מקום שכולו חרטה – כרכים ג' + ד'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום שכולו חרטה – כרכים ג' + ד'
מכר
אלפי
עותקים
מקום שכולו חרטה – כרכים ג' + ד'
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מקום שכולו חרטה – כרכים ג' + ד'

3.9 כוכבים (54 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

 

מאת מחברת סדרת רבי המכר "הבחורים של טומן"

שום דבר בפוקטפול אינו כפי שהוא נראה... 
נאמנות.
כסף. 
שליטה וחוקים שלא ידעתי על קיומם. חוקים שעלולים להרוס את כולנו. 
סקץ' ואני חברנו במטרה להגיע לאמת לפני כולם ולגלות מה מסתתר מאחורי התעלומה שכריס הותיר אחריו. כולם בעקבותינו והזמן לא פועל לטובתנו. 
נרדפים ומאוימים, בעוד הרשע אורב לנו בכל פינה, סקץ' ואני לא מצליחים להימלט מסודות עברנו. סודות שלא ידענו על קיומם ושאמורים היו להישאר קבורים עמוק באדמה. 
אבל איך אפשר להתמודד עם איום שאינך יודע מה הוא? 
אבות אכזריים ונקמניים הפרידו בינינו, וכעת עומד בפנינו האתגר הקשה מכול:
להישאר יחד – ובחיים. 
***
טובעים בחטאי אבותיהם, העימות מגיע לסיומו המוחץ. הגיעה העת לקפוץ ראש אל המים הקפואים – לשחות או לטבוע... חבל מאוד שהצלילה אל האבדון כבר החלה מבחינת רומי וסקץ'...

"מקום שכולו אשמה" מכיל את כרכים א' ו-ב' מסדרת המקור באנגלית.
"מקום שכולו חרטה" מכיל את כרכים ג' ו-ד' מסדרת המקור באנגלית.

פרק ראשון

פרולוג

הרבה אחרי שהקליע חדר לבשרי, עיניים בצבע ויסקי המשיכו להופיע מעבר להישג ידי.

בתוך ריקנות האַין, רק פרצוף אחד המשיך לארח לי לחברה.

רומי.

ובכל זאת, לא הצלחתי להיחלץ מתוך החשכה.

לא הצלחתי להגיע אליה.

המילים המהפנטות בכנותן של השיר "Back to You" של סלינה גומז התנגנו שוב ושוב במוחי, ללא הרף. ידעתי שיש סיבה לכך שהמוח שלי התעקש על השיר המסוים הזה.

כיתה י"א.

נשף החורף.

רומי הייתה הדייט של אחי באותו ערב. אבל למשך שיר אחד, ריקוד בן שלוש דקות, היא הייתה שלי.

באותו רגע, הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן.

אולי זה בדיוק מה שקרה הפעם.

1

רומי

"אתה עושה טעות איומה. אם תלחץ על ההדק כל שערי הגיהינום ייפתחו. אתה תפתח במלחמה שלא תוכל לנצח בה, קאל."

תחושה של דז'ה־וו הציפה אותי. מילותיו של מר קפלדי פרטו על חלק מסוים בתת ההכרה שלי.

שמעתי את המילים האלה בעבר.

בחלום?

בסיוט?

לא ידעתי בוודאות.

אבל זה היה שונה.

זו הייתה המציאות.

אני כבר במלחמה, דקלמתי את המילים בראשי רגעים לפני שאבי אמר אותן בקול רם.

"אני כבר במלחמה," נהם אבא שלי.

ואז הוא לחץ על ההדק.

הירייה הדהדה בקול רם וצורמני והשאירה חור בחזה שלו שהרגשתי ישירות בחזה שלי.

צפיתי בדם אוזל מגופו ובו בזמן, הרגשתי את החיים מתפוגגים מגופי. באותו רגע ממש הבנתי שליבי אכן פועם רק עבור סקץ' קפלדי.

הוא עמד למות.

וגם אני.

אולי זה היה לטובה.

המוות יגן עלינו.

החיים היו מסוכנים מדי.

העולם שבו חיינו היה גדוש באימה ובגידה.

צפיתי בַטירוף כמשותקת, כאילו אני מנותקת מהמציאות. ריחפתי מעל גופי. נשמתי התרוממה בלא רוח חיים מעל סקץ' שדימם על רצפת החדר במלון ואביו לצידו, בשעה שאבי הרחיק אותי מההתרחשות.

האם קפאתי בגלל ההלם שאחז בי בעקבות מה שהייתי עדה לו, או בגלל האלכוהול שהמשיך לזרום בעורקיי?

אם את אוהבת אותו, למה את עוזבת אותו? הדהד קול עיקש שוב ושוב בתוך ראשי. תשיבי מלחמה, רומי!

זה קורה, רומי, קולו של כריס פילח את מחשבותיי, גדוש חרטה וצער. אמרתי לך שהם רודפים אחרייך. אמרתי לך לברוח. עכשיו כבר מאוחר מדי...

"אני מצטער שהגענו למצב הזה," אמר אבא שלי בקול הכי פחות כן ששמעתי אי פעם ודחף בגסות את גופי ההיסטרי למושב האחורי של ההאמר הממתין. "אבל זה תמיד היה אמור להסתיים ככה, רמונה."

"אלוהים!" למשמע שמי חזרתי למציאות וניסיתי להגיע אל הדלת הנגדית. הייתי נואשת לחזור לסקץ'. "אתה י...ירית בו!" צרחתי ומשכתי לשווא בידית הדלת הנעולה. "סקץ'! סקץ', תחזיק מעמד! אני באה! תתרחק ממני —"

המילים שלי נקטעו כשאבא גרר אותי מהדלת. שרטתי ודחפתי את ידיו בניסיון כושל להשתחרר מהסכנה שהסתתרה מתחת לפני השטח של האיש שגידל אותי.

"תירגעי, כריס רגשן מכדי לאפשר לבחור למות," אבא לפת את צווארי. "חמלה מחורבנת," הוסיף ברגזנות. "הוא היה אמור למות לפני שנים." הוא דחף אותי על מושבי העור ונבח פקודות לנהג. הוא נקב בכתובת שהייתה מוכרת לי במעורפל ואז שב להביט בי. "אין לך שום מושג כמה הבחור הזה מסוכן למשפחה שלנו." קולו היה שטוף ארס ועיניו קרות כקרח. המכונית שבה נלכדתי החלה לנסוע והרחיקה אותי מהאדם היחיד שהייתי בטוחה לגביו בעולם הדפוק הזה. "אין לך מושג מי הוא באמת." הוא הרפה את אחיזתו מצווארי וסידר את עניבת המשי שלו. "אבל את עוד מעט תגלי."

"על מה אתה מדבר?" אמרתי בקול חנוק ובלב הולם. רעדתי מכף רגל ועד ראש ונאבקתי בכל הכוח בפחד ובבהלה שאיימו לכלות אותי. "הבחור הזה לא עשה לך שום דבר רע, אבא, ואתה ירית בו!"

"לא?" שאג אבא בתגובה ותפס שוב בצווארי. "תתעוררי כבר, רמונה!"

"אני ערה!" צרחתי, "וסקץ' חף מפשע!"

פתאום חלחל אל מחשבותיי זיכרון משיחה שניהלתי עם כריס.

"כריס, אנחנו צריכים להתקשר להורים שלנו."

"לא! אל תתקשרי אליהם."

"למה? למה לא?"

"כי אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם."

"אוי אלוהים," התנשמתי בבהלה וההבנה נחתה עליי בעוצמה אדירה. "כריס אמר לסמוך על סקץ' ופרסלי, אבל לא עליהם," חזרתי. "הוא בעצם התכוון אליכם!"

"מה בקשר אלינו?" שאל אבא. "מה איתנו?"

"אתם לא אמינים," נשפתי ברטט. "אני לא יכולה לסמוך עליכם."

"לא?" לגלג ושפתיו התעקלו מעלה בלעג אכזרי. "את לא יכולה לסמוך על האיש שגידל אותך?"

"לא." נענעתי את ראשי. "אני לא יכולה." הכול נראה הגיוני עכשיו. מילות האזהרה של כריס. החלומות שלא הפסיקו לרדוף אותי. הזיכרונות הדהויים מחיים אחרים שסירבו להיעלם.

"לא נראה לך מוזר שההורים שלנו בחרו לגדל אותנו באמצע שום מקום? זאת אומרת, בחייך, רומי, האבות שלנו הם אנשים חשובים. הם מצליחים ועשירים מעבר לחלומות הכי פרועים שיש. יש להם עסקים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, אז למה הם גרים בעיירה שלא התקדמה משנות השבעים? למה לא לגור בלייק צ'רלס או בכל עיר אחרת? למה בפוקטפול, רומי?"

"שום דבר בפוקטפול הוא לא כפי שהוא נראה לעין," משכתי באפי, עטפתי את אצבעותיו באצבעותיי וסילקתי את ידו מצווארי. התרחקתי אל הקצה האחר של המושב בניסיון עלוב להתגונן. הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת לנשום. הכאב בתוכי הצמית אותי. "הכול סיפור כיסוי." בהלה אחזה בי בציפורניה האכזריות, והכריחה אותי לשחזר ולהיזכר בכל נורה אדומה שהדחקתי במאמץ לירכתי מוחי.

"את תרוצי הביתה לאבא ותשכחי מכל מה שאת חושבת שראית הערב, תשכחי מכל מה שאת חושבת ששמעת. את תחני את התחת הקטן והחמוד שלך באחוזה של אבא ותישארי שם. הבנת את זה, נסיכה?"

"הוא בוכה?" שאל סקץ'. "גם את עדיין שומעת את זה?"

"בחלום? הרצפה לא זזה. היינו על סירה."

"לא עזבתי אותך, רומי! מנעתי ממך לעזוב אותי".

"אבא שלך לא רצה אותי בסיפור."

"היא יודעת על ההחלפה."

איזו החלפה?

ההחלפה.

תחשבי, רומי!

"אסור לך להישאר בפוקטפול אחרי יום הולדת שמונה־עשרה."

"הם רודפים אחרייך."

הילד.

הילד.

הילד.

"הם רודפים אחרי שניכם."

"אתה הרגת את כריס!" האדשמתי והתנשמתי בכבדות ובמהירות.

"ניסית להרוג את סקץ'! וקטוצ'י —" הצטמררתי מהזיכרונות המייסרים שלא יכולתי עוד להדחיק, נענעתי את הראש והכרחתי את עצמי להמשיך, "הוא עובד אצלך." בלעתי עוד גוש בגרוני ואמרתי בקול חנוק, "אתה הזמנת את ההתנקשות, נכון? את שתי ההתנקשויות! האנשים האלה שירו בדיינר? הם אותם אנשים שהורית להם להרוג את כריס — לשחק בו כמו חתול שצד את הטרף שלו ומחסל אותו." צמצמתי את עיניי והאשמתי, "אתה הבוס, נכון?"

"כדאי שתשמרי את האנרגיה שלך —"

"נו כבר, פאקינג תודה בזה!" צרחתי אליו וגופי רעד באימה. "אתה הזמנת את הרצח של כריס!" קולי גבר והמציאות איימה לפרק אותי. "גם אני הייתי אמורה למות?"

"כריס זכר יותר מדי," ענה בפשטות, כאילו אמר לי מה השעה. "את, לעומת זאת, לא זכרת כלום. רק אחד מכם היווה איום."

"אז הרגת אותו?"

אבא התנער מהשאלה שלי. "טיפלתי בבעיה."

"בזה שהרגת אותו?" זעקתי בצרידות.

"בזה שסילקתי את האיום," אמר בכעס וידיו נקפצו לאגרופים בצידי גופו. "כריס היה מעמסה. הוא היה חטטן בלתי נלאה וחכם במידה שרק הזיקה לו. הוא הביא למותו. אם לא היה דוחף את האף שלו לעניינים שלי, הבחור עוד היה בחיים. אבל הוא דחף את האף שלו למקומות שלא היו קשורים אליו."

"איך יכולת לעשות דבר כזה?"

"תתעוררי, מטומטמת קטנה," התעצבן ונימת קולו הפכה זועמת. "לשם שינוי, תורידי את המשקפיים הוורודים מהעיניים ותסתכלי מה קורה סביבך."

"אני לא —"

"מי את חושבת שאני?" שאל. "מי את חושבת שאת?" עיניו הקדירו בתסכול. "את באמת כזאת אטומה?"

"אתה רוצח," התזתי ודמעות זלגו על לחיי. כאב. יותר כאב משהרגשתי אי פעם הלם בליבי. "אתה רצחת את כריס."

"אוי, בשם אלוהים. לא רציתי שהבחור ימות," ענה בקוצר רוח. "הוא היה כמו בן בשבילי. אבל הוא לא הפסיק לחטט." הוא נאנח והוסיף, "בעולם שלנו סקרנות יכולה לעלות לך בחייך."

"בעולם שלנו?" פערתי פה באימה. "יש רק עולם אחד, אבא, ובפעם האחרונה שבדקתי, רצח נחשב בו למעשה לא חוקי!"

"את כזאת ילדה קטנה," אמר בצקצוק. "אני מאשים את עצמי בתמימות שלך. אולי גוננתי עלייך מהעסק יותר מדי."

"מי אתה?" משכתי באפי ונענעתי בראשי. לא הייתי מוכנה להכיר בטירוף הזה. השתוקקתי להרגעה שידעתי עמוק בליבי שלא אמצא לעולם. הושטתי יד אל לחיו ואז מיהרתי להסיג אותה. עיניים שפעם נראו אוהבות ולבביות נראו כעת חלולות ואכזריות. הן נעצו בי מבט חודר.

"האיש שאני קוראת לו אבא הוא לא —" הצבעתי בשיברון לב על הזר שישב מולי ועטה את פניו של אבי. "המפלצת הזאת."

"אז אולי את לא מכירה את אבא שלך כמו שנדמה לך," השיב ומורת רוח הבהבה בעיניו. "אני איש רב עוצמה, רמונה. ברור שהיית יודעת את זה אם היית פוקחת את העיניים מתישהו בשמונה־עשרה השנים האחרונות."

"רב עוצמה או מסוכן?" התרסתי בטיפשות.

"אחד יכול להתקיים בלי השני?" ענה בקול חף מרגש.

"מר קפלדי יודע מה עשית לבן שלו?" שאלתי ומשכתי באפי מבעד לדמעות. "גם הוא היה מעורב בעניין?"

אבא שלח אליי מבט של את חושבת שאני סתום? "ברור שלא," הוא נהם. "כריס היה היורש שלו. הוא היה יקר לו כמו שאת יקרה לי."

"אני יקרה לך רק כי אתה צריך ממני משהו," זעקתי ולחיי בערו בדמעות לוהטות. "לא רצית שאמות כשנפלתי מהעץ כי היית צריך אותי חיה." ידעתי שאני צודקת. הכול התחבר לי בראש, אבל חלקים מהותיים עדיין היו חסרים. עד כמה שניסיתי, עדיין לא הצלחתי לראות את התמונה המלאה. פחדתי להתמודד איתה, אבל ידעתי שאני מוכרחה. משהו רע מאוד התרחש כאן, ואבא שלי משך בחוטים. "תודה בזה. הוקל לך שאני בסדר לא כי אתה אוהב אותי אלא כי אתה צריך אותי למשהו!"

"את רוצה לדעת הכול?" שאל ונעץ בי מבט משונה. "את לא תאהבי את מה שתשמעי."

רציתי? בחיי, לא ידעתי. בלעתי את הרוק והכרחתי את עצמי להיות אמיצה. "פשוט תגיד לי."

"אני באמת איש רב עוצמה, רמונה. רוב האנשים חולמים להגיע לאלפית מהעושר שלי." הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והקיש על המסך. הוא דיבר ונימת קולו תאמה את ההבעה החפה מרגש על פניו. "אבל רוב העושר שלי נצבר במה שרבים היו מכנים פעילות מפוקפקת."

"איזו מין פעילות?" העזתי לשאול וליבי הלם בפראות בחזי.

"מכל סוג שאת יכולה להעלות בדעתך ויותר," הוא השיב בצינה. כשהלסת שלי נשארה פעורה מרוב הלם, אבא נענע את ראשו בהשלמה. "את לא מאוד חדת אבחנה? נכון, אפונית?"

"אל תקרא לי ככה," נשנקתי ושוב משכתי בידית הדלת הנעולה, לשווא. "אתה לא יכול לרצוח את כריס, לירות בסקץ', לחטוף אותי, להכריז שאתה פושע ואז לקרוא לי אפונית." משכתי באפי וסילקתי במצמוץ את הדמעות. אצבעותיי חיפשו לשווא מוצא מהעולם הזה שידעתי בליבי שאינו קיים. "שחרר אותי, אבא. בבקשה. בבקשה תן לי לצאת מהמכונית."

"אני לא יכול, רמונה," ענה בנחת.

"למה לא?" זעקתי בפראות. "למה אתה לא יכול לאפשר לי לעזוב? אני לא אספר לאף אחד מה עשית. אני פשוט... פשוט תשחרר אותי, אבא!"

"לפני הרבה זמן, מישהו לקח משהו שהיה חשוב לי מאוד," אבי הכריז ונשמע שונה לגמרי מהאיש שגידל אותי. "משהו שהיה יקר לי מאוד. ואת, אפונית קטנה שלי, המפתח הנחוץ כדי להחזיר אותו." צחוק קל בקע ממנו. "למה לדעתך השארתי אותך בחיים כל השנים? ועוד בת, לא פחות."

"איך אתה אומר דבר כזה?" התכווצתי כי דבריו פצעו אותי עמוק. "אני הבת שלך."

"בדיוק," הסכים ביובש. "את הבת שלי, ובתור הבת שלי, יש לך חובה כלפי המשפחה שלך."

"ההחלפה," התנשמתי. עשיתי אחד ועוד אחד ויצא לי שתיים גדול להחריד.

"ההחלפה," הנהן.

"אני חלק מההחלפה."

"לא," השיב. "את ההחלפה."

"אלוהים אדירים." כל החיים שלי היו רצף של שקרים. הייתי בסכנה. הייתי מוכרחה לצאת מכאן ולברוח ממנו. אלוהים. "תיקח אותי חזרה אליו." קולי נשבר והכאב שלי נשפך החוצה. "בבקשה, אבא, פשוט תיקח אותי חזרה אל —"

"הולדן," אבא השלים בלעג. "עם קצת מזל, הוא כבר מת. אם לא עכשיו, אז בקרוב."

"לא," זעקתי בצרידות ונענעתי את הראש בתוקף. המכונית שנסענו בה האיצה. "אל תגיד את זה. בבקשה אל תגיד את זה —"

"מספיק עם היללות, רמונה," אבא נבח. "זה לא ישנה שום דבר. ככה זה. ככה זה מוכרח להיות."

נשימתי נעתקה בגרוני. "בבקשה אל תחליף אותי, אבא."

אבא נאנח בהסתייגות, החזיר את הטלפון לכיס ופנה להביט בי. "באמת היית צריכה להישאר בבית טאלי, רמונה." קולו היה עדין יותר עכשיו והביע מעט אהדה. שנאתי את זה. "המעבר אחרי ההחלפה היה קל יותר עם מעט חומרי הרדמה."

"מעבר למה?" שאלתי בצרידות. חששתי מפני התשובה אבל ידעתי שעליי להיות מוכנה. "מה יקרה לי?" שום דבר חיובי לא עמד לקרות.

אבא סובב את ראשו אליי וזקר גבה, כאילו לא האמין שאני שואלת אותו שאלה מטופשת כל כך. ואולי היא באמת הייתה מטופשת, אבל אני נאחזתי בכל כוחי בהכחשה, כי השלמה עם המציאות הדפוקה הזאת לא הייתה בגדר אפשרות.

"אני פשוט רוצה את סקץ'," התייפחתי ועטפתי את גופי בזרועותיי בתנועה מגוננת. "בבקשה. פשוט תחזיר אותי לסקץ'."

"לא יקרה."

"בבקשה —"

"אל תתחנני לחזור אליו," הוא אמר בכעס. "זה לא ישנה שום דבר."

עינינו נפגשו ולראשונה בחיי, ראיתי את זה באמת. את הריחוק. את היעדר הרגש והאהבה. את השקר הנהדר שלימדו אותי להאמין בו כל חיי. ובן רגע, חיים גדושים זיכרונות מודחקים הפציצו אותי.

החדר היה חשוך ורווי מתח. גופי התנודד. התקשיתי לעמוד על רגליי לנוכח האימה שהתרחשה מול עיניי.

"אתה עושה טעות איומה," גרסה צעירה בהרבה של מר קפלדי הזהירה בקול שקט ונוקב. "כל שערי הגיהינום ייפתחו. אתה תפתח במלחמה שלא תוכל לנצח בה, קאל."

"אני כבר במלחמה," אמר לו אבא, ואז הצמיד את מוט הליבון הרותח אל האגן של הילד הקטן.

"לא!" הגרסה בת השלוש שלי זעקה ועיניי ננעצו בילד תכול העיניים שאבי התעלל בו בצורה איומה. "אבא, תפסיק להכאיב לו! אבא, בבקשה, הוא חבר שלי —"

"לא!" התייפחתי אל תוך ידיי ומוחי המשיך להתל בי. "לא, אלוהים, לא!"

"עכשיו את מבינה," אמר אבא. "סוף־סוף."

"הילד מאחורי הדלת," אמרתי בקול חנוק ורעדתי עד שבקושי הצלחתי לנשום. "זה לא היה סתם חלום." בעיניים דומעות הבטתי באבי. "זה היה אמיתי, נכון?"

"כן."

מילה אחת, הודאה קטנה בַאמת, וכל עולמי חרב עליי.

"אלוהים, אבא," נשנקתי והמכונית נעצרה באחת. "הייתי שם, נכון? וראיתי... אוי אלוהים, ראיתי הכול —"

"אין לנו זמן לזה," הוא התעצבן ולחץ על כפתור כדי לשחרר את נעילת המכונית. "יש לנו עניינים לטפל בהם."

"הוא היה אמיתי," חזרתי ומוחי הסתחרר. "הצלקת." נברתי במוחי בתחושת הלם וניסיתי נואשות לחבר את חלקי הפאזל שידעתי שנמצאים בראשי. "צורת האות טי על עצם האגן שלו. זה סימן של כוויה, לא כתם לידה —"

הדלת נפתחה וגרמה למילותיי לדעוך. עמדנו מול מה שנראה כמו צבא קטן של גברים. "האונייה ממתינה, אדוני," הודיע אחד הגברים. "הבאת את הנער?"

"עוד יותר טוב," השיב אבי ויצא מהמכונית. "הבאתי את הנערה."

"סקץ'," לחשתי בקהות חושים מוחלטת. "זה לא היה חלום. אני לא משתגעת. הילד מאחורי הדלת היה סקץ'!"

"לא, רמונה." במבט מנוכר על פניו, אבי הסתובב לענות על הלהג הקדחתני שלי. וכשעשה זאת, הוא גרם לעולמי להיחרב סביבי. כי אבא שלי, האיש שגידל אותי, אמר אז את השם שישנה את עולמי לנצח. "הילד היה ג'ייקוב טורטו."

 

 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

מקום שכולו חרטה – כרכים ג' + ד' קלואי וולש

פרולוג

הרבה אחרי שהקליע חדר לבשרי, עיניים בצבע ויסקי המשיכו להופיע מעבר להישג ידי.

בתוך ריקנות האַין, רק פרצוף אחד המשיך לארח לי לחברה.

רומי.

ובכל זאת, לא הצלחתי להיחלץ מתוך החשכה.

לא הצלחתי להגיע אליה.

המילים המהפנטות בכנותן של השיר "Back to You" של סלינה גומז התנגנו שוב ושוב במוחי, ללא הרף. ידעתי שיש סיבה לכך שהמוח שלי התעקש על השיר המסוים הזה.

כיתה י"א.

נשף החורף.

רומי הייתה הדייט של אחי באותו ערב. אבל למשך שיר אחד, ריקוד בן שלוש דקות, היא הייתה שלי.

באותו רגע, הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן.

אולי זה בדיוק מה שקרה הפעם.

1

רומי

"אתה עושה טעות איומה. אם תלחץ על ההדק כל שערי הגיהינום ייפתחו. אתה תפתח במלחמה שלא תוכל לנצח בה, קאל."

תחושה של דז'ה־וו הציפה אותי. מילותיו של מר קפלדי פרטו על חלק מסוים בתת ההכרה שלי.

שמעתי את המילים האלה בעבר.

בחלום?

בסיוט?

לא ידעתי בוודאות.

אבל זה היה שונה.

זו הייתה המציאות.

אני כבר במלחמה, דקלמתי את המילים בראשי רגעים לפני שאבי אמר אותן בקול רם.

"אני כבר במלחמה," נהם אבא שלי.

ואז הוא לחץ על ההדק.

הירייה הדהדה בקול רם וצורמני והשאירה חור בחזה שלו שהרגשתי ישירות בחזה שלי.

צפיתי בדם אוזל מגופו ובו בזמן, הרגשתי את החיים מתפוגגים מגופי. באותו רגע ממש הבנתי שליבי אכן פועם רק עבור סקץ' קפלדי.

הוא עמד למות.

וגם אני.

אולי זה היה לטובה.

המוות יגן עלינו.

החיים היו מסוכנים מדי.

העולם שבו חיינו היה גדוש באימה ובגידה.

צפיתי בַטירוף כמשותקת, כאילו אני מנותקת מהמציאות. ריחפתי מעל גופי. נשמתי התרוממה בלא רוח חיים מעל סקץ' שדימם על רצפת החדר במלון ואביו לצידו, בשעה שאבי הרחיק אותי מההתרחשות.

האם קפאתי בגלל ההלם שאחז בי בעקבות מה שהייתי עדה לו, או בגלל האלכוהול שהמשיך לזרום בעורקיי?

אם את אוהבת אותו, למה את עוזבת אותו? הדהד קול עיקש שוב ושוב בתוך ראשי. תשיבי מלחמה, רומי!

זה קורה, רומי, קולו של כריס פילח את מחשבותיי, גדוש חרטה וצער. אמרתי לך שהם רודפים אחרייך. אמרתי לך לברוח. עכשיו כבר מאוחר מדי...

"אני מצטער שהגענו למצב הזה," אמר אבא שלי בקול הכי פחות כן ששמעתי אי פעם ודחף בגסות את גופי ההיסטרי למושב האחורי של ההאמר הממתין. "אבל זה תמיד היה אמור להסתיים ככה, רמונה."

"אלוהים!" למשמע שמי חזרתי למציאות וניסיתי להגיע אל הדלת הנגדית. הייתי נואשת לחזור לסקץ'. "אתה י...ירית בו!" צרחתי ומשכתי לשווא בידית הדלת הנעולה. "סקץ'! סקץ', תחזיק מעמד! אני באה! תתרחק ממני —"

המילים שלי נקטעו כשאבא גרר אותי מהדלת. שרטתי ודחפתי את ידיו בניסיון כושל להשתחרר מהסכנה שהסתתרה מתחת לפני השטח של האיש שגידל אותי.

"תירגעי, כריס רגשן מכדי לאפשר לבחור למות," אבא לפת את צווארי. "חמלה מחורבנת," הוסיף ברגזנות. "הוא היה אמור למות לפני שנים." הוא דחף אותי על מושבי העור ונבח פקודות לנהג. הוא נקב בכתובת שהייתה מוכרת לי במעורפל ואז שב להביט בי. "אין לך שום מושג כמה הבחור הזה מסוכן למשפחה שלנו." קולו היה שטוף ארס ועיניו קרות כקרח. המכונית שבה נלכדתי החלה לנסוע והרחיקה אותי מהאדם היחיד שהייתי בטוחה לגביו בעולם הדפוק הזה. "אין לך מושג מי הוא באמת." הוא הרפה את אחיזתו מצווארי וסידר את עניבת המשי שלו. "אבל את עוד מעט תגלי."

"על מה אתה מדבר?" אמרתי בקול חנוק ובלב הולם. רעדתי מכף רגל ועד ראש ונאבקתי בכל הכוח בפחד ובבהלה שאיימו לכלות אותי. "הבחור הזה לא עשה לך שום דבר רע, אבא, ואתה ירית בו!"

"לא?" שאג אבא בתגובה ותפס שוב בצווארי. "תתעוררי כבר, רמונה!"

"אני ערה!" צרחתי, "וסקץ' חף מפשע!"

פתאום חלחל אל מחשבותיי זיכרון משיחה שניהלתי עם כריס.

"כריס, אנחנו צריכים להתקשר להורים שלנו."

"לא! אל תתקשרי אליהם."

"למה? למה לא?"

"כי אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם."

"אוי אלוהים," התנשמתי בבהלה וההבנה נחתה עליי בעוצמה אדירה. "כריס אמר לסמוך על סקץ' ופרסלי, אבל לא עליהם," חזרתי. "הוא בעצם התכוון אליכם!"

"מה בקשר אלינו?" שאל אבא. "מה איתנו?"

"אתם לא אמינים," נשפתי ברטט. "אני לא יכולה לסמוך עליכם."

"לא?" לגלג ושפתיו התעקלו מעלה בלעג אכזרי. "את לא יכולה לסמוך על האיש שגידל אותך?"

"לא." נענעתי את ראשי. "אני לא יכולה." הכול נראה הגיוני עכשיו. מילות האזהרה של כריס. החלומות שלא הפסיקו לרדוף אותי. הזיכרונות הדהויים מחיים אחרים שסירבו להיעלם.

"לא נראה לך מוזר שההורים שלנו בחרו לגדל אותנו באמצע שום מקום? זאת אומרת, בחייך, רומי, האבות שלנו הם אנשים חשובים. הם מצליחים ועשירים מעבר לחלומות הכי פרועים שיש. יש להם עסקים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, אז למה הם גרים בעיירה שלא התקדמה משנות השבעים? למה לא לגור בלייק צ'רלס או בכל עיר אחרת? למה בפוקטפול, רומי?"

"שום דבר בפוקטפול הוא לא כפי שהוא נראה לעין," משכתי באפי, עטפתי את אצבעותיו באצבעותיי וסילקתי את ידו מצווארי. התרחקתי אל הקצה האחר של המושב בניסיון עלוב להתגונן. הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת לנשום. הכאב בתוכי הצמית אותי. "הכול סיפור כיסוי." בהלה אחזה בי בציפורניה האכזריות, והכריחה אותי לשחזר ולהיזכר בכל נורה אדומה שהדחקתי במאמץ לירכתי מוחי.

"את תרוצי הביתה לאבא ותשכחי מכל מה שאת חושבת שראית הערב, תשכחי מכל מה שאת חושבת ששמעת. את תחני את התחת הקטן והחמוד שלך באחוזה של אבא ותישארי שם. הבנת את זה, נסיכה?"

"הוא בוכה?" שאל סקץ'. "גם את עדיין שומעת את זה?"

"בחלום? הרצפה לא זזה. היינו על סירה."

"לא עזבתי אותך, רומי! מנעתי ממך לעזוב אותי".

"אבא שלך לא רצה אותי בסיפור."

"היא יודעת על ההחלפה."

איזו החלפה?

ההחלפה.

תחשבי, רומי!

"אסור לך להישאר בפוקטפול אחרי יום הולדת שמונה־עשרה."

"הם רודפים אחרייך."

הילד.

הילד.

הילד.

"הם רודפים אחרי שניכם."

"אתה הרגת את כריס!" האדשמתי והתנשמתי בכבדות ובמהירות.

"ניסית להרוג את סקץ'! וקטוצ'י —" הצטמררתי מהזיכרונות המייסרים שלא יכולתי עוד להדחיק, נענעתי את הראש והכרחתי את עצמי להמשיך, "הוא עובד אצלך." בלעתי עוד גוש בגרוני ואמרתי בקול חנוק, "אתה הזמנת את ההתנקשות, נכון? את שתי ההתנקשויות! האנשים האלה שירו בדיינר? הם אותם אנשים שהורית להם להרוג את כריס — לשחק בו כמו חתול שצד את הטרף שלו ומחסל אותו." צמצמתי את עיניי והאשמתי, "אתה הבוס, נכון?"

"כדאי שתשמרי את האנרגיה שלך —"

"נו כבר, פאקינג תודה בזה!" צרחתי אליו וגופי רעד באימה. "אתה הזמנת את הרצח של כריס!" קולי גבר והמציאות איימה לפרק אותי. "גם אני הייתי אמורה למות?"

"כריס זכר יותר מדי," ענה בפשטות, כאילו אמר לי מה השעה. "את, לעומת זאת, לא זכרת כלום. רק אחד מכם היווה איום."

"אז הרגת אותו?"

אבא התנער מהשאלה שלי. "טיפלתי בבעיה."

"בזה שהרגת אותו?" זעקתי בצרידות.

"בזה שסילקתי את האיום," אמר בכעס וידיו נקפצו לאגרופים בצידי גופו. "כריס היה מעמסה. הוא היה חטטן בלתי נלאה וחכם במידה שרק הזיקה לו. הוא הביא למותו. אם לא היה דוחף את האף שלו לעניינים שלי, הבחור עוד היה בחיים. אבל הוא דחף את האף שלו למקומות שלא היו קשורים אליו."

"איך יכולת לעשות דבר כזה?"

"תתעוררי, מטומטמת קטנה," התעצבן ונימת קולו הפכה זועמת. "לשם שינוי, תורידי את המשקפיים הוורודים מהעיניים ותסתכלי מה קורה סביבך."

"אני לא —"

"מי את חושבת שאני?" שאל. "מי את חושבת שאת?" עיניו הקדירו בתסכול. "את באמת כזאת אטומה?"

"אתה רוצח," התזתי ודמעות זלגו על לחיי. כאב. יותר כאב משהרגשתי אי פעם הלם בליבי. "אתה רצחת את כריס."

"אוי, בשם אלוהים. לא רציתי שהבחור ימות," ענה בקוצר רוח. "הוא היה כמו בן בשבילי. אבל הוא לא הפסיק לחטט." הוא נאנח והוסיף, "בעולם שלנו סקרנות יכולה לעלות לך בחייך."

"בעולם שלנו?" פערתי פה באימה. "יש רק עולם אחד, אבא, ובפעם האחרונה שבדקתי, רצח נחשב בו למעשה לא חוקי!"

"את כזאת ילדה קטנה," אמר בצקצוק. "אני מאשים את עצמי בתמימות שלך. אולי גוננתי עלייך מהעסק יותר מדי."

"מי אתה?" משכתי באפי ונענעתי בראשי. לא הייתי מוכנה להכיר בטירוף הזה. השתוקקתי להרגעה שידעתי עמוק בליבי שלא אמצא לעולם. הושטתי יד אל לחיו ואז מיהרתי להסיג אותה. עיניים שפעם נראו אוהבות ולבביות נראו כעת חלולות ואכזריות. הן נעצו בי מבט חודר.

"האיש שאני קוראת לו אבא הוא לא —" הצבעתי בשיברון לב על הזר שישב מולי ועטה את פניו של אבי. "המפלצת הזאת."

"אז אולי את לא מכירה את אבא שלך כמו שנדמה לך," השיב ומורת רוח הבהבה בעיניו. "אני איש רב עוצמה, רמונה. ברור שהיית יודעת את זה אם היית פוקחת את העיניים מתישהו בשמונה־עשרה השנים האחרונות."

"רב עוצמה או מסוכן?" התרסתי בטיפשות.

"אחד יכול להתקיים בלי השני?" ענה בקול חף מרגש.

"מר קפלדי יודע מה עשית לבן שלו?" שאלתי ומשכתי באפי מבעד לדמעות. "גם הוא היה מעורב בעניין?"

אבא שלח אליי מבט של את חושבת שאני סתום? "ברור שלא," הוא נהם. "כריס היה היורש שלו. הוא היה יקר לו כמו שאת יקרה לי."

"אני יקרה לך רק כי אתה צריך ממני משהו," זעקתי ולחיי בערו בדמעות לוהטות. "לא רצית שאמות כשנפלתי מהעץ כי היית צריך אותי חיה." ידעתי שאני צודקת. הכול התחבר לי בראש, אבל חלקים מהותיים עדיין היו חסרים. עד כמה שניסיתי, עדיין לא הצלחתי לראות את התמונה המלאה. פחדתי להתמודד איתה, אבל ידעתי שאני מוכרחה. משהו רע מאוד התרחש כאן, ואבא שלי משך בחוטים. "תודה בזה. הוקל לך שאני בסדר לא כי אתה אוהב אותי אלא כי אתה צריך אותי למשהו!"

"את רוצה לדעת הכול?" שאל ונעץ בי מבט משונה. "את לא תאהבי את מה שתשמעי."

רציתי? בחיי, לא ידעתי. בלעתי את הרוק והכרחתי את עצמי להיות אמיצה. "פשוט תגיד לי."

"אני באמת איש רב עוצמה, רמונה. רוב האנשים חולמים להגיע לאלפית מהעושר שלי." הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והקיש על המסך. הוא דיבר ונימת קולו תאמה את ההבעה החפה מרגש על פניו. "אבל רוב העושר שלי נצבר במה שרבים היו מכנים פעילות מפוקפקת."

"איזו מין פעילות?" העזתי לשאול וליבי הלם בפראות בחזי.

"מכל סוג שאת יכולה להעלות בדעתך ויותר," הוא השיב בצינה. כשהלסת שלי נשארה פעורה מרוב הלם, אבא נענע את ראשו בהשלמה. "את לא מאוד חדת אבחנה? נכון, אפונית?"

"אל תקרא לי ככה," נשנקתי ושוב משכתי בידית הדלת הנעולה, לשווא. "אתה לא יכול לרצוח את כריס, לירות בסקץ', לחטוף אותי, להכריז שאתה פושע ואז לקרוא לי אפונית." משכתי באפי וסילקתי במצמוץ את הדמעות. אצבעותיי חיפשו לשווא מוצא מהעולם הזה שידעתי בליבי שאינו קיים. "שחרר אותי, אבא. בבקשה. בבקשה תן לי לצאת מהמכונית."

"אני לא יכול, רמונה," ענה בנחת.

"למה לא?" זעקתי בפראות. "למה אתה לא יכול לאפשר לי לעזוב? אני לא אספר לאף אחד מה עשית. אני פשוט... פשוט תשחרר אותי, אבא!"

"לפני הרבה זמן, מישהו לקח משהו שהיה חשוב לי מאוד," אבי הכריז ונשמע שונה לגמרי מהאיש שגידל אותי. "משהו שהיה יקר לי מאוד. ואת, אפונית קטנה שלי, המפתח הנחוץ כדי להחזיר אותו." צחוק קל בקע ממנו. "למה לדעתך השארתי אותך בחיים כל השנים? ועוד בת, לא פחות."

"איך אתה אומר דבר כזה?" התכווצתי כי דבריו פצעו אותי עמוק. "אני הבת שלך."

"בדיוק," הסכים ביובש. "את הבת שלי, ובתור הבת שלי, יש לך חובה כלפי המשפחה שלך."

"ההחלפה," התנשמתי. עשיתי אחד ועוד אחד ויצא לי שתיים גדול להחריד.

"ההחלפה," הנהן.

"אני חלק מההחלפה."

"לא," השיב. "את ההחלפה."

"אלוהים אדירים." כל החיים שלי היו רצף של שקרים. הייתי בסכנה. הייתי מוכרחה לצאת מכאן ולברוח ממנו. אלוהים. "תיקח אותי חזרה אליו." קולי נשבר והכאב שלי נשפך החוצה. "בבקשה, אבא, פשוט תיקח אותי חזרה אל —"

"הולדן," אבא השלים בלעג. "עם קצת מזל, הוא כבר מת. אם לא עכשיו, אז בקרוב."

"לא," זעקתי בצרידות ונענעתי את הראש בתוקף. המכונית שנסענו בה האיצה. "אל תגיד את זה. בבקשה אל תגיד את זה —"

"מספיק עם היללות, רמונה," אבא נבח. "זה לא ישנה שום דבר. ככה זה. ככה זה מוכרח להיות."

נשימתי נעתקה בגרוני. "בבקשה אל תחליף אותי, אבא."

אבא נאנח בהסתייגות, החזיר את הטלפון לכיס ופנה להביט בי. "באמת היית צריכה להישאר בבית טאלי, רמונה." קולו היה עדין יותר עכשיו והביע מעט אהדה. שנאתי את זה. "המעבר אחרי ההחלפה היה קל יותר עם מעט חומרי הרדמה."

"מעבר למה?" שאלתי בצרידות. חששתי מפני התשובה אבל ידעתי שעליי להיות מוכנה. "מה יקרה לי?" שום דבר חיובי לא עמד לקרות.

אבא סובב את ראשו אליי וזקר גבה, כאילו לא האמין שאני שואלת אותו שאלה מטופשת כל כך. ואולי היא באמת הייתה מטופשת, אבל אני נאחזתי בכל כוחי בהכחשה, כי השלמה עם המציאות הדפוקה הזאת לא הייתה בגדר אפשרות.

"אני פשוט רוצה את סקץ'," התייפחתי ועטפתי את גופי בזרועותיי בתנועה מגוננת. "בבקשה. פשוט תחזיר אותי לסקץ'."

"לא יקרה."

"בבקשה —"

"אל תתחנני לחזור אליו," הוא אמר בכעס. "זה לא ישנה שום דבר."

עינינו נפגשו ולראשונה בחיי, ראיתי את זה באמת. את הריחוק. את היעדר הרגש והאהבה. את השקר הנהדר שלימדו אותי להאמין בו כל חיי. ובן רגע, חיים גדושים זיכרונות מודחקים הפציצו אותי.

החדר היה חשוך ורווי מתח. גופי התנודד. התקשיתי לעמוד על רגליי לנוכח האימה שהתרחשה מול עיניי.

"אתה עושה טעות איומה," גרסה צעירה בהרבה של מר קפלדי הזהירה בקול שקט ונוקב. "כל שערי הגיהינום ייפתחו. אתה תפתח במלחמה שלא תוכל לנצח בה, קאל."

"אני כבר במלחמה," אמר לו אבא, ואז הצמיד את מוט הליבון הרותח אל האגן של הילד הקטן.

"לא!" הגרסה בת השלוש שלי זעקה ועיניי ננעצו בילד תכול העיניים שאבי התעלל בו בצורה איומה. "אבא, תפסיק להכאיב לו! אבא, בבקשה, הוא חבר שלי —"

"לא!" התייפחתי אל תוך ידיי ומוחי המשיך להתל בי. "לא, אלוהים, לא!"

"עכשיו את מבינה," אמר אבא. "סוף־סוף."

"הילד מאחורי הדלת," אמרתי בקול חנוק ורעדתי עד שבקושי הצלחתי לנשום. "זה לא היה סתם חלום." בעיניים דומעות הבטתי באבי. "זה היה אמיתי, נכון?"

"כן."

מילה אחת, הודאה קטנה בַאמת, וכל עולמי חרב עליי.

"אלוהים, אבא," נשנקתי והמכונית נעצרה באחת. "הייתי שם, נכון? וראיתי... אוי אלוהים, ראיתי הכול —"

"אין לנו זמן לזה," הוא התעצבן ולחץ על כפתור כדי לשחרר את נעילת המכונית. "יש לנו עניינים לטפל בהם."

"הוא היה אמיתי," חזרתי ומוחי הסתחרר. "הצלקת." נברתי במוחי בתחושת הלם וניסיתי נואשות לחבר את חלקי הפאזל שידעתי שנמצאים בראשי. "צורת האות טי על עצם האגן שלו. זה סימן של כוויה, לא כתם לידה —"

הדלת נפתחה וגרמה למילותיי לדעוך. עמדנו מול מה שנראה כמו צבא קטן של גברים. "האונייה ממתינה, אדוני," הודיע אחד הגברים. "הבאת את הנער?"

"עוד יותר טוב," השיב אבי ויצא מהמכונית. "הבאתי את הנערה."

"סקץ'," לחשתי בקהות חושים מוחלטת. "זה לא היה חלום. אני לא משתגעת. הילד מאחורי הדלת היה סקץ'!"

"לא, רמונה." במבט מנוכר על פניו, אבי הסתובב לענות על הלהג הקדחתני שלי. וכשעשה זאת, הוא גרם לעולמי להיחרב סביבי. כי אבא שלי, האיש שגידל אותי, אמר אז את השם שישנה את עולמי לנצח. "הילד היה ג'ייקוב טורטו."