הוכחה לגן עדן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הוכחה לגן עדן
מכר
מאות
עותקים
הוכחה לגן עדן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הוכחה לגן עדן

3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נוירו כירורג וחוקר מוח מהארווארד, שהיה רוב חייו מדען ספקן ורציונלי.

    תקציר

    הוכחה לגן עדן, רב-המכר העולמי ומעורר המחלוקת של ד"ר אבן אלכסנדר, מסעיר מאז צאתו את קהילת הרפואה בארצות הברית ואת ציבור הקוראים בעולם. בספר מתאר אלכסנדר – נוירו כירורג וחוקר מוח מהארווארד, שהיה רוב חייו מדען ספקן ורציונלי – חוויה על-טבעית שעבר. ב-2008, בעקבות חיידק אלים ונדיר שפגע במוחו, הוא שקע בתרדמת עמוקה, ולמעשה חווה מוות מוחי, והרופאים לא האמינו שנותר לו סיכוי לשוב לחיים. אך לאחר שבעה ימים הוא התעורר, החלים וסיפר לבני משפחתו סיפור מדהים: הוא היה בעולם הבא, והחוויה שעבר היא-היא ההוכחה לכך שגם כאשר המוח לא פועל – חיי הנשמה לא מסתיימים.

     

    "חושך, אבל חושך נראה – כמו להיות שקוע בבוץ, אבל כזה שאפשר לראות בעדו". כך מתחיל המסע הבלתי-נתפס אל העולם הבא שעבר אלכסנדר, שלפני המקרה האמין כי אין שום קיום לאחר המוות. לדבריו, המראות המופלאים שנגלו לו כמעט בלתי-ניתנים לתיאור במילים, אך למרות זאת הוא זכר אותם לפרטי פרטים והצליח להעלותם על הכתב. העובדה שהוא חווה מראות, צלילים ומסרים רבי-משמעות, בשעה שהחלק האחראי להם במוח יצא לחלוטין מכלל פעולה, מוכיחה לדבריו – ובניגוד לכל מה שלמד וידע לפני כן – את קיומו של העולם הבא ונוגעת בסודות העמוקים ביותר של הקיום.

     

    הוכחה לגן עדן הוא ספר מהפכני שאי-אפשר להתעלם ממסקנותיו. הקריאה בו יכולה לשנות את האופן שבו כולנו תופסים את חיינו ואת עובדת המוות שלנו, דווקא משום שהוא נכתב על ידי מדען ורופא בעל שם, שנשען כל חייו על הוכחות ועל מחקרים מדעיים.

    פרק ראשון

    1

    הכאב

     

    לינצ'בֶּרג, וירג'יניה - 10 בנובמבר 2008

     

    עיני נפקחו באחת. בחושך שבחדר השינה שלנו, התמקדתי בזוהר האדום של השעון המעורר: 4:30 לפנות בוקר - שעה לפני שאני מתעורר בדרך כלל לנסיעה של שבעים דקות מביתנו בלינצ'ברג, וירג'יניה, אל המוסד לניתוחים ממוקדי אולטרה־סאונד בשארלוטסוויל, שם עבדתי. אשתי הולי עדיין ישנה שינה עמוקה לידי.

    שנתיים קודם לכן, ב־2006, אחרי כמעט עשרים שנה של עבודה כנוירוכירורג בבית חולים אוניברסיטאי בבוסטון רבתי, עברתי עם הולי ועם כל המשפחה שלנו אל וירג'יניה היילנדס. הולי ואני הכרנו ב־1977, שנתיים לאחר ששנינו סיימנו את הלימודים בקולג'. הולי עבדה על התואר השני שלה בלימודי אמנויות, ואני למדתי בבית הספר לרפואה. היא יצאה לכמה דייטים עם מי שהיה השותף שלי לחדר במעונות הקולג', ויק. יום אחד הוא הביא אותה להכיר אותי - כנראה כדי להתפאר קצת. כשהם קמו ללכת, אמרתי להולי שהיא מוזמנת לקפוץ לבקר מתי שתרצה, וציינתי שאינה צריכה להרגיש חובה להביא איתה את ויק.

    בדייט הראשון שלנו נסענו למסיבה בשארלוט, צפון קרוליינה, נסיעה של שעתיים וחצי במכונית לכל כיוון. להולי היתה דלקת גרון, וכך נאלצתי אני להוציא לפועל 99 אחוזים מהדיבורים בשני הכיוונים. זה היה קל. נישאנו ביוני 1980 בכנסייה האפיסקופלית סנט תומס בווינדזור, צפון קרוליינה, ומיד אחרי כן עברנו לגור בבית דירות שנקרא רויאל אוֹקס - אלוני מלכות - בדרהם, שם עבדתי כמתמחה בכירורגיה באוניברסיטת דְיוק. הדירה שלנו היתה רחוקה מלהיות מלכותית, ואני גם לא זוכר שראיתי שם עצי אלון כלשהם. היה לנו מעט מאוד כסף, אבל היינו כל כך עסוקים - וכל כך מאושרים מכך שאנחנו יחד - שזה לא הפריע לנו. אחת החופשות הראשונות שלנו היתה טיול מחנאות בחופי צפון קרוליינה. האביב הוא עונת היבחושים העוקצים בקרוליינות, והאוהל שלנו לא סיפק הגנה ראויה לשמה מפניהם. אבל בכל זאת בילינו נפלא. יום אחד אחר הצהריים, כששחיתי ליד חוף האי אוֹקרָקוֹק, מצאתי דרך לתפוס סרטנים כחולים שהתרוצצו לי בין הרגליים. לקחנו סל מלא סרטנים כאלה למוטל "פּוֹני איילנד", שם התאכסנו כמה ידידים, ואחר כך צלינו אותם בגריל. היה מהם די והותר לכולם. למרות כל הקיצוצים שעשינו בתקציב, מצאנו את עצמנו כעבור זמן לא רב סובלים ממחסור חמור בכסף. התארחנו אצל החברים הכי טובים שלנו ביל ופטי וילסון, ובגחמה של רגע החלטנו להתלוות אליהם לערב בינגו. ביל הלך כל יום חמישי מדי קיץ, במשך עשר שנים, ואף פעם לא זכה. זאת היתה הפעם הראשונה שהולי השתתפה במשחק בינגו. קִראו לזה מזל של מתחילים או התערבות אלוהית, אבל היא זכתה במאתיים דולר - סכום שבשבילנו היה כמו חמשת אלפים דולר. הכסף הזה האריך לנו את הטיול ועשה אותו רגוע הרבה יותר.

    קיבלתי את התואר שלי ברפואה ב־1980, בדיוק כשהולי קיבלה את התואר שלה והחלה את הקריירה שלה כאמנית וכמורה. את ניתוח הסולו הראשון שלי ביצעתי בדְיוק ב־1981. הילד הראשון שלנו, אֶבֶּן ה־4, נולד ב־1987 בבית החולים ליולדות פרינסס מרי בניו־קאסל־אפון־טיין שבצפון אנגליה, בזמן שעבדתי כעמית מחקר בתחום כלי הדם המוחיים. הבן הצעיר שלנו, בונד, נולד ב־1998 בבית החולים בריגהם אֶנד וימנ'ס בבוסטון.

    אהבתי את חמש־עשרה שנות עבודתי בבית הספר לרפואה בהרווארד ובבית החולים בריגהם אנד וימנ'ס. משפחתנו זכרה לטובה את השנים האלה בבוסטון רבתי. אבל ב־2005 הסכמנו הולי ואני שהגיע הזמן לחזור לדרום. רצינו להיות קרובים יותר למשפחות שלנו, ואני ראיתי בכך שעת כושר ליהנות מאוטונומיה רבה יותר מזו שהיתה לי בהרווארד. וכך, באביב 2006, התחלנו מחדש בלינצ'ברג, בווירג'יניה היילנדס. לא נדרש לנו זמן רב כדי לחזור ולהשתלב בחיים השלווים ששנינו נהנינו מהם כשגדלנו בדרום.

     

    לרגע פשוט שכבתי שם, כשאני מנסה במעורפל להתביית על מה שהעיר אותי. היום שלפנֵי - יום ראשון - היה יום שמש צח וצונן מעט, מזג אוויר קלאסי של סתיו בווירג'יניה. הולי, בונד (שהיה אז בן עשר) ואני הלכנו לברביקיו בביתו של שכן. בערב דיברנו בטלפון עם בננו אבּן ה־4 (שהיה אז בן עשרים), סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת דֶלאוור. הבעיה היחידה שהטרידה אותנו באותו יום היתה וירוס בדרכי הנשימה, שהולי, בונד ואני עדיין גררנו איתנו מהשבוע שעבר. הגב התחיל לכאוב לי ממש לפני ששכבתי לישון, והיה נדמה שטבילה מהירה באמבטיה הכניעה אותו. תהיתי אם התעוררתי כל כך מוקדם באותו בוקר מפני שהווירוס עדיין אורב בגופי.

    הסתובבתי קצת במיטה, וגל של כאב פילח אותי לאורך עמוד השדרה - כאב חזק בהרבה מזה של הערב הקודם. וירוס השפעת ללא ספק עדיין היה בשטח. ככל שהתעוררתי כן החמיר הכאב. כיוון שלא יכולתי להירדם שוב והיתה לי שעה להרוג עד תחילת יום העבודה, החלטתי על עוד אמבטיה חמה. ישבתי במיטה, הורדתי את הרגליים אל הרצפה וקמתי.

    הכאב קפץ מיד בעוד דרגה - פעימה עמומה ומייסרת שחדרה לעומק בבסיס עמוד השדרה שלי. השארתי את הולי ישנה ודישדשתי בזהירות אל המסדרון ואל חדר האמבטיה הראשי שבקומה העליונה.

    פתחתי את הברז ונכנסתי בזהירות לאמבט. הייתי די בטוח שהחום ישפר במשהו את המצב. טעות. כשהאמבט היה מלא למחצה, כבר ידעתי שזאת היתה שגיאה. הכאב לא רק החמיר, הוא היה עכשיו עז כל כך, שחששתי שאיאלץ לצעוק להולי שתבוא לעזור לי לצאת מהאמבטיה.

    כשחשבתי כמה מגוחך איראה במצב הזה, הושטתי את היד ותפסתי מגבת שהיתה תלויה מעלי. משכתי אותה אל קצה המתלה, במחשבה שכך יקטן הסיכוי שהמתלה ייתלש מהקיר בזמן שאיעזר במגבת התלויה עליו כדי להתרומם, והתרוממתי כך בעדינות.

    עוד טלטלה עזה של כאב עברה בי במורד הגב, והפעם בעוצמה שהשאירה אותי בלי אוויר. הדבר הזה לא היה שפעת, ממש לא. אבל מה עוד זה יכול להיות? לאחר שנחלצתי בקושי מהאמבט החלקלק ונכנסתי לחלוק הרחצה שלי, בד מגבת בצבע בורדו, גררתי את עצמי לאט בחזרה אל חדר השינה שלנו, וצנחתי שוב על המיטה. גופי היה לח שוב מזיעה קרה.

    הולי זזה והסתובבה.

    "מה קרה? מה השעה?"

    "אני לא יודע," אמרתי. "הגב שלי. יש לי כאבים רציניים."

    הולי החלה לעסות לי את הגב. להפתעתי זה שיפר מעט את הרגשתי. רופאים לא אוהבים להיות חולים. ואני לא שונה מהם. לרגע הייתי משוכנע שהכאב - ומה שגרם לו - יתחיל בסופו של דבר להיחלש. אבל ב־6:30 בבוקר, השעה שבדרך כלל יצאתי מהבית לעבודה, עדיין התייסרתי בכאבים קשים ולמעשה הייתי משותק.

    בונד נכנס לחדר השינה שלנו ב־7:30 מתוך סקרנות לדעת למה אני עדיין בבית.

    "מה קורה?"

    "אבא לא מרגיש טוב, חמוד," אמרה הולי.

    עדיין שכבתי במיטה כשראשי שעון על כר. בונד ניגש, הושיט את ידיו והתחיל לעסות לי בעדינות את הרקות.

    המגע שלו שילח אל תוך ראשי - כמו מכת ברק - את הכאב הנורא ביותר שחשתי עד עכשיו. צרחתי, ובונד שהופתע מהתגובה שלי קפץ לאחור.

    "זה בסדר," אמרה הולי לבונד, והיה ברור שזה לגמרי לא מה שהיא חושבת. "זה לא בגללך. לאבא יש כאב ראש נורא." אחר כך שמעתי אותה אומרת לעצמה, ואחר כך לי: "אני חושבת שאולי כדאי שנזמין אמבולנס."

    אם יש דבר אחד בעולם שרופאים שונאים אפילו יותר מלהיות חולים, זה להיות בחדר המיון בתור חולה. כבר ראיתי בדמיוני את הבית מתמלא בפרמדיקים, שמעתי את צרור השאלות הקבועות, ודמיינתי את הנסיעה לבית החולים, את הניירת... חשבתי שמתישהו אתחיל להרגיש יותר טוב ואתחרט שבכלל הזמנו אמבולנס.

    "לא, זה בסדר," אמרתי. "עכשיו זה גרוע, אבל זה ודאי ישתפר עוד מעט. כדאי שתעזרי לבונד להתכונן לצאת לבית הספר."

    "אבּן, אני באמת חושבת..."

    "אני אהיה בסדר," קטעתי את דבריה כשפני עדיין טמונות בכר. עדיין הייתי משותק מהכאב. "באמת, אל תתקשרי לתשע־אחת־אחת. אני לא חולה עד כדי כך. מה שיש לי הוא פשוט שריר תפוס בגב התחתון, וכאב ראש."

    הולי לא השתכנעה, אבל לקחה את בונד למטה, הכינה לו ארוחת בוקר ושלחה אותו לחברים שגרו בהמשך הרחוב, כדי שייסע איתם לבית הספר. כשבונד יצא מפתח דלת הכניסה, עלתה על דעתי המחשבה שאם זה משהו רציני, ואני אמנם אמצא את עצמי בבית חולים, אולי לא אראה אותו אחרי הלימודים באותו יום. אזרתי את כל הכוח שהיה לי וקירקרתי בקול, "שיהיה לך יום נעים בבית הספר, בונד."

    כשהולי עלתה שוב לבדוק מה איתי, כבר הייתי בדרך למצב של אובדן הכרה. במחשבה שאני מנמנם, היא הניחה לי לנוח וירדה למטה כדי להתקשר לכמה מעמיתי בתקווה לשמוע את דעתם על מה שקורה לי.

    שעתיים אחרי כן, כשחשבה שהניחה לי לנוח די זמן, היא חזרה שוב לבדוק מה איתי. כשפתחה את דלת חדר השינה שלנו היא ראתה אותי שוכב במיטה בדיוק כמו קודם, אבל במבט מקרוב ראתה שגופי אינו נינוח כמו שהיה לפני כן, אלא נוקשה כמו בול עץ. היא הדליקה את האור וראתה שאני מיטלטל בפראות. הלסת התחתונה שלי בלטה בתנוחה לא טבעית, ועיני היו פקוחות ומגולגלות לאחורי ראשי.

    "אבּן, תגיד משהו!" היא צעקה. כשלא עניתי היא התקשרה לתשע־אחת־אחת. תוך פחות מעשר דקות הגיע צוות הפרמדיקים, והם הכניסו אותי במהירות לאמבולנס, שֶיָעדוֹ היה חדר המיון של בית החולים הכללי בלינצ'ברג.

    אילו הייתי בהכרה, יכולתי להגיד להולי מה בדיוק עבר עלי שם, על המיטה, במהלך הרגעים המבהילים שעברו עליה בהמתנה לאמבולנס: התקף אפילפטי גדול ונרחב, שנגרם, ללא ספק, מהלם מוחי כלשהו, חמור ביותר.

    אבל לא יכולתי, כמובן, לעשות את זה.

    בשבעת הימים הבאים הייתי נוכח מבחינת הולי ושאר בני המשפחה בגופי בלבד. אני לא זוכר שום דבר שקרה בעולם הזה במשך אותו שבוע, והייתי צריך ללקט מאחרים את החלקים בסיפור שאירעו בזמן שהייתי מחוסר הכרה. תודעתי, רוחי - או איך שלא תרצו לקרוא לחלק המרכזי והאנושי שבי - נעלמו.

    נוירו כירורג וחוקר מוח מהארווארד, שהיה רוב חייו מדען ספקן ורציונלי.

    עוד על הספר

    הוכחה לגן עדן אבן אלכסנדר

    1

    הכאב

     

    לינצ'בֶּרג, וירג'יניה - 10 בנובמבר 2008

     

    עיני נפקחו באחת. בחושך שבחדר השינה שלנו, התמקדתי בזוהר האדום של השעון המעורר: 4:30 לפנות בוקר - שעה לפני שאני מתעורר בדרך כלל לנסיעה של שבעים דקות מביתנו בלינצ'ברג, וירג'יניה, אל המוסד לניתוחים ממוקדי אולטרה־סאונד בשארלוטסוויל, שם עבדתי. אשתי הולי עדיין ישנה שינה עמוקה לידי.

    שנתיים קודם לכן, ב־2006, אחרי כמעט עשרים שנה של עבודה כנוירוכירורג בבית חולים אוניברסיטאי בבוסטון רבתי, עברתי עם הולי ועם כל המשפחה שלנו אל וירג'יניה היילנדס. הולי ואני הכרנו ב־1977, שנתיים לאחר ששנינו סיימנו את הלימודים בקולג'. הולי עבדה על התואר השני שלה בלימודי אמנויות, ואני למדתי בבית הספר לרפואה. היא יצאה לכמה דייטים עם מי שהיה השותף שלי לחדר במעונות הקולג', ויק. יום אחד הוא הביא אותה להכיר אותי - כנראה כדי להתפאר קצת. כשהם קמו ללכת, אמרתי להולי שהיא מוזמנת לקפוץ לבקר מתי שתרצה, וציינתי שאינה צריכה להרגיש חובה להביא איתה את ויק.

    בדייט הראשון שלנו נסענו למסיבה בשארלוט, צפון קרוליינה, נסיעה של שעתיים וחצי במכונית לכל כיוון. להולי היתה דלקת גרון, וכך נאלצתי אני להוציא לפועל 99 אחוזים מהדיבורים בשני הכיוונים. זה היה קל. נישאנו ביוני 1980 בכנסייה האפיסקופלית סנט תומס בווינדזור, צפון קרוליינה, ומיד אחרי כן עברנו לגור בבית דירות שנקרא רויאל אוֹקס - אלוני מלכות - בדרהם, שם עבדתי כמתמחה בכירורגיה באוניברסיטת דְיוק. הדירה שלנו היתה רחוקה מלהיות מלכותית, ואני גם לא זוכר שראיתי שם עצי אלון כלשהם. היה לנו מעט מאוד כסף, אבל היינו כל כך עסוקים - וכל כך מאושרים מכך שאנחנו יחד - שזה לא הפריע לנו. אחת החופשות הראשונות שלנו היתה טיול מחנאות בחופי צפון קרוליינה. האביב הוא עונת היבחושים העוקצים בקרוליינות, והאוהל שלנו לא סיפק הגנה ראויה לשמה מפניהם. אבל בכל זאת בילינו נפלא. יום אחד אחר הצהריים, כששחיתי ליד חוף האי אוֹקרָקוֹק, מצאתי דרך לתפוס סרטנים כחולים שהתרוצצו לי בין הרגליים. לקחנו סל מלא סרטנים כאלה למוטל "פּוֹני איילנד", שם התאכסנו כמה ידידים, ואחר כך צלינו אותם בגריל. היה מהם די והותר לכולם. למרות כל הקיצוצים שעשינו בתקציב, מצאנו את עצמנו כעבור זמן לא רב סובלים ממחסור חמור בכסף. התארחנו אצל החברים הכי טובים שלנו ביל ופטי וילסון, ובגחמה של רגע החלטנו להתלוות אליהם לערב בינגו. ביל הלך כל יום חמישי מדי קיץ, במשך עשר שנים, ואף פעם לא זכה. זאת היתה הפעם הראשונה שהולי השתתפה במשחק בינגו. קִראו לזה מזל של מתחילים או התערבות אלוהית, אבל היא זכתה במאתיים דולר - סכום שבשבילנו היה כמו חמשת אלפים דולר. הכסף הזה האריך לנו את הטיול ועשה אותו רגוע הרבה יותר.

    קיבלתי את התואר שלי ברפואה ב־1980, בדיוק כשהולי קיבלה את התואר שלה והחלה את הקריירה שלה כאמנית וכמורה. את ניתוח הסולו הראשון שלי ביצעתי בדְיוק ב־1981. הילד הראשון שלנו, אֶבֶּן ה־4, נולד ב־1987 בבית החולים ליולדות פרינסס מרי בניו־קאסל־אפון־טיין שבצפון אנגליה, בזמן שעבדתי כעמית מחקר בתחום כלי הדם המוחיים. הבן הצעיר שלנו, בונד, נולד ב־1998 בבית החולים בריגהם אֶנד וימנ'ס בבוסטון.

    אהבתי את חמש־עשרה שנות עבודתי בבית הספר לרפואה בהרווארד ובבית החולים בריגהם אנד וימנ'ס. משפחתנו זכרה לטובה את השנים האלה בבוסטון רבתי. אבל ב־2005 הסכמנו הולי ואני שהגיע הזמן לחזור לדרום. רצינו להיות קרובים יותר למשפחות שלנו, ואני ראיתי בכך שעת כושר ליהנות מאוטונומיה רבה יותר מזו שהיתה לי בהרווארד. וכך, באביב 2006, התחלנו מחדש בלינצ'ברג, בווירג'יניה היילנדס. לא נדרש לנו זמן רב כדי לחזור ולהשתלב בחיים השלווים ששנינו נהנינו מהם כשגדלנו בדרום.

     

    לרגע פשוט שכבתי שם, כשאני מנסה במעורפל להתביית על מה שהעיר אותי. היום שלפנֵי - יום ראשון - היה יום שמש צח וצונן מעט, מזג אוויר קלאסי של סתיו בווירג'יניה. הולי, בונד (שהיה אז בן עשר) ואני הלכנו לברביקיו בביתו של שכן. בערב דיברנו בטלפון עם בננו אבּן ה־4 (שהיה אז בן עשרים), סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת דֶלאוור. הבעיה היחידה שהטרידה אותנו באותו יום היתה וירוס בדרכי הנשימה, שהולי, בונד ואני עדיין גררנו איתנו מהשבוע שעבר. הגב התחיל לכאוב לי ממש לפני ששכבתי לישון, והיה נדמה שטבילה מהירה באמבטיה הכניעה אותו. תהיתי אם התעוררתי כל כך מוקדם באותו בוקר מפני שהווירוס עדיין אורב בגופי.

    הסתובבתי קצת במיטה, וגל של כאב פילח אותי לאורך עמוד השדרה - כאב חזק בהרבה מזה של הערב הקודם. וירוס השפעת ללא ספק עדיין היה בשטח. ככל שהתעוררתי כן החמיר הכאב. כיוון שלא יכולתי להירדם שוב והיתה לי שעה להרוג עד תחילת יום העבודה, החלטתי על עוד אמבטיה חמה. ישבתי במיטה, הורדתי את הרגליים אל הרצפה וקמתי.

    הכאב קפץ מיד בעוד דרגה - פעימה עמומה ומייסרת שחדרה לעומק בבסיס עמוד השדרה שלי. השארתי את הולי ישנה ודישדשתי בזהירות אל המסדרון ואל חדר האמבטיה הראשי שבקומה העליונה.

    פתחתי את הברז ונכנסתי בזהירות לאמבט. הייתי די בטוח שהחום ישפר במשהו את המצב. טעות. כשהאמבט היה מלא למחצה, כבר ידעתי שזאת היתה שגיאה. הכאב לא רק החמיר, הוא היה עכשיו עז כל כך, שחששתי שאיאלץ לצעוק להולי שתבוא לעזור לי לצאת מהאמבטיה.

    כשחשבתי כמה מגוחך איראה במצב הזה, הושטתי את היד ותפסתי מגבת שהיתה תלויה מעלי. משכתי אותה אל קצה המתלה, במחשבה שכך יקטן הסיכוי שהמתלה ייתלש מהקיר בזמן שאיעזר במגבת התלויה עליו כדי להתרומם, והתרוממתי כך בעדינות.

    עוד טלטלה עזה של כאב עברה בי במורד הגב, והפעם בעוצמה שהשאירה אותי בלי אוויר. הדבר הזה לא היה שפעת, ממש לא. אבל מה עוד זה יכול להיות? לאחר שנחלצתי בקושי מהאמבט החלקלק ונכנסתי לחלוק הרחצה שלי, בד מגבת בצבע בורדו, גררתי את עצמי לאט בחזרה אל חדר השינה שלנו, וצנחתי שוב על המיטה. גופי היה לח שוב מזיעה קרה.

    הולי זזה והסתובבה.

    "מה קרה? מה השעה?"

    "אני לא יודע," אמרתי. "הגב שלי. יש לי כאבים רציניים."

    הולי החלה לעסות לי את הגב. להפתעתי זה שיפר מעט את הרגשתי. רופאים לא אוהבים להיות חולים. ואני לא שונה מהם. לרגע הייתי משוכנע שהכאב - ומה שגרם לו - יתחיל בסופו של דבר להיחלש. אבל ב־6:30 בבוקר, השעה שבדרך כלל יצאתי מהבית לעבודה, עדיין התייסרתי בכאבים קשים ולמעשה הייתי משותק.

    בונד נכנס לחדר השינה שלנו ב־7:30 מתוך סקרנות לדעת למה אני עדיין בבית.

    "מה קורה?"

    "אבא לא מרגיש טוב, חמוד," אמרה הולי.

    עדיין שכבתי במיטה כשראשי שעון על כר. בונד ניגש, הושיט את ידיו והתחיל לעסות לי בעדינות את הרקות.

    המגע שלו שילח אל תוך ראשי - כמו מכת ברק - את הכאב הנורא ביותר שחשתי עד עכשיו. צרחתי, ובונד שהופתע מהתגובה שלי קפץ לאחור.

    "זה בסדר," אמרה הולי לבונד, והיה ברור שזה לגמרי לא מה שהיא חושבת. "זה לא בגללך. לאבא יש כאב ראש נורא." אחר כך שמעתי אותה אומרת לעצמה, ואחר כך לי: "אני חושבת שאולי כדאי שנזמין אמבולנס."

    אם יש דבר אחד בעולם שרופאים שונאים אפילו יותר מלהיות חולים, זה להיות בחדר המיון בתור חולה. כבר ראיתי בדמיוני את הבית מתמלא בפרמדיקים, שמעתי את צרור השאלות הקבועות, ודמיינתי את הנסיעה לבית החולים, את הניירת... חשבתי שמתישהו אתחיל להרגיש יותר טוב ואתחרט שבכלל הזמנו אמבולנס.

    "לא, זה בסדר," אמרתי. "עכשיו זה גרוע, אבל זה ודאי ישתפר עוד מעט. כדאי שתעזרי לבונד להתכונן לצאת לבית הספר."

    "אבּן, אני באמת חושבת..."

    "אני אהיה בסדר," קטעתי את דבריה כשפני עדיין טמונות בכר. עדיין הייתי משותק מהכאב. "באמת, אל תתקשרי לתשע־אחת־אחת. אני לא חולה עד כדי כך. מה שיש לי הוא פשוט שריר תפוס בגב התחתון, וכאב ראש."

    הולי לא השתכנעה, אבל לקחה את בונד למטה, הכינה לו ארוחת בוקר ושלחה אותו לחברים שגרו בהמשך הרחוב, כדי שייסע איתם לבית הספר. כשבונד יצא מפתח דלת הכניסה, עלתה על דעתי המחשבה שאם זה משהו רציני, ואני אמנם אמצא את עצמי בבית חולים, אולי לא אראה אותו אחרי הלימודים באותו יום. אזרתי את כל הכוח שהיה לי וקירקרתי בקול, "שיהיה לך יום נעים בבית הספר, בונד."

    כשהולי עלתה שוב לבדוק מה איתי, כבר הייתי בדרך למצב של אובדן הכרה. במחשבה שאני מנמנם, היא הניחה לי לנוח וירדה למטה כדי להתקשר לכמה מעמיתי בתקווה לשמוע את דעתם על מה שקורה לי.

    שעתיים אחרי כן, כשחשבה שהניחה לי לנוח די זמן, היא חזרה שוב לבדוק מה איתי. כשפתחה את דלת חדר השינה שלנו היא ראתה אותי שוכב במיטה בדיוק כמו קודם, אבל במבט מקרוב ראתה שגופי אינו נינוח כמו שהיה לפני כן, אלא נוקשה כמו בול עץ. היא הדליקה את האור וראתה שאני מיטלטל בפראות. הלסת התחתונה שלי בלטה בתנוחה לא טבעית, ועיני היו פקוחות ומגולגלות לאחורי ראשי.

    "אבּן, תגיד משהו!" היא צעקה. כשלא עניתי היא התקשרה לתשע־אחת־אחת. תוך פחות מעשר דקות הגיע צוות הפרמדיקים, והם הכניסו אותי במהירות לאמבולנס, שֶיָעדוֹ היה חדר המיון של בית החולים הכללי בלינצ'ברג.

    אילו הייתי בהכרה, יכולתי להגיד להולי מה בדיוק עבר עלי שם, על המיטה, במהלך הרגעים המבהילים שעברו עליה בהמתנה לאמבולנס: התקף אפילפטי גדול ונרחב, שנגרם, ללא ספק, מהלם מוחי כלשהו, חמור ביותר.

    אבל לא יכולתי, כמובן, לעשות את זה.

    בשבעת הימים הבאים הייתי נוכח מבחינת הולי ושאר בני המשפחה בגופי בלבד. אני לא זוכר שום דבר שקרה בעולם הזה במשך אותו שבוע, והייתי צריך ללקט מאחרים את החלקים בסיפור שאירעו בזמן שהייתי מחוסר הכרה. תודעתי, רוחי - או איך שלא תרצו לקרוא לחלק המרכזי והאנושי שבי - נעלמו.