לא ארץ נוכרייה לקחנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא ארץ נוכרייה לקחנו
הוספה למועדפים

לא ארץ נוכרייה לקחנו

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מהבית האידיאולוגי בו גדל, דרך המאבק נגד עקירת הישובים בחבל ימית בסיני, ועד לעשרות שנות כהונה רצופה בכנסת ישראל ובשש ממשלות – סיפורו של צחי הנגבי הוא במובן מה סיפורה של מדינת ישראל, על האיומים הניצבים לפתחה, על רכבות ההרים הפוליטיות שלא הפסיקו לסחרר אותה, ועל האתגרים הבלתי פוסקים שעל סדר יומה. בכתיבה כנה, ישירה וחסרת פשרות, הוא לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של ההחלטות שעיצבו את חיינו.

פרק ראשון

פרק 1
אני יוצאת להמשיך להיאבק בך!
 

ביום שני, 18.9.1978, בחמש לפנות בוקר, קיבלתי החלטה מהסוג שאדם מקבל פעמים ספורות בחייו; החלטה מעצבת עתיד. בתחנת דלק בסן פרנסיסקו, בסנדלים ובמכנסיים קצרים, בעודי ממתין למילוי מְכל הדלק, הבחנתי בתיבת עיתונים. במרכז עמודו הראשון של העיתון המקומי, "סן פרנסיסקו אקזמינר" התנוססו פניו הקורנות מאושר של ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, מחבק בחום את נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

השחלתי רבע דולר לחריץ התיבה, נטלתי את העיתון לידַי וקראתי כלא מאמין את פרטי ההסכם הדרמטי שהושג בקמפ דייוויד שעות ספורות קודם לכן. קראתי את הכתבה ונזעקתי בתוכי: פינוי יישובי סיני?! עקירת מתיישבים?! ממשל עצמי לערביי יהודה ושומרון?! בגין נתן ידו להסכם נורא כזה?

אזרחי ישראל כולם ודאי כבר ברחובות, מוחים וזועמים, חשבתי, ואני אמור להמשיך ולהתפעם מן הגייזרים הלוהטים שבילוסטון פארק ומן המפלים השוצפים של היוסמיטי פארק? לא בא בחשבון. בו במקום החלטתי - זה הזמן לשוב ארצה ולהצטרף למערכה על גורלה של מדינת ישראל.

כמה שבועות קודם לכן מלאו לי 21. לאחר שסיימתי שנה ראשונה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, נחתי לראשונה בחיי בארצות הברית יחד עם חבר נעורים, ישי מור, שעמו תכננתי לפרטי פרטים את הטיול הגדול, הקרוס קאנטרי המיתולוגי.

בעשור ההוא עוד לא נהרו צעירי ישראל עם שחרורם מצה"ל למזרח הרחוק ולדרום אמריקה. הטיול המאתגר ביותר שעליו חלמנו במהלך השירות הצבאי היה לנחות בניו יורק, לרכוש רכב משומש אך עמיד דיו לתלאות המסע מחוף אל חוף, ולחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה כחודשיים־שלושה, עד שתחל שנת הלימודים.

הבשורה על כוונתי לנטוש את הטיול באמצעו, עוד בטרם הגענו אל האתרים האטרקטיביים ביותר - לוס אנג'לס, ניו אורלינס, הגרנד קניון - הכתה בהלם את ישי ואת שוקי אורבך, חבר נוסף שהצטרף בתחילת המסע. אבל כל טיעוניהם מדוע זו החלטה מטורפת נפלו על אוזניים אטומות.

בו במקום, עוד מתחנת הדלק, ניסיתי לאתר את אמי, אז חברת כנסת מתנועת הליכוד, דרך הטלפון הציבורי. זה היה בלתי־אפשרי. לימים למדתי כי מיד עם היוודע דבר חתימת ההסכם בקמפ דייוויד יצאה אמי, יחד עם אנשי גוש אמונים, לפעולת מחאה ממזרח לעיר שכם. הם הקימו נקודת התיישבות חדשה על הר טרשים באזור חווארה, אתר נידח ללא טלפונים.

רק למחרת הצלחתי להעביר לה, באמצעות בן משפחה, הודעה על כוונתי לשוב ארצה לאלתר (כמו גם בקשה להיעזר בה כדי להנפיק עבורי דרכון חדש, שכן במהלך היממה המטלטלת איבדתי את נרתיק הכסף והמסמכים).

כעבור 35 שנים, בעת שכיהנתי כסגן שר החוץ, התייצב בלשכתי צבי גבאי, לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ ושגריר בכיר. הוא מסר לי עותק מספרו האוטוביוגרפי, "מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה". התברר כי דרכינו נפגשו ב־1978, בעת ששירת כקונסול ישראל בסן פרנסיסקו, כמתואר בספרו תחת הכותרת "היפי ושמו צחי הנגבי", שם סיפר את התגוללות הדברים מנקודת מבטו, ואת עזרתו במתן דרכון חדש - הכול כדי שאגיע בזמן ואארגן את המחאה כנגד הנסיגה מסיני.

"מראהו היה מחריד: שערו פרוע, לא מגולח ובגדיו מלוכלכים וקרועים. כמוהו נראו ההיפים שהסתובבו בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי, הסמוכה לסן פרנציסקו. מיהרנו להעניק לו את הדרכון, כדי שיוכל לטוס חזרה ארצה".

עד לאותו בוקר לא גיליתי עניין מיוחד באירועים המדיניים שהתרחשו מאז ביקורו הסנסציוני של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל, באוקטובר 1977. כבן למשפחה אידיאולוגית עזת אמונה, סמכתי על איתנותו ועל כושר עמידותו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שכבר נבחנו בשנים של מאבק הרואי כנגד הכיבוש הבריטי, והתחזקו ב־30 שנות אופוזיציה.

לא היה לי כל ספק כי מנהיג הליכוד ישכיל לעמוד על משמר העקרונות שבזכותם קיבל את אמון הציבור, וביניהם העיקרון השולל בתכלית את הנוסחה שטחים תמורת שלום. אולי זו הסיבה שגרמה לי לאמץ תגובה כל כך קיצונית.

אילו הייתי מפקפק בסיכוייו ובכוונתו של בגין להבטיח את מלוא היעדים שהציב לעצמו בתחילת המשא ומתן, ייתכן שהייתי מתמודד עם התוצאה הסופית באופן מתון יותר. לא חששתי, ולו לרגע, כי בגין יורה על מחיקת חבל התיישבות עברי מן המפה. כמובן, לא שיערתי בנפשי אז כי מרגע שכף רגלי תדרוך על בימת הזירה הציבורית, היא עתידה להישאר שם עוד עשרות שנים נוספות.

▪▪▪

ישראל שלאחר קמפ דייוויד התגלתה לי, מיד עם נחיתתי, רחוקה לחלוטין ממה שדמיינתי לעצמי; לא הוקמו מתרסים ברחובות וההמונים לא מחו בכיכרות. נהפוך הוא: עבור רוב הציבור, ההסכם ההיסטורי הגשים חלום של דורות. רק מתי־מעט הציבו סימני שאלה לגבי המחיר שנדרשנו לשלם.

אבל לי לא היו ספקות. עם זאת, איני יכול להעריך אם הייתי מגלה אותה מידה של נחישות להיאבק כנגד פינוי ההתיישבות בסיני, אלמלא סבבה כל האווירה בבית סביב ההתנגדות להסכם.

אמי, גאולה כהן, פרשה מתנועת נעוריה, הליכוד, והשקיעה את כל מרצה בהקמת תנועת התחיה. התנועה החדשה קיבצה תחת דגלה את נאמני תנועת החרות, שחשו נבגדים ממדיניותו של מנהיגם הנערץ, מנחם בגין, בצוותא עם מנהיגי מפעל ההתיישבות ביש"ע, שהיו אחוזי חרדה מן האפשרות שהמודל של פינוי סיני יחזור על עצמו גם ביהודה ושומרון.

גם אני נטלתי על עצמי תפקיד: לדרבן סטודנטים להצטרף למאבק הציבורי נגד עקירת יישובי סיני. כמשקל נגד לתנועת שלום עכשיו, הקמתי את תנועת "שלום אכזב", שמנתה כמה עשרות סטודנטים אידיאליסטים והתמקדה בהפקת מפגני מחאה יצירתיים.

כך, בנווה מגן, מול ביתו של שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, הקמנו בלילה מתחם מגודר ועליו השילוט "עצור! גבול לפניך!" זאת, במטרה להמחיש לציבור את הגורל הצפוי לערי ישראל אם נידחק חזרה לקווי 1967.

בשער הכניסה למצודת זאב, מעוזה המיתולוגי של תנועת החרות בתל אביב, הצבנו תבנית קרח ענקית בדמותה של מפת הארץ, במחאה על הסכמת הממשלה להקפיא את פעילות ההתיישבות ביהודה ושומרון.

בנוסף, התגנבנו לכינוס חגיגי של מרכז תנועת החרות שנערך בהיכל הספורט בתל אביב, ובמהלך נאומו של בגין חשפנו חולצות "שלום אכזב", קראנו בקול גדול סיסמאות בגנות פינוי סיני, והושלכנו החוצה על ידי הסדרנים הגברתנים.

גולת הכותרת של מבצעי "שלום אכזב" היתה השתלטות על מרפסת השגרירות האמריקאית ברחוב הירקון שבתל אביב. מחופשים לאינדיאנים עטורי נוצות, ברוח מיטב המערבונים ההוליוודיים, הנפנו שלטים ענקיים הקוראים לממשלת ארצות הברית, זו "שגזלה מהאינדיאנים את ארצם", שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל.

ההתלהבות, רוח הנעורים והמסירות של הפעילים העניקו לי סיפוק אדיר, אבל ככל שחלף הזמן התבהר לי כי אין לנו כל סיכוי להתרומם מעבר לגימיק התורן: פה הפגנה, שם משמרת מחאה, לעתים אפילו תמונה בעיתון ואזכור במבזק החדשות. וזהו. הציבור נותר אדיש לחורבן הצפוי של יישובי חבל ימית. השלום היה בעיניו חשוב עשרות מונים מעתידם של העיר ימית והיישובים סביבה. נראה היה כי גורל ההתיישבות היהודית בסיני נחרץ.

במרס 1979 נודע ברבים כי נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, הוזמן לבקר בישראל ולנאום בכנסת. היתה זו הזדמנות בלתי־חוזרת להבהיר את עוצמת ההתנגדות ללחציו של הממשל האמריקאי להסכם הנסיגה, לחצים שעמדו ביסוד ויתוריו המופלגים של בגין במשא ומתן עם מצרים.

נקראתי להשתתף בצוות שיזם וארגן שורה של פעולות מחאה שאמורות היו ללוות את האירוע ההיסטורי. על כתפיהם של כמה סטודנטים, בראשותי, הוטלה משימה נכבדה: לקבל את פני שיירת הלימוזינות השחורות של הנשיא קרטר, כאשר זו תגיע לשערי הבירה, במפגן מחאה קולני. לאחר מכן, לארגן קבוצות מפגינים נוספות לכל אורך המסלול המוביל מצומת הכניסה לעיר ועד למלון המלך דוד.

ימים ספורים טרם הביקור הנשיאותי הודיעה המשטרה כי מטעמי ביטחון לא יינתנו היתרים להפגין בסמוך לכביש הגישה לירושלים ולכבישים המובילים למלון. אלפי שוטרים הציפו את ירושלים במגמה לסכל כל פעילות מתריסה.

נדרש שינוי מיידי בתוכניתנו. החלופה נמצאה במהרה: תושבים שהתגוררו בשכונת גבעת שאול והזדהו עם מאבקנו, אפשרו לי ולחברַי להתמקם בדירתם במוצאי השבת, 10.3.79, לקראת הגעתו של הנשיא לעיר באותו ערב.

מרפסת הדירה השקיפה היישר אל הכביש הראשי, מטרים ספורים בלבד מצומת הכניסה לירושלים. בשירותי הצבאי קראנו לנקודה אסטרטגית כזו "מעבר הכרחי". הבנו כי הנשיא ישמע את רעם קולנו גם אם יאטום את שתי אוזניו. הצבנו במרפסת מערכת רמקולים אימתנית שסופקה לנו מבעוד מועד על ידי תומכים מכפר חב"ד, שבאמצעותה קיווינו לשגר לאוזני הנשיא שורת מסרים נוקבים כנגד התערבותו הבוטה בגורלנו.

חברַי הסטודנטים, מצוידים במכשירי קשר, התפרסו במספר נקודות תצפית לאורך מסלול הנסיעה ועדכנו באופן שוטף על קצב התקדמותה של השיירה לעבר "המארב הקולי". אבל הנשיא קרטר מעולם לא זכה להאזין לדברי התוכחה שלי.

דקות ספורות לפני שהגיעה השיירה לעיקול המתפתל האחרון בואכה ירושלים, התפרצה חבורת אנשי ביטחון בלבוש אזרחי אל הדירה. התברר כי אנשי השב"כ עקבו אחר הפעילות המתוכננת ולא היו משוכנעים שכוונותינו כה תמימות. השמעת קריאות מחאה קצובות מקומתו העליונה של בית דירות ירושלמי אינה כשלעצמה עבירה כלשהי, אך המתח שאפיין את אותה תקופה לא אִפשר להם ליטול סיכונים מיותרים.

לאחר שערכו בדירה סיור קדחתני, ולא מצאו בה אלא רמקולים ודף סיסמאות באנגלית למתחילים, הורו לנו להתלוות עמם אל תחנת המשטרה שבמגרש הרוסים הסמוך. בעת שננעלו עלינו דלתות מכונית המשטרה האזרחית שהמתינה במגרש החניה, הדהד בסמוך לנו קולן הצווחני של הסירנות שבישרו על דהרתה של השיירה הנשיאותית.

במגרש הרוסים ציפתה לי הפתעה: מכל עבר הוזרמו אל תאי המעצר פעילי התנועה לעצירת הנסיגה, שהתעתדו, למרות האיסור, להפגין בסמוך למלון ובדרך אליו. התברר כי הממשלה, נחושה להבטיח כי ימי שהותו של קרטר בישראל יסתיימו ללא מבוכה, הורתה לקיים מעצרי־מנע ולוודא בכך כי קול המחאה יושתק לחלוטין.

בישראל של סוף שנות ה־70 מהלך אנטי־דמוקרטי כזה, שבוצע בלא כל עילה חוקית מוצדקת, עדיין יכול היה לעבור בשלווה יחסית. האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון עוד היה אז בחיתוליו.

כך מצאתי עצמי חולק אולם מעצרים מרווח, למשך 72 שעות, עם מרבית הדמויות הבכירות במחנה הלאומי: חנן פורת, מנחם פליקס, בני קצובר, הרב לוינגר, ועוד עשרות רבות של פעילים מתוסכלים וזועמים.

הימים היו ימי פורים, וציבור האסירים לא קיבל את הדין: הוחלט על שביתת רעב עד לביטול המעצר, ברוח תענית אסתר. עבורי היתה שביתה זו גזירה לא פשוטה: בתוך ימים ספורים עמדתי להיבחן בחינה חשובה בחוג ליחסים בינלאומיים שבאוניברסיטה העברית, ואמי דאגה להעביר אלי לתא המעצר את החומר הרלוונטי ללימודים.

דא עקא, מאז בית הספר התיכון התמכרתי להרגל מגונה: ללמוד לבחינות תוך כדי פיצוח גרעינים כפייתי. לפיכך, האיסור להכניס לפי דבר מאכל סיכן את סיכויי ההצלחה שלי. ממילא קשה היה להתרכז בחומר אקדמי מורכב, כאשר מלפנַי, מאחורי ומצדדי משוחחים מבוקר עד ערב עשרות אנשים, ואף שרים, מתפללים ומתווכחים.

למזלי, מצוקתי זכתה לפרשנות הלכתית של בית הלל, ובהתייעצות בהולה התירו לי הרבנים שמבין העצורים לזלול גרעינים שחורים כל אימת ששקעתי בלימודים. אסיר תודה, תרתי משמע, פרשתי לי לפינתי, שכחתי גם מהנשיא קרטר וגם מן הפגיעה הבלתי־נסבלת בחופש המחאה, ואפילו מגורלם המר של יישובי חבל ימית - והעברתי את שלושת ימי מעצר המנע בשינון החומר לבחינה.

התקשורת לא יצאה מגדרה כדי להגן על זכותם של מתנגדי הנסיגה להזעיק שמים וארץ נגד ההסכם. עיתון אחד בלבד, ודווקא "על המשמר", פרסם ב־16.3 ידיעה קצרה שביטאה תמיהה על הנוקשות המשטרתית, תחת הכותרת "גאולה כהן תמהה על מעצר בנה", שם צוטטה אמי בטענתה כי אני וחברַי נעצרנו רק משום שנמצא במקום שבו היינו רמקול אחד. "האם בגלל זה עוצרים במדינת ישראל אדם כאילו הוא עבריין או פושע?" שאלה.

אני אמנם מחקתי את הנשיא האמריקאי מתודעתי לכמה ימים, אבל לא כך אמי. יומיים לאחר תחילת המעצר, ב־12 במרס, בא הנשיא קרטר בשערי משכן הכנסת בירושלים, מלווה בתרועות חצוצרה. כשושבין הסכמי קמפ דייוויד, התמקד נאומו בפירותיו הצפויים של השלום הישראלי־מצרי ובחיזוק המחויבות האמריקאית לביטחונה ולרווחתה של ישראל.

איש מחברי הכנסת לא הפריע לו. לעומתו, נאומו של בגין, שעלה מיד לאחריו אל הדוכן, כבר היה רצוף הפרעות, בעיקרן אמרות תוכחה שנזעקו מפיה ומדם לבה של אמי. בין היתר היא קראה לעברו, "אדוני ראש הממשלה, לא אתן לך את הזכות לדבר. לך לבקר בבית הסוהר את אלה אשר לכבוד קרטר זרקת אותם לשם. את מיטב הנוער ששלחת להפגין נגד ממשלת רבין ונגד קיסינג'ר. זוהי שערורייה מוסרית! אתה הופך את המדינה הזאת למדינת משטרה! אני רוצה קודם כול לנצל את זכות הדיבור שנמנעה היום מעם ישראל, שסתמת להם את הפיות..."

כך, משך דקות ארוכות, חזתה מליאת הכנסת בדו־קרב של קריאות ביניים מצדה של אמי וקריאות לסדר מצד יו"ר הכנסת דאז, יצחק שמיר. הדרמה הפרלמנטרית הגיעה לשיאה כאשר אמי קרעה לגזרים את מסמך הסכם השלום לנוכח עיניו הנדהמות של הנשיא האמריקאי.

היו"ר שמיר, מפקדה לשעבר במחתרת לוחמי חרות ישראל, הורה מיד להוציא אותה מן האולם. מובן שגם בדרכה החוצה, אחוזה בידי הסדרנים, לא ויתרה אמי על זכותה לסנן לעבר ראש הממשלה את המילה האחרונה: "אני חושבת שזאת בושה וחרפה לכנסת ישראל היום שהיא מוציאה חברי כנסת. אני רוצה לשבת עם אותם בחורים, שהיום הכנסתם לבית הסוהר כדי לסתום להם את הפה, כדי לעשות את השקר הזה מהר יותר, כדי שלא יראו. אני לא יוצאת החוצה, אני יוצאת להמשיך להיאבק בך!"

▪▪▪

היסחפותי אל מעמקי המערבולת הציבורית תבעה ממני מחיר. את הציונים הטובים להם זכיתי בשנת הלימודים הראשונה לא יכולתי עוד לשחזר. כעת רציתי רק "לצוף על פני המים": להפגין נוכחות בשיעורי החובה ולסיים כל בחינה בציון עובר. השלמתי עם העובדה שכבר לא ארקיע לפסגות אקדמיות.

הבחירה בעשייה הפוליטית הציבה אותי בפני דילמה נוספת; שנה קודם לכן, עם תחילת לימודי באוניברסיטה, התקבלתי לעבודה באולפן הרדיו הירושלמי של גלי צה"ל. מנעורי שאפתי לקריירה עיתונאית, לאחר שהבנתי ששוער נבחרת ישראל בכדורגל כבר לא אהיה, וגם לא ממשיך דרכו הישראלי של אמן הקרטה הסיני־אמריקאי, ברוס לי.

הספורט הפך להיות חלק משמעותי בחיי דווקא בזכות קוצר הנשימה שממנו סבלתי בנערותי. כבר בבית הספר היסודי התמקמתי בשערהּ של נבחרת הכדורגל של בית הספר. העדפתי להמתין שהכדור יגיע אלי, במקום לרוץ אחריו ברחבי המגרש ולהתנשף בכבדות עד כדי נטישת המשחק. במהרה גיליתי שהתפקיד מתאים לי ככפפת שוער ליד.

אמנם לרוץ התקשיתי, אבל פיציתי על חיסרון זה בנכונות לזנק ללא חת לרגלי שחקני ההתקפה היריבים, ולהציל כדורים שדרכם אל הרשת נראתה ודאית. כך הגעתי לקבוצת הנערים של בית"ר תל אביב, שנקראה בית"ר "מוצרי", על שם שחקן עבר שהלך לעולמו.

בשבתות בבוקר אמי היתה מסיעה אותי לנקודת ההתכנסות בכיכר מילנו שבצפון תל אביב. משם היינו נוסעים באוטובוס למגרשנו הביתי שבשכונת אבו כביר, מתלבשים ועולים לדשא. דודי יהוידע, אחיה של אמי, שהיה בעצמו פעיל ותיק בעולם הכדורגל, היה מלווה אותי למשחקי החוץ ומסייע בעצות טובות.

המשחק היחיד שאותו אני זוכר בבהירות התקיים בנתניה, מול קבוצת הנערים של מכבי המקומית, שבאותן שנים הפגינה עליונות מוחלטת על כל יריבותיה. השוער הראשון שלנו באותה תקופה היה שמוליק גוזמן (בן כיתתי ולאחר מכן בן המחזור שלי בצנחנים).

שמוליק ספג שלושה שערים בחצי השעה הראשונה, והמאמן הנרגז הורה לי להחליפו. המשחק הסתיים בתבוסה מוחצת: 9:0 לנתניה. את מרבית השערים הבקיע לרשתנו נער מוכשר כשד בשם עודד מכנס, מהסקוררים הגדולים של ישראל בכל הזמנים.

מאז 1988 אני משמש כשוער נבחרת הכנסת.

כששואלים אותי אם לא נמאס לי מהפוליטיקה, אני משיב ברצינות תהומית כי כאשר יימצא חבר כנסת שיעלה עלי בכישורי השוערות שלו, רק אז אוכל לפרוש. ועדיין, כמובן, לא נמצא אחד כזה.

בניגוד לעיסוק בכדורגל שהחל בקצב אינטנסיבי ופחת עד למינימום, בקרטה המגמה היתה דווקא הפוכה. גם לספורט הזה הגעתי בגין מחלת האסתמה. מישהו המליץ לאמי לרשום אותי לחוג קרטה, כתחליף לחוגי ספורט שחייבו מאמץ גופני נמרץ יותר.

כך התחלתי להתאמן בגיל 14 בהדרכת סנסיי ("מורה") יפני, הירושי שמו. כל שיעור היווה חוויה גופנית ורוחנית. הירושי כמעט שלא ידע עברית, אבל לא היה בכך כל צורך. בסיומו של כל שיעור הרגשתי שלמדתי משהו בעל ערך, וכמוני כל חברי לחוג, שהמשורר המנוח דוד אבידן היה גם הוא אחד מהם.

הירושי הטמיע בנו את ההכרה כי הקרטה לא נועד להקנות לעוסקים בו רק טכניקות להגנה עצמית. מדובר בעולם של ערכים, שמציידים את המאמֵץ אותם בכלים חיוניים לחיים: ריכוז, מיקוד, איפוק, משמעת, ריסון עצמי.

לקראת הצבא כבר הגעתי לחגורה כחולה. נותרו לי רק עוד שני שלבים עד לחגורה השחורה המיוחלת. אלא שבחינות הבגרות בכיתה י"ב דחקו כל עיסוק אחר, ולאחר מכן הגיוס לצבא.

מאז, 45 שנים, לא הפסקתי להתאמן. לעתים בקבוצה, לעתים לבד. לעתים במכון, לעתים בחדר הכושר של הכנסת, לעתים בבית, ולעתים בחיק הטבע.

בעשור האחרון זכיתי להגשים פעמיים חלום ילדות ישן; בשני ביקורים ממלכתיים שקיימתי ביפן, הפצרתי במארחים לפנות לי זמן לאימון במכון קרטה מקומי. את הירושי לא הצלחתי לצערי לאתר, ואולם התמזל מזלי להתאמן במחיצת סנסיי טקאיושי מאזאווה, מאמן קרטה בכיר בטוקיו, שניאות להקדיש לי מזמנו. רק ב־2019, בזכות הקיפאון היחסי בכנסת ובממשלה, מצאתי פנאי להגביר את קצב האימונים ולעבור בהצלחה בחינת הסמכה לחגורה חומה אצל הסנסיי אבי בלייר. אבל החגורה השחורה תיאלץ בינתיים להמתין.

על כל פנים, הניסיון שצברתי בכתיבה ל"מעריב לנוער" ו"במחנה" העצים את משאלתי לבחור בכתיבה כמקצוע. תחנת גלי צה"ל אפשרה לי להגשים עוד חלום נעורים ואף להתפרנס מכך תוך כדי לימודי.

בין שיעור אחד למשנהו בפקולטה שוטטתי בירושלים, מצויד במכשיר הקלטה שחור, למלא את המשימות שהטיל עלי העורך גבי קסלר. אלמלא נזקקתי למשכורתי לצורך מחייתי, ודאי הייתי ממסגר ותולה לגאווה את ההמחאה הראשונה שקיבלתי בחיי ככתב בתחנה הצבאית.

מכל האירועים שכתבתי עליהם, זכורה לי במיוחד מסיבת העיתונאים שנערכה במרס 1978, שבה פרסמו מי שנודעו בהמשך כמייסדי תנועת שלום עכשיו, עמרי פדן ויובל נריה, פנייה לראש הממשלה בגין במטרה להאיץ בו "לבחור בדרך השלום". הרקע לאירוע היה הקיפאון המדיני שנוצר מאז ביקורו הדרמטי של סאדאת בכנסת, כחצי שנה קודם לכן. רבים בשמאל חששו כי עמדותיה הנוקשות של ממשלת בגין יסכלו כל פריצת דרך בתהליך השלום.

לפיכך, 348 חיילים קרביים ומפקדים במילואים חתמו על מכתב פומבי, שזכה ברבות הימים לתואר "מכתב הקצינים". המכתב קרא לבגין להעדיף את חיסול הסכסוך ההיסטורי על פני המשך המדיניות הדוגלת בארץ ישראל השלמה.

מערכת גל"צ הטילה עלי לסקר את מסיבת העיתונאים שבה הוצג המכתב לראשונה בפני הציבור. האתגר לא היה פשוט עבורי; כתומך מובהק בגישה הבלתי־מתפשרת של בגין, הסתייגתי מכל מילה שהשמיעו הדוברים, אבל הכתבה שהכנתי היתה עניינית לחלוטין. הבאתי בה את האמירות הנוקבות ביותר של מארגני המכתב, והקפדתי להתנסח באופן שאיש מן המאזינים לא יחשוד כי הכתבה הוכנה על ידי בנה של חברת הכנסת הימנית גאולה כהן.

באותם ימים שקדמו למפץ הגדול של קמפ דייוויד, הלהט הפוליטי שלי היה עדיין חבוי עמוק במרתפי הנשמה, והמחויבות לאתיקה העיתונאית גברה עליו בלא קרב.

לעומת השנה הראשונה, הלא־פוליטית, שנת הלימודים השנייה שלי, שהחלה, כאמור, לאחר חתימת הסכם השלום, כבר הפכה עבורי לפוליטית יותר ויותר. שמי החל להופיע בתדירות גבוהה במדורים המדיניים כמפגין סדרתי. זה כבר היה ניגוד עניינים שמנהלי גלי צה"ל סירבו, ובצדק, להשלים עמו. עד מהרה נמסר לי, בשמו של מפקד התחנה, אלון שלו, כי עלי להחליט האם אני רוצה "לסקר חדשות או לייצר אותן".

החלטתי לסיים את דרכי בגלי צה"ל בלב כואב, אבל לא בלב חצוי. לא היתה בי כל התלבטות. ידעתי שייעודי הוא לא לדווח על המציאות אלא לנסות לשנות אותה.

▪▪▪

לקראת אמצע 1979 ניצבתי בפני החלטה בלתי־צפויה. נדרשתי לה בעקבות ביקור חולים מפתיע שקיים בדירתי הירושלמית ידידי, רוני ברנשטיין, כאשר הייתי מרותק למיטה עקב שפעת קשה. לדבריו, תא הסטודנטים הימני שבו הוא חבר, קסט"ל, (קבוצת סטודנטים לאומיים), ששולט מזה כמה שנים בהסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, חווה משבר מנהיגות חמור. בקרוב יתקיימו שוב בחירות והפעילים מתקשים לאתר מועמד ראוי לתפקיד היו"ר. הוא הציע לי, בשם סטודנטים רבים שהתרשמו מפעילותי במישור הארצי, להוביל את קסט"ל בבחירות מול תאי הסטודנטים של מפלגת העבודה והשמאל.

תגובתי הראשונית היתה שלילה נחרצת של הרעיון. "מה לי ולמאבקים סטודנטיאליים על מחירי הארוחות בקפטריה, על שכר הלימוד, על הקלות למשרתי המילואים? אכן, אלו יעדים נכבדים וראויים כשלעצמם, אבל הם לא בדיוק אלה שדרבנו אותי להשאיר מאחור טיול נכסף באמריקה כדי לזנק למערכה הפוליטית!" הגבתי מיד.

אבל רוני לא ויתר. במשך שעה ארוכה התמודד בתבונה ובהיגיון עם כל הנימוקים שהעליתי בפניו. במרכז טעמיו עמד הטיעון שבכל זאת משך את לבי: "היום אתה נאבק נגד הנסיגה בשמך ובשם מספר קטן של סטודנטים. תאר לעצמך את המשקל הרב שיהיה לדבריך כמי שאלפי סטודנטים העמידו בראשם. איזו עוצמה תהיה לכל מילה שתאמר אז נגד עקירת היישובים?"

אבל היתה לי הסתייגות נוספת. אמרתי לו שלמעשה אני נאבק חזיתית בממשלתו של מנחם בגין, מנהיגה הנערץ של תנועת הליכוד, בה בשעה שהליכוד הוא התומך והמממן את תא קסט"ל.

"אני הרי לא אשנה את עמדותי, ומה טעם יש לליכוד לסייע לי להיבחר בעודי מנהל מערכה בלתי־מתפשרת נגד מדיניותו?" שאלתי.

רוני הסביר כי פנייתו נעשית גם על דעת בכירים בליכוד שמופקדים על תאי הסטודנטים של התנועה. לדבריו, הרבה יותר חשוב לליכוד שלא להצטייר כמי שספג מפלה קשה באוניברסיטה החשובה בארץ, מאשר ענייני ההסכם עם מצרים, שממילא הם כבר עובדה מוגמרת. ביקשתי מרוני כמה ימים למחשבה, בסופם השבתי בחיוב.

ההנמקה שהכריעה את הכף היתה התקווה כי ניצחוני בבחירות יעניק תהודה ולגיטימציה ציבורית למאבק נגד פינוי ההתיישבות בחבל ימית. קיוויתי שבחירתי תוכיח כי לא רק מתנחלים חובשי כיפה מסתייגים מעקירת ימית ובנותיה, אלא גם ציבור הסטודנטים החילוני.

בתוך ימים נרתמתי למשימה. היתה זו עבורי חוויה חדשה: להוביל מערכת בחירות רחבת היקף, לבנות תקציב ריאלי ולעמוד בו, לאתר מועמדים ראויים בעשרות חוגי לימודים, להבין מהן הבעיות המציקות לאלפי הסטודנטים ולאתר את הפתרונות הראויים להן.

את כל זה היה עלי לנהל במקביל בקמפוסים שונים ומרוחקים זה מזה: הקמפוס של גבעת רם, הקמפוס של הר הצופים והפקולטה לחקלאות ברחובות, שהיתה חלק מן האוניברסיטה העברית. גם קהל הבוחרים לא היה עשוי מקשה אחת וכלל סטודנטים חדשים וּותיקים, תלמידים לתואר שני, דוקטורנטים, תלמידים מחו"ל, ותלמידי המכינה הקדם־אקדמית.

בחודשים הספורים שנותרו עד ליום הבחירות, גיבשתי קבוצה מסורה של פעילים ופעילות והשתדלנו להגיע לכל סטודנט וסטודנטית. בלילות עברנו במעונות מדלת לדלת ובימים הצבנו דוכני הסברה ברחבות שבכניסה לפקולטות ובמדשאות הקמפוסים. ההרגשה היתה מצוינת. האמנתי כי העבודה הנמרצת תישא פירות.

שלושה שבועות לפני הבחירות חשכו עיני; בתיבת הדואר שלי נחת זימון לשירות מילואים בן חודש, שנועד להתחיל שבוע לפני יום הבחירות להסתדרות הסטודנטים. זו היתה מכה אנושה. ימי השבוע האחרון, וכמובן יום הבחירות עצמו, היו ימים גורליים. לנוכחותי בשדה המערכה הפוליטית היתה חשיבות עליונה. מיהרתי לבקש ממנהלת גדוד המילואים שלי, בחטיבת הצנחנים 623, שיבוץ לשירות מילואים במסגרת גדוד אחר בחטיבה.

הסברתי את הסיבה - מועמדותי לראשות הסתדרות הסטודנטים - והאמנתי שהיא משכנעת דיה, אבל המג"ד, קיבוצניק מדגניה, סגן־אלוף בנצי ויינר, לא אבה לשמוע: "אצלי בגדוד אין ולת"מים!" (ועדה לתיאום מילואים, שמאשרת דחיית שירות).

כינסתי את הנהגת התא ובישרתי להם את הבשורה הכואבת: אין ברירה, בשבוע האחרון של המערכה תיאלצו להסתדר בלעדי. אבל חברי קסט"ל, ובעיקר הוותיקים שביניהם, סירבו להשלים עם רוע הגזירה. הם שיגרו משלחת בהולה אל סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, חבר סיעת הליכוד בכנסת, ופירטו בפניו את משמעות העוול, שלטענתם נולד משיקולים לא ענייניים.

ציפורי, לשעבר לוחם האצ"ל ותא"ל בצה"ל, מי שחווה על בשרו התנכלות לקידומו בצבא, נרתם מיד לתקן את המעוות. הוא הנחה במברק בהול את המג"ד לשחרר אותי מן המילואים בשבוע המדובר. ויינר, שלא יכול היה להפר את ההוראה, נאלץ להסכים אבל נתן ביטוי לתסכולו בכך ששחרר אותי לחלוטין מן הגדוד.

מבחינתי, זה היה סיום מכובד למחלוקת. שובצתי בגדוד צנחנים אחר בחטיבה שלי, והתאפשר לי לנהל את מערכת הבחירות עד לניצחון הגדול של מאי 1979.

למחרת היבחרי לראשות הסתדרות הסטודנטים, התבקשתי להגיע באופן מיידי לפגישה עם ראש הממשלה. באותו בוקר סיקרה התקשורת בהרחבה את ניצחון הימין באוניברסיטה העברית, והליכוד ביקש, ובצדק, ליטול חסות על ההצלחה.

איתרתי שניים מפעילי קבוצתי שהיו זמינים להגיע, כשלצדו של בגין ישבו יחיאל קדישאי, ראש לשכתו, וח"כ איתן לבני, שהיה אחראי על פעילות התנועה באוניברסיטאות.

הם לא הסתירו את התרגשותם. בגין שיבח במילים חמות את הישגנו ואת מסירותנו לנושא הלאומי, ולא הזכיר ולו ברמז שיש לו מושג מי היא אמי, שבאותה עת כבר פרשה מתנועתו וביקרה קשות את מדיניות ממשלתו.

סברתי כי הוא נמנע מלהזכיר זאת על מנת לשמור על האווירה החגיגית, אבל בהמשך הפגישה עלה בי חשש כי בגין אינו מעודכן באופן מלא בנושאים ארציים שגרתיים. היה זה כאשר שאל אותי לגבי שכר הלימוד באוניברסיטה. השבתי כי לצערי מדובר בסכומים גבוהים יחסית, שאינם נמצאים בהישג ידה של כל משפחה.

בגין הביע פליאה רבה: עד לרגע זה, אמר, הוא חשב כי המושג שכר לימוד משמעותו שהסטודנט הוא מקבל השכר, ולא זה המשלם אותו... קדישאי היה נבוך ומיהר להסיט את השיחה לנושא אחר.

זו היתה למעשה פגישתי האישית הראשונה והאחרונה עם בגין, ובמהלכה לא ידעתי, כמובן, כי בעתיד אזכה לקיים בחדר זה עוד אינספור פגישות.

במהלך חופשת הקיץ התחלתי כבר להיערך לשנת הלימודים הקרובה של 1979. רבים מפעילַי ניאותו ליטול על עצמם תפקידים מקצועיים בהסתדרות הסטודנטים ויחד תכנַנו תוכניות גדולות. ואולם כבר באוקטובר, בתחילת שנת הלימודים, נאלצנו להקדיש זמן ניכר גם לנושאים שאינם אקדמיים.

הקמפוס הירושלמי תסס כבר כמה שנים, על רקע סירובם של סטודנטים ערבים ליטול חלק בחובת השמירה הכללית, שחבריהם היהודים היו חייבים לשאת בה.

בראש קבוצת הסטודנטים הערבים עמד צעיר מנצרת בשם עזמי בשארה. כבן לאב שהיה פעיל בתנועה הקומוניסטית, המשיך בשארה במסורת המשפחתית והצטרף למפלגת רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). באוניברסיטה העברית שבה למד בפקולטה למשפטים, נמנה בשארה עם מנהיגי תא הסטודנטים הערבי־יהודי של המפלגה, "קמפוס" שמו.

בשיחות המעטות שניהלנו במדשאת גבעת רם, שם התנהלו החיים הפוליטיים באוניברסיטה, נדהמתי מעוצמת השנאה שלו ושל חבריו למדינת ישראל. עזמי היה חריף, רהוט ובעל ידע נרחב בפילוסופיה ובהיסטוריה. הוא לא הסתיר את שאיפתו כי מדינת ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית, ואת תקוותו כי כל פליטי 1948 ישובו "לפלסטין הכבושה".

אותו בשארה יקים כעבור 17 שנים את מפלגת בל"ד וייבחר מטעמה לכנסת ב־1986. הוא ישרת כחבר כנסת עד 2007, שנה שבה ייחשד בקבלת סכומי כסף גדולים מן החיזבאללה ובריגול חמור עבורם במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשארה מילט עצמו לבסוף מן הארץ במהלך חקירתו, ולא שב עוד לישראל. עד היום הוא מרבה לנדוד במדינות ערביות ולגדף את המדינה שבה נולד.

כך או כך, הסכם השלום עם מצרים, שבציבור הכללי לא עורר התנגדות חריגה, יצר תסיסה רבתי בקרב הסטודנטים הערבים. הם, שהזדהו בגלוי עם אש"ף, וכמוהו הסתייגו בחריפות מ"בגידתו של הנשיא סאדאת בעניין הפלסטיני", הקצינו באחת את פעילותם. זה ניכר בנכונותם להפר את האיסור שהטילה הנהלת האוניברסיטה העברית על הפגנות פוליטיות, וגם ברטוריקה המתלהמת שאפיינה את הפגנותיהם.

כיו"ר הסטודנטים, ולא רק כנציג הבכיר של המחנה הלאומי באוניברסיטה, חשתי חובה להתייצב בחזית כנגד הקצנה זו. לא יכולתי לעבור לסדר היום על "עַרְבֵי פולקלור", שבחסותם העלו הסטודנטים הערבים הצגה, שבשיאה מוצא להורג "חייל ציוני" עטוף דגל ישראל; על שירי הסתה, ממיטב הרפרטואר של ארגוני הטרור, ועל חילול נרות זיכרון שהוצבו במעונות הסטודנטים שבהר הצופים, בערב ההתייחדות עם חללי מערכות ישראל.

עמדתי זו זכתה לגיבוי נרחב בקרב הסטודנטים, גם בקרב רבים מאלה שלא נמנו עם תומכי הימין. מנגד, ראשי האוניברסיטה, לרבות נשיא האוניברסיטה אברהם הרמן, גילו אין אונים מופלג. כל ניסיונותי לנער אותם התנפצו אל מול חומה אטומה של פסיביות.

לא הועילה גם השתלטות מתוקשרת של עשרות סטודנטים, בהנהגתי, על לשכת נשיא האוניברסיטה, שבמהלכה השמענו לו הקלטה שביצע בחשאי אחד מחברינו בהתכנסות חגיגית של תא הסטודנטים הערבי הקיצוני ביותר, "בני הכפר". בהקלטה נשמעה בבירור קריאתם של הנוכחים לשחרר את הגליל ואת הנגב, "בשם החירות".

והעימות הבא לא איחר לבוא: בשלהי אותה שנה פרצה קטטה בין מאות סטודנטים ערבים, שקיימו הפגנת תמיכה בלתי־חוקית באש"ף על מדשאת הקמפוס שבגבעת רם, לבין קומץ סטודנטים יהודים בראשותי.

בעקבות התקרית, 14 צעירים, 8 ערבים ו־6 יהודים, ואני ביניהם, הועמדו לדין בבית משפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים נאור, בפרשה שכונתה "תגרת השרשראות", כיוון ששניים מן הנאשמים היהודים נעזרו בשרשרות אופניים בעת שהתעמתו עם הנאשמים מן המחנה היריב. כולנו, יהודים כערבים, נמצאנו אשמים בעבירה של "תגרה במקום ציבורי" והוטל עלינו קנס כספי זהה.

הדי התקרית הגיעו עד לכנסת ולממשלה, וסוף־סוף נמצאה לנו אוזן קשבת; שר המשפטים, שמואל תמיר, זימן פגישה בהשתתפותי ובהשתתפות חברַי להנהגת הסטודנטים. בעקבות המפגש חוקקה הכנסת, ביוזמת שר המשפטים ועל דעת ראש הממשלה, תיקון לחוק שחיזק את יכולתן של רשויות האכיפה להעמיד לדין, על פי הוראות הפקודה למניעת טרור, מי שפעילותו תגלה אהדה והזדהות עם ארגוני טרור.

עם שינוי החוק נרגע הקמפוס ושב לחיי שגרה. המאבק שהובלתי הסתיים בהצלחה. המחיר האישי שנאלצתי לשלם - העמדה למשפט פלילי והעמדה לדין משמעתי באוניברסיטה עצמה - לא סדק את אמונתי כי אין להירתע ממאבקים צודקים. יותר מכול חשתי סיפוק עצום כאשר קסט"ל זכה לאמון מחודש בבחירות שנערכו בסוף אותה שנת לימודים.

רק במהלך השנים הבנתי כי העובדה שלא נרתעתי מעימות אלים עם סטודנטים ערבים קיצונים היתה בעוכרי; "תקרית השרשראות" יצרה לי תדמית של בריון נטול עכבות, וזמן רב חלף עד שעלה בידי להיפטר ממנה. בדיעבד השכלתי להבין כי הייתי יכול להשיג בדיוק את אותם ההישגים, גם בלי להיגרר להתכתשויות בנוסח מסבאות המערב הפרוע.

לאחר שנת כהונתי כיו"ר הסתדרות הסטודנטים בירושלים, נבחרתי על ידי נציגי כל אגודות הסטודנטים בישראל לתפקיד יו"ר ההתאחדות הארצית, ובו שימשתי שנה וחצי. בסך הכול, שלוש השנים שבהן ניצבתי בראש הנהגת הסטודנטים, הירושלמית והארצית, העניקו לי ניסיון ציבורי שלא יסולא בפז. המערכת הסטודנטיאלית מאפשרת מסלול הכשרה יסודי לכל מי שחפץ בעשייה ציבורית: כיצד מנהלים מערכות בחירות בקרב קהל מגוון שמונה רבבות בעלי זכות בחירה; כיצד מפתחים יחסי גומלין עם תקשורת, מקומית וארצית, כתובה ואלקטרונית; כיצד מטפחים קואליציות עם נבחרי סטודנטים, החל בתלמידי "בצלאל" ו"שנקר" השקועים בעולם שכולו אמנות - ועד לתלמידי "הטכניון" התכליתיים והשכלתניים; כיצד מנהלים מערכת ארגונית, על עשרות עובדיה ועל תקציבה רב־המיליונים; וכיצד מקיימים דיאלוג, לעתים תוך שילוב זרועות ולפרקים תוך כיפוף ידיים, עם ממסדים ממלכתיים רבי עוצמה.

שבועות ספורים לאחר בחירתי כיו"ר הסטודנטים הארצי, קיבלתי הצעה להשתתף במשלחת סטודנטים שהוזמנה לבקר במצרים, בראשות דרור זייגרמן, שכיהן מאוחר יותר כחבר כנסת בסיעת הליכוד, ובאותה עת עמד בראש חטיבת הסטודנטים של ההסתדרות הציונית.

נעניתי להזמנה ברצון. לא המצרים היו יריבַי, אלא הממשלה שלדעתי ניהלה משא ומתן כושל ולא השכילה להציב קו אדום לוויתוריה. בעיקר שמחתי על כך שתוכנית הביקור כללה לא רק סיור בספינקס והעפלה על אבני הפירמידות, אלא גם מפגש עם מוסטפה חליל, מי שכיהן בעבר כראש ממשלת מצרים ואף התלווה לסאדאת בביקורו ההיסטורי בישראל.

שמו של חליל יצא למרחוק כמי שגילה עוינות רבה כלפי ישראל, ויוחסו לו אמירות קשות, המטילות ספק בעצם קיומו של עם יהודי. הבהרתי לזייגרמן כי במידה שיתאפשר לי להציג למר חליל שאלה נוקבת ובלתי־מצונזרת, אשמח להימנות עם חברי המשלחת. זייגרמן הבטיח כי יטפל בכך.

לפני הביקור ליקטתי סדרה ארוכה של התבטאויות מצריות פוגעניות כלפי ישראל, שנאמרו הן על ידי חליל עצמו והן על ידי אישים בכירים בצמרת הממשל המצרי, כולן לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות.

בפגישה שקיימנו עם ראש הממשלה לשעבר אכן קיבלתי את רשות הדיבור, הצגתי את עצמי וציטטתי את האמירות המצריות שהכנתי מבעוד מועד. לבסוף ביקשתי כי יסביר לנו, הישראלים, כיצד ניתן לתת אמון בשלום כאשר מנהיגים מצרים בולטים מלבים כלפי ישראל אש של עוינות והסתה.

חליל לא נרעש מן הדברים ולא הביע כל תרעומת, אך השיב בלשון מתחמקת ונמנע מלהתמודד ישירות עם טענותי. עם זאת, הוא לא הכחיש את האמירות שייחסתי לו אישית, לרבות זו המערערת על השתייכותם של היהודים לעם אחד.

התקשורת המצרית שליוותה אותנו לא נתנה ביטוי כלשהו לחילופי הדברים, אבל דווקא בישראל עורר האירוע הדים. פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה ומנכ"ל משרד החוץ בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, מצא לנכון לשבח אותי במאמר שפרסם בעיתון "מעריב" ב־20.1.81, תחת הכותרת "אמת בקהיר".

בין היתר כתב שם, "צחי הנגבי הוא בחור חצוף... אך השאלה אותה העלה היא אמיתית: כל מי שמאמין בשלום בין ישראל ומצרים חייב לשאוף לכך, כי יחול שינוי בגישה המצרית לגבי עצם מהותה של מדינת ישראל. אי־אפשר לדרוש מן המצרים להצטרף להסתדרות הציונית, אך אפשר לבקש מהם כי יבינו את מהותה של הציונות כתנועה הלאומית היהודית... יותר מדי ישראלים המבקרים במצרים נשבים כל כך בקסמו של הכבוד שחולקים להם מארחיהם, עד שלעתים נדמה כי הם חוזרים ארצה כשליחי הסברה מצרים... כל הכבוד, צחי הנגבי, כל הכבוד - עם כל חילוקי הדעות".

▪▪▪

במאי 1981 פרסם נחום ברנע בירחון "מוניטין" ריאיון נרחב שערך עמי, תחת הכותרת "פשיזם 81? קו קלוקס כאן?" העילה לכותרת הפרובוקטיבית היתה הפגנה שקיימנו, סטודנטים תומכי הימין, מחוץ לאולם שבו התקיים הכינוס השנתי של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית.

מטרתנו היתה למחות על התגברות צעדי הענישה המשמעתיים שננקטו על ידי הנהלת האוניברסיטה כנגד ראשי אגודת הסטודנטים. ביקשנו להבליט את התנגדותנו לרדיפה האישית המתבצעת כנגד המנהיגות הסטודנטיאלית באמצעות הסתרת זהותנו - כיסינו את פנינו בשקיות בד לבנות, שבהן הותרנו רק חורים לעיניים.

בלי להתכוון לכך, נדמה מפגן המחאה, בעיקר בעיני התורמים האמריקאים של האוניברסיטה, כחיקוי מעורר פלצות של הקו קלוקס קלאן, הארגון האמריקאי האלים. בפתיח לריאיון כתב ברנע את הדברים הבאים:

"צחי הנגבי הוא טיפוס מרשים מאוד... הוא מסקרן אותי מהיום בו פגשתי אותו לראשונה בחברת אמו, גאולה כהן. יש בו מידה מפתיעה של ביטחון עצמי ושקט נפשי. יש לו קסם אישי וכוח כריזמטי. אולי משום כך עלול לצמוח ממנו משהו הרבה יותר מסוכן משצמח מהצעקנים הגדולים של הימין הקיצוני".

באותו ריאיון צוטט גם ד"ר אהוד שפרינצק מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שאמר, בין היתר, "במשך השנים גם למדו אצלי רוב עסקני הסטודנטים. אני אומר לך: מבחינת הקליבר האישי, הנגבי הוא מספר 1. בקורס לפוליטיקה קיצונית אין לי מה ללמד אותו. הוא יודע הכול. הפעילות שלו היא חסרת תקדים. אף אחד לא התחצף (להנהלת האוניברסיטה) כמו הנגבי וחבריו".

בהמשך הריאיון שואל אותו ברנע האם יֵצא ממני פוליטיקאי־בריון והאם יש בי סכנה פשיסטית. שפרינצק עונה, "אני לא מוכן להשתמש בהגדרות כאלה. יש בצחי הנגבי כושר מנהיגות ממדרגה ראשונה. אין לי ספק שהבחור מוכשר מאוד מבחינה אישית... להערכתי, אין לו מעצורים מוסריים בהפעלת כוח. מה שמרשים אותי אצלו זה השקט הנפשי. האיש הזה מסוגל לעשות את המעשים הנוראים ביותר ללא הרמת קול".

▪▪▪

בתחילת 1981 התגברו ידיעות על כך שמתקיימים מגעים חשאיים בין ממשלת ישראל לבין המשטר הסורי, במטרה להשיג פריצת דרך מדינית בדומה להסכם השלום עם מצרים. חשבתי כי על הסטודנטים הלאומיים להרים קולם נגד אפשרות של נסיגה מרמת הגולן. ביקשתי לאתר מקום ראוי למחאה, כזה שיחרוג מן ההפגנות השגרתיות ויצוד את עין התקשורת.

לא הרחק משכונת מגורי, רמת אשכול שבירושלים, עמדה להסתיים בנייתה של קריית הממשלה החדשה. מתחם רחב היקף הוקם בשטח שבין חלקו המערבי של הר הצופים לגבעת התחמושת, מצפון לשכונת שייח' ג'ראח בעיר המזרחית. במשך היום המה המקום פועלים שעמלו על השלמת הבניינים לקראת אכלוסם. בשעות הערב היה האתר שומם וחשוך לחלוטין. במוחי עלה רעיון נועז: עשרות סטודנטים משכימים עם שחר ומגיעים אל מתחם קריית הממשלה הריק ומתמקמים על גג הבניין הקרוב ביותר אל ציר התנועה המרכזי של צפון ירושלים.

משם, כשכרזות־ענק שנכין מבעוד מועד יגולגלו מן הגג כלפי מטה, נדגיש את חשיבותה של רמת הגולן לביטחון ישראל, עד שהמשטרה תתעשת ותגיע לסלק אותנו מן המקום האסטרטגי. בינתיים, כמובן, יעבירו הצלמים והעיתונאים את דבר המחאה ואת תוכנה למאזינים ולצופים בכל בית בישראל - ואף מעבר לים. אבל הרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ולפני הביצוע יש לאסוף מודיעין מדויק על הזירה.

לא סיפרתי לאיש על היוזמה שלי. רציתי לפני כן למצוא פתרונות מעשיים לכמה וכמה סימני שאלה שהציפה התוכנית הבסיסית: כיצד עולים אל גג הבניין; האם דלתות הבניין נעולות במשך הלילה; האם הותקנו כבר מדרגות בכל הקומות; האם נוכל לנעול את הכניסה לגג כך ששהייתנו בו תתארך דיה כדי להעביר את המסר שלנו במלואו? החלטתי לבצע התגנבות יחידים אל תוך המתחם הריק באמצע הלילה.

יצאתי מביתי והלכתי כעשר דקות עד לגדר שהקיפה את המבנים החדשים. כפי שהתרשמתי בנסיעות התמימות שקיימתי סביב המתחם בלילות קודמים, גם הפעם לא נראתה בו פעילות ולא נשמע מתוכו כל קול.

טיפסתי בזריזות על הגדר, והסתתרתי כמה דקות בין השיחים לוודא שאיש אינו צופה בי - דממה. אפשר להתקדם. ראשית בחרתי להקיף את הבניין כדי ללמוד כמה דלתות יש בו ואילו מהן רלוונטיות לכניסתנו ביום פקודה. בתוך כך היה עלי למצוא דרך להיכנס בעצמי אל תוך הבניין.

ממקום מרבצי זיהיתי כי בחלונות הקומה הראשונה לא היו עדיין זגוגיות, אלא פתחים בלבד. הכנתי עצמי למצב שבו איאלץ להיכנס בעדם. התחלתי בזחילה מסביב לבניין. פחות מדקה חלפה ומתוך החשיכה האיר עלי פנס יד רב עוצמה.

הבחור הצעיר שאחז בו כיוון אלי בידו השנייה רובה אמ־16 וצעק: "עצור מיד! מה אתה עושה פה?!"

לא טרחתי לפצוח במסכת הסברים אידיאולוגיים ורק דאגתי להפחית את רמת הלחץ של המאבטח: "אני לא חמוש, ואני לא נמצא כאן ממניעים עברייניים", עניתי.

הצעיר הורה לי לקום ולצעוד לפניו אל תוך אחד הבניינים. ידו עדיין לפתה את הנשק באחיזה קרבית, ונשאתי תפילה חרישית שאצבעו לא תחליק בשגגה ותשגר אלי כדור מטווח אפס.

המאבטח הוביל אותי לחדר בקרה רחב ידיים שבו הבנתי מיד עד כמה הייתי נאיבי: על המסכים המרצדים ניתן היה לצפות, באמצעות מצלמות, בכל פינה במתחם.

התברר כי המאבטחים הזעיקו את המשטרה. בתוך דקות הגיעה ניידת. השוטר חקר אותי ברוב נימוס לפשר מעשי המוזרים. הצגתי את עצמי ואת תפקידי כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. סיפרתי על מטרת הסיור המקדים. לא נשאתי עמי תעודה מזהה כלשהי, אך הבהרתי כי ניתן לאמת את זהותי במסוף המשטרתי. אחרי הכול, ההפגנות הרבות שהובלתי וחוויית תאי המעצר הירושלמיים שחוויתי היו אמורים להותיר רישומם. השוטר יצא מן החדר ללא אומר.

כעבור כמחצית השעה שב ובפיו בשורה משמחת: "התקשרנו אל מנהל לשכת ראש הממשלה, יחיאל קדישאי, שמשרדו אחראי על הבניין הזה. הוא אישר שהוא מכיר אותך ואמר שאין ברצונו להגיש תלונה. אתה משוחרר!"

יצאתי מן המבנה, הפעם לא בזחילה, אבל עדיין בתחושת מועקה כבדה על שתוכנית המחאה המהדהדת נגנזה כלא היתה. לא הייתי מודע אז כלל לכך שביטול ההשתלטות על גג הבניין עוד עלול היה להתגלות כמחיר בטל בשישים לעומת הסכנה האמיתית שנשקפה לי באותו לילה.

רק כעבור 32 שנים, ב־2013, פנה אלי בקניון הראל שבמבשרת ציון אדם שלא הכרתי. הוא סיפר כי השתחרר לאחרונה משירות רב שנים במשטרת ישראל. לדבריו, נמנה בתחילת שנות ה־80 עם המחלקה שהיתה מופקדת במחוז ירושלים על אבטחת מבני ציבור. בעת ההיא היו התרעות ממשיות על כוונת ארגוני המחבלים לבצע פיגועים במשרדי ממשלה, והמאבטחים תודרכו על ידי המשטרה לפתוח באש בכל מקרה של סכנה מוחשית.

בלילה שבו "הצצתי ונלכדתי" לא היה חסר הרבה שהאִמרה "הציץ ונפגע" היתה מתממשת הלכה למעשה. מאבטח חרדתי יותר היה יורה בי בלי היסוס. כל ועדת חקירה היתה מזכה אותו מכל אשמה. למזלי הטוב, האירוע הסתיים בלא נפגעים.

 

 

עוד על הספר

לא ארץ נוכרייה לקחנו צחי הנגבי

פרק 1
אני יוצאת להמשיך להיאבק בך!
 

ביום שני, 18.9.1978, בחמש לפנות בוקר, קיבלתי החלטה מהסוג שאדם מקבל פעמים ספורות בחייו; החלטה מעצבת עתיד. בתחנת דלק בסן פרנסיסקו, בסנדלים ובמכנסיים קצרים, בעודי ממתין למילוי מְכל הדלק, הבחנתי בתיבת עיתונים. במרכז עמודו הראשון של העיתון המקומי, "סן פרנסיסקו אקזמינר" התנוססו פניו הקורנות מאושר של ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, מחבק בחום את נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

השחלתי רבע דולר לחריץ התיבה, נטלתי את העיתון לידַי וקראתי כלא מאמין את פרטי ההסכם הדרמטי שהושג בקמפ דייוויד שעות ספורות קודם לכן. קראתי את הכתבה ונזעקתי בתוכי: פינוי יישובי סיני?! עקירת מתיישבים?! ממשל עצמי לערביי יהודה ושומרון?! בגין נתן ידו להסכם נורא כזה?

אזרחי ישראל כולם ודאי כבר ברחובות, מוחים וזועמים, חשבתי, ואני אמור להמשיך ולהתפעם מן הגייזרים הלוהטים שבילוסטון פארק ומן המפלים השוצפים של היוסמיטי פארק? לא בא בחשבון. בו במקום החלטתי - זה הזמן לשוב ארצה ולהצטרף למערכה על גורלה של מדינת ישראל.

כמה שבועות קודם לכן מלאו לי 21. לאחר שסיימתי שנה ראשונה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, נחתי לראשונה בחיי בארצות הברית יחד עם חבר נעורים, ישי מור, שעמו תכננתי לפרטי פרטים את הטיול הגדול, הקרוס קאנטרי המיתולוגי.

בעשור ההוא עוד לא נהרו צעירי ישראל עם שחרורם מצה"ל למזרח הרחוק ולדרום אמריקה. הטיול המאתגר ביותר שעליו חלמנו במהלך השירות הצבאי היה לנחות בניו יורק, לרכוש רכב משומש אך עמיד דיו לתלאות המסע מחוף אל חוף, ולחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה כחודשיים־שלושה, עד שתחל שנת הלימודים.

הבשורה על כוונתי לנטוש את הטיול באמצעו, עוד בטרם הגענו אל האתרים האטרקטיביים ביותר - לוס אנג'לס, ניו אורלינס, הגרנד קניון - הכתה בהלם את ישי ואת שוקי אורבך, חבר נוסף שהצטרף בתחילת המסע. אבל כל טיעוניהם מדוע זו החלטה מטורפת נפלו על אוזניים אטומות.

בו במקום, עוד מתחנת הדלק, ניסיתי לאתר את אמי, אז חברת כנסת מתנועת הליכוד, דרך הטלפון הציבורי. זה היה בלתי־אפשרי. לימים למדתי כי מיד עם היוודע דבר חתימת ההסכם בקמפ דייוויד יצאה אמי, יחד עם אנשי גוש אמונים, לפעולת מחאה ממזרח לעיר שכם. הם הקימו נקודת התיישבות חדשה על הר טרשים באזור חווארה, אתר נידח ללא טלפונים.

רק למחרת הצלחתי להעביר לה, באמצעות בן משפחה, הודעה על כוונתי לשוב ארצה לאלתר (כמו גם בקשה להיעזר בה כדי להנפיק עבורי דרכון חדש, שכן במהלך היממה המטלטלת איבדתי את נרתיק הכסף והמסמכים).

כעבור 35 שנים, בעת שכיהנתי כסגן שר החוץ, התייצב בלשכתי צבי גבאי, לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ ושגריר בכיר. הוא מסר לי עותק מספרו האוטוביוגרפי, "מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה". התברר כי דרכינו נפגשו ב־1978, בעת ששירת כקונסול ישראל בסן פרנסיסקו, כמתואר בספרו תחת הכותרת "היפי ושמו צחי הנגבי", שם סיפר את התגוללות הדברים מנקודת מבטו, ואת עזרתו במתן דרכון חדש - הכול כדי שאגיע בזמן ואארגן את המחאה כנגד הנסיגה מסיני.

"מראהו היה מחריד: שערו פרוע, לא מגולח ובגדיו מלוכלכים וקרועים. כמוהו נראו ההיפים שהסתובבו בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי, הסמוכה לסן פרנציסקו. מיהרנו להעניק לו את הדרכון, כדי שיוכל לטוס חזרה ארצה".

עד לאותו בוקר לא גיליתי עניין מיוחד באירועים המדיניים שהתרחשו מאז ביקורו הסנסציוני של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל, באוקטובר 1977. כבן למשפחה אידיאולוגית עזת אמונה, סמכתי על איתנותו ועל כושר עמידותו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שכבר נבחנו בשנים של מאבק הרואי כנגד הכיבוש הבריטי, והתחזקו ב־30 שנות אופוזיציה.

לא היה לי כל ספק כי מנהיג הליכוד ישכיל לעמוד על משמר העקרונות שבזכותם קיבל את אמון הציבור, וביניהם העיקרון השולל בתכלית את הנוסחה שטחים תמורת שלום. אולי זו הסיבה שגרמה לי לאמץ תגובה כל כך קיצונית.

אילו הייתי מפקפק בסיכוייו ובכוונתו של בגין להבטיח את מלוא היעדים שהציב לעצמו בתחילת המשא ומתן, ייתכן שהייתי מתמודד עם התוצאה הסופית באופן מתון יותר. לא חששתי, ולו לרגע, כי בגין יורה על מחיקת חבל התיישבות עברי מן המפה. כמובן, לא שיערתי בנפשי אז כי מרגע שכף רגלי תדרוך על בימת הזירה הציבורית, היא עתידה להישאר שם עוד עשרות שנים נוספות.

▪▪▪

ישראל שלאחר קמפ דייוויד התגלתה לי, מיד עם נחיתתי, רחוקה לחלוטין ממה שדמיינתי לעצמי; לא הוקמו מתרסים ברחובות וההמונים לא מחו בכיכרות. נהפוך הוא: עבור רוב הציבור, ההסכם ההיסטורי הגשים חלום של דורות. רק מתי־מעט הציבו סימני שאלה לגבי המחיר שנדרשנו לשלם.

אבל לי לא היו ספקות. עם זאת, איני יכול להעריך אם הייתי מגלה אותה מידה של נחישות להיאבק כנגד פינוי ההתיישבות בסיני, אלמלא סבבה כל האווירה בבית סביב ההתנגדות להסכם.

אמי, גאולה כהן, פרשה מתנועת נעוריה, הליכוד, והשקיעה את כל מרצה בהקמת תנועת התחיה. התנועה החדשה קיבצה תחת דגלה את נאמני תנועת החרות, שחשו נבגדים ממדיניותו של מנהיגם הנערץ, מנחם בגין, בצוותא עם מנהיגי מפעל ההתיישבות ביש"ע, שהיו אחוזי חרדה מן האפשרות שהמודל של פינוי סיני יחזור על עצמו גם ביהודה ושומרון.

גם אני נטלתי על עצמי תפקיד: לדרבן סטודנטים להצטרף למאבק הציבורי נגד עקירת יישובי סיני. כמשקל נגד לתנועת שלום עכשיו, הקמתי את תנועת "שלום אכזב", שמנתה כמה עשרות סטודנטים אידיאליסטים והתמקדה בהפקת מפגני מחאה יצירתיים.

כך, בנווה מגן, מול ביתו של שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, הקמנו בלילה מתחם מגודר ועליו השילוט "עצור! גבול לפניך!" זאת, במטרה להמחיש לציבור את הגורל הצפוי לערי ישראל אם נידחק חזרה לקווי 1967.

בשער הכניסה למצודת זאב, מעוזה המיתולוגי של תנועת החרות בתל אביב, הצבנו תבנית קרח ענקית בדמותה של מפת הארץ, במחאה על הסכמת הממשלה להקפיא את פעילות ההתיישבות ביהודה ושומרון.

בנוסף, התגנבנו לכינוס חגיגי של מרכז תנועת החרות שנערך בהיכל הספורט בתל אביב, ובמהלך נאומו של בגין חשפנו חולצות "שלום אכזב", קראנו בקול גדול סיסמאות בגנות פינוי סיני, והושלכנו החוצה על ידי הסדרנים הגברתנים.

גולת הכותרת של מבצעי "שלום אכזב" היתה השתלטות על מרפסת השגרירות האמריקאית ברחוב הירקון שבתל אביב. מחופשים לאינדיאנים עטורי נוצות, ברוח מיטב המערבונים ההוליוודיים, הנפנו שלטים ענקיים הקוראים לממשלת ארצות הברית, זו "שגזלה מהאינדיאנים את ארצם", שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל.

ההתלהבות, רוח הנעורים והמסירות של הפעילים העניקו לי סיפוק אדיר, אבל ככל שחלף הזמן התבהר לי כי אין לנו כל סיכוי להתרומם מעבר לגימיק התורן: פה הפגנה, שם משמרת מחאה, לעתים אפילו תמונה בעיתון ואזכור במבזק החדשות. וזהו. הציבור נותר אדיש לחורבן הצפוי של יישובי חבל ימית. השלום היה בעיניו חשוב עשרות מונים מעתידם של העיר ימית והיישובים סביבה. נראה היה כי גורל ההתיישבות היהודית בסיני נחרץ.

במרס 1979 נודע ברבים כי נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, הוזמן לבקר בישראל ולנאום בכנסת. היתה זו הזדמנות בלתי־חוזרת להבהיר את עוצמת ההתנגדות ללחציו של הממשל האמריקאי להסכם הנסיגה, לחצים שעמדו ביסוד ויתוריו המופלגים של בגין במשא ומתן עם מצרים.

נקראתי להשתתף בצוות שיזם וארגן שורה של פעולות מחאה שאמורות היו ללוות את האירוע ההיסטורי. על כתפיהם של כמה סטודנטים, בראשותי, הוטלה משימה נכבדה: לקבל את פני שיירת הלימוזינות השחורות של הנשיא קרטר, כאשר זו תגיע לשערי הבירה, במפגן מחאה קולני. לאחר מכן, לארגן קבוצות מפגינים נוספות לכל אורך המסלול המוביל מצומת הכניסה לעיר ועד למלון המלך דוד.

ימים ספורים טרם הביקור הנשיאותי הודיעה המשטרה כי מטעמי ביטחון לא יינתנו היתרים להפגין בסמוך לכביש הגישה לירושלים ולכבישים המובילים למלון. אלפי שוטרים הציפו את ירושלים במגמה לסכל כל פעילות מתריסה.

נדרש שינוי מיידי בתוכניתנו. החלופה נמצאה במהרה: תושבים שהתגוררו בשכונת גבעת שאול והזדהו עם מאבקנו, אפשרו לי ולחברַי להתמקם בדירתם במוצאי השבת, 10.3.79, לקראת הגעתו של הנשיא לעיר באותו ערב.

מרפסת הדירה השקיפה היישר אל הכביש הראשי, מטרים ספורים בלבד מצומת הכניסה לירושלים. בשירותי הצבאי קראנו לנקודה אסטרטגית כזו "מעבר הכרחי". הבנו כי הנשיא ישמע את רעם קולנו גם אם יאטום את שתי אוזניו. הצבנו במרפסת מערכת רמקולים אימתנית שסופקה לנו מבעוד מועד על ידי תומכים מכפר חב"ד, שבאמצעותה קיווינו לשגר לאוזני הנשיא שורת מסרים נוקבים כנגד התערבותו הבוטה בגורלנו.

חברַי הסטודנטים, מצוידים במכשירי קשר, התפרסו במספר נקודות תצפית לאורך מסלול הנסיעה ועדכנו באופן שוטף על קצב התקדמותה של השיירה לעבר "המארב הקולי". אבל הנשיא קרטר מעולם לא זכה להאזין לדברי התוכחה שלי.

דקות ספורות לפני שהגיעה השיירה לעיקול המתפתל האחרון בואכה ירושלים, התפרצה חבורת אנשי ביטחון בלבוש אזרחי אל הדירה. התברר כי אנשי השב"כ עקבו אחר הפעילות המתוכננת ולא היו משוכנעים שכוונותינו כה תמימות. השמעת קריאות מחאה קצובות מקומתו העליונה של בית דירות ירושלמי אינה כשלעצמה עבירה כלשהי, אך המתח שאפיין את אותה תקופה לא אִפשר להם ליטול סיכונים מיותרים.

לאחר שערכו בדירה סיור קדחתני, ולא מצאו בה אלא רמקולים ודף סיסמאות באנגלית למתחילים, הורו לנו להתלוות עמם אל תחנת המשטרה שבמגרש הרוסים הסמוך. בעת שננעלו עלינו דלתות מכונית המשטרה האזרחית שהמתינה במגרש החניה, הדהד בסמוך לנו קולן הצווחני של הסירנות שבישרו על דהרתה של השיירה הנשיאותית.

במגרש הרוסים ציפתה לי הפתעה: מכל עבר הוזרמו אל תאי המעצר פעילי התנועה לעצירת הנסיגה, שהתעתדו, למרות האיסור, להפגין בסמוך למלון ובדרך אליו. התברר כי הממשלה, נחושה להבטיח כי ימי שהותו של קרטר בישראל יסתיימו ללא מבוכה, הורתה לקיים מעצרי־מנע ולוודא בכך כי קול המחאה יושתק לחלוטין.

בישראל של סוף שנות ה־70 מהלך אנטי־דמוקרטי כזה, שבוצע בלא כל עילה חוקית מוצדקת, עדיין יכול היה לעבור בשלווה יחסית. האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון עוד היה אז בחיתוליו.

כך מצאתי עצמי חולק אולם מעצרים מרווח, למשך 72 שעות, עם מרבית הדמויות הבכירות במחנה הלאומי: חנן פורת, מנחם פליקס, בני קצובר, הרב לוינגר, ועוד עשרות רבות של פעילים מתוסכלים וזועמים.

הימים היו ימי פורים, וציבור האסירים לא קיבל את הדין: הוחלט על שביתת רעב עד לביטול המעצר, ברוח תענית אסתר. עבורי היתה שביתה זו גזירה לא פשוטה: בתוך ימים ספורים עמדתי להיבחן בחינה חשובה בחוג ליחסים בינלאומיים שבאוניברסיטה העברית, ואמי דאגה להעביר אלי לתא המעצר את החומר הרלוונטי ללימודים.

דא עקא, מאז בית הספר התיכון התמכרתי להרגל מגונה: ללמוד לבחינות תוך כדי פיצוח גרעינים כפייתי. לפיכך, האיסור להכניס לפי דבר מאכל סיכן את סיכויי ההצלחה שלי. ממילא קשה היה להתרכז בחומר אקדמי מורכב, כאשר מלפנַי, מאחורי ומצדדי משוחחים מבוקר עד ערב עשרות אנשים, ואף שרים, מתפללים ומתווכחים.

למזלי, מצוקתי זכתה לפרשנות הלכתית של בית הלל, ובהתייעצות בהולה התירו לי הרבנים שמבין העצורים לזלול גרעינים שחורים כל אימת ששקעתי בלימודים. אסיר תודה, תרתי משמע, פרשתי לי לפינתי, שכחתי גם מהנשיא קרטר וגם מן הפגיעה הבלתי־נסבלת בחופש המחאה, ואפילו מגורלם המר של יישובי חבל ימית - והעברתי את שלושת ימי מעצר המנע בשינון החומר לבחינה.

התקשורת לא יצאה מגדרה כדי להגן על זכותם של מתנגדי הנסיגה להזעיק שמים וארץ נגד ההסכם. עיתון אחד בלבד, ודווקא "על המשמר", פרסם ב־16.3 ידיעה קצרה שביטאה תמיהה על הנוקשות המשטרתית, תחת הכותרת "גאולה כהן תמהה על מעצר בנה", שם צוטטה אמי בטענתה כי אני וחברַי נעצרנו רק משום שנמצא במקום שבו היינו רמקול אחד. "האם בגלל זה עוצרים במדינת ישראל אדם כאילו הוא עבריין או פושע?" שאלה.

אני אמנם מחקתי את הנשיא האמריקאי מתודעתי לכמה ימים, אבל לא כך אמי. יומיים לאחר תחילת המעצר, ב־12 במרס, בא הנשיא קרטר בשערי משכן הכנסת בירושלים, מלווה בתרועות חצוצרה. כשושבין הסכמי קמפ דייוויד, התמקד נאומו בפירותיו הצפויים של השלום הישראלי־מצרי ובחיזוק המחויבות האמריקאית לביטחונה ולרווחתה של ישראל.

איש מחברי הכנסת לא הפריע לו. לעומתו, נאומו של בגין, שעלה מיד לאחריו אל הדוכן, כבר היה רצוף הפרעות, בעיקרן אמרות תוכחה שנזעקו מפיה ומדם לבה של אמי. בין היתר היא קראה לעברו, "אדוני ראש הממשלה, לא אתן לך את הזכות לדבר. לך לבקר בבית הסוהר את אלה אשר לכבוד קרטר זרקת אותם לשם. את מיטב הנוער ששלחת להפגין נגד ממשלת רבין ונגד קיסינג'ר. זוהי שערורייה מוסרית! אתה הופך את המדינה הזאת למדינת משטרה! אני רוצה קודם כול לנצל את זכות הדיבור שנמנעה היום מעם ישראל, שסתמת להם את הפיות..."

כך, משך דקות ארוכות, חזתה מליאת הכנסת בדו־קרב של קריאות ביניים מצדה של אמי וקריאות לסדר מצד יו"ר הכנסת דאז, יצחק שמיר. הדרמה הפרלמנטרית הגיעה לשיאה כאשר אמי קרעה לגזרים את מסמך הסכם השלום לנוכח עיניו הנדהמות של הנשיא האמריקאי.

היו"ר שמיר, מפקדה לשעבר במחתרת לוחמי חרות ישראל, הורה מיד להוציא אותה מן האולם. מובן שגם בדרכה החוצה, אחוזה בידי הסדרנים, לא ויתרה אמי על זכותה לסנן לעבר ראש הממשלה את המילה האחרונה: "אני חושבת שזאת בושה וחרפה לכנסת ישראל היום שהיא מוציאה חברי כנסת. אני רוצה לשבת עם אותם בחורים, שהיום הכנסתם לבית הסוהר כדי לסתום להם את הפה, כדי לעשות את השקר הזה מהר יותר, כדי שלא יראו. אני לא יוצאת החוצה, אני יוצאת להמשיך להיאבק בך!"

▪▪▪

היסחפותי אל מעמקי המערבולת הציבורית תבעה ממני מחיר. את הציונים הטובים להם זכיתי בשנת הלימודים הראשונה לא יכולתי עוד לשחזר. כעת רציתי רק "לצוף על פני המים": להפגין נוכחות בשיעורי החובה ולסיים כל בחינה בציון עובר. השלמתי עם העובדה שכבר לא ארקיע לפסגות אקדמיות.

הבחירה בעשייה הפוליטית הציבה אותי בפני דילמה נוספת; שנה קודם לכן, עם תחילת לימודי באוניברסיטה, התקבלתי לעבודה באולפן הרדיו הירושלמי של גלי צה"ל. מנעורי שאפתי לקריירה עיתונאית, לאחר שהבנתי ששוער נבחרת ישראל בכדורגל כבר לא אהיה, וגם לא ממשיך דרכו הישראלי של אמן הקרטה הסיני־אמריקאי, ברוס לי.

הספורט הפך להיות חלק משמעותי בחיי דווקא בזכות קוצר הנשימה שממנו סבלתי בנערותי. כבר בבית הספר היסודי התמקמתי בשערהּ של נבחרת הכדורגל של בית הספר. העדפתי להמתין שהכדור יגיע אלי, במקום לרוץ אחריו ברחבי המגרש ולהתנשף בכבדות עד כדי נטישת המשחק. במהרה גיליתי שהתפקיד מתאים לי ככפפת שוער ליד.

אמנם לרוץ התקשיתי, אבל פיציתי על חיסרון זה בנכונות לזנק ללא חת לרגלי שחקני ההתקפה היריבים, ולהציל כדורים שדרכם אל הרשת נראתה ודאית. כך הגעתי לקבוצת הנערים של בית"ר תל אביב, שנקראה בית"ר "מוצרי", על שם שחקן עבר שהלך לעולמו.

בשבתות בבוקר אמי היתה מסיעה אותי לנקודת ההתכנסות בכיכר מילנו שבצפון תל אביב. משם היינו נוסעים באוטובוס למגרשנו הביתי שבשכונת אבו כביר, מתלבשים ועולים לדשא. דודי יהוידע, אחיה של אמי, שהיה בעצמו פעיל ותיק בעולם הכדורגל, היה מלווה אותי למשחקי החוץ ומסייע בעצות טובות.

המשחק היחיד שאותו אני זוכר בבהירות התקיים בנתניה, מול קבוצת הנערים של מכבי המקומית, שבאותן שנים הפגינה עליונות מוחלטת על כל יריבותיה. השוער הראשון שלנו באותה תקופה היה שמוליק גוזמן (בן כיתתי ולאחר מכן בן המחזור שלי בצנחנים).

שמוליק ספג שלושה שערים בחצי השעה הראשונה, והמאמן הנרגז הורה לי להחליפו. המשחק הסתיים בתבוסה מוחצת: 9:0 לנתניה. את מרבית השערים הבקיע לרשתנו נער מוכשר כשד בשם עודד מכנס, מהסקוררים הגדולים של ישראל בכל הזמנים.

מאז 1988 אני משמש כשוער נבחרת הכנסת.

כששואלים אותי אם לא נמאס לי מהפוליטיקה, אני משיב ברצינות תהומית כי כאשר יימצא חבר כנסת שיעלה עלי בכישורי השוערות שלו, רק אז אוכל לפרוש. ועדיין, כמובן, לא נמצא אחד כזה.

בניגוד לעיסוק בכדורגל שהחל בקצב אינטנסיבי ופחת עד למינימום, בקרטה המגמה היתה דווקא הפוכה. גם לספורט הזה הגעתי בגין מחלת האסתמה. מישהו המליץ לאמי לרשום אותי לחוג קרטה, כתחליף לחוגי ספורט שחייבו מאמץ גופני נמרץ יותר.

כך התחלתי להתאמן בגיל 14 בהדרכת סנסיי ("מורה") יפני, הירושי שמו. כל שיעור היווה חוויה גופנית ורוחנית. הירושי כמעט שלא ידע עברית, אבל לא היה בכך כל צורך. בסיומו של כל שיעור הרגשתי שלמדתי משהו בעל ערך, וכמוני כל חברי לחוג, שהמשורר המנוח דוד אבידן היה גם הוא אחד מהם.

הירושי הטמיע בנו את ההכרה כי הקרטה לא נועד להקנות לעוסקים בו רק טכניקות להגנה עצמית. מדובר בעולם של ערכים, שמציידים את המאמֵץ אותם בכלים חיוניים לחיים: ריכוז, מיקוד, איפוק, משמעת, ריסון עצמי.

לקראת הצבא כבר הגעתי לחגורה כחולה. נותרו לי רק עוד שני שלבים עד לחגורה השחורה המיוחלת. אלא שבחינות הבגרות בכיתה י"ב דחקו כל עיסוק אחר, ולאחר מכן הגיוס לצבא.

מאז, 45 שנים, לא הפסקתי להתאמן. לעתים בקבוצה, לעתים לבד. לעתים במכון, לעתים בחדר הכושר של הכנסת, לעתים בבית, ולעתים בחיק הטבע.

בעשור האחרון זכיתי להגשים פעמיים חלום ילדות ישן; בשני ביקורים ממלכתיים שקיימתי ביפן, הפצרתי במארחים לפנות לי זמן לאימון במכון קרטה מקומי. את הירושי לא הצלחתי לצערי לאתר, ואולם התמזל מזלי להתאמן במחיצת סנסיי טקאיושי מאזאווה, מאמן קרטה בכיר בטוקיו, שניאות להקדיש לי מזמנו. רק ב־2019, בזכות הקיפאון היחסי בכנסת ובממשלה, מצאתי פנאי להגביר את קצב האימונים ולעבור בהצלחה בחינת הסמכה לחגורה חומה אצל הסנסיי אבי בלייר. אבל החגורה השחורה תיאלץ בינתיים להמתין.

על כל פנים, הניסיון שצברתי בכתיבה ל"מעריב לנוער" ו"במחנה" העצים את משאלתי לבחור בכתיבה כמקצוע. תחנת גלי צה"ל אפשרה לי להגשים עוד חלום נעורים ואף להתפרנס מכך תוך כדי לימודי.

בין שיעור אחד למשנהו בפקולטה שוטטתי בירושלים, מצויד במכשיר הקלטה שחור, למלא את המשימות שהטיל עלי העורך גבי קסלר. אלמלא נזקקתי למשכורתי לצורך מחייתי, ודאי הייתי ממסגר ותולה לגאווה את ההמחאה הראשונה שקיבלתי בחיי ככתב בתחנה הצבאית.

מכל האירועים שכתבתי עליהם, זכורה לי במיוחד מסיבת העיתונאים שנערכה במרס 1978, שבה פרסמו מי שנודעו בהמשך כמייסדי תנועת שלום עכשיו, עמרי פדן ויובל נריה, פנייה לראש הממשלה בגין במטרה להאיץ בו "לבחור בדרך השלום". הרקע לאירוע היה הקיפאון המדיני שנוצר מאז ביקורו הדרמטי של סאדאת בכנסת, כחצי שנה קודם לכן. רבים בשמאל חששו כי עמדותיה הנוקשות של ממשלת בגין יסכלו כל פריצת דרך בתהליך השלום.

לפיכך, 348 חיילים קרביים ומפקדים במילואים חתמו על מכתב פומבי, שזכה ברבות הימים לתואר "מכתב הקצינים". המכתב קרא לבגין להעדיף את חיסול הסכסוך ההיסטורי על פני המשך המדיניות הדוגלת בארץ ישראל השלמה.

מערכת גל"צ הטילה עלי לסקר את מסיבת העיתונאים שבה הוצג המכתב לראשונה בפני הציבור. האתגר לא היה פשוט עבורי; כתומך מובהק בגישה הבלתי־מתפשרת של בגין, הסתייגתי מכל מילה שהשמיעו הדוברים, אבל הכתבה שהכנתי היתה עניינית לחלוטין. הבאתי בה את האמירות הנוקבות ביותר של מארגני המכתב, והקפדתי להתנסח באופן שאיש מן המאזינים לא יחשוד כי הכתבה הוכנה על ידי בנה של חברת הכנסת הימנית גאולה כהן.

באותם ימים שקדמו למפץ הגדול של קמפ דייוויד, הלהט הפוליטי שלי היה עדיין חבוי עמוק במרתפי הנשמה, והמחויבות לאתיקה העיתונאית גברה עליו בלא קרב.

לעומת השנה הראשונה, הלא־פוליטית, שנת הלימודים השנייה שלי, שהחלה, כאמור, לאחר חתימת הסכם השלום, כבר הפכה עבורי לפוליטית יותר ויותר. שמי החל להופיע בתדירות גבוהה במדורים המדיניים כמפגין סדרתי. זה כבר היה ניגוד עניינים שמנהלי גלי צה"ל סירבו, ובצדק, להשלים עמו. עד מהרה נמסר לי, בשמו של מפקד התחנה, אלון שלו, כי עלי להחליט האם אני רוצה "לסקר חדשות או לייצר אותן".

החלטתי לסיים את דרכי בגלי צה"ל בלב כואב, אבל לא בלב חצוי. לא היתה בי כל התלבטות. ידעתי שייעודי הוא לא לדווח על המציאות אלא לנסות לשנות אותה.

▪▪▪

לקראת אמצע 1979 ניצבתי בפני החלטה בלתי־צפויה. נדרשתי לה בעקבות ביקור חולים מפתיע שקיים בדירתי הירושלמית ידידי, רוני ברנשטיין, כאשר הייתי מרותק למיטה עקב שפעת קשה. לדבריו, תא הסטודנטים הימני שבו הוא חבר, קסט"ל, (קבוצת סטודנטים לאומיים), ששולט מזה כמה שנים בהסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, חווה משבר מנהיגות חמור. בקרוב יתקיימו שוב בחירות והפעילים מתקשים לאתר מועמד ראוי לתפקיד היו"ר. הוא הציע לי, בשם סטודנטים רבים שהתרשמו מפעילותי במישור הארצי, להוביל את קסט"ל בבחירות מול תאי הסטודנטים של מפלגת העבודה והשמאל.

תגובתי הראשונית היתה שלילה נחרצת של הרעיון. "מה לי ולמאבקים סטודנטיאליים על מחירי הארוחות בקפטריה, על שכר הלימוד, על הקלות למשרתי המילואים? אכן, אלו יעדים נכבדים וראויים כשלעצמם, אבל הם לא בדיוק אלה שדרבנו אותי להשאיר מאחור טיול נכסף באמריקה כדי לזנק למערכה הפוליטית!" הגבתי מיד.

אבל רוני לא ויתר. במשך שעה ארוכה התמודד בתבונה ובהיגיון עם כל הנימוקים שהעליתי בפניו. במרכז טעמיו עמד הטיעון שבכל זאת משך את לבי: "היום אתה נאבק נגד הנסיגה בשמך ובשם מספר קטן של סטודנטים. תאר לעצמך את המשקל הרב שיהיה לדבריך כמי שאלפי סטודנטים העמידו בראשם. איזו עוצמה תהיה לכל מילה שתאמר אז נגד עקירת היישובים?"

אבל היתה לי הסתייגות נוספת. אמרתי לו שלמעשה אני נאבק חזיתית בממשלתו של מנחם בגין, מנהיגה הנערץ של תנועת הליכוד, בה בשעה שהליכוד הוא התומך והמממן את תא קסט"ל.

"אני הרי לא אשנה את עמדותי, ומה טעם יש לליכוד לסייע לי להיבחר בעודי מנהל מערכה בלתי־מתפשרת נגד מדיניותו?" שאלתי.

רוני הסביר כי פנייתו נעשית גם על דעת בכירים בליכוד שמופקדים על תאי הסטודנטים של התנועה. לדבריו, הרבה יותר חשוב לליכוד שלא להצטייר כמי שספג מפלה קשה באוניברסיטה החשובה בארץ, מאשר ענייני ההסכם עם מצרים, שממילא הם כבר עובדה מוגמרת. ביקשתי מרוני כמה ימים למחשבה, בסופם השבתי בחיוב.

ההנמקה שהכריעה את הכף היתה התקווה כי ניצחוני בבחירות יעניק תהודה ולגיטימציה ציבורית למאבק נגד פינוי ההתיישבות בחבל ימית. קיוויתי שבחירתי תוכיח כי לא רק מתנחלים חובשי כיפה מסתייגים מעקירת ימית ובנותיה, אלא גם ציבור הסטודנטים החילוני.

בתוך ימים נרתמתי למשימה. היתה זו עבורי חוויה חדשה: להוביל מערכת בחירות רחבת היקף, לבנות תקציב ריאלי ולעמוד בו, לאתר מועמדים ראויים בעשרות חוגי לימודים, להבין מהן הבעיות המציקות לאלפי הסטודנטים ולאתר את הפתרונות הראויים להן.

את כל זה היה עלי לנהל במקביל בקמפוסים שונים ומרוחקים זה מזה: הקמפוס של גבעת רם, הקמפוס של הר הצופים והפקולטה לחקלאות ברחובות, שהיתה חלק מן האוניברסיטה העברית. גם קהל הבוחרים לא היה עשוי מקשה אחת וכלל סטודנטים חדשים וּותיקים, תלמידים לתואר שני, דוקטורנטים, תלמידים מחו"ל, ותלמידי המכינה הקדם־אקדמית.

בחודשים הספורים שנותרו עד ליום הבחירות, גיבשתי קבוצה מסורה של פעילים ופעילות והשתדלנו להגיע לכל סטודנט וסטודנטית. בלילות עברנו במעונות מדלת לדלת ובימים הצבנו דוכני הסברה ברחבות שבכניסה לפקולטות ובמדשאות הקמפוסים. ההרגשה היתה מצוינת. האמנתי כי העבודה הנמרצת תישא פירות.

שלושה שבועות לפני הבחירות חשכו עיני; בתיבת הדואר שלי נחת זימון לשירות מילואים בן חודש, שנועד להתחיל שבוע לפני יום הבחירות להסתדרות הסטודנטים. זו היתה מכה אנושה. ימי השבוע האחרון, וכמובן יום הבחירות עצמו, היו ימים גורליים. לנוכחותי בשדה המערכה הפוליטית היתה חשיבות עליונה. מיהרתי לבקש ממנהלת גדוד המילואים שלי, בחטיבת הצנחנים 623, שיבוץ לשירות מילואים במסגרת גדוד אחר בחטיבה.

הסברתי את הסיבה - מועמדותי לראשות הסתדרות הסטודנטים - והאמנתי שהיא משכנעת דיה, אבל המג"ד, קיבוצניק מדגניה, סגן־אלוף בנצי ויינר, לא אבה לשמוע: "אצלי בגדוד אין ולת"מים!" (ועדה לתיאום מילואים, שמאשרת דחיית שירות).

כינסתי את הנהגת התא ובישרתי להם את הבשורה הכואבת: אין ברירה, בשבוע האחרון של המערכה תיאלצו להסתדר בלעדי. אבל חברי קסט"ל, ובעיקר הוותיקים שביניהם, סירבו להשלים עם רוע הגזירה. הם שיגרו משלחת בהולה אל סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, חבר סיעת הליכוד בכנסת, ופירטו בפניו את משמעות העוול, שלטענתם נולד משיקולים לא ענייניים.

ציפורי, לשעבר לוחם האצ"ל ותא"ל בצה"ל, מי שחווה על בשרו התנכלות לקידומו בצבא, נרתם מיד לתקן את המעוות. הוא הנחה במברק בהול את המג"ד לשחרר אותי מן המילואים בשבוע המדובר. ויינר, שלא יכול היה להפר את ההוראה, נאלץ להסכים אבל נתן ביטוי לתסכולו בכך ששחרר אותי לחלוטין מן הגדוד.

מבחינתי, זה היה סיום מכובד למחלוקת. שובצתי בגדוד צנחנים אחר בחטיבה שלי, והתאפשר לי לנהל את מערכת הבחירות עד לניצחון הגדול של מאי 1979.

למחרת היבחרי לראשות הסתדרות הסטודנטים, התבקשתי להגיע באופן מיידי לפגישה עם ראש הממשלה. באותו בוקר סיקרה התקשורת בהרחבה את ניצחון הימין באוניברסיטה העברית, והליכוד ביקש, ובצדק, ליטול חסות על ההצלחה.

איתרתי שניים מפעילי קבוצתי שהיו זמינים להגיע, כשלצדו של בגין ישבו יחיאל קדישאי, ראש לשכתו, וח"כ איתן לבני, שהיה אחראי על פעילות התנועה באוניברסיטאות.

הם לא הסתירו את התרגשותם. בגין שיבח במילים חמות את הישגנו ואת מסירותנו לנושא הלאומי, ולא הזכיר ולו ברמז שיש לו מושג מי היא אמי, שבאותה עת כבר פרשה מתנועתו וביקרה קשות את מדיניות ממשלתו.

סברתי כי הוא נמנע מלהזכיר זאת על מנת לשמור על האווירה החגיגית, אבל בהמשך הפגישה עלה בי חשש כי בגין אינו מעודכן באופן מלא בנושאים ארציים שגרתיים. היה זה כאשר שאל אותי לגבי שכר הלימוד באוניברסיטה. השבתי כי לצערי מדובר בסכומים גבוהים יחסית, שאינם נמצאים בהישג ידה של כל משפחה.

בגין הביע פליאה רבה: עד לרגע זה, אמר, הוא חשב כי המושג שכר לימוד משמעותו שהסטודנט הוא מקבל השכר, ולא זה המשלם אותו... קדישאי היה נבוך ומיהר להסיט את השיחה לנושא אחר.

זו היתה למעשה פגישתי האישית הראשונה והאחרונה עם בגין, ובמהלכה לא ידעתי, כמובן, כי בעתיד אזכה לקיים בחדר זה עוד אינספור פגישות.

במהלך חופשת הקיץ התחלתי כבר להיערך לשנת הלימודים הקרובה של 1979. רבים מפעילַי ניאותו ליטול על עצמם תפקידים מקצועיים בהסתדרות הסטודנטים ויחד תכנַנו תוכניות גדולות. ואולם כבר באוקטובר, בתחילת שנת הלימודים, נאלצנו להקדיש זמן ניכר גם לנושאים שאינם אקדמיים.

הקמפוס הירושלמי תסס כבר כמה שנים, על רקע סירובם של סטודנטים ערבים ליטול חלק בחובת השמירה הכללית, שחבריהם היהודים היו חייבים לשאת בה.

בראש קבוצת הסטודנטים הערבים עמד צעיר מנצרת בשם עזמי בשארה. כבן לאב שהיה פעיל בתנועה הקומוניסטית, המשיך בשארה במסורת המשפחתית והצטרף למפלגת רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). באוניברסיטה העברית שבה למד בפקולטה למשפטים, נמנה בשארה עם מנהיגי תא הסטודנטים הערבי־יהודי של המפלגה, "קמפוס" שמו.

בשיחות המעטות שניהלנו במדשאת גבעת רם, שם התנהלו החיים הפוליטיים באוניברסיטה, נדהמתי מעוצמת השנאה שלו ושל חבריו למדינת ישראל. עזמי היה חריף, רהוט ובעל ידע נרחב בפילוסופיה ובהיסטוריה. הוא לא הסתיר את שאיפתו כי מדינת ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית, ואת תקוותו כי כל פליטי 1948 ישובו "לפלסטין הכבושה".

אותו בשארה יקים כעבור 17 שנים את מפלגת בל"ד וייבחר מטעמה לכנסת ב־1986. הוא ישרת כחבר כנסת עד 2007, שנה שבה ייחשד בקבלת סכומי כסף גדולים מן החיזבאללה ובריגול חמור עבורם במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשארה מילט עצמו לבסוף מן הארץ במהלך חקירתו, ולא שב עוד לישראל. עד היום הוא מרבה לנדוד במדינות ערביות ולגדף את המדינה שבה נולד.

כך או כך, הסכם השלום עם מצרים, שבציבור הכללי לא עורר התנגדות חריגה, יצר תסיסה רבתי בקרב הסטודנטים הערבים. הם, שהזדהו בגלוי עם אש"ף, וכמוהו הסתייגו בחריפות מ"בגידתו של הנשיא סאדאת בעניין הפלסטיני", הקצינו באחת את פעילותם. זה ניכר בנכונותם להפר את האיסור שהטילה הנהלת האוניברסיטה העברית על הפגנות פוליטיות, וגם ברטוריקה המתלהמת שאפיינה את הפגנותיהם.

כיו"ר הסטודנטים, ולא רק כנציג הבכיר של המחנה הלאומי באוניברסיטה, חשתי חובה להתייצב בחזית כנגד הקצנה זו. לא יכולתי לעבור לסדר היום על "עַרְבֵי פולקלור", שבחסותם העלו הסטודנטים הערבים הצגה, שבשיאה מוצא להורג "חייל ציוני" עטוף דגל ישראל; על שירי הסתה, ממיטב הרפרטואר של ארגוני הטרור, ועל חילול נרות זיכרון שהוצבו במעונות הסטודנטים שבהר הצופים, בערב ההתייחדות עם חללי מערכות ישראל.

עמדתי זו זכתה לגיבוי נרחב בקרב הסטודנטים, גם בקרב רבים מאלה שלא נמנו עם תומכי הימין. מנגד, ראשי האוניברסיטה, לרבות נשיא האוניברסיטה אברהם הרמן, גילו אין אונים מופלג. כל ניסיונותי לנער אותם התנפצו אל מול חומה אטומה של פסיביות.

לא הועילה גם השתלטות מתוקשרת של עשרות סטודנטים, בהנהגתי, על לשכת נשיא האוניברסיטה, שבמהלכה השמענו לו הקלטה שביצע בחשאי אחד מחברינו בהתכנסות חגיגית של תא הסטודנטים הערבי הקיצוני ביותר, "בני הכפר". בהקלטה נשמעה בבירור קריאתם של הנוכחים לשחרר את הגליל ואת הנגב, "בשם החירות".

והעימות הבא לא איחר לבוא: בשלהי אותה שנה פרצה קטטה בין מאות סטודנטים ערבים, שקיימו הפגנת תמיכה בלתי־חוקית באש"ף על מדשאת הקמפוס שבגבעת רם, לבין קומץ סטודנטים יהודים בראשותי.

בעקבות התקרית, 14 צעירים, 8 ערבים ו־6 יהודים, ואני ביניהם, הועמדו לדין בבית משפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים נאור, בפרשה שכונתה "תגרת השרשראות", כיוון ששניים מן הנאשמים היהודים נעזרו בשרשרות אופניים בעת שהתעמתו עם הנאשמים מן המחנה היריב. כולנו, יהודים כערבים, נמצאנו אשמים בעבירה של "תגרה במקום ציבורי" והוטל עלינו קנס כספי זהה.

הדי התקרית הגיעו עד לכנסת ולממשלה, וסוף־סוף נמצאה לנו אוזן קשבת; שר המשפטים, שמואל תמיר, זימן פגישה בהשתתפותי ובהשתתפות חברַי להנהגת הסטודנטים. בעקבות המפגש חוקקה הכנסת, ביוזמת שר המשפטים ועל דעת ראש הממשלה, תיקון לחוק שחיזק את יכולתן של רשויות האכיפה להעמיד לדין, על פי הוראות הפקודה למניעת טרור, מי שפעילותו תגלה אהדה והזדהות עם ארגוני טרור.

עם שינוי החוק נרגע הקמפוס ושב לחיי שגרה. המאבק שהובלתי הסתיים בהצלחה. המחיר האישי שנאלצתי לשלם - העמדה למשפט פלילי והעמדה לדין משמעתי באוניברסיטה עצמה - לא סדק את אמונתי כי אין להירתע ממאבקים צודקים. יותר מכול חשתי סיפוק עצום כאשר קסט"ל זכה לאמון מחודש בבחירות שנערכו בסוף אותה שנת לימודים.

רק במהלך השנים הבנתי כי העובדה שלא נרתעתי מעימות אלים עם סטודנטים ערבים קיצונים היתה בעוכרי; "תקרית השרשראות" יצרה לי תדמית של בריון נטול עכבות, וזמן רב חלף עד שעלה בידי להיפטר ממנה. בדיעבד השכלתי להבין כי הייתי יכול להשיג בדיוק את אותם ההישגים, גם בלי להיגרר להתכתשויות בנוסח מסבאות המערב הפרוע.

לאחר שנת כהונתי כיו"ר הסתדרות הסטודנטים בירושלים, נבחרתי על ידי נציגי כל אגודות הסטודנטים בישראל לתפקיד יו"ר ההתאחדות הארצית, ובו שימשתי שנה וחצי. בסך הכול, שלוש השנים שבהן ניצבתי בראש הנהגת הסטודנטים, הירושלמית והארצית, העניקו לי ניסיון ציבורי שלא יסולא בפז. המערכת הסטודנטיאלית מאפשרת מסלול הכשרה יסודי לכל מי שחפץ בעשייה ציבורית: כיצד מנהלים מערכות בחירות בקרב קהל מגוון שמונה רבבות בעלי זכות בחירה; כיצד מפתחים יחסי גומלין עם תקשורת, מקומית וארצית, כתובה ואלקטרונית; כיצד מטפחים קואליציות עם נבחרי סטודנטים, החל בתלמידי "בצלאל" ו"שנקר" השקועים בעולם שכולו אמנות - ועד לתלמידי "הטכניון" התכליתיים והשכלתניים; כיצד מנהלים מערכת ארגונית, על עשרות עובדיה ועל תקציבה רב־המיליונים; וכיצד מקיימים דיאלוג, לעתים תוך שילוב זרועות ולפרקים תוך כיפוף ידיים, עם ממסדים ממלכתיים רבי עוצמה.

שבועות ספורים לאחר בחירתי כיו"ר הסטודנטים הארצי, קיבלתי הצעה להשתתף במשלחת סטודנטים שהוזמנה לבקר במצרים, בראשות דרור זייגרמן, שכיהן מאוחר יותר כחבר כנסת בסיעת הליכוד, ובאותה עת עמד בראש חטיבת הסטודנטים של ההסתדרות הציונית.

נעניתי להזמנה ברצון. לא המצרים היו יריבַי, אלא הממשלה שלדעתי ניהלה משא ומתן כושל ולא השכילה להציב קו אדום לוויתוריה. בעיקר שמחתי על כך שתוכנית הביקור כללה לא רק סיור בספינקס והעפלה על אבני הפירמידות, אלא גם מפגש עם מוסטפה חליל, מי שכיהן בעבר כראש ממשלת מצרים ואף התלווה לסאדאת בביקורו ההיסטורי בישראל.

שמו של חליל יצא למרחוק כמי שגילה עוינות רבה כלפי ישראל, ויוחסו לו אמירות קשות, המטילות ספק בעצם קיומו של עם יהודי. הבהרתי לזייגרמן כי במידה שיתאפשר לי להציג למר חליל שאלה נוקבת ובלתי־מצונזרת, אשמח להימנות עם חברי המשלחת. זייגרמן הבטיח כי יטפל בכך.

לפני הביקור ליקטתי סדרה ארוכה של התבטאויות מצריות פוגעניות כלפי ישראל, שנאמרו הן על ידי חליל עצמו והן על ידי אישים בכירים בצמרת הממשל המצרי, כולן לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות.

בפגישה שקיימנו עם ראש הממשלה לשעבר אכן קיבלתי את רשות הדיבור, הצגתי את עצמי וציטטתי את האמירות המצריות שהכנתי מבעוד מועד. לבסוף ביקשתי כי יסביר לנו, הישראלים, כיצד ניתן לתת אמון בשלום כאשר מנהיגים מצרים בולטים מלבים כלפי ישראל אש של עוינות והסתה.

חליל לא נרעש מן הדברים ולא הביע כל תרעומת, אך השיב בלשון מתחמקת ונמנע מלהתמודד ישירות עם טענותי. עם זאת, הוא לא הכחיש את האמירות שייחסתי לו אישית, לרבות זו המערערת על השתייכותם של היהודים לעם אחד.

התקשורת המצרית שליוותה אותנו לא נתנה ביטוי כלשהו לחילופי הדברים, אבל דווקא בישראל עורר האירוע הדים. פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה ומנכ"ל משרד החוץ בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, מצא לנכון לשבח אותי במאמר שפרסם בעיתון "מעריב" ב־20.1.81, תחת הכותרת "אמת בקהיר".

בין היתר כתב שם, "צחי הנגבי הוא בחור חצוף... אך השאלה אותה העלה היא אמיתית: כל מי שמאמין בשלום בין ישראל ומצרים חייב לשאוף לכך, כי יחול שינוי בגישה המצרית לגבי עצם מהותה של מדינת ישראל. אי־אפשר לדרוש מן המצרים להצטרף להסתדרות הציונית, אך אפשר לבקש מהם כי יבינו את מהותה של הציונות כתנועה הלאומית היהודית... יותר מדי ישראלים המבקרים במצרים נשבים כל כך בקסמו של הכבוד שחולקים להם מארחיהם, עד שלעתים נדמה כי הם חוזרים ארצה כשליחי הסברה מצרים... כל הכבוד, צחי הנגבי, כל הכבוד - עם כל חילוקי הדעות".

▪▪▪

במאי 1981 פרסם נחום ברנע בירחון "מוניטין" ריאיון נרחב שערך עמי, תחת הכותרת "פשיזם 81? קו קלוקס כאן?" העילה לכותרת הפרובוקטיבית היתה הפגנה שקיימנו, סטודנטים תומכי הימין, מחוץ לאולם שבו התקיים הכינוס השנתי של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית.

מטרתנו היתה למחות על התגברות צעדי הענישה המשמעתיים שננקטו על ידי הנהלת האוניברסיטה כנגד ראשי אגודת הסטודנטים. ביקשנו להבליט את התנגדותנו לרדיפה האישית המתבצעת כנגד המנהיגות הסטודנטיאלית באמצעות הסתרת זהותנו - כיסינו את פנינו בשקיות בד לבנות, שבהן הותרנו רק חורים לעיניים.

בלי להתכוון לכך, נדמה מפגן המחאה, בעיקר בעיני התורמים האמריקאים של האוניברסיטה, כחיקוי מעורר פלצות של הקו קלוקס קלאן, הארגון האמריקאי האלים. בפתיח לריאיון כתב ברנע את הדברים הבאים:

"צחי הנגבי הוא טיפוס מרשים מאוד... הוא מסקרן אותי מהיום בו פגשתי אותו לראשונה בחברת אמו, גאולה כהן. יש בו מידה מפתיעה של ביטחון עצמי ושקט נפשי. יש לו קסם אישי וכוח כריזמטי. אולי משום כך עלול לצמוח ממנו משהו הרבה יותר מסוכן משצמח מהצעקנים הגדולים של הימין הקיצוני".

באותו ריאיון צוטט גם ד"ר אהוד שפרינצק מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שאמר, בין היתר, "במשך השנים גם למדו אצלי רוב עסקני הסטודנטים. אני אומר לך: מבחינת הקליבר האישי, הנגבי הוא מספר 1. בקורס לפוליטיקה קיצונית אין לי מה ללמד אותו. הוא יודע הכול. הפעילות שלו היא חסרת תקדים. אף אחד לא התחצף (להנהלת האוניברסיטה) כמו הנגבי וחבריו".

בהמשך הריאיון שואל אותו ברנע האם יֵצא ממני פוליטיקאי־בריון והאם יש בי סכנה פשיסטית. שפרינצק עונה, "אני לא מוכן להשתמש בהגדרות כאלה. יש בצחי הנגבי כושר מנהיגות ממדרגה ראשונה. אין לי ספק שהבחור מוכשר מאוד מבחינה אישית... להערכתי, אין לו מעצורים מוסריים בהפעלת כוח. מה שמרשים אותי אצלו זה השקט הנפשי. האיש הזה מסוגל לעשות את המעשים הנוראים ביותר ללא הרמת קול".

▪▪▪

בתחילת 1981 התגברו ידיעות על כך שמתקיימים מגעים חשאיים בין ממשלת ישראל לבין המשטר הסורי, במטרה להשיג פריצת דרך מדינית בדומה להסכם השלום עם מצרים. חשבתי כי על הסטודנטים הלאומיים להרים קולם נגד אפשרות של נסיגה מרמת הגולן. ביקשתי לאתר מקום ראוי למחאה, כזה שיחרוג מן ההפגנות השגרתיות ויצוד את עין התקשורת.

לא הרחק משכונת מגורי, רמת אשכול שבירושלים, עמדה להסתיים בנייתה של קריית הממשלה החדשה. מתחם רחב היקף הוקם בשטח שבין חלקו המערבי של הר הצופים לגבעת התחמושת, מצפון לשכונת שייח' ג'ראח בעיר המזרחית. במשך היום המה המקום פועלים שעמלו על השלמת הבניינים לקראת אכלוסם. בשעות הערב היה האתר שומם וחשוך לחלוטין. במוחי עלה רעיון נועז: עשרות סטודנטים משכימים עם שחר ומגיעים אל מתחם קריית הממשלה הריק ומתמקמים על גג הבניין הקרוב ביותר אל ציר התנועה המרכזי של צפון ירושלים.

משם, כשכרזות־ענק שנכין מבעוד מועד יגולגלו מן הגג כלפי מטה, נדגיש את חשיבותה של רמת הגולן לביטחון ישראל, עד שהמשטרה תתעשת ותגיע לסלק אותנו מן המקום האסטרטגי. בינתיים, כמובן, יעבירו הצלמים והעיתונאים את דבר המחאה ואת תוכנה למאזינים ולצופים בכל בית בישראל - ואף מעבר לים. אבל הרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ולפני הביצוע יש לאסוף מודיעין מדויק על הזירה.

לא סיפרתי לאיש על היוזמה שלי. רציתי לפני כן למצוא פתרונות מעשיים לכמה וכמה סימני שאלה שהציפה התוכנית הבסיסית: כיצד עולים אל גג הבניין; האם דלתות הבניין נעולות במשך הלילה; האם הותקנו כבר מדרגות בכל הקומות; האם נוכל לנעול את הכניסה לגג כך ששהייתנו בו תתארך דיה כדי להעביר את המסר שלנו במלואו? החלטתי לבצע התגנבות יחידים אל תוך המתחם הריק באמצע הלילה.

יצאתי מביתי והלכתי כעשר דקות עד לגדר שהקיפה את המבנים החדשים. כפי שהתרשמתי בנסיעות התמימות שקיימתי סביב המתחם בלילות קודמים, גם הפעם לא נראתה בו פעילות ולא נשמע מתוכו כל קול.

טיפסתי בזריזות על הגדר, והסתתרתי כמה דקות בין השיחים לוודא שאיש אינו צופה בי - דממה. אפשר להתקדם. ראשית בחרתי להקיף את הבניין כדי ללמוד כמה דלתות יש בו ואילו מהן רלוונטיות לכניסתנו ביום פקודה. בתוך כך היה עלי למצוא דרך להיכנס בעצמי אל תוך הבניין.

ממקום מרבצי זיהיתי כי בחלונות הקומה הראשונה לא היו עדיין זגוגיות, אלא פתחים בלבד. הכנתי עצמי למצב שבו איאלץ להיכנס בעדם. התחלתי בזחילה מסביב לבניין. פחות מדקה חלפה ומתוך החשיכה האיר עלי פנס יד רב עוצמה.

הבחור הצעיר שאחז בו כיוון אלי בידו השנייה רובה אמ־16 וצעק: "עצור מיד! מה אתה עושה פה?!"

לא טרחתי לפצוח במסכת הסברים אידיאולוגיים ורק דאגתי להפחית את רמת הלחץ של המאבטח: "אני לא חמוש, ואני לא נמצא כאן ממניעים עברייניים", עניתי.

הצעיר הורה לי לקום ולצעוד לפניו אל תוך אחד הבניינים. ידו עדיין לפתה את הנשק באחיזה קרבית, ונשאתי תפילה חרישית שאצבעו לא תחליק בשגגה ותשגר אלי כדור מטווח אפס.

המאבטח הוביל אותי לחדר בקרה רחב ידיים שבו הבנתי מיד עד כמה הייתי נאיבי: על המסכים המרצדים ניתן היה לצפות, באמצעות מצלמות, בכל פינה במתחם.

התברר כי המאבטחים הזעיקו את המשטרה. בתוך דקות הגיעה ניידת. השוטר חקר אותי ברוב נימוס לפשר מעשי המוזרים. הצגתי את עצמי ואת תפקידי כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. סיפרתי על מטרת הסיור המקדים. לא נשאתי עמי תעודה מזהה כלשהי, אך הבהרתי כי ניתן לאמת את זהותי במסוף המשטרתי. אחרי הכול, ההפגנות הרבות שהובלתי וחוויית תאי המעצר הירושלמיים שחוויתי היו אמורים להותיר רישומם. השוטר יצא מן החדר ללא אומר.

כעבור כמחצית השעה שב ובפיו בשורה משמחת: "התקשרנו אל מנהל לשכת ראש הממשלה, יחיאל קדישאי, שמשרדו אחראי על הבניין הזה. הוא אישר שהוא מכיר אותך ואמר שאין ברצונו להגיש תלונה. אתה משוחרר!"

יצאתי מן המבנה, הפעם לא בזחילה, אבל עדיין בתחושת מועקה כבדה על שתוכנית המחאה המהדהדת נגנזה כלא היתה. לא הייתי מודע אז כלל לכך שביטול ההשתלטות על גג הבניין עוד עלול היה להתגלות כמחיר בטל בשישים לעומת הסכנה האמיתית שנשקפה לי באותו לילה.

רק כעבור 32 שנים, ב־2013, פנה אלי בקניון הראל שבמבשרת ציון אדם שלא הכרתי. הוא סיפר כי השתחרר לאחרונה משירות רב שנים במשטרת ישראל. לדבריו, נמנה בתחילת שנות ה־80 עם המחלקה שהיתה מופקדת במחוז ירושלים על אבטחת מבני ציבור. בעת ההיא היו התרעות ממשיות על כוונת ארגוני המחבלים לבצע פיגועים במשרדי ממשלה, והמאבטחים תודרכו על ידי המשטרה לפתוח באש בכל מקרה של סכנה מוחשית.

בלילה שבו "הצצתי ונלכדתי" לא היה חסר הרבה שהאִמרה "הציץ ונפגע" היתה מתממשת הלכה למעשה. מאבטח חרדתי יותר היה יורה בי בלי היסוס. כל ועדת חקירה היתה מזכה אותו מכל אשמה. למזלי הטוב, האירוע הסתיים בלא נפגעים.