צ'לו לארוחת בוקר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צ'לו לארוחת בוקר
מכר
מאות
עותקים
צ'לו לארוחת בוקר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צ'לו לארוחת בוקר

4.1 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מהי חבֵרות אמת? מתי היא עומדת לְמבחן? האם היא דומה לְזוגיות?

עמוס ויגאל, שני חברי ילדות המסתירים סוד אפל, מנהלים מלחמת הישרדות בעסק משותף: מכבסה תל אביבית קטנה. 

עמוס המאופק חי בזוגיות חשוכת ילדים עם אשתו חנה, ציירת מכורה לשחייה, אחריה הוא נוהג לעקוב בחשאי. 

יגאל חם המזג חי בסיר לחץ עם אשתו סוזי, מלכת יופי לשעבר, אליה הוא כמה ובה הוא מתעמר, ועם בנם התלוש יהודה.

כל אחת מהדמויות של המשפחה המורחבת הזו מסתירה קול חבוי. שלושה ימים עמוסי אירועים בלתי צפויים יטלטלו אותן ויעמידו במבחן את זהותן, ואת חייהן.

צ'לו לארוחת בוקר בורא עולם מרתק גדוש תהפוכות ותובנות ומאיר את החיים באור חדש.

פרק ראשון

1

 
 
תמיד הוא כועס שהיא חוצה מעברי חציה באדום, מנצלת הפוגה רגעית בתנועה, חומקת ממנו ומסכנת את עצמה. לפעמים הוא מצליח לתפוס אותה לפני שהיא חומקת, תופס בזרועה בחוזקה ומצמיד אותה אליו באחיזה שקטה ונוכחת, ואז הם כה קרובים, כאילו היו גוף אחד, וגם כשהרמזור מתחלף לירוק והם חוצים הוא אינו משחרר אותה. פעם ראתה בטלוויזיה שככה לוקחים עצירים. "עוד יחשבו שאתה חוטף אותי," היא צוחקת, והוא, "אדרבה, שיחשבו."
היא אוהבת לבחון ניואנסים אצל זוגות מבוגרים הצועדים ברחוב. לפעמים הנשים מקדימות את הגברים בכמה צעדים, נמרצות ומלאות חיוניות, בעיקר באזורי חנויות, לא נעים להגיד, והגברים קצת נגררים אחריהן כמו ילדים שהולכים באי־רצון. אבל קורה שדווקא גברים פותחים צעדים ומשאירים את האישה מאחור בגלל כעס על משהו שנאמר זה עתה, או מיאוס פרהיסטורי. צעירים כבר לא מעניינים אותה - זוגות מאוהבים, זוגות אדישים, זוגות תשושים ומרוטים משתרכים עם עגלות ועם זאטוטים.
היא עצמה נוטה להקדים את בעלה ללא סיבה מיוחדת. הילוכה קל כאיילה העקרה שהיא. גופה הבוגדני שלא ידע לידות שמר על חזות נעורים. והוא, צעידתו כה נינוחה ואטית, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. לפעמים זה מקסים אותה, ופעמים אחרות מעצבן אותה. הוא מהלך באלנבי הסואן והמלוכלך כאילו היה תייר ברומא, מביט בבתים ובחנויות כמו רואה אותם לראשונה, משרקק לעצמו, פונה אליה בדברים ומגלה שהיא כבר במקום אחר. אנשים יחשבו שהוא תימהוני, הוא מתלונן בטרוניה מחויכת, והיא - "ממתי אכפת לךָ מה חושבים? וחוץ מזה, חצי מהעיר הזאת זה אנשים שמדברים אל עצמם."
כשהם מתקדמים למעבר החציה הבא היא פותחת צעדים ונכנסת לצומת הרחב שנייה לפני שהירוק המהבהב נהפך לאדום. אוטובוס צופר לה בעצבנות שתפנה כבר את הדרך, מתחיל להתקדם לפני שהיא מסיימת לחצות. אחר כך הם מביטים זה בזה משתי גדותיו של הכביש מבעד למכוניות החולפות. הוא מסמן לה במין תנועת אצבע שגורה, מה את קוקואית? ואחר כך עוקב במבט מאיים אחרי האוטובוס המפייח שצפר לה כמו בהמה. אבל כשהוא מסמן לה באצבעו נו־נו־נו מתרה של מבוגר לילד הוא דווקא מחייך. הוא עומד דחוק בין הולכי הרגל הממתינים על אי התנועה. רוכב אופניים חשמליים מנסה להידחק באגרסיביות, אבל הוא ממשיך לעמוד וחוסם את דרכו. רוכב האופניים קולט עם מי יש לו עסק וממתין. כי עמוס, על כל גוציותו המגוחכת, משדר את העוצמה הנדרשת. זרועות המתאגרף המצחיקות שלו משולבות על חזהו. אף אחד לא יודע בעצם איזה חתלתול הוא, היא חושבת, לא מסוגל לפגוע ביתוש. לרוב הוא לא צריך. אנשים שמתעמתים איתו מובסים מכוח השלווה שהוא מקרין.
נו, מה עם האדום העצל הזה? פתאום היא כל כך רוצה שיבוא אליה כבר. ומעבר לצומת גם הוא מסתכל אליה במין אהבה כזאת, כאילו גילה אותה מחדש. בגלל זה היא נוטה להתחמק ממנו בדרך משובה. כי היא רוצה שילכוד אותה ויאחז בה חזק קרוב אליו או, כשהיא מצליחה כמו הפעם, שתוענק להם ציפייה לפגישה מחודשת. כשהיו צעירים, אף על פי שכבר גרו יחד, היה קובע איתה בכל מיני מקומות בעיר, שולח אותה לפניו, אומר לה איפה לשבת והוא עוד מעט יגיע, הוא רק צריך לסיים משהו. היה נותן לה להמתין לו, אבל לא יותר מדי. היא ידעה שהוא מתבונן בה מרחוק כשהיא יושבת לבד, מעלעלת באיזה מגזין, לוגמת מהקפה, ואז היה מפתיע מאיזה כיוון לא צפוי ומנשק אותה בכזו חמימות, כאילו ימים שלמים לא התראו. היא התגעגעה לזה.
הו, סוף־סוף ירוק. אבל למה הוא נגרר ככה. עוד מעט שוב יהיה לו אדום. נו, זוז כבר, היא חושבת. אנשים מסתכלים עליה. נפלט לה בקול. ופתאום כל החמימות עברה לה ועכשיו היא מעוצבנת. וגם הריצה ההיתולית הפתאומית שלו אל המדרכה שהצליחה להצחיק כמה עוברי אורח רק מעצבנת אותה יותר. מה הוא נהיה לה ליצן פתאום. "טוב, תניח לי עכשיו," היא יורה ונצמדת אליו. היא לא רוצה שיצחיק אותה או ישאל אותה שאלות. שפשוט ילך לצדה וישתוק. כמה חמים ונעים הגוף שלו. הוא מביט בה בעיני החדף שלו, שנראות קטנות עוד יותר ביחס לאף הנשרי. כשפגשה אותו לראשונה חשבה שהוא אחד הגברים הכעורים ביותר שראתה והתאהבה בו.
היא מציצה בשעונה. שתיים ורבע. "שיט, אנחנו מאחרים והם בטח כבר מתייבשים שם," היא אומרת. תמיד לוקח לה זמן להתארגן.
"חנה... חנה... חנה..." הוא נאנח בטון מצחיק.
"תניח לי, עמוסי," היא לוחצת את זרועו. "שתוק עכשיו."
שייתן לה להתעצבן בשקט.
"זה בסדר. אמרתי להם שתיים וחצי," הוא מתוודה לבסוף.
היא מכה אותו בקלילות שובבה על כתפו. שוב נפלה בפח. יש לה נטייה לאחר ולהילחץ מזה, ועמוס מסדר לה את העולם ולוקח מקדמי ביטחון.
כשהם נכנסים מברך אותם יוסק'ה, בעל המקום, ומפנה אותם לשולחן השמור. הוא שואל, "מה שלומכם היום?" ומחייך כשהם עונים סימולטנית "מצוין" (עמוס) ו"בסדר" (חנה). הוא שואל אם הם רוצים תפריט ועמוס אומר, "למה, יש משהו חדש?" מחייך בשפתיים צרות ובטוב לב. הוא מזמין לה הפוך קטן על סויה, והיא כבר סולחת לו על הכול.
איך שהעיר הזאת מפוצצת בשישי בצהריים. כשהיד שלו נחה על עורפה, מתרחקת מעט ההמולה שבחוץ וגם זו שיש לה בראש דועכת. בעצם כל השבת לפניהם, כמו בכל שבת. ילדים אין להם ומן הסתם גם נכדים לא. וקרובי המשפחה האחרים כה רחוקים שכמעט אינם קיימים. רק אמא שלה שעוד בחיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יש להם זה את זה ואת יגאל וסוזי, זוג החברים היחיד שלהם. שני הבנים של יגאל וסוזי, יהודה שעדיין גר איתם בבית ואיתן שעקר לפני שנתיים להולנד, הם קצת כמו ילדים משותפים, כי מאז שנולדו הם שותפים מקרוב כמעט לכל מה שקורה איתם, וזו בעצם המשפחה שלהם.
סירנת משטרה נשמעת בחוץ. נשימותיה נעשות כבדות. היא מרגישה שהיא נחנקת. למה לא נשארו בבית וזהו. כל כך שקט הבית. אבל גם משם היא לפעמים רוצה לברוח. היא לוגמת בחוסר תשומת לב מהקפה הרותח ונכווית קלות בגרונה. כף ידו כבדה על עורפה.
סוף־סוף באו. קודם נכנס יגאל שקורא מין "אוההו" טרחני ועולץ. הוא כבר גוחן לחבק ולנשק אותה, ומעבר לכתפו היא רואה את סוזי נדחקת בדלת כנגד זוג שיוצא ומתנצלת, גוררת את גופה, מתנשפת, סמוקה ממאמץ ומחום. חנה דוחקת בעדינות את יגאל וקמה אל חברתה, עוזרת לה להסיר את התיק, מסדרת לה מקום לשבת. בושם טוב היא שמה אבל יותר מדי. מעל השולחן כבר נחה עננה מתקתקה שמתערבבת עם ניחוח הקפה. לעין הסובלנית המשתהה ניכר שסוזי היתה יפה מאוד בנעוריה, ועכשיו עיני הדבש הגדולות שלה נראות אובדות וכבויות בפנים העמוסות והעייפות. השיער הגזוז בצבע כתום מזעזע לא הולם אותה והבגדים הגדולים הרפויים לא מחמיאים לה כלל. אם חנה היתה צריכה לבחור מילה שתגדיר את חברתה הטובה ביותר, היתה בוחרת ב"מובסת".
לפעמים היא חושבת שסוזי שהיא זוכרת בצורה כל כך חיה משנות צעירותן היא סוג של בדיה. הצעירה העליזה וקלת הדעת שפיזרה בטבעיות יופי לכל עבר ופתאום דעכה, עברה מטמורפוזה כזאת, עד שנדמה שסוזי הקודמת היתה מין אחות דמיונית. אחות מתה. ופתאום היא מצטמררת, מסלקת את המחשבה מראשה ומניחה יד על גבה של חברתה.
כלום לא יקרה להם כשהם יושבים פה יחד, ארבעתם.
עמוס מחליף דברים עם סוזי, אבל הנה יגאל כבר דורש אותו לעצמו, כאילו לא התראו שניהם רק לפני שעתיים במכבסה.
היום היה תורו של יגאל לסגור, וכמו בכל פעם הוא כבר מגולל באוזני עמוס את אירועי השעה האחרונה - ובעיקר הלקוח שלא ירד לו הכתם מהחולצה אחרי הניקוי היבש. "והוא אומר לי שאתה אמרת לו שזה ירד," הוא רוטן, ועמוס מהנהן. ליתר דיוק אמר שרק ניקוי יבש יכול להוריד את זה.
עמוס לא מבין מה הוא עושה כזה עניין. ההצקות האלה זה אלף־בית של כל מכבסה. הרי הם כבר מכירים את הלקוחות האלה עשרים שנה, ויגאל מתנהג בכל פעם כאילו זה דבר חדש. מה שבעצם מטריד אותו זה השליח שלקחו לאחרונה. הוא מאחר ואפילו נעלם להם מדי פעם. עד לפני חודשיים היה יגאל זה שחילק את הכביסה, עד שהתהפך עם הקטנוע כשניסה לגנוב רמזור אדום וכמעט נהרג. וגם את הרישיון שללו לו לארבעה חודשים. היה לו מזל משמים.
"יגאל הטווס" כינו אותו פעם בדרך שחוק. גבוה עם עיניים כחולות וערניות ובלורית מפותחת במיוחד. אבל בשנים האחרונות הוא נלחם מלחמה אבודה בהידלדלות הבלתי־נמנעת של שערו. הוא נעזר בכל מיני תכשירי פלא מפוקפקים, מעביר קווצות מפה לשם - פעם קראו לזה "הלוואה וחיסכון", אפילו מדביק. השערות הדלילות הנאחזות בקושי בקרקפתו משוות לו חזות של שודד ים מזדקן. ועדיין הוא נוטה לגחך ברשעות חסרת מודעות עצמית איך כל הגברים במדינה הזאת קירחים, כולל עמוס, החבר הכי טוב שלו.
חנה שמה לב שסוזי ויגאל לא מביטים זה בזה מאז שנכנסו. שוב רבו. כשהם מזמינים קפה ועוגות סוזי מבקשת רק תה קמומיל, ויגאל קומץ שפתיים ופוכר בעצבנות את כפות ידיו על השולחן.
"יש כאן את העוגת שוקולד שאת אוהבת," הוא אומר לבסוף.
"אני יודעת, יגאל."
"אז למה את לא מזמינה לך?"
"יגאל, מספיק," היא נוזפת בו.
"נו, לא כיף לי לאכול כשאת שותה לי פה תה צמחים."
"תתמודד."
"מה הסיפור?" שואלת חנה לבסוף.
"היא כבר שלושה ימים מכרסמת עלים," עונה יגאל.
"יגאל, למה?" סוזי מביטה בו בזעם. "למה לכבס את הכביסה המלוכלכת פה על השולחן?"
"בחיי, את משהו," אומר יגאל. "איזו הברקה, איך לא עלינו על זה עד עכשיו, כביסה מלוכלכת. חה־חה־חה."
"התחלת דיאטה?" מבררת חנה בזהירות.
"עוד אחת," עונה יגאל במקומה, וחנה קוטעת אותו, "נו, תן לה לדבר אולי?"
"כן, לא חשוב," אומרת סוזי. "אני מנסה משהו."
"אבל את לא צריכה את זה," מתקומם יגאל. "זה הורס אותך. שאני אזכיר פה לכולם מה קרה עם הדיאטת פליאו־אמו הזאת?"
"עוד פעם אתה טוחן על זה?" היא מתעצבנת. "בסך הכול היתה לי קצת חולשה וירדתי מזה."
"בסך הכול כמעט הגעת לבית חולים," אומר יגאל. "החליטה שהיא אוכלת כמו האדם הקדמון, בשר וזרעים."
"נו, לפחות הוא יצא לצוד?" מחייך עמוס אל סוזי.
"אם הוא יוצא לצוד זה רק אתה יכול לדעת," משיבה סוזי לעמוס, שמרים את ידיו בהכנעה. "מה שבטוח, הוא מתנהג לפעמים כמו ניאנדרתל," היא מוסיפה בחיוך קטן.
יגאל קם לשירותים ובדרך נעצר אצל המלצר.
כמה רגעים אחרי שהוא חוזר מגיעות העוגות שלהם בתוספת סלט חסה גדול וחגיגי. סוזי מתרעמת, ויגאל מניח יד על כתפה, "תתפנקי, עלי." היא מתנשפת בייאוש ומתחילה לאכול מהסלט. עמוס וחנה מהססים מול העוגות שלהם, אבל יגאל כבר בוצע לו חתיכה מעוגת השוקולד שלו ולועס בכל פה. זה לא מפריע לה שהם אוכלים מולה ככה? שואלת חנה, וסוזי מרגיעה שאחרי שלושה ימים בלי פחמימות ירד לה החשק.
"ירד לה החשק," ממלמל יגאל לתוך העוגה שלו, וכולם משימים את עצמם כאילו לא שמעו. חנה מגניבה מבט אל חברתה. כשסוזי כועסת או נעלבת הרגש מפעפע מתוכה כמו מתכת נוזלית וחונק את הכול. והבעל הזה שלה, באמת, הוא לא יודע מתי לסתום את הפה.
יגאל מתחפר רגע ארוך בעוגה שלו ולאחר מעז ונושא מבט אל אשתו. "טעים לך?" הוא מבקש לדעת בנימה רכה.
"כן," היא אומרת בלי להביט בו.
"אפשר לטעום?" הוא שואל בחיוך ילדותי. בלי להשיב, היא מעמיסה חתיכת חסה על המזלג הכסוף ומגישה לו. ידה קופאת באוויר מולו והוא מציץ בחשש אל העלה הרווי ברוטב ויניגרט, המופנה אליו במין התרסה אילמת. הוא רוכן, מגניב לעברה מבט מתנצל ומניח ברכות את ידו על מפרק ידה. כשהוא נוגס פניה של סוזי מתרפות ואל עיניה מתגנבת חמלה. היא נוהגת להאכיל אותו לפעמים, מתנהגת כמו אמא לילד במין משחק זוגי שגור של אהבה־שנאה, סלחנות ותוכחה.
עמוס אוכל מעוגת התפוחים שלו, היא קצת קרה וקשויה, לא נימוחה כמו בדרך כלל. הוא חושב להעיר משהו לבעל המקום אבל מוותר ובינתיים מקשיב בחצי אוזן ליגאל, שמטרטר לו על עניין השליח ועל זה שחייבים למצוא מישהו אחר עד שתיגמר לו השלילה. באוזנו השנייה הוא מלקט רסיסי דברים מכיוונן של חנה וסוזי. תמיד כשהיא ליד סוזי היא מפנה את עצמה, כמו לוקחת עליה חסות. עושֶׂה לה טוב להיות קשובה למישהו אחר. בחודשים האחרונים נעשתה מדוכדכת, שקועה בעצמה ומסוגרת, והוא חש שאהבתו אינה מספיקה עוד כדי לעורר אותה. במקום ילדים יש לה אמא נזקקת שמטרטרת לה בוקר וערב וסותמת לה את החיים.
עמוס נוהג להתקשר אליה מהמכבסה כמה פעמים ביום. תמיד אותן שתי שאלות שגורות: אם היא מציירת ואם היא הולכת או הלכה לשחות. שני עיסוקים אלה שלה הם עבורו מעין ברומטר למצבה. לאחרונה היא מתמסרת לציוריה ביתר שאת. הוא לא בטוח אם זה סימן טוב. הצבעים בציורי הנוף הנאיביים שהוא אוהב כל כך נעשו חזקים מדי, טורדי עין, לא מרגיעים כמו קודם. וגם הדיוקנאות שהשתעשעה בהם, שהיו מין הכלאה בין ריאליזם לפיקאסו, לא נעימים לו. אבל כמובן לאמנות אין דבר וחצי דבר עם מה שנעים, הוא חושב לעצמו. הרי הוא בסך הכול צופה הדיוט ובעלה של הציירת.
בדרך כלל היא הולכת לשחות בצהריים. וכשהוא יכול הוא קופץ עם הקטנוע לחלוקה ובדרך חולף בטיילת, נעצר סמוך לבריכת גורדון ומסתכל מבעד לגדר, סורק את מסלולי השחייה, אולי יראה אותה. יש לה מסלול קבוע. בצד, ליד המסלול המיועד לסנפירים בלבד. לפעמים הוא מזהה את רגליה הארוכות והחיוורות המונפות כשהיא מבצעת תנועת היפוך בקצה הבריכה. פעמים כה רבות צפה בניואנס הזה, עד שרק על פיו הוא יכול לזהות אותה. ובעצם הוא מנהל רומן קטן עם רגליה המגיחות מהמים.
לפני חודשיים, באחד מביקורי הפתע שלו, קלט אותה יושבת מהעבר השני של הבריכה, איבריה שמוטים על כיסא הפלסטיק, בוהה נכחהּ דרך משקפי השמש שלה, עדיין לבושה בטרנינג. הוא נדאג. מדוע אינה נכנסת למים? רגעים ארוכים ישבה שם, והוא נזהר שלא להתגלות, עשה כמה סיבובים קטנים בקטנוע, חזר וגילה שהיא עדיין יושבת במקומה. בשלב מסוים קמה והלכה משם בצעדים אטיים ומהורהרים, מסדרת את תיק השחייה שלה על כתפה, והוא הזדרז להסתלק לפני שתראה אותו. כשחזר למכבסה קלט ששכח לחלק לכתובת האחרונה וגם שבהסתלקותו הזריזה מהמקום כנראה נשמט הז'קט שהיה אמור לחלק והוא, שהיה שרוי במחשבות קודרות על אשתו, כלל לא שם לב. הוא חזר לשם לחפש ולא מצא. בוודאי כבר נלקח על ידי חסר בית כלשהו או אחד הפועלים שעבדו בשיקום הטיילת.
"הלכת לשחות היום?" שאל אותה בטלפון, והיא אמרה, "בטח."
"כמה שחית?" חקר, והיא השיבה בנימה עצבנית, "אלפיים מטר, כמו תמיד."
המראה של אשתו היושבת לצד הבריכה בבגדיה, חיוורת ורפויה, הקדיר את רוחו עד כדי כך שכשהגיע הלקוח בבוקר הבא לדרוש את הז'קט שאיבד וגם דיבר בפיקודיות תוקפנית, ביקש ממנו עמוס בטון שקט ומנומס להציג קבלה שידע שאין לו. וככל שהאיש התעצבן יותר כך נהיה עמוס מאופק ומנומס יותר והשים את עצמו מחפש שוב ושוב בקרוסלת המתלים, ואף הרגיע את יגאל שהתחיל להתעצבן על הלקוח וכמעט סילק אותו. הלקוח איים שיתלונן במשטרה והלך משם בזעף, ועמוס דמיין בסיפוק את הפועל, אפריקאי או סיני או מי שלא יהיה, לובש עכשיו את הז'קט של הנאד הנפוח. כמעט עמד לו על קצה הלשון לספר ליגאל את האמת, אבל לא היה מסוגל, כי כל העסק היה קשור לעובדה שהדאגה לחנה מערערת אותו קצת. ואסור לו להתערער.
אין ספק שמשהו עובר עליה בזמן האחרון. אבל אסור לו להתערער מזה. הוא המשענת החזקה שלה. המשענת שצריכה משענת, חשב וגיחך בינו לבין עצמו.
מאז אותו מקרה הוא נוהג לפתוח בהיחבא את תיק הבריכה שלה ולמשש אותו מבפנים, לגשש בקצות אצבעותיו אחר סימנים מסגירים של יובש מבשר רעות או לחות מבורכת של בגד ים שנרטב בשחייה. לפעמים הוא הולך אל מתלה הכביסה ובודק את בגד הים התלוי שם. אם נזנח או שעשתה בו שימוש באותו יום. פעם קלט אותו אחד השכנים ממשש ומרחרח את בגד הים הכחול שלה. זה לא הזיז לו. ככה הוא, מרחרח וממשש את בגד הים של אשתו כדי לוודא שהעולם סובב על צירו. כי אם אשתו תפסיק לשחות תהיה לו סיבה אמיתית לדאגה. תנועות החתירה הארוכות שלה הן המחוגים של השעון המיקרוקוסמי הקטן שלהם, אות וסימן שליקום יש סדר. הוא יודע שכשהיא שוחה העצב מפעפע לה דרך הנימים לתוך המים המלוחים של בריכת גורדון ואופוריה זמנית שורה עליה.
חנה מלקטת עלים מהסלט של סוזי. הטלפון שלה מצלצל פתאום. אמא שלה. ארבע פעמים ביום היא מתקשרת אליה. הכדורים לא טובים. היא לא יודעת איפה היא. וכמובן, המטפלת הנפאלית. אמא שלה פיתחה פרנויה מקורית. היא לא מתלוננת שהיא גונבת ממנה, ולא שהיא רוצה להרוג אותה או הדברים השגורים האלה של זקנים מטופלים. לא. הנפאלית מרכלת עליה עם חברותיה ומספרת עליה סיפורים. ויש כמובן את החידוש של הזמן האחרון: היא דורשת שחנה תיקח אותה לפירנצה כי אף פעם לא היתה שם ולפעמים מתעקשת לראות את התמונות מפירנצה שחנה, לטענתה, מסתירה ממנה.
חנה עצמה אף פעם לא היתה בפירנצה, וגם לא באיטליה. נסיעות לחו"ל לא מעניינות אותה.
עכשיו היא מדברת עם אמא שלה בטון מרגיע על גבול המתיחות הנפיצה, ובידה הפנויה מחפשת את ידו של בעלה ומצטנפת שם, יונקת מחדש את האנרגיות שאמה גובה. מהצד יגאל כורה אוזן לשיחת הטלפון המוזרה. לו כבר אין הורים. הוא פטור. שניהם נהרגו בתאונה בגיל שבעים. יחד ומהר. "זו ברכה," פלט פעם והוא מבוסם מיין. "כמעט כמו מיתת נשיקה. נחסכה מהם כל הגריאטריה," וחנה העירה לו בחומרה, "נחסכה ממך, אתה מתכוון."
"כן, אמא, אני אבוא אלייך מחר בחמש," אומרת חנה ומשתתקת לרגע, מאזינה במצח קמוט. יושבי השולחן מחרישים כשדבריה הלא־ברורים של הקשישה מפעפעים מהטלפון. "אמא, מה פתאום חמש בבוקר?" היא מתנשפת, מסמנת ליגאל בכעס שיפסיק לצחוק. "חמש אחרי הצהריים... אז להתראות."
 
הם הגיעו בנפרד אבל חוזרים יחד, צועדים ארבעתם כגוש מלוכד.
"אולי ננסה בשישי הבא מקום אחר," מציע עמוס, ויגאל מביט בו מזועזע כולו. מה נחת עליו? כבר לא נשארו מעדניות "שנות השבעים" כאלה באזור, הכול התמלא בתי קפה מפונפנים או, לא עלינו, רשתות. אבל שתיקתו של עמוס מערערת את ביטחונו. לרצונו השקט של חברו יש תמיד השפעה עליו. אפילו בזוטות כמו איפה יושבים לקפה. יש איזה שדה כוח סביבו שיגאל אף פעם לא מצליח להסביר. שדה כוח שנדמה שידידו כלל אינו מודע לו. הוא חוזר ושואל את עמוס, "מה, לא היה בסדר?" ועמוס מושך בכתפיו. שנים שהם הולכים לאותו מקום ביום שישי בצהריים, מדברים על אותם דברים, וזאת אחרי שבוע עבודה שדומה לכל שבוע אחר. לאחרונה זה מתחיל להציק לו. והוא, חובב שגרה מושבע שכמוהו, מוטרד בתוך תוכו מהשינוי שחל בו: הרצון לשינוי.
בהדרגה הם מתפצלים. הוא ויגאל הולכים מקדימה וחנה וסוזי מאחור. "עכשיו היא בטח מלכלכת עלי," אומר יגאל על אשתו ומתחיל להתלונן על ההתלוננויות שלה. עמוס מציץ לאחור. סוזי מדברת וחנה מקשיבה ומהנהנת בשפתיים קמוצות. ככה חנה שלו. מקשיבה בשקט. רק כשהוא עצמו מאריך בדיבור, וזה אירוע נדיר אצלו, הוא מזהה אצלה סימנים של חוסר סבלנות ומשתתק, קובר עלבון קטן בתוך החיבוק הנערי שלה. ופתאום גם סבלנותו קצרה נוכח הפטפוט המיוסר של חברו והוא נמלט לתוך חנות כלשהי. יגאל מבקש להיכנס אחריו, אבל עמוס אומר, "חכו לי רגע בחוץ, טוב?" נכנס וסוגר את הדלת אחריו. רעשי הרחוב שבחוץ נבלעים ונעלמים. אפילו לא שם לב שזאת חנות לכלי נגינה. גדולה יותר ממה שנראה כלפי חוץ. בחור מזוקן וממושקף נושא אליו מבט ושואל בעדינות אם אפשר לעזור לו, אבל עמוס מבקש רק להסתכל והבחור חוזר לסדר חוברות תווים על המדפים. לשניהם מתאים לא להיות מוטרדים. מבעד לזגוגית החלבית של החלון הוא רואה את הצלליות של שלושת האנשים הקרובים לו ביותר ממתינות בחוץ. הוא משתהה קצרות ליד פסנתר כנף ואחר כך הולך אל פינת כלי המיתר, סורק בחולמנות את הכינורות התלויים שם, ואז קרב לצ'לו אחד בגון הפקאן השעון על מעמד מיוחד. הוא בוחן את קימורי גוף התהודה, את המיתרים האלגנטיים המתוחים על פני הגשר. מעולם לא ראה צ'לו מקרוב. במשך רגע ארוך הוא עומד שם ואז נפתחת דלת החנות ואשתו מציצה אליו בחיוך שואל, "זזנו?"

עוד על הספר

צ'לו לארוחת בוקר אילן עמית

1

 
 
תמיד הוא כועס שהיא חוצה מעברי חציה באדום, מנצלת הפוגה רגעית בתנועה, חומקת ממנו ומסכנת את עצמה. לפעמים הוא מצליח לתפוס אותה לפני שהיא חומקת, תופס בזרועה בחוזקה ומצמיד אותה אליו באחיזה שקטה ונוכחת, ואז הם כה קרובים, כאילו היו גוף אחד, וגם כשהרמזור מתחלף לירוק והם חוצים הוא אינו משחרר אותה. פעם ראתה בטלוויזיה שככה לוקחים עצירים. "עוד יחשבו שאתה חוטף אותי," היא צוחקת, והוא, "אדרבה, שיחשבו."
היא אוהבת לבחון ניואנסים אצל זוגות מבוגרים הצועדים ברחוב. לפעמים הנשים מקדימות את הגברים בכמה צעדים, נמרצות ומלאות חיוניות, בעיקר באזורי חנויות, לא נעים להגיד, והגברים קצת נגררים אחריהן כמו ילדים שהולכים באי־רצון. אבל קורה שדווקא גברים פותחים צעדים ומשאירים את האישה מאחור בגלל כעס על משהו שנאמר זה עתה, או מיאוס פרהיסטורי. צעירים כבר לא מעניינים אותה - זוגות מאוהבים, זוגות אדישים, זוגות תשושים ומרוטים משתרכים עם עגלות ועם זאטוטים.
היא עצמה נוטה להקדים את בעלה ללא סיבה מיוחדת. הילוכה קל כאיילה העקרה שהיא. גופה הבוגדני שלא ידע לידות שמר על חזות נעורים. והוא, צעידתו כה נינוחה ואטית, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. לפעמים זה מקסים אותה, ופעמים אחרות מעצבן אותה. הוא מהלך באלנבי הסואן והמלוכלך כאילו היה תייר ברומא, מביט בבתים ובחנויות כמו רואה אותם לראשונה, משרקק לעצמו, פונה אליה בדברים ומגלה שהיא כבר במקום אחר. אנשים יחשבו שהוא תימהוני, הוא מתלונן בטרוניה מחויכת, והיא - "ממתי אכפת לךָ מה חושבים? וחוץ מזה, חצי מהעיר הזאת זה אנשים שמדברים אל עצמם."
כשהם מתקדמים למעבר החציה הבא היא פותחת צעדים ונכנסת לצומת הרחב שנייה לפני שהירוק המהבהב נהפך לאדום. אוטובוס צופר לה בעצבנות שתפנה כבר את הדרך, מתחיל להתקדם לפני שהיא מסיימת לחצות. אחר כך הם מביטים זה בזה משתי גדותיו של הכביש מבעד למכוניות החולפות. הוא מסמן לה במין תנועת אצבע שגורה, מה את קוקואית? ואחר כך עוקב במבט מאיים אחרי האוטובוס המפייח שצפר לה כמו בהמה. אבל כשהוא מסמן לה באצבעו נו־נו־נו מתרה של מבוגר לילד הוא דווקא מחייך. הוא עומד דחוק בין הולכי הרגל הממתינים על אי התנועה. רוכב אופניים חשמליים מנסה להידחק באגרסיביות, אבל הוא ממשיך לעמוד וחוסם את דרכו. רוכב האופניים קולט עם מי יש לו עסק וממתין. כי עמוס, על כל גוציותו המגוחכת, משדר את העוצמה הנדרשת. זרועות המתאגרף המצחיקות שלו משולבות על חזהו. אף אחד לא יודע בעצם איזה חתלתול הוא, היא חושבת, לא מסוגל לפגוע ביתוש. לרוב הוא לא צריך. אנשים שמתעמתים איתו מובסים מכוח השלווה שהוא מקרין.
נו, מה עם האדום העצל הזה? פתאום היא כל כך רוצה שיבוא אליה כבר. ומעבר לצומת גם הוא מסתכל אליה במין אהבה כזאת, כאילו גילה אותה מחדש. בגלל זה היא נוטה להתחמק ממנו בדרך משובה. כי היא רוצה שילכוד אותה ויאחז בה חזק קרוב אליו או, כשהיא מצליחה כמו הפעם, שתוענק להם ציפייה לפגישה מחודשת. כשהיו צעירים, אף על פי שכבר גרו יחד, היה קובע איתה בכל מיני מקומות בעיר, שולח אותה לפניו, אומר לה איפה לשבת והוא עוד מעט יגיע, הוא רק צריך לסיים משהו. היה נותן לה להמתין לו, אבל לא יותר מדי. היא ידעה שהוא מתבונן בה מרחוק כשהיא יושבת לבד, מעלעלת באיזה מגזין, לוגמת מהקפה, ואז היה מפתיע מאיזה כיוון לא צפוי ומנשק אותה בכזו חמימות, כאילו ימים שלמים לא התראו. היא התגעגעה לזה.
הו, סוף־סוף ירוק. אבל למה הוא נגרר ככה. עוד מעט שוב יהיה לו אדום. נו, זוז כבר, היא חושבת. אנשים מסתכלים עליה. נפלט לה בקול. ופתאום כל החמימות עברה לה ועכשיו היא מעוצבנת. וגם הריצה ההיתולית הפתאומית שלו אל המדרכה שהצליחה להצחיק כמה עוברי אורח רק מעצבנת אותה יותר. מה הוא נהיה לה ליצן פתאום. "טוב, תניח לי עכשיו," היא יורה ונצמדת אליו. היא לא רוצה שיצחיק אותה או ישאל אותה שאלות. שפשוט ילך לצדה וישתוק. כמה חמים ונעים הגוף שלו. הוא מביט בה בעיני החדף שלו, שנראות קטנות עוד יותר ביחס לאף הנשרי. כשפגשה אותו לראשונה חשבה שהוא אחד הגברים הכעורים ביותר שראתה והתאהבה בו.
היא מציצה בשעונה. שתיים ורבע. "שיט, אנחנו מאחרים והם בטח כבר מתייבשים שם," היא אומרת. תמיד לוקח לה זמן להתארגן.
"חנה... חנה... חנה..." הוא נאנח בטון מצחיק.
"תניח לי, עמוסי," היא לוחצת את זרועו. "שתוק עכשיו."
שייתן לה להתעצבן בשקט.
"זה בסדר. אמרתי להם שתיים וחצי," הוא מתוודה לבסוף.
היא מכה אותו בקלילות שובבה על כתפו. שוב נפלה בפח. יש לה נטייה לאחר ולהילחץ מזה, ועמוס מסדר לה את העולם ולוקח מקדמי ביטחון.
כשהם נכנסים מברך אותם יוסק'ה, בעל המקום, ומפנה אותם לשולחן השמור. הוא שואל, "מה שלומכם היום?" ומחייך כשהם עונים סימולטנית "מצוין" (עמוס) ו"בסדר" (חנה). הוא שואל אם הם רוצים תפריט ועמוס אומר, "למה, יש משהו חדש?" מחייך בשפתיים צרות ובטוב לב. הוא מזמין לה הפוך קטן על סויה, והיא כבר סולחת לו על הכול.
איך שהעיר הזאת מפוצצת בשישי בצהריים. כשהיד שלו נחה על עורפה, מתרחקת מעט ההמולה שבחוץ וגם זו שיש לה בראש דועכת. בעצם כל השבת לפניהם, כמו בכל שבת. ילדים אין להם ומן הסתם גם נכדים לא. וקרובי המשפחה האחרים כה רחוקים שכמעט אינם קיימים. רק אמא שלה שעוד בחיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יש להם זה את זה ואת יגאל וסוזי, זוג החברים היחיד שלהם. שני הבנים של יגאל וסוזי, יהודה שעדיין גר איתם בבית ואיתן שעקר לפני שנתיים להולנד, הם קצת כמו ילדים משותפים, כי מאז שנולדו הם שותפים מקרוב כמעט לכל מה שקורה איתם, וזו בעצם המשפחה שלהם.
סירנת משטרה נשמעת בחוץ. נשימותיה נעשות כבדות. היא מרגישה שהיא נחנקת. למה לא נשארו בבית וזהו. כל כך שקט הבית. אבל גם משם היא לפעמים רוצה לברוח. היא לוגמת בחוסר תשומת לב מהקפה הרותח ונכווית קלות בגרונה. כף ידו כבדה על עורפה.
סוף־סוף באו. קודם נכנס יגאל שקורא מין "אוההו" טרחני ועולץ. הוא כבר גוחן לחבק ולנשק אותה, ומעבר לכתפו היא רואה את סוזי נדחקת בדלת כנגד זוג שיוצא ומתנצלת, גוררת את גופה, מתנשפת, סמוקה ממאמץ ומחום. חנה דוחקת בעדינות את יגאל וקמה אל חברתה, עוזרת לה להסיר את התיק, מסדרת לה מקום לשבת. בושם טוב היא שמה אבל יותר מדי. מעל השולחן כבר נחה עננה מתקתקה שמתערבבת עם ניחוח הקפה. לעין הסובלנית המשתהה ניכר שסוזי היתה יפה מאוד בנעוריה, ועכשיו עיני הדבש הגדולות שלה נראות אובדות וכבויות בפנים העמוסות והעייפות. השיער הגזוז בצבע כתום מזעזע לא הולם אותה והבגדים הגדולים הרפויים לא מחמיאים לה כלל. אם חנה היתה צריכה לבחור מילה שתגדיר את חברתה הטובה ביותר, היתה בוחרת ב"מובסת".
לפעמים היא חושבת שסוזי שהיא זוכרת בצורה כל כך חיה משנות צעירותן היא סוג של בדיה. הצעירה העליזה וקלת הדעת שפיזרה בטבעיות יופי לכל עבר ופתאום דעכה, עברה מטמורפוזה כזאת, עד שנדמה שסוזי הקודמת היתה מין אחות דמיונית. אחות מתה. ופתאום היא מצטמררת, מסלקת את המחשבה מראשה ומניחה יד על גבה של חברתה.
כלום לא יקרה להם כשהם יושבים פה יחד, ארבעתם.
עמוס מחליף דברים עם סוזי, אבל הנה יגאל כבר דורש אותו לעצמו, כאילו לא התראו שניהם רק לפני שעתיים במכבסה.
היום היה תורו של יגאל לסגור, וכמו בכל פעם הוא כבר מגולל באוזני עמוס את אירועי השעה האחרונה - ובעיקר הלקוח שלא ירד לו הכתם מהחולצה אחרי הניקוי היבש. "והוא אומר לי שאתה אמרת לו שזה ירד," הוא רוטן, ועמוס מהנהן. ליתר דיוק אמר שרק ניקוי יבש יכול להוריד את זה.
עמוס לא מבין מה הוא עושה כזה עניין. ההצקות האלה זה אלף־בית של כל מכבסה. הרי הם כבר מכירים את הלקוחות האלה עשרים שנה, ויגאל מתנהג בכל פעם כאילו זה דבר חדש. מה שבעצם מטריד אותו זה השליח שלקחו לאחרונה. הוא מאחר ואפילו נעלם להם מדי פעם. עד לפני חודשיים היה יגאל זה שחילק את הכביסה, עד שהתהפך עם הקטנוע כשניסה לגנוב רמזור אדום וכמעט נהרג. וגם את הרישיון שללו לו לארבעה חודשים. היה לו מזל משמים.
"יגאל הטווס" כינו אותו פעם בדרך שחוק. גבוה עם עיניים כחולות וערניות ובלורית מפותחת במיוחד. אבל בשנים האחרונות הוא נלחם מלחמה אבודה בהידלדלות הבלתי־נמנעת של שערו. הוא נעזר בכל מיני תכשירי פלא מפוקפקים, מעביר קווצות מפה לשם - פעם קראו לזה "הלוואה וחיסכון", אפילו מדביק. השערות הדלילות הנאחזות בקושי בקרקפתו משוות לו חזות של שודד ים מזדקן. ועדיין הוא נוטה לגחך ברשעות חסרת מודעות עצמית איך כל הגברים במדינה הזאת קירחים, כולל עמוס, החבר הכי טוב שלו.
חנה שמה לב שסוזי ויגאל לא מביטים זה בזה מאז שנכנסו. שוב רבו. כשהם מזמינים קפה ועוגות סוזי מבקשת רק תה קמומיל, ויגאל קומץ שפתיים ופוכר בעצבנות את כפות ידיו על השולחן.
"יש כאן את העוגת שוקולד שאת אוהבת," הוא אומר לבסוף.
"אני יודעת, יגאל."
"אז למה את לא מזמינה לך?"
"יגאל, מספיק," היא נוזפת בו.
"נו, לא כיף לי לאכול כשאת שותה לי פה תה צמחים."
"תתמודד."
"מה הסיפור?" שואלת חנה לבסוף.
"היא כבר שלושה ימים מכרסמת עלים," עונה יגאל.
"יגאל, למה?" סוזי מביטה בו בזעם. "למה לכבס את הכביסה המלוכלכת פה על השולחן?"
"בחיי, את משהו," אומר יגאל. "איזו הברקה, איך לא עלינו על זה עד עכשיו, כביסה מלוכלכת. חה־חה־חה."
"התחלת דיאטה?" מבררת חנה בזהירות.
"עוד אחת," עונה יגאל במקומה, וחנה קוטעת אותו, "נו, תן לה לדבר אולי?"
"כן, לא חשוב," אומרת סוזי. "אני מנסה משהו."
"אבל את לא צריכה את זה," מתקומם יגאל. "זה הורס אותך. שאני אזכיר פה לכולם מה קרה עם הדיאטת פליאו־אמו הזאת?"
"עוד פעם אתה טוחן על זה?" היא מתעצבנת. "בסך הכול היתה לי קצת חולשה וירדתי מזה."
"בסך הכול כמעט הגעת לבית חולים," אומר יגאל. "החליטה שהיא אוכלת כמו האדם הקדמון, בשר וזרעים."
"נו, לפחות הוא יצא לצוד?" מחייך עמוס אל סוזי.
"אם הוא יוצא לצוד זה רק אתה יכול לדעת," משיבה סוזי לעמוס, שמרים את ידיו בהכנעה. "מה שבטוח, הוא מתנהג לפעמים כמו ניאנדרתל," היא מוסיפה בחיוך קטן.
יגאל קם לשירותים ובדרך נעצר אצל המלצר.
כמה רגעים אחרי שהוא חוזר מגיעות העוגות שלהם בתוספת סלט חסה גדול וחגיגי. סוזי מתרעמת, ויגאל מניח יד על כתפה, "תתפנקי, עלי." היא מתנשפת בייאוש ומתחילה לאכול מהסלט. עמוס וחנה מהססים מול העוגות שלהם, אבל יגאל כבר בוצע לו חתיכה מעוגת השוקולד שלו ולועס בכל פה. זה לא מפריע לה שהם אוכלים מולה ככה? שואלת חנה, וסוזי מרגיעה שאחרי שלושה ימים בלי פחמימות ירד לה החשק.
"ירד לה החשק," ממלמל יגאל לתוך העוגה שלו, וכולם משימים את עצמם כאילו לא שמעו. חנה מגניבה מבט אל חברתה. כשסוזי כועסת או נעלבת הרגש מפעפע מתוכה כמו מתכת נוזלית וחונק את הכול. והבעל הזה שלה, באמת, הוא לא יודע מתי לסתום את הפה.
יגאל מתחפר רגע ארוך בעוגה שלו ולאחר מעז ונושא מבט אל אשתו. "טעים לך?" הוא מבקש לדעת בנימה רכה.
"כן," היא אומרת בלי להביט בו.
"אפשר לטעום?" הוא שואל בחיוך ילדותי. בלי להשיב, היא מעמיסה חתיכת חסה על המזלג הכסוף ומגישה לו. ידה קופאת באוויר מולו והוא מציץ בחשש אל העלה הרווי ברוטב ויניגרט, המופנה אליו במין התרסה אילמת. הוא רוכן, מגניב לעברה מבט מתנצל ומניח ברכות את ידו על מפרק ידה. כשהוא נוגס פניה של סוזי מתרפות ואל עיניה מתגנבת חמלה. היא נוהגת להאכיל אותו לפעמים, מתנהגת כמו אמא לילד במין משחק זוגי שגור של אהבה־שנאה, סלחנות ותוכחה.
עמוס אוכל מעוגת התפוחים שלו, היא קצת קרה וקשויה, לא נימוחה כמו בדרך כלל. הוא חושב להעיר משהו לבעל המקום אבל מוותר ובינתיים מקשיב בחצי אוזן ליגאל, שמטרטר לו על עניין השליח ועל זה שחייבים למצוא מישהו אחר עד שתיגמר לו השלילה. באוזנו השנייה הוא מלקט רסיסי דברים מכיוונן של חנה וסוזי. תמיד כשהיא ליד סוזי היא מפנה את עצמה, כמו לוקחת עליה חסות. עושֶׂה לה טוב להיות קשובה למישהו אחר. בחודשים האחרונים נעשתה מדוכדכת, שקועה בעצמה ומסוגרת, והוא חש שאהבתו אינה מספיקה עוד כדי לעורר אותה. במקום ילדים יש לה אמא נזקקת שמטרטרת לה בוקר וערב וסותמת לה את החיים.
עמוס נוהג להתקשר אליה מהמכבסה כמה פעמים ביום. תמיד אותן שתי שאלות שגורות: אם היא מציירת ואם היא הולכת או הלכה לשחות. שני עיסוקים אלה שלה הם עבורו מעין ברומטר למצבה. לאחרונה היא מתמסרת לציוריה ביתר שאת. הוא לא בטוח אם זה סימן טוב. הצבעים בציורי הנוף הנאיביים שהוא אוהב כל כך נעשו חזקים מדי, טורדי עין, לא מרגיעים כמו קודם. וגם הדיוקנאות שהשתעשעה בהם, שהיו מין הכלאה בין ריאליזם לפיקאסו, לא נעימים לו. אבל כמובן לאמנות אין דבר וחצי דבר עם מה שנעים, הוא חושב לעצמו. הרי הוא בסך הכול צופה הדיוט ובעלה של הציירת.
בדרך כלל היא הולכת לשחות בצהריים. וכשהוא יכול הוא קופץ עם הקטנוע לחלוקה ובדרך חולף בטיילת, נעצר סמוך לבריכת גורדון ומסתכל מבעד לגדר, סורק את מסלולי השחייה, אולי יראה אותה. יש לה מסלול קבוע. בצד, ליד המסלול המיועד לסנפירים בלבד. לפעמים הוא מזהה את רגליה הארוכות והחיוורות המונפות כשהיא מבצעת תנועת היפוך בקצה הבריכה. פעמים כה רבות צפה בניואנס הזה, עד שרק על פיו הוא יכול לזהות אותה. ובעצם הוא מנהל רומן קטן עם רגליה המגיחות מהמים.
לפני חודשיים, באחד מביקורי הפתע שלו, קלט אותה יושבת מהעבר השני של הבריכה, איבריה שמוטים על כיסא הפלסטיק, בוהה נכחהּ דרך משקפי השמש שלה, עדיין לבושה בטרנינג. הוא נדאג. מדוע אינה נכנסת למים? רגעים ארוכים ישבה שם, והוא נזהר שלא להתגלות, עשה כמה סיבובים קטנים בקטנוע, חזר וגילה שהיא עדיין יושבת במקומה. בשלב מסוים קמה והלכה משם בצעדים אטיים ומהורהרים, מסדרת את תיק השחייה שלה על כתפה, והוא הזדרז להסתלק לפני שתראה אותו. כשחזר למכבסה קלט ששכח לחלק לכתובת האחרונה וגם שבהסתלקותו הזריזה מהמקום כנראה נשמט הז'קט שהיה אמור לחלק והוא, שהיה שרוי במחשבות קודרות על אשתו, כלל לא שם לב. הוא חזר לשם לחפש ולא מצא. בוודאי כבר נלקח על ידי חסר בית כלשהו או אחד הפועלים שעבדו בשיקום הטיילת.
"הלכת לשחות היום?" שאל אותה בטלפון, והיא אמרה, "בטח."
"כמה שחית?" חקר, והיא השיבה בנימה עצבנית, "אלפיים מטר, כמו תמיד."
המראה של אשתו היושבת לצד הבריכה בבגדיה, חיוורת ורפויה, הקדיר את רוחו עד כדי כך שכשהגיע הלקוח בבוקר הבא לדרוש את הז'קט שאיבד וגם דיבר בפיקודיות תוקפנית, ביקש ממנו עמוס בטון שקט ומנומס להציג קבלה שידע שאין לו. וככל שהאיש התעצבן יותר כך נהיה עמוס מאופק ומנומס יותר והשים את עצמו מחפש שוב ושוב בקרוסלת המתלים, ואף הרגיע את יגאל שהתחיל להתעצבן על הלקוח וכמעט סילק אותו. הלקוח איים שיתלונן במשטרה והלך משם בזעף, ועמוס דמיין בסיפוק את הפועל, אפריקאי או סיני או מי שלא יהיה, לובש עכשיו את הז'קט של הנאד הנפוח. כמעט עמד לו על קצה הלשון לספר ליגאל את האמת, אבל לא היה מסוגל, כי כל העסק היה קשור לעובדה שהדאגה לחנה מערערת אותו קצת. ואסור לו להתערער.
אין ספק שמשהו עובר עליה בזמן האחרון. אבל אסור לו להתערער מזה. הוא המשענת החזקה שלה. המשענת שצריכה משענת, חשב וגיחך בינו לבין עצמו.
מאז אותו מקרה הוא נוהג לפתוח בהיחבא את תיק הבריכה שלה ולמשש אותו מבפנים, לגשש בקצות אצבעותיו אחר סימנים מסגירים של יובש מבשר רעות או לחות מבורכת של בגד ים שנרטב בשחייה. לפעמים הוא הולך אל מתלה הכביסה ובודק את בגד הים התלוי שם. אם נזנח או שעשתה בו שימוש באותו יום. פעם קלט אותו אחד השכנים ממשש ומרחרח את בגד הים הכחול שלה. זה לא הזיז לו. ככה הוא, מרחרח וממשש את בגד הים של אשתו כדי לוודא שהעולם סובב על צירו. כי אם אשתו תפסיק לשחות תהיה לו סיבה אמיתית לדאגה. תנועות החתירה הארוכות שלה הן המחוגים של השעון המיקרוקוסמי הקטן שלהם, אות וסימן שליקום יש סדר. הוא יודע שכשהיא שוחה העצב מפעפע לה דרך הנימים לתוך המים המלוחים של בריכת גורדון ואופוריה זמנית שורה עליה.
חנה מלקטת עלים מהסלט של סוזי. הטלפון שלה מצלצל פתאום. אמא שלה. ארבע פעמים ביום היא מתקשרת אליה. הכדורים לא טובים. היא לא יודעת איפה היא. וכמובן, המטפלת הנפאלית. אמא שלה פיתחה פרנויה מקורית. היא לא מתלוננת שהיא גונבת ממנה, ולא שהיא רוצה להרוג אותה או הדברים השגורים האלה של זקנים מטופלים. לא. הנפאלית מרכלת עליה עם חברותיה ומספרת עליה סיפורים. ויש כמובן את החידוש של הזמן האחרון: היא דורשת שחנה תיקח אותה לפירנצה כי אף פעם לא היתה שם ולפעמים מתעקשת לראות את התמונות מפירנצה שחנה, לטענתה, מסתירה ממנה.
חנה עצמה אף פעם לא היתה בפירנצה, וגם לא באיטליה. נסיעות לחו"ל לא מעניינות אותה.
עכשיו היא מדברת עם אמא שלה בטון מרגיע על גבול המתיחות הנפיצה, ובידה הפנויה מחפשת את ידו של בעלה ומצטנפת שם, יונקת מחדש את האנרגיות שאמה גובה. מהצד יגאל כורה אוזן לשיחת הטלפון המוזרה. לו כבר אין הורים. הוא פטור. שניהם נהרגו בתאונה בגיל שבעים. יחד ומהר. "זו ברכה," פלט פעם והוא מבוסם מיין. "כמעט כמו מיתת נשיקה. נחסכה מהם כל הגריאטריה," וחנה העירה לו בחומרה, "נחסכה ממך, אתה מתכוון."
"כן, אמא, אני אבוא אלייך מחר בחמש," אומרת חנה ומשתתקת לרגע, מאזינה במצח קמוט. יושבי השולחן מחרישים כשדבריה הלא־ברורים של הקשישה מפעפעים מהטלפון. "אמא, מה פתאום חמש בבוקר?" היא מתנשפת, מסמנת ליגאל בכעס שיפסיק לצחוק. "חמש אחרי הצהריים... אז להתראות."
 
הם הגיעו בנפרד אבל חוזרים יחד, צועדים ארבעתם כגוש מלוכד.
"אולי ננסה בשישי הבא מקום אחר," מציע עמוס, ויגאל מביט בו מזועזע כולו. מה נחת עליו? כבר לא נשארו מעדניות "שנות השבעים" כאלה באזור, הכול התמלא בתי קפה מפונפנים או, לא עלינו, רשתות. אבל שתיקתו של עמוס מערערת את ביטחונו. לרצונו השקט של חברו יש תמיד השפעה עליו. אפילו בזוטות כמו איפה יושבים לקפה. יש איזה שדה כוח סביבו שיגאל אף פעם לא מצליח להסביר. שדה כוח שנדמה שידידו כלל אינו מודע לו. הוא חוזר ושואל את עמוס, "מה, לא היה בסדר?" ועמוס מושך בכתפיו. שנים שהם הולכים לאותו מקום ביום שישי בצהריים, מדברים על אותם דברים, וזאת אחרי שבוע עבודה שדומה לכל שבוע אחר. לאחרונה זה מתחיל להציק לו. והוא, חובב שגרה מושבע שכמוהו, מוטרד בתוך תוכו מהשינוי שחל בו: הרצון לשינוי.
בהדרגה הם מתפצלים. הוא ויגאל הולכים מקדימה וחנה וסוזי מאחור. "עכשיו היא בטח מלכלכת עלי," אומר יגאל על אשתו ומתחיל להתלונן על ההתלוננויות שלה. עמוס מציץ לאחור. סוזי מדברת וחנה מקשיבה ומהנהנת בשפתיים קמוצות. ככה חנה שלו. מקשיבה בשקט. רק כשהוא עצמו מאריך בדיבור, וזה אירוע נדיר אצלו, הוא מזהה אצלה סימנים של חוסר סבלנות ומשתתק, קובר עלבון קטן בתוך החיבוק הנערי שלה. ופתאום גם סבלנותו קצרה נוכח הפטפוט המיוסר של חברו והוא נמלט לתוך חנות כלשהי. יגאל מבקש להיכנס אחריו, אבל עמוס אומר, "חכו לי רגע בחוץ, טוב?" נכנס וסוגר את הדלת אחריו. רעשי הרחוב שבחוץ נבלעים ונעלמים. אפילו לא שם לב שזאת חנות לכלי נגינה. גדולה יותר ממה שנראה כלפי חוץ. בחור מזוקן וממושקף נושא אליו מבט ושואל בעדינות אם אפשר לעזור לו, אבל עמוס מבקש רק להסתכל והבחור חוזר לסדר חוברות תווים על המדפים. לשניהם מתאים לא להיות מוטרדים. מבעד לזגוגית החלבית של החלון הוא רואה את הצלליות של שלושת האנשים הקרובים לו ביותר ממתינות בחוץ. הוא משתהה קצרות ליד פסנתר כנף ואחר כך הולך אל פינת כלי המיתר, סורק בחולמנות את הכינורות התלויים שם, ואז קרב לצ'לו אחד בגון הפקאן השעון על מעמד מיוחד. הוא בוחן את קימורי גוף התהודה, את המיתרים האלגנטיים המתוחים על פני הגשר. מעולם לא ראה צ'לו מקרוב. במשך רגע ארוך הוא עומד שם ואז נפתחת דלת החנות ואשתו מציצה אליו בחיוך שואל, "זזנו?"