חובות אבודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חובות אבודים
מכר
מאות
עותקים
חובות אבודים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חובות אבודים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 356 עמ' מודפסים

איריס לעאל (נולדה ב-1959) היא סופרת ומבקרת ספרות ישראלית.

איריס לעאל נולדה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. היא גדלה אצל סבה וסבתה בחלקה הדתי של בני ברק ומאוחר יותר עברה עם אביה לקיבוץ כפר מנחם של השומר הצעיר. המעברים האלו בין כמה מקומות השונים זה מזה במהותם (חברה עירונית וחברה כפרית) ואף עוינים זה את זה מהבחינה האידאולוגית (חברה חרדית לעומת חברה חילונית נסיונית) השפיעו עמוקות על כתיבתה של לעאל ועיצבו את עמדתה הביקורתית הנמצאת ביסוד ארבעת ספריה ומאמרי הבקורת והדעות שפרסמה במשך השנים. בתה הראשונה נולדה ב-1980 ועימה נסעה לפריז למשך שנה, שם למדה צרפתית. בשנים 1991-1985 שהתה בלונדון, שם כתבה את ספרה הראשון (חוות מרפא) והרחיבה ידיעתה בפילוסופיה כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטת לונדון.

לעאל עומדת בראש המחלקה לכתיבה בקאמרה אובסקורה משנת 2000. היא כתבה במוסף הספרים של העתון הארץ מאז היווסדו. בנוסף לכך כתבה מאמרי ביקורת, רשימות וספורים קצרים שהתפרסמו בעתונים שונים ביניהם: ידיעות אחרונות, מעריב, וכתבי עת נוספים.

לעאל כתבה ביחד עם אמנון דנקנר את המחזה "אנשים כמונו", שעתיד לעלות כהצגה בתיאטרון הקאמרי בנובמבר 2014 בבימויו של כפיר אזולאי. ‏

היא חיה בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

תקציר

היחסים בין מרסי לרֵעַ, בני זוג ישראלים החיים בלונדון, ברורים לכאורה: הוא מתעשר מעסקי נדל"ן והיא יפה, שנונה ובזבזנית; היא על סף משבר נפשי וחולמת לחולל שינוי בחייה ואילו הוא יציב, תומך בה ומכיל את שיגיונותיה. אלא שאז העולם המוכר לבני הזוג מתהפך וקורס: המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, שיפיל בנקים וממשלות, מביא לידי התפוררות עסקיו של רֵע, ובה בעת מתחוללת תפנית פתאומית בקריירה הספרותית של מרסי. האם ישרדו נישואיהם את המשבר הזה?

חובות אבודים הוא יצירה חריפה ופרובוקטיבית שבה חוזרת איריס לעאל אל דמויות שכתבה בנובלה המשפחה (כתר, 2001) ובוחנת מה קרה בחייהן מאז, ובעיקר כיצד הן מתמודדות עם ההשלכות הדרמטיות של המשבר הכלכלי שמטלטל את העולם. באומץ ובישירות היא מעיזה לשאול לא רק כיצד השתנו חיינו בעשור האחרון מבחינה כלכלית, אלא גם איך השפיעו השינויים הללו על חיי האהבה ועל כלכלת הנפש.

איריס לעאל, מהסופרות הבולטות בישראל, היא זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים. שניים מספריה האחרונים, אושר פתאומי (כתר, 1999) ואש בבית (זמורה ביתן, 2008), היו מועמדים לפרס ספיר.

פרק ראשון

א

 

ביום שבו פגשתי את אנדי לראשונה סעדתי עם גיסתי בקפה דום. ישבנו שם מצופפות על כיסאות עץ דקורטיביים ששולי מושבם המוגבהים הטביעו חצי סהר אדום ומכאיב על ירכַי. זה היה יום יפה וקר מאוד של חודש מאי. ההסקה פלטה חום יבש ואילצה את באי המקום לקלף מעליהם את שכבות הבגדים ולמצמץ לעתים תכופות. בתנועת זרוע מורגלת השבתי למקומו את מעילי, שהחליק מגב הכיסא, בלי שאפסיק להפגין עניין בדברים שנאמרו לי או להרפות מהמזלג שאחזתי ביד השנייה. הסיפור הזה חזר על עצמו מספר מגוחך של פעמים, עד שלבסוף, ברגע של כניעה לכאב חד בחגורת הכתף, גלש המעיל בחן על הרצפה ונקווה סביב קרסולי כמו שלולית של שמונים וחמישה אחוז צמר כבשים.

זוהרה, שהקדימה אותי ברבע שעה וכרסמה בחוסר עניין את קרומו הקשה של הכריך שלה, בישרה לי שעכשיו, נוסף על היותו צמחוני אדוק, הגיס שלי התחיל ללמוד טאי צ'י, ומיד שקעה בתיאור מפורט של התנהגותו הבלתי נסבלת, באופן ממש מצודד ומתוק, של בעלה. בסופה של כל אנקדוטה נסק קולה החדגוני והיא צפצפה באוזני את שאלת היום: "היית מאמינה?"

אני כפיתי על עצמי ריסון, אבל כמו תמיד, האוכל הוא שהיה במוקד העניין שלי. סימנתי למלצר, שהנחה שתי בחורות אל השולחן הסמוך. בצעד קליל אחד התייצב ועמד מעלי, מוכן לרשום את ההזמנה. את נוכחותו הפיזית קלטתי רק בקושי, אבל ידיו, שהחזיקו בפנקס, כאילו סימנו לי משהו באוויר: יפות כל כך, חיוורות ורזות, מעוטרות בעורקים כחולים. שלושה צמידים שנארגו מחוטים צבעוניים היו כרוכים סביב מפרק כף היד.

כרגיל, הזמנתי את סלט הבית: שלושה סוגי חסה, פלחים רכים של אבוקדו, קרוטונים בטעם שום ורצועות בייקון. שפכתי על הכול ויניגרט חם והסעתי בציפייה מזלג מלא אל תוך פי. אולי זה לא חשוב, אבל טעמו של הסלט הזה היה הדבר היחיד שאף פעם לא אכזב אותי.

בשולחן שלידנו התנהל דיון נמרץ ודי מעניין בסוגיות של רשלנות תורמת בין הצעירה קצוצת השיער לחברתה, שפניה היו מאובקים באבקת טאלק לבנה ושפתיה צבועות באדום עז. טיעוניה של קצוצת השיער חזרו על עצמם: היא הזהירה את חברתה מראש, היא אמרה לה איזה מין בן אדם הוא. למעשה כולם הזהירו אותה, כולל אחותו של ג'רי. היא ידעה בדיוק לְמה היא נכנסת ומה היא עושה, ועכשיו אין לה את מי להאשים אלא את עצמה. חברתה הייתה על סף בכי ואמרה שוב ושוב, "אבל קיוויתי, חומד, מותר לקוות, את לא יכולה להאשים בחורה על זה שהיא מקווה," וקצוצת השיער השיבה לה בבוז, "לְמה בדיוק קיווית, שמכולם דווקא את זו שתצליח לשנות אותו?"

כתמים חדשים שכיסו את לחייה של זוהרה משני צדי אפה האדימו. היא לכסנה אל שולחנן מבט מהיר וביקורתי, כאילו עצם קיומן של השתיים הקטין באופן מעליב את הבעיות שהיא כל כך התאמצה להפוך לעדויות נוספות ומשעשעות לנפלאות חייה, בעודה ממוללת בייאוש את מפית הנייר שעטפה את הכריך שלה. משגברה ההמולה ושפתיה נעו בדממה, צרות בדחיפות גוברת איזו טענה שלא הצלחתי לפענח, נטינו שתינו לפנים כמו עצים ברוח, מצחינו כמעט נוגעים מעל סלסילת הלחם. "אז אני צודקת או לא?" זוהרה צעקה לתוך פני. "אני מבקשת שתעני לי רק על זה. איזה בן אדם שפוי לא אוכל בשר?"

חייכתי וסבלתי בשקט. אולי היא צדקה ואולי לא, איש לא ידע את התשובה לשאלה הזאת. לאוזני הגיעה רק תחינתה החוזרת ונשנית של חיוורת הפנים לחברתה: "תפסיקי לרדת עלי, חומד, זה לגמרי לא לעניין."

זוהרה גיחכה כאילו זה עתה שמעה בדיחה לא מספיק מצחיקה, אבל עם מוסר השכל חזק. "אתה מה שאתה אוכל," אמרה.

מבטי נע מעצמו אל שתי הבחורות, שעתה היו מסוגרות בשתיקה נבוכה ומלאת חרטה שלאחר ויכוח. "מה זה אומר?" שאלתי.

"זה מה שהגיס שלך אמר לי," השיבה זוהרה בחמיצות, "אתה מה שאתה אוכל."

מצדו השני של האולם התנשאה קריאה, "אנדי, לכאן," ושתי הבחורות נפנו בבת אחת לעברה, אסירות תודה על הסחת הדעת.

"אז אמרתי לו, 'אם ככה, כנראה שאכלת שמוק מעצבן.'"

מולי שקעה זוהרה שוב בסיפורה, שמרבית פרטיו טבעו בערבוביית הקולות, בחרחור מכונת הקפה ובצלצול כלי האוכל, ובכל זאת, רוב הזמן הצלחתי להעמיד פני ממוקדת, משערת בקווים כלליים מאוד על מה היא מדברת ונדה בראשי בהפרזה במקומות הנכונים. "לא ייאמן," קראתי באופן הרחב והכוללני ביותר שיכולתי, "זה ממש, אבל ממש, מוגזם," וזוהרה נראתה מרוצה.

 

בחודשים האחרונים נהגנו להיפגש פעם בשבוע לארוחת צהריים קלה בהמפסטד. בהתחלה נדדנו בין בתי הקפה הרבים ברחוב הראשי, אך בכל פעם שלא ישבנו בקפה דום הרגשתי שאני מבזבזת את זמני. זוהרה, שפגישותינו השבועיות היו נחוצות לה הרבה יותר משהיו נחוצות לי, קלטה מתישהו את געגועי לבית הקפה ולבסוף לא היה עוד צורך להזכיר פרטים: ארוחת צהריים קלה בקפה דום בכל יום שני בשתיים וחצי, הכוללת סלט ב־4.25 לירות שטרלינג מצדו האחד של השולחן ובגט עם האם ואמנטל במחיר מופקע של 3.75 לירות שטרלינג מצדו השני.

לי ולזוהרה לא היה שום דבר משותף, אולי מלבד טעמנו בגברים. היינו נשואות לשני אחים די דומים זה לזה לפחות מכמה בחינות. אך מצד שני, האח שזוהרה הייתה נשואה לו לא היה לטעמה כבר חודשים רבים, וכאשר ראינו שתינו את אנדי בפעם הראשונה ביום ההוא בקפה דום היא הייתה שוות נפש. אז יכול להיות שלא היה לנו שום דבר משותף. כלום מוחלט. וזה התאים לי בדיוק.

זוהרה הסתייגה ממני במידה שווה אבל לא הייתה לה נפש חיה לשוחח אִתה: ידידותיה החדשות התענגו מדי זו על בעיותיה של זו, ואלו שהשאירה בארץ חונכו להאמין שהיא אוצר התבונה, אחת שיודעת להפוך כל קושי אישי לברכה, וכבר היה מאוחר מדי להעמיד אותן על טעותן.

גיסי, בעלה של זוהרה, עבד במחלקה לקשרי חוץ באוניברסיטה העברית. זה היה תפקיד מנהלי כמובן. הוא טיפל בסטודנטים עולים. עבודה משעממת ולא מכניסה במיוחד, עם יתרון אחד שקשה להתעלם ממנו: אחת לכמה שנים ניתן לצאת במסגרתה לשנה או שנתיים בחו"ל בשליחות האוניברסיטה ומשרד הקליטה, ולעתים רחוקות יותר אפילו לשלוש שנים בלונדון.

גלעד וזוהרה נפגשו באוניברסיטה במהלך לימודי הבי־איי שלהם והתחתנו מהר מאוד. מאז ועד לחודשים האחרונים זרחה השמש על חייהם. לזוהרה היה כישרון ניהולי כמו שלאחרים יש כישרון מוזיקלי, נניח, והיא ניהלה את חייהם של הכפופים לה בהשראה רבה, במקצב סוער ועל פי תוכנית מתוזמרת היטב. בדירה הקטנטנה בירושלים באו לידי ביטוי בהצלחה רבה התושייה ויכולת התמרון שלה, והיא הייתה מופת של תבונה מעשית: הארונות נוצלו עד כפליים ממידתם, העיצוב והריהוט חוללו אשליה נעימה של אור ומרחב, וקישוטים מעשה ידיה השלימו את התמונה הביתית העליזה. ער מהרה נולדו להם שני בנים. אני נוטה להאמין שהתוכנית המקורית כללה בן ובת, אבל זוהרה הסתירה בלי קושי את אכזבתה והציגה בפני משפחתנו המורחבת שני מצליחנים זעירים, נקיים ומנומסים, כחולי עיניים וזהובי שיער.

קל להבין מדוע העדפנו בעלי ואני לא להתחרות בהם ולוותר על ילדים לפי שעה.

כשהם הגיעו ללונדון, שנתיים אחרינו, בפברואר קפוא של שנת המילניום האחרונה, לא התעוררה בי שום חמימות משפחתית. להפך, בחנתי את האפשרויות שניצבו לפני, שוקלת ברצינות לוותר על היציבות הנפשית שהשגתי בקושי רב ולהתמודד עם קשיי ההסתגלות של מעבר נוסף, רק כדי לחמוק מהשכנות הכפויה.

בינתיים עברה זוהרה בסערה אצל כל סוכני הדירות שברחוב הראשי, אחזה בצווארם וטלטלה את ראשם עד שנשרו ממנו דירות שלא ידעו שנשכחו שם, והסתערה על כל המלאי. היא פתחה ארונות, רחרחה בחדרי אמבטיות, תלשה שטיחים והכתה בברזים. כעבור ימים אחדים היא ארזה את גלעד ואת שני הבנים והם עזבו את חדר המלון הזמני ונכנסו לדירתם החדשה בבניין גדול ולבן שנבנה אחרי המלחמה השנייה ודמה לעוגת חתונה. הבניין היה מחולק לארבע דירות, דירה בכל קומה, וזו של זוהרה וגלעד צפתה כמובן על הפארק.

כעבור עוד כמה ימים התמלאה הדירה ברהיטים נחמדים מעץ אורן שנקנו בפרוטות במכירות פומביות בפינצ'לי רואד. כלי פיוטר קישטו את המדפים, וילונות תחרה התנוססו על חלונות חדרי האמבטיה, כותנה משובצת הצהילה את המטבח, וברוקד אולטרה מרין עשיר שיווה לשאר החדרים ברק עמום ומכובד. מגנטים קטנים הצמידו לדלת המקרר רשימות של חוגים והזמנות לארוחות ערב, וחיזקו את הרושם שכאן מתנהלת לה, בלי דאגה מיותרת, שגרה עליזה. זוהרה יכלה להירגע: שוב העניקו לה הבית, בעלה, שגם את מלתחתו היא ניהלה בקפידה, ושני ילדיה המושלמים תשתית ששיקפה לה את עצמיותה בצורה הולמת.

אני צפיתי בכל זה בדאגה, כמו חיה המתבוננת בפנסי מכונית, מרותקת אל מה שעומד להתנגש בה. בראבו, הרעתי לה בלבי אחרי שהאבק שקע וחייהם התייצבו, וכשנועצתי במפת הרכבת התחתית וגיליתי שאין שום קו המחבר ישירות את גולדרס גרין והייגייט, יכולתי לנשום לרווחה ולקבוע שנמנע אסון.

שני הבנים, בני חמש ושש, למדו בבית הספר היהודי, שהיה במרחק צעדים אחדים מביתם החדש. הם נצצו במדי בית הספר שלהם, והיו להוטים לכבוש את השפה האנגלית ולהפגין את מיומנותם החדשה בחופשת הקיץ, מול פרצופיהם ההמומים מעונג של בני המשפחה. כמו שניתן היה לצפות, האנגלית שבפיהם התנגנה במבטא מצוחצח, שפתם העליונה כמעט לא זזה, והם נשמעו, שני הרברבנים הצחים האלו, כאילו נולדו אל תוך המשפחה המלכותית.

עד מהרה הצטרפה זוהרה לקהילה הגדולה, הרכלנית והוולגרית של הישראלים המתעשרים בלונדון. בבקרים נסעה למרכזי הקניות או שוטטה בעיר ובחנה אתרים היסטוריים בחוג שנקרא Look at London. בערבים הזמינה את חבריה החדשים לארוחות בופה קלות עם סלטים, קישים ושיחות תפלות המפרסמות את שביעות הרצון העצמית של המארחים ואורחיהם. בערבים אחרים הוזמנו היא וגלעד לארוחות בופה זהות כמעט לחלוטין שארגנו חברותיה, על מנת שהסועדים יוכלו לאמוד בלהיטות זהירה את העושר החדש שהוצג בפניהם, לקרקש ולצלצל בהצלחות ובנכסים.

דלת ביתם הייתה פתוחה - לא היה טעם להשקיע מאמץ כה רב בלי שיהיה מי שיתפעל ממנו - וכמעט כל אחר צהריים נכנסו ויצאו השכנות, או חברים של הבנים עם אמהותיהם, לבושות בסגנון שניסה להיות אופנתי אך הפגין חוסר טעם צורם והמוני.

כולם הוזמנו חוץ מהערבים, שיום אחד הופיעו בבניין עם כל חפציהם ונכנסו לדירה בקומת הקרקע: בחורה קטנה עם גוף שביר של ילדה בת שש ועיניים גדולות ונוגות ושני אחיה הצעירים ממנה. הסיפור היה שאביהם, עורך לשעבר באל־חיאת, נמלט מלבנון באמצע שנות השבעים עם ילדיו ואשתו השנייה - אחותה של אשתו הראשונה ודודתם של שלושת האחים. בלונדון, המשיך הסיפור, עורך מיסטר באלוט שבועון ערבי במימון לובי.

הערבים, כפי שכינו אותם זוהרה ושני הבנים, למורת רוחו של גלעד, לא הוזמנו לממלכה הקטנה שבקומה השנייה, ונאלצו להסתפק במנוד ראש מנומס ובתחקיר ביטחוני מקיף שזוהרה הזמינה בשגרירות הישראלית.

"את לא מגזימה?" שאל אותה גיסי.

"Well," השיבה לו זוהרה, "you can never be too carefull."

 

בניגוד לזוהרה, אני אהבתי את בעלי. הוא העניק לי ביטחון, ואני לא מתכוונת לביטחון כלכלי, למרות שגם את זה הוא העניק לי, בשפע. שֶכן בשעה שהמשפחה כולה התמוגגה מזוהרה וגלעד, גלעד וזוהרה, שבקושי מצליחים לחבר שתי משכורות הגונות ויונקים דרך קבע מחסכונות ההורים, בעלי המתוק והצנוע הרוויח הון עתק בעסקי דלא ניידי.

אני מתכוונת לסוג אחר לגמרי של ביטחון. מאז שאני זוכרת את עצמי גנחה האדמה תחת רגלי, רוטטת מעל תוהו ובוהו צמיג כזפת לוהטת. אפשר לומר שמבחינות רבות הייתי משותקת, בקושי העזתי לנשום או להתעטש, והחיים הלכו וקרשו בתוכי. עד שפגשתי את רֵעַ התעוררתי לפחות פעם בשבוע מחלום נורא שבו היא נבקעת תחת רגלי ואני מחליקה פנימה, אל תוך התופת הצמיג הזה, נאבקת בנחשולים קטנים דמויי זרועות הנשלחים לאחוז בי ולמשוך אותי לתוכו. קיוויתי שאם אשמור על פרופיל ממש־ממש נמוך, אם לא אהיה אלא אוסף של זהויות עמומות וסותרות, אולי לא תהיה לָעולם סיבה להמשיך להתנכל לי.

לכן גם לא התנגדתי לעקור לאנגליה. מה שהשארתי בארץ, הקליפה הריקה שהיו חיי הפחדניים, לא היה שווה הרבה וייצג בנאמנות רק את העיסוק ארוך השנים שלי בבטלה.

הגענו אפוא ללונדון ב־5 בינואר 1997. שוק הנדל"ן היה אז על סטרואידים - חזק יותר, מהיר יותר, ובעיקר עורר תקוות גם באזרח הפשוט, הפרולטר ההחלטי והשאפתן שחלם על ניידוּת מעמדית.

בעלי, שבדרך כלל לא הצטיין בעין חדה ולא ניחן באינטואיציה חריפה, הריח במקרה זה את המתרחש ממרחק אלפי המיילים ומבעד לניחוחות המלוחים של האוקיינוס האטלנטי והחליט להצטרף לחגיגה עם עוד כמה ציידי נכסים ישראלים. הוא פרש בפני את תחזיותיו, שכללו השקעות בטוחות, אחוזי רווח, קניות, חלוקות חלל מכירות ועוד אחוזי רווח, והשורה התחתונה הייתה זו: בעוד שנתיים נהיה הרבה יותר עשירים.

אף על פי כן, הלהיטות החדשה הזו הייתה קצת מפחידה. אמנם רֵע ניסה להתחזות לתועלתן שבסך הכול מנצל הזדמנות עסקית, אבל אני ידעתי שהשאפתנות שלו ניזונה מפחדיו הקבורים עמוק. מתחת לשלווה הארצית המדביקה שלו, חרף התוכנית הכלכלית המוצקה, אפשר היה לשמוע גניחות וחריקות ולחוש בתנועה קטנה שבקטנות המבשרת שלמרות הכול פעוֹר תפער האדמה את פיה ותבלע את שנינו.

"בית," הוא אמר לא פעם, "זו חירות; קטנה אבל מהותית." הוא חזר על כך שוב ושוב, רֵע. בכל מקום הוא ראה חסרי בית, כאילו ישב לו בתוך הראש רדאר מיוחד שקלט כל מי שלא התקלח יותר משלושה ימים וניזון משאריות של מקדונלד'ס: על ספסל בשדרה, בדרך לקולנוע, בחזרה מהעבודה, בפתחו של הסופרמרקט. אני, כמו רבים אחרים, לא הבחנתי בהם כלל. עבורי הם היו הדברים הדוממים והמטושטשים בשולי המדרכה. אבל רֵע היה בולע את רוקו בכל פעם שחלפנו על פניו של אחד מהם. הוא הביט בהם באופן שבו התבוננתי אני בפגרים של חיות על הכביש, בפחד לא מוסווה, כאילו הם התגלמותו של עתידו הבלתי נמנע.

"הבעלות על נכס," רֵע אמר, "זו התשוקה הגדולה של הציוויליזציה המערבית, ובית בלי משכנתה זה כרטיס יציאה מהכלא. אם יש לך בית, איך ובמה יוכל מישהו לאיים עליך? אם יש לך בית, תוכל לשרוד. אם יש לך בית, תוכל לשמור על שאריות כבודך העצמי. אם יש לך בית, תהיה קצת פחות צייתן."

אף פעם לא ידעתי שהיה לו קושי לציית, ולפעמים חשדתי שהוא אפילו נהנה מזה, "אבל לא זה העניין," הוא הסביר לי. להיות נתון לגחמתם של אחרים זו הייתה תחושה בלתי נסבלת עבורו. את השחרור מהסוג המיוחד הזה של עבדות הוא ביקש. "זה לא הרבה, נכון? רק לא לקום בבוקר ולשאול את עצמי אם כל מגדל הקלפים של חיי מתמוטט פתאום, כמו שלפעמים קורה, מה מפריד ביני לבין צמית המשועבד לאחד האדונים של תקופתנו - בעל בית, מעסיק, בנק." התשובה הייתה כמובן בית.

אולי היו לבעיה הזאת, כמו שרֵע הציג אותה, פתרונות אחרים - נדמה לי אפילו שדיירי הרחוב שלו עלו על פטנט ששווה היה לחשוב עליו קצת - אבל הוא רצה לסחור בבתים. הוא רצה לקנות בתים במעט כסף ולמכור אותם בהרבה כסף כדי לרכוש לשנינו את הכרטיס הנכסף. נדל"ן היה עבור רֵע מה שחיפוש אחרי תרופה אפשרית נגד אלצהיימר היה למדען ששני הוריו מתו מהמחלה.

בתוך זמן קצר מכרנו דירת שלושה חדרים על הכרמל, שחדר וחצי מהם היו של גלעד וזוהרה, חלקם החוקי והצודק בירושה המשפחתית. גלעד ויתר עליו בלא מחשבה נוספת, מהנהן בחוסר ריכוז כשרֵע הסביר לו שבתוך שנתיים או שלוש לכל היותר יקבל בחזרה את חלקו בתוספת ריבית נאה, שתביע את תודתנו. כי "מה זה שגשוג?", הציג לו את הקושיה החביבה עליו בחודשים האחרונים, אבל מכיוון שגלעד לא היה זקוק לתמריץ הזה, וגם לא התחשק לו להשקיע מאמץ בתשובה לשאלה שהייתה רטורית ככל הנראה, שמח רֵע להשיב לעצמו. "שגשוג הוא אופטימיות!" אמר לו. "זה מה שזה: כשכולם קונים בתים ומשחקים עם ניירות ערך."

זוהרה, כך אני מנחשת, ירדה לחייו, צורחת, מאיימת, משפילה ומראה לו עם מי יש לו עסק. זו הייתה השגרה, התברר לי שנים אחר כך - סנוקרת מימין ומשמאל, אגרופים חשופים, ניתורים במקום, צלצול הפעמון, ניגוב הזיעה והיערכות לסיבוב הבא. גלעד עמד במקומו כמעט ללא תנועה, די מנומנם ואדיש לגורלו. הוא ניסה לשאול אותה מה זה שגשוג בלי התלהבות יתרה, וכשזוהרה סיננה, "גלעד, תעשה לי טובה ותסתום את הפה," קפץ את שפתיו והמתין בסבלנות למהלומה שתנחת על ראשו. אבל הוא לא חזר בו ואנחנו העמדנו למכירה גם את דירת שני החדרים שלנו ברחוב דובנוב בתל אביב, ובתוך זמן קצר היה ברשותנו סכום כסף גדול דיו לשכנע את שלטונות ההגירה בממלכה המאוחדת להעניק לנו אישור עבודה כמשקיעים בכלכלתה של בריטניה.

שכרנו דירה קטנה בגני גיינסבורו שבגולדרס גרין, קומה מעל בעלת הבית, יהודייה קשישה עם עור צלופן וחיוך חמוץ שכמו יהודים רבים בלונדון לא נתנה אמון רב בישראלים ונהגה להסתובב כל היום כשהיא לבושה חלוקי בית מצמר, מבשלת מרק כרוב שריחו המבאיש טיפס במדרגות והתפשט בחללה הזעיר של הדירה.

רֵע לא היה בבית בשעות היום, ואני דשדשתי על השטיח בצבע חאקי־קיא, חורשת בו תלמים, עוברת מחדר לחדר, סוקרת בעייפות את הריהוט המשמים של גברת סטיינר, צופה מבעד לווילונות הרשת במסילת הברזל של הרכבת התחתית, מעבר לחומת לבנים שתחמה את הרחוב ללא מוצא שבו היה הבית, מנסה לחמוק מאדיו הגזיים של מרק הכרוב המתבשל ושונאת את חיי עד הערב, כשרֵע חזר.

איזה משקל היה לו בחיי באותם ימים של ישימון לא קשה לדמיין. הרומנטיקה של היעדרו הייתה עזה, וחלְשה כמעט על כל זמני. שקעתי בהזיות על מעשיו שבהן היה שערו סמיך יותר, ועיניו גדולות יותר ורחוקות זו מזו, ובסנטימטרים הרבים שנוספו לַמאה ושמונים שכבר היו לו הוא הראה מה-זה לכל בבוני היוזמה הישראלים שתקעו שלטי מכירה והשכרה בכל חצר ועל כל גבעה, משל היו דגלי משלחת מדענים ושכונת הֶנדוֹן הייתה הקוטב הצפוני.

רֵע היה האדם היחיד שארח לי לחברה, שדיבר אתי ושהוציא אותי החוצה, אל הרחובות המאיימים. אך הוא נטה בעיקר לשיחות הלהבה עצמית, מתאר בפני ללא לאות את הבתים שיקנה במימון הבנק, רחובות שלמים במערב המפסטד ובבֶּלסַייז פארק. הוא נכנס לפרטי חלוקת החלל לדירות סטודיו ועבר אתי על כל מטר רץ ורבוע. יחד בחרנו פרופילים וחרסינות. הוא שלח אותי לשווקים בפורטובלו ובקֶמדֶן, למצוא מציאות, בעודנו צועדים לאורך היי סטריט, זרועותינו שלובות ושינינו נוקשות מהקור האכזרי של חודשי השנה הראשונים, מוארים בתאורה הפלואורסצנטית החיוורת של חלונות הראווה. בטֵייסט אוֹף סצ'ואן תכננו חופשות קיץ ארוכות בטוסקנה או בקוסטה בראווה (אי אפשר היה לעצור את חדוות ההתפשטות של רֵע: "אולי נקנה שם אסם ישן ונשפץ אותו? זאת רק מחשבה, מותק"), אוכלים מרק אטריות וכופתאות עוף בקערה ואוחזים ידיים משני עברי השולחן.

בבוקר שוב דשדשתי ורחרחתי וצפיתי מהחלון שבסלון במסילת הרכבת ומחלון המטבח בילדים במדי בית הספר היהודי הכחולים שמסתערים על הרחוב, תוהה אם כל ימי הבאים באנגליה יעברו עלי באופן הזה.

וכך בדיוק הם עברו. איטיים, חסרי טעם, מדיפים ריח כרוב, בעוד בעלי מסתובב על הסוזוקי R750שלו - "הוא חיה רעה," צהל, "איזו נהמת מנוע עמוקה, והאחיזה שלו בכביש..." - ומאתר השקעות מניבות.

אמנם מפעם לפעם יצאתי מהדירה לגיחות קצרות, אבל הקטסטרופה של מאמצי לצאת אל העולם והסתגלותי ההדרגתית לרחובות הלונדוניים הסתיימו לפני שהספקתי לעשות דברים מועילים כמו קניות בסופר השכונתי או ביקור במכבסה האוטומטית. כל כך הזדרזתי לחזור פנימה, אל הדירה הקטנה והשנואה, שרק כשסגרתי אחרי את דלת הכניסה, לא לפני שנדתי בראשי בנימוס לגברת סטיינר, שהציצה מאחורי דלתה הפתוחה כדי סדק, הבנתי ששוב אני לכודה בחלל הריק עד הערב.

אולם רֵע קיים את כל הבטחותיו. בתום שנה חילץ אותי מהדירה של גברת סטיינר והעביר אותי לדירה מרוהטת ומרווחת יותר בשדרות בּיצ'קרוֹפט. הוא אכן קנה בית מידות ויקטוריאני וחילק אותו לדירות חדר קטנות ומקסימות, במרחק צעדים ספורים מהסוּפר, מסעדות קטנות, בתי קפה והפאב השכונתי, במימונו של נורטון רוק, בנק למשכנתאות שנתן לו ברוחב לב הלוואת buy to letבגובה שמונים אחוז ממחיר הנכס משהפקיד בו את כל חסכונותיו.

הוא לא חס על עצמו. בסופי השבוע קם בחמש וחצי בבוקר והצטרף אל צוות השיפוצניקים המגוון אתנית שלו. יחד עקרו קירות והקימו קירות גבס. ניפצו אמבטיות והרכיבו מקלחות ואסלות וכיורים. הוא אכל אִתם נקניקי דם, צ'יפס בחומץ לבן וצ'יקן טיקה ושתה אִתם בירה מרה. הוא למד מהם לקלל במבטא אירי מתנגן את הראש חסר המוח המזדיין שלהם ולהישבע בכוּס של אחותו ובקבר של האמא שלו במבטא סקוטי סלעי ולשלוח טילי ליחה למרחקים גדולים. אחרי שלושה חודשים של עבודה קשה ומלהיבה התמלאו כל שמונה הדירות בדיירים מרוצים ששילמו את המחיר המבוקש.

אמנם רֵע לא קנה רחובות שלמים, אבל הוא לא היה רחוק מזה: הוא השתלט על כמה חנויות קטנות במזרח לונדון שהיו צמודות זו לזו ויצרו רצף טריטוריאלי מרשים בכמה מהרחובות. העסקים היו מצוינים. בימים האחרונים של השנה השנייה לבואנו הוא כבר קנה לנו בית מרהיב בהייגייט שעמד בנקודה הגבוהה ביותר על הגבעה הנישאה שעליה הייתה בנויה שכונת היוקרה החדשה שלנו, ושהיה גדול מדי לשני אנשים. ויחד אתי הוא התגורר בו בכל סופי השבוע, כדי להפיק ממנו את מלוא ההנאה. ימי העשה זאת בעצמך שלו חלפו עברו. היה לו צוות קבוע של עובדים, הכנופיה הוותיקה הם קראו לעצמם בשביעות רצון אווילית. הגרעין הקשה כלל את אוקונור האירי, בארי הסקוטי, בריאן הקוקני ודייב, בוגר טריניטי קולג' שהפנה עורף לחיים האקדמיים. לשני הוואנים שהחזיק בבעלותו כדי להסיע את הצוות שלו הוסיף ואן שלישי ופתח את חברת ההובלות Rea Removals: packing.moving.storage, למורת רוחם הקולנית של חברי הכנופיה. אבל למרות שקראו לו ישר בפרצוף יהודון מזדיין, חמדן ונוגש עבדים, והבטיחו לו שבחיים הם לא יסחבו מיטות וארונות על הגב המזדיין שלהם ולא יקפלו בגדים ויעטפו חפצי נוי מזדיינים של אף אחד בניירות משי ויארזו אותם בארגזי קרטון כמו הומואים מזדיינים, עכשיו יכול היה רע לשלם לצוות שכר קבוע ולספק להם תעסוקה מלאה, ואף אחד, גם לא אירים כפויי טובה ומזדיינים שכמותם, לא יכול היה לבקש יותר מזה.

אני כבר הרגשתי נוח יותר ברחובות, ושמתי קץ למשטר הכליאה שנמשך יותר משנה וחצי. זה קרה, כמו מרבית הדברים, לשיעורין ובצעדים כמעט לא מורגשים: בהתחלה שרצתי בגינה האחורית של ביתי, מנסה להציץ לעברה השני של גדר העץ, לחצרה של הזקנה התימהונית והמרושלת שמפעם לפעם נתקלתי בה בווילג'. אחר כך ניסיתי את מזלי במעלה הרחוב הראשי ובמורדו, בהתחלה תוך כדי הליכה מהירה ואחר כך נינוחה יותר, מדי פעם מחדירה את ראשי בפתחי החנויות, מרחרחת אוויר חדש.

בפעם הבאה כבר הכנסתי רגל ואז עוד אחת: קניתי קופסה קטנה עם שוקולדים שהצבעתי עליהם לפני מוכרת עטוית כפפות אחרי מחשבה ארוכה מדי. אחר כך חיטטתי בחנות הצדקה וקניתי מפית תחרים, וכשחזרתי הביתה הייתי מאוד שבעת רצון מעצמי, גם כשהתברר לי כי רוב השוקולדים היו מלאים בעיסת הפרלין השנואה עלי.

"בחיי, נעשית חתולת רחוב," אמר לי רֵע בעליצות מופרזת.

"אתה בטח מתכוון להגיד חתולת אשפתות," תיקנתי אותו. "ומה חדש בזה?" מסיבה זו הוא אסף אותי אליו ונתן לי אוכל וקערית מים ומקום לישון בו.

"בכל אופן" - הוא הסתכל בי במבט אטום, ממהר להביא את השיחה לידי סיום - "נראה לי שאת מסתגלת."

אחרי שהדבקתי את אפי לחלון הראווה של חנות הספרים השכונתית כמה פעמים באותו שבוע סימנה לי הזבנית בידה להעז ולהיכנס פנימה. היה שם מבחר מסחרר של ספרים, כתבי עת ומוצרים נלווים. כהרגלי, נדדתי למדף הביוגרפיות, אחד מתענוגותי האסורים, ואחרי היסוסים ארוכים ("נו, באמת," עודדה אותי הזבנית, "אל תתביישי, אני בעצמי נרקומנית של סיפורי חיים ורכילות") לקחתי לידי את "חיים חצויים של שניים", ממואר שהיה מוצג על המדף באופן בולט ועסק בחייה הסוערים (כך לפחות קיוויתי) של הסופרת בבלומסברי בשנות השלושים והתאהבותה חסרת התקווה בגבר נשוי, גירושיה האומללים מבעלה ואיחודה המחודש עם אהובה שהתאלמן זה עתה, וכו' וכו'... כל החומר העשיר והתוסס הזה. חיים שהיה שווה לחיות ואחר כך לספר עליהם. צירפתי לספר גם סימנייה עם תצלום בשחור־לבן של המשורר הצרפתי רמבו, פרוע שיער, המום ופתייני, ממבחר גדול של סימניות. אֶמָה הייתה מרוצה מאוד מהבחירה שלי. "ברמבו כולנו מאוהבות," הסבירה לי, "גם כאלו שלא קראו שורה אחת משיריו. ואליסון לויד" - היא הצביעה על תמונת השחור־לבן של הסופרת בצעירותה - "רק תדעי שהיא אחת משלנו." נפרדתי לשלום מאמה ופניתי לווֹטרלו פארק בתחושת התעלות.

אך סיימתי את ההרפתקה הזו וכבר מצאתי את עצמי קושרת ידידות עם הקצב. בהתחלה קשקשנו בנימוס, אחר כך הקנטנו אחד את השני ולבסוף יצרנו שגרה: הייתי מופיעה אצלו אחרי הצהריים, התחנה האחרונה במסלול הקניות שלי, מניחה את השקיות על הדלפק ואומרת, "שש צלעות כבש בבקשה, ותסתום לי באותה הזדמנות את כל החורים בהשכלה." נהניתי למשוך אותו בלשונו ולעודד אותו לספר לי כל מה שהוא יודע על אנשי השכונה, והוא נהנה להעמיד פני מזועזע.

"את איומה," מחה בחיוך, "פשוט חסרת בושה."

"אתה יודע שאתה נהנה מזה, ממזר אומלל," קנטרתי אותו, וביקשתי להתעדכן בדרמה היומית של מיסיס בראון, המורה שלי לקלנטיקס - סוג אכזרי בשיממונו של התעמלות מחטבת גוף - אשר עמלה לשקם את הריסות חייה אחרי שבעלה נתפס גונב סכומי עתק ממקום עבודתו, בבריטיש טלקום, ונשלח לשלם את חובו לחברה. הדרמה התפתחה לשביעות רצון כולם: "מסתבר שבראוני שלנו נראתה יותר מפעם אחת שותה כוסית בחברתו של גבר צעיר מיד עם סיום השיעור!"

"יפה, יפה," הרעתי לה, "היא מופת לכולנו. וראג'?"

בעל המכולת הפקיסטני, שהתחרות עם הסופרמרקט של סיינסבורי שנפתח לא רחוק משם מרטה את עצביו, הסתובב לאחרונה בין המדפים והטריד לקוחות שבחנו את תוויות המחירים במשפט המחץ שלו: "יותר הגון מזה לא תמצא. אתה יודע למה? כי אין!" בדרך כלל ניסה להסתיר את מספרן המדויק של נשותיו, שאת כולן הציג כגיסות, אחיות ודודניות, אבל לטענתו של ידידי הקצב לא הצליח להטעות אף אחד. יום קודם לכן התחולל קרב קולני עם צרחות ומריטות שיער בחצר האחורית, ממש תחת חלונו של הקצב שהסעיר את השכונה, והוא ראה דברים ש"שום ג'נטלמן לא צריך לראות", הבטיח לי בחיוך ערמומי, "ואף גבר לא יכול לשכוח."

אבל יותר מכולם עוררה את סקרנותי שכנתי הזקנה והאקסצנטרית. בכל פעם שפגשתי אותה על המדרכה או באחת החנויות היא הייתה מחייכת אלי בזהירות, כאילו חששה שמשהו עדין יישבר, אבל עיניה היו כחולות וצלולות ותחת מבטן הרגשתי תמיד ילדותית ואובדת.

"היא היסטוריה עתיקה," אמר לי בפעם הראשונה שהעליתי את הנושא.

"אל תגזים," אמרתי.

"זאת אישה שזוכרת איפה היא הייתה כשצ'רלס הראשון הוצא להורג, וזה היה ב־1649."

"מצחיק מאוד," אמרתי.

"היא כמעט בת מאה," הוא נשבע לי.

"לך מכאן," אמרתי לו, אם כי עמדתי מעברו השני של הדלפק בחנות שהייתה שלו. "בת מאה! זאת סתם צורת ביטוי."

"כמעט בת מאה, אני אומר לך, וזאת עובדה ידועה," אמר לי הקצב. "היא די חשובה או משהו כזה, הגברת הזקנה. גם בעלה היה פיגורה, הוא קיבל את עיטור מפקד מסדר האימפריה הבריטית."

בפעם אחרת בישר לי, "שמעתי שבקרוב ישימו על חזית הבית שלט, כאן התגורר איך־קוראים־לו המהולל, או משהו כזה." עוד התברר שהרשויות מינו עובדת סוציאלית שתשים עליה עין, "כי לפעמים היא קצת מבולבלת", אבל הזקנה הייתה מתחמקת ממנה ונעלמת. בימים האחרונים גרמה בהלה כללית כשנעלמה בצהריים ולא נמצאה עד הערב. הזעיקו את הבן שלה, והוא הסתובב עצבני בכל הווילג', אפילו נכנס לחנות ושאל את הקצב אם ראה במקרה את אמו. בסוף היא נמצאה שותה להנאתה בפאב האירי במורד הרחוב. "כולם אוהבים אותה פה, יצור משעשע שכמותה."

העברתי אצלו לפחות חצי שעה מהנה בכל פעם. הלכתי בקביעות לשיעורי ההתעמלות במרכז לבריאות הגוף וחיפשתי מציאות בחנויות לעתיקות ברחוב ארצ'וֵויי, ובימים יפים טיילתי בהית ושתיתי יין לבן וכרסמתי בוטנים בבית קנווּד. הייתה לי שגרה וכבר היו לי מכרים, והבית לא האיר יותר באור יקרות בכל פעם שרֵע פתח את הדלת.

איריס לעאל (נולדה ב-1959) היא סופרת ומבקרת ספרות ישראלית.

איריס לעאל נולדה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. היא גדלה אצל סבה וסבתה בחלקה הדתי של בני ברק ומאוחר יותר עברה עם אביה לקיבוץ כפר מנחם של השומר הצעיר. המעברים האלו בין כמה מקומות השונים זה מזה במהותם (חברה עירונית וחברה כפרית) ואף עוינים זה את זה מהבחינה האידאולוגית (חברה חרדית לעומת חברה חילונית נסיונית) השפיעו עמוקות על כתיבתה של לעאל ועיצבו את עמדתה הביקורתית הנמצאת ביסוד ארבעת ספריה ומאמרי הבקורת והדעות שפרסמה במשך השנים. בתה הראשונה נולדה ב-1980 ועימה נסעה לפריז למשך שנה, שם למדה צרפתית. בשנים 1991-1985 שהתה בלונדון, שם כתבה את ספרה הראשון (חוות מרפא) והרחיבה ידיעתה בפילוסופיה כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטת לונדון.

לעאל עומדת בראש המחלקה לכתיבה בקאמרה אובסקורה משנת 2000. היא כתבה במוסף הספרים של העתון הארץ מאז היווסדו. בנוסף לכך כתבה מאמרי ביקורת, רשימות וספורים קצרים שהתפרסמו בעתונים שונים ביניהם: ידיעות אחרונות, מעריב, וכתבי עת נוספים.

לעאל כתבה ביחד עם אמנון דנקנר את המחזה "אנשים כמונו", שעתיד לעלות כהצגה בתיאטרון הקאמרי בנובמבר 2014 בבימויו של כפיר אזולאי. ‏

היא חיה בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

סקירות וביקורות

כסף כסף תרדוף 'חובות אבודים' של איריס לעאל מצטיין בכתיבה חריפה ודוקרת איריס לעאל היא אחת מקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שאני מצפה בסקרנות לרומן חדש שלהם, ודווקא משום שהכתיבה שלה מתאפיינת במה שאפשר לכנות "אר־ ציוּת‭."‬ באקלים ספרותי אידיאולוגי ו/או סנטימנטלי ו/או אינטלקטואלי־מתחכם, שבו נכתב חלק נכבד מהספרות הישראלית, לעאל יוצרת ספרות יצרית וגשמית ואינדוקטיבית, כלומר כזו העולה מהפרטים אל ההפשטות ולא ההפך. כך היה, למשל, ברומן הקודם המצוין שלה, 'אש ‭ .'בבית‬

צריך להבחין כמובן בין ארציות לבין שכפול צייתני וחסר מעוף של המציאות. ארציות יכולה להיות היפוכה הגמור של כניעות כזו. היא יכולה להיות מונעת משנאה עזה כלפי המציאות, מרצון לאיין אותה על ידי תיאורה החד והמדויק במילים. סארטר היטיב לאפיין את הריאליזם של פלובר כמי שהמשפטים שלו מנסים ללכוד את המציאות על כל הניואנסים שלה, כמו חיית טרף המזנקת על קורבנה מהמארב ואז צונחת יחד איתו אל התהום.

במילים אחרות, יש משהו אנגלי בכתיבה של לעאל. יסוד מפוכח, חריף־חמוץ, ארצי־ארסי, ולכן אך הולם שחלק גדול מעלילת ספרה החדש, 'חובות ‭ ,'אבודים‬ מתרחש באנגליה.

המספרת היא מרסל, ישראלית סוערת בת למשפחה הרוסה הנשואה לרע, היציב על גבול המשעמם. השניים עקרו ללונדון, שם מנהל רע עסקי נדל"ן משגשגים, קונה בזול, משפץ ומוכר ביוקר, במפנה המילניום. מרסל, בפתח הרומן, היא אשת ספרות שאינה עושה דבר בחייה מלבד התאהבות בבריטי מסובב על כל הראש. רע, הבטוח בעצמו, מקבל בסטואיות את התאהבותה של אשתו ומצפה שתדעך עד מהרה. בחלק השני של הרומן מתהפכות היוצרות. מרסל עורכת רומן ביכורים שכתב ידיד יהודי־אנגלי והוא הופך לסנסציה בינלאומית. ני־ שאת על גלי ההצלחה, כמו שאומרים בקלישאִית, היא חוזרת ארצה כדי להקים בית ספר לכתיבה. בינתיים מתערערים עסקיו של רע בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של ‭ ,2008‬ והוא בורח לישראל ופושט רגל.

הולכת הבטל לשעבר הפכה לאישה עסוקה ונמרצת, ואילו איש העסקים הסמכותי לשעבר הפך לס־ מרטוט. לא רק עסקיו של רע הולכים ומתערערים, אלא גם בריאותו הנפשית, בעוד בעולמה של מרסל מפציע דורי, צעיר מוכשר ומ־ צודד, בן למשפחת אצולה ישראלית שלומד אצלה כתיבה ומחזר אחריה.

כשניגשים להעריך את 'חובות אבודים' צריך, לטעמי, להבחין בין רמת המכלול לרמת הפרטים, בין המקרו למיקרו. ברמת המכלול הרומן בעייתי. ראשית, המבנה שלו לא מספיק מהוקצע. כלומר, המבנה שכיוונה אליו ככל הנראה הסופרת, אותו שינוי הדרגתי ביחסי הכוחות בתוך זוג, חשוף מדי מצד אחד, ומצד שני מאבד מיקוד באשמת סיפורי המשנה. מה גם שהקשר בין מרסל לרע אינו מנומק מספיק, ולא ברור עד הסוף מה השניים האלה בעצם עושים ביחד. גם מאבק על הבכורה התמטית נטוש כאן ללא הכרעה: האם הנושא המרכזי הוא הכסף ומה שהוא מעולל לבני האדם, או הזוגיות ומה שהיא מעוללת להם? בנוסף, הדיון של לעאל בסוגיות הכלכליות שקיבלו דחיפות גדולה בשנים האחרונות לא מחדש מספיק. עלייתו ונפילתו של רע אמנם סימפטומטיות לעידן שלנו, אבל הן לא מקבלות כאן הארה חדשה.

מה שמציל את הרומן למרות כל זה והופך אותו לרומן טוב - ואולי אפילו יותר מזה - היא רמת הפרטים. ברמת המשפט הבודד ואחריו המשפט הבא ואחריו המשפט שבא אחריו - לעאל יוצרת מרקם טקסטואלי נושם, ולפרקים אף עוצר נשימה. הקורא דרוך לשלל ההמצאות, הניסוחים השנונים והתיאורים המדויקים, חלקם נוטפי ארס, שנחבאים בכל משפט ומשפט כמעט. אין בטקסט של לעאל עור מת של פיל. המילים דוקרות כמו כסות קיפוד או רוטטות כמו יצורי גווה של אנטילופה מתנשמת מבעד לעורה הדק.

הנה דוגמה אחת ממאות לחמיצות־חריפות המעוררת הזו: "הייתה בינינו הבנה שבערבי שבת אנחנו מממשים את ההוויה היהודית שלנו, הבנה שנולדה מאי־הבנה: רע הניח שמי שבאה ממשפחה מסורתית תרצה למחוק את השנים חסרות הבית ולינוק ישר מהשורשים, ואילו אני הנחתי שמי שבא ממשפחה שעבדה רק את אלוהי הממון והבידור הקל ייהנה מהפולקלור. צדקתי: הוא נאחז בקבלות השבת הקטנות שלנו כאילו הן שוט להצליף בו בהוריו‭."‬

הארציות שהזכרתי מוצאת מקבילה הולמת לעושר שטח הפנים של המציאות בעושר הלשוני שמבקש לכסות את המציאות הזו. כמו מפה שגודלה שקול לגודל הטריטוריה הממוּפָּ ה במשל הידוע של בורחס.

עוד 3 ספרים על רקע משבר כלכלי:
ענבי זעם > ג'ון סטיינבק
עצם > אייל דותן
איש קטן, מה עכשיו? > הנס פאלאדה
אריק גלסנר 7 לילות 23/08/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 356 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

כסף כסף תרדוף 'חובות אבודים' של איריס לעאל מצטיין בכתיבה חריפה ודוקרת איריס לעאל היא אחת מקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שאני מצפה בסקרנות לרומן חדש שלהם, ודווקא משום שהכתיבה שלה מתאפיינת במה שאפשר לכנות "אר־ ציוּת‭."‬ באקלים ספרותי אידיאולוגי ו/או סנטימנטלי ו/או אינטלקטואלי־מתחכם, שבו נכתב חלק נכבד מהספרות הישראלית, לעאל יוצרת ספרות יצרית וגשמית ואינדוקטיבית, כלומר כזו העולה מהפרטים אל ההפשטות ולא ההפך. כך היה, למשל, ברומן הקודם המצוין שלה, 'אש ‭ .'בבית‬

צריך להבחין כמובן בין ארציות לבין שכפול צייתני וחסר מעוף של המציאות. ארציות יכולה להיות היפוכה הגמור של כניעות כזו. היא יכולה להיות מונעת משנאה עזה כלפי המציאות, מרצון לאיין אותה על ידי תיאורה החד והמדויק במילים. סארטר היטיב לאפיין את הריאליזם של פלובר כמי שהמשפטים שלו מנסים ללכוד את המציאות על כל הניואנסים שלה, כמו חיית טרף המזנקת על קורבנה מהמארב ואז צונחת יחד איתו אל התהום.

במילים אחרות, יש משהו אנגלי בכתיבה של לעאל. יסוד מפוכח, חריף־חמוץ, ארצי־ארסי, ולכן אך הולם שחלק גדול מעלילת ספרה החדש, 'חובות ‭ ,'אבודים‬ מתרחש באנגליה.

המספרת היא מרסל, ישראלית סוערת בת למשפחה הרוסה הנשואה לרע, היציב על גבול המשעמם. השניים עקרו ללונדון, שם מנהל רע עסקי נדל"ן משגשגים, קונה בזול, משפץ ומוכר ביוקר, במפנה המילניום. מרסל, בפתח הרומן, היא אשת ספרות שאינה עושה דבר בחייה מלבד התאהבות בבריטי מסובב על כל הראש. רע, הבטוח בעצמו, מקבל בסטואיות את התאהבותה של אשתו ומצפה שתדעך עד מהרה. בחלק השני של הרומן מתהפכות היוצרות. מרסל עורכת רומן ביכורים שכתב ידיד יהודי־אנגלי והוא הופך לסנסציה בינלאומית. ני־ שאת על גלי ההצלחה, כמו שאומרים בקלישאִית, היא חוזרת ארצה כדי להקים בית ספר לכתיבה. בינתיים מתערערים עסקיו של רע בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של ‭ ,2008‬ והוא בורח לישראל ופושט רגל.

הולכת הבטל לשעבר הפכה לאישה עסוקה ונמרצת, ואילו איש העסקים הסמכותי לשעבר הפך לס־ מרטוט. לא רק עסקיו של רע הולכים ומתערערים, אלא גם בריאותו הנפשית, בעוד בעולמה של מרסל מפציע דורי, צעיר מוכשר ומ־ צודד, בן למשפחת אצולה ישראלית שלומד אצלה כתיבה ומחזר אחריה.

כשניגשים להעריך את 'חובות אבודים' צריך, לטעמי, להבחין בין רמת המכלול לרמת הפרטים, בין המקרו למיקרו. ברמת המכלול הרומן בעייתי. ראשית, המבנה שלו לא מספיק מהוקצע. כלומר, המבנה שכיוונה אליו ככל הנראה הסופרת, אותו שינוי הדרגתי ביחסי הכוחות בתוך זוג, חשוף מדי מצד אחד, ומצד שני מאבד מיקוד באשמת סיפורי המשנה. מה גם שהקשר בין מרסל לרע אינו מנומק מספיק, ולא ברור עד הסוף מה השניים האלה בעצם עושים ביחד. גם מאבק על הבכורה התמטית נטוש כאן ללא הכרעה: האם הנושא המרכזי הוא הכסף ומה שהוא מעולל לבני האדם, או הזוגיות ומה שהיא מעוללת להם? בנוסף, הדיון של לעאל בסוגיות הכלכליות שקיבלו דחיפות גדולה בשנים האחרונות לא מחדש מספיק. עלייתו ונפילתו של רע אמנם סימפטומטיות לעידן שלנו, אבל הן לא מקבלות כאן הארה חדשה.

מה שמציל את הרומן למרות כל זה והופך אותו לרומן טוב - ואולי אפילו יותר מזה - היא רמת הפרטים. ברמת המשפט הבודד ואחריו המשפט הבא ואחריו המשפט שבא אחריו - לעאל יוצרת מרקם טקסטואלי נושם, ולפרקים אף עוצר נשימה. הקורא דרוך לשלל ההמצאות, הניסוחים השנונים והתיאורים המדויקים, חלקם נוטפי ארס, שנחבאים בכל משפט ומשפט כמעט. אין בטקסט של לעאל עור מת של פיל. המילים דוקרות כמו כסות קיפוד או רוטטות כמו יצורי גווה של אנטילופה מתנשמת מבעד לעורה הדק.

הנה דוגמה אחת ממאות לחמיצות־חריפות המעוררת הזו: "הייתה בינינו הבנה שבערבי שבת אנחנו מממשים את ההוויה היהודית שלנו, הבנה שנולדה מאי־הבנה: רע הניח שמי שבאה ממשפחה מסורתית תרצה למחוק את השנים חסרות הבית ולינוק ישר מהשורשים, ואילו אני הנחתי שמי שבא ממשפחה שעבדה רק את אלוהי הממון והבידור הקל ייהנה מהפולקלור. צדקתי: הוא נאחז בקבלות השבת הקטנות שלנו כאילו הן שוט להצליף בו בהוריו‭."‬

הארציות שהזכרתי מוצאת מקבילה הולמת לעושר שטח הפנים של המציאות בעושר הלשוני שמבקש לכסות את המציאות הזו. כמו מפה שגודלה שקול לגודל הטריטוריה הממוּפָּ ה במשל הידוע של בורחס.

עוד 3 ספרים על רקע משבר כלכלי:
ענבי זעם > ג'ון סטיינבק
עצם > אייל דותן
איש קטן, מה עכשיו? > הנס פאלאדה
אריק גלסנר 7 לילות 23/08/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
חובות אבודים איריס לעאל

א

 

ביום שבו פגשתי את אנדי לראשונה סעדתי עם גיסתי בקפה דום. ישבנו שם מצופפות על כיסאות עץ דקורטיביים ששולי מושבם המוגבהים הטביעו חצי סהר אדום ומכאיב על ירכַי. זה היה יום יפה וקר מאוד של חודש מאי. ההסקה פלטה חום יבש ואילצה את באי המקום לקלף מעליהם את שכבות הבגדים ולמצמץ לעתים תכופות. בתנועת זרוע מורגלת השבתי למקומו את מעילי, שהחליק מגב הכיסא, בלי שאפסיק להפגין עניין בדברים שנאמרו לי או להרפות מהמזלג שאחזתי ביד השנייה. הסיפור הזה חזר על עצמו מספר מגוחך של פעמים, עד שלבסוף, ברגע של כניעה לכאב חד בחגורת הכתף, גלש המעיל בחן על הרצפה ונקווה סביב קרסולי כמו שלולית של שמונים וחמישה אחוז צמר כבשים.

זוהרה, שהקדימה אותי ברבע שעה וכרסמה בחוסר עניין את קרומו הקשה של הכריך שלה, בישרה לי שעכשיו, נוסף על היותו צמחוני אדוק, הגיס שלי התחיל ללמוד טאי צ'י, ומיד שקעה בתיאור מפורט של התנהגותו הבלתי נסבלת, באופן ממש מצודד ומתוק, של בעלה. בסופה של כל אנקדוטה נסק קולה החדגוני והיא צפצפה באוזני את שאלת היום: "היית מאמינה?"

אני כפיתי על עצמי ריסון, אבל כמו תמיד, האוכל הוא שהיה במוקד העניין שלי. סימנתי למלצר, שהנחה שתי בחורות אל השולחן הסמוך. בצעד קליל אחד התייצב ועמד מעלי, מוכן לרשום את ההזמנה. את נוכחותו הפיזית קלטתי רק בקושי, אבל ידיו, שהחזיקו בפנקס, כאילו סימנו לי משהו באוויר: יפות כל כך, חיוורות ורזות, מעוטרות בעורקים כחולים. שלושה צמידים שנארגו מחוטים צבעוניים היו כרוכים סביב מפרק כף היד.

כרגיל, הזמנתי את סלט הבית: שלושה סוגי חסה, פלחים רכים של אבוקדו, קרוטונים בטעם שום ורצועות בייקון. שפכתי על הכול ויניגרט חם והסעתי בציפייה מזלג מלא אל תוך פי. אולי זה לא חשוב, אבל טעמו של הסלט הזה היה הדבר היחיד שאף פעם לא אכזב אותי.

בשולחן שלידנו התנהל דיון נמרץ ודי מעניין בסוגיות של רשלנות תורמת בין הצעירה קצוצת השיער לחברתה, שפניה היו מאובקים באבקת טאלק לבנה ושפתיה צבועות באדום עז. טיעוניה של קצוצת השיער חזרו על עצמם: היא הזהירה את חברתה מראש, היא אמרה לה איזה מין בן אדם הוא. למעשה כולם הזהירו אותה, כולל אחותו של ג'רי. היא ידעה בדיוק לְמה היא נכנסת ומה היא עושה, ועכשיו אין לה את מי להאשים אלא את עצמה. חברתה הייתה על סף בכי ואמרה שוב ושוב, "אבל קיוויתי, חומד, מותר לקוות, את לא יכולה להאשים בחורה על זה שהיא מקווה," וקצוצת השיער השיבה לה בבוז, "לְמה בדיוק קיווית, שמכולם דווקא את זו שתצליח לשנות אותו?"

כתמים חדשים שכיסו את לחייה של זוהרה משני צדי אפה האדימו. היא לכסנה אל שולחנן מבט מהיר וביקורתי, כאילו עצם קיומן של השתיים הקטין באופן מעליב את הבעיות שהיא כל כך התאמצה להפוך לעדויות נוספות ומשעשעות לנפלאות חייה, בעודה ממוללת בייאוש את מפית הנייר שעטפה את הכריך שלה. משגברה ההמולה ושפתיה נעו בדממה, צרות בדחיפות גוברת איזו טענה שלא הצלחתי לפענח, נטינו שתינו לפנים כמו עצים ברוח, מצחינו כמעט נוגעים מעל סלסילת הלחם. "אז אני צודקת או לא?" זוהרה צעקה לתוך פני. "אני מבקשת שתעני לי רק על זה. איזה בן אדם שפוי לא אוכל בשר?"

חייכתי וסבלתי בשקט. אולי היא צדקה ואולי לא, איש לא ידע את התשובה לשאלה הזאת. לאוזני הגיעה רק תחינתה החוזרת ונשנית של חיוורת הפנים לחברתה: "תפסיקי לרדת עלי, חומד, זה לגמרי לא לעניין."

זוהרה גיחכה כאילו זה עתה שמעה בדיחה לא מספיק מצחיקה, אבל עם מוסר השכל חזק. "אתה מה שאתה אוכל," אמרה.

מבטי נע מעצמו אל שתי הבחורות, שעתה היו מסוגרות בשתיקה נבוכה ומלאת חרטה שלאחר ויכוח. "מה זה אומר?" שאלתי.

"זה מה שהגיס שלך אמר לי," השיבה זוהרה בחמיצות, "אתה מה שאתה אוכל."

מצדו השני של האולם התנשאה קריאה, "אנדי, לכאן," ושתי הבחורות נפנו בבת אחת לעברה, אסירות תודה על הסחת הדעת.

"אז אמרתי לו, 'אם ככה, כנראה שאכלת שמוק מעצבן.'"

מולי שקעה זוהרה שוב בסיפורה, שמרבית פרטיו טבעו בערבוביית הקולות, בחרחור מכונת הקפה ובצלצול כלי האוכל, ובכל זאת, רוב הזמן הצלחתי להעמיד פני ממוקדת, משערת בקווים כלליים מאוד על מה היא מדברת ונדה בראשי בהפרזה במקומות הנכונים. "לא ייאמן," קראתי באופן הרחב והכוללני ביותר שיכולתי, "זה ממש, אבל ממש, מוגזם," וזוהרה נראתה מרוצה.

 

בחודשים האחרונים נהגנו להיפגש פעם בשבוע לארוחת צהריים קלה בהמפסטד. בהתחלה נדדנו בין בתי הקפה הרבים ברחוב הראשי, אך בכל פעם שלא ישבנו בקפה דום הרגשתי שאני מבזבזת את זמני. זוהרה, שפגישותינו השבועיות היו נחוצות לה הרבה יותר משהיו נחוצות לי, קלטה מתישהו את געגועי לבית הקפה ולבסוף לא היה עוד צורך להזכיר פרטים: ארוחת צהריים קלה בקפה דום בכל יום שני בשתיים וחצי, הכוללת סלט ב־4.25 לירות שטרלינג מצדו האחד של השולחן ובגט עם האם ואמנטל במחיר מופקע של 3.75 לירות שטרלינג מצדו השני.

לי ולזוהרה לא היה שום דבר משותף, אולי מלבד טעמנו בגברים. היינו נשואות לשני אחים די דומים זה לזה לפחות מכמה בחינות. אך מצד שני, האח שזוהרה הייתה נשואה לו לא היה לטעמה כבר חודשים רבים, וכאשר ראינו שתינו את אנדי בפעם הראשונה ביום ההוא בקפה דום היא הייתה שוות נפש. אז יכול להיות שלא היה לנו שום דבר משותף. כלום מוחלט. וזה התאים לי בדיוק.

זוהרה הסתייגה ממני במידה שווה אבל לא הייתה לה נפש חיה לשוחח אִתה: ידידותיה החדשות התענגו מדי זו על בעיותיה של זו, ואלו שהשאירה בארץ חונכו להאמין שהיא אוצר התבונה, אחת שיודעת להפוך כל קושי אישי לברכה, וכבר היה מאוחר מדי להעמיד אותן על טעותן.

גיסי, בעלה של זוהרה, עבד במחלקה לקשרי חוץ באוניברסיטה העברית. זה היה תפקיד מנהלי כמובן. הוא טיפל בסטודנטים עולים. עבודה משעממת ולא מכניסה במיוחד, עם יתרון אחד שקשה להתעלם ממנו: אחת לכמה שנים ניתן לצאת במסגרתה לשנה או שנתיים בחו"ל בשליחות האוניברסיטה ומשרד הקליטה, ולעתים רחוקות יותר אפילו לשלוש שנים בלונדון.

גלעד וזוהרה נפגשו באוניברסיטה במהלך לימודי הבי־איי שלהם והתחתנו מהר מאוד. מאז ועד לחודשים האחרונים זרחה השמש על חייהם. לזוהרה היה כישרון ניהולי כמו שלאחרים יש כישרון מוזיקלי, נניח, והיא ניהלה את חייהם של הכפופים לה בהשראה רבה, במקצב סוער ועל פי תוכנית מתוזמרת היטב. בדירה הקטנטנה בירושלים באו לידי ביטוי בהצלחה רבה התושייה ויכולת התמרון שלה, והיא הייתה מופת של תבונה מעשית: הארונות נוצלו עד כפליים ממידתם, העיצוב והריהוט חוללו אשליה נעימה של אור ומרחב, וקישוטים מעשה ידיה השלימו את התמונה הביתית העליזה. ער מהרה נולדו להם שני בנים. אני נוטה להאמין שהתוכנית המקורית כללה בן ובת, אבל זוהרה הסתירה בלי קושי את אכזבתה והציגה בפני משפחתנו המורחבת שני מצליחנים זעירים, נקיים ומנומסים, כחולי עיניים וזהובי שיער.

קל להבין מדוע העדפנו בעלי ואני לא להתחרות בהם ולוותר על ילדים לפי שעה.

כשהם הגיעו ללונדון, שנתיים אחרינו, בפברואר קפוא של שנת המילניום האחרונה, לא התעוררה בי שום חמימות משפחתית. להפך, בחנתי את האפשרויות שניצבו לפני, שוקלת ברצינות לוותר על היציבות הנפשית שהשגתי בקושי רב ולהתמודד עם קשיי ההסתגלות של מעבר נוסף, רק כדי לחמוק מהשכנות הכפויה.

בינתיים עברה זוהרה בסערה אצל כל סוכני הדירות שברחוב הראשי, אחזה בצווארם וטלטלה את ראשם עד שנשרו ממנו דירות שלא ידעו שנשכחו שם, והסתערה על כל המלאי. היא פתחה ארונות, רחרחה בחדרי אמבטיות, תלשה שטיחים והכתה בברזים. כעבור ימים אחדים היא ארזה את גלעד ואת שני הבנים והם עזבו את חדר המלון הזמני ונכנסו לדירתם החדשה בבניין גדול ולבן שנבנה אחרי המלחמה השנייה ודמה לעוגת חתונה. הבניין היה מחולק לארבע דירות, דירה בכל קומה, וזו של זוהרה וגלעד צפתה כמובן על הפארק.

כעבור עוד כמה ימים התמלאה הדירה ברהיטים נחמדים מעץ אורן שנקנו בפרוטות במכירות פומביות בפינצ'לי רואד. כלי פיוטר קישטו את המדפים, וילונות תחרה התנוססו על חלונות חדרי האמבטיה, כותנה משובצת הצהילה את המטבח, וברוקד אולטרה מרין עשיר שיווה לשאר החדרים ברק עמום ומכובד. מגנטים קטנים הצמידו לדלת המקרר רשימות של חוגים והזמנות לארוחות ערב, וחיזקו את הרושם שכאן מתנהלת לה, בלי דאגה מיותרת, שגרה עליזה. זוהרה יכלה להירגע: שוב העניקו לה הבית, בעלה, שגם את מלתחתו היא ניהלה בקפידה, ושני ילדיה המושלמים תשתית ששיקפה לה את עצמיותה בצורה הולמת.

אני צפיתי בכל זה בדאגה, כמו חיה המתבוננת בפנסי מכונית, מרותקת אל מה שעומד להתנגש בה. בראבו, הרעתי לה בלבי אחרי שהאבק שקע וחייהם התייצבו, וכשנועצתי במפת הרכבת התחתית וגיליתי שאין שום קו המחבר ישירות את גולדרס גרין והייגייט, יכולתי לנשום לרווחה ולקבוע שנמנע אסון.

שני הבנים, בני חמש ושש, למדו בבית הספר היהודי, שהיה במרחק צעדים אחדים מביתם החדש. הם נצצו במדי בית הספר שלהם, והיו להוטים לכבוש את השפה האנגלית ולהפגין את מיומנותם החדשה בחופשת הקיץ, מול פרצופיהם ההמומים מעונג של בני המשפחה. כמו שניתן היה לצפות, האנגלית שבפיהם התנגנה במבטא מצוחצח, שפתם העליונה כמעט לא זזה, והם נשמעו, שני הרברבנים הצחים האלו, כאילו נולדו אל תוך המשפחה המלכותית.

עד מהרה הצטרפה זוהרה לקהילה הגדולה, הרכלנית והוולגרית של הישראלים המתעשרים בלונדון. בבקרים נסעה למרכזי הקניות או שוטטה בעיר ובחנה אתרים היסטוריים בחוג שנקרא Look at London. בערבים הזמינה את חבריה החדשים לארוחות בופה קלות עם סלטים, קישים ושיחות תפלות המפרסמות את שביעות הרצון העצמית של המארחים ואורחיהם. בערבים אחרים הוזמנו היא וגלעד לארוחות בופה זהות כמעט לחלוטין שארגנו חברותיה, על מנת שהסועדים יוכלו לאמוד בלהיטות זהירה את העושר החדש שהוצג בפניהם, לקרקש ולצלצל בהצלחות ובנכסים.

דלת ביתם הייתה פתוחה - לא היה טעם להשקיע מאמץ כה רב בלי שיהיה מי שיתפעל ממנו - וכמעט כל אחר צהריים נכנסו ויצאו השכנות, או חברים של הבנים עם אמהותיהם, לבושות בסגנון שניסה להיות אופנתי אך הפגין חוסר טעם צורם והמוני.

כולם הוזמנו חוץ מהערבים, שיום אחד הופיעו בבניין עם כל חפציהם ונכנסו לדירה בקומת הקרקע: בחורה קטנה עם גוף שביר של ילדה בת שש ועיניים גדולות ונוגות ושני אחיה הצעירים ממנה. הסיפור היה שאביהם, עורך לשעבר באל־חיאת, נמלט מלבנון באמצע שנות השבעים עם ילדיו ואשתו השנייה - אחותה של אשתו הראשונה ודודתם של שלושת האחים. בלונדון, המשיך הסיפור, עורך מיסטר באלוט שבועון ערבי במימון לובי.

הערבים, כפי שכינו אותם זוהרה ושני הבנים, למורת רוחו של גלעד, לא הוזמנו לממלכה הקטנה שבקומה השנייה, ונאלצו להסתפק במנוד ראש מנומס ובתחקיר ביטחוני מקיף שזוהרה הזמינה בשגרירות הישראלית.

"את לא מגזימה?" שאל אותה גיסי.

"Well," השיבה לו זוהרה, "you can never be too carefull."

 

בניגוד לזוהרה, אני אהבתי את בעלי. הוא העניק לי ביטחון, ואני לא מתכוונת לביטחון כלכלי, למרות שגם את זה הוא העניק לי, בשפע. שֶכן בשעה שהמשפחה כולה התמוגגה מזוהרה וגלעד, גלעד וזוהרה, שבקושי מצליחים לחבר שתי משכורות הגונות ויונקים דרך קבע מחסכונות ההורים, בעלי המתוק והצנוע הרוויח הון עתק בעסקי דלא ניידי.

אני מתכוונת לסוג אחר לגמרי של ביטחון. מאז שאני זוכרת את עצמי גנחה האדמה תחת רגלי, רוטטת מעל תוהו ובוהו צמיג כזפת לוהטת. אפשר לומר שמבחינות רבות הייתי משותקת, בקושי העזתי לנשום או להתעטש, והחיים הלכו וקרשו בתוכי. עד שפגשתי את רֵעַ התעוררתי לפחות פעם בשבוע מחלום נורא שבו היא נבקעת תחת רגלי ואני מחליקה פנימה, אל תוך התופת הצמיג הזה, נאבקת בנחשולים קטנים דמויי זרועות הנשלחים לאחוז בי ולמשוך אותי לתוכו. קיוויתי שאם אשמור על פרופיל ממש־ממש נמוך, אם לא אהיה אלא אוסף של זהויות עמומות וסותרות, אולי לא תהיה לָעולם סיבה להמשיך להתנכל לי.

לכן גם לא התנגדתי לעקור לאנגליה. מה שהשארתי בארץ, הקליפה הריקה שהיו חיי הפחדניים, לא היה שווה הרבה וייצג בנאמנות רק את העיסוק ארוך השנים שלי בבטלה.

הגענו אפוא ללונדון ב־5 בינואר 1997. שוק הנדל"ן היה אז על סטרואידים - חזק יותר, מהיר יותר, ובעיקר עורר תקוות גם באזרח הפשוט, הפרולטר ההחלטי והשאפתן שחלם על ניידוּת מעמדית.

בעלי, שבדרך כלל לא הצטיין בעין חדה ולא ניחן באינטואיציה חריפה, הריח במקרה זה את המתרחש ממרחק אלפי המיילים ומבעד לניחוחות המלוחים של האוקיינוס האטלנטי והחליט להצטרף לחגיגה עם עוד כמה ציידי נכסים ישראלים. הוא פרש בפני את תחזיותיו, שכללו השקעות בטוחות, אחוזי רווח, קניות, חלוקות חלל מכירות ועוד אחוזי רווח, והשורה התחתונה הייתה זו: בעוד שנתיים נהיה הרבה יותר עשירים.

אף על פי כן, הלהיטות החדשה הזו הייתה קצת מפחידה. אמנם רֵע ניסה להתחזות לתועלתן שבסך הכול מנצל הזדמנות עסקית, אבל אני ידעתי שהשאפתנות שלו ניזונה מפחדיו הקבורים עמוק. מתחת לשלווה הארצית המדביקה שלו, חרף התוכנית הכלכלית המוצקה, אפשר היה לשמוע גניחות וחריקות ולחוש בתנועה קטנה שבקטנות המבשרת שלמרות הכול פעוֹר תפער האדמה את פיה ותבלע את שנינו.

"בית," הוא אמר לא פעם, "זו חירות; קטנה אבל מהותית." הוא חזר על כך שוב ושוב, רֵע. בכל מקום הוא ראה חסרי בית, כאילו ישב לו בתוך הראש רדאר מיוחד שקלט כל מי שלא התקלח יותר משלושה ימים וניזון משאריות של מקדונלד'ס: על ספסל בשדרה, בדרך לקולנוע, בחזרה מהעבודה, בפתחו של הסופרמרקט. אני, כמו רבים אחרים, לא הבחנתי בהם כלל. עבורי הם היו הדברים הדוממים והמטושטשים בשולי המדרכה. אבל רֵע היה בולע את רוקו בכל פעם שחלפנו על פניו של אחד מהם. הוא הביט בהם באופן שבו התבוננתי אני בפגרים של חיות על הכביש, בפחד לא מוסווה, כאילו הם התגלמותו של עתידו הבלתי נמנע.

"הבעלות על נכס," רֵע אמר, "זו התשוקה הגדולה של הציוויליזציה המערבית, ובית בלי משכנתה זה כרטיס יציאה מהכלא. אם יש לך בית, איך ובמה יוכל מישהו לאיים עליך? אם יש לך בית, תוכל לשרוד. אם יש לך בית, תוכל לשמור על שאריות כבודך העצמי. אם יש לך בית, תהיה קצת פחות צייתן."

אף פעם לא ידעתי שהיה לו קושי לציית, ולפעמים חשדתי שהוא אפילו נהנה מזה, "אבל לא זה העניין," הוא הסביר לי. להיות נתון לגחמתם של אחרים זו הייתה תחושה בלתי נסבלת עבורו. את השחרור מהסוג המיוחד הזה של עבדות הוא ביקש. "זה לא הרבה, נכון? רק לא לקום בבוקר ולשאול את עצמי אם כל מגדל הקלפים של חיי מתמוטט פתאום, כמו שלפעמים קורה, מה מפריד ביני לבין צמית המשועבד לאחד האדונים של תקופתנו - בעל בית, מעסיק, בנק." התשובה הייתה כמובן בית.

אולי היו לבעיה הזאת, כמו שרֵע הציג אותה, פתרונות אחרים - נדמה לי אפילו שדיירי הרחוב שלו עלו על פטנט ששווה היה לחשוב עליו קצת - אבל הוא רצה לסחור בבתים. הוא רצה לקנות בתים במעט כסף ולמכור אותם בהרבה כסף כדי לרכוש לשנינו את הכרטיס הנכסף. נדל"ן היה עבור רֵע מה שחיפוש אחרי תרופה אפשרית נגד אלצהיימר היה למדען ששני הוריו מתו מהמחלה.

בתוך זמן קצר מכרנו דירת שלושה חדרים על הכרמל, שחדר וחצי מהם היו של גלעד וזוהרה, חלקם החוקי והצודק בירושה המשפחתית. גלעד ויתר עליו בלא מחשבה נוספת, מהנהן בחוסר ריכוז כשרֵע הסביר לו שבתוך שנתיים או שלוש לכל היותר יקבל בחזרה את חלקו בתוספת ריבית נאה, שתביע את תודתנו. כי "מה זה שגשוג?", הציג לו את הקושיה החביבה עליו בחודשים האחרונים, אבל מכיוון שגלעד לא היה זקוק לתמריץ הזה, וגם לא התחשק לו להשקיע מאמץ בתשובה לשאלה שהייתה רטורית ככל הנראה, שמח רֵע להשיב לעצמו. "שגשוג הוא אופטימיות!" אמר לו. "זה מה שזה: כשכולם קונים בתים ומשחקים עם ניירות ערך."

זוהרה, כך אני מנחשת, ירדה לחייו, צורחת, מאיימת, משפילה ומראה לו עם מי יש לו עסק. זו הייתה השגרה, התברר לי שנים אחר כך - סנוקרת מימין ומשמאל, אגרופים חשופים, ניתורים במקום, צלצול הפעמון, ניגוב הזיעה והיערכות לסיבוב הבא. גלעד עמד במקומו כמעט ללא תנועה, די מנומנם ואדיש לגורלו. הוא ניסה לשאול אותה מה זה שגשוג בלי התלהבות יתרה, וכשזוהרה סיננה, "גלעד, תעשה לי טובה ותסתום את הפה," קפץ את שפתיו והמתין בסבלנות למהלומה שתנחת על ראשו. אבל הוא לא חזר בו ואנחנו העמדנו למכירה גם את דירת שני החדרים שלנו ברחוב דובנוב בתל אביב, ובתוך זמן קצר היה ברשותנו סכום כסף גדול דיו לשכנע את שלטונות ההגירה בממלכה המאוחדת להעניק לנו אישור עבודה כמשקיעים בכלכלתה של בריטניה.

שכרנו דירה קטנה בגני גיינסבורו שבגולדרס גרין, קומה מעל בעלת הבית, יהודייה קשישה עם עור צלופן וחיוך חמוץ שכמו יהודים רבים בלונדון לא נתנה אמון רב בישראלים ונהגה להסתובב כל היום כשהיא לבושה חלוקי בית מצמר, מבשלת מרק כרוב שריחו המבאיש טיפס במדרגות והתפשט בחללה הזעיר של הדירה.

רֵע לא היה בבית בשעות היום, ואני דשדשתי על השטיח בצבע חאקי־קיא, חורשת בו תלמים, עוברת מחדר לחדר, סוקרת בעייפות את הריהוט המשמים של גברת סטיינר, צופה מבעד לווילונות הרשת במסילת הברזל של הרכבת התחתית, מעבר לחומת לבנים שתחמה את הרחוב ללא מוצא שבו היה הבית, מנסה לחמוק מאדיו הגזיים של מרק הכרוב המתבשל ושונאת את חיי עד הערב, כשרֵע חזר.

איזה משקל היה לו בחיי באותם ימים של ישימון לא קשה לדמיין. הרומנטיקה של היעדרו הייתה עזה, וחלְשה כמעט על כל זמני. שקעתי בהזיות על מעשיו שבהן היה שערו סמיך יותר, ועיניו גדולות יותר ורחוקות זו מזו, ובסנטימטרים הרבים שנוספו לַמאה ושמונים שכבר היו לו הוא הראה מה-זה לכל בבוני היוזמה הישראלים שתקעו שלטי מכירה והשכרה בכל חצר ועל כל גבעה, משל היו דגלי משלחת מדענים ושכונת הֶנדוֹן הייתה הקוטב הצפוני.

רֵע היה האדם היחיד שארח לי לחברה, שדיבר אתי ושהוציא אותי החוצה, אל הרחובות המאיימים. אך הוא נטה בעיקר לשיחות הלהבה עצמית, מתאר בפני ללא לאות את הבתים שיקנה במימון הבנק, רחובות שלמים במערב המפסטד ובבֶּלסַייז פארק. הוא נכנס לפרטי חלוקת החלל לדירות סטודיו ועבר אתי על כל מטר רץ ורבוע. יחד בחרנו פרופילים וחרסינות. הוא שלח אותי לשווקים בפורטובלו ובקֶמדֶן, למצוא מציאות, בעודנו צועדים לאורך היי סטריט, זרועותינו שלובות ושינינו נוקשות מהקור האכזרי של חודשי השנה הראשונים, מוארים בתאורה הפלואורסצנטית החיוורת של חלונות הראווה. בטֵייסט אוֹף סצ'ואן תכננו חופשות קיץ ארוכות בטוסקנה או בקוסטה בראווה (אי אפשר היה לעצור את חדוות ההתפשטות של רֵע: "אולי נקנה שם אסם ישן ונשפץ אותו? זאת רק מחשבה, מותק"), אוכלים מרק אטריות וכופתאות עוף בקערה ואוחזים ידיים משני עברי השולחן.

בבוקר שוב דשדשתי ורחרחתי וצפיתי מהחלון שבסלון במסילת הרכבת ומחלון המטבח בילדים במדי בית הספר היהודי הכחולים שמסתערים על הרחוב, תוהה אם כל ימי הבאים באנגליה יעברו עלי באופן הזה.

וכך בדיוק הם עברו. איטיים, חסרי טעם, מדיפים ריח כרוב, בעוד בעלי מסתובב על הסוזוקי R750שלו - "הוא חיה רעה," צהל, "איזו נהמת מנוע עמוקה, והאחיזה שלו בכביש..." - ומאתר השקעות מניבות.

אמנם מפעם לפעם יצאתי מהדירה לגיחות קצרות, אבל הקטסטרופה של מאמצי לצאת אל העולם והסתגלותי ההדרגתית לרחובות הלונדוניים הסתיימו לפני שהספקתי לעשות דברים מועילים כמו קניות בסופר השכונתי או ביקור במכבסה האוטומטית. כל כך הזדרזתי לחזור פנימה, אל הדירה הקטנה והשנואה, שרק כשסגרתי אחרי את דלת הכניסה, לא לפני שנדתי בראשי בנימוס לגברת סטיינר, שהציצה מאחורי דלתה הפתוחה כדי סדק, הבנתי ששוב אני לכודה בחלל הריק עד הערב.

אולם רֵע קיים את כל הבטחותיו. בתום שנה חילץ אותי מהדירה של גברת סטיינר והעביר אותי לדירה מרוהטת ומרווחת יותר בשדרות בּיצ'קרוֹפט. הוא אכן קנה בית מידות ויקטוריאני וחילק אותו לדירות חדר קטנות ומקסימות, במרחק צעדים ספורים מהסוּפר, מסעדות קטנות, בתי קפה והפאב השכונתי, במימונו של נורטון רוק, בנק למשכנתאות שנתן לו ברוחב לב הלוואת buy to letבגובה שמונים אחוז ממחיר הנכס משהפקיד בו את כל חסכונותיו.

הוא לא חס על עצמו. בסופי השבוע קם בחמש וחצי בבוקר והצטרף אל צוות השיפוצניקים המגוון אתנית שלו. יחד עקרו קירות והקימו קירות גבס. ניפצו אמבטיות והרכיבו מקלחות ואסלות וכיורים. הוא אכל אִתם נקניקי דם, צ'יפס בחומץ לבן וצ'יקן טיקה ושתה אִתם בירה מרה. הוא למד מהם לקלל במבטא אירי מתנגן את הראש חסר המוח המזדיין שלהם ולהישבע בכוּס של אחותו ובקבר של האמא שלו במבטא סקוטי סלעי ולשלוח טילי ליחה למרחקים גדולים. אחרי שלושה חודשים של עבודה קשה ומלהיבה התמלאו כל שמונה הדירות בדיירים מרוצים ששילמו את המחיר המבוקש.

אמנם רֵע לא קנה רחובות שלמים, אבל הוא לא היה רחוק מזה: הוא השתלט על כמה חנויות קטנות במזרח לונדון שהיו צמודות זו לזו ויצרו רצף טריטוריאלי מרשים בכמה מהרחובות. העסקים היו מצוינים. בימים האחרונים של השנה השנייה לבואנו הוא כבר קנה לנו בית מרהיב בהייגייט שעמד בנקודה הגבוהה ביותר על הגבעה הנישאה שעליה הייתה בנויה שכונת היוקרה החדשה שלנו, ושהיה גדול מדי לשני אנשים. ויחד אתי הוא התגורר בו בכל סופי השבוע, כדי להפיק ממנו את מלוא ההנאה. ימי העשה זאת בעצמך שלו חלפו עברו. היה לו צוות קבוע של עובדים, הכנופיה הוותיקה הם קראו לעצמם בשביעות רצון אווילית. הגרעין הקשה כלל את אוקונור האירי, בארי הסקוטי, בריאן הקוקני ודייב, בוגר טריניטי קולג' שהפנה עורף לחיים האקדמיים. לשני הוואנים שהחזיק בבעלותו כדי להסיע את הצוות שלו הוסיף ואן שלישי ופתח את חברת ההובלות Rea Removals: packing.moving.storage, למורת רוחם הקולנית של חברי הכנופיה. אבל למרות שקראו לו ישר בפרצוף יהודון מזדיין, חמדן ונוגש עבדים, והבטיחו לו שבחיים הם לא יסחבו מיטות וארונות על הגב המזדיין שלהם ולא יקפלו בגדים ויעטפו חפצי נוי מזדיינים של אף אחד בניירות משי ויארזו אותם בארגזי קרטון כמו הומואים מזדיינים, עכשיו יכול היה רע לשלם לצוות שכר קבוע ולספק להם תעסוקה מלאה, ואף אחד, גם לא אירים כפויי טובה ומזדיינים שכמותם, לא יכול היה לבקש יותר מזה.

אני כבר הרגשתי נוח יותר ברחובות, ושמתי קץ למשטר הכליאה שנמשך יותר משנה וחצי. זה קרה, כמו מרבית הדברים, לשיעורין ובצעדים כמעט לא מורגשים: בהתחלה שרצתי בגינה האחורית של ביתי, מנסה להציץ לעברה השני של גדר העץ, לחצרה של הזקנה התימהונית והמרושלת שמפעם לפעם נתקלתי בה בווילג'. אחר כך ניסיתי את מזלי במעלה הרחוב הראשי ובמורדו, בהתחלה תוך כדי הליכה מהירה ואחר כך נינוחה יותר, מדי פעם מחדירה את ראשי בפתחי החנויות, מרחרחת אוויר חדש.

בפעם הבאה כבר הכנסתי רגל ואז עוד אחת: קניתי קופסה קטנה עם שוקולדים שהצבעתי עליהם לפני מוכרת עטוית כפפות אחרי מחשבה ארוכה מדי. אחר כך חיטטתי בחנות הצדקה וקניתי מפית תחרים, וכשחזרתי הביתה הייתי מאוד שבעת רצון מעצמי, גם כשהתברר לי כי רוב השוקולדים היו מלאים בעיסת הפרלין השנואה עלי.

"בחיי, נעשית חתולת רחוב," אמר לי רֵע בעליצות מופרזת.

"אתה בטח מתכוון להגיד חתולת אשפתות," תיקנתי אותו. "ומה חדש בזה?" מסיבה זו הוא אסף אותי אליו ונתן לי אוכל וקערית מים ומקום לישון בו.

"בכל אופן" - הוא הסתכל בי במבט אטום, ממהר להביא את השיחה לידי סיום - "נראה לי שאת מסתגלת."

אחרי שהדבקתי את אפי לחלון הראווה של חנות הספרים השכונתית כמה פעמים באותו שבוע סימנה לי הזבנית בידה להעז ולהיכנס פנימה. היה שם מבחר מסחרר של ספרים, כתבי עת ומוצרים נלווים. כהרגלי, נדדתי למדף הביוגרפיות, אחד מתענוגותי האסורים, ואחרי היסוסים ארוכים ("נו, באמת," עודדה אותי הזבנית, "אל תתביישי, אני בעצמי נרקומנית של סיפורי חיים ורכילות") לקחתי לידי את "חיים חצויים של שניים", ממואר שהיה מוצג על המדף באופן בולט ועסק בחייה הסוערים (כך לפחות קיוויתי) של הסופרת בבלומסברי בשנות השלושים והתאהבותה חסרת התקווה בגבר נשוי, גירושיה האומללים מבעלה ואיחודה המחודש עם אהובה שהתאלמן זה עתה, וכו' וכו'... כל החומר העשיר והתוסס הזה. חיים שהיה שווה לחיות ואחר כך לספר עליהם. צירפתי לספר גם סימנייה עם תצלום בשחור־לבן של המשורר הצרפתי רמבו, פרוע שיער, המום ופתייני, ממבחר גדול של סימניות. אֶמָה הייתה מרוצה מאוד מהבחירה שלי. "ברמבו כולנו מאוהבות," הסבירה לי, "גם כאלו שלא קראו שורה אחת משיריו. ואליסון לויד" - היא הצביעה על תמונת השחור־לבן של הסופרת בצעירותה - "רק תדעי שהיא אחת משלנו." נפרדתי לשלום מאמה ופניתי לווֹטרלו פארק בתחושת התעלות.

אך סיימתי את ההרפתקה הזו וכבר מצאתי את עצמי קושרת ידידות עם הקצב. בהתחלה קשקשנו בנימוס, אחר כך הקנטנו אחד את השני ולבסוף יצרנו שגרה: הייתי מופיעה אצלו אחרי הצהריים, התחנה האחרונה במסלול הקניות שלי, מניחה את השקיות על הדלפק ואומרת, "שש צלעות כבש בבקשה, ותסתום לי באותה הזדמנות את כל החורים בהשכלה." נהניתי למשוך אותו בלשונו ולעודד אותו לספר לי כל מה שהוא יודע על אנשי השכונה, והוא נהנה להעמיד פני מזועזע.

"את איומה," מחה בחיוך, "פשוט חסרת בושה."

"אתה יודע שאתה נהנה מזה, ממזר אומלל," קנטרתי אותו, וביקשתי להתעדכן בדרמה היומית של מיסיס בראון, המורה שלי לקלנטיקס - סוג אכזרי בשיממונו של התעמלות מחטבת גוף - אשר עמלה לשקם את הריסות חייה אחרי שבעלה נתפס גונב סכומי עתק ממקום עבודתו, בבריטיש טלקום, ונשלח לשלם את חובו לחברה. הדרמה התפתחה לשביעות רצון כולם: "מסתבר שבראוני שלנו נראתה יותר מפעם אחת שותה כוסית בחברתו של גבר צעיר מיד עם סיום השיעור!"

"יפה, יפה," הרעתי לה, "היא מופת לכולנו. וראג'?"

בעל המכולת הפקיסטני, שהתחרות עם הסופרמרקט של סיינסבורי שנפתח לא רחוק משם מרטה את עצביו, הסתובב לאחרונה בין המדפים והטריד לקוחות שבחנו את תוויות המחירים במשפט המחץ שלו: "יותר הגון מזה לא תמצא. אתה יודע למה? כי אין!" בדרך כלל ניסה להסתיר את מספרן המדויק של נשותיו, שאת כולן הציג כגיסות, אחיות ודודניות, אבל לטענתו של ידידי הקצב לא הצליח להטעות אף אחד. יום קודם לכן התחולל קרב קולני עם צרחות ומריטות שיער בחצר האחורית, ממש תחת חלונו של הקצב שהסעיר את השכונה, והוא ראה דברים ש"שום ג'נטלמן לא צריך לראות", הבטיח לי בחיוך ערמומי, "ואף גבר לא יכול לשכוח."

אבל יותר מכולם עוררה את סקרנותי שכנתי הזקנה והאקסצנטרית. בכל פעם שפגשתי אותה על המדרכה או באחת החנויות היא הייתה מחייכת אלי בזהירות, כאילו חששה שמשהו עדין יישבר, אבל עיניה היו כחולות וצלולות ותחת מבטן הרגשתי תמיד ילדותית ואובדת.

"היא היסטוריה עתיקה," אמר לי בפעם הראשונה שהעליתי את הנושא.

"אל תגזים," אמרתי.

"זאת אישה שזוכרת איפה היא הייתה כשצ'רלס הראשון הוצא להורג, וזה היה ב־1649."

"מצחיק מאוד," אמרתי.

"היא כמעט בת מאה," הוא נשבע לי.

"לך מכאן," אמרתי לו, אם כי עמדתי מעברו השני של הדלפק בחנות שהייתה שלו. "בת מאה! זאת סתם צורת ביטוי."

"כמעט בת מאה, אני אומר לך, וזאת עובדה ידועה," אמר לי הקצב. "היא די חשובה או משהו כזה, הגברת הזקנה. גם בעלה היה פיגורה, הוא קיבל את עיטור מפקד מסדר האימפריה הבריטית."

בפעם אחרת בישר לי, "שמעתי שבקרוב ישימו על חזית הבית שלט, כאן התגורר איך־קוראים־לו המהולל, או משהו כזה." עוד התברר שהרשויות מינו עובדת סוציאלית שתשים עליה עין, "כי לפעמים היא קצת מבולבלת", אבל הזקנה הייתה מתחמקת ממנה ונעלמת. בימים האחרונים גרמה בהלה כללית כשנעלמה בצהריים ולא נמצאה עד הערב. הזעיקו את הבן שלה, והוא הסתובב עצבני בכל הווילג', אפילו נכנס לחנות ושאל את הקצב אם ראה במקרה את אמו. בסוף היא נמצאה שותה להנאתה בפאב האירי במורד הרחוב. "כולם אוהבים אותה פה, יצור משעשע שכמותה."

העברתי אצלו לפחות חצי שעה מהנה בכל פעם. הלכתי בקביעות לשיעורי ההתעמלות במרכז לבריאות הגוף וחיפשתי מציאות בחנויות לעתיקות ברחוב ארצ'וֵויי, ובימים יפים טיילתי בהית ושתיתי יין לבן וכרסמתי בוטנים בבית קנווּד. הייתה לי שגרה וכבר היו לי מכרים, והבית לא האיר יותר באור יקרות בכל פעם שרֵע פתח את הדלת.