מעבר חיי

"זהו דורית, זה סופי! מנחם הבוס שלי אמר שהמפעל פשט את הרגל ושאין לנו סיכוי להציל את המצב."
"אז מה נעשה יאיר? זה אומר שניאלץ לעבור דירה?"
"נו באמת, דורית, זה לא ברור לך? במקום שהפרנסה — שם גם אנחנו."
"לצערי אתה צודק," אמרה אימא ויצאה מהמטבח בראש מורכן. ישבתי בחדרי וניסיתי להתרכז בספר שקראתי, אך לשווא. השיחות של אבא ואימא מדאיגות אותי בזמן האחרון. מבין השורות, אני מבין שהמפעל שאבא עובד בו כמהנדס עומד להיסגר, וזה אומר שאנו ניוותר ללא פרנסה. 
אימא נכנסה למיטתה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה בקול שקט, "מה קרה? הכול בסדר?" אימא נאנחה וסיפרה לי את אשר אבא אמר לה. הרגשתי שהיא מאוכזבת מאוד. "נמשיך לשוחח בבוקר, טוב חמוד? אני עייפה." היה נראה שאין לה חשק לדבר על הנושא. 
הנהנתי לאות הסכמה. אימא נשקה למצחי לברכת לילה טוב. 
למוחרת הגיע אבי בשעות אחר הצוהריים הביתה. הוריי ניהלו את אותו הדיאלוג שניהלו אמש, אך הפעם הם הזמינו גם אותי לשיחה.
"תראה דוד, אנו נאלצים לעבור דירה עקב סגירת המפעל שבו אני עובד ופתיחתו במקום אחר, זה המצב. אנו נאלצים לעבור דירה כדי שנהיה יותר קרובים למיקום המשרד, וכדי שנוכל להתפרנס כראוי."
ראיתי שעיניו של אבי נוצצות, אך לא משמחה, אלא מעצב. היו לו דמעות בעיניים. 
רציתי להראות להוריי שאני רגוע, היות שאבא היה עצוב מאוד ואימא יחד איתו. "טוב, קורה, אז מה הלחץ? נסתדר, לאיזה רחוב עוברים?" פלטתי באופטימיות רבה.
"רחוב?" גיחך לפתע אבי, "אנו עוברים לעיר אחרת חמוד."
"עיר?" חזרתי בשאלה, כשדמעות חונקות את גרוני ועומדות לפרוץ החוצה. האופטימיות שהרגשתי נעלמה כלא הייתה. 
"כן, עיר," ענה אבא, "אנחנו עוברים לעיר חיפה."
"חיפה?" שאלתי בתדהמה, "לא שמעתי עליה הרבה, אבל השם שלה די מוצא חן בעיני חיפה = חי פה, שם יפה." אמרתי זאת אך ורק כדי לעודד ולהרים את המורל של הוריי. ליבי הלם בחוזקה, אבל לא רציתי להראות זאת, גם ככה היה קשה להם מאוד. 
עברו להם חודשיים טעונים בביתנו, עד אותו היום שבו משאית ההובלה עצרה בחריקת בלמים מתחת לביתנו, ביום המעבר. הגיע היום שלו ייחלנו כולנו, או שלא. 
מהמשאית יצאו חמישה גברים חסונים — הסבלים, אלו אשר יעמיסו לנגד עינינו את חפצינו. הם התחילו להעמיס ארגזים על המשאית. 
אימא התרוצצה בבית כדי לבדוק שהכול ארוז, ואבא הדריך את הסבלים. רק אני נותרתי באמצע הסלון והסתכלתי סביבי בכאב לב.
"זהו, אני עוזב את הבית, את העיר ואת החברים שאיתם גדלתי," חשבתי בליבי בעצב, ואף אמרתי, כדי לתת תוקף לדברים, ודמעות הציפו מיידית את עיניי.
"כולם לעלות לרכב, אנחנו נוסעים," קול חזק הקפיץ אותי.
"רגע! חכו!" נשמע קולו של נועם, חברי הטוב ביותר, "רגע! באתי להיפרד סופית, ויש לי כמה מכתבים וגם דיסק לתת לך, דוד!"
חיבקתי את נועם חזק. "באת במיוחד כל הדרך מהבית שלך, רק כדי לתת לי דיסק?" אמרתי לו בהתרגשות רבה, כשגרוני חנוק והדמעות מציפות אותו. ידעתי כי ייתכן שזוהי הפעם האחרונה שבה אזכה לראותו.
נועם השפיל מבט ואמר, "לא הצלחתי לישון בלילה, אבל בשבת הראשונה אחרי שהבית מוכן אני אצלכם ב"ה, אם זה בסדר מבחינתך!"
"זה יותר מבסדר מבחינתי, חברי הטוב!" חיבקתי את נועם חזק. המחשבה על האפשרות כי ניפרד רק למשך זמן-מה עודדה אותי. הוא נתן לי את הקופסה שבה הונחו המכתבים והדיסק ונכנסתי לרכב. אבא התניע, ויצאנו לדרך. 
בדרך, אבא קרא את תפילת הדרך, ואני ואימא ענינו "אמן." בפעם הזו הרגשתי שזו לא רק תפילת הדרך לנסיעה, אלא לחיים שעתידים להיות לנו.
הנסיעה עברה די בשקט, אם כי מדי פעם בפעם צלצול הטלפון הנייד של אבי קטע את הדממה. נרדמתי, וכשפקחתי את עיניי ראיתי את הים. הנוף היה מדהים, הים היה רגוע והמון אנשים הסתובבו על החוף. 
"איפה אנחנו?"
"אוו, התעוררת, דוד! ישנת די הרבה זמן. אנחנו כבר בחיפה." 
"וואו, הנסיעה עברה מהר!"
"אמרתי לך שישנת הרבה זמן." 
אני והוריי צחקנו ביחד.
"הגענו?" שאלתי לאחר זמן-מה.
"תחנה אחרונה! הנה הבית שלך, צא לראות, דוד!" אמר אבי, והתרגשות מהולה בחשש נשמעה בקולו. 
יצאתי מהרכב ונכנסתי בכניסה פרטית לתוך חצר ענקית, עם דלת כניסה גדולה ויפה.
"נו, דוד, בוא לראות את החדר שלך!" שמעתי את אימי נלהבת.
נכנסתי בדלת ענקית, הבית היה גדול מאוד, יפה ומרווח, עם חלונות מרהיבים שמבעדם חדר אור שהאיר את הבית כולו. "זה החדר שלך!" אמרה אימי בהתרגשות, וניכר כי אף היא, כמו אבי, חוששת 
מתגובתי. 
נכנסתי וראיתי חדר מרווח עם חלון גדול שמשקיף לנוף מקסים של עצים ירוקים, ואז שמעתי את קולו של אבי קורא לי. הגעתי בהליכה מהירה אל החצר. "רוצה שנלך לעשות סיור בשכונה?"
"כן, אני אשמח!" עניתי בהתרגשות.
"אז בוא נלך." יצאנו מהשער. "אתה אוהב את הבית החדש ואת החדר שלך?"
"כן, אני אוהב מאוד, גם את החדר שלי וגם את הבית. החדר שלי יפה, גדול, מרווח, נקי — מושלם בעצם."
"אני שמח מאוד שאתה מרוצה. הדעה שלך הייתה חשובה מאוד עבורי במעבר הזה. חששתי מאוד שהיא תהיה שלילית, ואני ממש שמח שהיא חיובית."
לאחר חצי שעה של דיבורים, אני ואבי חזרנו הביתה. הסבלים כבר היו בשלבי סיום, ואימא סידרה את הבית בדקדוק, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים. 
לקראת הערב נשמעה דפיקה בדלת. מי זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, איננו מכירים כאן אדם, האם ייתכן שכבר התגעגעו ובאו לבקר? 
אימי פתחה את הדלת ובפתח עמדה אישה בסביבות גילה של אימי, מטפחת לראשה. 
"ברוכים הבאים! אני השכנה מהבניין הסמוך. הבאתי לכם עוגה חמה, ואם אתם צריכים משהו, בשמחה, אל תהססו לבוא אלינו. שמי אסתר."
אימי מאוד שמחה והודתה לה, ואסתר השכנה הלכה לביתה. 
"איזה יופי, זה כל כך מרגש שמישהו חושב עליך בלי שאתה מודע לקיומו."
רבע שעה לאחר מכן סיימו הסבלים להכניס את כל הארגזים לביתנו, ואימא כבר הספיקה לסדר את כל הבית. יצאתי לחצר והתיישבתי על הנדנדה.
מה אני עושה? איך אני מכיר כאן חברים חדשים? עזבתי חברים כל כך טובים. מעניין איך סניף בני עקיבא כאן, הציפו מחשבות רבות את ראשי. 
השעה הייתה מאוחרת, וניסיתי להיכנס למיטה ולישון, אבל לא הצלחתי להירדם כל הלילה. התהפכתי במיטה מצד לצד, עד שלבסוף, לאחר זמן רב, נרדמתי. 
בבוקר התעוררתי מוקדם והלכתי עם אבא אל בית הכנסת לתפילת שחרית. "דוד, אתה יודע שהיום אתה הולך לכיתה ח' בבית ספר כאן בשכונה, תתארגן מהר, שלא נאחר!"
התרגשתי מאוד, זה היה הרגע שממנו הכי חששתי, וגם הרגע שלו הכי ציפיתי. אכיר חברים. ייחלתי לכך שיקבלו אותי יפה.
אימא הסיעה אותי לבית הספר. כשהגענו ניהלנו אימי ואני שיחת היכרות קצרה עם המנהל, ולאחר מכן פגשתי את המחנכת, שמה היה אפרת והיא הייתה די נחמדה.