ישעיהו - כציפורים עפות

ישעיהו הנביא - משורר בחוצות ירושלים

בנימין לאו

השירה, הרוח, היא אופי מחשבתם של ישראל.

הנבואה היא שירה, והתורה כולה נקראת שירה, רוח, רוח הקודש.

בגלות נשתתקה שירתנו, תלינו כינורותינו (תהילים קל"ז, ב).

איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?

ונסתלקה רוח הקודש.

במקומה בא המחקר... הלימוד הפלפולי, הלימוד המסודר...

שוב, שוב אל השירה, אל הרוח, רוח הקודש.

זו היא הדרך בהתחדש נעורינו כקדם

(הרב דוד הכהן, הנזיר, תרפ"ג־1923)*

[*. מצוטט מתוך מאמרו של ד' שוורץ, "הדרך למעיין הנבואה", בתוך: א' צוריאלי, הִנָבֵּא בן אדם, ירושלים תשס"ז, עמ' 63.]

בירושלים הסתובב משורר אלוהי. מילותיו גבהו מעל ראשי האנשים החיים בעיר כלילת היופי. הימים היו ימי תפארתו של המלך עוזיהו, המופלא והמבטיח שבכל מלכי יהודה מאז שלמה המלך. העיר התחזקה והתעצמה בזחיחות הדעת ורק ישעיהו חצב במילותיו את מה שחש בלבו. עיניו שוטטו בו־זמנית על מגדלי העיר המתחדשים לבקרים ועל מראות השמים שליוו אותו בלילותיו. ככל שהתעצמה הממלכה כך הלכה וגברה סערת הנפש שלו, עד שלא יכול יותר לעצור בעדה.

אז פרצה הנבואה.

ישעיהו היה איש ספר ושירה. הוא פעל בחוג תלמידים ומילותיו התנגנו גבוהות משפתם המדוברת של בני אדם. אנשים ששמעו את נבואותיו לעגו ובזוּ לדבריו: "כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה" (פרק כ"ח, יא). האסתטיקה השזורה בכל פרקיו מניבה יופי כה מרהיב שאיש אינו רוצה לגעת בו. מביטים במילותיו, מוקסמים מההרמוניה כמו ביצירה יפהפייה במוזיאון. היציאה החוצה, אל עולם סואן ברעש ובניחוחות של שווקים ואינטריגות, פוגמת בשקט השורר בהיכלות השן. ובכל זאת - ישעיהו לא בחל נוכחות אקטיבית בתוך רחובות קריה. לעתים העז להעמיד עצמו כשחקן בתיאטרון רחוב על מנת למשוך את עינם של העוברים והשבים, ובעיקר את לבבם של מקבלי ההחלטות. הוא גייס את ילדיו כמוצגים להוכחת נבואותיו. הוא היה איש חי, עם משפחה וסביבה - אך כמעט תמיד פעל נגד הרוח.

ישעיהו נביא השלום

ישעיהו הנביא נתפס בעיני רבים כנביא השלום העולמי. סוג של אוטופיסט שמתעלה מעל גבולות הריאליה הפוליטית ומרחף בעולם של אידיאה הרמונית קוסמית. בתור נביא השלום הוא הפך לדמות המופתית ביותר מכל נביאי ישראל. כך, למשל, כתב איש מחנה השלום של מוצאי מלחמת ששת הימים, אריה (לובה) אליאב: "לשיא נבואות השלום של כל הנביאים מגיע ישעיהו בחזון השלום הלאומי והכלל אנושי בעתיד... המסר פשוט: שלום, שלום לכל ושלום תמיד. כך, לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, בתוך מדינה קטנה מוקפת אויבים מבחוץ ואכולת פילוגים ושחיתות מבית, עולה לראשונה תמונה חדשה ומרהיבה וחזון חדש של שלום בינלאומי. חמש עשרה המילים העבריות במשפט המפתח: "וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילְמדו עוד מלחמה" היו מאז חזון ישעיהו ועד ימינו לסיסמתם של כל שואפי השלום בעולם, הן נחקקו באבן ונכתבו במגילות קלף, צוירו ואוירו והושרו, נישאו מפי מדינאים ונזעקו מפי חיילים עייפי קרב... הו, כמה אני גאה בנביאי ישראל הניצבים בראש פסגת תקוות האנושות - תקוות השלום."*

[*. א' אליאב, תאומי צביה, תל אביב תשס"ה, עמ' 36-37.]

חזון השלום הזה היה נר לרגלי הרב אי"ה קוק, שחווה את ימי מלחמת העולם הראשונה כקול הנשמע מאת ה' המבשר את בוא השלום העולמי. הצהרת בלפור וראשית השיבה היהודית לציון עוררה את רוחו של הרב קוק לכתיבת חזון משיחי של שלום עולמי ברוח הנביא ישעיהו. לשיטתו, ישראל יממשו את מפעלם המדיני ללא אלימות וללא מלחמה:

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאֻשרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים [...] בחלה נפשנו בחטאים הָאֲיֻמִּים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, הישֶר וההארה האלהית הברורה [...] אין הדבר כדאי ליעקב לעסֹק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתוֹבַעַת כשרון של רִשְׁעָה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח לְיַסֵּד אֻמָּה, וכיון שנגמל הגזע הֻדַּחְנוּ מִמְּלֹךְ, בגויים נתפזרנו, נִזְרַעְנוּ במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר תגיע וקול התור ישמע בארצנו.*

[*. אורות, המלחמה, ג, עמ' טו.]

גם תלמידיו של הרב קוק נסחפו אחרי חזון השלום העולמי. תלמידו הקרוב, הרב דוד הכהן (הנזיר) כתב ביומן אישי, באמצע ימי מלחמת העולם השנייה:

המלחמה היא נגע צרעת האנושות בדורותינו ובכל הדורות לעולם. רציחה המונית כללית. רוצחים עשרות אלפי נפשות, מהרסים הבניינים המפוארים והמוסדות הנעלים של הספרות והאומנות. הרס. וכל המוסיף להמית ולהחריב ולהשמיד הוא המנצח, המצליח המשובח. הקריאה צריכה לפנות לעמים, להמוני העם ובחיריהם, במאמרים ובספרים לעורר תנועת שלום, בהתנגדות מוחלטת לרציחה המונית - המלחמה.*

[*. מתוך מאמר של בן הנזיר, הרב שאר ישוב הכהן, ספר הראל, עמ' 242.]

תלמיד נוסף של הרב קוק, משה אפרים אפרתי, איש נס ציונה, הקדיש לאחר מלחמת העולם הראשונה למעלה מעשר שנים כדי להקים תנועת שלום עולמית, ברוח הרב קוק.* לא כאן המקום לדון במורכבות תורת השלום והמלחמה של הרב קוק, ובפיתוחה על ידי תלמידיו בעשרות השנים האחרונות.** המציאות הריאלית של מדינת ישראל הותירה את חזון השלום של ישעיהו ככתובת של אבן בבניין האומות המאוחדות בניו יורק, וכאוטופיה מרוחקת מעבר לדמיון של כל מי שחי כאן במזרח התיכון.

[*. ראו כתבה עליו במוסף שבת של "מקור ראשון", כא שבט תשע"ג:  http://musaf-shabbat.com]

[**. לשאלה זו הקדיש א' הולצר ספר שלם: חרב פיפיות בידם, ירושלים תשס"ט.]

ישעיהו נביא הנחמה

אל מול דמות הנביא הקורא לשלום העולם יש המעדיפים להדגיש את ישעיהו כמנחם הלאומי. זה המצליח להוליד בנפש נדכאה של אומה שבורה מרוב גלויות ומשברים את התקווה לשיבה ולשגשוג. כבר חכמי התלמוד ראו את ישעיהו כספר שעיקרו נחמה. לפי הנאמר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יד ע"ב) היה סדר הנביאים שבידם: ירמיהו, יחזקאל וישעיהו. לשאלה, מדוע ישעיהו הקודם לשניהם מופיע אחרון, עונה התלמוד את התשובה הבאה:

כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא, ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, וישעיה כוליה נחמתא, סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא.

[תרגום: כיוון שספר מלכים סופו חורבן, ירמיהו כולו חורבן, יחזקאל ראשו חורבן וסופו נחמה, וישעיהו כולו נחמה - סומכים חורבן לחורבן ונחמה לנחמה]

הקריאה של ישעיהו ש"כולו נחמה" מבוססת כמובן על התפיסה המאחדת את כל חלקי הספר ורואה אותו כמקשה אחת. גם בפרקי ההפטרה של השבתות שאחרי תשעה באב נוהגים לקרוא שבעה פרקי נחמה של ישעיהו.

ישעיהו בצומתי ההכרעה המדינית

יש בישעיהו גם פן נוסף. במשך עשרות שנים הוא ישב קרוב לארמון המלכים בירושלים ופעל כהוגה מדיני המבקש להילחם במגמות השלטון שנראו בעיניו כהרות אסון. תמונת העתיד שישעיהו צייר מתקשרת במישרין אל תמונת העולם אותו הוא ראה ובתוכו הוא פעל.*

[*. מי ששׂם לבו היטב למהלך זה של ישעיהו, כנביא הפועל בתוך החברה ובתוך הפוליטיקה, היה הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד, שחיבר ספר על נביאי ישראל אשר פורסם בגרמנית בשנת 1932 ותורגם לעברית בשנת תשע"ב על ידי הרב צבי יעקובסון (בעריכת מרים גיליס קרליבך): שלשת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל.]

המטרה שלנו בחיבור זה הוא להאיר את הפן המדובר בעולמו של הנביא. זהו הפן המביע יותר מכול את הקריאה שלו אלינו, ממרחק של 2,700 שנות היסטוריה. ההבנה של מאורעות התקופה ומאבקי הנביא בתוכם מקשרת את נבואתו אלינו, הנאבקים על דמותה ופניה של החברה היהודית בארץ אבותינו. הנבואות הקשורות למציאות ריאלית מדינית נמצאות באופן מהודק וברור ב־39 הפרקים הראשונים של ספר ישעיהו. בחלק זה הוא פעל כאיש חי וסוער, נועז ובוטה שאינו חש שום פחד מהשלטון או מעשירי העם. קריאת הנבואה מתוך הקשרה ההיסטורי־ריאלי חודרת אל מעבר למילים ומצליחה להמחיש את תמונת העומק ובה הדילמות שעמדו לפני המנהיגים שמולם פעל הנביא. כשמבינים את הדילמות הללו ושומעים את קול המחאה וההתראה של הנביא אי אפשר להתחמק מהמפגש עם שאלות שעולות בחלל עולמנו כאן, בישראל של המאה ה־21. זו כל מגמת הספר. להפוך את הקריאה בתנ"ך לספר תשתית לדיון ציבורי.

תמצית קורות יהודה והעולם בימי ישעיהו

את חיי הנביא ישעיהו נחלק לשלושה חלקים, המקבילים לתקופות של שלושה ממלכי יהודה:

ראשית דרכו של ישעיהו בימי השיא של עוזיהו מלך יהודה (אמצע המאה ה־8 לפנה"ס).

ירושלים מתפארת בצבא יציב וחזק הממגר את האויבים ממזרח (עמון ומואב) וממערב (פלשתים), בשלטון המרחיב את גבולות הממלכה (אל מרחבי הנגב) וביחסי חוץ המעניקים שקט לתושבי המדינה. על פני השטח אין מושלמת מהתמונה הזו. ובכל זאת עמד לו הנביא והשקיף אל מעבר לתמונת השטח אל עומקי החברה. מבעד למחלצות העושר והשקט הוא זיהה עוני וכאב. הוא הרחיק את מבטו אל המחר וראה חברה נצלנית ונהנתנית הרובצת במשמני השובע ורומסת את כל מה שנקרה בדרכה. בפרק זה של חייו דומה הנביא ישעיהו לנביא עמוס, בהיותו המוכיח בשער שכל מעיינות נבואתו עוסקים בתמונת החברה ושחיתותה.

שנות פעילותו האמצעיות משיקות לימי עליית ממלכת אשור, לימי נפילת השומרון וכניעת המלך אחז (שנות השלושים של המאה ה־8 לפנה"ס).

בשנים אלו עסק ישעיהו בשאלות של מדיניות פוליטית ויחסי חוץ וביטחון. בימי אחז נלחמו רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו ביהודה. על פי העולה מן הכתובים היו בקרב אנשי יהודה באותם הימים שתי סיעות: אחת ביקשה להשלים עם רצין ופקח, לכרות ברית עמהם ולהשתתף בהרפתקאותיהם המדיניות הגדולות. סיעה שנייה, ובראשה המלך אחז, ביקשה את עזרתו של מלך אשור כדי לעמוד כנגד רצין ופקח. נבואת ישעיהו שללה את עמדותיהן של שתי הסיעות האלה גם יחד: הוא התנגד לאובדן העצמאות בידי אשור ובאותה עוצמה התקומם על כריתת ברית עם ארם וישראל, שבעיניו היו מדינות רעועות "זנבות אודים עשנים". זו עמדה של איש העומד מול הזרם ונגד הרוח. שתי המפלגות מתקוטטות על הטוב והנכון והוא, איש החזון, מבקש לפעול כנגד שתיהן. לא פלא שנבואותיו מכל התקופה הזו נחלו אכזבה מרה. איש לא שמע לקולו - לא מפלגת הקוממיות ולא מפלגת הכניעה. לאחר ימי אחז וכניעתו התכנס הנביא בעולמו הפנימי, מובס מכישלונו. זו הפעם הראשונה שנשמעה הקריאה הנבואית שנאזרת בסבלנות אל מעבר לזמן הריאלי - "וחיכיתי לה'" (פרק ח').

עם עלייתו של חזקיהו לשלטון התעודד הנביא וחידש את פעילותו. הוא התמלא תקווה שהשלטון החדש יכוון את צעדיו לאורה של הנבואה ויהיה מחובר לדבר ה' שבפיו. בתחילת הדרך נראָה שאכן קיימת הרמוניה בין הנביא והמלך, אך זו הופרה כשהמלך החל להתעצם ולחשוב מחשבות מדיניות של עצמאות ומרד. ישעיהו נאבק בחזקיהו בדיוק כמו שנאבק באחז. הוא ניסה להניא אותו מהמרד, נאבק נגד הקשרים שיצר המלך עם מצרים, מחה נגד הביצורים של ירושלים ושוב, כמו קודם - כלום לא הועיל. המלך לא היטה אוזנו לדברי הנביא.

המדיניות של הנביא, שקרא לנקוט בפאסיביות מדינית לכל אורך הדרך, לא התקבלה על דעת אף מנהיג ממנהיגי יהודה בימים ההם. נבואתו הפכה להיות ללעג ולקלס, טענו כנגדו שהוא "מרחף" בעולמות עליונים ומנותק מחוכמת המדינה והמעשה.

בסופו של דבר חוכמת הלועגים נחלה תבוסה כואבת. תמונת הסיום של מערכת היחסים בין המלך והנביא היא בקשתו של חזקיהו מישעיהו לבוא ולהתפלל עמו להצלת ירושלים. זהו הפרק השלישי בנבואות ישעיהו ושם, בפרק זה, הוא הפך להיות המגן הגדול של ירושלים, חיזק את הרוח, הגביה את המבט והבטיח את שלום ירושלים ונחמתה. אולי בזכות נבואות אלו נחרתה דמותו של ישעיהו כ"נביא הנחמות".

בכל מהלך נבואותיו הקשות, אלה המבטיחות התנפצות מאשליה של שקט ויציבות כלכלית, לא חדל ישעיהו להאמין בעמו ובעירו. גם בנבואות שמתארות חורבן וכליה נמצא תמיד עוד שורש אחד חי שממנו תבוא צמיחה חדשה. אולי בגלל האמון הזה הפך ישעיהו לאהוב שבכל הנביאים. נאמנים פצעי אוהב.

בין מלכות שמים למלכות ארץ

אחד האתגרים הקשים ביותר שהציב לפנינו ישעיהו הוא היחס לפוליטיקה (במובנה הגבוה). על פי תפיסת עולמו צריכה המדינה היהודית להתנהל על ידי האל, ורק על ידו. פסוק אחד מרכז בתמצית את כל תפיסת עולמו:

כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ

(ישעיהו ל"ג, כב)

יש רק רשות אחת הפועלת במציאות. הוא המלך, המחוקק והשופט. את העמדה הזו למד קורא התנ"ך כבר בימי האחרון שבשופטים והראשון שבנביאים - שמואל. קל לזהות את עקבותיו של שמואל בעמדתו של ישעיהו. הציפייה למלכות שמים בוקעת מכל שורה בספרו. התפיסה הזו מבוססת על טוב לבו של האדם, על השפעת אור ה' עליו ועל יחסו אל הזולת בשוויון גמור. את הדגם הזה ביקש מרטין בובר להנחיל לישראל בראשית דרכה של הציונות.* התפיסה הנבואית הזו מערערת עד היסוד את הכמיהה למנהיגות ארצית ולסדרי חברה. אולם המקרא עצמו מפקפק ביכולת של עם לחיות בדגם האנרכיסטי הזה. הפסוק החותם את ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" זועק על העוולות הנגרמות לבני האדם דווקא בהיעדר שלטון.** מלכות ארץ יכולה למזער את נזקי האדם לאדם, אם היא מתנהלת באורחות צדקה ומשפט. לא כאן המקום לפענח את כל צפונותיו של המפתח הזה ואסתפק בהגדרה הכוללנית שרואה בצדקה ובמשפט את שילוב הכוחות של ההנהגה הפועלת בבת אחת על פי שורת הדין ולפנים משורת הדין. מערכות של חוק וסדר לצד ראיית פני החלש הנזקק לשבירת הדין.*** זהו המפתח המאפשר למלכות ארץ לפעול בסמיכות ובכפיפות למלכות שמים. את המפתח הזה הכירו הנביאים מאז ימי אברהם אבינו שציווה על בניו ועל ביתו אחריו: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט). הנוסחה הזו משובצת לאורך כל נבואותיו של ישעיהו.**** כשהחברה מתנהלת על אדני הצדקה והמשפט היא תשרוד וביום שבו המשפט יהפוך למִשׂפָּח והצדקה לצעקה תיחרב החברה כולה.

[*. מ' בובר, מלכות שמים, תרגום מגרמנית (על ידי יהושע עמיר), ירושלים תשכ"ה. המהדורה הראשונה של הספר נדפסה בגרמניה בשנת 1932 ומבוססת על שיעורי המחבר מהשנים שלפני כן.]

[**. ראו במאמרו של מ' הלברטל, "מלכותו של אלוהים", בתוך: מ' וולצר ואחרים (עורכים), המסורת הפוליטית היהודית, כרך א: סמכות, ירושלים תשס"ז, עמ' 87-90.]

[***. משה וינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים, ירושלים תשמ"ה.]

[****. למעלה מעשר פעמים משתמש ישעיהו במונח "צדקה ומשפט" ותמיד בתור "תו תקן", ל"מלכות ארץ" ראויה.]

מעשה הספר

לפני שלוש שנים (תש"ע) פרסמתי את ספרי ירמיהו - גורלו של חוזה. אחת התגובות הראשונות שקיבלתי היתה ממורי, הרב יואל בן־נון. הוא היה עבורי, החל משנות לימודי התיכון, האיש שחיבר את התנ"ך לריאליה הישראלית על כל צדדיה. במשך למעלה מארבעים שנה הוא מוביל (עם קבוצת חברים ותלמידים) את אחת המהפכות המרתקות ביותר בלימודי התנ"ך בישראל. מתוך מחשבה יהודית מקורית, מתוך לימוד בנבכי השפה העברית, מתוך עיון מעמיק בתולדות העולם והעם ומתוך חיבור שורשי לארץ על כל משעוליה, נולדה המהפכה הזו. האמונה שהניעה אותה קובעת כי לתנ"ך צריכה להיות השפעה על דמותו הרוחנית של כל אדם ובפרט כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל, שבה נוצר התנ"ך ושעליה הוא מדבר. הרב יואל בן־נון בירך אותי על הצלחת הספר ובעיקר על הפיכת הנביא לספר קריאה שיש בו "סיפור". במהלך שיחות שבאו לאחר מכן נולד הרעיון לקבוע לימוד משותף להעמקה בספר ישעיהו, בעקבותיו נולד הספר שלפניכם.

אחת הברכות שבהן זכינו היא שפע המידע הזורם בבתינו. בהקשת מקלדת אנו נחשפים למגוון של מקורות ידע עליהם לא חלמו אבותינו ובוודאי לא אבותיהם. הידע שמונגש לנו מחייב שימוש מקיף ומושכל. אנו יכולים לדמיין בעינינו את הצבא האשורי כפי שתועד במוזיאונים בעולם, את כתובות הזיכרונות שהותירו אחריהם מנהיגי העולם לפני 2,700 שנים ואת מפות הדרכים שהיו בימים ההם. יש בידינו היום כתובות בכתב יתדות שנרשמו בזמן אמת והן משרטטות עבורנו את פערי הידע שאינו נמצא בתנ"ך. אמנם תמיד נזכור שמחברי הכתובות הללו פעלו מתוך מגמה של האדרת שם השליט שלשמו ולכבודו נכתבו. הכתובות עיטרו את קירות הארמונות שלהם או את המצבות ומשטחי הסלע שסותתו במיוחד לכבודם.* השימוש באוצרות הידע של המדע (בעיקר ארכיאולוגיה והיסטוריה) מעניק עומק חדש להבנת פרקי התנ"ך. בזכות ההכרה במהלכי ההיסטוריה הכללית אנו מבינים טוב יותר את מרחב החיים הפנימי של המלך ושל שריו, ומבינים הרבה יותר טוב את מה שביקש הנביא לומר בסיטואציה מסוימת.

[*. הארכיאולוגים מחלקים את הכתובות לשלוש קבוצות: אנאלים, כתובות סיכום וכרוניקות. לתיאור הסוגים השונים של הכתובות ראו במבוא של מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט-ז לפנה"ס, ירושלים תשס"ד, עמ' 2-7.]

הספר שלפניכם לא מתיימר להחליף את ספרי הפירושים על ספר ישעיהו, חדשים כישנים, אלא להגיש לקורא את סיפורו של הנביא, על רקע מאורעות זמנו. הנבואות הן השפה שבה הוא מבטא את עולמו הפנימי ודרכן הוא מעביר לנו, ממרחק אלפי שנים, את איתותו לכיוון ודרך. רובו של הספר ערוך מבחינה כרונולוגית ללא צורך של התערבות חיצונית.* חידושו של הספר הוא בניסיון לשמוע את דופק החיים ההיסטורי שפועם בתוך מילותיו הגבוהות והפיוטיות של הנביא. כך השתדלנו לקרוא ביחד את פרקי הנבואה עם הפרקים התואמים בספר מלכים או דברי־הימים, והכול עם מחשבה על קורות העולם על פי ממצאי התקופה ומחקריה. החיבור הזה בין הזמני והנצחי, בין ההיסטוריה והשירה, נועד לקרב את הספר אליך, הקורא. מחסומים רבים גורמים לספרי התנ"ך בכלל ולספרי הנביאים בפרט להישאר מונחים חתומים בקדושתם. תקוותי הגדולה היא שהסיפור המסתתר בתוך הספר יעורר את הרצון לשמוע את קולו של הנביא ולהפנים את קריאתו לתיקון פניה של החברה בישראל.

[*. ישנם כמה פרקים יוצאים מן הכלל (כמו ל"ח-ל"ט שצריכים לבוא לפני ל"ו-ל"ז), ואותם העמדנו במקומם הראוי, כפי שעולה גם מדברי כל פרשני המקרא.]

בנימין לאו

ירושלים, ניסן תשע"ג