהר לשמור מרחק מהבריונים, חייכתי אליהם כשעיני פגשו את עיניהם ותמיד וידאתי שכף רגלי לא תדרוך בטריטוריה שלהם. רוב הילדים בחצר שלנו אימצו את אותה אסטרטגיית הישרדות בדיוק. מכל הבריונים, אין ספק שהגרוע ביותר היה איליה הג'ינג'י, שתצפת כל הזמן במטרה למצוא קורבנות חדשים.

באותו בוקר מצא איליה דרך חדשה ואיומה לְענות את הילדים האחרים. הצטרפתי למשחק קפיצה בחבל עם עוד כמה בנות, בלי להיות מודעת כלל למתרחש. פתאום ראיתי קהל מתאסף בפינת החצר. הרגשתי שמשהו קורה וחשבתי שיהיה חכם מצדי לשמור מרחק. ואז שמעתי את איליה צורח בזעם: "גנה, פחדן אחד!"