מרגלי הבלקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרגלי הבלקן
מכר
מאות
עותקים
מרגלי הבלקן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מרגלי הבלקן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

תקציר

בנמל העיר סלוניקי, על רציפיו ובתי הבושת שבו, על סמטאותיו האפלות ובתי המידות, מתחוללת דרמה פוליטית מסעירה. שעה שאדולף היטלר מתכנן לפלוש לארצות הבלקן, מתחילים מרגלים לפעול – וקוֹסטָה זָאניס, איש משטרה בכיר, חייב להתמודד עם כולם.

תוך זמן קצר הוא מתחיל לפעול להבטחת נתיב בריחה לפליטים מברלין הנאצית - בחסותם של עורכי דין גרמנים, בלשים בלקנים וגנגסטרים הונגרים – ונרדף על ידי הגסטאפו.

בינתיים, בצל איום המלחמה, מתלהטים היצרים בעיר. מושא תשוקתו של זאניס הוא בריטית תושבת יוון שבבעלותה אקדמיה מקומית לבלט, אישה מהצד האפל של החברה הגבוהה בסלוניקי, ואשתו של איל ספנות.

שפע של פרטים היסטוריים מדויקים להפליא וגלריה מרשימה של דמויות, עושים את מרגלי הבלקן לרומן עוצר נשימה, מרתק ומרגש, על אדם שמסכן הכול כדי להילחם ברשע של העולם.

"פירסט הוא רב-אמן ברקימת עלילה."

  The New York Times Book Review

"הסיפור של מר פירסט נפרש כחלום חי. העלילה עשירה בפרטים המאפיינים את התקופה ובשלל דמויות אקזוטיות. הוא יודע עד היכן בדיוק להעלות את רף המתח קודם שהוא מרפה אותו... ואחר כך מתחיל שוב... איש לא יכול לבקש לעצמו רומן מרתק יותר..."    The Wall Street Journal

"פירסט מצטיין בתיאור האופן שבו התשוקה מתעוררת על רקע ענני הסערה המתקרבים... הוא יודע לתאר בדיוק מושלם ומזוקק את הרגשות המעורבים התוססים בעתות מלחמה... הרקע הבלקני של העלילה מוסיף ניחוח אקזוטי לעלילה המרתקת." Booklist

"רומן היסטורי מותח המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה... פירסט בחר הפעם את אחת הזירות הפחות מוכרות שבהן נערכה המלחמה, לשמחת קוראיו."   Publishers Weekly

"רומן היסטורי משובח... אינליגנטי, סוחף ומעורר מחשבה. כתיבתו של פירסט מתוחכמת ומעודנת והקוראים ימצאו את עצמם שקועים בקריאה בסיפור המרתק ויבינו בדיעבד שהם קראו ספר ריגול מורכב שעלילתו בנויה לתפארת... ספר מרתק, מפתיע ומעורר מחשבה. הישג ספרותי לכל הדעות."

פרק ראשון

למות בביזנטיון

 

בסתיו הגיעו הגשמים למקדוניה.

הסערה פרצה בצפון - ביום החמישי של אוקטובר 1940 - שם נח ענן קודר מעל כפרי ההר שעל גבול בולגריה־יוון. במהלך שעות הבוקר הוא נע דרומה, התעבה וכבד והתגלגל במורד עמק נהר וָרדָר עד שלעת ערב הגיע לפסגות של העיר סלוניקי, וכאשר נדלקו פנסי הרחוב, כבר טפטף גשם מרעפי הגגות בסמטאות העתיקות של הנמל וניקד את פניו השטוחות של הים האפל.

קוסטָה זאניס, המוכר בעיר כ"איש משטרה בכיר" - יהיה פירוש הדבר אשר יהיה, אולי לא יותר מחליפה במקום מדים - יצא זמן־מה אחרי השעה שש בערב ממשרדו שבקומה העליונה של בניין עלום בוִויה אֶגנָטיָה, ירד חמש קומות בגרם מדרגות עץ רעוע, יצא אל הרחוב ופתח את המטרייה שלו בנקישה חדה. מוקדם יותר באותו יום הוא קיבל שיחת טלפון ממנהל הנמל, בעניין שהיה קשור להגעתה של אוניית המשא הטורקית הפרטית, ה"בּאקיר". "תופעה חריגה" היה הביטוי שהמנהל השתמש בו, והוסיף שהוא מעדיף לטפל בזה באופן אישי. "אתה מבין אותי, קוסטה," הוא אמר. כן, בהחלט, זאניס הבין היטב. באותה עת שלטה ביוון הדיקטטורה של מֶטאקסָס מאז 1936 - אורך החצאיות של נשים היה נתון לפיקוח של הממשלה, קריאה פומבית של נאום ההספד של פריקלס נאסרה - ואנשים נזהרו בדברים שאמרו בטלפון. וכן, כשחלק ניכר מאירופה היה כבוש בידי גרמניה הנאצית וצבאותיו של מוסוליני היו באלבניה שעל גבול יוון, איש לא ידע מה עתיד לבוא. וכך, היזהר מהטלפון. ומהעיתונים. ומהרדיו. ומהמחר.

כשנכנס לשוק הרחוב הגדול בכיכר אריסטו, קיפל זאניס את המטרייה ועשה את דרכו במעברים הצרים. גשם הכה על גגות הפח של הדוכנים, סוחרי דגים צעקו אל ההמון, וכשזאניס עבר במקום, הסוחרים חייכו או הנהנו או התחמקו מעיניו, בהתאם למקומם אצל המשטרה באותו ערב. כפרייה זקנה, גרומה כשלד, שמלה שחורה, מטפחת ראש שחורה, הציעה לו תאנה מיובשת. הוא חייך בנימוס ודחה את ההצעה, אבל היא דחפה את הפרי לעברו בהבעה של פראות מעושה, שאמרה שאין לו ברירה. הוא תלש את הגבעול, השליכו אל ביב השופכין ואחר כך אכל את התאנה, שהיתה דשנה ומתוקה, הרים את גבות עיניו בהערכה, אמר, "זה טעים מאוד, תודה," והמשיך בדרכו. בקצה המרוחק של השוק עמד רוכל ספוגים, עם שק ענקי שהיה תלוי לו על הכתף, והביט בחרדה בגשם. לו לא נותר אלא להמתין, כי הוא ידע שאם ספוגיו יירטבו הוא יצטרך לשאת את המשא במשך כל הלילה.

 

בית המכס עמד במרכזם של שני הרציפים הראשיים של העיר, וייעודו היה מצוין על שלט גדול מעל לכניסה הראשית, קודם ביוונית ואחר כך במילה Douane- מכס. בקומה העליונה תפס מנהל הנמל משרד פינתי, מסוג המשרדים שהופכים במשך השנים לבית. האוויר היה חמים שם במזג האוויר הקריר, ומבושם בריח של עשן עצים וסיגריות, ואחד מחתולי הנמל ישן ליד תנור העצים. על הקיר מאחורי המכתבה היו תלויים ליתוגרפיה צבעונית של הארכיבישוף אלכסנדרוס, עם זקן שחור ארוך ושיער גולש על הכתפיים וידיים שלובות בתנוחה של אדיקות על כרסו הגדולה, ותצלומים רשמיים של גנרל מטאקסס חמור הסבר ושל שורה של פקידים בכירים לשעבר בנמל, שניים מהם, בתצלומים חומים דהויים ישנים, חבושים בתרבוש טורקי. על הקיר הסמוך, במסגרת נאה, היתה תלויה תמונה של אשתו וילדיו של הדייר הנוכחי - משפחה שבעה, לבושה היטב ומכובדת מאוד למראה.

הדייר הנוכחי לא מיהר לשום מקום. שיחת טלפון קצרה הניבה, בתוך דקות ספורות, מלצר מבית קפה, עם שני ספלי קפה טורקי על מגש נחושת. אחרי לגימה הצית המנהל סיגריה ואמר, "אני מקווה שלא הבאתי אותך לכאן לחינם, קוסטה. במזג אוויר מחורבן כזה."

לזאניס זה לא הפריע. "תמיד טוב לראות אותך," הוא אמר. "ה'באקיר', אמרת, אם אני לא טועה. איפה היא עוגנת?"

"במספר שמונה, בצד שמאל. בדיוק מאחורי אוניית המשא ההולנדית עם הגרעינים, שהיא עכשיו, מן הסתם, אוניית משא גרמנית."

"לפי שעה," אמר זאניס.

הם השתתקו לרגע כדי להתענג על הדברים הטובים שהעתיד עשוי לשאת עמו, ואחר כך אמר המנהל, "ה'באקיר' עגנה הבוקר. חיכיתי שעה, רב החובל לא הופיע בכלל, אז הלכתי לחפש אותו. שום דבר יוצא דופן, הכבש הורד, נפש חיה לא נראתה בסביבה, אז עליתי על הסיפון והלכתי בכיוון המשרד של רב החובל, שהוא כמעט תמיד באותו מקום, ליד גשר הפיקוד. כמה מלחים היו בעבודה, אבל היה שקט באונייה, וכשירדתי במסדרון, בכיוון הגשר, עברתי ליד הטרקלין. שני קצינים ריכלו שם בטורקית על כוס קפה, ואיש קטן בחליפה, עם נעליים מבריקות, קרא עיתון. עיתון גרמני. טוב, חשבתי, זה בטח נוסע."

"ראית את הפנים שלו?"

"האמת היא שלא. העיתון הסתיר אותו - Völkischer Beobachter? נדמה לי שזה היה שם העיתון. לא חשבתי עליו הרבה. בימים אלה, אנשים עוברים ממקום למקום בכל דרך אפשרית, והם בכלל לא הולכים לשום מקום אלא אם כן הם מוכרחים."

"צוללות."

המנהל הנהן. "ואולי נצטרך גם לשחות. בסופו של דבר מצאתי את רב החובל על הגשר - אדם שאני מכיר שנים, דרך אגב - והלכנו למשרד שלו כדי שאוכל לעיין ברשימת המטען והנוסעים. אבל - שום נוסע. אז שאלתי, 'מי האדון שבטרקלין הקצינים?' רב החובל הביט בי ושתק. ואיזה מבט!"

"כלומר...?"

"כלומר, אל תשאל אותי את זה. החיים קשים היום מספיק גם בלי שטויות כאלה."

החיוך של זאניס היה אירוני. "אוי ואבוי," אמר.

המנהל צחק בהקלה. "אל תדאג, אתה מתכוון."

מצדו של זאניס, אנחה קלה. "לא, אבל אני הוא זה שצריך לדאוג פה. מצד שני, כל זמן שהוא נשאר במקום שבו הוא נמצא עכשיו... מה המטען שלה?"

"היא ריקה. היא באה כדי להעמיס חבילות טבק ואחר כך להפליג להמבורג."

"לא ראית במקרה את הנוסע הולך בכיוון הזה, נכון?"

"לא, הוא לא ירד מהאונייה."

זאניס הרים גבה. "אתה בטוח?"

"העמדתי שם מונית בהמתנה כל אחר הצהריים. אם הוא ינסה להיכנס לעיר, שתי לחיצות על הצופר."

האנחה הפעם היתה עמוקה יותר, כי התוכניות של זאניס לערב התפוגגו אל תוך הלילה. "אשתמש בטלפון שלך," הוא אמר. "ואחר כך אצא לטיול רגלי קטן."

 

בדרכו על הרציף עבר זאניס על פני המונית - הנהג היה ער, להפתעתו - ואחר המשיך עד שראה את ה"באקיר". שום דבר יוצא דופן. גוף אפור מפוספס בחלודה, טבח שרוקן למי המפרץ דלי של פסולת מטבח. קודם לכן הוא שקל לזמן למקום שני בלשים, ואחר כך החליט לא להוציא אותם החוצה בגשם. אבל עכשיו הגשם פסק, והותיר במקומו ערפל כבד שעטף בהילות את פנסי הרחוב. זאניס עמד שם, העיר מאחוריו שקטה, וקול של צופר ערפל נשמע אי־שם בחושך.

מלאו לו ארבעים באותו קיץ, אירוע לא משמח, אבל מה אפשר לעשות. הוא היה בגובה בינוני, עם גוף שרירי עבה וכרס של שני סנטימטרים בלבד מעל לחגורה. עם עור בגון זית בהיר, הוא נראה לא רע בכלל, אם כי כמתאגרף יותר מאשר ככוכב קולנוע. על פי תנועותיו ויציבתו הוא נראה טיפוס קשוח. עד שהסתכלת בפניו, שאמרו טיפוס שונה לגמרי. פה רחב ונדיב ומאחורי המשקפיים במסגרת הפלדה, עיניים כחולות מאוד: עיניים מלאות חיים. היה לו שיער שחור יבש, ולמרות שסורק במים מדי בוקר, כשהגיע למשרד הוא כבר היה סתור ונפל לו על המצח וכך שיווה לו מראה צעיר יותר ורך מכפי שהיה באמת. בסך הכול, פנים מלאות הבעה, דמומות רק לעתים נדירות - כשדיברת איתו יכולת תמיד לראות מה הוא חושב על מה שאתה אומר - שעשוע או אהדה או סקרנות, אבל תמיד ראית שם משהו. וכך, אולי בחור קשוח, אבל החבר הקשוח שלך. השוטר. ובחליפה השחורה שלו עם החולצה האפורה בהירה, וקשר העניבה המשוך תמיד למטה וכפתור הצווארון הפתוח תמיד, הוא היה גרסה מרוככת למדי של הנמנים עם הגזע. בכוונה, כמובן.

הוא לא התכוון להיות שוטר, זה בטוח. וגם - משכבר התגלגל למקצוע הזה - לא התכוון להיות בלש - ומשקוּדם לעמדה הזאת - לא התכוון להיות מה שהוא היה עכשיו. הוא בכלל לא ידע שעבודה כזאת קיימת. איש משני הוריו לא למד יותר משש כיתות. סבתו לא ידעה קרוא וכתוב, אמו עשתה זאת רק בקושי. אביו פילס את דרכו עד לחצי בעלות על חנות פרחים באזור טוב בסלוניקי, כך שהמשפחה מעולם לא רָעבה. הם הסתדרו פחות או יותר, ככל מי שהכירו. זאניס לא היה תלמיד מי־יודע־מה, מה שלא שינה הרבה, כי הוא ממילא נועד לעבוד בחנות. ועד 1912, סלוניקי נשארה חלק מהאימפריה העותמנית, אחרי שמלחמתם של אתונה והחלק המערבי זיכתה אותם בעצמאות מהטורקים ב־1832. כך שהפירוש של להיות יווני היה - לדעת את מקומך; ושאיפה מסוג שמשך תשומת לב לא היתה רעיון טוב במיוחד.

בגיל שתים־עשרה, שעה שהצבא היווני נכנס לפעולה כדי לסיים את מלחמת הבלקן השנייה, עסקו חלומותיו הפרטיים של זאניס בעיקר בבריחה. מקומות זרים קראו לו - אולי עבודה על אונייה או על רכבת. לא משהו יוצא דופן. אחיה של אמו היגר לאמריקה, אל מקום מסתורי שנקרא אַלטוּנָה, במדינת פנסילבניה, שגלויות דואר עם תמונות של הרחוב הראשי או תחנת הרכבת הגיעו ממנו. עד 1912, בזמנים שהכסף אזל, שקלה משפחת זאניס להצטרף אליו, לעבוד אצלו ב"דָיינֶר", מבנה בצבע כסף עם פינות מעוגלות. כן, הם חשבו שאולי כדאי שייסעו לשם, שעליהם לדון בכך. בקרוב.

ושש שנים מאוחר יותר, הם אמנם עזבו, אך לא לאלטונה. ב־1917, שעה שכוחות אנגלו־צרפתיים ויווניים נלחמו עם הבולגרים במקדוניה, במופע צדדי של המלחמה בצרפת, סלוניקי בערה, במה שנודע לימים בכינוי "השרפה הגדולה". בית משפחת זאניס, על ההר, ליד הביצורים העתיקים, ניצל, אך לא חנות הפרחים, ולא היה כסף לשקמה. אם כן, מה עכשיו?

האח של אביו הוא שהציל את המצב. כאיש צעיר הוא היה מעורב במלחמה בטורקים, עם אקדח, והגיע היום שבו, נוכח סכנת חיים שהיתה צפויה לו בכלא טורקי, הוא נאלץ לברוח. הוא ברח לפריז, עשה את דרכו לשם ברגל או ברכבות ללא כרטיס נסיעה, עד שנתפס והושלך החוצה, אבל עם הזמן הגיע לשם.

ועם מזל ונחישות במשחקי קלפים כדרך להרוויח כסף, ובעזרת הופעתה של אלמנה צרפתייה עליזה בגיל מסוים, הוא הצליח לרכוש דוכן בשוק הפשפשים "קלינאנקוּר", בחלק הפופולרי מאוד שנודע בשמו "סֶרפֶּט". "תשכח מאלטונה," הוא כתב במכתב לאחיו. "אני צריך אותך כאן." מעט כסף נשלח, ומשפחת זאניס, הורים, סבתא, קוסטה ואחיו הצעיר - אחות מבוגרת יותר נישאה לפני כן לחשמלאי והיגרה לארגנטינה - עלו על אוניית פירות ושילמו בעבודה את דמי הנסיעה ללה־הַבְר. ושם, מנופפים להם בידיהם מהרציף, היו הדוד המיטיב ורעייתו העליזה. ברכבת התרומם לבו של זאניס עם כל פעימה של המסילה.

כעבור שעתיים הוא מצא את ייעודו: פריז. הנערות העריצו אותו - חיש מהר הוא התאהב - והיה לו הרבה כסף בשביל נער בן שבע־עשרה מיוון. הוא עבד אצל דודו כ־antiquaire- סוחר עתיקות - מכר שריונים כבדים וכל מיני גרוטאות לתיירים ולפריזאים מזדמנים. היה להם נוכל זקן מקסים עם זקן לבן גדול, שהוציא תחת ידו רוּבֶּנסים ומונֶאִים לפי מטר. "טוב, אני לא ממש בטוח, כי זה לא חתום, ואולי כדאי שתביאו מישהו שיבדוק את זה, אבל אם הגברת הנחמדה תחזור בתוך עשרים דקות, כמו שהיא נשבעה שהיא תעשה, נצטרך למכור לה את זה, אז אני במקומך..."

שתים־עשרה שנים היה אורכה של התקופה הזאת, והיא היתה המאושרת ביותר בחייו. לפחות, כך הוא חשב ב־1929. שעה שהשווקים התמוטטו, נפל אביו של זאניס למשכב במה שנראה כהצטננות קשה ומת יום אחרי כן משפעת, כשהם עדיין חיכו לרופא. אמו של זאניס התעקשה באומץ לב שהם יישארו במקומם - קוסטה הצליח כל כך בעבודתו. הוא כבר דיבר צרפתית טובה - ה"לינגוּאָה פרָאנקָה" של סלוניקי - והוא גם לקח קורסים בגרמנית ולמד לדבר בה היטב: הוא ידע שבאחד הימים הדוכן יהיה שלו. הוא הכיר אישה, לוֹרֶט, מבוגרת ממנו בכמה שנים ואם לשני ילדים, והיה מוקסם ממנה. שנה קודם לכן הם עברו לגור יחד בסן אוּאֶן, ביתו של שוק קלינאנקור. אבל בעת שהחורף הפך לאביב, יגונה של אמו לא שכך והיא רצתה לחזור הביתה. לחזור אל המקום שבו יכלה לראות את בני המשפחה ולרכל עם ידידות.

היא מעולם לא אמרה את זה בקול, אבל זאניס, שהיה עכשיו ראש המשפחה, ידע מה היא מרגישה, והם חזרו הביתה. לורט לא יכלה, או לא רצתה לעזוב יחד איתו, לא רצתה לקחת את ילדיה אל ארץ זרה, ולפיכך לבה נשבר. כמו לבו. אבל משפחה היא משפחה.

כשהיה שוב בסלוניקי ונדרש בדחיפות למצוא מקור פרנסה, הוא קיבל עבודה כשוטר. הוא לא התלהב במיוחד מהרעיון, אבל עבד קשה והצליח. בעיר שבה, ברובע הנודע בשמו "בּארָא", נמצא אזור האורות האדומים הגדול ביותר במזרח אירופה, בעיר של אילי ספנות וימאים מכל העמים, היתה תמיד עבודה בשפע לשוטר. בייחוד לשוטר מהסוג הסובלני, שהסדיר עניינים לפני שהם יצאו מכלל שליטה ומעולם לא לקח כסף.

ב־1934 הוא כבר היה בתפקיד של בלש, ושלוש שנים לאחר מכן קוּדם, טכנית, לדרגה של מִשנה למפקד, אם כי איש מעולם לא השתמש בתואר זה. התקדמות זו לא באה מאליה. בפתגם נושן ומכובד, עוד מתקופת הכיבוש הטורקי, נהגו לומר שבר־מזל הוא מי שיש לו barba sto palati, דוֹד בארמון, ואמנם התברר, להפתעתו של זאניס, שהיה לו בדיוק הדבר הזה. בכישרון המיוחד שלו, מעין דיפלומטיה מחוספסת, להשפיע על אנשים שיעשו מה שהוא רוצה בלי לרדת עליהם, הבחין מגבוה ראש משטרת סלוניקי, נוכחות כמעט מיסטית בעיר. ואנגֶליס היה בן שמונים לפחות, והיו שאמרו שהוא זקן יותר, עם חיוך של קדוש - ומכאן ואנגליס הקדוש, לפחות למי שהשכילו לעמוד על אירוניה והערצה באותו משפט. במשך חמישים שנה לא התרחש בסלוניקי שום דבר שהזקן לא ידע עליו, והוא עקב אחרי הקריירה של זאניס בעניין. וכך, ב־1937, כשזאניס החליט לפרוש מתפקידו, הציע לו ואנגליס תפקיד חדש. משרד משלו, בלש, פקיד ומשכורת משופרת בהרבה. "אני זקוק למישהו שיטפל בעניינים האלה," אמר לו ואנגליס, והמשיך לפרט למה הוא זקוק. זאניס הבין מיד ובמשך הזמן נודע לעולם בכללותו כ"איש משטרה בכיר", אבל לאלה שהיו מצויים במורכבויות התת־קרקעיות של חיי העיר, ועד מהרה לרחוב הסלוניקאי, הוא היה פשוט "זאניס".

הקונסול בשגרירות בלגיה נפל קורבן לסחיטה של פרוצה? להתקשר אל זאניס.

בנו של פוליטיקאי אתונאי לקח טבעת יהלום מצורף ו"שכח" לשלם תמורתה? להתקשר אל זאניס.

אזרח גרמני הגיע ב"דרך לא רשמית" לסלוניקי על סיפונה של אוניית משא של מדינה ניטרלית?

 

כשפסע בחזרה אל רגלי הרציף, מצא זאניס את עוזרו, גבריאל - גבי - שאלתיאל, מחכה לו, נשען לאחור במושב הנהג ומעשן סיגריה. שאלתיאל אהב את המכונית שלו, סקודה שחורה דגם 420, עם קפיצים חזקים שהצ'כים בנו בשביל כבישים בלקניים. "תעצור מאחורי גדר האבן," אמר זאניס, "שלא יראו אותך. במקום שממנו תהיה לנו תצפית על הרציף."

שאלתיאל לחץ על כפתור ההצתה, המנוע ניעור לחיים בנהימה, והוא סובב את המכונית והתקדם בכיוון בית המכס. שאלתיאל היה איש אפור בן חמישים וחמש, גבוה וגמלוני, שמוט כתפיים וקצר רואי, שהשקיף על העולם בתערובת של סבלנות וציניות, מבעד למשקפיים עבי מסגרת. הוא היה יהודי ספרדי מהקהילה הגדולה בסלוניקי, שהיה איכשהו לשוטר והצליח מאוד בעבודה כי היה אינטליגנטי, חריף ובעל טביעת עין חדה בכל הנוגע לאנשים - עמד על טיבם האמיתי - ועקשן: בולדוג מנומס וביישן. ביום שוואנגליס הציע לזאניס את התפקיד החדש ואמר, "ותמצא לך מישהו שתוכל לעבוד איתו," הוא התקשר אל גבי שאלתיאל, הסביר לו מה הוא עתיד לעשות והזמין אותו להצטרף אליו. "איך קוראים למחלקה הזאת?" שאל שאלתיאל. "היא לא זקוקה לשם," השיב זאניס. עשר שניות חלפו, זמן ממושך בטלפון. לבסוף אמר שאלתיאל, "מתי אני מתחיל?"

עכשיו שם זאניס פעמיו אל המונית, נתן לנהג מעט כסף, הודה לו ושלח אותו הביתה. כשזאניס החליק למושב הנוסע בסקודה, אמר שאלתיאל, "אז מה קורה?"

זאניס חזר על הסיפור של מנהל הנמל ואחר כך אמר, "כל עוד הוא לא נכנס לעיר, אנחנו מניחים לו. ניתן לו כמה שעות לעשות משהו, ואחר כך, אם הוא עדיין יישאר באונייה, אדאג שכמה בלשים יחליפו אותנו."

"מה אם הוא יחכה עד הבוקר, יֵרד מהאונייה ויַראה דרכון לקצין ביקורת הגבולות?"

"נעקוב אחריו," אמר זאניס, "אני לא רוצה שהוא יתרוצץ חופשי בעיר."

"גרמני, אמרת."

"הוא קרא עיתון גרמני, מי יודע מה הוא."

"אתה חושב שהוא מרגל?"

"יכול להיות. זה מה שהרב חובל הטורקי אמר, פחות או יותר. וגם תקע מבט."

שאלתיאל צחק. "הלוואנט," הוא אמר. "בהחלט, מבט - לא הייתי חי בשום מקום אחר." כעבור רגע הוא הוסיף, "מה מחפש מרגל בסלוניקי? יש לך איזה רעיון?"

"מי יודע? אולי רק את המלחמה שגולשת דרומה."

"אל תגיד דברים כאלה, קוסטה. כאן, בתחת של הבלקן, את מי זה מעניין?"

"לא את היטלר. לא לפי מה שכתוב בעיתונים. והוא חייב לדעת מה ילך כאן, למעלה בהרים, כשנהיה תחת כיבוש."

שאלתיאל נראה מהורהר. "בכל זאת," אמר.

"מה?"

"יש לי אחיין שמלמד בבית הספר הטכני. גיאוגרפיה, בין השאר. בחור פיקח, מאני זה, והוא אומר שכל עוד היטלר נשאר בעל ברית של הרוסים, אנחנו בטוחים. אבל אם הוא יתקוף אותם, זה יכול להיות הסוף שלנו. במפה של אירופה אנחנו הצד הימני - אם מישהו מתקדם למזרח, אז זה הצד הימני שמגיע לקווקז, בשביל הנפט. זאת על כל פנים התיאוריה של מאני."

"ואתה מקבל אותה?"

שאלתיאל משך בכתפיו. "היטלר הוא טיפוס ערמומי. לא הייתי אומר אינטליגנטי, אבל ערמומי. את היהודים הוא מתקיף, את הרוסים הוא עוזב במנוחה."

זאניס הנהן. זה נשמע הגיוני. "לפני שאשכח," אמר, "הבאת את מה שביקשתי?"

"בתא הכפפות."

זאניס פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו אקדח ואלתר פי־פי־קיי אוטומטי, הנשק הגרמני המועדף על בלשים בלקנים. שריטות בולטות נראו על המתכת של הקת. "מה עשית בו?"

"תליתי תמונות," אמר שאלתיאל. "בפעם האחרונה שראיתי את הפטיש שלי, שיחק בו אחד הנכדים."

"ילדים," אמר זאניס בחיוך.

"בורכתי," אמר שאלתיאל. "אתה צריך להזדרז, קוסטה. אתה לא נהיה צעיר יותר."

חיוכו של קוסטה התרחב. "עם רוקסן?" אמר והתכוון לחברה האנגלייה שלו.

"כן..." אמר שאלתיאל. "אני מניח שלא."

 

8:20 בערב. שוב התחיל לרדת גשם, כמה ברקים הבזיקו מעל הים האגאי. "אתה ער?" שאל זאניס.

"בקושי."

"אם אתה רוצה לנמנם קצת, אז בבקשה."

"לא, תודה. אולי אחר כך."

 

10:30 בערב. "אגב," אמר זאניס, "טלפנת למאדאם פּאפּאס?"

"הבוקר, באחת־עשרה בערך."

"והיא אמרה?"

"שהיא שנאה את בעלה והיא שמֵחה שהוא מת."

"זאת כנות."

"כך חשבתי."

"עוד משהו?"

"לא, היא התכוננה לצרוח עלי, אז ירדתי מהקו - אמרת לנהוג במתינות."

זאניס הנהן. "שהבלשים יתמודדו איתה."

"היא הרגה אותו?"

"כן."

"ילדה רעה."

 

1:15 לפנות בוקר. שקט בעיר שמאחוריהם. רק צלילים קלושים של מוזיקה מהטברנות שלאורך כביש החוף ורחשי החריקה של הרציף שהגאות מצליפה בקורותיו. הצליל היה מהפנט וזאניס נאבק להישאר ער. הוא הוציא סיגריה מהקופסה השטוחה שבכיסו - פּאפּאסטראטוֹס מספר 1, בראש הרשימה ביוון - והצית גפרור עץ בציפורן האגודל שלו. יקרים, הדברים האלה, ומכאן שהם מותרות בשבילו. הוא עשה עכשיו כסף טוב, ואנגליס דאג לכך, אבל זה היה כסף טוב במושגים של שוטר, שפירושם לא הרבה, ועוד עם ארבעה אנשים שצריך להאכיל. אחיו הצעיר אָרי, קיצור של אריסטוטלס, עשה לפעמים כמה דרכמות משליחויות בעיר. המסכן השתדל כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היה לגמרי בסדר, תמיד היה "שונה", והמשפחה קיבלה אותו זה מכבר כמות שהוא.

המכונית התמלאה עשן ושאלתיאל פתח את החלון. "אתה חושב שיש אנשים על הירח?" הוא שאל.

"אין לי מושג. אני מניח שהכול אפשרי."

"התווכחו על זה אתמול במספרה."

"אנשים ירוקים קטנים? עם עין אחת? כמו ב'בּאק רוג'רס'?"

"משהו כזה."

"מישהו במספרה שלך חושב שהסרטים האלה אמיתיים?"

"ככה זה נשמע."

"אני במקומך הייתי מחפש ספּרים אחרים."

 

3:30 לפנות בוקר. "תתעורר, גבי."

"לא ישנתי. לא ממש."

"הנה הוא בא."

האיש היה בעל קומה בינונית, לבש מעיל גשם ונשא תיק מסמכים. היו לו פנים קשות וגרמיות ונטולות סנטר, מתחת למגבעת עם תיתורה שהוטתה מעל עיניו. כשהתקרב אל קצה המזח, התכופפו זאניס ושאלתיאל במהירות אל מתחת לשמשה הקדמית. עכשיו הם כבר שמעו פסיעות, נחושות וחפוזות, והן התקרבו ואחר כך הלכו וגוועו, ככל שהתרחקו מהם והתקדמו אל מעבר לצד המזרחי של בית המכס, בכיוון העיר - ממערב היו אזור המחסנים ותחנת הרכבת. זאניס וידא את נוכחותו של הוואלתר בכיס המקטורן שלו, יצא ממושב הנוסע והקפיד לא לטרוק את הדלת, אלא השאיר אותה פתוחה. "תן לי שלושים שניות, גבי," הוא אמר. "אחר כך צא אחרי, יפה ולאט, עם פנסים כבויים, ותשמור מרחק."

זאניס הלך במהירות אל הצד המזרחי של בית המכס, נעצר בפינה והסתכל סביבו בחטף. אין נפש חיה. לאן לכל הרוחות הוא הלך? היה רק רחוב אחד שהוא יכול ללכת בו, הרחוב של המחסנים. זאניס התקדם בפסיעות מהירות והגיע לרחוב, הסתובב בפינה ושם הוא היה - שם היה מישהו - במרחק של כשני בלוקים. עכשיו נוכח זאניס שהוא נרטב, פתח את המטרייה ועבר אל המחסה של גדר הלבנים הגבוהה של המחסן הראשון. לפניו המשיך הגרמני להתקדם במהירות, בפסיעות ארוכות, כאילו, כך חשב זאניס, הוא עושה את טיול ספורט הערב הקבוע שלו בשביליו של יער כלשהו בגרמניה. שניות אחדות אחרי כן פנתה הסקודה בפינה מאחוריו וזאניס נופף בידו לאחור, ואותת לשאלתיאל להישאר במקומו. זאניס שמע את המנוע נכבה לאחר שהסקודה נעצרה. האם הגרמני שמע את זה? זאניס פקפק בכך, בייחוד בגשם, אבל הוא לא יכול להיות בטוח - ברחוב שררה דממת מוות.

ואז העיף הגרמני מבט מעבר לכתפו ופנה ימינה, בסמטה צרה. זאניס הניח שהוא ראה אותו, אבל פטר זאת בלא־כלום. הוא סתם איש עם מטרייה, שמתנהל לאטו בכתפיים שמוטות בלילה לא נחמד. זאניס עבר את הסמטה בלי לתת את דעתו עליה וקיבע את עיניו בקרקע שלפניו, עד שעבר את הפינה המרוחקת ונעלם מן העין. הוא לא נעצר שם, אלא הלך הלאה ברחוב - הוא ידע שאם הוא יכול לשמוע את הגרמני, הגרמני יכול לשמוע אותו - ואחר כך חיפש מקום להסתתר. הוא ראה רציף העמסה ממול, ונע במהירות, נכנס ברגל אחת עד הקרסול אל תוך שלולית עמוקה שבין אבני ריצוף עגולות שבורות, החיש את צעדיו, ולבסוף נעמד בזווית שבין הכניסה המוגפת בתריס לבין הקיר, שהסתיר את הנעשה ברחוב, לפחות עד לסמטה. זאניס נוכח שהגרמני לא הולך לשום מקום, לא מהסמטה הזאת, שבה, שנים אחדות קודם לכן, דקר סבל את חאמיד מלווה הכספים בוויכוח על כמה לֶפּטות - אפילו לא על דרכמות - והיא היתה חסומה בחומת אבן גדולה מכוסה בקנוקנות של ויסטֶריָה. חאמיד התנודד אז עד הקיר ונאחז בוויסטריה, חשב שיוכל לטפס עליה אל העבר האחר, אבל הענף לא החזיק מעמד וקרס עם הקיר המתפורר והוא מת במקום. הסבל כיסה אותו בקנוקנות השיח, אבל בתוך כמה שעות - זה היה בקיץ - נמצאה גופתו של חאמיד והפשע התגלה. עסק עגום, חשב זאניס, מלווי הכספים עשקו את פועלי הנמל ועטו על טרפם כעופות דורסים על יונים. האם זה חוק הטבע? תהה זאניס. אולי כן. נץ אמיתי ניסה פעם לתפוס את אחת הקנריות של אחיו הקטן, שהיתה בכלוב על אדן החלון, ועיקם לגמרי את מסגרת המתכת.

זאניס הציץ בשעונו, 3:39, והתמקם להמתנה. זאת כמובן פגישה, אמר לעצמו, ומישהו יופיע במוקדם או במאוחר. אם הוא יהיה טיפש דיו לעבור על פני הסקודה החונה, הם יתפסו את שניהם. אם לא, אז רק את הגרמני, אם כי שאלתיאל ודאי יֵצא בעקבות השני. אישה? יכול להיות, הכול יכול להיות.

 

3:48 לפנות בוקר. קדימה, מנוולים, תקיימו כבר את הפגישה המזוינת שלכם ותנו לי ללכת הביתה למיטה. אחרי מעצר ונסיעה לתחנת המשטרה, שם הם ישיגו את מה שיוכלו, הם יסיעו אותו בחזרה לאונייה. אחרי ככלות הכול, הוא לא עשה הרבה - נכנס לסלוניקי בלי להחתים את הדרכון. אין טעם להחזיק בו, הקונסול הגרמני יתלונן, ואנגליס יתעצבן, אז לכל הרוחות עם זה.

 

4:00 לפנות בוקר. מה עושה שם הגרמני? יש משם איזה מוצא, דרך רחוב אחר שזאניס לא יודע עליו? כן, זה יהיה ממש נפלא! עמדתי שם בגשם עד הבוקר ולא ראיתי אותו בכלל. זאניס נאנח, העתיק את משקלו מהרגל הרטובה אל הרגל היבשה, וחשב על רוקסן, על התעלסות, שזה מה שהם עשו. בטח, קודם מסעדה ו... לפתע זינקה דעתו באחת למצב של קשב מלא.

מהקצה האחר של הרחוב, בפינה של סמטה רחוקה - פנסים קדמיים; עדיין לא מכונית, רק קרני אור חודרות לערפל. מה? אפשר לעבור שם? זאניס לא ידע, אבל היה ברור לו שמישהו עושה זאת, כי האורות פנו שמאלה אל הרחוב ועכשיו היו מכוונים ישירות אליו. הוא עבר במהירות לאורך תריס הברזל אל הפינה הנגדית, ומצא עצמו מול הסקודה. מה יעשה עכשיו שאלתיאל? שום דבר. האורות נשארו כבויים. יופי, גבי. כך צריך לעשות.

ועכשיו, חשב, בפנותו אל הנהג הבלתי נראה של המכונית, עכשיו תיכנס לסמטה. זו היתה רֶנו סֶדאן, שנהמה בשעה שחלפה על פניו והתקדמה באטיות רבה, אבל התחזית שלו התבדתה. הרנו נעצרה בסמטה, התקדמה כדי מטר או שניים, ונכנסה בהילוך אחורי. יפה, חשב זאניס, עמדה שמאפשרת הסתלקות מהירה. מה זה? עוד רצח בסמטה? הסמטה הזאת מקוללת? האם זה לילה ארוך, משעמם ומטופש שיסתיים במלודרמה?

מה שלא היה הדבר שקרה שם, הוא לא ארך זמן רב. זה קרה בסמטה וזה קרה מהר וזה קרה במקום שזאניס לא יכול לראות את זה. דלת של מכונית נטרקה, מנוע נהם, והרנו הופיעה שוב, עשתה פנייה חדה שמאלה אל הרחוב והסתלקה במהירות. זאניס הפזיל מבט לעבר הגשם וניסה לראות את הנעשה מבעד לחלון האחורי המכוסה אדים - מישהו במושב הנוסע? לא, זה לא נראה כך. כשירד בריצה במדרגות מרציף ההטענה, עקב אחרי הרנו שעברה במהירות על פני הסקודה. ספירה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע; ואז אורות הסקודה נדלקו ושאלתיאל עשה פנייה יפה ונינוחה ויצא בעקבות הרנו, שפנתה מזרחה במעלה כביש החוף הריק מאדם.

כשזאניס התקרב לסמטה, יצא הגרמני החוצה. הם נעצרו על עומדם, זה מול זה, כעשרה מטרים מפרידים ביניהם, ואחר כך, כמו חאמיד מלווה הכספים, רץ הגרמני לאחור בסמטה. אל הוויסטריה המטפסת? לא, היה לו רעיון טוב יותר, כי כשזאניס נכנס לסמטה, הוא כבר נעלם. גרמני הקסם. איפה? זאניס התקדם לאורך הקיר, והיה מתוח מאוד מחשש למחסה בלתי נראה כלשהו מאחוריו, ובטוח שבעוד רגע יחטוף כדור. אבל אז, בקצה הסמטה, דלת. דלת שהוא הניח שתוליך למשרד המחסן. האם שכח את דבר קיומה? האם בכלל היתה שם, אז?

ואלתר. כן, הגיע הזמן. הוא הפעיל את המַחלק, שחרר את הנצרה, ובהנחה שגבי הטעין אותו שוב והחזיר את הכדורים למחסנית אחרי שתלה את התמונה שלו, כי הוא ללא ספק רוקן את המחסנית, בידיעה ברורה ששימוש בנשק טעון כפטיש על משטח קשיח הוא לא רעיון כל כך טוב - והמעט שאפשר לקוות שיקרה במקרה כזה הוא מבוכה, ומשם זה יכול להתגלגל במהירות לתוצאות גרועות בהרבה. סבא! החתול! לא, גבי עשה את הדבר הנכון, כי גבי תמיד עושה את הדבר הנכון, לא?

זאניס סגר את המטרייה והשעין אותה על הקיר, שחרר את המחסנית של הוואלתר, מצא אותה טעונה כולה ונעל אותה שוב במקומה. אחר כך הוא עמד בצד אחד של הדלת, ולאחר שווידא את יציבות עמידתו, הרים את רגלו ובעט בידית, על מנת שזו תיטלטל בצד האחר. משנוכח ששום כדורים לא הגיעו מבפנים, הוא הושיט את ידו, סובב את הידית ופתח את הדלת. לא נעולה. תמיד לא נעולה? לא נעולה כרגע. הוא נצמד אל הקיר ככל יכולתו, פתח את הדלת לרווחה, המתין כדי פעימה ואחר כך זינק פנימה בשפיפה, עם הוואלתר שלוף לפניו.

הוא ציפה למצוא משרד, וקיווה לטלפון. נכון ולא נכון. זה היה משרד, פתוח אל קומת המחסן - ארונות תיוק, שתי מכתבות וטלפון מהסוג הישן, בלי חוגה, על הקיר. אבל החוט נחתך במרחק סנטימטרים אחדים מתחת לתיבת העץ. נחתך לפני שנים? או לפני שלושים שניות? הוא לא ידע. אבל הוא ידע היכן הוא נמצא - במחסן התבלינים "אָלבָּלָה". האוויר היה כבד מריחות; תערובת סמיכה של שומר, פרגי אופיום, גולמי משי מקולקלים ועשבי תיבול ים־תיכוניים; מרווה וקורנית והשאר. הם נחו בחושך, בערמות מכוסות ביוטה וארוזים בחבילות בארגזי עץ, מוכנים למשלוח.

הוא כרה אוזן זמן־מה, אך שמע רק דממה. אחר כך חיכה בתקווה שעיניו יתרגלו לחושך, אבל האור היחיד במחסן חלחל דרך הרפפות הסגורות שהיו קבועות גבוה בקירות. ביד אחת שלוחה לפניו, הוא התקדם, אך ידע שזה מקרה אבוד, שהוא לא ימצא את הגרמני מסתתר בכריעה מאחורי ערמת שוּמַר. הוא חזר אפוא למשרד, אחז בידית הדלת, סגר אותה בטריקה, ואחר כך יצא אל החושך בלי לנסות כלל לנוע בשקט.

משהו זז, משהו גדול בהרבה מחולדה. הצליל, קול התזוזה של דבר־מה כבד על לוחות הרצפה, הגיע מאי־שם מעליו. הוא חיכה, החליף את היד האוחזת באקדח, וניגב את כף ידו המיוזעת במכנסיו. שוב שמע את זה, כמעט ישירות מעל ראשו. בקומה השנייה, אם כן. איך עולים לשם בכלל? שום מושג. הוא שלח את ידו לכיסו, הבעיר גפרור, גילה שהוא עומד במעבר עם חבילות מעורמות מכל צד, הבעיר עוד גפרור וראה את מה שנראה כמו גרם מדרגות ליד הקיר המרוחק.

זה לא היה גרם מדרגות אלא רמפה מעץ, וכשהגיע לשם הוא מצא את מה שחיפש. לרגלי הרמפה היתה קופסת מתכת עם ידית הפעלה מחוברת אל צדה האחד. הוא משך את הידית כלפי מטה והאורות נדלקו. לא אור חזק, כמה נורות עירומות בבתי מנורה שחוברו ללוחות התקרה, ורק בקומה הראשונה, אבל זה הספיק. מה שהיה שם נע שוב, במהירות, בריצה, ואחר כך נעצר.

זאניס התקשה לנשום - איך לכל הרוחות עובדים כאן אנשים? - האוויר היה דחוס כל כך, חריף כל כך מחומרים כימיים, שעיניו צרבו והוא נאלץ להסיר את משקפיו ולנגב את הדמעות. ואז, בכריעה, הוא קפץ על הרמפה, ונשכב אפרקדן בראשה, ראשו נמוך ממפלס הרצפה. הוא הזדקף במהירות כדי להציץ מסביב, אבל אפילו עם האור ההיקפי מהקומה הראשונה, האפלולית על גבי הרמפה התפוגגה במהירות והיתה לחשכה. הוא רחרח - המקום הזה באמת השפיע עליו - ואחר כך דיבר, לא בקול רם ולא בכעס, בגרמנית. "אדוני, צא בבקשה מהמחבוא שלך, וכך שאראה את הידיים שלך. אנא. אתה לא תיפגע."

זה עשה את העבודה.

פסיעות של ריצה בצד המרוחק של הקומה השנייה, אחר כך שורה של חבטות מודגשות בזעקות בהלה, ואחרי כמה רגעים של שתיקה, גניחה. עם שני גפרורים שהבעיר כדי להגיע אל הקיר הנגדי, התברר לזאניס מה קרה. היתה שם עוד רמפה, אבל למי שלא רצה להשתמש בה היתה אפשרות אחרת, חיתוך רבוע ברצפה וממנו גרם מדרגות צר ותלול מאוד, כמעט סולם, שירד אל הקומה שמתחת. הירידה של הגרמני הפתיעה אותו, ללא ספק, וזאניס מצא אותו שוכב עם הפנים כלפי מטה, הראש על הלוחות, הרגליים על המדרגות שמעליו - זאניס ראה שהיו לו גרביים ירוקים - ותיק מסמכים עדיין לפות ביד אחת. בזהירות, עם הוואלתר דרוך ומוכן לשימוש, ירד זאניס במדרגות. הגרמני אמר משהו - זה נשמע כאילו הוא מתחנן, אבל קולו היה לא ברור, וזאניס לא הצליח לזהות את המילים. הוא חיפש בכליו נשק, לא מצא שום דבר כזה, ואחר כך אחז בגרמני מתחת לזרועו, הפך והרים אותו, והצליח להושיבו על מדרגה. לרגע הוא פשוט ישב שם, בעיניים עצומות, אף מדמם, ואחר כך הוא הצמיד יד אל מרכז החזה ואמר, "בית חולים, בית חולים."

 

טוב, חשב זאניס אחר כך, ניסיתי. הוא כרך זרוע אחת סביב האיש, הרים אותו והוליכו צעד צעד, נושא את תיק המסמכים שלו בידו האחרת. זה היה מגושם ואטי, וכשהגיעו אל הרחוב שהוליך אל בית המכס, הפכה הזריחה את השמים לאפורים כהים. היה להם מזל - מונית שייטה לאטה על כביש החוף, חיפשה את בלייני הלילה האחרונים. זאניס נופף אליה בידו והושיב את הגרמני על המושב האחורי והנהג זינק ויצא לדרך והגיע לבית החולים דקות ספורות בלבד לאחר מכן. וכשהם נעצרו בכניסה לחדר המיון הופיע רופא מיד ונכנס אל צד המושב האחורי של המונית. אבל הוא נד בראשו לשלילה ואמר, "אני לא יכול לעזור לו. אתה כבר יכול לקחת אותו לחדר המתים, או אולי תרצה שנעשה את זה באמבולנס."

"אתה בטוח?"

הרופא הניד בראשו ואמר, "אני מצטער."

 

בעשר בבוקר הוא דיבר בטלפון עם ואנגליס, שאמר, לאחר ששמע את הסיפור בקצרה, "ומה היה בתיק המסמכים?"

"תמונות. שבעים תמונות. ומַפה - רישום בעיפרון חד - של האזור סביב פוֹרט רוּפֶּל."

"מנין לך שזה פורט רופל?"

"זה כתוב. באותיות לטיניות. התמונות צולמו מרחוק: דרכים, חוטי תיל, המבצר עצמו." רחשים נשמעו בקו הטלפון, לבסוף אמר זאניס, "הלו?"

"כן, אני כאן." תשובה מקובלת, אבל הטון עצוב וקודר.

זאניס חזר על מה שאמר לשאלתיאל במכונית. "אולי זאת רק המלחמה שגולשת דרומה." מבצר רופל הגן על מעבר רופל שבגבול עם בולגריה, היישר מצפון לסלוניקי. נתיב הפלישה משם, במורד עמק סטרוּמָה, היה בן יותר מאלפיים שנה. מחרשות של איכרים העלו אל פני השטח ראשי חניתות, חרבות שבורות, פגיונות ועצמות.

"עדיין לא," אמר ואנגליס. "אנחנו לא מעניינים את הנאצים. בינתיים. מה אתה עושה בקשר לרנו?"

"שאלתיאל לא הצליח להדביק אותה, אבל הוא רשם את מספר הרישוי. מכונית מקומית, אז אני צריך רק להתקשר לפקידה."

"טוב, קוסטה, עשה מה שתמצא לנכון."

"התקשרתי לכמה ידידים בעיתונים - תייר גרמני נמצא מת על המדרכה ליד המלון שלו. סיבת המוות היא כנראה התקף לב. נתתי להם את המידע שהיה בדרכון: אלברט היינריך, מקום מגורים אֶסֶן, בן חמישים ושלוש." הוא השתתק ואחר אמר, "אתה לא בדיוק תרצה פה סקנדל של ריגול, נכון?"

ואנגליס חרחר ואמר, "יופי! רעיון טוב!" ואחר כך הוסיף גרסה של פתגם אלבני מקומי, "בוא נפליץ להיטלר באף, ואז הם ינחתו פה אחת־שתיים."

"תיארתי לעצמי שכך תראה את זה. ואשר לתמונות, מה ישמח אותך?"

"תקפיץ אותן הנה, ואשלח אותן לצבא."

"וספּיראקי?"

"חששתי שתשאל את זה. ספר לו מה קרה, כתוב לו דוח - הוא יאהב את זה. שהפקידה שלך תדפיס את זה על נייר רשמי של משטרת סלוניקי. וקוסטה? תדאג להיפטר מהדרכון לפני שאתה מדבר עם ספיראקי - האנשים האלה מתים על דרכונים."

"צריך למסור אותו לקונסוליה של שגרירות גרמניה."

"חייבים. תגיד, זה היה באמת התקף לב? אתה לא... לא עשית לו משהו, נכון? לא שהייתי מאשים אותך אם כן."

"לא, אדוני. הוא עשה את זה לעצמו. הוא פחד - פחד שיתפסו אותו, פחד מכישלון - הוא התרוצץ שם כמו עכבר. הנפילה מהמדרגות לא עזרה, אבל אילו ביקשו ממני לנסות להסביר מה קרה שם, הייתי אומר שהוא הפחיד את עצמו למוות."

קולו של ואנגליס אמר סלידה. "עסק מחורבן," אמר. ואחר כך, "טוב, דווח לי מה קורה."

לאחר שהניח את הטלפון הוציא זאניס מהמגירה דף נייר והתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה של הדוח לספיראקי. ספיראקי שהיה לפנים עורך דין אתונאי, ניהל ב־1936 את הסניף המקומי של ה"גֶניקי אָספָליָה" - "הסוכנות לביטחון המדינה". שמו של גוף זה השתנה פעמים אחדות, והיה ל"סוכנות למודיעין הגנתי" ב־1936, ואז, חודשים אחדים אחרי כן, לאחר שהדיקטטורה של מטאקסס קנתה לה שביתה, הוא נקרא "הדירקטוריון הכללי לענייני זרים", אבל רוב האנשים עדיין קראו לו "ביטחון המדינה".

זאניס לא ראה בספיראקי טיפוס שקל במיוחד להסתדר איתו. הוא היה איש גבוה, כבד גוף, מקריח, עגמומי, עם שפם גדול, חיבה לחליפות בצבע תכלת ונטייה לדבר בסגנון רשמי ולשגר מבטים קרים. הוא מעולם לא הגיב מיד לשום דבר שאמרו לו, ותמיד היה רגע מת לפני שדיבר. יחד עם זאת, הוא היה יכול להיות גרוע יותר. המשרד שלו היה אמור להבטיח ציות לחוקי המוסר של הדיקטטורה, שאסרו שימוש בחשיש ועיסוק בזנות. אלה היו המטרות המסורתיות, אבל הם ניסו להגיע למקומות רחוקים יותר, ואסרו להשמיע מוזיקה וולגרית - הרֶמבֶּטיקוֹ, המזוהמת, הפלילית, היצרית והיקרה מאוד ללבה של סלוניקי, מה שמכונה הג'ז היווני. אבל ספיראקי לא התעקש, והמשטרה נהגה בסובלנות. לא היה אפשר למנוע דברים כאלה, לא בעיר הזאת. ואחרי ארבע מאות שנים של כיבוש טורקי, לא היה זה מן התבונה ללחוץ על יוונים יותר מדי.

 

השמים האפורים מיאנו להיעלם, שחפים חגו מעל הנמל, וקריאותיהם לא תרמו דבר לפיזור המלנכוליה. שאלתיאל הופיע באחת־עשרה, עייף ושמוט כתפיים, והוא וזאניס ניסו להשלים את החקירה. הפקידה בעירייה איתרה, לשמחתה הרבה, את מספר לוחית הרישוי. הוא היה שייך לרנו רשומה על שמו של פלוני ק"ל סטאשו. זאניס ידע מיהו, קברן בולגרי, דור שלישי במשפחת בעלים של בית הלוויות שטיפל בסידורי הקבורה של בולגרים, אלבנים, סרבים ווֶלאכים, שמתו בקצב שאִפשר לסטאשו לגור בחווילה נאה בשכונה אמידה בסלוניקי, ליד הים במזרח העיר.

זאניס טלפן ושאלתיאל הסיע אותם עשר דקות אחר כך. מאדאם סטאשו המסכנה, אדומת עיניים, ממחטה מעוכה לכדור לפותה באגרופה הקפוץ. זאניס ריחם עליה. בעלה יצא מהבית שעה ארוכה אחרי חצות, כדי לטפל בעניין כלשהו שאת טיבו לא ציין, ולא חזר. היא כמובן נטרפה מדאגה, אבל בשמונה בבוקר ניגשה שכנה ודפקה על הדלת ואמרה לה שסטאשו טלפן וביקש ממנה למסור הודעה: הוא לא יחזור הביתה. עוד זמן רב. הוא בריא ושלם, ואין לה מה לדאוג. מעבר לכך, מאדאם סטאשו לא ידעה דבר.

ובכן, האם למר סטאשו יש ידידים גרמנים?

לא ככל הידוע לה.

מצלמה?

כן, יש לו מצלמה. צילום הוא התחביב שלו.

כמה זמן, התחביב הזה? שנים?

לא, רק כמה חודשים.

ואנא, מאדאם סטאשו, סלחי לי, אנחנו רק עושים את העבודה שלנו, אבל מותר לנו לראות את הבית?

אין תשובה. רק הינף יד. תעשו מה שאתם רוצים. כבר לא אכפת לי.

הם סיירו בבית. חדרים דחוסים ברהיטים כבדים, וילונות עבים, רצפות אריחים, משרתת מפוחדת, אבל שום קברן בארון או מתחת למיטה.

כשחזרו לסלון, תהתה גברת סטאשו מה עשה בעלה שעורר את עניין המשטרה.

הם לא יכולים לספר לה, אבל ייתכן שיש ברשותו מידע שהם זקוקים לו לצורך חקירה שמתנהלת עכשיו.

"וזה הכול?" היא אמרה ופניה התבהרו בהקלה ניכרת.

"זה לא מספיק?"

"אחרי שהוא הלך, כשנודע לי שהוא לא יחזור..."

"כן?"

"חשבתי שזה בגלל אישה."

"שום דבר כזה, בכלל."

עכשיו היא כבר כמעט קרנה, אחזה בידו של זאניס בחמימות ליד הדלת. "תודה, רבותי," אמרה. "תודה."

"אולי תודיעי לנו אם הוא יחזור. הוא יוכל לטהר את שמו אם ישיב על כמה שאלות."

אה, מאה אחוז, בוודאי, בהחלט, ללא ספק.

בסקודה ביקש זאניס משאלתיאל שיסיע אותו בחזרה לסמטה שמאחורי מחסן התבלינים "אלבלה".

אבל המטרייה כבר לא היתה שם.

 

באותו ערב הוא היה אמור לקחת את רוקסן לקולנוע. מערבון טורקי, "סלֵייד מבקר בוויומינג", זה מה שיצא מהניסיון שלו לתרגם, אבל כשהגיע ל"פנסיון בַּסטָסיני", המלון שבו התגוררה, הוא כבר היה במצב רוח אחר. הרומן שלו עם רוקסן בראון נמשך יותר משנה והגיע למישור הזה של אינטימיות נעימה, שתוכניות נרקמות בו בניחותא ומשתנות באותה רוח. "אולי ב'בלתזר'," הציע. זה היה שמה של טברנה, אבל היתה לכך משמעות גדולה בהרבה.

"אז לא ניסע לוויומינג? עם אפנדי סלייד?" זה היה באנגלית, חוץ מהשם בטורקית. היוונית שלה היתה כמעט מושלמת, אבל היא ידעה איך הקול האנגלי שלה השפיע עליו. הוא היה מוקפד, עם חיתוך נוקשה של סגנון הדיבור של המעמד העליון, תמציתי וצונן, קול שמתאים להפליא לגוף הפרשית המוצק שלה, לפניה החבוטות מרוח, לפה שבקושי ידע מגע של שפתון.

"אולי נוכל ללכת אחר כך. או עכשיו, אם את מעדיפה."

"לא," היא אמרה. "אני מעדיפה שחיתות."

"בלתזר" היה ספון במרתף מתחת לכיכר וָרדר של העולם התחתון. זה לא היה רחוק, והם הלכו לשם ברגל, מתחת למטרייה שלה, דבר מחריד עם נקודות ורודות על שדה ירוק. זוג מכל בחינה ומובן. זרועו חבקה את כתפיה - הם היו בערך באותו גובה - זרועה סביב מותניו. "העולם טוב אלייך השבוע?" הוא שאל.

"לא רע. בבית הספר מתכוננים לרסיטל שנקבע לסוף השבוע הזה, אבל אני מסרבת להרשות לזה להדאיג אותי." כשהגיעה לסלוניקי ב־1938, אחרי כמה שנים שעשתה קודם בדרום צרפת ואחר כך בקאפרי, היא רכשה את בית הספר לבלט "מאונט אולימפוס", ואחת לשמונה שבועות סבבו בנות הבורגנות של העיר, בכל צורה וגודל, על במה לצליליו של צ'ייקובסקי. הואיל ולעת בלותה לא היתה מהירות פעולתה של הוויקְטרולָה שלצליליה הן רקדו מה שהיתה פעם, המחול אולי נטה מעט לצד הכבד משהו, שלמען האמת הלם כמה מהבנות רמות המעלה יותר.

"אני מוזמן לרסיטל?" הוא שאל.

היא הצמידה את לחייה אל לחיו. "דברים רבים אני עלולה לבקש ממך, יקירי, אבל..."

"את מופיעה?"

"בגרבונים? לא נראה לי."

"אל תגידי לי שאת לא יכולה ללבוש גרבונים."

"זה לעיניך בלבד, לא לעיניהם של הקצב ואשתו."

בלתזר שמח לראותם וכיבד אותם בקידה חגיגית. "אני כל כך שמח," אמר. "זמן רב מדי עבר." והוא הוליך אותם אל חדר קטן מאוד ופרטי מאוד. החדר היה מלא הדומים מרופדים, שטיחי צמר ושולחנות נחושת נמוכים, ואפלולית צללים רכה שאור מנורת הכוהל שעמדה בפינה בקושי הפריע אותה. בלתזר הבעיר מעט קטורת ואחר כך הכין שתי נרגילות, כל אחת עם גוש נדיב של חשיש בצבע אוכרה. "תאכלו, אחר כך?" הוא אמר. "איזה מֶזֶה נחמד?" מתאבנים קטנים - חצילים, פֶטָה, חומוס.

"אולי כן."

הוא ידע היטב שהם יאכלו, אך לא התעקש בעניין זה, אמר רק, "כרצונכם," וסגר את הדלת בזהירות, כמי שפרטיותם היתה באחריותו האישית.

מוזיקה יכלה להיות דבר נחמד, וכפי שנוכחו, מוזיקה אכן היתה שם. אם לא מ"בלתזר" עצמו, אזי מהטברנה הסמוכה. להקת נגני בוזוקי וזמרת, צלילים שהקיר עמעם, ולפיכך היו בווליום המתאים. הם ישבו על כורסה זוגית נמוכה, כתפיים וירכיים צמודות, ורכנו לעבר שולחן מנחושת רקועה. כשזאניס שאף את העשן, בעבעו המים בנרגילה ונטרלו מהחשיש את חריפותו הצורבת, מה שאִפשר לו להחזיק את העשן בריאותיו שעה ארוכה.

הם שתקו זמן־מה, אבל לבסוף היא אמרה, "די נחמד פה בערב. לעשן יש טעם טוב, שמזכיר... מה? לימון ולימונית?"

"אכלת את זה פעם?"

"לא."

"וטוב שכך."

"באמת?"

"זה חזק מאוד. זה ייקח אותך רחוק מאוד. רחוק מאוד־מאוד."

"אני גם ככה רחוקה מאוד." וכעבור רגע אמרה, "אתה רואה את המנורה הקטנה הזאת בפינה? היא מזכירה לי את אלדין, אני חושבת שאולי זה בגלל ספר שהיה לי פעם, כשהייתי ילדה." היא בהתה אל המרחק, ואחר אמרה, "אתה חושב, שאילו עיסיתי את זה...?"

"תקבלי כווייה באצבעות, השד שבפנים מחמם את זה כל הזמן."

"הוא לא רוצה לצאת?"

"לא במזג האוויר הזה."

היא צחקקה. "לא במזג האוויר הזה." היא הטילה את צינור הנרגילה על השולחן, הסתובבה הצדה, הניחה את ראשה על כתפו, והתחילה לפתוח את החולצה שלו. משזה נעשה, היא פרשה את כנפות החולצה לצדדים והניחה את לחייה על חזהו - נטול שיער וחלק, רחב ושטוח. היא הניחה את שפתיה על עורו ואמרה, "אתה מריח טוב."

"באמת? התרחצתי. אולי זה הסבון."

"לא, זה לא הסבון, זה משהו ששייך לך, משהו מתוק."

במשך זמן־מה הם שכחו את עצמם, ואחר כך כשחזר מהמקום שהיה בו, הוא אמר, "את רוצה לשבת לי על הברכיים?"

"אני תמיד אוהבת את זה." היא עמדה, הרימה את השמלה, התמקמה על ירכיו, השעינה את משקלה עליו והרימה את ברכיה, כך שכמו בדרך קסם, ידו כיסתה את ישבנה. מהעבר האחר של הקיר, נעשה קולה של הזמרת עצוב. זה הצחיק את שניהם, כאילו יכלה לראותם מבעד לקיר. "את מבינה את המילים?" הוא שאל.

היא נענעה את ראשה.

"היא שרה על הפרח שלה."

"בגנהּ?"

הוא הזיז מעט את ברכה ואמר, "לא, זה." קצות האצבע והאמה שלו נחו על כותנה מתוחה. היא חכמה כל כך, חשב, שלבשה תחתוני כותנה, ממש מתאים לאנגלייה אמיתית, אבל הם היו גזורים היטב והתאימו בדיוק, והכותנה היתה ממין משובח מאוד, רכה מאוד למגע אצבעותיו. כעבור כמה דקות נמלטה ממנה נשיפה. הוא חש אותה ויכול, כמעט, אך לא ממש, לשמוע אותה. הוא הניע את אצבעותיו בעדינות, לא בשאפתנות, התענג רק על קבלת הפנים החמה והיה שבע רצון הרבה יותר משהיה גאה.

הלאה. הלאה. עד שהיא הרימה את ראשה ודיברה בשקט אל אוזנו, באנגלית מלכותית: "בוא נוריד אותם, טוב?"

אחר כך, לאחר שזאניס יצא אל החדר הציבורי ובלתזר הגיש לשניהם - שכבר גוועו ברעב - את המֶזֶה, היא ניגבה מעט חומוס במשולש של פיתה ואמרה, "מוזר, אבל רק הרגע עלה על דעתי שההדום המרופד הוא פריט ריהוט יוצא מן הכלל, גאוני."

"באמת?"

"כן. מפני שאפשר גם, אתה יודע, לשבת עליו."

 

אחרי לילה כזה, ללכת לעבודה למחרת היה בהכרח משהו מן העונש. סיבּילָה, הפקידה, לעולם מעומלנת ונוקשה, היתה מתוחה במיוחד באותו בוקר - לא שאלתיאל ולא זאניס לא היו מוכנים להודות בכך, אבל שניהם פחדו ממנה. היא עמדה זקופה כמקל, עם שיער בהיר שעוצב מדי יום רביעי כקסדה של לוחם; לוחם במלוא מובן המילה, באותו רגע, כי היא באה לעבודה במצב רוח רע ופרקה אותו על התיקים.

התיקים היו מחולקים לשתי מערכות נפרדות. הראשונה שכנה בשורה של ארונות תיוק מעץ במה שכונה "החדר האחר" - היו שניים, עם שירותים במסדרון - וכללה את סוגי הניירת השונים הזורמים במחזור הדם של ממשלה: הוראות מגבוה, העתקי פחם של התכתבויות, מכתבים מאזרחים, וכן שיירים שונים, כמו גזירי עיתונים שמצאו את דרכם לתיקים ונשארו שם. אם כי לפעמים - כפי שההתקפה היומית של סיבילה העידה - לא לנצח.

"גבי," היא אמרה והחזיקה דף נייר כך ששאלתיאל יוכל לקרוא אותו, "זה חשוב?"

שאלתיאל לא רצה לקרוא את זה. "בטח לא."

"זה מזכר מתחנה שש. בעניין של בית קברות."

"איזה?"

"הטורקי הישן. הנושא הוא 'הזדווגות בלילה'."

"של אנשים חיים?"

"אם לא, תשמרי את זה," אמר זאניס, ונשא את עיניו משולחנו. הם לא ממש הצליחו להצחיק את סיבילה, אבל הם אף פעם לא הפסיקו לנסות.

במקום זאת, אנחה. ילדים רעים שכמותם. "התאריך הוא 10 בספטמבר 1938."

"עכשיו הם כבר בטח גמרו להזדווג," אמר שאלתיאל. "תזרקי את זה."

את מערכת התיוק האחרת ניהל זאניס, בכרטיסיות של שנים־עשר וחצי על עשרים סנטימטרים, בקופסאות נעליים שבהן היתה גם מפת עבודה של מרכזי הכוח בסלוניקי, וכאלה היו רבים. לפיכך כללה המערכת הזו כרטיסיות של בעלי אוניות ובנקאים, אנשי כמורה בכירים בכנסייה היוונית האורתודוקסית, קונסולים, תושבים זרים, עיתונאים, פוליטיקאים, פושעים מועדים וקורטיזנות - כל מי שנחשב. לנושא משרה שתפקידו היה לעבוד מאחורי הקלעים, היה חיוני ביותר לעקוב אחרי להקת הנפשות הפועלות.

התיקים, שתי המערכות, מילאו תפקיד מרכזי במשרד חסר שם בוִויה אגנטיה, בסיוע של שלוש כתבניות, שלושה טלפונים ועוד מכשיר אחד שהזכיר להם מפעם לפעם את נוכחותו בצלצול של פעמון קטן. כפי שעשה באותו רגע, ובזאת חילץ מפיו של זאניס מלמול של המילה "סקאטה" - שווה הערך היווני ל־merdeהצרפתי - שבה התכוון לומר "ומה עכשיו?" המכשיר, שעמד על שולחן משלו בפינה, היה דגם 15 של טלפרינטר מתוצרת סימנס, ועכשיו, לגמרי ביוזמתו, הוא התחיל להדפיס, מהר ובכעס, דף שעלה לאטו מהחריץ שמעל למקלדת. זאניס נעמד ליד השולחן וקרא את הטקסט בעת שהופיע.

לשאלתכם מ־6 באוקטובר 1940 נקודה בתחנות גבול ראשיות שום רישום של רנו מדגם לא ידוע מספר רישוי 549 SKשנכנסה לבולגריה ב־48 שעות אחרונות נקודה שום רישום של אזרח יווני ק ל סטאשו במשרד זה נקודה

חתום לזארֶף סוף

הטלפרינטר המתין, השמיע את תקתוקיו במשך שלושים שניות ואחר כך נדם. טוב, חשב זאניס, ניסיתי. תחושת בטן אמרה לו שסטאשו נמלט לבולגריה, והוא ביקש מסיבילה לשלוח טלקס לידידו הוותיק איוָון לזארף בסופיה. אילו חשב שסטאשו ריגל למען בולגריה - הנחה הגיונית בהחלט - הוא לא היה עושה זאת, אבל הקברן, שהיה אזרח יווני ממוצא בולגרי, ריגל למען גרמניה או לפחות למען מישהו שנשא תעודות גרמניות, ולכן נטל זאניס סיכון. ומדוע לא? הוא הכיר את לזארף שנים, הם בילו יחד והרבה בברים יווניים ובולגריים כששניהם היו בלשים. פעם הם היו מדברים בטלפון - בעיקר בגרמנית - אבל עכשיו, כשזאניס היה איש משטרה בכיר ולזארף ראש מחלקת בילוש, הם קיימו את התקשורת ביניהם בטלפרינטר.

על פי ההיגיון נבעה רכישת הציוד של סימנס מדחף להנהיג קִדמה, אך לא כך היה הדבר. ככל שהגרמנים צברו כוח באירופה, התחפרו חברות גרמניות עמוק בארצות הבלקן, רכשו חומרי גלם במחירים כדאיים ובתמורה מכרו טכנולוגיה, לעתים קרובות באמצעות סחר חליפין. חיטה רומנית נעה מערבה, ובכיוון הנגדי באו מצלמות לָייקה, אספירין, מפוחיות פה, ובכמה תחנות משטרה בערים הגדולות והקטנות בדרום אירופה, מערכות טלפרינטר. במקרים רבים, הרכישה לא היתה מתוך בחירה אלא הוכתבה על ידי מדיניות חוץ חששנית מאוד - אנחנו חייבים לרצות את האנשים האלה, לרכוש את המכשיר הארור! וכן, היו סיפורים על תרנגולות שדגרו על טלפרינטרים בכפרי סרביה, ולא, לאיש באמת לא היתה שום כוונה לרדוף אחרי מי שגנב את העז שקצין משטרה רומני שם עליה עין. אבל השיטה בכל זאת עבדה, ועד מהרה נוכחו כמה שוטרים בלקנים שהיו לה השימושים שלה.

 

10 באוקטובר. "הוטל לוקס פאלאס", סלוניקי.

אולי זאת רק המלחמה שגולשת דרומה.

קצה הסיגריה שלה היה מוכתם בשפתון אדום כהה, צבע שהדגיש את שערה השחור ואת עורה החיוור. מהממת, חשב זאניס, זאת המילה בשבילה. ומפתה, תענוגות לעתיד נרמזים במעמקי מבטה. והוא ידע שהיא שקרנית, כי לא היתה לה שום כוונה להיכנס למיטה, לא איתו ולא עם מישהו אחר; והיא חשובה, האישה הזאת, היא לעולם לא תעשה דברים כאלה. אבל היא גם מפוחדת, ולא רגילה לכך, ולכן היא מפלרטטת מעט עם השוטר יפה התואר, כי היא זקוקה לעזרה.

הוא פה, בחליפתו הטובה ביותר, במלון הטוב ביותר שהעיר יכולה להציע, על פי עצתו של שאלתיאל. לא, על פי בקשתו, אף שזו נוסחה בהחלט בעדינות. זה היה עניין יהודי, יוזמה של אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית הספרדית, שידע להגיע אל זאניס באמצעות שאלתיאל.

היא הזמינה קפה והושיבה את זאניס בכורסת קטיפה חומה, סובבה מעט את הכיסא של המכתבה והתיישבה על קצהו, מולו. עקבים צמודים, יציבה זקופה. "פראו קרֶבּס זה נורא רשמי," אמרה בגרמנית רהוטה והגויה לעילא. "כולם קוראים לי אֶמי, קיצור של אמיליה."

"ואני קוסטה, קיצור של קונסטנטין. שם המשפחה שלי הוא זאניס. והם?"

הוא התכוון לשני ילדים, הילד בן שבע, שִיער, והילדה כבת תשע, שנראו כמו יושבים בסצנה מבוימת, מעבר לדלת חדר שינה פתוחה. הם היו לבושים להפליא, יהודים על פי מראם, הילדה קראה בספר והילד צייר בעפרונות צבעוניים.

"נתנִאל ופאולה." הילדה נשאה את מבטה מהספר, חייכה אל זאניס ואחר כך המשיכה לקרוא - או העמידה פנים שהיא קוראת.

"ילדים יפים, ואת ודאי גאה בהם."

שתיקה. היא היססה, היסוס של "שאשקר?" שכמותו ראה זאניס פעמים רבות בעבר. היא ינקה מהסיגריה שלה, הטילה את האפר במאפרה ולבסוף אמרה, "לא."

"את לא גאה?" הוא חייך. ברור שהיא לא התכוונה למשהו כזה.

"הם אינם הילדים שלי." אחר כך חרָטה. "זה משנה?" היא חששה שעשתה טעות.

"זה לא משנה, אבל זה מעניין. אני בטוח שתסבירי."

המלצר הגיע, הביא קרואסונים, חמאה, ריבה, מאפים יווניים וקפה. כשהזמינה, כיסתה את כל האפשרויות. "חשבתי שאולי תרצה לאכול."

"אולי אחר כך."

המגש הונח על שולחן והיא נתנה תשר למלצר.

"לפני יומיים הגעתי אל הגבול הטורקי, במה שנקרא פעם 'האוריינט אקספרס', אבל קצין מכס אסר עלינו את הכניסה ולכן אנחנו כאן, בסלוניקי."

"קצין מכס טורקי?" הוא אמר.

ואחר כך עשה את תנועת הבקשיש הקלאסית של אגודל מתחכך בשתי אצבעות והרים את גבותיו.

היא הבינה את ההצגה. "אה, ניסיתי, אבל איכשהו הצלחתי ליפול על הפקיד הישר היחיד בלוואנט."

"למה הוא לא הרשה לכם להיכנס, אמי?"

"בעיה כלשהי בתעודות."

"הן חוקיות?"

"חשבתי שכן. אמרו לי שכן."

"מי?"

"עורך דין בברלין. שילמתי לו כדי שישיג לי את התעודות המתאימות. אשרות כניסה לטורקיה, אבל מה שקיבלתי היה - הממ... מפוברק. תעודות מזויפות. זה מה שהקצין אמר."

"ואז הצעת לו שוחד?"

"התחלתי, אבל היית צריך לראות את הפרצוף שלו. אני חושבת שהוא היה מכניס אותנו לכלא."

זאניס הנהן בהבנה. "אנחנו כאן חושבים שתמיד מוטב להימנע מבתי כלא טורקיים. אֶמי, אם הם לא שלך, של מי הילדים?"

"של חברה. חברה שלמדה איתי בבית הספר. חברה יהודייה. היא לא יכולה לצאת מגרמניה, וביקשה עזרה. התנדבתי להוציא את הילדים. לאיסטנבול - שם יש אנשים שידאגו להם."

"שם תגורי גם את."

היא נדה בראשה לאטה לשלילה, אחר כך כיבתה את הסיגריה והצמידה את הבדל אל הזכוכית. "לא, אני אחזור."

"סלחי לי, אבל אני הנחתי שאת יהודייה."

"זה נכון."

זאניס לא השיב. היה שקט מאוד בקומה העליונה של ה"לוקס פאלאס". מהמסדרון שמחוץ לחדר הוא שמע זמזום של שואב אבק. הוא קם, ניגש לחלון והשקיף החוצה אל הים, אל אוניית קיטור ועמוד העשן שעלה ממנה אל השמים. כשחזר אל הכורסה היא פגשה בעיניו. מהממת, חשב שוב, וחזקה, חזקה הרבה יותר מכפי שחשב בפעם הקודמת. במה נתקלתי פה? הוא התיישב שוב בכורסה, רכן קדימה ודיבר בשקט. "את לא חייבת להגיד שום דבר, אם את לא רוצה. אני בכל זאת אעזור לך."

היא הנהנה בהכרת תודה על ההבנה שגילה. בחדר השינה אמר הילד בקול גבוה במעט מלחישה, "זה צריך להיות ירוק?"

"לא, כחול," אמרה הילדה.

אמיליה קרבס רכנה לעברו והנמיכה את קולה. "היה להם קשה מאוד. הם לא יכלו ללכת לבית הספר, הם בעצם לא יכלו לצאת מהבית - ברלין ברוטלית עכשיו. אתה מבין?"

הבעתו אמרה שהוא מבין היטב.

"לכן, חברתי ביקשה ממני שאוציא אותם למקום בטוח, כי היא ידעה שאני יכולה לצאת מגרמניה ולהיכנס אליה. 'קרבס' הוא קולונל הוגו קרבס, בעלי, אדם שיש לו השפעה רבה."

"במפלגה?" הוא התכוון למפלגה הנאצית והקפיד לדבר בקול קל ורגיל.

"בחיים לא." היא נעלבה. איך הוא יכול בכלל להעלות על דעתו דבר כזה, וקולה ידע איך להיות נעלב. "לא, הוא לא כזה. הוא קצין מקצועי. הוא משרת במטה הכללי של הוורמאכט, מנהל לוגיסטיקה - רכבות שיגיעו בזמן לאן שצריך, שיהיו מספיק גרביים - זה לא זוהר, אבל זה די חשוב."

"אני יודע מה זה," אמר זאניס. "על הדרכון שלך מוטבעת האות J? כמו שהחוק מחייב עכשיו בגרמניה?"

"לא, לא, לא על שלי. הם לא יעזו."

"מן הסתם. לא כשאת נשואה לאדם במעמדו, והוא, יש להניח, לא יהודי. הוא לא יכול להיות יהודי, במצב הנוכחי בגרמניה."

"הוא לותרני, ממשפחה מיוחסת ועתיקה, אם כי לא שום דבר מיוחד. הכרנו, התאהבנו והתחתנו - הוא אדם נפלא. לא יכולנו להוליד ילדים, אבל חיינו חיים טובים, ואז היטלר עלה לשלטון. הוא היה פורש מהצבא, אבל הבין שעם אישה יהודייה, מוטב לנו שיישאר במקומו."

זאניס הנהן, מכיר באמת לא נעימה. וגם, חשב, לוגיסטיקה היא המילה. איך להוציא את האישה הזאת ואת שני הילדים לטורקיה? "את יכולה לומר לי איך, לאחר שתגיעו לאיסטנבול, תכננת לחזור לברלין?"

"לא ראיתי בכך בעיה," אמרה בהיסוס, בלי להבין למה הוא מתכוון.

"באוניית קיטור?"

"חס וחלילה. יהיה מהיר יותר לטוס. מאיסטנבול לבוקרשט, ומשם לברלין. ללופטהנזה יש טיסות לכל המדינות הניטרליות."

"אבל לא טסת לאיסטנבול. אני מתאר לעצמי שעם שני ילדים זה היה יקר."

"זאת לא היתה הסיבה. כסף לא מעניין אותי. הוגו ואני חשבנו ששלושתנו אולי נבלוט קצת יותר מדי ב'טֶמפֶּלהוף' - אנשי הגסטאפו שורצים שם בכל מקום, בשדה התעופה - והחלטנו שמוטב שניסע ברכבת. בשלבים, אתה מבין, קודם לווינה, אחר כך לבודפשט, בלגרד, סופיה ומשם לאיסטנבול. הגענו עד ביקורת הגבולות באדירנה בטורקיה."

"אבל חזרתם לסלוניקי."

"כי ידעתי שבסלוניקי יש יהודים - 'ירושלים של הבלקן' וכל זה."

"כן, פעם הם היו הרוב כאן, והם עדיין קהילה גדולה."

"לא ידעתי מה עוד לעשות. חזרה לברלין לא באה בחשבון, כמובן."

"למה?"

"מפני ש..." הוא השתתקה ואחר כך אמרה, "מפני שזה יהיה... כישלון."

"ואת אינך נכשֶלת."

"איך אני יכולה?" בהסטת מבטה היא התכוונה לילדים שבחדר השינה.

זאניס חשב לרגע ואחר כך אמר, "יש בכל זאת דבר אחד שאני לא מבין."

"שאל מה שתרצה." היא עודדה אותו בחיוך. הם הרי כבר היו כמעט ידידים, כך קיוותה.

"אמרת שכסף לא מעניין אותך, ואני לא רוצה לחטט בעניינים שלא נוגעים לי, אבל אני מניח שלא התכוונת למשכורת של קולונל בצבא."

"ואתה לא רוצה לחטט בעניינים שלא נוגעים לך?" מבט שובב ומשועשע.

תורו של זאניס לחייך.

"יש לי כסף משלי. אני אמיליה קרבס, אבל הייתי, ואני מניחה שאני עדיין, אמיליה אדלר. שם שהיית מכיר אילו היית גרמני. אמיליה אדלר, ממשפחת אדלר בפרנקפורט, בנקאים פרטיים מאז ימי הביניים, ועשירים מאוד מאוד. זהו, אמרתי את זה."

זאניס לא הבין והדבר ניכר עליו. "עכשיו? במשטר הנאצי? לי היה רושם שהם גנבו את כל הכסף היהודי בגרמניה, אילצו יהודים למכור את העסקים שלהם, אסרו על אנשים שעזבו את הארץ להוציא את כספם. זה לא נכון?"

"לא לגמרי. מפני שברגע שהנאצים תפסו את הכסף הם היו צריכים לעשות בו משהו. חלק ניכר ממנו עבר לשווייץ, אבל סכום גדול הופקד אצל סבי, בבנק אדלר בפרנקפורט. וזה מפני שהוא משלם ריבית של שנים־עשר אחוזים - מה שבשווייץ, תאמין לי, לא עושים."

זאניס התרשם. "שנים־עשר אחוזים."

"אין שום אפשרות שהוא יכול להשקיע בערכים כאלה, כמובן, אם כי הנאצים חושבים שהוא יכול - היהודים הנוכלים, שפועלים בסתר... אבל למעשה, הכסף בא מהמשאבים הפרטיים שלו, וזוהי צורה אלגנטית למדי של שוחד."

כעבור רגע אמר זאניס, "שתפעל תמיד?"

"לא, אבל לעת עתה, אולי למשך שנה או יותר. הוא ידע שהם יבואו לחפש אותו, הוא ידע את זה כבר ב־1936, אז הוא הלך לחפש אותם. בעדינות. על פני השטח הוא אדם עדין מאוד, למרות שהוא בעצם לא כזה."

"וגם את לא."

"גם אני לא."

"ואביך עובד בבנק?"

"אבי מת לפני עשר שנים."

"אני מצטער לשמוע."

"בפָּרָס, שם היו לו איגרות חוב לבניית מפעלי המים."

"מ... מחלה?"

"מתשוקה. התקף לב בבית בושת. אנחנו אוהבים לחשוב שהוא מת מאושָר. ובכן, הֶר זאניס, לפניך הסיפור כולו."

"כמעט. הייתי רוצה לדעת איך הצלחת להבטיח אישורי יציאה לילדים."

"העורך דין עשה את זה - לפחות משהו הוא עשה בסדר."

"איך הוא עשה את זה? את יודעת?"

"בעזרת שוחד, לדבריו. חמישים אלף רייכסמארק. זה לפחות מה שאני שילמתי לו, מלבד שכר הטרחה שהוא קיבל, אבל כל מה שיש לי הוא המילה שלו." היא משכה בכתפיה. "ייתכן שזה היה פחות."

זאניס הרים שתי גבות - הרבה כסף. "מה, בדולרים זה עשרים וחמישה אלף? אנשים יכולים להתקיים מסכום כזה שנים."

"קרוב יותר לעשרים, אני חושבת. בכל זאת, סכום רציני. עסקה מסוג כזה נעשתה יקרה מאוד ברייך. הנאצים הם אכזרים ופושעים, אבל תודה לאל הם גם רודפי בצע. האידיאולוגיה, אצל רבים מהם, מגיעה רק לעומק של העור - הם אוהבים כוח והם מאוד אוהבים כסף."

"טוב, אני אצטרך את אישורי היציאה, ליום־יומיים, אולי ליותר."

כשהלכה להביא את התיק שלה, קם זאניס ממקומו ואמר, "עכשיו אני חושב שאשתה קפה - מותר לי למזוג לך ספל?"

"אנא."

"נתנאל?" אמר זאניס. "פאולה? אתם רוצים עוגה?"

 

12 באוקטובר. "קלוב דה סלוניק".

זה היה המקום בהא־הידיעה בעיר, עד כדי כך שאפילו ואנגליס רב ההשפעה התקשה לצרף את זאניס כחבר. "לא זו בלבד שהייתי צריך להפעיל לחץ במקומות מסוימים," אמר לו הזקן, "הייתי צריך לעשות את זה חזק." אבל לזאניס היה חיוני ביותר להיות חבר במועדון הזה, כי כמה מהעסקים החשובים ביותר בסלוניקי נעשו שם, בבניין המועדון שבקצה המפואר של כביש החוף. האווירה בחדר האוכל המרוהט במהגוני כהה, עם הנוף של הים וטקס ארוחת הצהריים המהוסה - השיחות המלוחשות, ורמזים בלבד של נקישות כלי חרסינה וכסף - היתה של פריווילגיה נשגבת.

בדיוק התפאורה המתאימה לגֶ'לֶבּי, הקונסול הטורקי, שיכול בקלות להיות גרסה קולנועית של דיפלומט. ג'לבי - שיער כסוף, חיוך רגוע, פומית שנהב לסיגריות. רוקסן תיארה אותו פעם כ־debonair- הטיפוס שהסלונים של אירופה הם הסביבה הטבעית שלו. המלצר הגיע, הם הזמינו כלאחר יד - האוכל שם היה אלגנטי מכדי להיות טעים - וזאניס הביע את הכרת התודה שלו לג'לבי, שניאות להיפגש איתו בהתראה קצרה כל כך. האפֶּריטיפים הוגשו. זאניס אמר שהוא זקוק לטובה, הבעתו של ג'לבי השתנתה אך במעט - כן? - וכך זו היתה עתידה להיות מעין ארוחת צהריים מתוחכמת בטיבה, מבוססת על מעין הבנה מתוחכמת ביותר של חיים ופוליטיקה, אם כי מתוחכם מעט פחות היה הנוף שנשקף מהחלון, שם נראתה אוניית סוחר שנפגעה מטורפדו באותו בוקר, בוערת בעת שהם סעדו. בעיקר עשן שחור, אבל אם יצא לך להעיף לשם מבט בדיוק ברגע המתאים, יכולת אולי להבחין בנקודה בהירה של אש.

"היא אישה תרבותית ביותר," אמר זאניס. "יהודייה ואישיות שיש לה עמדה בחברה הגבוהה של ברלין."

"באמת?"

"כך נראה."

"אז היא ודאי עשירה מאוד. אני חושש שהאחרים..."

"אני יודע."

"היא בקשיים?"

"אפשר לומר. היא מנסה להוציא ילדים של חברה מברלין."

"לטורקיה?"

"כן. תשתה עוד כוסית?"

"אה, אני לא יודע..."

"מלצר?"

"אדוני?"

"עוד שתיים, בבקשה."

"לא כדאי שאני..."

"בוא נשתגע קצת, טוב? תנומה אחר הצהריים..."

"אולי אתה יכול..."

"אתה עסוק?"

"זה מפחיד. חצי עולם צובא על הפתח, ואני כבר עברתי את מכסת אשרות הכניסה של ינואר, והממונים עלי באיסטנבול מתחילים להעיק."

זאניס נענע בראשו. "מלחמה ארורה."

"יכולנו להסתדר בלעדיה, זה בטוח. למה שלא תבריח אותם פנימה? כולם עושים את זה."

"הם ילדים, אחמֶט. ילדים מתוקים. אני לא רוצה שהם יעשו במכנסיים בכל פעם שאיזה שוטר יביט בכיוון שלהם ברחוב."

"כן, נכון, אתה צודק. הם יזדקקו לתעודות אמיתיות."

"תוכל לשכנע את איסטנבול?"

"הממ, כן ולא. אבל האמת היא שאולי אצטרך למרוח מישהו."

"טוב, זאת לא תהיה בעיה."

"לא?"

"לא, אני חושב שלא."

ג'לבי הוציא סיגריה מקופסת כסף ותחב אותה לפומית.

זאניס הבעיר מצית, ושעה שרכן אל הלהבה אמר ג'לבי, "מה דעתך על ארבע מאות?"

"אני מניח שאתה לא מדבר על דרכמות."

"דולרים."

"לכל אחד?"

"כן. מבוגר ושני ילדים."

"היא יכולה להשיג דולרים?"

"בסלוניקי?"

ג'לבי הנהן בינו לבינו בשעשוע: אלא מה. "אשלח את מאדאם אוּרגלוּ, נניח מחר אחר הצהריים?"

"אחכה לה. יש לי איתי מעטפה - אשרות יציאה מגרמניה. תוכל למצוא בהן את המידע."

"בדרך החוצה," אמר ג'לבי.

זאניס הנהן בהסכמה. כל כך אלגנטי חדר האוכל של ה"קלוב דה סלוניק", לא מקום להעביר בו מעטפות מעל השולחן.

 

שמים כחולים, באותו יום אחר הצהריים, אוויר נוצץ אחרי הגשם, הר אולימפוס עם הפסגה המושלגת נראה מעבר למפרץ. זאניס חזר ברגל למשרד בוויה אגנטיה הסואנת. הוא לא מיהר. התעכב להסתכל בחלונות הראווה. הוא רשם לעצמו במחשבה להתקשר לאמיליה קרבס כשיגיע למשרד כדי לתת לה זמן להכין את דמי השוחד - שהיה מסופק אם משהו מהם יגיע בכלל לאיסטנבול - כך שלמחרת אחר הצהריים הוא יוכל לתת למאדאם אורגלו מעטפה.

הוא לא חיבב במיוחד את מאדאם אורגלו, שנחשבה למרגלת הראשית של ג'לבי. בשנות החמישים לחייה, עם חזה יונה, גוף עבה, משקפיים תלויים בשרשרת על הצוואר ולשון חריפה. ספיראקי מ"ביטחון המדינה" טען שהיא פועלת כרב־מרגלים בשירותם של סוכנים חשאיים שונים - "משדרת הודעות מוצפנות בימי שני וחמישי בלילה," אמר, "מהקומה העליונה של הצירות." זאניס הניח שהוא צודק, כשהתבונן בתצוגה של מחבטי טניס ובכרזה של בלונדינית בעיצומה של חבטת גב יד, אך תהה איזה סוג של מודיעין סודי רוצים הטורקים להשיג בסלוניקי. על כל פנים, יהיה הדבר אשר יהיה, הוא לא ממש הזדעזע מהרעיון.

אחרי הכול הם נלחמו בטורקים מאז ומתמיד - המקרה המפורסם היה בטרויה, בתקופה ההומֶרית, אך זו ודאי לא היתה הפעם הראשונה. בפעם האחרונה זה החל ב־1919, כשצבאות יוון פלשו לטורקיה וכבשו את עיר החוף סמירנָה. היו אפילו דיבורים באותם ימים על השבת קונסטנטינופול - היא ביזנטיון - הבירה הגדולה של האימפריה הביזנטית שנכבשה בידי הטורקים המוסלמים ב־1453. הם החזיקו בה די זמן, לא?

ובכן, הם עדיין החזיקו בעיר, שהיתה עכשיו איסטנבול. וצבאות טורקיה כבשו מחדש את סמירנה ב־1922, שרפו את העיר, שחטו את האוכלוסייה היוונית ושינו את שמה לאיזמיר. בשנה שלאחר מכן נחתם הסכם: שלוש מאות וחמישים אלף טורקים עזבו את יוון ומיליון וחצי יוונים באו ליוון מטורקיה, חזרו לביתם, שממנו נעדרו אלף שנה. לפיכך, בסתיו 1940 עדיין היתה טברנה שנקראה "סמירנה הנבגדת", ששכנה במה שנודע פעם כרחוב בסיליוס־קוטל־הבולגרים. שמו של הרחוב שונה ל"רחוב הפרנקים", לזכר עוד כיבוש אחד. אין כל קושי למצוא שמות חדשים בעיר שמספר המלחמות בה עולה על מספר הרחובות.

 

כשחזר למשרד טלפן אל אמיליה קרבס ב"לוקס פאלאס". היא התרגשה מאוד, היתה קרובה לדמעות - וכנראה קרובה ככל שהיתה אי־פעם - שאילו הזילה אותן הן היו דמעות של הקלה. כן, יש לה הכסף, ומיד אחרי השיחה היא תצא ותקנה דולרים. ניצחון. הוא הניח שכך יש לקרוא לזה: שני ילדים שיישלחו לגדול בארץ זרה, וייתכן שלעולם לא יראו עוד את הוריהם, אך לפחות יישארו בחיים.

ולפנות ערב ב־16 באוקטובר הוא נסע במונית לתחנת הרכבת כדי שאמיליה והילדים יוכלו לעלות על האקספרס שיצאה ב־17:20 לאיסטנבול. באולם ההמתנה ישבו נתנאל ופאולה בשקט - בשקט רב מדי. יותר מדי כבר קרה להם, ואמיליה קרבס נתנה לו דף נייר של ה"לוקס פאלאס" עם כתובתה ומספר הטלפון שלה בברלין. "יום אחד," אמרה, "אולי אוכל לגמול לך על הטובה הזאת."

"אולי," הוא אמר, והתכוון, מן הסתם לעולם לא.

"לפי הצורה שבה העולם מתנהל בימים אלה, אין לדעת מה צופן העתיד." הרכבת המתקרבת השמיעה את צופרה והיא הניחה יד על זרועו. "לעולם לא אוכל להודות לך מספיק," אמרה, "על שעזרת לי."

"את לא צריכה להודות לי," הוא אמר. "מי היה יכול לסרב?"

 

הוא הקדים לצאת מהמשרד באותו יום, וחזר לדירה שלו - שני חדרים קטנים בסמטה מרוצפת באבנים עגולות שנקראה סַנטָרוֹזה, בין תחנת הרכבת לנמל. לא האזור הכי טוב בעיר, על הגבול של מה שהיה הרובע היהודי לפני "השרפה הגדולה". הוא תכנן לשחק עם כלבת הרועים ההררית הגדולה שלו, מליסה - דובשנית - שתחכה לו בפתח הדלת אחרי יום עבודה קשה בשכונה. זה היה ערב, אחד מתוך שניים או שלושה מדי שבוע, שבו הלך אל בית אמו לארוחת ערב. מליסה תמיד התלוותה אליו בביקוריו אצל אמו.

היא היתה ילדה גדולה, שקלה ארבעים קילוגרם, עם פרווה עבה בשחור ולבן ופנים חלקות, חוטם ארוך ועיניים יפות - דומות לאלה של כלב הרים פירנאי. מליסה, שהיתה מלכת הרחוב, החלה את הבוקר שלה ביציאה איתו למשרד. היא ליוותה אותו למרחק בלוקים אחדים, עד למקום שבו אמרו לה חושיה שהוא אינו נתון עוד בסכנה של התקפת זאבים. אחר כך חזרה הביתה כדי להגן על ילדי השכונה בדרכם לבית הספר, ואחרי כן ליוותה את הדוור בסבביו. משסיימה את זאת היא השגיחה על לול התרנגולות בחצר של שכנה, וראשה נח על כפות גדולות. אם שועל נודד לא הופיע פתאום, היא חיכתה עד שהגיע הזמן לעשות את הדרך לבית הספר ולדאוג שהילדים יגיעו הביתה בשלום.

איש לא לימד אותה שום דבר מכל אלה, הכול היה בדמה, בא מההרים, שם אבות אבותיה - אולי צאצאיהם של כלבי הרועים הטורקיים - האָקבּאש - שמרו על עדרי צאן, אך לא רעו אותם. לפיכך היא אף פעם לא הלכה לפני בני חסותה או אחריהם, אלא תמיד נשארה בצד אחד. פקוחת עיניים ועצמאית. כשזאניס ניסה לרתום אותה לרצועה, היא הגיבה ברביצה ובסירוב עקשני לזוז. ואף על פי כן היא היתה ילדה נפלאה, מכפר הררי שתושביו התייחסו לכלבים בהערכה רבה. זאניס חשב שהוא בר מזל שהתאפשר לו לקנות גור מהמלטה מוצלחת.

היא עמדה כשהופיע, השמיעה נביחה אחת קלה לשלום, ואחר כך נהנתה ממשיכה לאחור של אוזניה היפות, מליטוף של החוטם ומכמה נגיחות של חיבה בפרוותה. ממול ישבו שתי זקנות על כיסאות מטבח - שתמיד הוצאו החוצה במזג אוויר נאה - והתבוננו במחזה בפנים קורנות. אחר כך הוא לקח אותה אל דירתו שבקומה העליונה. שתי קומות היו בבניין הצר. שלו היתה השנייה. "הערב אנחנו הולכים לסבתא," אמר לה. אוזניה של מליסה הזדקפו. בבית שברובע הטורקי הישן שליד הביצורים, תמיד נמצאו השאריות העסיסיות ביותר, שסבתו של זאניס נהגה להביא מהאטליז בערבים שמליסה באה לארוחה.

אבל הקניות לא הסתיימו בכך. בחברת אמו ואחיו ארי, ניהלה סבתו את מאבקיה בשווקים, והגיעה הביתה עם גבינת פטה קרמית טרייה, עם דג בורי צעיר, קלמרי או תרנגולת עם עור צהוב - הסוג הכי טוב של תרנגולות, הסוג היחיד של תרנגולות - ודאגה להשיג גם את הרגליים בשביל המרק. כן, הן פינקו אותו להשחית, התחננו שיישאר לישון, מה שעשה לעתים קרובות, ושלחו אותו הביתה עם שתיים מחולצותיו מורתחות עד לובן ומגוהצות למשעי.

 

17 באוקטובר. החיים חזרו לשגרה, תודה לאל. כמה תיקים הופנו למשרד - ועם רובם לא היה הרבה מה לעשות. אשתו של שוטר מקומי נעדרה. הם יכלו לעבוד על זה, וקרוב לוודאי לגלות שהיא ברחה עם המאהב שלה. מלבד זאת היה שקט. מוזר, מחצית היבשת כבושה בידי גרמניה, ובריטניה הגדולה עומדת מולה לבדה, ונלחמת על חייה - אבל שקט. היתה תקופה מסוימת שזאניס קיבל מכתבים מלורט בפריז, אבל עכשיו, עם הכיבוש, הגיעו המכתבים רק אחת לזמן רב. הוא השיב עליהם, בזהירות, בזהירות, בידיעה שהצנזור הגרמני יקרא אותם. כתב רק כדי שלורט תדע ששלום לו, שהוא חושב עליה לעתים קרובות, ומשהו על מזג האוויר בסלוניקי.

בערב של 17 באוקטובר, מסיבה. בביתו של פרופסור צעיר לספרות באוניברסיטה, ידיד של רוקסן יותר משהוא ידיד שלו, אבל הוא הלך ברצון. לרוקסן היה תיאבון עצום למסיבות. זאניס הלך איתה, חייך, דיבר והציץ בחשאי בשעונו. המסיבה המסוימת הזאת לא היתה שום דבר חדש - הבוהמה של החברה הגבוהה בסלוניקי התכנסה ליין ולרֶצינָה, לפיתויי גוף ולחברה - אבל זאת היתה, כפי שהתברר, אחת המסיבות החשובות יותר באותו סתיו, כי אליאס בא. אליאס, מלך משוררי העיר, ובעל עמדה והערכה עצמית מספקת לקרוא לעצמו בשם אחד בלבד, אולי הפרטי, אולי שם המשפחה, אולי לא זה ולא זה - אולי שם שנבחר בשל צלילו הערב לאוזן, מי ידע. אליאס ללא ספק נראה כמו מלך המשוררים, עם זקן נביאים לבן כשלג ושיער איינשטייני. "אין לו מסרק," אמרו חדי הלשון בעיר. "הוא פשוט מוציא את הנורה ותוקע אצבע בבית המנורה." לאחר שגילה את זאניס מתחבא בפינה - הם נפגשו פעמים אחדות - הקיש אליאס בעקביו והפזיל את מבטו, כזואולוג שנתקל בחיה מעניינת. "אה, זאניס, אתה כאן."

"נחמד לראות אותך, אליאס."

"אז איך החיים עם החברים מהעולם התחתון?"

"אני מתחמק מחברתם."

"באמת? גם אני."

"אתה עובד קשה בימים אלה?"

"כן, בהחלט. על ספר חדש שיֵצא בשנה הבאה."

"אני מצפה לקרוא אותו."

"יש לך הספרים האחרים שלי?"

"נתתי כמה מהם כמתנות, ויש לי אחד משלי. 'זריחה...' המ..."

"'זריחת האֵלה'."

"זהו."

"זה אולי לא הכי טוב שלי. זאת עבודה מוקדמת."

"אהבתי אותו," אמר זאניס. "את זה על הינשוף."

אליאס חשב זמן־מה. "'לילה בשדה'?"

"יכול להיות. אני לא זוכר בדיוק."

"'באישון לילה, מתעוררת הציידת לציד'? זה?"

"כן. זה."

"זאניס, זה לא בעניין הינשוף. זה בעניין - ובכן, אישה, אישה שהכרתי."

אתה הכרת אישה שאכלה עכברים? סקאטה! "אליאס," הוא אמר, "אני רק שוטר." הוא לא אמר, "רק שוטר פשוט," אבל למרות זאת אליאס שמע את ה"פשוט", ופירושו היה שזאניס לחץ על הכפתור המתאים, כי המילה עשתה אותו "פועֵל", "פועל של העולם", שמתישהו, באיזשהו עתיד מעורפל, יהיה "מאוחד".

"טוב, אולי יש איזה טעם בדבריך," אמר אליאס בקול שלא היה בלתי נעים. "אם אתה מקבל את זה מילולית."

זאניס חש שאליאס מתכונן להימלט, אבל הוא לא היה מוכן להרפות ממנו. "תגיד, אליאס, אתה עולה לפעמים להרים? פוגש ידידים ותיקים?" אמרו על אליאס, וזאניס האמין שזה נכון, שכאיש צעיר הוא הלך להרים ונלחם לצד הקלֶפטים. זה היה השם שניתן לאנשים מכפרי ההרים שנלחמו בטורקים - בעיקר כלוחמי מחתרת - שהיו לפעמים רועים ולפעמים שודדים וגם אנשי גרילה.

אליאס השתנה: יהירותו כאורח במסיבה נעלמה. "לא," הוא אמר בעצב, והיה עכשיו האליאס של חיים קודמים. "התשובה היא לא. אני לא רואה אותם. אני עולה לשם, בייחוד באביב, כי המקום הזה יפה כל כך, אבל מה שאתה מדבר עליו, לא, זה היה מזמן."

"נכון, לפני הרבה שנים. אבל אני מניח שהידידים הוותיקים שלך עדיין בסביבה. אלה ששרדו."

אליאס כילה את לגימת היין האחרונה. "אתה שואל כשוטר?"

השאלה לא מצאה חן בעיני זאניס. "לא, לגמרי לא. הימים ההם עברו מזמן, ואנשים במשפחה שלי עשו אותו דבר, נגד הטורקים. אני רק סקרן, ואם אתה באמת רוצה לדעת, אני תוהה אם כתבת על זה פעם."

אליאס הניד בראשו. "לא אני, אף פעם לא. שם למעלה, הסודיות היא דת, ואף על פי שזה היה מזמן, אנשים נשארים נאמנים לזה. לא שהייתי מתנגד להיפגש איתם שוב. כשאתה נלחם לצד אנשים, חייהם בידיך וחייך בידיהם. זה מעבר לכל דבר אחר - משפחה, אהבה, מה שלא יהיה. והם לא כמו האנשים כאן למטה. לדידם, חירות היא הכול. אתה יודע איך הם מכנים את עצמם, 'אַדֶספּוֹטוֹי', מי שאין להם אדון."

"כן, אני מכיר את המילה. הם לא היחידים."

"טוב, אולי לא, נראה."

"נראה."

"המלחמה."

"אתה חושב שהיא תגיע לכאן?"

"ארבעת פרשי האפוקליפסה, כן, כל כולה, ויהיו פחדנות ואומץ לב." אליאס היסס לרגע, ואחר אמר, "ברור שאני מקווה שאני טועה. הז'נדרמריה הטורקית היתה גרועה מספיק, תאמין לי, אבל האנשים האלה..." הוא השפיל את מבטו אל כוסו ואמר, "נראה שאזדקק לעוד קצת מזה."

"אני שמח שהיתה לנו הזדמנות לדבר," אמר זאניס.

אליאס אולי לא שמח כל כך. כשהנהן לשלום קצר וניגש למלא את כוסו, היתה הבעתו מוטרדת משהו. אך לא לזמן רב. הוא הגיע אל אמצע החדר וקרא, "הלנה! משוש לבי! איפה את מתחבאת?"

 

אנשים באו, איש לא עזב, החדר נעשה חם יותר, המסיבה נעשתה קולנית יותר, מישהו שם תקליט של רמבטיקו, אישה עצמה את עיניה ורקדה בלי להזיז את רגליה. זאניס דיבר עם אשתו של עורך דין, עם שחקן - "זה כמו סופוקלס, רק מודרני" - עם הפרופסור המארח, עם נספח התרבות של שגרירות גרמניה באתונה - "אנחנו הֶלֶנופילים מושבעים, אתה יודע, יש לנו תשוקה עזה ליוון" - והיה שקוע בשיחה נעימה עם ציירת, כשרוקסן הופיעה ומשכה אותו משם. "יש מישהו שאתה חייב להכיר," אמרה.

בחור גבוה שנשען על משקוף הדלת חייך בציפייה שעה שרוקסן הוליכה את זאניס לעברו. זאניס ידע מיד שהוא אנגלי: שיער בצבע חול משוך מעל מצח נאה, קמטים של גיל עמידה מוקדם בפנים צעירות, ששיוו לו מראה של נער מבוגר.

"זה פרנסיס אסקוֹוִיל," אמרה רוקסן. היא נתנה לַשם מעט טעם מיוחד, כאילו זאניס היה אמור לדעת מי הוא. "סופר המסעות," הוסיפה.

"שלום," אמר אסקוֹוִיל, חייך ולחץ את ידו. הוא לבש את חולצתו עם צווארון פתוח וכפתור אחד לא רכוס, מקטורן טוויד ישן היה תלוי לו על הכתפיים והוא לגם בירה מבקבוק.

"נעים מאוד," אמר זאניס באנגלית הרצוצה שלו.

"אני מקווה שתתייחס בסבלנות ליוונית שלי," אמר אסקוֹוִיל ביוונית.

"פרנסיס למד לימודים קלאסיים בקיימברידג'," אמרה רוקסן.

"יוונית עתיקה," אמר אסקוֹוִיל בהתנצלות. "אני מנסה ללמוד את השפה המדוברת. תצטרך לסלוח לי אם אומר דברים מוזרים."

"כולנו אומרים דברים מוזרים, כל הזמן. בכל מיני שפות."

ההערה כנראה שעשעה את אסקוֹוִיל. "רוקסן מחבבת אותך."

"אתה כותב על סלוניקי?"

"אני חושב שאעשה זאת. אנסה."

זאניס לא הבין. "לא הגעת לכאן מבריטניה, נכון?"

אסקוֹוִיל צחק. "זה רעיון! 'למרות המלחמה'," אמר ורימז על גרשיים בשינוי דרמטי של קולו. "'יצאתי לסלוניקי שלנו, באוניית הקרב העליזה "ואלוריוס"!' לא, לא, כשהכרזנו מלחמה ב־39' הייתי במקרה באלכסנדריה, וקיבלתי עבודה בעיתון אנגלי מקומי. לא עבודה מי־יודע־מה - היא בקושי משתלמת, אתה יודע - אבל הם מאפשרים לי לפרסם מדי פעם כתבות מסע."

מזווית עינו ראה זאניס שאת רוקסן אפף זוהר של אישה ששני ידידיה טובי המראה הסתדרו ביניהם יפה. הוא הנהן, עכשיו אני מבין, ואחר כך אמר, "בכל זאת, אני בטוח שבזמן מלחמה קשה למצוא מקומות לכתוב עליהם."

"רק הניטרליים. 'סקי בשווייץ הקפואה!' 'ביקור בספרד שטופת השמש!' והאמת היא שאפילו לארצות האלה קשה להגיע."

"לפחות יש סלוניקי," אמר זאניס. "או כל מקום אחר ביוון או בטורקיה."

"והנה אני כאן. לא לכתיבת המסעות המוכרת של 'בוא ותראה את זה', אלא יותר מתוך משאלת לב בימים אלה, תזכורת לזמנים טובים יותר."

"רק לקוראים באלכסנדריה?"

"אה, אני מניח שהרשימות יתפרסמו בעיתונים הבריטיים. ב'דיילי אקספרס' על כל פנים. הם תמיד מפרסמים את הכתבות שלי."

"טוב, אם אוכל לעזור... איפה אתה מתאכסן?"

"היה לי מזל. רוקסן עזרה לי למצוא מקום בכפר דייגים, בהמשך חצי האי. כולו בתים מסוידים לבן, סמטאות קטנות עם מדרגות אבן, עצי ברוש - אתה יודע."

"picturesque," אמרה רוקסן באנגלית.

"אלוהים, רוקסי, אל תגידי את המילה הזאת."

"שפירושה...?" אמר זאניס.

"חמוד." עכשיו היא התעללה באסקוֹוִיל. ואחר כך, לזאניס, "ציורי, יפה, בסגנון הישן."

"הם באמת יפים, הכפרים האלה," אמר זאניס. "ואפשר לקנות שם יופי של אוכל מהדייגים. אגב, התכוונתי למה שאמרתי, בקשר לעזרה. אם יש לך בית משלך, זה נשמע לי כאילו תהיה פה איזה זמן."

"אולי חודש - זאת מעין חופשת עבודה. ולמען האמת, אני שמח שהסתלקתי משם. אלכסנדריה בלתי אפשרית עכשיו. חיילים וימאים בכל מקום, רבות מהמשפחות הוותיקות עזבו לאזורי הכפר." הוא השתתק, מהורהר, ואחר כך השיב על שאלה שזאניס לא שאל, "ניסיתי להתגייס, ב־39', אבל..." הוא טפח על לבו ואחר כך נענע את ראשו על האידיוטיות שבכל זה. "קשה להאמין, אבל דחו אותי - טיפסתי על הרים, רצתי אחרי רכבות, רכבתי על גמלים - ועכשיו אמרו לי שהלב שלי לא טוב."

שקרן, חשב זאניס בחיוך מלא אהדה.

רוקסן הניחה יד על זרועו של אסקוֹוִיל. "הלב שלך בסדר גמור, יקירי."

"אני חושב כך. על כל פנים, אנחנו נלחמים עכשיו נגד האיטלקים, במדבר לוב. והמצב כרגע הוא ששני הצדדים תקועים בקיפאון. אבל אם משהו ישתבש, אני מניח שהם ישקלו שוב."

"עד אז," אמר זאניס, "אני מקווה שתיהנה מהשהות שלך בסלוניקי, מר אסקוֹוִיל."

"אנא, קרא לי פרנסיס."

 

היה מאוחר מאוד, זמן לא רב לפני הזריחה, במיטה השקועה של רוקסן ב"פנסיון בסטסיני". זאניס שהיה עייף מחברה של אנשים רבים מדי ומבוסם מיין רב מדי, התכוון להביא את רוקסן הביתה ולחזור לדירתו, אבל היא התעקשה שיעלה לכוסית משקה, וכך, מעניין לעניין... מסיבות תמיד עוררו אותה, וללהיטותה היתה השפעה חזקה עליו. מה שהוליך אל מצבה הנוכחי: מסופקת, חתולית וישנונית, ואמצע גופה הלח דבוק אל ירכיו, שעה שהם שוכבים זה מול זה, על צדי גופם. אינטימיים וחמימים, אך זמנית. הוא ידע כי בעוד שעה קלה היא תזוז מעט, ואחר כך יותר. אבל עכשיו היא עדיין לא זזה, ולפיכך הוא הביט בעצלתיים בזוהר האדום שבקצה הסיגריה שלו.

"מה הלך בינך לבין אליאס?" היא שאלה.

"שום דבר מיוחד."

"זה נראה יותר מרכילות."

"אה, נעוריו המבוזבזים."

"נעוריו המבוזבזים? כל חייו המבוזבזים, אתה מתכוון, הסאטיר הזקן."

"הוא ניסה להתחיל איתך?"

"בוודאי. עם כל אישה שהוא פוגש."

"טוב, אבל לא על זה דיברנו. הוא נלחם עם הגרילה, הקלֶפטים, מזמן, ודיברנו על זה. קצרות."

"לא בדיוק מבוזבזים, מנקודת המבט היוונית."

יופי, אז בואי נדבר על פוליטיקה. במקום להשיב, זאניס פיהק.

"אתה לא הולך להירדם עכשיו, מה?"

"עוד לא..."

"מה אתה חושב על פרנסיס?"

"בחור נחמד. ומרגל, כמובן."

"באמת? פרנסיס?"

"כן, את לא רואה?"

"לא. איך אתה יודע?"

"סיפור טיפשי, על חופשת עבודה באמצע מלחמה."

"באמת." היא חשבה על כך. "מרגל בריטי."

"או סוכן חשאי. זה או זה, תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל הוא עובד בשירות אחד משירותי המודיעין, ואולי גם זמן רב. הוא באמת כתב מסעות?"

"כן, ומהטובים שבהם. ברמה של רוברט ביירון ולי פֶרמור ואוולין וו. הם כולם מרגלים?"

"יכול להיות. סביר יותר להניח שהם גויסו, אחד, שניים או כולם, אחרי 38', כשהיה ברור לגמרי, לכל העולם חוץ מצ'מברליין, שבריטניה תהיה חייבת לצאת למלחמה."

"ואתה... אני לא יודעת... תעקוב אחריו?"

"אני מסופק. הבריטים הם ידידים שלנו. למעשה, הבריטים הם פחות או יותר הידידים היחידים שלנו. אני לא יודע מה הוא רוצה פה, אבל אני לא חושב שיש לו - או שעלי לומר שיש להם - כוונות רעות." מתוך עייפות מהשיחה הוא הוריד את ראשו ועבר על פטמתה בשפתיו. "איך שלא יהיה, את בריטית, ואת חברה שלי."

היא לא השיבה.

במקום זאת התמתחות מזמינה, ואחר כך, שם למטה, היא נעה. הוליכה את ידה מתחת לזרועו והצמידה אותה אל אחוריו, משכה אותו קרוב יותר אליה ומיקמה שוב את רגליה סביב ירכיו. היא אמרה "הממ" שבקושי נשמע ושוב נעה, החליקה.

 

27 באוקטובר. לפנות ערב, טלפון מאחד הבלשים - בלש־מפקח בדרגתו במח"פ, "המחלקה לחקירות פליליות" של סלוניקי. אחד מנכבדיה החשובים ביותר של סלוניקי, בנקאי, לא הופיע לעבודתו בבנק זה שלושה ימים. סגנו טלפן אליו, לא היתה תשובה, אחר הלך לביתו ודפק על הדלת. שוב לא היתה תשובה. כשחזר לבנק התברר שסכום גדול של כסף מזומן - דרכמות בשטרות בעלי ערך גבוה, פרנקים שווייצריים, לירות אנגליות - נעלם.

זאניס הכיר את הבלש, שהיה צעיר לתפקיד הזה, שאפתן ויהיר, והתהדר בשפם גנדרני קטן ומגבעת חומה אפורה יקרה מאוד. הוא אסף את זאניס במשרד והסיע אותו אל הרובע המפואר ביותר בעיר, שם, ליד חווילה מרהיבה - אכסדרה, עמודים - חיכה מנעולן. "חשבתי שכדאי שאתקשר אליו," אמר הבלש. זו לא היתה שכונה שבה פורצים דלתות בבעיטה. ואפילו רצו בכך, ספק אם היו מצליחים לפלס כך את דרכם פנימה. החווילה, שנבנתה בידי בֵּיי טורקי כלשהו בסביבות תחילת המאה, היתה גדולה ומאובטחת היטב.

ומצבה בפנים היה טוב אף יותר: שקטה, מתוחזקת היטב, וגם, כך אמר לזאניס חוש הריח שלו, לא מקום שאירח גופה. תודה לאל על כך. רק מכתב למשרתות, במטבח. היו שם אלפיים דרכמות לכל אחת מהן - כסף רב, כמעט מאתיים דולר - תודה שהייתן ילדות טובות כל כך, נחזור באחד הימים. הכסף עצמו לא היה שם, הבית היה נקי, סדינים כיסו את הרהיטים.

הם חיפשו בחדרים, מצאו ארגזי בגדים אך לא מטען יד. "יש לך איזו תיאוריה, אדוני?" שאל הבלש. "אולי הוא גנב במשך שנים?"

"זה תמיד אפשרי," אמר זאניס. אבל הוא ידע שמדובר ביותר מזה. הוא ידע מה היתה משמעות הדבר הזה, וככל שהרבה לחשוב על כך, כן ידע יותר. פתאום הוא לא חש בטוב, התכווצות בחזה. הוא ניגש לארון במטבח, מצא כוס, מילא אותה במים קרים ושתה את רובם. אחר כך הצית סיגריה. הבלש הלך לסלון וחזר עם מאפרה.

לאחר שגמר את הסיגריה הם המשיכו בחיפוש. שום דרכונים, שום פנקסי בנקים, כדור גומי של כלב עם פעמון בתוכו, אבל לא כלב ולא רצועה של כלב. על מכתבה, תמונות משפחה ושלוש מסגרות ריקות. בשידת ההלבשה של האישה, מטפחות יקרות אבל לא בגדים תחתונים. שמלות אופנתיות בארון, ושלושה קולבי בגדים ריקים. "יפה מאוד," אמר הבלש. "קולבים מרופדים." יומן פגישות במגירת המכתבה. העמודים מ־15 באוקטובר עד 5 בנובמבר גזורים, לא תלושים.

"וזה נעשה בקפידה," אמר זאניס. "כנראה הזמנות כלשהן, לכרטיסי אונייה או לבתי מלון היכן שהוא."

"אני חושב שאתה צודק, אדוני," אמר הבלש. "הם הסתלקו לא מזמן. עזבו את העיר. בגלל הכסף שנעלם."

"לא. אני חושב שכשנבדוק את החשבונות שלו נמצא שהם רוקנו לגמרי. יום לפני שהוא עזב, אבל בעצם עוד לפני כן. אני חושב שזה מישהו שהחליט להוציא את המשפחה שלו מאירופה לפני שיקרה עוד משהו. והוא אולי חשב שהכסף הזה ממילא ייעלם, אז למה שהוא לא ייקח אותו לעצמו? דבר אחד בטוח בעניין מנוּסָה: עם כיסים מלאים כסף, הדרך קלה יותר."

"לאן, אתה חושב, הם הלכו?"

"אני אומר שתמצא אותו ברשימת הנוסעים של אונייה כלשהי שמפליגה מנמל יווני כלשהו, אולי לא מכאן - מאתונה או מאיסטנבול. ובאשר ליעד - מי יודע? ארגנטינה? אמריקה? מקסיקו?"

"כל מקום שהוא בטוח מתותחים," אמר הבלש. "אתה מרגיש יותר טוב, אדוני?"

"כן, תודה."

"אולי אתה זקוק ליום חופש?" ואחר כך, "מה קרה לכלב?"

"עם המשרתות. אתה יכול לחפש מכונית, למרות שאם הם החנו אותה בנמל כלשהו, היא ודאי כבר נגנבה."

הבלש התחיל לכבות את האורות. "ארשום את זה כגנבה מבנק. ואוציא צו מעצר לעבריין נמלט."

"לא תוכל לעשות הרבה יותר מזה," אמר זאניס.

הם נעלו את הבית וניגשו אל המכונית של הבלש. הבנקאי הזה ידע שזה בא, חשב זאניס. הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו, והם אמרו לו, "תסתלק כל עוד אתה יכול." ואולי הוא או היא, מי שזה לא היה, ללא שם, ללא פנים, לא טעו. די, אמר זאניס לעצמו. שכח מזה, לפחות להיום.

 

אבל זה לא שכח אותו, והוא עוד לא סיים לאותו יום. כי כשחזר למשרד אמרה לו סיבילה שהמרכזנית של מלון בבזל ניסתה להשיג אותו.

לפיכך הוא לא יכול ללכת הביתה. הוא חיכה במשרד, לאחר שסיבילה הלכה בחמש וחצי ושאלתיאל שעה אחרי כן. הטלפון צלצל רק אחרי תשע. בצדו האחר של הקו, "הלו? הלו?" הקשר היה גרוע, מלא קרקושים של חשמל סטטי, וקול חלש של אישה. זאניס הניח יד על אוזנו האחרת ואמר, "כן? את שומעת אותי?"

"כאן המרכזנית של 'הוטל מון בלאן'. עלי לשלוח את נער המעלית לחפש את מי שהתקשר אליך. בבקשה, תישאר על הקו."

"כן, בסדר," אמר זאניס.

שלוש דקות לאחר מכן, עוד קול מרוחק. "הלו? הֶר זאניס?" האישה כמעט צעקה.

"כן?"

"מדברת אמיליה קרבס."

"הלו. את בסדר?"

"אני בבזל. באתי לכאן כדי להתקשר אליך."

"באמת?"

"זה בקשר לשתי האחיות. ששמן רוזנבלום."

"מי?"

"שתי אחיות, בשנות הארבעים לחייהן. הן היו ספרניות בברלין. האם הן...?"

הקו התנתק. זאניס אמר, "הלו? הלו?"

אחר כך חזר רעש החשמל הסטטי. "...לסלוניקי. הלו?"

"הלו. כן, אני כאן. מה אמרת?"

"נתתי להן את השם שלך."

באמת? "כמובן, אני מבין."

"הן התקשרו?" קולה היה מתוח, בקושי בשליטה.

"לא, אני מצטער, הן..." הקו נדם שוב והפעם נשאר מנותק. זאניס לא ידע מה לעשות. להמתין שהקשר יתחדש? או לנתק לגמרי כדי שהמרכזנית תוכל להתקשר מחדש? הוא הביט בשעונו, הניח לשתי דקות לעבור, ואחר כך החזיר את השפופרת אל עריסתה. מה היא עשתה? היה ברור שהיא שלחה פליטות, שתי נשים יהודיות מברלין, לסלוניקי, שם הוא היה אמור לעזור להן. היא יכלה לפחות לבקש. אבל אולי לא, חשב. הוא ישב שם, אימץ את מוחו ובתוך כך הביט מבעד לחלון בפנס הרחוב על ויה אגנטיה. אחר כך הטלפון צלצל והוא חטף את השפופרת.

"מרכזיית 'מון בלאן', הקשר לשיחה שלך מחודש, רגע אח..."

הרעש של החשמל הסטטי היה גרוע יותר בקשר המחודש. אמיליה קרבס צעקה. "הלו? הֶר זאניס?"

"תקשיבי לי." קולו של זאניס היה רם וקדחתני והוא דיבר אליה במהירות. "אני לא יודע מי הנשים האלה, הן לא יצרו איתי קשר, אבל אם הן יעשו את זה אשלח לך גלוית דואר. לא יהיה כתוב שם שום דבר מיוחד, רק דרישת שלום מחו"ל."

"שפירושה יהיה שהן הגיעו בשלום."

"בדיוק. עכשיו אם את רוצה לכתוב לי, תקני כדורי אספירין מסוג 'פָּנָאדוֹן'. אפשר להשיג אותם בברלין?"

"כן."

"תמוססי אותם במים קרים, אחר כך תכתבי במים האלה בין השורות של מכתב, ואם תקבלי מכתב מיוון תגהצי אותו, לא במגהץ חם מדי, והמילים הכתובות יופיעו."

"איך..." הקו שוב נדם.

הוא חזר אחרי כמה שניות. זאניס אמר, "הלו?" והתחיל לדבר, אבל אחרי נקישה, קשר חדש. עכשיו נשמע קול של אישה, מרכזנית כלשהי בארץ כלשהי, שדיברה בכעס בשפה שזאניס לא הצליח לזהות, אחר כך, בעוד נקישה, הקשר נותק. הוא חיכה ליד שולחנו עד עשר וחצי, בהה בטלפון, אבל הוא היה דומם.

הוא לעולם לא ישמע מהאחיות, הוא היה כמעט בטוח בכך. הן ככל הנראה יצאו מברלין כמה ימים קודם לכן, בניסיון לעשות את דרכן לסלוניקי, משם יכול זאניס לעזור להן להגיע לטורקיה או לפלשתינה, או לכל מקום שבו יצליח לעבור גבול - לעבור או להעביר אותן באמצעות שוחד - כי כיהודיות במנוסה הן לא היו רצויות בשום מקום בעולם. בשום מקום בכלל. אף לא בארץ אחת. ועכשיו, בלי האמצעים והכישרון שהיו לידידתן בברלין, הן פשוט נעלמו. והאמת היא שבזמן האחרון זה מה שקרה לאנשים. הם נעלמו ולא שמעו עליהם עוד.

 

כשהיה שוב בדירתו, לא הצליח להירדם. הוא היה מותש והיה בטוח שיהיה "מת" לשאר העולם ברגע שראשו ייגע בכר, אבל הוא טעה. הוא התהפך כה וכה, ומוחו פעל בקדחתנות. מה קרה לו שם בווילה של הבנקאי - הרצועה הזאת שהתהדקה סביב חזהו? תמיד היה בריא, היה חייב להיות בריא, לא היתה שום ברירה. ועכשיו, מה? או אולי זה היה רק עצבים? מה שנראה לו אולי אפילו גרוע יותר. אבל זה בכל זאת הגיע אליו, הוא חייב להודות בכך, הידיעה הכמעט ודאית שפלישה עומדת בפתח. הבנקאי הזה היה אדם מטיפוס מסוים, טיפוס שזאניס הכיר היטב. היו לו חברים שידעו דברים, ואינך יכול לתכנן פלישה - להזעיק חיילים בחופשה, לחדש אספקה של תחמושת וציוד רפואי - בלי שזה ייוודע לאנשים. ולכן הבנקאי הסתלק, והסתלק בחיפזון - חטף את כל הכסף שיכול לקחת וברח. Sauve qui peut!, נוס על נפשך! כתוב מכתב למשרתות, עשה משהו למען הכלב, נעל את הבית והסתלק. כלב מסכן. הם, הכלבים, נחשבו לנשמות מיוחדות ביוון: ידידים נאמנים, שומרים ללא חת. אני בטוח שצדקתי בקשר לכלב, חשב זאניס והפך את הכר במיטה. המשרתות, ה"ילדות הטובות", ידאגו לו.

 

והם היו נשמות מיוחדות, שומרים נאמנים.

ולפיכך מליסה היא שהבינה זאת, חשה בכך, לפניו. זאניס כנראה נרדם, כי זמן־מה לפני הזריחה, היא נהמה, מעין נהמה כבושה ושואלת - מה זה? וזאניס התעורר.

"מליסה? מה קרה?"

היא עמדה ליד החלון, שם, והפכה את ראשה והביטה בו כשהשתחרר מכלי המיטה הסתורים. מה שמשך את תשומת לבה, כך התברר לו, היה קולות שהגיעו מלמטה, מסמטת סנטרוזה. קולות מוטרדים, מפוחדים. אצל מישהו ממול היו חלון פתוח ורדיו פתוח. והקולות שבקעו משם לא היו של מוזיקה. זאניס לא הצליח לפענח את המילים, אבל הוא שמע את נימת הקול, נמוך וקודר.

הוא פתח את החלון. אחת הגברות שישבו על כיסא מטבח בימי שמש עמדה עכשיו ברחוב, צעיפה השחור היה מהודק היטב סביב ראשה וכתפיה והיא נופפה בידיה שעה שדיברה עם שכנה.

זאניס רכן אל מחוץ לחלון, קרא בשמה ואמר, "מה קורה?"

היא נשאה אליו את מבטה. "האיטלקים," אמרה. "הם פלשו ליוון."

 

מוסוליני המסכן.

נאד נפוח של סוס, שמתהלך כאילו בלע מטאטא. לא אישיות שאפשר להתעלם ממנה, לפי דעתו. אבל עובדה שזה מה שאנשים עשו. השאירו אותו עומד שם, צורח סיסמאות מהמרפסת, תוקע את אגרופו השמן באוויר, בזמן שהיטלר כבש לו מתחת לאף את העולם. תפס את אוסטריה, את צ'כוסלובקיה, פולין, צרפת, בלגיה, הולנד, את נורווגיה ואת דנמרק. וזאת באמת אימפריה!

ומוסוליני? והאימפריה הרומית החדשה שלו? איזו תהילה הוא קנה לעצמו? לא הרבה. הוא כבש את אלבניה, שכולם קראו לה בלעג "חופן של סלעים". ואת אתיופיה. איך תקרא לה? "חופן של בוץ"? וללוב - "חופן של חול"? וכן, אין לשכוח שהיטלר פלש לצרפת, ומוסוליני הזדרז עשרה ימים אחרי כן ותפס את... ניס! אז עכשיו, השוער במלון "נֶגרֶסקו" יצטרך לקוד בפני רומא האדירה.

הא־הא!

אמר העולם. אבל הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לדיקטטור הוא ללעוג לו - זה בוז, לא יראת כבוד, וזה הרגיז את מוסוליני. טוב, הוא יראה לעולם, הוא יכבוש את יוון. ובכן, אתה עדיין צוחק, עולם? והוא לא סיפר על כך להיטלר, הוא לא ביקש רשות, הוא פשוט הלך ועשה את זה. וכשהיטלר שמע את החדשות, כשהאיר היום ה־28 של אוקטובר, הוא, כך סיפרו, רתח מזעם. כמי שנודע כ־teppichfresser, זולל שטיחים, הוא כנראה ירד על ברכיו, ברגע שהיה לבדו, וכיבד את השטיח החביב עליו בלעיסה הגונה.

 

זאניס התעדכן בפרטים בדרך לעבודה, מכותרות בעיתונים בקיוסקים, מעיתונים שקנה וקרא אגב הליכה ומאנשים ברחוב. יוון היתה במלחמה, כולם דיברו עם כולם, לא היו זרים באותו יום. פחות מכול החיילים, אנשי עתודות שנקראו לדגל, מאות מהם, שרבים מהם היו מלוּוים בנשים ובילדים כדי שאלה יוכלו להיפרד מהם בתחנת הרכבת. ולא היתה נפש אחת באותו בוקר שלא התעכבה לאחל להם הצלחה.

"היזהר, ילדי."

"זכור, לשמור על הראש!"

"תן להם בשבילי בעיטה טובה בתחת, ואל תשכח!"

"אולי אתה צריך עוד קצת כסף? כמה דרכמות?"

"הנה, קח סיגריה. אני רואה שאתה מעשן. קח את זה בכל זאת, לאחר כך."

"בהצלחה! שמור על עצמך."

וזה מזאניס, שנשא את עיניו מהעיתון. הוא בהחלט יוכל להצטרף אליהם, חשב, עוד לפני שיֵצא היום. ב־1934, כשהיה לבלש, הוא הוצב אוטומטית ביחידת העתודה של המטה הכללי בסלוניקי. הסיבה לכך היתה שאם יוון תצא למלחמה, יוכל הצבא לגייס כמה קצינים בדרגת בלש שיידרשו, כי בארץ קטנה כל גבר מתחת לגיל שישים חייב להיות זמין לשירות.

לפי העיתון, ארוחת ערב חגיגית נערכה ערב קודם לכן באתונה. הרוזן גראצי, שגריר איטליה, הזמין את האנשים החשובים ביותר בעיר, כולל גנרל מטאקסס. האורחים, שישבו מתחת לדגלים המוצלבים של איטליה ויוון, שתו לחיי "ידידותנו הנצחית עם יוון", והרוזן גראצי עצמו קם כדי להרים את הכוסית. לבסוף, כולם הלכו הביתה. אבל אחר כך, בשלוש בבוקר, הוסע גראצי לביתו של גנרל מטאקסס, וזה ניגש לדלת בחלוק הבית שלו. גראצי הציג לו אולטימטום: תאשר לצבא שלנו להיכנס לארצך ולתפוס את הערים הגדולות. התשובה של מטאקסס היתה פשוטה: היא התנוססה לעין כול ברומו של עמוד השער בכל עיתון.

"לא."

 

כשפתח את דלת המשרד ראה זאניס שסיבילה סורגת. היא עבדה בקדחתנות. ידיה נעו במהירות, המסרגות קשקשו, כדור צמר אפור נח על ברכיה. "עד שהגעתי לחנות," היא אמרה, "ופתחו אותה בשש־וחצי, כל החאקי נגמר. תאר לעצמך! כשהגעתי לשם עוד לא היה שבע וחצי, וכבר נמכר כל הצמר בצבע חאקי."

"מה את סורגת?"

"סוודר. יש רק שתי אפשרויות: סוודר או גרביים, אבל אני טובה בזה, אז החלטתי שזה יהיה סוודרים."

בכל רחבי הארץ סרגו נשים בגדים חמים לבחורים היוונים שיצאו להילחם בקור שבהרים. כבנים לארץ ענייה שאוכלוסייתה מונה פחות משמונה מיליון נפש, הם נאלצו לאלתר, ולפיכך, אצבעותיה של סיבילה נעו במהירות, וכאשר הטלפון צלצל היא מיקמה את השפופרת בין הסנטר לכתף בלי להפיל אפילו "עין" אחת. וכך, חשב זאניס, מצאה דו־קיום מעניין של שני מצבים הכרחיים. "באיזו שעה אמרת שהוא נרצח?" קליק. קליק.

זאניס ניסה להתקשר לוואנגליס אבל הקו היה תפוס, והוא הסתכל בשאלתיאל ואמר, "מה איתך, גבי? אתה עוזב היום?"

"אני זקן מדי למלחמה. רשמית. בינתיים אני אמור למלא את מקומו של נהג אמבולנס שיוצא לגבול עם יחידות מחיל הרפואה. אז התפקיד שלי יהיה לנסוע בעיר להפעיל את הסירנה. מה עוד חדש."

"ובימים?"

"אהיה כאן. מה איתך?"

"אני מחכה לפקודות," אמר זאניס. "אני מוצב ביחידת עתודה של חיל הקשר, כקצין הקישור מול המטה הכללי היוגוסלבי. אני לא בדיוק מבין מה זה אומר, אבל אני מניח שאבין בהמשך."

רק בשעת בוקר מאוחרת הוא הצליח להשיג קשר לוואנגליס. "אני מחכה," הסביר זאניס, "לטלפון או למברק. בהחלט יכול להיות שאקבל צו גיוס, אולי אפילו להיום, או למחר."

"חשבת מה תוכל לעשות אם הם יכבשו את העיר?"

"לא, אבל אני מניח שכדאי שאעשה את זה."

"לא נרצה שהם יתפסו את התיקים," אמר ואנגליס. "אחרי כן, זה יהיה תלוי בך. רק תזכור שאם תחליט לפעול במחתרת, תיזהר עם פנקס הכתובות שלך. על כל צרה." הוא השתתק ואחר כך אמר, "ומי ינהל בינתיים את המשרד?"

"שאלתיאל וסיבילה. הם יסתדרו יפה."

ואנגליס לא השיב מיד. זו היתה דרכו לומר, שזה לא נכון. "אני לא יודע מה בדיוק צפוי לקרות, קוסטה, אבל אני זקוק לך, וייתכן מאוד שאדאג שיחזירו אותך לכאן. אנחנו פשוט נצטרך לחכות ולראות איך זה ילך."

"אנחנו עוד נפתיע אותם," אמר זאניס.

"כן, אני חושב שנעשה את זה," אמר ואנגליס. "אם לא יאזלו לנו הכדורים."

 

לפנות ערב, שיחת טלפון לזאניס. לא מהמטה הכללי, אלא מרוקסן. היא נשמעה נרעשת, כמעט נואשת. זה היה משהו חדש - מאז היום הראשון שהכיר אותה, היא היתה צוננת ושלווה. "לא רציתי להתקשר אליך, אבל לא ידעתי מה עוד לעשות."

"מה קרה?"

"אני חייבת להגיע לשדה התעופה. אבל אי אפשר להשיג מונית בכל העיר, והחברים שלי שיש להם מכוניות לא עונים לטלפון או שהם מסיעים מישהו לאתונה, או... או משהו!"

"רוקסן..."

"מה?"

"תירגעי."

"סליחה, היה לי פשוט..."

"אין טעם להגיע לשדה התעופה. כל הטיסות המסחריות בוטלו. אנחנו עכשיו במצב מלחמה. הצבא תפס שם את המתקן. עכשיו תגידי לי לאן את צריכה להגיע ונראה מה אוכל לעשות."

"אני חייבת להגיע לשדה התעופה. אנא."

"אנחנו נריב על זה עכשיו? את חושבת שלא אמרתי לך את האמת?"

"קוסטה, אתה יכול לשאול מכונית? או לקחת אחת מהמשטרה?"

כעבור רגע אמר, בנימת קול שונה. "מה הסיפור הזה?"

"טובה. אף פעם לא ביקשתי ממך טובה, בחיים לא, אבל אני מבקשת עכשיו. חלק מהטובה הוא לא לבקש ממני להסביר בטלפון, כי אני חייבת להיות שם מיד."

"חכי רגע." הוא נפנה אל שאלתיאל ואמר, "גבי, אני יכול לקבל את המכונית שלך לשעה?"

שאלתיאל נעץ בו מבט. אני לא מרשה לאף אחד לנהוג במכונית שלי. "כן, אני חושב שכן, אם אתה זקוק לה." ניכר עליו שהדבר לא שימח אותו במיוחד.

"שמעת?" אמר זאניס בטלפון.

"כן."

"אבוא לקחת אותך תוך עשר דקות."

 

הנסיעה לשדה התעופה, מרחק של כעשרים קילומטרים ממזרח לעיר, היתה קשה. שיירות של משאיות צבאיות נעו מערבה, מולם, בדרכן אל הכבישים המוליכים לגבול אלבניה. בהיותם כלי רכב צבאיים וביום הראשון של מלחמה, הם לא ראו שום סיבה, מתוך האינטרס הלאומי, להימנע מלהשתמש בשני הנתיבים. וכך נאלץ זאניס לא פעם לרדת מהכביש, והסקודה היטלטלה בשדה הטרשי. בשיניים קפוצות הוא חיכה לנֶקר בצמיג או לקפיץ שבור, אף שזה קרה, שוב ושוב, רק בדמיונו. אבל זה היה גרוע מספיק.

בינתיים, מצדה של רוקסן היתה שתיקה מוחלטת, שאותה שברה מדי פעם בקללות באנגלית, "מחורבן" פה ו"מחורבן" שם, בכל פעם שמשאיות באו מולם. לבסוף, בתשובה לשאלה שלא נשאלה, אמרה, "אם אתה חייב לדעת, זה רק כמה ידידים שרוצים שאהיה מחוץ למקום הזה."

"ידידים בעלי השפעה," אמר זאניס. "ידידים שיש להם מטוסים."

"כן, ידידים בעלי השפעה. אני יודעת שיש לך כאלה, וגם לי."

"אז אני שמח בשבילך."

"...מחורבן." המילה הראשונה לא היתה ברורה.

"מה?"

"לא משנה. תנהג ודי."

כשפנו בעיקול הם מצאו את עצמם לפתע מול שתי מכליות דלק, זו לצד זו, ושני צופריהן מופעלים בשיא הווליום. זאניס סובב במהירות את ההגה, הקצה האחורי השתחרר והם החליקו הצדה אל תוך השדה. המכונית נעצרה, זאניס לחץ על כפתור ההתנעה, הסקודה השתעלה וניעורה לחיים. אבל הצבא עוד לא גמר איתם. זמן־מה לפני שהגיעו לשדה התעופה, התקרבה אליהם שיירה ארוכה במהירות, והפעם הם כמעט לא הספיקו לפנות את הדרך. המכונית המתינה לצד הכביש, אבני חצץ הכו בשמשה הקדמית, חיילים נופפו בידיהם, רוקסן קיללה וזאניס רתח.

 

שדה התעופה היה נטוש. חיל האוויר ההלני המלכותי - כמאה מטוסים: כמה PZL P.24s, מטוסי קרב מתוצרת פולין, וכל כלי טיס אחר שעלה בידם לרכוש במשך השנים - פעלו מבסיסי אוויר במערב. על דלת הכניסה לבניין הטרמינל היה תלוי שלט, "כל הטיסות מבוטלות", וסימני החיים היחידים במקום היו קבוצה קטנה של חיילים שהוצבו שם לשמירה ואנשי צוות שהתגודדו ליד תותח נגד מטוסים. הם צלו על מדורה שהבעירו תרנגולת משופדת על פגיון.

לרוקסן היתה רק מזוודה קטנה - זאניס הציע לשאת אותה אבל היא סירבה. הם הקיפו את בניין הטרמינל, ושם, בשדה עשב, ליד המסלול המרוצף היחיד עמד מטוס ליסנדֶר חד־כנפי, שהלוגו של חיל האוויר הבריטי מוטבע על גופו. הטייס ישב על הקרקע בגבו אל הגלגל, עישן סיגריה וקרא חוברת קומיקס על דונלד דאק. הוא קם כשראה אותם באים והעיף את הסיגריה מידו. הוא היה נמוך מאוד וקטן מאוד, ונראה לזאניס כבן שבע־עשרה, לא יותר.

"סליחה שאיחרתי," אמרה רוקסן.

הטייס נשא מבט חטוף אל החושך היורד והפסיע בנחת אל התא שמאחורי תא הטייס - שניהם היו פתוחים, שום מכסים לא נראו. "מתחיל להחשיך," אמר. "כדאי שנזוז."

רוקסן נפנתה אל זאניס ואמרה, "תודה."

הוא הביט בה ולבסוף אמר, "את לא נוסעת לאנגליה, נכון?"

"לא, רק לאלכסנדריה. אני בהחלט עשויה לחזור. זה רק אמצעי זהירות."

"בוודאי. אני מבין." קולו היה שטוח ומת, כי לבו היה שבור. "עכשיו," הוסיף, "אני מבין." ואיך יכולתי להיות מטומטם כל כך שלא ראיתי את זה בכלל? ממשלת בריטניה לא שולחת ליסנדרים לחלץ בריטים בחו"ל שיש להם בתי ספר לבלט, היא שולחת אותם לחלץ לוחמים של השירות החשאי.

עיניה ברקו; היא התקרבה אליו ודיברה בתקיפות אך בקול נמוך, כדי שהטייס לא ישמע. "זה לא היה קשור אליך," אמרה. "זה לא היה קשור אליך."

"לא, ודאי שלא."

לפתע היא חפנה בכוח חלק מחולצתו, מתחת לצווארון, סובבה אותו, ומפרקי האצבעות שהצמידה בתוך כך אל חזהו היו חדים למגע. הוא הופתע, נדהם מהכוח שהתגלה אצלה, מהאלימות שהיתה במעשה הזה - היד הזאת, בעבר, היתה טובה אליו מאוד. "ממש לא," אמרה. עיניה היו יבשות, אבל הוא ראה שהן קרובות לדמעות, ככל שהיו אי־פעם. ואז התחוור לו שהיד שלפתה את החולצה שלו לא היתה שם בכעס, אלא ניסתה בזעם, כמעט באופן בלתי מודע, לאחוז במשהו שאיבדה.

הטייס כחכח בגרונו. "מחשיך," אמר. הוא שילב את אצבעות שתי ידיו למדף ורמז בראשו בכיוון התא שמאחורי תא הטייס, ואמר, "קדימה, מותק."

זאניס ליווה את רוקסן למטוס, מרחק שניים־שלושה מטרים מהם. היא הסתובבה, הביטה בו והניחה את כף רגלה על הידיים הממתינות ועלתה עליהן. היא התנודדה לרגע, ואחר כך, בעוד חצאיתה מתרוממת ומגלה את אחורי ירכיה, העבירה את רגליה אל תא הנוסע. הטייס חייך אל זאניס חיוך נערי ששיווה לו מראה צעיר אף יותר משבע־עשרה, ואמר, "אל תדאג, חביבי. אני טוב בזה." הוא מסר לרוקסן את המזוודה שלה, קפץ על בית הגלגל וטיפס אל תא הטייס. רגע לאחר מכן ניעור המנוע לחיים בשאגה והמדחף הסתובב. זאניס התבונן בליסנדר עושה את נסיעת הקרקע של טרם המראה ואחר כך מתרומם אל על ופונה דרומה, פניו אל מעל לים האגאי, לעבר מצרים.

 

כשחזר למשרד נח דף טלקס צהוב על שולחנו. מִלזארף בסופיה.

קוסטה: תעשה טובה לכולנו ותעיף את המנוולים האלה בחזרה למקום שלהם.

ההודעה היתה בבולגרית, אבל זאניס גדל בסלוניקי, "עיר שבה אפילו מצחצחי הנעליים יודעים שבע שפות", והבין את הכתוב. בדרך כלל הוא היה נהנה מהמחווה של לזארף, אבל עכשיו הוא פשוט ישב שם, במצב רוח עכור ועצוב, ובהה בקיר.

הוא התחיל להאמין, לאחר ששִחזר את התקופה שעשו ביחד, שרוקסן לא שיקרה, שהוא לא היה היעד של מבצע ריגול בריטי. הוא לא זכר אפילו פעם אחת שהיא שאלה אותו משהו שיכול לגעת איכשהו בסוג המידע שמרגלים מבקשים. וכך, בעצם, זה לא היה קשור אליו. היה לו רומן עם אישה שנשלחה לסלוניקי כחלק ממבצע מודיעיני. ואז, כשהגיעה אליהם המלחמה, כשכיבוש של אחד מכוחות הציר היה יותר מאפשרי, הם הרחיקו אותה מהזירה. או אולי פשוט היו לה ידידים בחלונות גבוהים, ידידים שיכלו לארגן טיסת ליסנדר של חיל האוויר הבריטי ליוון. לא, היא הודתה במפורש. "זה לא היה קשור אליך." ה"זה" היה קשור למישהו אחר. לגרמנים, לאיטלקים, לקונסול צרפת של וישי. האפשרויות היו רבות.

האם עליו לספר למישהו? ומה בדיוק הוא יספר? ולמי? לספיראקי? בחיים לא. לוואנגליס? לָמָה? העבודה שלו היא זהירות. העבודה שלו היא לדאוג שהכול יהיה שקט. טוב, אז את זה הוא יעשה. ואם היא תחזור? אולי יהיה קל יותר אם לא. ואם כן, הם יצטרכו לפחות להגיע למעין הבנה, או שמא להעמיד פנים שזה בכלל לא קרה? הוא נענע את ראשו לאטו. המלחמה הזאת - תראו מה היא עושה. והאמת היא שהוא כבר התגעגע אליה. אולי הם לא היו מאוהבים, אבל הם היו נאהבים מלאי תשוקה - היא היתה המקום החם שלו בעולם קר. ועכשיו הוא היה צריך לנסוע לצפון להרוג איטלקים, אז אולי הוא יהיה זה שלא יחזור.

הטלפון צלצל ושאלתיאל השיב ואמר, "אני מבין" ו"בסדר גמור" כמה פעמים, רשם כמה דברים וניתק.

"מה זה היה?" שאל זאניס.

"העוזר הראשי של ראש העיר." הוא משך את שערו לאחור בשתי ידיו ונאנח. "לפעמים אני לא יודע אם לצחוק או לבכות."

סיבילה נשאה את עיניה מהסוודר שסרגה.

"לראש העיר יש אחיינית, האחיינית החביבה, שנישאה לאחרונה וגרה ברחוב המלכה אולגה."

"אני יודע מי היא," אמר זאניס. "בחורה יפה."

"טוב, אולי המלחמה הסיחה את דעתה, יכול להיות, אני לא יודע, אולי משהו אחר. איך שלא יהיה, היום היא הלכה להאכיל את התוכי שלה, ולמרבה הצער השאירה את דלת הכלוב פתוחה והוא ברח."

זאניס חיכה רגע ואחר כך אמר, "וזהו?"

"כן."

סיבילה סובבה את ראשה וכשהתחילה שוב לסרוג השמיעה קול חרישי - לא צחוק, אלא חרחור.

"אתה רציני? אתה לא אומר את זה רק בתור בדיחה?"

"לא. אני רציני."

עכשיו היה זה תורו של זאניס להיאנח. "טוב, אני מניח שתצטרך להתקשר אליה," אמר. "ולהגיד לה... מה? תפרסמי מודעה בעיתון? אנחנו לא יכולים לצאת לחפש אותו."

"תגיד לה להשאיר את החלון פתוח," אמרה סיבילה, "וגם את דלת הכלוב, ולהכניס לשם מעט אוכל."

שאלתיאל התקשר ודיבר בקול מרגיע ומלא אהדה, שעה ארוכה. ואז, כעבור עשר דקות, הטלפון צלצל שוב, והפעם זה אכן היה המטה הכללי.

 

8:35 בערב. התחיל לרדת גשם, קל, לא שוטף, במידה שהספיקה בדיוק להבהקת המדרכה מתחת לפנסי הרחוב. בכל זאת, פירוש הדבר היה שבהרים כבר יורד שלג. זאניס המתין בפינת ויה אגנטיה, במקום הקרוב ביותר לסמטת סנטרוזה, ועל כתפו תלוי תרמיל ברזנט. הוָורדָרי, הרוח שנשבה במורד עמק ורדר, היתה נוקבת וזאניס הפך את פניו ממנה לכיוון הנמל והתבונן בברק שהאיר את העננים שמעל הים. רגעים לאחר מכן הגיע הרעם, נהמות רחוקות, הרחק בדרום.

הוא פעל בקדחתנות מאז עזב את המשרד. הוא לקח מונית בחזרה לסמטת סנטרוזה, ארז כמה לבנים, גרביים וסוודר, ואחר כך הטיל את הנשק האישי שלו, אותה גרסת בלשים של הוואלתר פי־פי־קיי כמו זה של שאלתיאל, וקופסת כדורים. אחר כך לבש את מדי העתודה שלו, בני דודים קרובים של מדי הקצינים בצבא הבריטי, עם חגורת סם בראון אלכסונית שהתלפפה מעל כתף אחת. הוא חיפש, ולבסוף מצא, במזוודה, את מצחיית הקצין שלו, ואחר כך יצא עם מליסה לחפש עוד מונית.

בבית אמו על ההר היה מצב הרוח שקט ונחוש - ובעיקרו מצב רוח של השלמה. הם כרכרו סביב מליסה, נתנו לה אוכל, העמידו לה קערת מים ופרשו שמיכה. לזאניס הם נתנו חבילה כבדה עטופה בעיתון - פיתות עם בשר טלה צלוי - והוא תחב אותה לתרמילו, מעל האקדח והלבנים. משום מה, הדבר העלה על הדעת תמונה מהומרוס שאותה זכר במעורפל מבית הספר, סצנה שבה אחד הגיבורים מתכונן לצאת למלחמה, ומן הסתם, חשב זאניס, מקבל גרסה כלשהי של הטלה בפיתה, אם כי זה לא היה חלק מהסיפור. לאחר שרכס את התרמיל, חיבקו אותו, בזה אחר זה, אחיו, אמו וסבתו, ואחר כך תחבה סבתו לידו תליון אורתודוקסי. "הדבר הזה הציל את חיי סבך," אמרה. "שמור אותו איתך תמיד. אתה מבטיח, קונסטנטין?" הוא הבטיח. מליסה ישבה לידו כשנפרד מהם בפעם האחרונה, ולפני שיצא מפתח הדלת הוא התכופף וקיבל ממנה ליקוק אחד באוזן. היא ידעה.

 

בפינת הרחוב הביט זאניס בשעונו והעתיק את משקלו מרגל לרגל. טוב, אמר בלבו, אם צריך לצאת למלחמה, אז ויה אגנטיה היא בהחלט מקום יציאה ראוי. זה היה רחוב עתיק, דרך שנסללה לראשונה במאה השנייה לפני הספירה, כנתיב לצבא האימפריה הרומית. היא החלה את דרכה כוויה אָפּיָה ברומא, המשיכה לברינדיזי, חצתה את הים האדריאטי אל דוּרֶס שבאלבניה, ושם קיבלה את השם ויה אגנטיה. היא המשיכה משם לסלוניקי, והלאה מזרחה, עד שהגיעה לבסוף לביזנטיון - קונסטנטינופול. כך חיברה את שני חצאי האימפריה הביזנטית - הרומית הקתולית והאיטלקית במערב, והאורתודוקסית המזרחית והיוונית במזרח. אלף שש מאות שנה של הדבר הזה, עד שהטורקים ניצחו במלחמה.

זאניס הצית סיגריה, הביט שוב בשעונו ואחר כך ראה שני פנסים קדמיים מתקרבים אליו ברחוב. רכב סגל צרפתי ישן ומגושם, גרוטאה, עם דגל יוון הכחול־לבן מתנפנף על אנטנת הרדיו הגמישה. כשהמכונית נעצרה לפניו, פתח סרן מהמטה הכללי שישב במושב הנוסע את הדלת האחורית מבפנים. "סגן זאניס," הוא אמר. זאניס הצדיע ונכנס פנימה. שני גברים אחרים שישבו מאחור זזו ופינו לו מקום. חלל המכונית היה מלא עשן וגשם דלף מקרע בגג הברזנט.

 

הנהג עבד קשה בנסיעה המפותלת מעלה אל ההרים, בכבישים האפלים, עם המגבים הנעים לפניו על השמשה הקדמית. הוא סיפר שהוא עבד בחברת הטלפון בסלוניקי, כמפקח תחזוקה, "אבל עשיתי שנים בעבודה על הקווים, בתחנות ממסר, ובעצם בכל המערכת." שני הגברים האחרים, שהיו עדיין בבגדים אזרחיים, הסתפקו בציון שמותיהם ולחצו ידיים, אף שהם היו סמלים, וזאניס, שהוצב ליחידת חילוץ כקצין משטרה, היה קצין בדרגת סגן. הסרן היה בשירות פעיל ונראה נאה מאוד במדיו, עם שפם קטן ומשקפיים. "אני בחיל הקשר," אמר, "תקשורות מכל סוג," והסתפק בכך.

במשך זמן־מה היו כבישי ההרים ריקים, ואחר כך, כשטיפסו במעלה תלול, התעקל הכביש לפתע בחדות לימין והם מצאו את עצמם מאחורי משאית צבאית. הפנסים הקדמיים האירו חיילים עם רובים בין ברכיהם, יושבים על שני ספסלים לאורך ארגז המשאית. אחד מהם נופף בידו.

"אֶוְוזוֹנֶס," אמר הסרן. צַלָפים. מדי השרד שלהם - חצאית לבנה וכובע עם ציצית - עוצבו בהשראת מדי הקלֶפטים שנלחמו נגד הטורקים. ואולם משהוחלפו מדי השרד בבגדי קרב רגילים, היו האווזונס יחידות העילית הקרביות היוקרתיות ביותר בצבא. "אני לא חושב שהאיטלקים ישמחו לראות אותם באים," אמר הסרן.

"אבל אני דווקא אשמח," אמר האיש שישב ליד זאניס. הוא היה בשלהי שנות הארבעים לחייו ושירת בצבא כקשר. "אבל זה היה לפני שנים," אמר. "עכשיו אני עובד בבית מרקחת."

העקומה בכביש נראתה כנמשכת לנצח, קירות משוננים של אבן התנשאו מעליהם, בצלליות על רקע שמי הלילה. כשהכביש התיישר לבסוף, עבר הנהג אל הנתיב השמאלי בניסיון לעקוף את המשאית הזוחלת.

רכב הסגל התקדם עקב בצד אגודל.

"נוכל לעשות את זה?" שאל הסרן.

"סקאטה," אמר הנהג. "הרגל שלי לא יורדת מדוושת הדלק."

כשהתיישרו מול תא הנהג של המשאית, הוריד זה את החלון, נפנה אליהם, הוציא את ידו מהחלון ונופף בה, מורה להם לנסוע קדימה בחוסר סבלנות מעושה: סע, סע. זאניס התבונן אל האופק כדי לראות אם פנסים קדמיים מתקרבים לעברם, אבל לא היה שם דבר. "מירוץ של חלזונות," אמר האיש שישב לידו. נהג המשאית רכן אל מחוץ לחלונו וצעק.

הסרן שאל, "מה הוא אמר?"

"תזיזו כבר את התחת," אמר זאניס.

הסרן צחק. "מסכנה המשאית. היא נלחמה בצרפת."

הם פנו בעוד עיקול עד שחזרו לבסוף לנתיב הנכון בכביש. "אתה יכול להגיד לנו לאן אנחנו נוסעים?" שאל זאניס.

"אני לא יודע בדיוק," השיב הסרן. "כרגע אנחנו אמורים להיות בבסיס שבטריקָלָה, אבל זה יכול להשתנות. היום, מחמש אחר הצהריים, האיטלקים - הגיעו יחידות ההרים של הדיוויזיה האלפינית - התקדמו לעומק של חמישה־עשר קילומטרים לתוך יוון. היעד שלהם כרגע הוא יאנינָה, בסיוע טור של טנקים, והם הכוח המרכזי של התקפה תלת־זרועית שאמורה לנתק את מסילת הברזל היחידה ואת שני הכבישים הראשיים - ופירוש הדבר, שלא תהיה שום תגבורת ממקדוניה. אבל זאת תוכנית שמלמדים בבתי ספר צבאיים..." הוא השתתק כשרכב הסגל החליק והנהג קילל ונאבק עם ההגה. לאחר שהמכונית התייצבה הסרן אמר, "ואני בספק אם הם יגיעו ליאנינה, וכנראה גם לא לטריקלה."

"למה לא?" שאל הקשר.

"אה... בוא נאמר שאנחנו ידענו שהם באים. לא מתי, אבל ידענו איפה ואיך. אז הכנו... כמה דברים."

הדממה שהשתררה אחרי ההודאה הזאת אמרה הערכה והכרת תודה. הקַשר אמר, "אהה," שפירושו היה משהו כמו כך צריך לעבוד. אחר כך הוא אמר, "מַקָרוֹנָדֶס מזוינים." מקרונים היה שם הגנאי שנתנו ביוון לאיטלקים. הביטוי אמר לעג, כי אויביהם הקדמונים - הבולגרים, האלבנים, והטורקים - היו לפחות יריבים רציניים, ואילו התקפה מצד איטליה היתה איכשהו ראויה רק לבוז. באוגוסט, ליד האי טֶנוֹס, נפגעה אוניית הטיולים "הֶלֶה" שעגנה בנמל מטורפדו שירתה בה צוללת איטלקית, לעיני האנשים שהיו באי, ביום חג דתי. זה היה דבר שנראה כגילוי של פחדנות יותר מאשר כמעשה של תוקפנות - התקפה קתולית על חג יווני אורתודוקסי - ומכאן, מעשה נקלה במיוחד. לא שלפני כן היו האיטלקים חביבים עליהם במיוחד. האיבה שהיוונים רחשו להם היא בת מאות שנים.

דקות אחדות אחרי כן עצר הנהג את הרכב - לא היו שוליים לרדת אליהם - ושכם אל שכם הם השתינו במורד צלע ההר. הדרך למטה היתה ארוכה, ראה זאניס, ארוכה מאוד מאוד. וכשרכס שוב את כפתורי מכנסיו, התנהלה המשאית שהובילה את האווזונס בכבדות במעלה הכביש, בכוחו של מנוע שעבד קשה. הנהג, בראותו את רכב הסגל, עקף אותו בחדות, ועבר קרוב אל האנשים שעמדו על שפת התהום. כשראה במה הם עסוקים, הוא לחץ בכוח על הצופר וקולו של זה הדהד מצלע ההר. ואז הגיע תורם של החיילים, שבעוד המשאית שלהם ממשיכה בדרכה בשאון, קראו לעברם שורה של הצעות ועלבונות, כולם ניבולי פה.

הנהג שעמד ליד זאניס קילל ואמר, "יופי, עכשיו אצטרך שוב לעקוף אותם."

"טוב," אמר הסרן, וכיבד את עצמו בכמה ניעורים, "תהפוכות מלחמה."

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
מרגלי הבלקן אלן פירסט

למות בביזנטיון

 

בסתיו הגיעו הגשמים למקדוניה.

הסערה פרצה בצפון - ביום החמישי של אוקטובר 1940 - שם נח ענן קודר מעל כפרי ההר שעל גבול בולגריה־יוון. במהלך שעות הבוקר הוא נע דרומה, התעבה וכבד והתגלגל במורד עמק נהר וָרדָר עד שלעת ערב הגיע לפסגות של העיר סלוניקי, וכאשר נדלקו פנסי הרחוב, כבר טפטף גשם מרעפי הגגות בסמטאות העתיקות של הנמל וניקד את פניו השטוחות של הים האפל.

קוסטָה זאניס, המוכר בעיר כ"איש משטרה בכיר" - יהיה פירוש הדבר אשר יהיה, אולי לא יותר מחליפה במקום מדים - יצא זמן־מה אחרי השעה שש בערב ממשרדו שבקומה העליונה של בניין עלום בוִויה אֶגנָטיָה, ירד חמש קומות בגרם מדרגות עץ רעוע, יצא אל הרחוב ופתח את המטרייה שלו בנקישה חדה. מוקדם יותר באותו יום הוא קיבל שיחת טלפון ממנהל הנמל, בעניין שהיה קשור להגעתה של אוניית המשא הטורקית הפרטית, ה"בּאקיר". "תופעה חריגה" היה הביטוי שהמנהל השתמש בו, והוסיף שהוא מעדיף לטפל בזה באופן אישי. "אתה מבין אותי, קוסטה," הוא אמר. כן, בהחלט, זאניס הבין היטב. באותה עת שלטה ביוון הדיקטטורה של מֶטאקסָס מאז 1936 - אורך החצאיות של נשים היה נתון לפיקוח של הממשלה, קריאה פומבית של נאום ההספד של פריקלס נאסרה - ואנשים נזהרו בדברים שאמרו בטלפון. וכן, כשחלק ניכר מאירופה היה כבוש בידי גרמניה הנאצית וצבאותיו של מוסוליני היו באלבניה שעל גבול יוון, איש לא ידע מה עתיד לבוא. וכך, היזהר מהטלפון. ומהעיתונים. ומהרדיו. ומהמחר.

כשנכנס לשוק הרחוב הגדול בכיכר אריסטו, קיפל זאניס את המטרייה ועשה את דרכו במעברים הצרים. גשם הכה על גגות הפח של הדוכנים, סוחרי דגים צעקו אל ההמון, וכשזאניס עבר במקום, הסוחרים חייכו או הנהנו או התחמקו מעיניו, בהתאם למקומם אצל המשטרה באותו ערב. כפרייה זקנה, גרומה כשלד, שמלה שחורה, מטפחת ראש שחורה, הציעה לו תאנה מיובשת. הוא חייך בנימוס ודחה את ההצעה, אבל היא דחפה את הפרי לעברו בהבעה של פראות מעושה, שאמרה שאין לו ברירה. הוא תלש את הגבעול, השליכו אל ביב השופכין ואחר כך אכל את התאנה, שהיתה דשנה ומתוקה, הרים את גבות עיניו בהערכה, אמר, "זה טעים מאוד, תודה," והמשיך בדרכו. בקצה המרוחק של השוק עמד רוכל ספוגים, עם שק ענקי שהיה תלוי לו על הכתף, והביט בחרדה בגשם. לו לא נותר אלא להמתין, כי הוא ידע שאם ספוגיו יירטבו הוא יצטרך לשאת את המשא במשך כל הלילה.

 

בית המכס עמד במרכזם של שני הרציפים הראשיים של העיר, וייעודו היה מצוין על שלט גדול מעל לכניסה הראשית, קודם ביוונית ואחר כך במילה Douane- מכס. בקומה העליונה תפס מנהל הנמל משרד פינתי, מסוג המשרדים שהופכים במשך השנים לבית. האוויר היה חמים שם במזג האוויר הקריר, ומבושם בריח של עשן עצים וסיגריות, ואחד מחתולי הנמל ישן ליד תנור העצים. על הקיר מאחורי המכתבה היו תלויים ליתוגרפיה צבעונית של הארכיבישוף אלכסנדרוס, עם זקן שחור ארוך ושיער גולש על הכתפיים וידיים שלובות בתנוחה של אדיקות על כרסו הגדולה, ותצלומים רשמיים של גנרל מטאקסס חמור הסבר ושל שורה של פקידים בכירים לשעבר בנמל, שניים מהם, בתצלומים חומים דהויים ישנים, חבושים בתרבוש טורקי. על הקיר הסמוך, במסגרת נאה, היתה תלויה תמונה של אשתו וילדיו של הדייר הנוכחי - משפחה שבעה, לבושה היטב ומכובדת מאוד למראה.

הדייר הנוכחי לא מיהר לשום מקום. שיחת טלפון קצרה הניבה, בתוך דקות ספורות, מלצר מבית קפה, עם שני ספלי קפה טורקי על מגש נחושת. אחרי לגימה הצית המנהל סיגריה ואמר, "אני מקווה שלא הבאתי אותך לכאן לחינם, קוסטה. במזג אוויר מחורבן כזה."

לזאניס זה לא הפריע. "תמיד טוב לראות אותך," הוא אמר. "ה'באקיר', אמרת, אם אני לא טועה. איפה היא עוגנת?"

"במספר שמונה, בצד שמאל. בדיוק מאחורי אוניית המשא ההולנדית עם הגרעינים, שהיא עכשיו, מן הסתם, אוניית משא גרמנית."

"לפי שעה," אמר זאניס.

הם השתתקו לרגע כדי להתענג על הדברים הטובים שהעתיד עשוי לשאת עמו, ואחר כך אמר המנהל, "ה'באקיר' עגנה הבוקר. חיכיתי שעה, רב החובל לא הופיע בכלל, אז הלכתי לחפש אותו. שום דבר יוצא דופן, הכבש הורד, נפש חיה לא נראתה בסביבה, אז עליתי על הסיפון והלכתי בכיוון המשרד של רב החובל, שהוא כמעט תמיד באותו מקום, ליד גשר הפיקוד. כמה מלחים היו בעבודה, אבל היה שקט באונייה, וכשירדתי במסדרון, בכיוון הגשר, עברתי ליד הטרקלין. שני קצינים ריכלו שם בטורקית על כוס קפה, ואיש קטן בחליפה, עם נעליים מבריקות, קרא עיתון. עיתון גרמני. טוב, חשבתי, זה בטח נוסע."

"ראית את הפנים שלו?"

"האמת היא שלא. העיתון הסתיר אותו - Völkischer Beobachter? נדמה לי שזה היה שם העיתון. לא חשבתי עליו הרבה. בימים אלה, אנשים עוברים ממקום למקום בכל דרך אפשרית, והם בכלל לא הולכים לשום מקום אלא אם כן הם מוכרחים."

"צוללות."

המנהל הנהן. "ואולי נצטרך גם לשחות. בסופו של דבר מצאתי את רב החובל על הגשר - אדם שאני מכיר שנים, דרך אגב - והלכנו למשרד שלו כדי שאוכל לעיין ברשימת המטען והנוסעים. אבל - שום נוסע. אז שאלתי, 'מי האדון שבטרקלין הקצינים?' רב החובל הביט בי ושתק. ואיזה מבט!"

"כלומר...?"

"כלומר, אל תשאל אותי את זה. החיים קשים היום מספיק גם בלי שטויות כאלה."

החיוך של זאניס היה אירוני. "אוי ואבוי," אמר.

המנהל צחק בהקלה. "אל תדאג, אתה מתכוון."

מצדו של זאניס, אנחה קלה. "לא, אבל אני הוא זה שצריך לדאוג פה. מצד שני, כל זמן שהוא נשאר במקום שבו הוא נמצא עכשיו... מה המטען שלה?"

"היא ריקה. היא באה כדי להעמיס חבילות טבק ואחר כך להפליג להמבורג."

"לא ראית במקרה את הנוסע הולך בכיוון הזה, נכון?"

"לא, הוא לא ירד מהאונייה."

זאניס הרים גבה. "אתה בטוח?"

"העמדתי שם מונית בהמתנה כל אחר הצהריים. אם הוא ינסה להיכנס לעיר, שתי לחיצות על הצופר."

האנחה הפעם היתה עמוקה יותר, כי התוכניות של זאניס לערב התפוגגו אל תוך הלילה. "אשתמש בטלפון שלך," הוא אמר. "ואחר כך אצא לטיול רגלי קטן."

 

בדרכו על הרציף עבר זאניס על פני המונית - הנהג היה ער, להפתעתו - ואחר המשיך עד שראה את ה"באקיר". שום דבר יוצא דופן. גוף אפור מפוספס בחלודה, טבח שרוקן למי המפרץ דלי של פסולת מטבח. קודם לכן הוא שקל לזמן למקום שני בלשים, ואחר כך החליט לא להוציא אותם החוצה בגשם. אבל עכשיו הגשם פסק, והותיר במקומו ערפל כבד שעטף בהילות את פנסי הרחוב. זאניס עמד שם, העיר מאחוריו שקטה, וקול של צופר ערפל נשמע אי־שם בחושך.

מלאו לו ארבעים באותו קיץ, אירוע לא משמח, אבל מה אפשר לעשות. הוא היה בגובה בינוני, עם גוף שרירי עבה וכרס של שני סנטימטרים בלבד מעל לחגורה. עם עור בגון זית בהיר, הוא נראה לא רע בכלל, אם כי כמתאגרף יותר מאשר ככוכב קולנוע. על פי תנועותיו ויציבתו הוא נראה טיפוס קשוח. עד שהסתכלת בפניו, שאמרו טיפוס שונה לגמרי. פה רחב ונדיב ומאחורי המשקפיים במסגרת הפלדה, עיניים כחולות מאוד: עיניים מלאות חיים. היה לו שיער שחור יבש, ולמרות שסורק במים מדי בוקר, כשהגיע למשרד הוא כבר היה סתור ונפל לו על המצח וכך שיווה לו מראה צעיר יותר ורך מכפי שהיה באמת. בסך הכול, פנים מלאות הבעה, דמומות רק לעתים נדירות - כשדיברת איתו יכולת תמיד לראות מה הוא חושב על מה שאתה אומר - שעשוע או אהדה או סקרנות, אבל תמיד ראית שם משהו. וכך, אולי בחור קשוח, אבל החבר הקשוח שלך. השוטר. ובחליפה השחורה שלו עם החולצה האפורה בהירה, וקשר העניבה המשוך תמיד למטה וכפתור הצווארון הפתוח תמיד, הוא היה גרסה מרוככת למדי של הנמנים עם הגזע. בכוונה, כמובן.

הוא לא התכוון להיות שוטר, זה בטוח. וגם - משכבר התגלגל למקצוע הזה - לא התכוון להיות בלש - ומשקוּדם לעמדה הזאת - לא התכוון להיות מה שהוא היה עכשיו. הוא בכלל לא ידע שעבודה כזאת קיימת. איש משני הוריו לא למד יותר משש כיתות. סבתו לא ידעה קרוא וכתוב, אמו עשתה זאת רק בקושי. אביו פילס את דרכו עד לחצי בעלות על חנות פרחים באזור טוב בסלוניקי, כך שהמשפחה מעולם לא רָעבה. הם הסתדרו פחות או יותר, ככל מי שהכירו. זאניס לא היה תלמיד מי־יודע־מה, מה שלא שינה הרבה, כי הוא ממילא נועד לעבוד בחנות. ועד 1912, סלוניקי נשארה חלק מהאימפריה העותמנית, אחרי שמלחמתם של אתונה והחלק המערבי זיכתה אותם בעצמאות מהטורקים ב־1832. כך שהפירוש של להיות יווני היה - לדעת את מקומך; ושאיפה מסוג שמשך תשומת לב לא היתה רעיון טוב במיוחד.

בגיל שתים־עשרה, שעה שהצבא היווני נכנס לפעולה כדי לסיים את מלחמת הבלקן השנייה, עסקו חלומותיו הפרטיים של זאניס בעיקר בבריחה. מקומות זרים קראו לו - אולי עבודה על אונייה או על רכבת. לא משהו יוצא דופן. אחיה של אמו היגר לאמריקה, אל מקום מסתורי שנקרא אַלטוּנָה, במדינת פנסילבניה, שגלויות דואר עם תמונות של הרחוב הראשי או תחנת הרכבת הגיעו ממנו. עד 1912, בזמנים שהכסף אזל, שקלה משפחת זאניס להצטרף אליו, לעבוד אצלו ב"דָיינֶר", מבנה בצבע כסף עם פינות מעוגלות. כן, הם חשבו שאולי כדאי שייסעו לשם, שעליהם לדון בכך. בקרוב.

ושש שנים מאוחר יותר, הם אמנם עזבו, אך לא לאלטונה. ב־1917, שעה שכוחות אנגלו־צרפתיים ויווניים נלחמו עם הבולגרים במקדוניה, במופע צדדי של המלחמה בצרפת, סלוניקי בערה, במה שנודע לימים בכינוי "השרפה הגדולה". בית משפחת זאניס, על ההר, ליד הביצורים העתיקים, ניצל, אך לא חנות הפרחים, ולא היה כסף לשקמה. אם כן, מה עכשיו?

האח של אביו הוא שהציל את המצב. כאיש צעיר הוא היה מעורב במלחמה בטורקים, עם אקדח, והגיע היום שבו, נוכח סכנת חיים שהיתה צפויה לו בכלא טורקי, הוא נאלץ לברוח. הוא ברח לפריז, עשה את דרכו לשם ברגל או ברכבות ללא כרטיס נסיעה, עד שנתפס והושלך החוצה, אבל עם הזמן הגיע לשם.

ועם מזל ונחישות במשחקי קלפים כדרך להרוויח כסף, ובעזרת הופעתה של אלמנה צרפתייה עליזה בגיל מסוים, הוא הצליח לרכוש דוכן בשוק הפשפשים "קלינאנקוּר", בחלק הפופולרי מאוד שנודע בשמו "סֶרפֶּט". "תשכח מאלטונה," הוא כתב במכתב לאחיו. "אני צריך אותך כאן." מעט כסף נשלח, ומשפחת זאניס, הורים, סבתא, קוסטה ואחיו הצעיר - אחות מבוגרת יותר נישאה לפני כן לחשמלאי והיגרה לארגנטינה - עלו על אוניית פירות ושילמו בעבודה את דמי הנסיעה ללה־הַבְר. ושם, מנופפים להם בידיהם מהרציף, היו הדוד המיטיב ורעייתו העליזה. ברכבת התרומם לבו של זאניס עם כל פעימה של המסילה.

כעבור שעתיים הוא מצא את ייעודו: פריז. הנערות העריצו אותו - חיש מהר הוא התאהב - והיה לו הרבה כסף בשביל נער בן שבע־עשרה מיוון. הוא עבד אצל דודו כ־antiquaire- סוחר עתיקות - מכר שריונים כבדים וכל מיני גרוטאות לתיירים ולפריזאים מזדמנים. היה להם נוכל זקן מקסים עם זקן לבן גדול, שהוציא תחת ידו רוּבֶּנסים ומונֶאִים לפי מטר. "טוב, אני לא ממש בטוח, כי זה לא חתום, ואולי כדאי שתביאו מישהו שיבדוק את זה, אבל אם הגברת הנחמדה תחזור בתוך עשרים דקות, כמו שהיא נשבעה שהיא תעשה, נצטרך למכור לה את זה, אז אני במקומך..."

שתים־עשרה שנים היה אורכה של התקופה הזאת, והיא היתה המאושרת ביותר בחייו. לפחות, כך הוא חשב ב־1929. שעה שהשווקים התמוטטו, נפל אביו של זאניס למשכב במה שנראה כהצטננות קשה ומת יום אחרי כן משפעת, כשהם עדיין חיכו לרופא. אמו של זאניס התעקשה באומץ לב שהם יישארו במקומם - קוסטה הצליח כל כך בעבודתו. הוא כבר דיבר צרפתית טובה - ה"לינגוּאָה פרָאנקָה" של סלוניקי - והוא גם לקח קורסים בגרמנית ולמד לדבר בה היטב: הוא ידע שבאחד הימים הדוכן יהיה שלו. הוא הכיר אישה, לוֹרֶט, מבוגרת ממנו בכמה שנים ואם לשני ילדים, והיה מוקסם ממנה. שנה קודם לכן הם עברו לגור יחד בסן אוּאֶן, ביתו של שוק קלינאנקור. אבל בעת שהחורף הפך לאביב, יגונה של אמו לא שכך והיא רצתה לחזור הביתה. לחזור אל המקום שבו יכלה לראות את בני המשפחה ולרכל עם ידידות.

היא מעולם לא אמרה את זה בקול, אבל זאניס, שהיה עכשיו ראש המשפחה, ידע מה היא מרגישה, והם חזרו הביתה. לורט לא יכלה, או לא רצתה לעזוב יחד איתו, לא רצתה לקחת את ילדיה אל ארץ זרה, ולפיכך לבה נשבר. כמו לבו. אבל משפחה היא משפחה.

כשהיה שוב בסלוניקי ונדרש בדחיפות למצוא מקור פרנסה, הוא קיבל עבודה כשוטר. הוא לא התלהב במיוחד מהרעיון, אבל עבד קשה והצליח. בעיר שבה, ברובע הנודע בשמו "בּארָא", נמצא אזור האורות האדומים הגדול ביותר במזרח אירופה, בעיר של אילי ספנות וימאים מכל העמים, היתה תמיד עבודה בשפע לשוטר. בייחוד לשוטר מהסוג הסובלני, שהסדיר עניינים לפני שהם יצאו מכלל שליטה ומעולם לא לקח כסף.

ב־1934 הוא כבר היה בתפקיד של בלש, ושלוש שנים לאחר מכן קוּדם, טכנית, לדרגה של מִשנה למפקד, אם כי איש מעולם לא השתמש בתואר זה. התקדמות זו לא באה מאליה. בפתגם נושן ומכובד, עוד מתקופת הכיבוש הטורקי, נהגו לומר שבר־מזל הוא מי שיש לו barba sto palati, דוֹד בארמון, ואמנם התברר, להפתעתו של זאניס, שהיה לו בדיוק הדבר הזה. בכישרון המיוחד שלו, מעין דיפלומטיה מחוספסת, להשפיע על אנשים שיעשו מה שהוא רוצה בלי לרדת עליהם, הבחין מגבוה ראש משטרת סלוניקי, נוכחות כמעט מיסטית בעיר. ואנגֶליס היה בן שמונים לפחות, והיו שאמרו שהוא זקן יותר, עם חיוך של קדוש - ומכאן ואנגליס הקדוש, לפחות למי שהשכילו לעמוד על אירוניה והערצה באותו משפט. במשך חמישים שנה לא התרחש בסלוניקי שום דבר שהזקן לא ידע עליו, והוא עקב אחרי הקריירה של זאניס בעניין. וכך, ב־1937, כשזאניס החליט לפרוש מתפקידו, הציע לו ואנגליס תפקיד חדש. משרד משלו, בלש, פקיד ומשכורת משופרת בהרבה. "אני זקוק למישהו שיטפל בעניינים האלה," אמר לו ואנגליס, והמשיך לפרט למה הוא זקוק. זאניס הבין מיד ובמשך הזמן נודע לעולם בכללותו כ"איש משטרה בכיר", אבל לאלה שהיו מצויים במורכבויות התת־קרקעיות של חיי העיר, ועד מהרה לרחוב הסלוניקאי, הוא היה פשוט "זאניס".

הקונסול בשגרירות בלגיה נפל קורבן לסחיטה של פרוצה? להתקשר אל זאניס.

בנו של פוליטיקאי אתונאי לקח טבעת יהלום מצורף ו"שכח" לשלם תמורתה? להתקשר אל זאניס.

אזרח גרמני הגיע ב"דרך לא רשמית" לסלוניקי על סיפונה של אוניית משא של מדינה ניטרלית?

 

כשפסע בחזרה אל רגלי הרציף, מצא זאניס את עוזרו, גבריאל - גבי - שאלתיאל, מחכה לו, נשען לאחור במושב הנהג ומעשן סיגריה. שאלתיאל אהב את המכונית שלו, סקודה שחורה דגם 420, עם קפיצים חזקים שהצ'כים בנו בשביל כבישים בלקניים. "תעצור מאחורי גדר האבן," אמר זאניס, "שלא יראו אותך. במקום שממנו תהיה לנו תצפית על הרציף."

שאלתיאל לחץ על כפתור ההצתה, המנוע ניעור לחיים בנהימה, והוא סובב את המכונית והתקדם בכיוון בית המכס. שאלתיאל היה איש אפור בן חמישים וחמש, גבוה וגמלוני, שמוט כתפיים וקצר רואי, שהשקיף על העולם בתערובת של סבלנות וציניות, מבעד למשקפיים עבי מסגרת. הוא היה יהודי ספרדי מהקהילה הגדולה בסלוניקי, שהיה איכשהו לשוטר והצליח מאוד בעבודה כי היה אינטליגנטי, חריף ובעל טביעת עין חדה בכל הנוגע לאנשים - עמד על טיבם האמיתי - ועקשן: בולדוג מנומס וביישן. ביום שוואנגליס הציע לזאניס את התפקיד החדש ואמר, "ותמצא לך מישהו שתוכל לעבוד איתו," הוא התקשר אל גבי שאלתיאל, הסביר לו מה הוא עתיד לעשות והזמין אותו להצטרף אליו. "איך קוראים למחלקה הזאת?" שאל שאלתיאל. "היא לא זקוקה לשם," השיב זאניס. עשר שניות חלפו, זמן ממושך בטלפון. לבסוף אמר שאלתיאל, "מתי אני מתחיל?"

עכשיו שם זאניס פעמיו אל המונית, נתן לנהג מעט כסף, הודה לו ושלח אותו הביתה. כשזאניס החליק למושב הנוסע בסקודה, אמר שאלתיאל, "אז מה קורה?"

זאניס חזר על הסיפור של מנהל הנמל ואחר כך אמר, "כל עוד הוא לא נכנס לעיר, אנחנו מניחים לו. ניתן לו כמה שעות לעשות משהו, ואחר כך, אם הוא עדיין יישאר באונייה, אדאג שכמה בלשים יחליפו אותנו."

"מה אם הוא יחכה עד הבוקר, יֵרד מהאונייה ויַראה דרכון לקצין ביקורת הגבולות?"

"נעקוב אחריו," אמר זאניס, "אני לא רוצה שהוא יתרוצץ חופשי בעיר."

"גרמני, אמרת."

"הוא קרא עיתון גרמני, מי יודע מה הוא."

"אתה חושב שהוא מרגל?"

"יכול להיות. זה מה שהרב חובל הטורקי אמר, פחות או יותר. וגם תקע מבט."

שאלתיאל צחק. "הלוואנט," הוא אמר. "בהחלט, מבט - לא הייתי חי בשום מקום אחר." כעבור רגע הוא הוסיף, "מה מחפש מרגל בסלוניקי? יש לך איזה רעיון?"

"מי יודע? אולי רק את המלחמה שגולשת דרומה."

"אל תגיד דברים כאלה, קוסטה. כאן, בתחת של הבלקן, את מי זה מעניין?"

"לא את היטלר. לא לפי מה שכתוב בעיתונים. והוא חייב לדעת מה ילך כאן, למעלה בהרים, כשנהיה תחת כיבוש."

שאלתיאל נראה מהורהר. "בכל זאת," אמר.

"מה?"

"יש לי אחיין שמלמד בבית הספר הטכני. גיאוגרפיה, בין השאר. בחור פיקח, מאני זה, והוא אומר שכל עוד היטלר נשאר בעל ברית של הרוסים, אנחנו בטוחים. אבל אם הוא יתקוף אותם, זה יכול להיות הסוף שלנו. במפה של אירופה אנחנו הצד הימני - אם מישהו מתקדם למזרח, אז זה הצד הימני שמגיע לקווקז, בשביל הנפט. זאת על כל פנים התיאוריה של מאני."

"ואתה מקבל אותה?"

שאלתיאל משך בכתפיו. "היטלר הוא טיפוס ערמומי. לא הייתי אומר אינטליגנטי, אבל ערמומי. את היהודים הוא מתקיף, את הרוסים הוא עוזב במנוחה."

זאניס הנהן. זה נשמע הגיוני. "לפני שאשכח," אמר, "הבאת את מה שביקשתי?"

"בתא הכפפות."

זאניס פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו אקדח ואלתר פי־פי־קיי אוטומטי, הנשק הגרמני המועדף על בלשים בלקנים. שריטות בולטות נראו על המתכת של הקת. "מה עשית בו?"

"תליתי תמונות," אמר שאלתיאל. "בפעם האחרונה שראיתי את הפטיש שלי, שיחק בו אחד הנכדים."

"ילדים," אמר זאניס בחיוך.

"בורכתי," אמר שאלתיאל. "אתה צריך להזדרז, קוסטה. אתה לא נהיה צעיר יותר."

חיוכו של קוסטה התרחב. "עם רוקסן?" אמר והתכוון לחברה האנגלייה שלו.

"כן..." אמר שאלתיאל. "אני מניח שלא."

 

8:20 בערב. שוב התחיל לרדת גשם, כמה ברקים הבזיקו מעל הים האגאי. "אתה ער?" שאל זאניס.

"בקושי."

"אם אתה רוצה לנמנם קצת, אז בבקשה."

"לא, תודה. אולי אחר כך."

 

10:30 בערב. "אגב," אמר זאניס, "טלפנת למאדאם פּאפּאס?"

"הבוקר, באחת־עשרה בערך."

"והיא אמרה?"

"שהיא שנאה את בעלה והיא שמֵחה שהוא מת."

"זאת כנות."

"כך חשבתי."

"עוד משהו?"

"לא, היא התכוננה לצרוח עלי, אז ירדתי מהקו - אמרת לנהוג במתינות."

זאניס הנהן. "שהבלשים יתמודדו איתה."

"היא הרגה אותו?"

"כן."

"ילדה רעה."

 

1:15 לפנות בוקר. שקט בעיר שמאחוריהם. רק צלילים קלושים של מוזיקה מהטברנות שלאורך כביש החוף ורחשי החריקה של הרציף שהגאות מצליפה בקורותיו. הצליל היה מהפנט וזאניס נאבק להישאר ער. הוא הוציא סיגריה מהקופסה השטוחה שבכיסו - פּאפּאסטראטוֹס מספר 1, בראש הרשימה ביוון - והצית גפרור עץ בציפורן האגודל שלו. יקרים, הדברים האלה, ומכאן שהם מותרות בשבילו. הוא עשה עכשיו כסף טוב, ואנגליס דאג לכך, אבל זה היה כסף טוב במושגים של שוטר, שפירושם לא הרבה, ועוד עם ארבעה אנשים שצריך להאכיל. אחיו הצעיר אָרי, קיצור של אריסטוטלס, עשה לפעמים כמה דרכמות משליחויות בעיר. המסכן השתדל כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היה לגמרי בסדר, תמיד היה "שונה", והמשפחה קיבלה אותו זה מכבר כמות שהוא.

המכונית התמלאה עשן ושאלתיאל פתח את החלון. "אתה חושב שיש אנשים על הירח?" הוא שאל.

"אין לי מושג. אני מניח שהכול אפשרי."

"התווכחו על זה אתמול במספרה."

"אנשים ירוקים קטנים? עם עין אחת? כמו ב'בּאק רוג'רס'?"

"משהו כזה."

"מישהו במספרה שלך חושב שהסרטים האלה אמיתיים?"

"ככה זה נשמע."

"אני במקומך הייתי מחפש ספּרים אחרים."

 

3:30 לפנות בוקר. "תתעורר, גבי."

"לא ישנתי. לא ממש."

"הנה הוא בא."

האיש היה בעל קומה בינונית, לבש מעיל גשם ונשא תיק מסמכים. היו לו פנים קשות וגרמיות ונטולות סנטר, מתחת למגבעת עם תיתורה שהוטתה מעל עיניו. כשהתקרב אל קצה המזח, התכופפו זאניס ושאלתיאל במהירות אל מתחת לשמשה הקדמית. עכשיו הם כבר שמעו פסיעות, נחושות וחפוזות, והן התקרבו ואחר כך הלכו וגוועו, ככל שהתרחקו מהם והתקדמו אל מעבר לצד המזרחי של בית המכס, בכיוון העיר - ממערב היו אזור המחסנים ותחנת הרכבת. זאניס וידא את נוכחותו של הוואלתר בכיס המקטורן שלו, יצא ממושב הנוסע והקפיד לא לטרוק את הדלת, אלא השאיר אותה פתוחה. "תן לי שלושים שניות, גבי," הוא אמר. "אחר כך צא אחרי, יפה ולאט, עם פנסים כבויים, ותשמור מרחק."

זאניס הלך במהירות אל הצד המזרחי של בית המכס, נעצר בפינה והסתכל סביבו בחטף. אין נפש חיה. לאן לכל הרוחות הוא הלך? היה רק רחוב אחד שהוא יכול ללכת בו, הרחוב של המחסנים. זאניס התקדם בפסיעות מהירות והגיע לרחוב, הסתובב בפינה ושם הוא היה - שם היה מישהו - במרחק של כשני בלוקים. עכשיו נוכח זאניס שהוא נרטב, פתח את המטרייה ועבר אל המחסה של גדר הלבנים הגבוהה של המחסן הראשון. לפניו המשיך הגרמני להתקדם במהירות, בפסיעות ארוכות, כאילו, כך חשב זאניס, הוא עושה את טיול ספורט הערב הקבוע שלו בשביליו של יער כלשהו בגרמניה. שניות אחדות אחרי כן פנתה הסקודה בפינה מאחוריו וזאניס נופף בידו לאחור, ואותת לשאלתיאל להישאר במקומו. זאניס שמע את המנוע נכבה לאחר שהסקודה נעצרה. האם הגרמני שמע את זה? זאניס פקפק בכך, בייחוד בגשם, אבל הוא לא יכול להיות בטוח - ברחוב שררה דממת מוות.

ואז העיף הגרמני מבט מעבר לכתפו ופנה ימינה, בסמטה צרה. זאניס הניח שהוא ראה אותו, אבל פטר זאת בלא־כלום. הוא סתם איש עם מטרייה, שמתנהל לאטו בכתפיים שמוטות בלילה לא נחמד. זאניס עבר את הסמטה בלי לתת את דעתו עליה וקיבע את עיניו בקרקע שלפניו, עד שעבר את הפינה המרוחקת ונעלם מן העין. הוא לא נעצר שם, אלא הלך הלאה ברחוב - הוא ידע שאם הוא יכול לשמוע את הגרמני, הגרמני יכול לשמוע אותו - ואחר כך חיפש מקום להסתתר. הוא ראה רציף העמסה ממול, ונע במהירות, נכנס ברגל אחת עד הקרסול אל תוך שלולית עמוקה שבין אבני ריצוף עגולות שבורות, החיש את צעדיו, ולבסוף נעמד בזווית שבין הכניסה המוגפת בתריס לבין הקיר, שהסתיר את הנעשה ברחוב, לפחות עד לסמטה. זאניס נוכח שהגרמני לא הולך לשום מקום, לא מהסמטה הזאת, שבה, שנים אחדות קודם לכן, דקר סבל את חאמיד מלווה הכספים בוויכוח על כמה לֶפּטות - אפילו לא על דרכמות - והיא היתה חסומה בחומת אבן גדולה מכוסה בקנוקנות של ויסטֶריָה. חאמיד התנודד אז עד הקיר ונאחז בוויסטריה, חשב שיוכל לטפס עליה אל העבר האחר, אבל הענף לא החזיק מעמד וקרס עם הקיר המתפורר והוא מת במקום. הסבל כיסה אותו בקנוקנות השיח, אבל בתוך כמה שעות - זה היה בקיץ - נמצאה גופתו של חאמיד והפשע התגלה. עסק עגום, חשב זאניס, מלווי הכספים עשקו את פועלי הנמל ועטו על טרפם כעופות דורסים על יונים. האם זה חוק הטבע? תהה זאניס. אולי כן. נץ אמיתי ניסה פעם לתפוס את אחת הקנריות של אחיו הקטן, שהיתה בכלוב על אדן החלון, ועיקם לגמרי את מסגרת המתכת.

זאניס הציץ בשעונו, 3:39, והתמקם להמתנה. זאת כמובן פגישה, אמר לעצמו, ומישהו יופיע במוקדם או במאוחר. אם הוא יהיה טיפש דיו לעבור על פני הסקודה החונה, הם יתפסו את שניהם. אם לא, אז רק את הגרמני, אם כי שאלתיאל ודאי יֵצא בעקבות השני. אישה? יכול להיות, הכול יכול להיות.

 

3:48 לפנות בוקר. קדימה, מנוולים, תקיימו כבר את הפגישה המזוינת שלכם ותנו לי ללכת הביתה למיטה. אחרי מעצר ונסיעה לתחנת המשטרה, שם הם ישיגו את מה שיוכלו, הם יסיעו אותו בחזרה לאונייה. אחרי ככלות הכול, הוא לא עשה הרבה - נכנס לסלוניקי בלי להחתים את הדרכון. אין טעם להחזיק בו, הקונסול הגרמני יתלונן, ואנגליס יתעצבן, אז לכל הרוחות עם זה.

 

4:00 לפנות בוקר. מה עושה שם הגרמני? יש משם איזה מוצא, דרך רחוב אחר שזאניס לא יודע עליו? כן, זה יהיה ממש נפלא! עמדתי שם בגשם עד הבוקר ולא ראיתי אותו בכלל. זאניס נאנח, העתיק את משקלו מהרגל הרטובה אל הרגל היבשה, וחשב על רוקסן, על התעלסות, שזה מה שהם עשו. בטח, קודם מסעדה ו... לפתע זינקה דעתו באחת למצב של קשב מלא.

מהקצה האחר של הרחוב, בפינה של סמטה רחוקה - פנסים קדמיים; עדיין לא מכונית, רק קרני אור חודרות לערפל. מה? אפשר לעבור שם? זאניס לא ידע, אבל היה ברור לו שמישהו עושה זאת, כי האורות פנו שמאלה אל הרחוב ועכשיו היו מכוונים ישירות אליו. הוא עבר במהירות לאורך תריס הברזל אל הפינה הנגדית, ומצא עצמו מול הסקודה. מה יעשה עכשיו שאלתיאל? שום דבר. האורות נשארו כבויים. יופי, גבי. כך צריך לעשות.

ועכשיו, חשב, בפנותו אל הנהג הבלתי נראה של המכונית, עכשיו תיכנס לסמטה. זו היתה רֶנו סֶדאן, שנהמה בשעה שחלפה על פניו והתקדמה באטיות רבה, אבל התחזית שלו התבדתה. הרנו נעצרה בסמטה, התקדמה כדי מטר או שניים, ונכנסה בהילוך אחורי. יפה, חשב זאניס, עמדה שמאפשרת הסתלקות מהירה. מה זה? עוד רצח בסמטה? הסמטה הזאת מקוללת? האם זה לילה ארוך, משעמם ומטופש שיסתיים במלודרמה?

מה שלא היה הדבר שקרה שם, הוא לא ארך זמן רב. זה קרה בסמטה וזה קרה מהר וזה קרה במקום שזאניס לא יכול לראות את זה. דלת של מכונית נטרקה, מנוע נהם, והרנו הופיעה שוב, עשתה פנייה חדה שמאלה אל הרחוב והסתלקה במהירות. זאניס הפזיל מבט לעבר הגשם וניסה לראות את הנעשה מבעד לחלון האחורי המכוסה אדים - מישהו במושב הנוסע? לא, זה לא נראה כך. כשירד בריצה במדרגות מרציף ההטענה, עקב אחרי הרנו שעברה במהירות על פני הסקודה. ספירה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע; ואז אורות הסקודה נדלקו ושאלתיאל עשה פנייה יפה ונינוחה ויצא בעקבות הרנו, שפנתה מזרחה במעלה כביש החוף הריק מאדם.

כשזאניס התקרב לסמטה, יצא הגרמני החוצה. הם נעצרו על עומדם, זה מול זה, כעשרה מטרים מפרידים ביניהם, ואחר כך, כמו חאמיד מלווה הכספים, רץ הגרמני לאחור בסמטה. אל הוויסטריה המטפסת? לא, היה לו רעיון טוב יותר, כי כשזאניס נכנס לסמטה, הוא כבר נעלם. גרמני הקסם. איפה? זאניס התקדם לאורך הקיר, והיה מתוח מאוד מחשש למחסה בלתי נראה כלשהו מאחוריו, ובטוח שבעוד רגע יחטוף כדור. אבל אז, בקצה הסמטה, דלת. דלת שהוא הניח שתוליך למשרד המחסן. האם שכח את דבר קיומה? האם בכלל היתה שם, אז?

ואלתר. כן, הגיע הזמן. הוא הפעיל את המַחלק, שחרר את הנצרה, ובהנחה שגבי הטעין אותו שוב והחזיר את הכדורים למחסנית אחרי שתלה את התמונה שלו, כי הוא ללא ספק רוקן את המחסנית, בידיעה ברורה ששימוש בנשק טעון כפטיש על משטח קשיח הוא לא רעיון כל כך טוב - והמעט שאפשר לקוות שיקרה במקרה כזה הוא מבוכה, ומשם זה יכול להתגלגל במהירות לתוצאות גרועות בהרבה. סבא! החתול! לא, גבי עשה את הדבר הנכון, כי גבי תמיד עושה את הדבר הנכון, לא?

זאניס סגר את המטרייה והשעין אותה על הקיר, שחרר את המחסנית של הוואלתר, מצא אותה טעונה כולה ונעל אותה שוב במקומה. אחר כך הוא עמד בצד אחד של הדלת, ולאחר שווידא את יציבות עמידתו, הרים את רגלו ובעט בידית, על מנת שזו תיטלטל בצד האחר. משנוכח ששום כדורים לא הגיעו מבפנים, הוא הושיט את ידו, סובב את הידית ופתח את הדלת. לא נעולה. תמיד לא נעולה? לא נעולה כרגע. הוא נצמד אל הקיר ככל יכולתו, פתח את הדלת לרווחה, המתין כדי פעימה ואחר כך זינק פנימה בשפיפה, עם הוואלתר שלוף לפניו.

הוא ציפה למצוא משרד, וקיווה לטלפון. נכון ולא נכון. זה היה משרד, פתוח אל קומת המחסן - ארונות תיוק, שתי מכתבות וטלפון מהסוג הישן, בלי חוגה, על הקיר. אבל החוט נחתך במרחק סנטימטרים אחדים מתחת לתיבת העץ. נחתך לפני שנים? או לפני שלושים שניות? הוא לא ידע. אבל הוא ידע היכן הוא נמצא - במחסן התבלינים "אָלבָּלָה". האוויר היה כבד מריחות; תערובת סמיכה של שומר, פרגי אופיום, גולמי משי מקולקלים ועשבי תיבול ים־תיכוניים; מרווה וקורנית והשאר. הם נחו בחושך, בערמות מכוסות ביוטה וארוזים בחבילות בארגזי עץ, מוכנים למשלוח.

הוא כרה אוזן זמן־מה, אך שמע רק דממה. אחר כך חיכה בתקווה שעיניו יתרגלו לחושך, אבל האור היחיד במחסן חלחל דרך הרפפות הסגורות שהיו קבועות גבוה בקירות. ביד אחת שלוחה לפניו, הוא התקדם, אך ידע שזה מקרה אבוד, שהוא לא ימצא את הגרמני מסתתר בכריעה מאחורי ערמת שוּמַר. הוא חזר אפוא למשרד, אחז בידית הדלת, סגר אותה בטריקה, ואחר כך יצא אל החושך בלי לנסות כלל לנוע בשקט.

משהו זז, משהו גדול בהרבה מחולדה. הצליל, קול התזוזה של דבר־מה כבד על לוחות הרצפה, הגיע מאי־שם מעליו. הוא חיכה, החליף את היד האוחזת באקדח, וניגב את כף ידו המיוזעת במכנסיו. שוב שמע את זה, כמעט ישירות מעל ראשו. בקומה השנייה, אם כן. איך עולים לשם בכלל? שום מושג. הוא שלח את ידו לכיסו, הבעיר גפרור, גילה שהוא עומד במעבר עם חבילות מעורמות מכל צד, הבעיר עוד גפרור וראה את מה שנראה כמו גרם מדרגות ליד הקיר המרוחק.

זה לא היה גרם מדרגות אלא רמפה מעץ, וכשהגיע לשם הוא מצא את מה שחיפש. לרגלי הרמפה היתה קופסת מתכת עם ידית הפעלה מחוברת אל צדה האחד. הוא משך את הידית כלפי מטה והאורות נדלקו. לא אור חזק, כמה נורות עירומות בבתי מנורה שחוברו ללוחות התקרה, ורק בקומה הראשונה, אבל זה הספיק. מה שהיה שם נע שוב, במהירות, בריצה, ואחר כך נעצר.

זאניס התקשה לנשום - איך לכל הרוחות עובדים כאן אנשים? - האוויר היה דחוס כל כך, חריף כל כך מחומרים כימיים, שעיניו צרבו והוא נאלץ להסיר את משקפיו ולנגב את הדמעות. ואז, בכריעה, הוא קפץ על הרמפה, ונשכב אפרקדן בראשה, ראשו נמוך ממפלס הרצפה. הוא הזדקף במהירות כדי להציץ מסביב, אבל אפילו עם האור ההיקפי מהקומה הראשונה, האפלולית על גבי הרמפה התפוגגה במהירות והיתה לחשכה. הוא רחרח - המקום הזה באמת השפיע עליו - ואחר כך דיבר, לא בקול רם ולא בכעס, בגרמנית. "אדוני, צא בבקשה מהמחבוא שלך, וכך שאראה את הידיים שלך. אנא. אתה לא תיפגע."

זה עשה את העבודה.

פסיעות של ריצה בצד המרוחק של הקומה השנייה, אחר כך שורה של חבטות מודגשות בזעקות בהלה, ואחרי כמה רגעים של שתיקה, גניחה. עם שני גפרורים שהבעיר כדי להגיע אל הקיר הנגדי, התברר לזאניס מה קרה. היתה שם עוד רמפה, אבל למי שלא רצה להשתמש בה היתה אפשרות אחרת, חיתוך רבוע ברצפה וממנו גרם מדרגות צר ותלול מאוד, כמעט סולם, שירד אל הקומה שמתחת. הירידה של הגרמני הפתיעה אותו, ללא ספק, וזאניס מצא אותו שוכב עם הפנים כלפי מטה, הראש על הלוחות, הרגליים על המדרגות שמעליו - זאניס ראה שהיו לו גרביים ירוקים - ותיק מסמכים עדיין לפות ביד אחת. בזהירות, עם הוואלתר דרוך ומוכן לשימוש, ירד זאניס במדרגות. הגרמני אמר משהו - זה נשמע כאילו הוא מתחנן, אבל קולו היה לא ברור, וזאניס לא הצליח לזהות את המילים. הוא חיפש בכליו נשק, לא מצא שום דבר כזה, ואחר כך אחז בגרמני מתחת לזרועו, הפך והרים אותו, והצליח להושיבו על מדרגה. לרגע הוא פשוט ישב שם, בעיניים עצומות, אף מדמם, ואחר כך הוא הצמיד יד אל מרכז החזה ואמר, "בית חולים, בית חולים."

 

טוב, חשב זאניס אחר כך, ניסיתי. הוא כרך זרוע אחת סביב האיש, הרים אותו והוליכו צעד צעד, נושא את תיק המסמכים שלו בידו האחרת. זה היה מגושם ואטי, וכשהגיעו אל הרחוב שהוליך אל בית המכס, הפכה הזריחה את השמים לאפורים כהים. היה להם מזל - מונית שייטה לאטה על כביש החוף, חיפשה את בלייני הלילה האחרונים. זאניס נופף אליה בידו והושיב את הגרמני על המושב האחורי והנהג זינק ויצא לדרך והגיע לבית החולים דקות ספורות בלבד לאחר מכן. וכשהם נעצרו בכניסה לחדר המיון הופיע רופא מיד ונכנס אל צד המושב האחורי של המונית. אבל הוא נד בראשו לשלילה ואמר, "אני לא יכול לעזור לו. אתה כבר יכול לקחת אותו לחדר המתים, או אולי תרצה שנעשה את זה באמבולנס."

"אתה בטוח?"

הרופא הניד בראשו ואמר, "אני מצטער."

 

בעשר בבוקר הוא דיבר בטלפון עם ואנגליס, שאמר, לאחר ששמע את הסיפור בקצרה, "ומה היה בתיק המסמכים?"

"תמונות. שבעים תמונות. ומַפה - רישום בעיפרון חד - של האזור סביב פוֹרט רוּפֶּל."

"מנין לך שזה פורט רופל?"

"זה כתוב. באותיות לטיניות. התמונות צולמו מרחוק: דרכים, חוטי תיל, המבצר עצמו." רחשים נשמעו בקו הטלפון, לבסוף אמר זאניס, "הלו?"

"כן, אני כאן." תשובה מקובלת, אבל הטון עצוב וקודר.

זאניס חזר על מה שאמר לשאלתיאל במכונית. "אולי זאת רק המלחמה שגולשת דרומה." מבצר רופל הגן על מעבר רופל שבגבול עם בולגריה, היישר מצפון לסלוניקי. נתיב הפלישה משם, במורד עמק סטרוּמָה, היה בן יותר מאלפיים שנה. מחרשות של איכרים העלו אל פני השטח ראשי חניתות, חרבות שבורות, פגיונות ועצמות.

"עדיין לא," אמר ואנגליס. "אנחנו לא מעניינים את הנאצים. בינתיים. מה אתה עושה בקשר לרנו?"

"שאלתיאל לא הצליח להדביק אותה, אבל הוא רשם את מספר הרישוי. מכונית מקומית, אז אני צריך רק להתקשר לפקידה."

"טוב, קוסטה, עשה מה שתמצא לנכון."

"התקשרתי לכמה ידידים בעיתונים - תייר גרמני נמצא מת על המדרכה ליד המלון שלו. סיבת המוות היא כנראה התקף לב. נתתי להם את המידע שהיה בדרכון: אלברט היינריך, מקום מגורים אֶסֶן, בן חמישים ושלוש." הוא השתתק ואחר אמר, "אתה לא בדיוק תרצה פה סקנדל של ריגול, נכון?"

ואנגליס חרחר ואמר, "יופי! רעיון טוב!" ואחר כך הוסיף גרסה של פתגם אלבני מקומי, "בוא נפליץ להיטלר באף, ואז הם ינחתו פה אחת־שתיים."

"תיארתי לעצמי שכך תראה את זה. ואשר לתמונות, מה ישמח אותך?"

"תקפיץ אותן הנה, ואשלח אותן לצבא."

"וספּיראקי?"

"חששתי שתשאל את זה. ספר לו מה קרה, כתוב לו דוח - הוא יאהב את זה. שהפקידה שלך תדפיס את זה על נייר רשמי של משטרת סלוניקי. וקוסטה? תדאג להיפטר מהדרכון לפני שאתה מדבר עם ספיראקי - האנשים האלה מתים על דרכונים."

"צריך למסור אותו לקונסוליה של שגרירות גרמניה."

"חייבים. תגיד, זה היה באמת התקף לב? אתה לא... לא עשית לו משהו, נכון? לא שהייתי מאשים אותך אם כן."

"לא, אדוני. הוא עשה את זה לעצמו. הוא פחד - פחד שיתפסו אותו, פחד מכישלון - הוא התרוצץ שם כמו עכבר. הנפילה מהמדרגות לא עזרה, אבל אילו ביקשו ממני לנסות להסביר מה קרה שם, הייתי אומר שהוא הפחיד את עצמו למוות."

קולו של ואנגליס אמר סלידה. "עסק מחורבן," אמר. ואחר כך, "טוב, דווח לי מה קורה."

לאחר שהניח את הטלפון הוציא זאניס מהמגירה דף נייר והתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה של הדוח לספיראקי. ספיראקי שהיה לפנים עורך דין אתונאי, ניהל ב־1936 את הסניף המקומי של ה"גֶניקי אָספָליָה" - "הסוכנות לביטחון המדינה". שמו של גוף זה השתנה פעמים אחדות, והיה ל"סוכנות למודיעין הגנתי" ב־1936, ואז, חודשים אחדים אחרי כן, לאחר שהדיקטטורה של מטאקסס קנתה לה שביתה, הוא נקרא "הדירקטוריון הכללי לענייני זרים", אבל רוב האנשים עדיין קראו לו "ביטחון המדינה".

זאניס לא ראה בספיראקי טיפוס שקל במיוחד להסתדר איתו. הוא היה איש גבוה, כבד גוף, מקריח, עגמומי, עם שפם גדול, חיבה לחליפות בצבע תכלת ונטייה לדבר בסגנון רשמי ולשגר מבטים קרים. הוא מעולם לא הגיב מיד לשום דבר שאמרו לו, ותמיד היה רגע מת לפני שדיבר. יחד עם זאת, הוא היה יכול להיות גרוע יותר. המשרד שלו היה אמור להבטיח ציות לחוקי המוסר של הדיקטטורה, שאסרו שימוש בחשיש ועיסוק בזנות. אלה היו המטרות המסורתיות, אבל הם ניסו להגיע למקומות רחוקים יותר, ואסרו להשמיע מוזיקה וולגרית - הרֶמבֶּטיקוֹ, המזוהמת, הפלילית, היצרית והיקרה מאוד ללבה של סלוניקי, מה שמכונה הג'ז היווני. אבל ספיראקי לא התעקש, והמשטרה נהגה בסובלנות. לא היה אפשר למנוע דברים כאלה, לא בעיר הזאת. ואחרי ארבע מאות שנים של כיבוש טורקי, לא היה זה מן התבונה ללחוץ על יוונים יותר מדי.

 

השמים האפורים מיאנו להיעלם, שחפים חגו מעל הנמל, וקריאותיהם לא תרמו דבר לפיזור המלנכוליה. שאלתיאל הופיע באחת־עשרה, עייף ושמוט כתפיים, והוא וזאניס ניסו להשלים את החקירה. הפקידה בעירייה איתרה, לשמחתה הרבה, את מספר לוחית הרישוי. הוא היה שייך לרנו רשומה על שמו של פלוני ק"ל סטאשו. זאניס ידע מיהו, קברן בולגרי, דור שלישי במשפחת בעלים של בית הלוויות שטיפל בסידורי הקבורה של בולגרים, אלבנים, סרבים ווֶלאכים, שמתו בקצב שאִפשר לסטאשו לגור בחווילה נאה בשכונה אמידה בסלוניקי, ליד הים במזרח העיר.

זאניס טלפן ושאלתיאל הסיע אותם עשר דקות אחר כך. מאדאם סטאשו המסכנה, אדומת עיניים, ממחטה מעוכה לכדור לפותה באגרופה הקפוץ. זאניס ריחם עליה. בעלה יצא מהבית שעה ארוכה אחרי חצות, כדי לטפל בעניין כלשהו שאת טיבו לא ציין, ולא חזר. היא כמובן נטרפה מדאגה, אבל בשמונה בבוקר ניגשה שכנה ודפקה על הדלת ואמרה לה שסטאשו טלפן וביקש ממנה למסור הודעה: הוא לא יחזור הביתה. עוד זמן רב. הוא בריא ושלם, ואין לה מה לדאוג. מעבר לכך, מאדאם סטאשו לא ידעה דבר.

ובכן, האם למר סטאשו יש ידידים גרמנים?

לא ככל הידוע לה.

מצלמה?

כן, יש לו מצלמה. צילום הוא התחביב שלו.

כמה זמן, התחביב הזה? שנים?

לא, רק כמה חודשים.

ואנא, מאדאם סטאשו, סלחי לי, אנחנו רק עושים את העבודה שלנו, אבל מותר לנו לראות את הבית?

אין תשובה. רק הינף יד. תעשו מה שאתם רוצים. כבר לא אכפת לי.

הם סיירו בבית. חדרים דחוסים ברהיטים כבדים, וילונות עבים, רצפות אריחים, משרתת מפוחדת, אבל שום קברן בארון או מתחת למיטה.

כשחזרו לסלון, תהתה גברת סטאשו מה עשה בעלה שעורר את עניין המשטרה.

הם לא יכולים לספר לה, אבל ייתכן שיש ברשותו מידע שהם זקוקים לו לצורך חקירה שמתנהלת עכשיו.

"וזה הכול?" היא אמרה ופניה התבהרו בהקלה ניכרת.

"זה לא מספיק?"

"אחרי שהוא הלך, כשנודע לי שהוא לא יחזור..."

"כן?"

"חשבתי שזה בגלל אישה."

"שום דבר כזה, בכלל."

עכשיו היא כבר כמעט קרנה, אחזה בידו של זאניס בחמימות ליד הדלת. "תודה, רבותי," אמרה. "תודה."

"אולי תודיעי לנו אם הוא יחזור. הוא יוכל לטהר את שמו אם ישיב על כמה שאלות."

אה, מאה אחוז, בוודאי, בהחלט, ללא ספק.

בסקודה ביקש זאניס משאלתיאל שיסיע אותו בחזרה לסמטה שמאחורי מחסן התבלינים "אלבלה".

אבל המטרייה כבר לא היתה שם.

 

באותו ערב הוא היה אמור לקחת את רוקסן לקולנוע. מערבון טורקי, "סלֵייד מבקר בוויומינג", זה מה שיצא מהניסיון שלו לתרגם, אבל כשהגיע ל"פנסיון בַּסטָסיני", המלון שבו התגוררה, הוא כבר היה במצב רוח אחר. הרומן שלו עם רוקסן בראון נמשך יותר משנה והגיע למישור הזה של אינטימיות נעימה, שתוכניות נרקמות בו בניחותא ומשתנות באותה רוח. "אולי ב'בלתזר'," הציע. זה היה שמה של טברנה, אבל היתה לכך משמעות גדולה בהרבה.

"אז לא ניסע לוויומינג? עם אפנדי סלייד?" זה היה באנגלית, חוץ מהשם בטורקית. היוונית שלה היתה כמעט מושלמת, אבל היא ידעה איך הקול האנגלי שלה השפיע עליו. הוא היה מוקפד, עם חיתוך נוקשה של סגנון הדיבור של המעמד העליון, תמציתי וצונן, קול שמתאים להפליא לגוף הפרשית המוצק שלה, לפניה החבוטות מרוח, לפה שבקושי ידע מגע של שפתון.

"אולי נוכל ללכת אחר כך. או עכשיו, אם את מעדיפה."

"לא," היא אמרה. "אני מעדיפה שחיתות."

"בלתזר" היה ספון במרתף מתחת לכיכר וָרדר של העולם התחתון. זה לא היה רחוק, והם הלכו לשם ברגל, מתחת למטרייה שלה, דבר מחריד עם נקודות ורודות על שדה ירוק. זוג מכל בחינה ומובן. זרועו חבקה את כתפיה - הם היו בערך באותו גובה - זרועה סביב מותניו. "העולם טוב אלייך השבוע?" הוא שאל.

"לא רע. בבית הספר מתכוננים לרסיטל שנקבע לסוף השבוע הזה, אבל אני מסרבת להרשות לזה להדאיג אותי." כשהגיעה לסלוניקי ב־1938, אחרי כמה שנים שעשתה קודם בדרום צרפת ואחר כך בקאפרי, היא רכשה את בית הספר לבלט "מאונט אולימפוס", ואחת לשמונה שבועות סבבו בנות הבורגנות של העיר, בכל צורה וגודל, על במה לצליליו של צ'ייקובסקי. הואיל ולעת בלותה לא היתה מהירות פעולתה של הוויקְטרולָה שלצליליה הן רקדו מה שהיתה פעם, המחול אולי נטה מעט לצד הכבד משהו, שלמען האמת הלם כמה מהבנות רמות המעלה יותר.

"אני מוזמן לרסיטל?" הוא שאל.

היא הצמידה את לחייה אל לחיו. "דברים רבים אני עלולה לבקש ממך, יקירי, אבל..."

"את מופיעה?"

"בגרבונים? לא נראה לי."

"אל תגידי לי שאת לא יכולה ללבוש גרבונים."

"זה לעיניך בלבד, לא לעיניהם של הקצב ואשתו."

בלתזר שמח לראותם וכיבד אותם בקידה חגיגית. "אני כל כך שמח," אמר. "זמן רב מדי עבר." והוא הוליך אותם אל חדר קטן מאוד ופרטי מאוד. החדר היה מלא הדומים מרופדים, שטיחי צמר ושולחנות נחושת נמוכים, ואפלולית צללים רכה שאור מנורת הכוהל שעמדה בפינה בקושי הפריע אותה. בלתזר הבעיר מעט קטורת ואחר כך הכין שתי נרגילות, כל אחת עם גוש נדיב של חשיש בצבע אוכרה. "תאכלו, אחר כך?" הוא אמר. "איזה מֶזֶה נחמד?" מתאבנים קטנים - חצילים, פֶטָה, חומוס.

"אולי כן."

הוא ידע היטב שהם יאכלו, אך לא התעקש בעניין זה, אמר רק, "כרצונכם," וסגר את הדלת בזהירות, כמי שפרטיותם היתה באחריותו האישית.

מוזיקה יכלה להיות דבר נחמד, וכפי שנוכחו, מוזיקה אכן היתה שם. אם לא מ"בלתזר" עצמו, אזי מהטברנה הסמוכה. להקת נגני בוזוקי וזמרת, צלילים שהקיר עמעם, ולפיכך היו בווליום המתאים. הם ישבו על כורסה זוגית נמוכה, כתפיים וירכיים צמודות, ורכנו לעבר שולחן מנחושת רקועה. כשזאניס שאף את העשן, בעבעו המים בנרגילה ונטרלו מהחשיש את חריפותו הצורבת, מה שאִפשר לו להחזיק את העשן בריאותיו שעה ארוכה.

הם שתקו זמן־מה, אבל לבסוף היא אמרה, "די נחמד פה בערב. לעשן יש טעם טוב, שמזכיר... מה? לימון ולימונית?"

"אכלת את זה פעם?"

"לא."

"וטוב שכך."

"באמת?"

"זה חזק מאוד. זה ייקח אותך רחוק מאוד. רחוק מאוד־מאוד."

"אני גם ככה רחוקה מאוד." וכעבור רגע אמרה, "אתה רואה את המנורה הקטנה הזאת בפינה? היא מזכירה לי את אלדין, אני חושבת שאולי זה בגלל ספר שהיה לי פעם, כשהייתי ילדה." היא בהתה אל המרחק, ואחר אמרה, "אתה חושב, שאילו עיסיתי את זה...?"

"תקבלי כווייה באצבעות, השד שבפנים מחמם את זה כל הזמן."

"הוא לא רוצה לצאת?"

"לא במזג האוויר הזה."

היא צחקקה. "לא במזג האוויר הזה." היא הטילה את צינור הנרגילה על השולחן, הסתובבה הצדה, הניחה את ראשה על כתפו, והתחילה לפתוח את החולצה שלו. משזה נעשה, היא פרשה את כנפות החולצה לצדדים והניחה את לחייה על חזהו - נטול שיער וחלק, רחב ושטוח. היא הניחה את שפתיה על עורו ואמרה, "אתה מריח טוב."

"באמת? התרחצתי. אולי זה הסבון."

"לא, זה לא הסבון, זה משהו ששייך לך, משהו מתוק."

במשך זמן־מה הם שכחו את עצמם, ואחר כך כשחזר מהמקום שהיה בו, הוא אמר, "את רוצה לשבת לי על הברכיים?"

"אני תמיד אוהבת את זה." היא עמדה, הרימה את השמלה, התמקמה על ירכיו, השעינה את משקלה עליו והרימה את ברכיה, כך שכמו בדרך קסם, ידו כיסתה את ישבנה. מהעבר האחר של הקיר, נעשה קולה של הזמרת עצוב. זה הצחיק את שניהם, כאילו יכלה לראותם מבעד לקיר. "את מבינה את המילים?" הוא שאל.

היא נענעה את ראשה.

"היא שרה על הפרח שלה."

"בגנהּ?"

הוא הזיז מעט את ברכה ואמר, "לא, זה." קצות האצבע והאמה שלו נחו על כותנה מתוחה. היא חכמה כל כך, חשב, שלבשה תחתוני כותנה, ממש מתאים לאנגלייה אמיתית, אבל הם היו גזורים היטב והתאימו בדיוק, והכותנה היתה ממין משובח מאוד, רכה מאוד למגע אצבעותיו. כעבור כמה דקות נמלטה ממנה נשיפה. הוא חש אותה ויכול, כמעט, אך לא ממש, לשמוע אותה. הוא הניע את אצבעותיו בעדינות, לא בשאפתנות, התענג רק על קבלת הפנים החמה והיה שבע רצון הרבה יותר משהיה גאה.

הלאה. הלאה. עד שהיא הרימה את ראשה ודיברה בשקט אל אוזנו, באנגלית מלכותית: "בוא נוריד אותם, טוב?"

אחר כך, לאחר שזאניס יצא אל החדר הציבורי ובלתזר הגיש לשניהם - שכבר גוועו ברעב - את המֶזֶה, היא ניגבה מעט חומוס במשולש של פיתה ואמרה, "מוזר, אבל רק הרגע עלה על דעתי שההדום המרופד הוא פריט ריהוט יוצא מן הכלל, גאוני."

"באמת?"

"כן. מפני שאפשר גם, אתה יודע, לשבת עליו."

 

אחרי לילה כזה, ללכת לעבודה למחרת היה בהכרח משהו מן העונש. סיבּילָה, הפקידה, לעולם מעומלנת ונוקשה, היתה מתוחה במיוחד באותו בוקר - לא שאלתיאל ולא זאניס לא היו מוכנים להודות בכך, אבל שניהם פחדו ממנה. היא עמדה זקופה כמקל, עם שיער בהיר שעוצב מדי יום רביעי כקסדה של לוחם; לוחם במלוא מובן המילה, באותו רגע, כי היא באה לעבודה במצב רוח רע ופרקה אותו על התיקים.

התיקים היו מחולקים לשתי מערכות נפרדות. הראשונה שכנה בשורה של ארונות תיוק מעץ במה שכונה "החדר האחר" - היו שניים, עם שירותים במסדרון - וכללה את סוגי הניירת השונים הזורמים במחזור הדם של ממשלה: הוראות מגבוה, העתקי פחם של התכתבויות, מכתבים מאזרחים, וכן שיירים שונים, כמו גזירי עיתונים שמצאו את דרכם לתיקים ונשארו שם. אם כי לפעמים - כפי שההתקפה היומית של סיבילה העידה - לא לנצח.

"גבי," היא אמרה והחזיקה דף נייר כך ששאלתיאל יוכל לקרוא אותו, "זה חשוב?"

שאלתיאל לא רצה לקרוא את זה. "בטח לא."

"זה מזכר מתחנה שש. בעניין של בית קברות."

"איזה?"

"הטורקי הישן. הנושא הוא 'הזדווגות בלילה'."

"של אנשים חיים?"

"אם לא, תשמרי את זה," אמר זאניס, ונשא את עיניו משולחנו. הם לא ממש הצליחו להצחיק את סיבילה, אבל הם אף פעם לא הפסיקו לנסות.

במקום זאת, אנחה. ילדים רעים שכמותם. "התאריך הוא 10 בספטמבר 1938."

"עכשיו הם כבר בטח גמרו להזדווג," אמר שאלתיאל. "תזרקי את זה."

את מערכת התיוק האחרת ניהל זאניס, בכרטיסיות של שנים־עשר וחצי על עשרים סנטימטרים, בקופסאות נעליים שבהן היתה גם מפת עבודה של מרכזי הכוח בסלוניקי, וכאלה היו רבים. לפיכך כללה המערכת הזו כרטיסיות של בעלי אוניות ובנקאים, אנשי כמורה בכירים בכנסייה היוונית האורתודוקסית, קונסולים, תושבים זרים, עיתונאים, פוליטיקאים, פושעים מועדים וקורטיזנות - כל מי שנחשב. לנושא משרה שתפקידו היה לעבוד מאחורי הקלעים, היה חיוני ביותר לעקוב אחרי להקת הנפשות הפועלות.

התיקים, שתי המערכות, מילאו תפקיד מרכזי במשרד חסר שם בוִויה אגנטיה, בסיוע של שלוש כתבניות, שלושה טלפונים ועוד מכשיר אחד שהזכיר להם מפעם לפעם את נוכחותו בצלצול של פעמון קטן. כפי שעשה באותו רגע, ובזאת חילץ מפיו של זאניס מלמול של המילה "סקאטה" - שווה הערך היווני ל־merdeהצרפתי - שבה התכוון לומר "ומה עכשיו?" המכשיר, שעמד על שולחן משלו בפינה, היה דגם 15 של טלפרינטר מתוצרת סימנס, ועכשיו, לגמרי ביוזמתו, הוא התחיל להדפיס, מהר ובכעס, דף שעלה לאטו מהחריץ שמעל למקלדת. זאניס נעמד ליד השולחן וקרא את הטקסט בעת שהופיע.

לשאלתכם מ־6 באוקטובר 1940 נקודה בתחנות גבול ראשיות שום רישום של רנו מדגם לא ידוע מספר רישוי 549 SKשנכנסה לבולגריה ב־48 שעות אחרונות נקודה שום רישום של אזרח יווני ק ל סטאשו במשרד זה נקודה

חתום לזארֶף סוף

הטלפרינטר המתין, השמיע את תקתוקיו במשך שלושים שניות ואחר כך נדם. טוב, חשב זאניס, ניסיתי. תחושת בטן אמרה לו שסטאשו נמלט לבולגריה, והוא ביקש מסיבילה לשלוח טלקס לידידו הוותיק איוָון לזארף בסופיה. אילו חשב שסטאשו ריגל למען בולגריה - הנחה הגיונית בהחלט - הוא לא היה עושה זאת, אבל הקברן, שהיה אזרח יווני ממוצא בולגרי, ריגל למען גרמניה או לפחות למען מישהו שנשא תעודות גרמניות, ולכן נטל זאניס סיכון. ומדוע לא? הוא הכיר את לזארף שנים, הם בילו יחד והרבה בברים יווניים ובולגריים כששניהם היו בלשים. פעם הם היו מדברים בטלפון - בעיקר בגרמנית - אבל עכשיו, כשזאניס היה איש משטרה בכיר ולזארף ראש מחלקת בילוש, הם קיימו את התקשורת ביניהם בטלפרינטר.

על פי ההיגיון נבעה רכישת הציוד של סימנס מדחף להנהיג קִדמה, אך לא כך היה הדבר. ככל שהגרמנים צברו כוח באירופה, התחפרו חברות גרמניות עמוק בארצות הבלקן, רכשו חומרי גלם במחירים כדאיים ובתמורה מכרו טכנולוגיה, לעתים קרובות באמצעות סחר חליפין. חיטה רומנית נעה מערבה, ובכיוון הנגדי באו מצלמות לָייקה, אספירין, מפוחיות פה, ובכמה תחנות משטרה בערים הגדולות והקטנות בדרום אירופה, מערכות טלפרינטר. במקרים רבים, הרכישה לא היתה מתוך בחירה אלא הוכתבה על ידי מדיניות חוץ חששנית מאוד - אנחנו חייבים לרצות את האנשים האלה, לרכוש את המכשיר הארור! וכן, היו סיפורים על תרנגולות שדגרו על טלפרינטרים בכפרי סרביה, ולא, לאיש באמת לא היתה שום כוונה לרדוף אחרי מי שגנב את העז שקצין משטרה רומני שם עליה עין. אבל השיטה בכל זאת עבדה, ועד מהרה נוכחו כמה שוטרים בלקנים שהיו לה השימושים שלה.

 

10 באוקטובר. "הוטל לוקס פאלאס", סלוניקי.

אולי זאת רק המלחמה שגולשת דרומה.

קצה הסיגריה שלה היה מוכתם בשפתון אדום כהה, צבע שהדגיש את שערה השחור ואת עורה החיוור. מהממת, חשב זאניס, זאת המילה בשבילה. ומפתה, תענוגות לעתיד נרמזים במעמקי מבטה. והוא ידע שהיא שקרנית, כי לא היתה לה שום כוונה להיכנס למיטה, לא איתו ולא עם מישהו אחר; והיא חשובה, האישה הזאת, היא לעולם לא תעשה דברים כאלה. אבל היא גם מפוחדת, ולא רגילה לכך, ולכן היא מפלרטטת מעט עם השוטר יפה התואר, כי היא זקוקה לעזרה.

הוא פה, בחליפתו הטובה ביותר, במלון הטוב ביותר שהעיר יכולה להציע, על פי עצתו של שאלתיאל. לא, על פי בקשתו, אף שזו נוסחה בהחלט בעדינות. זה היה עניין יהודי, יוזמה של אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית הספרדית, שידע להגיע אל זאניס באמצעות שאלתיאל.

היא הזמינה קפה והושיבה את זאניס בכורסת קטיפה חומה, סובבה מעט את הכיסא של המכתבה והתיישבה על קצהו, מולו. עקבים צמודים, יציבה זקופה. "פראו קרֶבּס זה נורא רשמי," אמרה בגרמנית רהוטה והגויה לעילא. "כולם קוראים לי אֶמי, קיצור של אמיליה."

"ואני קוסטה, קיצור של קונסטנטין. שם המשפחה שלי הוא זאניס. והם?"

הוא התכוון לשני ילדים, הילד בן שבע, שִיער, והילדה כבת תשע, שנראו כמו יושבים בסצנה מבוימת, מעבר לדלת חדר שינה פתוחה. הם היו לבושים להפליא, יהודים על פי מראם, הילדה קראה בספר והילד צייר בעפרונות צבעוניים.

"נתנִאל ופאולה." הילדה נשאה את מבטה מהספר, חייכה אל זאניס ואחר כך המשיכה לקרוא - או העמידה פנים שהיא קוראת.

"ילדים יפים, ואת ודאי גאה בהם."

שתיקה. היא היססה, היסוס של "שאשקר?" שכמותו ראה זאניס פעמים רבות בעבר. היא ינקה מהסיגריה שלה, הטילה את האפר במאפרה ולבסוף אמרה, "לא."

"את לא גאה?" הוא חייך. ברור שהיא לא התכוונה למשהו כזה.

"הם אינם הילדים שלי." אחר כך חרָטה. "זה משנה?" היא חששה שעשתה טעות.

"זה לא משנה, אבל זה מעניין. אני בטוח שתסבירי."

המלצר הגיע, הביא קרואסונים, חמאה, ריבה, מאפים יווניים וקפה. כשהזמינה, כיסתה את כל האפשרויות. "חשבתי שאולי תרצה לאכול."

"אולי אחר כך."

המגש הונח על שולחן והיא נתנה תשר למלצר.

"לפני יומיים הגעתי אל הגבול הטורקי, במה שנקרא פעם 'האוריינט אקספרס', אבל קצין מכס אסר עלינו את הכניסה ולכן אנחנו כאן, בסלוניקי."

"קצין מכס טורקי?" הוא אמר.

ואחר כך עשה את תנועת הבקשיש הקלאסית של אגודל מתחכך בשתי אצבעות והרים את גבותיו.

היא הבינה את ההצגה. "אה, ניסיתי, אבל איכשהו הצלחתי ליפול על הפקיד הישר היחיד בלוואנט."

"למה הוא לא הרשה לכם להיכנס, אמי?"

"בעיה כלשהי בתעודות."

"הן חוקיות?"

"חשבתי שכן. אמרו לי שכן."

"מי?"

"עורך דין בברלין. שילמתי לו כדי שישיג לי את התעודות המתאימות. אשרות כניסה לטורקיה, אבל מה שקיבלתי היה - הממ... מפוברק. תעודות מזויפות. זה מה שהקצין אמר."

"ואז הצעת לו שוחד?"

"התחלתי, אבל היית צריך לראות את הפרצוף שלו. אני חושבת שהוא היה מכניס אותנו לכלא."

זאניס הנהן בהבנה. "אנחנו כאן חושבים שתמיד מוטב להימנע מבתי כלא טורקיים. אֶמי, אם הם לא שלך, של מי הילדים?"

"של חברה. חברה שלמדה איתי בבית הספר. חברה יהודייה. היא לא יכולה לצאת מגרמניה, וביקשה עזרה. התנדבתי להוציא את הילדים. לאיסטנבול - שם יש אנשים שידאגו להם."

"שם תגורי גם את."

היא נדה בראשה לאטה לשלילה, אחר כך כיבתה את הסיגריה והצמידה את הבדל אל הזכוכית. "לא, אני אחזור."

"סלחי לי, אבל אני הנחתי שאת יהודייה."

"זה נכון."

זאניס לא השיב. היה שקט מאוד בקומה העליונה של ה"לוקס פאלאס". מהמסדרון שמחוץ לחדר הוא שמע זמזום של שואב אבק. הוא קם, ניגש לחלון והשקיף החוצה אל הים, אל אוניית קיטור ועמוד העשן שעלה ממנה אל השמים. כשחזר אל הכורסה היא פגשה בעיניו. מהממת, חשב שוב, וחזקה, חזקה הרבה יותר מכפי שחשב בפעם הקודמת. במה נתקלתי פה? הוא התיישב שוב בכורסה, רכן קדימה ודיבר בשקט. "את לא חייבת להגיד שום דבר, אם את לא רוצה. אני בכל זאת אעזור לך."

היא הנהנה בהכרת תודה על ההבנה שגילה. בחדר השינה אמר הילד בקול גבוה במעט מלחישה, "זה צריך להיות ירוק?"

"לא, כחול," אמרה הילדה.

אמיליה קרבס רכנה לעברו והנמיכה את קולה. "היה להם קשה מאוד. הם לא יכלו ללכת לבית הספר, הם בעצם לא יכלו לצאת מהבית - ברלין ברוטלית עכשיו. אתה מבין?"

הבעתו אמרה שהוא מבין היטב.

"לכן, חברתי ביקשה ממני שאוציא אותם למקום בטוח, כי היא ידעה שאני יכולה לצאת מגרמניה ולהיכנס אליה. 'קרבס' הוא קולונל הוגו קרבס, בעלי, אדם שיש לו השפעה רבה."

"במפלגה?" הוא התכוון למפלגה הנאצית והקפיד לדבר בקול קל ורגיל.

"בחיים לא." היא נעלבה. איך הוא יכול בכלל להעלות על דעתו דבר כזה, וקולה ידע איך להיות נעלב. "לא, הוא לא כזה. הוא קצין מקצועי. הוא משרת במטה הכללי של הוורמאכט, מנהל לוגיסטיקה - רכבות שיגיעו בזמן לאן שצריך, שיהיו מספיק גרביים - זה לא זוהר, אבל זה די חשוב."

"אני יודע מה זה," אמר זאניס. "על הדרכון שלך מוטבעת האות J? כמו שהחוק מחייב עכשיו בגרמניה?"

"לא, לא, לא על שלי. הם לא יעזו."

"מן הסתם. לא כשאת נשואה לאדם במעמדו, והוא, יש להניח, לא יהודי. הוא לא יכול להיות יהודי, במצב הנוכחי בגרמניה."

"הוא לותרני, ממשפחה מיוחסת ועתיקה, אם כי לא שום דבר מיוחד. הכרנו, התאהבנו והתחתנו - הוא אדם נפלא. לא יכולנו להוליד ילדים, אבל חיינו חיים טובים, ואז היטלר עלה לשלטון. הוא היה פורש מהצבא, אבל הבין שעם אישה יהודייה, מוטב לנו שיישאר במקומו."

זאניס הנהן, מכיר באמת לא נעימה. וגם, חשב, לוגיסטיקה היא המילה. איך להוציא את האישה הזאת ואת שני הילדים לטורקיה? "את יכולה לומר לי איך, לאחר שתגיעו לאיסטנבול, תכננת לחזור לברלין?"

"לא ראיתי בכך בעיה," אמרה בהיסוס, בלי להבין למה הוא מתכוון.

"באוניית קיטור?"

"חס וחלילה. יהיה מהיר יותר לטוס. מאיסטנבול לבוקרשט, ומשם לברלין. ללופטהנזה יש טיסות לכל המדינות הניטרליות."

"אבל לא טסת לאיסטנבול. אני מתאר לעצמי שעם שני ילדים זה היה יקר."

"זאת לא היתה הסיבה. כסף לא מעניין אותי. הוגו ואני חשבנו ששלושתנו אולי נבלוט קצת יותר מדי ב'טֶמפֶּלהוף' - אנשי הגסטאפו שורצים שם בכל מקום, בשדה התעופה - והחלטנו שמוטב שניסע ברכבת. בשלבים, אתה מבין, קודם לווינה, אחר כך לבודפשט, בלגרד, סופיה ומשם לאיסטנבול. הגענו עד ביקורת הגבולות באדירנה בטורקיה."

"אבל חזרתם לסלוניקי."

"כי ידעתי שבסלוניקי יש יהודים - 'ירושלים של הבלקן' וכל זה."

"כן, פעם הם היו הרוב כאן, והם עדיין קהילה גדולה."

"לא ידעתי מה עוד לעשות. חזרה לברלין לא באה בחשבון, כמובן."

"למה?"

"מפני ש..." הוא השתתקה ואחר כך אמרה, "מפני שזה יהיה... כישלון."

"ואת אינך נכשֶלת."

"איך אני יכולה?" בהסטת מבטה היא התכוונה לילדים שבחדר השינה.

זאניס חשב לרגע ואחר כך אמר, "יש בכל זאת דבר אחד שאני לא מבין."

"שאל מה שתרצה." היא עודדה אותו בחיוך. הם הרי כבר היו כמעט ידידים, כך קיוותה.

"אמרת שכסף לא מעניין אותך, ואני לא רוצה לחטט בעניינים שלא נוגעים לי, אבל אני מניח שלא התכוונת למשכורת של קולונל בצבא."

"ואתה לא רוצה לחטט בעניינים שלא נוגעים לך?" מבט שובב ומשועשע.

תורו של זאניס לחייך.

"יש לי כסף משלי. אני אמיליה קרבס, אבל הייתי, ואני מניחה שאני עדיין, אמיליה אדלר. שם שהיית מכיר אילו היית גרמני. אמיליה אדלר, ממשפחת אדלר בפרנקפורט, בנקאים פרטיים מאז ימי הביניים, ועשירים מאוד מאוד. זהו, אמרתי את זה."

זאניס לא הבין והדבר ניכר עליו. "עכשיו? במשטר הנאצי? לי היה רושם שהם גנבו את כל הכסף היהודי בגרמניה, אילצו יהודים למכור את העסקים שלהם, אסרו על אנשים שעזבו את הארץ להוציא את כספם. זה לא נכון?"

"לא לגמרי. מפני שברגע שהנאצים תפסו את הכסף הם היו צריכים לעשות בו משהו. חלק ניכר ממנו עבר לשווייץ, אבל סכום גדול הופקד אצל סבי, בבנק אדלר בפרנקפורט. וזה מפני שהוא משלם ריבית של שנים־עשר אחוזים - מה שבשווייץ, תאמין לי, לא עושים."

זאניס התרשם. "שנים־עשר אחוזים."

"אין שום אפשרות שהוא יכול להשקיע בערכים כאלה, כמובן, אם כי הנאצים חושבים שהוא יכול - היהודים הנוכלים, שפועלים בסתר... אבל למעשה, הכסף בא מהמשאבים הפרטיים שלו, וזוהי צורה אלגנטית למדי של שוחד."

כעבור רגע אמר זאניס, "שתפעל תמיד?"

"לא, אבל לעת עתה, אולי למשך שנה או יותר. הוא ידע שהם יבואו לחפש אותו, הוא ידע את זה כבר ב־1936, אז הוא הלך לחפש אותם. בעדינות. על פני השטח הוא אדם עדין מאוד, למרות שהוא בעצם לא כזה."

"וגם את לא."

"גם אני לא."

"ואביך עובד בבנק?"

"אבי מת לפני עשר שנים."

"אני מצטער לשמוע."

"בפָּרָס, שם היו לו איגרות חוב לבניית מפעלי המים."

"מ... מחלה?"

"מתשוקה. התקף לב בבית בושת. אנחנו אוהבים לחשוב שהוא מת מאושָר. ובכן, הֶר זאניס, לפניך הסיפור כולו."

"כמעט. הייתי רוצה לדעת איך הצלחת להבטיח אישורי יציאה לילדים."

"העורך דין עשה את זה - לפחות משהו הוא עשה בסדר."

"איך הוא עשה את זה? את יודעת?"

"בעזרת שוחד, לדבריו. חמישים אלף רייכסמארק. זה לפחות מה שאני שילמתי לו, מלבד שכר הטרחה שהוא קיבל, אבל כל מה שיש לי הוא המילה שלו." היא משכה בכתפיה. "ייתכן שזה היה פחות."

זאניס הרים שתי גבות - הרבה כסף. "מה, בדולרים זה עשרים וחמישה אלף? אנשים יכולים להתקיים מסכום כזה שנים."

"קרוב יותר לעשרים, אני חושבת. בכל זאת, סכום רציני. עסקה מסוג כזה נעשתה יקרה מאוד ברייך. הנאצים הם אכזרים ופושעים, אבל תודה לאל הם גם רודפי בצע. האידיאולוגיה, אצל רבים מהם, מגיעה רק לעומק של העור - הם אוהבים כוח והם מאוד אוהבים כסף."

"טוב, אני אצטרך את אישורי היציאה, ליום־יומיים, אולי ליותר."

כשהלכה להביא את התיק שלה, קם זאניס ממקומו ואמר, "עכשיו אני חושב שאשתה קפה - מותר לי למזוג לך ספל?"

"אנא."

"נתנאל?" אמר זאניס. "פאולה? אתם רוצים עוגה?"

 

12 באוקטובר. "קלוב דה סלוניק".

זה היה המקום בהא־הידיעה בעיר, עד כדי כך שאפילו ואנגליס רב ההשפעה התקשה לצרף את זאניס כחבר. "לא זו בלבד שהייתי צריך להפעיל לחץ במקומות מסוימים," אמר לו הזקן, "הייתי צריך לעשות את זה חזק." אבל לזאניס היה חיוני ביותר להיות חבר במועדון הזה, כי כמה מהעסקים החשובים ביותר בסלוניקי נעשו שם, בבניין המועדון שבקצה המפואר של כביש החוף. האווירה בחדר האוכל המרוהט במהגוני כהה, עם הנוף של הים וטקס ארוחת הצהריים המהוסה - השיחות המלוחשות, ורמזים בלבד של נקישות כלי חרסינה וכסף - היתה של פריווילגיה נשגבת.

בדיוק התפאורה המתאימה לגֶ'לֶבּי, הקונסול הטורקי, שיכול בקלות להיות גרסה קולנועית של דיפלומט. ג'לבי - שיער כסוף, חיוך רגוע, פומית שנהב לסיגריות. רוקסן תיארה אותו פעם כ־debonair- הטיפוס שהסלונים של אירופה הם הסביבה הטבעית שלו. המלצר הגיע, הם הזמינו כלאחר יד - האוכל שם היה אלגנטי מכדי להיות טעים - וזאניס הביע את הכרת התודה שלו לג'לבי, שניאות להיפגש איתו בהתראה קצרה כל כך. האפֶּריטיפים הוגשו. זאניס אמר שהוא זקוק לטובה, הבעתו של ג'לבי השתנתה אך במעט - כן? - וכך זו היתה עתידה להיות מעין ארוחת צהריים מתוחכמת בטיבה, מבוססת על מעין הבנה מתוחכמת ביותר של חיים ופוליטיקה, אם כי מתוחכם מעט פחות היה הנוף שנשקף מהחלון, שם נראתה אוניית סוחר שנפגעה מטורפדו באותו בוקר, בוערת בעת שהם סעדו. בעיקר עשן שחור, אבל אם יצא לך להעיף לשם מבט בדיוק ברגע המתאים, יכולת אולי להבחין בנקודה בהירה של אש.

"היא אישה תרבותית ביותר," אמר זאניס. "יהודייה ואישיות שיש לה עמדה בחברה הגבוהה של ברלין."

"באמת?"

"כך נראה."

"אז היא ודאי עשירה מאוד. אני חושש שהאחרים..."

"אני יודע."

"היא בקשיים?"

"אפשר לומר. היא מנסה להוציא ילדים של חברה מברלין."

"לטורקיה?"

"כן. תשתה עוד כוסית?"

"אה, אני לא יודע..."

"מלצר?"

"אדוני?"

"עוד שתיים, בבקשה."

"לא כדאי שאני..."

"בוא נשתגע קצת, טוב? תנומה אחר הצהריים..."

"אולי אתה יכול..."

"אתה עסוק?"

"זה מפחיד. חצי עולם צובא על הפתח, ואני כבר עברתי את מכסת אשרות הכניסה של ינואר, והממונים עלי באיסטנבול מתחילים להעיק."

זאניס נענע בראשו. "מלחמה ארורה."

"יכולנו להסתדר בלעדיה, זה בטוח. למה שלא תבריח אותם פנימה? כולם עושים את זה."

"הם ילדים, אחמֶט. ילדים מתוקים. אני לא רוצה שהם יעשו במכנסיים בכל פעם שאיזה שוטר יביט בכיוון שלהם ברחוב."

"כן, נכון, אתה צודק. הם יזדקקו לתעודות אמיתיות."

"תוכל לשכנע את איסטנבול?"

"הממ, כן ולא. אבל האמת היא שאולי אצטרך למרוח מישהו."

"טוב, זאת לא תהיה בעיה."

"לא?"

"לא, אני חושב שלא."

ג'לבי הוציא סיגריה מקופסת כסף ותחב אותה לפומית.

זאניס הבעיר מצית, ושעה שרכן אל הלהבה אמר ג'לבי, "מה דעתך על ארבע מאות?"

"אני מניח שאתה לא מדבר על דרכמות."

"דולרים."

"לכל אחד?"

"כן. מבוגר ושני ילדים."

"היא יכולה להשיג דולרים?"

"בסלוניקי?"

ג'לבי הנהן בינו לבינו בשעשוע: אלא מה. "אשלח את מאדאם אוּרגלוּ, נניח מחר אחר הצהריים?"

"אחכה לה. יש לי איתי מעטפה - אשרות יציאה מגרמניה. תוכל למצוא בהן את המידע."

"בדרך החוצה," אמר ג'לבי.

זאניס הנהן בהסכמה. כל כך אלגנטי חדר האוכל של ה"קלוב דה סלוניק", לא מקום להעביר בו מעטפות מעל השולחן.

 

שמים כחולים, באותו יום אחר הצהריים, אוויר נוצץ אחרי הגשם, הר אולימפוס עם הפסגה המושלגת נראה מעבר למפרץ. זאניס חזר ברגל למשרד בוויה אגנטיה הסואנת. הוא לא מיהר. התעכב להסתכל בחלונות הראווה. הוא רשם לעצמו במחשבה להתקשר לאמיליה קרבס כשיגיע למשרד כדי לתת לה זמן להכין את דמי השוחד - שהיה מסופק אם משהו מהם יגיע בכלל לאיסטנבול - כך שלמחרת אחר הצהריים הוא יוכל לתת למאדאם אורגלו מעטפה.

הוא לא חיבב במיוחד את מאדאם אורגלו, שנחשבה למרגלת הראשית של ג'לבי. בשנות החמישים לחייה, עם חזה יונה, גוף עבה, משקפיים תלויים בשרשרת על הצוואר ולשון חריפה. ספיראקי מ"ביטחון המדינה" טען שהיא פועלת כרב־מרגלים בשירותם של סוכנים חשאיים שונים - "משדרת הודעות מוצפנות בימי שני וחמישי בלילה," אמר, "מהקומה העליונה של הצירות." זאניס הניח שהוא צודק, כשהתבונן בתצוגה של מחבטי טניס ובכרזה של בלונדינית בעיצומה של חבטת גב יד, אך תהה איזה סוג של מודיעין סודי רוצים הטורקים להשיג בסלוניקי. על כל פנים, יהיה הדבר אשר יהיה, הוא לא ממש הזדעזע מהרעיון.

אחרי הכול הם נלחמו בטורקים מאז ומתמיד - המקרה המפורסם היה בטרויה, בתקופה ההומֶרית, אך זו ודאי לא היתה הפעם הראשונה. בפעם האחרונה זה החל ב־1919, כשצבאות יוון פלשו לטורקיה וכבשו את עיר החוף סמירנָה. היו אפילו דיבורים באותם ימים על השבת קונסטנטינופול - היא ביזנטיון - הבירה הגדולה של האימפריה הביזנטית שנכבשה בידי הטורקים המוסלמים ב־1453. הם החזיקו בה די זמן, לא?

ובכן, הם עדיין החזיקו בעיר, שהיתה עכשיו איסטנבול. וצבאות טורקיה כבשו מחדש את סמירנה ב־1922, שרפו את העיר, שחטו את האוכלוסייה היוונית ושינו את שמה לאיזמיר. בשנה שלאחר מכן נחתם הסכם: שלוש מאות וחמישים אלף טורקים עזבו את יוון ומיליון וחצי יוונים באו ליוון מטורקיה, חזרו לביתם, שממנו נעדרו אלף שנה. לפיכך, בסתיו 1940 עדיין היתה טברנה שנקראה "סמירנה הנבגדת", ששכנה במה שנודע פעם כרחוב בסיליוס־קוטל־הבולגרים. שמו של הרחוב שונה ל"רחוב הפרנקים", לזכר עוד כיבוש אחד. אין כל קושי למצוא שמות חדשים בעיר שמספר המלחמות בה עולה על מספר הרחובות.

 

כשחזר למשרד טלפן אל אמיליה קרבס ב"לוקס פאלאס". היא התרגשה מאוד, היתה קרובה לדמעות - וכנראה קרובה ככל שהיתה אי־פעם - שאילו הזילה אותן הן היו דמעות של הקלה. כן, יש לה הכסף, ומיד אחרי השיחה היא תצא ותקנה דולרים. ניצחון. הוא הניח שכך יש לקרוא לזה: שני ילדים שיישלחו לגדול בארץ זרה, וייתכן שלעולם לא יראו עוד את הוריהם, אך לפחות יישארו בחיים.

ולפנות ערב ב־16 באוקטובר הוא נסע במונית לתחנת הרכבת כדי שאמיליה והילדים יוכלו לעלות על האקספרס שיצאה ב־17:20 לאיסטנבול. באולם ההמתנה ישבו נתנאל ופאולה בשקט - בשקט רב מדי. יותר מדי כבר קרה להם, ואמיליה קרבס נתנה לו דף נייר של ה"לוקס פאלאס" עם כתובתה ומספר הטלפון שלה בברלין. "יום אחד," אמרה, "אולי אוכל לגמול לך על הטובה הזאת."

"אולי," הוא אמר, והתכוון, מן הסתם לעולם לא.

"לפי הצורה שבה העולם מתנהל בימים אלה, אין לדעת מה צופן העתיד." הרכבת המתקרבת השמיעה את צופרה והיא הניחה יד על זרועו. "לעולם לא אוכל להודות לך מספיק," אמרה, "על שעזרת לי."

"את לא צריכה להודות לי," הוא אמר. "מי היה יכול לסרב?"

 

הוא הקדים לצאת מהמשרד באותו יום, וחזר לדירה שלו - שני חדרים קטנים בסמטה מרוצפת באבנים עגולות שנקראה סַנטָרוֹזה, בין תחנת הרכבת לנמל. לא האזור הכי טוב בעיר, על הגבול של מה שהיה הרובע היהודי לפני "השרפה הגדולה". הוא תכנן לשחק עם כלבת הרועים ההררית הגדולה שלו, מליסה - דובשנית - שתחכה לו בפתח הדלת אחרי יום עבודה קשה בשכונה. זה היה ערב, אחד מתוך שניים או שלושה מדי שבוע, שבו הלך אל בית אמו לארוחת ערב. מליסה תמיד התלוותה אליו בביקוריו אצל אמו.

היא היתה ילדה גדולה, שקלה ארבעים קילוגרם, עם פרווה עבה בשחור ולבן ופנים חלקות, חוטם ארוך ועיניים יפות - דומות לאלה של כלב הרים פירנאי. מליסה, שהיתה מלכת הרחוב, החלה את הבוקר שלה ביציאה איתו למשרד. היא ליוותה אותו למרחק בלוקים אחדים, עד למקום שבו אמרו לה חושיה שהוא אינו נתון עוד בסכנה של התקפת זאבים. אחר כך חזרה הביתה כדי להגן על ילדי השכונה בדרכם לבית הספר, ואחרי כן ליוותה את הדוור בסבביו. משסיימה את זאת היא השגיחה על לול התרנגולות בחצר של שכנה, וראשה נח על כפות גדולות. אם שועל נודד לא הופיע פתאום, היא חיכתה עד שהגיע הזמן לעשות את הדרך לבית הספר ולדאוג שהילדים יגיעו הביתה בשלום.

איש לא לימד אותה שום דבר מכל אלה, הכול היה בדמה, בא מההרים, שם אבות אבותיה - אולי צאצאיהם של כלבי הרועים הטורקיים - האָקבּאש - שמרו על עדרי צאן, אך לא רעו אותם. לפיכך היא אף פעם לא הלכה לפני בני חסותה או אחריהם, אלא תמיד נשארה בצד אחד. פקוחת עיניים ועצמאית. כשזאניס ניסה לרתום אותה לרצועה, היא הגיבה ברביצה ובסירוב עקשני לזוז. ואף על פי כן היא היתה ילדה נפלאה, מכפר הררי שתושביו התייחסו לכלבים בהערכה רבה. זאניס חשב שהוא בר מזל שהתאפשר לו לקנות גור מהמלטה מוצלחת.

היא עמדה כשהופיע, השמיעה נביחה אחת קלה לשלום, ואחר כך נהנתה ממשיכה לאחור של אוזניה היפות, מליטוף של החוטם ומכמה נגיחות של חיבה בפרוותה. ממול ישבו שתי זקנות על כיסאות מטבח - שתמיד הוצאו החוצה במזג אוויר נאה - והתבוננו במחזה בפנים קורנות. אחר כך הוא לקח אותה אל דירתו שבקומה העליונה. שתי קומות היו בבניין הצר. שלו היתה השנייה. "הערב אנחנו הולכים לסבתא," אמר לה. אוזניה של מליסה הזדקפו. בבית שברובע הטורקי הישן שליד הביצורים, תמיד נמצאו השאריות העסיסיות ביותר, שסבתו של זאניס נהגה להביא מהאטליז בערבים שמליסה באה לארוחה.

אבל הקניות לא הסתיימו בכך. בחברת אמו ואחיו ארי, ניהלה סבתו את מאבקיה בשווקים, והגיעה הביתה עם גבינת פטה קרמית טרייה, עם דג בורי צעיר, קלמרי או תרנגולת עם עור צהוב - הסוג הכי טוב של תרנגולות, הסוג היחיד של תרנגולות - ודאגה להשיג גם את הרגליים בשביל המרק. כן, הן פינקו אותו להשחית, התחננו שיישאר לישון, מה שעשה לעתים קרובות, ושלחו אותו הביתה עם שתיים מחולצותיו מורתחות עד לובן ומגוהצות למשעי.

 

17 באוקטובר. החיים חזרו לשגרה, תודה לאל. כמה תיקים הופנו למשרד - ועם רובם לא היה הרבה מה לעשות. אשתו של שוטר מקומי נעדרה. הם יכלו לעבוד על זה, וקרוב לוודאי לגלות שהיא ברחה עם המאהב שלה. מלבד זאת היה שקט. מוזר, מחצית היבשת כבושה בידי גרמניה, ובריטניה הגדולה עומדת מולה לבדה, ונלחמת על חייה - אבל שקט. היתה תקופה מסוימת שזאניס קיבל מכתבים מלורט בפריז, אבל עכשיו, עם הכיבוש, הגיעו המכתבים רק אחת לזמן רב. הוא השיב עליהם, בזהירות, בזהירות, בידיעה שהצנזור הגרמני יקרא אותם. כתב רק כדי שלורט תדע ששלום לו, שהוא חושב עליה לעתים קרובות, ומשהו על מזג האוויר בסלוניקי.

בערב של 17 באוקטובר, מסיבה. בביתו של פרופסור צעיר לספרות באוניברסיטה, ידיד של רוקסן יותר משהוא ידיד שלו, אבל הוא הלך ברצון. לרוקסן היה תיאבון עצום למסיבות. זאניס הלך איתה, חייך, דיבר והציץ בחשאי בשעונו. המסיבה המסוימת הזאת לא היתה שום דבר חדש - הבוהמה של החברה הגבוהה בסלוניקי התכנסה ליין ולרֶצינָה, לפיתויי גוף ולחברה - אבל זאת היתה, כפי שהתברר, אחת המסיבות החשובות יותר באותו סתיו, כי אליאס בא. אליאס, מלך משוררי העיר, ובעל עמדה והערכה עצמית מספקת לקרוא לעצמו בשם אחד בלבד, אולי הפרטי, אולי שם המשפחה, אולי לא זה ולא זה - אולי שם שנבחר בשל צלילו הערב לאוזן, מי ידע. אליאס ללא ספק נראה כמו מלך המשוררים, עם זקן נביאים לבן כשלג ושיער איינשטייני. "אין לו מסרק," אמרו חדי הלשון בעיר. "הוא פשוט מוציא את הנורה ותוקע אצבע בבית המנורה." לאחר שגילה את זאניס מתחבא בפינה - הם נפגשו פעמים אחדות - הקיש אליאס בעקביו והפזיל את מבטו, כזואולוג שנתקל בחיה מעניינת. "אה, זאניס, אתה כאן."

"נחמד לראות אותך, אליאס."

"אז איך החיים עם החברים מהעולם התחתון?"

"אני מתחמק מחברתם."

"באמת? גם אני."

"אתה עובד קשה בימים אלה?"

"כן, בהחלט. על ספר חדש שיֵצא בשנה הבאה."

"אני מצפה לקרוא אותו."

"יש לך הספרים האחרים שלי?"

"נתתי כמה מהם כמתנות, ויש לי אחד משלי. 'זריחה...' המ..."

"'זריחת האֵלה'."

"זהו."

"זה אולי לא הכי טוב שלי. זאת עבודה מוקדמת."

"אהבתי אותו," אמר זאניס. "את זה על הינשוף."

אליאס חשב זמן־מה. "'לילה בשדה'?"

"יכול להיות. אני לא זוכר בדיוק."

"'באישון לילה, מתעוררת הציידת לציד'? זה?"

"כן. זה."

"זאניס, זה לא בעניין הינשוף. זה בעניין - ובכן, אישה, אישה שהכרתי."

אתה הכרת אישה שאכלה עכברים? סקאטה! "אליאס," הוא אמר, "אני רק שוטר." הוא לא אמר, "רק שוטר פשוט," אבל למרות זאת אליאס שמע את ה"פשוט", ופירושו היה שזאניס לחץ על הכפתור המתאים, כי המילה עשתה אותו "פועֵל", "פועל של העולם", שמתישהו, באיזשהו עתיד מעורפל, יהיה "מאוחד".

"טוב, אולי יש איזה טעם בדבריך," אמר אליאס בקול שלא היה בלתי נעים. "אם אתה מקבל את זה מילולית."

זאניס חש שאליאס מתכונן להימלט, אבל הוא לא היה מוכן להרפות ממנו. "תגיד, אליאס, אתה עולה לפעמים להרים? פוגש ידידים ותיקים?" אמרו על אליאס, וזאניס האמין שזה נכון, שכאיש צעיר הוא הלך להרים ונלחם לצד הקלֶפטים. זה היה השם שניתן לאנשים מכפרי ההרים שנלחמו בטורקים - בעיקר כלוחמי מחתרת - שהיו לפעמים רועים ולפעמים שודדים וגם אנשי גרילה.

אליאס השתנה: יהירותו כאורח במסיבה נעלמה. "לא," הוא אמר בעצב, והיה עכשיו האליאס של חיים קודמים. "התשובה היא לא. אני לא רואה אותם. אני עולה לשם, בייחוד באביב, כי המקום הזה יפה כל כך, אבל מה שאתה מדבר עליו, לא, זה היה מזמן."

"נכון, לפני הרבה שנים. אבל אני מניח שהידידים הוותיקים שלך עדיין בסביבה. אלה ששרדו."

אליאס כילה את לגימת היין האחרונה. "אתה שואל כשוטר?"

השאלה לא מצאה חן בעיני זאניס. "לא, לגמרי לא. הימים ההם עברו מזמן, ואנשים במשפחה שלי עשו אותו דבר, נגד הטורקים. אני רק סקרן, ואם אתה באמת רוצה לדעת, אני תוהה אם כתבת על זה פעם."

אליאס הניד בראשו. "לא אני, אף פעם לא. שם למעלה, הסודיות היא דת, ואף על פי שזה היה מזמן, אנשים נשארים נאמנים לזה. לא שהייתי מתנגד להיפגש איתם שוב. כשאתה נלחם לצד אנשים, חייהם בידיך וחייך בידיהם. זה מעבר לכל דבר אחר - משפחה, אהבה, מה שלא יהיה. והם לא כמו האנשים כאן למטה. לדידם, חירות היא הכול. אתה יודע איך הם מכנים את עצמם, 'אַדֶספּוֹטוֹי', מי שאין להם אדון."

"כן, אני מכיר את המילה. הם לא היחידים."

"טוב, אולי לא, נראה."

"נראה."

"המלחמה."

"אתה חושב שהיא תגיע לכאן?"

"ארבעת פרשי האפוקליפסה, כן, כל כולה, ויהיו פחדנות ואומץ לב." אליאס היסס לרגע, ואחר אמר, "ברור שאני מקווה שאני טועה. הז'נדרמריה הטורקית היתה גרועה מספיק, תאמין לי, אבל האנשים האלה..." הוא השפיל את מבטו אל כוסו ואמר, "נראה שאזדקק לעוד קצת מזה."

"אני שמח שהיתה לנו הזדמנות לדבר," אמר זאניס.

אליאס אולי לא שמח כל כך. כשהנהן לשלום קצר וניגש למלא את כוסו, היתה הבעתו מוטרדת משהו. אך לא לזמן רב. הוא הגיע אל אמצע החדר וקרא, "הלנה! משוש לבי! איפה את מתחבאת?"

 

אנשים באו, איש לא עזב, החדר נעשה חם יותר, המסיבה נעשתה קולנית יותר, מישהו שם תקליט של רמבטיקו, אישה עצמה את עיניה ורקדה בלי להזיז את רגליה. זאניס דיבר עם אשתו של עורך דין, עם שחקן - "זה כמו סופוקלס, רק מודרני" - עם הפרופסור המארח, עם נספח התרבות של שגרירות גרמניה באתונה - "אנחנו הֶלֶנופילים מושבעים, אתה יודע, יש לנו תשוקה עזה ליוון" - והיה שקוע בשיחה נעימה עם ציירת, כשרוקסן הופיעה ומשכה אותו משם. "יש מישהו שאתה חייב להכיר," אמרה.

בחור גבוה שנשען על משקוף הדלת חייך בציפייה שעה שרוקסן הוליכה את זאניס לעברו. זאניס ידע מיד שהוא אנגלי: שיער בצבע חול משוך מעל מצח נאה, קמטים של גיל עמידה מוקדם בפנים צעירות, ששיוו לו מראה של נער מבוגר.

"זה פרנסיס אסקוֹוִיל," אמרה רוקסן. היא נתנה לַשם מעט טעם מיוחד, כאילו זאניס היה אמור לדעת מי הוא. "סופר המסעות," הוסיפה.

"שלום," אמר אסקוֹוִיל, חייך ולחץ את ידו. הוא לבש את חולצתו עם צווארון פתוח וכפתור אחד לא רכוס, מקטורן טוויד ישן היה תלוי לו על הכתפיים והוא לגם בירה מבקבוק.

"נעים מאוד," אמר זאניס באנגלית הרצוצה שלו.

"אני מקווה שתתייחס בסבלנות ליוונית שלי," אמר אסקוֹוִיל ביוונית.

"פרנסיס למד לימודים קלאסיים בקיימברידג'," אמרה רוקסן.

"יוונית עתיקה," אמר אסקוֹוִיל בהתנצלות. "אני מנסה ללמוד את השפה המדוברת. תצטרך לסלוח לי אם אומר דברים מוזרים."

"כולנו אומרים דברים מוזרים, כל הזמן. בכל מיני שפות."

ההערה כנראה שעשעה את אסקוֹוִיל. "רוקסן מחבבת אותך."

"אתה כותב על סלוניקי?"

"אני חושב שאעשה זאת. אנסה."

זאניס לא הבין. "לא הגעת לכאן מבריטניה, נכון?"

אסקוֹוִיל צחק. "זה רעיון! 'למרות המלחמה'," אמר ורימז על גרשיים בשינוי דרמטי של קולו. "'יצאתי לסלוניקי שלנו, באוניית הקרב העליזה "ואלוריוס"!' לא, לא, כשהכרזנו מלחמה ב־39' הייתי במקרה באלכסנדריה, וקיבלתי עבודה בעיתון אנגלי מקומי. לא עבודה מי־יודע־מה - היא בקושי משתלמת, אתה יודע - אבל הם מאפשרים לי לפרסם מדי פעם כתבות מסע."

מזווית עינו ראה זאניס שאת רוקסן אפף זוהר של אישה ששני ידידיה טובי המראה הסתדרו ביניהם יפה. הוא הנהן, עכשיו אני מבין, ואחר כך אמר, "בכל זאת, אני בטוח שבזמן מלחמה קשה למצוא מקומות לכתוב עליהם."

"רק הניטרליים. 'סקי בשווייץ הקפואה!' 'ביקור בספרד שטופת השמש!' והאמת היא שאפילו לארצות האלה קשה להגיע."

"לפחות יש סלוניקי," אמר זאניס. "או כל מקום אחר ביוון או בטורקיה."

"והנה אני כאן. לא לכתיבת המסעות המוכרת של 'בוא ותראה את זה', אלא יותר מתוך משאלת לב בימים אלה, תזכורת לזמנים טובים יותר."

"רק לקוראים באלכסנדריה?"

"אה, אני מניח שהרשימות יתפרסמו בעיתונים הבריטיים. ב'דיילי אקספרס' על כל פנים. הם תמיד מפרסמים את הכתבות שלי."

"טוב, אם אוכל לעזור... איפה אתה מתאכסן?"

"היה לי מזל. רוקסן עזרה לי למצוא מקום בכפר דייגים, בהמשך חצי האי. כולו בתים מסוידים לבן, סמטאות קטנות עם מדרגות אבן, עצי ברוש - אתה יודע."

"picturesque," אמרה רוקסן באנגלית.

"אלוהים, רוקסי, אל תגידי את המילה הזאת."

"שפירושה...?" אמר זאניס.

"חמוד." עכשיו היא התעללה באסקוֹוִיל. ואחר כך, לזאניס, "ציורי, יפה, בסגנון הישן."

"הם באמת יפים, הכפרים האלה," אמר זאניס. "ואפשר לקנות שם יופי של אוכל מהדייגים. אגב, התכוונתי למה שאמרתי, בקשר לעזרה. אם יש לך בית משלך, זה נשמע לי כאילו תהיה פה איזה זמן."

"אולי חודש - זאת מעין חופשת עבודה. ולמען האמת, אני שמח שהסתלקתי משם. אלכסנדריה בלתי אפשרית עכשיו. חיילים וימאים בכל מקום, רבות מהמשפחות הוותיקות עזבו לאזורי הכפר." הוא השתתק, מהורהר, ואחר כך השיב על שאלה שזאניס לא שאל, "ניסיתי להתגייס, ב־39', אבל..." הוא טפח על לבו ואחר כך נענע את ראשו על האידיוטיות שבכל זה. "קשה להאמין, אבל דחו אותי - טיפסתי על הרים, רצתי אחרי רכבות, רכבתי על גמלים - ועכשיו אמרו לי שהלב שלי לא טוב."

שקרן, חשב זאניס בחיוך מלא אהדה.

רוקסן הניחה יד על זרועו של אסקוֹוִיל. "הלב שלך בסדר גמור, יקירי."

"אני חושב כך. על כל פנים, אנחנו נלחמים עכשיו נגד האיטלקים, במדבר לוב. והמצב כרגע הוא ששני הצדדים תקועים בקיפאון. אבל אם משהו ישתבש, אני מניח שהם ישקלו שוב."

"עד אז," אמר זאניס, "אני מקווה שתיהנה מהשהות שלך בסלוניקי, מר אסקוֹוִיל."

"אנא, קרא לי פרנסיס."

 

היה מאוחר מאוד, זמן לא רב לפני הזריחה, במיטה השקועה של רוקסן ב"פנסיון בסטסיני". זאניס שהיה עייף מחברה של אנשים רבים מדי ומבוסם מיין רב מדי, התכוון להביא את רוקסן הביתה ולחזור לדירתו, אבל היא התעקשה שיעלה לכוסית משקה, וכך, מעניין לעניין... מסיבות תמיד עוררו אותה, וללהיטותה היתה השפעה חזקה עליו. מה שהוליך אל מצבה הנוכחי: מסופקת, חתולית וישנונית, ואמצע גופה הלח דבוק אל ירכיו, שעה שהם שוכבים זה מול זה, על צדי גופם. אינטימיים וחמימים, אך זמנית. הוא ידע כי בעוד שעה קלה היא תזוז מעט, ואחר כך יותר. אבל עכשיו היא עדיין לא זזה, ולפיכך הוא הביט בעצלתיים בזוהר האדום שבקצה הסיגריה שלו.

"מה הלך בינך לבין אליאס?" היא שאלה.

"שום דבר מיוחד."

"זה נראה יותר מרכילות."

"אה, נעוריו המבוזבזים."

"נעוריו המבוזבזים? כל חייו המבוזבזים, אתה מתכוון, הסאטיר הזקן."

"הוא ניסה להתחיל איתך?"

"בוודאי. עם כל אישה שהוא פוגש."

"טוב, אבל לא על זה דיברנו. הוא נלחם עם הגרילה, הקלֶפטים, מזמן, ודיברנו על זה. קצרות."

"לא בדיוק מבוזבזים, מנקודת המבט היוונית."

יופי, אז בואי נדבר על פוליטיקה. במקום להשיב, זאניס פיהק.

"אתה לא הולך להירדם עכשיו, מה?"

"עוד לא..."

"מה אתה חושב על פרנסיס?"

"בחור נחמד. ומרגל, כמובן."

"באמת? פרנסיס?"

"כן, את לא רואה?"

"לא. איך אתה יודע?"

"סיפור טיפשי, על חופשת עבודה באמצע מלחמה."

"באמת." היא חשבה על כך. "מרגל בריטי."

"או סוכן חשאי. זה או זה, תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל הוא עובד בשירות אחד משירותי המודיעין, ואולי גם זמן רב. הוא באמת כתב מסעות?"

"כן, ומהטובים שבהם. ברמה של רוברט ביירון ולי פֶרמור ואוולין וו. הם כולם מרגלים?"

"יכול להיות. סביר יותר להניח שהם גויסו, אחד, שניים או כולם, אחרי 38', כשהיה ברור לגמרי, לכל העולם חוץ מצ'מברליין, שבריטניה תהיה חייבת לצאת למלחמה."

"ואתה... אני לא יודעת... תעקוב אחריו?"

"אני מסופק. הבריטים הם ידידים שלנו. למעשה, הבריטים הם פחות או יותר הידידים היחידים שלנו. אני לא יודע מה הוא רוצה פה, אבל אני לא חושב שיש לו - או שעלי לומר שיש להם - כוונות רעות." מתוך עייפות מהשיחה הוא הוריד את ראשו ועבר על פטמתה בשפתיו. "איך שלא יהיה, את בריטית, ואת חברה שלי."

היא לא השיבה.

במקום זאת התמתחות מזמינה, ואחר כך, שם למטה, היא נעה. הוליכה את ידה מתחת לזרועו והצמידה אותה אל אחוריו, משכה אותו קרוב יותר אליה ומיקמה שוב את רגליה סביב ירכיו. היא אמרה "הממ" שבקושי נשמע ושוב נעה, החליקה.

 

27 באוקטובר. לפנות ערב, טלפון מאחד הבלשים - בלש־מפקח בדרגתו במח"פ, "המחלקה לחקירות פליליות" של סלוניקי. אחד מנכבדיה החשובים ביותר של סלוניקי, בנקאי, לא הופיע לעבודתו בבנק זה שלושה ימים. סגנו טלפן אליו, לא היתה תשובה, אחר הלך לביתו ודפק על הדלת. שוב לא היתה תשובה. כשחזר לבנק התברר שסכום גדול של כסף מזומן - דרכמות בשטרות בעלי ערך גבוה, פרנקים שווייצריים, לירות אנגליות - נעלם.

זאניס הכיר את הבלש, שהיה צעיר לתפקיד הזה, שאפתן ויהיר, והתהדר בשפם גנדרני קטן ומגבעת חומה אפורה יקרה מאוד. הוא אסף את זאניס במשרד והסיע אותו אל הרובע המפואר ביותר בעיר, שם, ליד חווילה מרהיבה - אכסדרה, עמודים - חיכה מנעולן. "חשבתי שכדאי שאתקשר אליו," אמר הבלש. זו לא היתה שכונה שבה פורצים דלתות בבעיטה. ואפילו רצו בכך, ספק אם היו מצליחים לפלס כך את דרכם פנימה. החווילה, שנבנתה בידי בֵּיי טורקי כלשהו בסביבות תחילת המאה, היתה גדולה ומאובטחת היטב.

ומצבה בפנים היה טוב אף יותר: שקטה, מתוחזקת היטב, וגם, כך אמר לזאניס חוש הריח שלו, לא מקום שאירח גופה. תודה לאל על כך. רק מכתב למשרתות, במטבח. היו שם אלפיים דרכמות לכל אחת מהן - כסף רב, כמעט מאתיים דולר - תודה שהייתן ילדות טובות כל כך, נחזור באחד הימים. הכסף עצמו לא היה שם, הבית היה נקי, סדינים כיסו את הרהיטים.

הם חיפשו בחדרים, מצאו ארגזי בגדים אך לא מטען יד. "יש לך איזו תיאוריה, אדוני?" שאל הבלש. "אולי הוא גנב במשך שנים?"

"זה תמיד אפשרי," אמר זאניס. אבל הוא ידע שמדובר ביותר מזה. הוא ידע מה היתה משמעות הדבר הזה, וככל שהרבה לחשוב על כך, כן ידע יותר. פתאום הוא לא חש בטוב, התכווצות בחזה. הוא ניגש לארון במטבח, מצא כוס, מילא אותה במים קרים ושתה את רובם. אחר כך הצית סיגריה. הבלש הלך לסלון וחזר עם מאפרה.

לאחר שגמר את הסיגריה הם המשיכו בחיפוש. שום דרכונים, שום פנקסי בנקים, כדור גומי של כלב עם פעמון בתוכו, אבל לא כלב ולא רצועה של כלב. על מכתבה, תמונות משפחה ושלוש מסגרות ריקות. בשידת ההלבשה של האישה, מטפחות יקרות אבל לא בגדים תחתונים. שמלות אופנתיות בארון, ושלושה קולבי בגדים ריקים. "יפה מאוד," אמר הבלש. "קולבים מרופדים." יומן פגישות במגירת המכתבה. העמודים מ־15 באוקטובר עד 5 בנובמבר גזורים, לא תלושים.

"וזה נעשה בקפידה," אמר זאניס. "כנראה הזמנות כלשהן, לכרטיסי אונייה או לבתי מלון היכן שהוא."

"אני חושב שאתה צודק, אדוני," אמר הבלש. "הם הסתלקו לא מזמן. עזבו את העיר. בגלל הכסף שנעלם."

"לא. אני חושב שכשנבדוק את החשבונות שלו נמצא שהם רוקנו לגמרי. יום לפני שהוא עזב, אבל בעצם עוד לפני כן. אני חושב שזה מישהו שהחליט להוציא את המשפחה שלו מאירופה לפני שיקרה עוד משהו. והוא אולי חשב שהכסף הזה ממילא ייעלם, אז למה שהוא לא ייקח אותו לעצמו? דבר אחד בטוח בעניין מנוּסָה: עם כיסים מלאים כסף, הדרך קלה יותר."

"לאן, אתה חושב, הם הלכו?"

"אני אומר שתמצא אותו ברשימת הנוסעים של אונייה כלשהי שמפליגה מנמל יווני כלשהו, אולי לא מכאן - מאתונה או מאיסטנבול. ובאשר ליעד - מי יודע? ארגנטינה? אמריקה? מקסיקו?"

"כל מקום שהוא בטוח מתותחים," אמר הבלש. "אתה מרגיש יותר טוב, אדוני?"

"כן, תודה."

"אולי אתה זקוק ליום חופש?" ואחר כך, "מה קרה לכלב?"

"עם המשרתות. אתה יכול לחפש מכונית, למרות שאם הם החנו אותה בנמל כלשהו, היא ודאי כבר נגנבה."

הבלש התחיל לכבות את האורות. "ארשום את זה כגנבה מבנק. ואוציא צו מעצר לעבריין נמלט."

"לא תוכל לעשות הרבה יותר מזה," אמר זאניס.

הם נעלו את הבית וניגשו אל המכונית של הבלש. הבנקאי הזה ידע שזה בא, חשב זאניס. הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו, והם אמרו לו, "תסתלק כל עוד אתה יכול." ואולי הוא או היא, מי שזה לא היה, ללא שם, ללא פנים, לא טעו. די, אמר זאניס לעצמו. שכח מזה, לפחות להיום.

 

אבל זה לא שכח אותו, והוא עוד לא סיים לאותו יום. כי כשחזר למשרד אמרה לו סיבילה שהמרכזנית של מלון בבזל ניסתה להשיג אותו.

לפיכך הוא לא יכול ללכת הביתה. הוא חיכה במשרד, לאחר שסיבילה הלכה בחמש וחצי ושאלתיאל שעה אחרי כן. הטלפון צלצל רק אחרי תשע. בצדו האחר של הקו, "הלו? הלו?" הקשר היה גרוע, מלא קרקושים של חשמל סטטי, וקול חלש של אישה. זאניס הניח יד על אוזנו האחרת ואמר, "כן? את שומעת אותי?"

"כאן המרכזנית של 'הוטל מון בלאן'. עלי לשלוח את נער המעלית לחפש את מי שהתקשר אליך. בבקשה, תישאר על הקו."

"כן, בסדר," אמר זאניס.

שלוש דקות לאחר מכן, עוד קול מרוחק. "הלו? הֶר זאניס?" האישה כמעט צעקה.

"כן?"

"מדברת אמיליה קרבס."

"הלו. את בסדר?"

"אני בבזל. באתי לכאן כדי להתקשר אליך."

"באמת?"

"זה בקשר לשתי האחיות. ששמן רוזנבלום."

"מי?"

"שתי אחיות, בשנות הארבעים לחייהן. הן היו ספרניות בברלין. האם הן...?"

הקו התנתק. זאניס אמר, "הלו? הלו?"

אחר כך חזר רעש החשמל הסטטי. "...לסלוניקי. הלו?"

"הלו. כן, אני כאן. מה אמרת?"

"נתתי להן את השם שלך."

באמת? "כמובן, אני מבין."

"הן התקשרו?" קולה היה מתוח, בקושי בשליטה.

"לא, אני מצטער, הן..." הקו נדם שוב והפעם נשאר מנותק. זאניס לא ידע מה לעשות. להמתין שהקשר יתחדש? או לנתק לגמרי כדי שהמרכזנית תוכל להתקשר מחדש? הוא הביט בשעונו, הניח לשתי דקות לעבור, ואחר כך החזיר את השפופרת אל עריסתה. מה היא עשתה? היה ברור שהיא שלחה פליטות, שתי נשים יהודיות מברלין, לסלוניקי, שם הוא היה אמור לעזור להן. היא יכלה לפחות לבקש. אבל אולי לא, חשב. הוא ישב שם, אימץ את מוחו ובתוך כך הביט מבעד לחלון בפנס הרחוב על ויה אגנטיה. אחר כך הטלפון צלצל והוא חטף את השפופרת.

"מרכזיית 'מון בלאן', הקשר לשיחה שלך מחודש, רגע אח..."

הרעש של החשמל הסטטי היה גרוע יותר בקשר המחודש. אמיליה קרבס צעקה. "הלו? הֶר זאניס?"

"תקשיבי לי." קולו של זאניס היה רם וקדחתני והוא דיבר אליה במהירות. "אני לא יודע מי הנשים האלה, הן לא יצרו איתי קשר, אבל אם הן יעשו את זה אשלח לך גלוית דואר. לא יהיה כתוב שם שום דבר מיוחד, רק דרישת שלום מחו"ל."

"שפירושה יהיה שהן הגיעו בשלום."

"בדיוק. עכשיו אם את רוצה לכתוב לי, תקני כדורי אספירין מסוג 'פָּנָאדוֹן'. אפשר להשיג אותם בברלין?"

"כן."

"תמוססי אותם במים קרים, אחר כך תכתבי במים האלה בין השורות של מכתב, ואם תקבלי מכתב מיוון תגהצי אותו, לא במגהץ חם מדי, והמילים הכתובות יופיעו."

"איך..." הקו שוב נדם.

הוא חזר אחרי כמה שניות. זאניס אמר, "הלו?" והתחיל לדבר, אבל אחרי נקישה, קשר חדש. עכשיו נשמע קול של אישה, מרכזנית כלשהי בארץ כלשהי, שדיברה בכעס בשפה שזאניס לא הצליח לזהות, אחר כך, בעוד נקישה, הקשר נותק. הוא חיכה ליד שולחנו עד עשר וחצי, בהה בטלפון, אבל הוא היה דומם.

הוא לעולם לא ישמע מהאחיות, הוא היה כמעט בטוח בכך. הן ככל הנראה יצאו מברלין כמה ימים קודם לכן, בניסיון לעשות את דרכן לסלוניקי, משם יכול זאניס לעזור להן להגיע לטורקיה או לפלשתינה, או לכל מקום שבו יצליח לעבור גבול - לעבור או להעביר אותן באמצעות שוחד - כי כיהודיות במנוסה הן לא היו רצויות בשום מקום בעולם. בשום מקום בכלל. אף לא בארץ אחת. ועכשיו, בלי האמצעים והכישרון שהיו לידידתן בברלין, הן פשוט נעלמו. והאמת היא שבזמן האחרון זה מה שקרה לאנשים. הם נעלמו ולא שמעו עליהם עוד.

 

כשהיה שוב בדירתו, לא הצליח להירדם. הוא היה מותש והיה בטוח שיהיה "מת" לשאר העולם ברגע שראשו ייגע בכר, אבל הוא טעה. הוא התהפך כה וכה, ומוחו פעל בקדחתנות. מה קרה לו שם בווילה של הבנקאי - הרצועה הזאת שהתהדקה סביב חזהו? תמיד היה בריא, היה חייב להיות בריא, לא היתה שום ברירה. ועכשיו, מה? או אולי זה היה רק עצבים? מה שנראה לו אולי אפילו גרוע יותר. אבל זה בכל זאת הגיע אליו, הוא חייב להודות בכך, הידיעה הכמעט ודאית שפלישה עומדת בפתח. הבנקאי הזה היה אדם מטיפוס מסוים, טיפוס שזאניס הכיר היטב. היו לו חברים שידעו דברים, ואינך יכול לתכנן פלישה - להזעיק חיילים בחופשה, לחדש אספקה של תחמושת וציוד רפואי - בלי שזה ייוודע לאנשים. ולכן הבנקאי הסתלק, והסתלק בחיפזון - חטף את כל הכסף שיכול לקחת וברח. Sauve qui peut!, נוס על נפשך! כתוב מכתב למשרתות, עשה משהו למען הכלב, נעל את הבית והסתלק. כלב מסכן. הם, הכלבים, נחשבו לנשמות מיוחדות ביוון: ידידים נאמנים, שומרים ללא חת. אני בטוח שצדקתי בקשר לכלב, חשב זאניס והפך את הכר במיטה. המשרתות, ה"ילדות הטובות", ידאגו לו.

 

והם היו נשמות מיוחדות, שומרים נאמנים.

ולפיכך מליסה היא שהבינה זאת, חשה בכך, לפניו. זאניס כנראה נרדם, כי זמן־מה לפני הזריחה, היא נהמה, מעין נהמה כבושה ושואלת - מה זה? וזאניס התעורר.

"מליסה? מה קרה?"

היא עמדה ליד החלון, שם, והפכה את ראשה והביטה בו כשהשתחרר מכלי המיטה הסתורים. מה שמשך את תשומת לבה, כך התברר לו, היה קולות שהגיעו מלמטה, מסמטת סנטרוזה. קולות מוטרדים, מפוחדים. אצל מישהו ממול היו חלון פתוח ורדיו פתוח. והקולות שבקעו משם לא היו של מוזיקה. זאניס לא הצליח לפענח את המילים, אבל הוא שמע את נימת הקול, נמוך וקודר.

הוא פתח את החלון. אחת הגברות שישבו על כיסא מטבח בימי שמש עמדה עכשיו ברחוב, צעיפה השחור היה מהודק היטב סביב ראשה וכתפיה והיא נופפה בידיה שעה שדיברה עם שכנה.

זאניס רכן אל מחוץ לחלון, קרא בשמה ואמר, "מה קורה?"

היא נשאה אליו את מבטה. "האיטלקים," אמרה. "הם פלשו ליוון."

 

מוסוליני המסכן.

נאד נפוח של סוס, שמתהלך כאילו בלע מטאטא. לא אישיות שאפשר להתעלם ממנה, לפי דעתו. אבל עובדה שזה מה שאנשים עשו. השאירו אותו עומד שם, צורח סיסמאות מהמרפסת, תוקע את אגרופו השמן באוויר, בזמן שהיטלר כבש לו מתחת לאף את העולם. תפס את אוסטריה, את צ'כוסלובקיה, פולין, צרפת, בלגיה, הולנד, את נורווגיה ואת דנמרק. וזאת באמת אימפריה!

ומוסוליני? והאימפריה הרומית החדשה שלו? איזו תהילה הוא קנה לעצמו? לא הרבה. הוא כבש את אלבניה, שכולם קראו לה בלעג "חופן של סלעים". ואת אתיופיה. איך תקרא לה? "חופן של בוץ"? וללוב - "חופן של חול"? וכן, אין לשכוח שהיטלר פלש לצרפת, ומוסוליני הזדרז עשרה ימים אחרי כן ותפס את... ניס! אז עכשיו, השוער במלון "נֶגרֶסקו" יצטרך לקוד בפני רומא האדירה.

הא־הא!

אמר העולם. אבל הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לדיקטטור הוא ללעוג לו - זה בוז, לא יראת כבוד, וזה הרגיז את מוסוליני. טוב, הוא יראה לעולם, הוא יכבוש את יוון. ובכן, אתה עדיין צוחק, עולם? והוא לא סיפר על כך להיטלר, הוא לא ביקש רשות, הוא פשוט הלך ועשה את זה. וכשהיטלר שמע את החדשות, כשהאיר היום ה־28 של אוקטובר, הוא, כך סיפרו, רתח מזעם. כמי שנודע כ־teppichfresser, זולל שטיחים, הוא כנראה ירד על ברכיו, ברגע שהיה לבדו, וכיבד את השטיח החביב עליו בלעיסה הגונה.

 

זאניס התעדכן בפרטים בדרך לעבודה, מכותרות בעיתונים בקיוסקים, מעיתונים שקנה וקרא אגב הליכה ומאנשים ברחוב. יוון היתה במלחמה, כולם דיברו עם כולם, לא היו זרים באותו יום. פחות מכול החיילים, אנשי עתודות שנקראו לדגל, מאות מהם, שרבים מהם היו מלוּוים בנשים ובילדים כדי שאלה יוכלו להיפרד מהם בתחנת הרכבת. ולא היתה נפש אחת באותו בוקר שלא התעכבה לאחל להם הצלחה.

"היזהר, ילדי."

"זכור, לשמור על הראש!"

"תן להם בשבילי בעיטה טובה בתחת, ואל תשכח!"

"אולי אתה צריך עוד קצת כסף? כמה דרכמות?"

"הנה, קח סיגריה. אני רואה שאתה מעשן. קח את זה בכל זאת, לאחר כך."

"בהצלחה! שמור על עצמך."

וזה מזאניס, שנשא את עיניו מהעיתון. הוא בהחלט יוכל להצטרף אליהם, חשב, עוד לפני שיֵצא היום. ב־1934, כשהיה לבלש, הוא הוצב אוטומטית ביחידת העתודה של המטה הכללי בסלוניקי. הסיבה לכך היתה שאם יוון תצא למלחמה, יוכל הצבא לגייס כמה קצינים בדרגת בלש שיידרשו, כי בארץ קטנה כל גבר מתחת לגיל שישים חייב להיות זמין לשירות.

לפי העיתון, ארוחת ערב חגיגית נערכה ערב קודם לכן באתונה. הרוזן גראצי, שגריר איטליה, הזמין את האנשים החשובים ביותר בעיר, כולל גנרל מטאקסס. האורחים, שישבו מתחת לדגלים המוצלבים של איטליה ויוון, שתו לחיי "ידידותנו הנצחית עם יוון", והרוזן גראצי עצמו קם כדי להרים את הכוסית. לבסוף, כולם הלכו הביתה. אבל אחר כך, בשלוש בבוקר, הוסע גראצי לביתו של גנרל מטאקסס, וזה ניגש לדלת בחלוק הבית שלו. גראצי הציג לו אולטימטום: תאשר לצבא שלנו להיכנס לארצך ולתפוס את הערים הגדולות. התשובה של מטאקסס היתה פשוטה: היא התנוססה לעין כול ברומו של עמוד השער בכל עיתון.

"לא."

 

כשפתח את דלת המשרד ראה זאניס שסיבילה סורגת. היא עבדה בקדחתנות. ידיה נעו במהירות, המסרגות קשקשו, כדור צמר אפור נח על ברכיה. "עד שהגעתי לחנות," היא אמרה, "ופתחו אותה בשש־וחצי, כל החאקי נגמר. תאר לעצמך! כשהגעתי לשם עוד לא היה שבע וחצי, וכבר נמכר כל הצמר בצבע חאקי."

"מה את סורגת?"

"סוודר. יש רק שתי אפשרויות: סוודר או גרביים, אבל אני טובה בזה, אז החלטתי שזה יהיה סוודרים."

בכל רחבי הארץ סרגו נשים בגדים חמים לבחורים היוונים שיצאו להילחם בקור שבהרים. כבנים לארץ ענייה שאוכלוסייתה מונה פחות משמונה מיליון נפש, הם נאלצו לאלתר, ולפיכך, אצבעותיה של סיבילה נעו במהירות, וכאשר הטלפון צלצל היא מיקמה את השפופרת בין הסנטר לכתף בלי להפיל אפילו "עין" אחת. וכך, חשב זאניס, מצאה דו־קיום מעניין של שני מצבים הכרחיים. "באיזו שעה אמרת שהוא נרצח?" קליק. קליק.

זאניס ניסה להתקשר לוואנגליס אבל הקו היה תפוס, והוא הסתכל בשאלתיאל ואמר, "מה איתך, גבי? אתה עוזב היום?"

"אני זקן מדי למלחמה. רשמית. בינתיים אני אמור למלא את מקומו של נהג אמבולנס שיוצא לגבול עם יחידות מחיל הרפואה. אז התפקיד שלי יהיה לנסוע בעיר להפעיל את הסירנה. מה עוד חדש."

"ובימים?"

"אהיה כאן. מה איתך?"

"אני מחכה לפקודות," אמר זאניס. "אני מוצב ביחידת עתודה של חיל הקשר, כקצין הקישור מול המטה הכללי היוגוסלבי. אני לא בדיוק מבין מה זה אומר, אבל אני מניח שאבין בהמשך."

רק בשעת בוקר מאוחרת הוא הצליח להשיג קשר לוואנגליס. "אני מחכה," הסביר זאניס, "לטלפון או למברק. בהחלט יכול להיות שאקבל צו גיוס, אולי אפילו להיום, או למחר."

"חשבת מה תוכל לעשות אם הם יכבשו את העיר?"

"לא, אבל אני מניח שכדאי שאעשה את זה."

"לא נרצה שהם יתפסו את התיקים," אמר ואנגליס. "אחרי כן, זה יהיה תלוי בך. רק תזכור שאם תחליט לפעול במחתרת, תיזהר עם פנקס הכתובות שלך. על כל צרה." הוא השתתק ואחר כך אמר, "ומי ינהל בינתיים את המשרד?"

"שאלתיאל וסיבילה. הם יסתדרו יפה."

ואנגליס לא השיב מיד. זו היתה דרכו לומר, שזה לא נכון. "אני לא יודע מה בדיוק צפוי לקרות, קוסטה, אבל אני זקוק לך, וייתכן מאוד שאדאג שיחזירו אותך לכאן. אנחנו פשוט נצטרך לחכות ולראות איך זה ילך."

"אנחנו עוד נפתיע אותם," אמר זאניס.

"כן, אני חושב שנעשה את זה," אמר ואנגליס. "אם לא יאזלו לנו הכדורים."

 

לפנות ערב, שיחת טלפון לזאניס. לא מהמטה הכללי, אלא מרוקסן. היא נשמעה נרעשת, כמעט נואשת. זה היה משהו חדש - מאז היום הראשון שהכיר אותה, היא היתה צוננת ושלווה. "לא רציתי להתקשר אליך, אבל לא ידעתי מה עוד לעשות."

"מה קרה?"

"אני חייבת להגיע לשדה התעופה. אבל אי אפשר להשיג מונית בכל העיר, והחברים שלי שיש להם מכוניות לא עונים לטלפון או שהם מסיעים מישהו לאתונה, או... או משהו!"

"רוקסן..."

"מה?"

"תירגעי."

"סליחה, היה לי פשוט..."

"אין טעם להגיע לשדה התעופה. כל הטיסות המסחריות בוטלו. אנחנו עכשיו במצב מלחמה. הצבא תפס שם את המתקן. עכשיו תגידי לי לאן את צריכה להגיע ונראה מה אוכל לעשות."

"אני חייבת להגיע לשדה התעופה. אנא."

"אנחנו נריב על זה עכשיו? את חושבת שלא אמרתי לך את האמת?"

"קוסטה, אתה יכול לשאול מכונית? או לקחת אחת מהמשטרה?"

כעבור רגע אמר, בנימת קול שונה. "מה הסיפור הזה?"

"טובה. אף פעם לא ביקשתי ממך טובה, בחיים לא, אבל אני מבקשת עכשיו. חלק מהטובה הוא לא לבקש ממני להסביר בטלפון, כי אני חייבת להיות שם מיד."

"חכי רגע." הוא נפנה אל שאלתיאל ואמר, "גבי, אני יכול לקבל את המכונית שלך לשעה?"

שאלתיאל נעץ בו מבט. אני לא מרשה לאף אחד לנהוג במכונית שלי. "כן, אני חושב שכן, אם אתה זקוק לה." ניכר עליו שהדבר לא שימח אותו במיוחד.

"שמעת?" אמר זאניס בטלפון.

"כן."

"אבוא לקחת אותך תוך עשר דקות."

 

הנסיעה לשדה התעופה, מרחק של כעשרים קילומטרים ממזרח לעיר, היתה קשה. שיירות של משאיות צבאיות נעו מערבה, מולם, בדרכן אל הכבישים המוליכים לגבול אלבניה. בהיותם כלי רכב צבאיים וביום הראשון של מלחמה, הם לא ראו שום סיבה, מתוך האינטרס הלאומי, להימנע מלהשתמש בשני הנתיבים. וכך נאלץ זאניס לא פעם לרדת מהכביש, והסקודה היטלטלה בשדה הטרשי. בשיניים קפוצות הוא חיכה לנֶקר בצמיג או לקפיץ שבור, אף שזה קרה, שוב ושוב, רק בדמיונו. אבל זה היה גרוע מספיק.

בינתיים, מצדה של רוקסן היתה שתיקה מוחלטת, שאותה שברה מדי פעם בקללות באנגלית, "מחורבן" פה ו"מחורבן" שם, בכל פעם שמשאיות באו מולם. לבסוף, בתשובה לשאלה שלא נשאלה, אמרה, "אם אתה חייב לדעת, זה רק כמה ידידים שרוצים שאהיה מחוץ למקום הזה."

"ידידים בעלי השפעה," אמר זאניס. "ידידים שיש להם מטוסים."

"כן, ידידים בעלי השפעה. אני יודעת שיש לך כאלה, וגם לי."

"אז אני שמח בשבילך."

"...מחורבן." המילה הראשונה לא היתה ברורה.

"מה?"

"לא משנה. תנהג ודי."

כשפנו בעיקול הם מצאו את עצמם לפתע מול שתי מכליות דלק, זו לצד זו, ושני צופריהן מופעלים בשיא הווליום. זאניס סובב במהירות את ההגה, הקצה האחורי השתחרר והם החליקו הצדה אל תוך השדה. המכונית נעצרה, זאניס לחץ על כפתור ההתנעה, הסקודה השתעלה וניעורה לחיים. אבל הצבא עוד לא גמר איתם. זמן־מה לפני שהגיעו לשדה התעופה, התקרבה אליהם שיירה ארוכה במהירות, והפעם הם כמעט לא הספיקו לפנות את הדרך. המכונית המתינה לצד הכביש, אבני חצץ הכו בשמשה הקדמית, חיילים נופפו בידיהם, רוקסן קיללה וזאניס רתח.

 

שדה התעופה היה נטוש. חיל האוויר ההלני המלכותי - כמאה מטוסים: כמה PZL P.24s, מטוסי קרב מתוצרת פולין, וכל כלי טיס אחר שעלה בידם לרכוש במשך השנים - פעלו מבסיסי אוויר במערב. על דלת הכניסה לבניין הטרמינל היה תלוי שלט, "כל הטיסות מבוטלות", וסימני החיים היחידים במקום היו קבוצה קטנה של חיילים שהוצבו שם לשמירה ואנשי צוות שהתגודדו ליד תותח נגד מטוסים. הם צלו על מדורה שהבעירו תרנגולת משופדת על פגיון.

לרוקסן היתה רק מזוודה קטנה - זאניס הציע לשאת אותה אבל היא סירבה. הם הקיפו את בניין הטרמינל, ושם, בשדה עשב, ליד המסלול המרוצף היחיד עמד מטוס ליסנדֶר חד־כנפי, שהלוגו של חיל האוויר הבריטי מוטבע על גופו. הטייס ישב על הקרקע בגבו אל הגלגל, עישן סיגריה וקרא חוברת קומיקס על דונלד דאק. הוא קם כשראה אותם באים והעיף את הסיגריה מידו. הוא היה נמוך מאוד וקטן מאוד, ונראה לזאניס כבן שבע־עשרה, לא יותר.

"סליחה שאיחרתי," אמרה רוקסן.

הטייס נשא מבט חטוף אל החושך היורד והפסיע בנחת אל התא שמאחורי תא הטייס - שניהם היו פתוחים, שום מכסים לא נראו. "מתחיל להחשיך," אמר. "כדאי שנזוז."

רוקסן נפנתה אל זאניס ואמרה, "תודה."

הוא הביט בה ולבסוף אמר, "את לא נוסעת לאנגליה, נכון?"

"לא, רק לאלכסנדריה. אני בהחלט עשויה לחזור. זה רק אמצעי זהירות."

"בוודאי. אני מבין." קולו היה שטוח ומת, כי לבו היה שבור. "עכשיו," הוסיף, "אני מבין." ואיך יכולתי להיות מטומטם כל כך שלא ראיתי את זה בכלל? ממשלת בריטניה לא שולחת ליסנדרים לחלץ בריטים בחו"ל שיש להם בתי ספר לבלט, היא שולחת אותם לחלץ לוחמים של השירות החשאי.

עיניה ברקו; היא התקרבה אליו ודיברה בתקיפות אך בקול נמוך, כדי שהטייס לא ישמע. "זה לא היה קשור אליך," אמרה. "זה לא היה קשור אליך."

"לא, ודאי שלא."

לפתע היא חפנה בכוח חלק מחולצתו, מתחת לצווארון, סובבה אותו, ומפרקי האצבעות שהצמידה בתוך כך אל חזהו היו חדים למגע. הוא הופתע, נדהם מהכוח שהתגלה אצלה, מהאלימות שהיתה במעשה הזה - היד הזאת, בעבר, היתה טובה אליו מאוד. "ממש לא," אמרה. עיניה היו יבשות, אבל הוא ראה שהן קרובות לדמעות, ככל שהיו אי־פעם. ואז התחוור לו שהיד שלפתה את החולצה שלו לא היתה שם בכעס, אלא ניסתה בזעם, כמעט באופן בלתי מודע, לאחוז במשהו שאיבדה.

הטייס כחכח בגרונו. "מחשיך," אמר. הוא שילב את אצבעות שתי ידיו למדף ורמז בראשו בכיוון התא שמאחורי תא הטייס, ואמר, "קדימה, מותק."

זאניס ליווה את רוקסן למטוס, מרחק שניים־שלושה מטרים מהם. היא הסתובבה, הביטה בו והניחה את כף רגלה על הידיים הממתינות ועלתה עליהן. היא התנודדה לרגע, ואחר כך, בעוד חצאיתה מתרוממת ומגלה את אחורי ירכיה, העבירה את רגליה אל תא הנוסע. הטייס חייך אל זאניס חיוך נערי ששיווה לו מראה צעיר אף יותר משבע־עשרה, ואמר, "אל תדאג, חביבי. אני טוב בזה." הוא מסר לרוקסן את המזוודה שלה, קפץ על בית הגלגל וטיפס אל תא הטייס. רגע לאחר מכן ניעור המנוע לחיים בשאגה והמדחף הסתובב. זאניס התבונן בליסנדר עושה את נסיעת הקרקע של טרם המראה ואחר כך מתרומם אל על ופונה דרומה, פניו אל מעל לים האגאי, לעבר מצרים.

 

כשחזר למשרד נח דף טלקס צהוב על שולחנו. מִלזארף בסופיה.

קוסטה: תעשה טובה לכולנו ותעיף את המנוולים האלה בחזרה למקום שלהם.

ההודעה היתה בבולגרית, אבל זאניס גדל בסלוניקי, "עיר שבה אפילו מצחצחי הנעליים יודעים שבע שפות", והבין את הכתוב. בדרך כלל הוא היה נהנה מהמחווה של לזארף, אבל עכשיו הוא פשוט ישב שם, במצב רוח עכור ועצוב, ובהה בקיר.

הוא התחיל להאמין, לאחר ששִחזר את התקופה שעשו ביחד, שרוקסן לא שיקרה, שהוא לא היה היעד של מבצע ריגול בריטי. הוא לא זכר אפילו פעם אחת שהיא שאלה אותו משהו שיכול לגעת איכשהו בסוג המידע שמרגלים מבקשים. וכך, בעצם, זה לא היה קשור אליו. היה לו רומן עם אישה שנשלחה לסלוניקי כחלק ממבצע מודיעיני. ואז, כשהגיעה אליהם המלחמה, כשכיבוש של אחד מכוחות הציר היה יותר מאפשרי, הם הרחיקו אותה מהזירה. או אולי פשוט היו לה ידידים בחלונות גבוהים, ידידים שיכלו לארגן טיסת ליסנדר של חיל האוויר הבריטי ליוון. לא, היא הודתה במפורש. "זה לא היה קשור אליך." ה"זה" היה קשור למישהו אחר. לגרמנים, לאיטלקים, לקונסול צרפת של וישי. האפשרויות היו רבות.

האם עליו לספר למישהו? ומה בדיוק הוא יספר? ולמי? לספיראקי? בחיים לא. לוואנגליס? לָמָה? העבודה שלו היא זהירות. העבודה שלו היא לדאוג שהכול יהיה שקט. טוב, אז את זה הוא יעשה. ואם היא תחזור? אולי יהיה קל יותר אם לא. ואם כן, הם יצטרכו לפחות להגיע למעין הבנה, או שמא להעמיד פנים שזה בכלל לא קרה? הוא נענע את ראשו לאטו. המלחמה הזאת - תראו מה היא עושה. והאמת היא שהוא כבר התגעגע אליה. אולי הם לא היו מאוהבים, אבל הם היו נאהבים מלאי תשוקה - היא היתה המקום החם שלו בעולם קר. ועכשיו הוא היה צריך לנסוע לצפון להרוג איטלקים, אז אולי הוא יהיה זה שלא יחזור.

הטלפון צלצל ושאלתיאל השיב ואמר, "אני מבין" ו"בסדר גמור" כמה פעמים, רשם כמה דברים וניתק.

"מה זה היה?" שאל זאניס.

"העוזר הראשי של ראש העיר." הוא משך את שערו לאחור בשתי ידיו ונאנח. "לפעמים אני לא יודע אם לצחוק או לבכות."

סיבילה נשאה את עיניה מהסוודר שסרגה.

"לראש העיר יש אחיינית, האחיינית החביבה, שנישאה לאחרונה וגרה ברחוב המלכה אולגה."

"אני יודע מי היא," אמר זאניס. "בחורה יפה."

"טוב, אולי המלחמה הסיחה את דעתה, יכול להיות, אני לא יודע, אולי משהו אחר. איך שלא יהיה, היום היא הלכה להאכיל את התוכי שלה, ולמרבה הצער השאירה את דלת הכלוב פתוחה והוא ברח."

זאניס חיכה רגע ואחר כך אמר, "וזהו?"

"כן."

סיבילה סובבה את ראשה וכשהתחילה שוב לסרוג השמיעה קול חרישי - לא צחוק, אלא חרחור.

"אתה רציני? אתה לא אומר את זה רק בתור בדיחה?"

"לא. אני רציני."

עכשיו היה זה תורו של זאניס להיאנח. "טוב, אני מניח שתצטרך להתקשר אליה," אמר. "ולהגיד לה... מה? תפרסמי מודעה בעיתון? אנחנו לא יכולים לצאת לחפש אותו."

"תגיד לה להשאיר את החלון פתוח," אמרה סיבילה, "וגם את דלת הכלוב, ולהכניס לשם מעט אוכל."

שאלתיאל התקשר ודיבר בקול מרגיע ומלא אהדה, שעה ארוכה. ואז, כעבור עשר דקות, הטלפון צלצל שוב, והפעם זה אכן היה המטה הכללי.

 

8:35 בערב. התחיל לרדת גשם, קל, לא שוטף, במידה שהספיקה בדיוק להבהקת המדרכה מתחת לפנסי הרחוב. בכל זאת, פירוש הדבר היה שבהרים כבר יורד שלג. זאניס המתין בפינת ויה אגנטיה, במקום הקרוב ביותר לסמטת סנטרוזה, ועל כתפו תלוי תרמיל ברזנט. הוָורדָרי, הרוח שנשבה במורד עמק ורדר, היתה נוקבת וזאניס הפך את פניו ממנה לכיוון הנמל והתבונן בברק שהאיר את העננים שמעל הים. רגעים לאחר מכן הגיע הרעם, נהמות רחוקות, הרחק בדרום.

הוא פעל בקדחתנות מאז עזב את המשרד. הוא לקח מונית בחזרה לסמטת סנטרוזה, ארז כמה לבנים, גרביים וסוודר, ואחר כך הטיל את הנשק האישי שלו, אותה גרסת בלשים של הוואלתר פי־פי־קיי כמו זה של שאלתיאל, וקופסת כדורים. אחר כך לבש את מדי העתודה שלו, בני דודים קרובים של מדי הקצינים בצבא הבריטי, עם חגורת סם בראון אלכסונית שהתלפפה מעל כתף אחת. הוא חיפש, ולבסוף מצא, במזוודה, את מצחיית הקצין שלו, ואחר כך יצא עם מליסה לחפש עוד מונית.

בבית אמו על ההר היה מצב הרוח שקט ונחוש - ובעיקרו מצב רוח של השלמה. הם כרכרו סביב מליסה, נתנו לה אוכל, העמידו לה קערת מים ופרשו שמיכה. לזאניס הם נתנו חבילה כבדה עטופה בעיתון - פיתות עם בשר טלה צלוי - והוא תחב אותה לתרמילו, מעל האקדח והלבנים. משום מה, הדבר העלה על הדעת תמונה מהומרוס שאותה זכר במעורפל מבית הספר, סצנה שבה אחד הגיבורים מתכונן לצאת למלחמה, ומן הסתם, חשב זאניס, מקבל גרסה כלשהי של הטלה בפיתה, אם כי זה לא היה חלק מהסיפור. לאחר שרכס את התרמיל, חיבקו אותו, בזה אחר זה, אחיו, אמו וסבתו, ואחר כך תחבה סבתו לידו תליון אורתודוקסי. "הדבר הזה הציל את חיי סבך," אמרה. "שמור אותו איתך תמיד. אתה מבטיח, קונסטנטין?" הוא הבטיח. מליסה ישבה לידו כשנפרד מהם בפעם האחרונה, ולפני שיצא מפתח הדלת הוא התכופף וקיבל ממנה ליקוק אחד באוזן. היא ידעה.

 

בפינת הרחוב הביט זאניס בשעונו והעתיק את משקלו מרגל לרגל. טוב, אמר בלבו, אם צריך לצאת למלחמה, אז ויה אגנטיה היא בהחלט מקום יציאה ראוי. זה היה רחוב עתיק, דרך שנסללה לראשונה במאה השנייה לפני הספירה, כנתיב לצבא האימפריה הרומית. היא החלה את דרכה כוויה אָפּיָה ברומא, המשיכה לברינדיזי, חצתה את הים האדריאטי אל דוּרֶס שבאלבניה, ושם קיבלה את השם ויה אגנטיה. היא המשיכה משם לסלוניקי, והלאה מזרחה, עד שהגיעה לבסוף לביזנטיון - קונסטנטינופול. כך חיברה את שני חצאי האימפריה הביזנטית - הרומית הקתולית והאיטלקית במערב, והאורתודוקסית המזרחית והיוונית במזרח. אלף שש מאות שנה של הדבר הזה, עד שהטורקים ניצחו במלחמה.

זאניס הצית סיגריה, הביט שוב בשעונו ואחר כך ראה שני פנסים קדמיים מתקרבים אליו ברחוב. רכב סגל צרפתי ישן ומגושם, גרוטאה, עם דגל יוון הכחול־לבן מתנפנף על אנטנת הרדיו הגמישה. כשהמכונית נעצרה לפניו, פתח סרן מהמטה הכללי שישב במושב הנוסע את הדלת האחורית מבפנים. "סגן זאניס," הוא אמר. זאניס הצדיע ונכנס פנימה. שני גברים אחרים שישבו מאחור זזו ופינו לו מקום. חלל המכונית היה מלא עשן וגשם דלף מקרע בגג הברזנט.

 

הנהג עבד קשה בנסיעה המפותלת מעלה אל ההרים, בכבישים האפלים, עם המגבים הנעים לפניו על השמשה הקדמית. הוא סיפר שהוא עבד בחברת הטלפון בסלוניקי, כמפקח תחזוקה, "אבל עשיתי שנים בעבודה על הקווים, בתחנות ממסר, ובעצם בכל המערכת." שני הגברים האחרים, שהיו עדיין בבגדים אזרחיים, הסתפקו בציון שמותיהם ולחצו ידיים, אף שהם היו סמלים, וזאניס, שהוצב ליחידת חילוץ כקצין משטרה, היה קצין בדרגת סגן. הסרן היה בשירות פעיל ונראה נאה מאוד במדיו, עם שפם קטן ומשקפיים. "אני בחיל הקשר," אמר, "תקשורות מכל סוג," והסתפק בכך.

במשך זמן־מה היו כבישי ההרים ריקים, ואחר כך, כשטיפסו במעלה תלול, התעקל הכביש לפתע בחדות לימין והם מצאו את עצמם מאחורי משאית צבאית. הפנסים הקדמיים האירו חיילים עם רובים בין ברכיהם, יושבים על שני ספסלים לאורך ארגז המשאית. אחד מהם נופף בידו.

"אֶוְוזוֹנֶס," אמר הסרן. צַלָפים. מדי השרד שלהם - חצאית לבנה וכובע עם ציצית - עוצבו בהשראת מדי הקלֶפטים שנלחמו נגד הטורקים. ואולם משהוחלפו מדי השרד בבגדי קרב רגילים, היו האווזונס יחידות העילית הקרביות היוקרתיות ביותר בצבא. "אני לא חושב שהאיטלקים ישמחו לראות אותם באים," אמר הסרן.

"אבל אני דווקא אשמח," אמר האיש שישב ליד זאניס. הוא היה בשלהי שנות הארבעים לחייו ושירת בצבא כקשר. "אבל זה היה לפני שנים," אמר. "עכשיו אני עובד בבית מרקחת."

העקומה בכביש נראתה כנמשכת לנצח, קירות משוננים של אבן התנשאו מעליהם, בצלליות על רקע שמי הלילה. כשהכביש התיישר לבסוף, עבר הנהג אל הנתיב השמאלי בניסיון לעקוף את המשאית הזוחלת.

רכב הסגל התקדם עקב בצד אגודל.

"נוכל לעשות את זה?" שאל הסרן.

"סקאטה," אמר הנהג. "הרגל שלי לא יורדת מדוושת הדלק."

כשהתיישרו מול תא הנהג של המשאית, הוריד זה את החלון, נפנה אליהם, הוציא את ידו מהחלון ונופף בה, מורה להם לנסוע קדימה בחוסר סבלנות מעושה: סע, סע. זאניס התבונן אל האופק כדי לראות אם פנסים קדמיים מתקרבים לעברם, אבל לא היה שם דבר. "מירוץ של חלזונות," אמר האיש שישב לידו. נהג המשאית רכן אל מחוץ לחלונו וצעק.

הסרן שאל, "מה הוא אמר?"

"תזיזו כבר את התחת," אמר זאניס.

הסרן צחק. "מסכנה המשאית. היא נלחמה בצרפת."

הם פנו בעוד עיקול עד שחזרו לבסוף לנתיב הנכון בכביש. "אתה יכול להגיד לנו לאן אנחנו נוסעים?" שאל זאניס.

"אני לא יודע בדיוק," השיב הסרן. "כרגע אנחנו אמורים להיות בבסיס שבטריקָלָה, אבל זה יכול להשתנות. היום, מחמש אחר הצהריים, האיטלקים - הגיעו יחידות ההרים של הדיוויזיה האלפינית - התקדמו לעומק של חמישה־עשר קילומטרים לתוך יוון. היעד שלהם כרגע הוא יאנינָה, בסיוע טור של טנקים, והם הכוח המרכזי של התקפה תלת־זרועית שאמורה לנתק את מסילת הברזל היחידה ואת שני הכבישים הראשיים - ופירוש הדבר, שלא תהיה שום תגבורת ממקדוניה. אבל זאת תוכנית שמלמדים בבתי ספר צבאיים..." הוא השתתק כשרכב הסגל החליק והנהג קילל ונאבק עם ההגה. לאחר שהמכונית התייצבה הסרן אמר, "ואני בספק אם הם יגיעו ליאנינה, וכנראה גם לא לטריקלה."

"למה לא?" שאל הקשר.

"אה... בוא נאמר שאנחנו ידענו שהם באים. לא מתי, אבל ידענו איפה ואיך. אז הכנו... כמה דברים."

הדממה שהשתררה אחרי ההודאה הזאת אמרה הערכה והכרת תודה. הקַשר אמר, "אהה," שפירושו היה משהו כמו כך צריך לעבוד. אחר כך הוא אמר, "מַקָרוֹנָדֶס מזוינים." מקרונים היה שם הגנאי שנתנו ביוון לאיטלקים. הביטוי אמר לעג, כי אויביהם הקדמונים - הבולגרים, האלבנים, והטורקים - היו לפחות יריבים רציניים, ואילו התקפה מצד איטליה היתה איכשהו ראויה רק לבוז. באוגוסט, ליד האי טֶנוֹס, נפגעה אוניית הטיולים "הֶלֶה" שעגנה בנמל מטורפדו שירתה בה צוללת איטלקית, לעיני האנשים שהיו באי, ביום חג דתי. זה היה דבר שנראה כגילוי של פחדנות יותר מאשר כמעשה של תוקפנות - התקפה קתולית על חג יווני אורתודוקסי - ומכאן, מעשה נקלה במיוחד. לא שלפני כן היו האיטלקים חביבים עליהם במיוחד. האיבה שהיוונים רחשו להם היא בת מאות שנים.

דקות אחדות אחרי כן עצר הנהג את הרכב - לא היו שוליים לרדת אליהם - ושכם אל שכם הם השתינו במורד צלע ההר. הדרך למטה היתה ארוכה, ראה זאניס, ארוכה מאוד מאוד. וכשרכס שוב את כפתורי מכנסיו, התנהלה המשאית שהובילה את האווזונס בכבדות במעלה הכביש, בכוחו של מנוע שעבד קשה. הנהג, בראותו את רכב הסגל, עקף אותו בחדות, ועבר קרוב אל האנשים שעמדו על שפת התהום. כשראה במה הם עסוקים, הוא לחץ בכוח על הצופר וקולו של זה הדהד מצלע ההר. ואז הגיע תורם של החיילים, שבעוד המשאית שלהם ממשיכה בדרכה בשאון, קראו לעברם שורה של הצעות ועלבונות, כולם ניבולי פה.

הנהג שעמד ליד זאניס קילל ואמר, "יופי, עכשיו אצטרך שוב לעקוף אותם."

"טוב," אמר הסרן, וכיבד את עצמו בכמה ניעורים, "תהפוכות מלחמה."