אולי הוא עוד יבוא...

פרק ראשון: "שֹרפת" הגשרים
 

אימפריה חוסכת 200 מיליון ליש"ט

"ליל הגשרים" הוא הלילה שבו יצאו יחידות הפלמ"ח "לנתק את הארץ מן הארצות השכנות שאתן היא קשורה ביבשה על ידי ניתוק קווי התחבורה היבשתיים", כפי שנאמר בפקודת מבצע "מרכולת" (המוכר יותר בשם "פעולת ליל הגשרים") ב־16 ביוני 1946. לא אחת עומתתי עם ה"תיקון", כאילו "ליל הגשרים" היה בפברואר 1948. אז חובלו גשרי מטולה ושיח' חוסיין במלחמת העצמאות כדי לעכב את פלישת טורי הצבא הסורי, העירקי והירדני לארץ. בספרה "1948 – בין הספירות", כינתה נתיבה בן־יהודה את ליל פברואר 1948: "הצגה שנייה".[1]

גשרים הם אמצעי למעבר. הם נועדו לגשר, לחבר ולדלג על מכשול. דווקא משום כך הם פגיעים, קל לנתקם, ובימי חרדה הם נשמרים בקפידה. במלחמת העולם הראשונה פוצצו העות'מאנים הנסוגים גשרים רבים בארץ כדי לעכב את מרדפם של הבריטים. ב"תכנית הצפון" משנת 1940 תכננו הבריטים לפוצץ גשרים מחשש לפלישת כוחות גרמניים מסוריה בחסות ממשל וישי.[2] על הגשרים האלה אמר ירוחם כהן בספרו "איך בסוריה צעד הפלמ"ח": "גשרים הם מטרת חלום של כל חבלן", ובקורס חבלה ביערות הכרמל לימדו איך לפוצץ אותם ולא רק ליהנות ממראם.[3] לכן לעתים היה צריך לשמור על גשרים מפני חבלה. ב־1941 חדרו אל מעבר לגבול הצפון יחידות חלוץ של הפלמ"ח כדי למנוע פיצוץ גשרים עם הפלישה הבריטית לסוריה ולבנון במבצע “Exporter”. וערב מלחמת העצמאות, בעקבות ה"הצגה השנייה", הורה גלאב פחה, מפקד הלגיון הירדני, לאבטח את גשרי שיח' חוסיין, דמיא ואלנבי, לכאורה מחשש לפעולות ה"הגנה", אולם כוונתו היתה לתפוס את המעברים מירדן לארץ ישראל.[4] על ההיערכות לפיצוץ גשרים בכל מלחמה שאל מתי מגד: "כמה גשרים נצטרך להרוס כדי להקים את המסד לבנין עם בארצו?" ובספרו "המגדל הלבן" על פעולת גשר חמה ב"הצגת הבכורה" של "ליל הגשרים" על הירמוך, כתב: "שמא ידענו שכל מה שאנו עושים אינו אלא שרפת גשרים אחרת, שמשמעותה נפלאת שבעתיים".[5]

הפשיטה על הגשרים ב־1946 היתה בשיאה של תקופה שבה עלה המאבק בבריטים למדרגה אלימה שכפתה על הפלמ"ח תורת לחימה של פשיטות. הגברת עצמת התגובה כלפי הדיפלומטיה הבריטית הקלה על הגישור בין ה"הגנה", האצ"ל והלח"י והביאה לידי שיתוף פעולה במסגרת לאומית אחת – "תנועת המרי העברי". ה"תנועה" קמה באוקטובר 1945 בתגובה על כוונתה של ממשלת בריטניה לחזור למדיניות ה"ספר הלבן" שהוכרז עליה ב־17 במאי 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ואושרה ב־24 בו. על אף התנגדותם של רבים מחברי מפלגת העבודה הבריטית (הלייבור) ומחברי מפלגת השמרנים, הוגבלה אז העלייה ארצה, ונאסרה או הוגבלה רכישת קרקעות על ידי היהודים לחמישה אחוזים בלבד משטח הארץ. בתום מלחמת העולם, ב־5 ביולי 1945, זכה הלייבור בבחירות בבריטניה, ועקב הציפיות שיצרה המפלגה הבריטית ערב עלייתה לשלטון ניעורה בקרב הנהגת היישוב בארץ התקווה שמדיניות ה"ספר הלבן" תבוטל. אולם זמן קצר אחרי הבחירות הנחילה הממשלה הבריטית אכזבה מרה לשוחריה בארץ, כאשר שר החוץ ארנסט בווין הודיע שמדיניות ה"ספר הלבן" תישאר בעינה, והיא לא תושפע מהמלחמה ומתוצאותיה. מאז מלחמת העולם הראשונה הבריטים הסתייעו פעמים רבות במתנדבים מהיישוב העברי בענייני ביטחון, אם כסייענים, אם כצבא טריטוריילי, ואם כמשמרות מולדת שנהגו להקים במושבותיהם. אבל כמיטב המסורת הקולוניילית הם התנערו מה"ילידים" בתום ניצולם, ולא היססו לכלוא אותם בעכו או בירושלים ובמחנות לטרון או רפיח. כך קרה גם לאחר המלחמה. הדיפלומטיה החמקמקה הבריטית חזרה על עצמה במאי 1946, כאשר התפרסמו מסקנותיה של הוועדה האנגלו־אמריקנית שהוקמה ביזמתה של ממשלת בריטניה כדי שתתמוך במדיניותה בארץ. אמנם הוועדה, שהוקמה כדי לדחות את ההכרעה הבריטית בסוגיית ארץ ישראל וכדי שבריטניה תקבל את כל המלצותיה, המליצה על חלוקת הארץ. הוועדה המליצה גם על ביטול מדיניות ה"ספר הלבן" ובכללה ביטול חוקי הקרקעות ופתיחת שערי הארץ לפני פליטי השואה שנקבצו אל מחנות העקורים באירופה. אולם ממשלת בריטניה דחתה את המלצותיה של הוועדה מחשש לשינוי המאזן הדמוגרפי. ביהירות קולוניילית בזה הממשלה הבריטית לרוח המאבק הלאומי היהודי, והעדיפה את הסבילות הפלסטינית, כדי שתוכל להשאיר נוכחות בארץ, במדינה דו לאומית, או במדינת קנטונים, ובה ארבעה חבלים אוטונומיים.

הנימוק הגלוי לסגירת שערי הארץ היה מצבה הכלכלי של בריטניה לאחר מלחמת העולם; הנימוק הסמוי היה ערעור מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון.[6] בתום מלחמת העולם השנייה עמדה בריטניה בפני משבר כלכלי שתחילתו בשפל שפקד אותה לאחר מלחמת העולם הראשונה. משאביה המדולדלים הכבידו עליה, תשישותה הכלכלית הכריעה את מעמדה האימפריילי, והיא שהשפיעה על מדיניות הפנים והחוץ ועל מעמד צבאהּ, בד בבד עם חששה מפני חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון.[7] הלחץ הכלכלי כפה על הממשלה קיצוץ תקציבי חריף ודילול טריטוריילי של מרחבי השליטה באימפריה, צמצום כוחותיה המזוינים מעבר לים, והשבתם של אלפי מגויסים למעגל העבודה היצרנית בביתה ובמושבותיה. למן מלחמת העולם הראשונה חתרה בריטניה לנוכחות רציפה במרחב שבין צפון אפריקה למדינות "הסהר הפורה", דרך מצרים, ארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה.[8] במצב הזה עמד להתחולל שינוי שבריטניה התקשתה להכילו. היא ביקשה להקטין את ממדי צבאה, המעיטה בערך גדולת האימפריה, אבל עם זה סירבה לאבד את "האינטרס האסטרטגי" במזרח התיכון כל עוד השמים היו פתוחים לפניה בלי לכבד את ריבונותן של מדינות האזור.

ב־1932 נפרדה בריטניה מהמנדט בעירק; ב־1937 הביעה נכונות לחלוקת ארץ ישראל; ב־1946 העניקה עצמאות פורמלית לעבר הירדן; בפברואר אותה שנה הוצע לממשלה הבריטית לפנות לחלוטין את המזרח התיכון ולהתכנס במרכז אפריקה. הבריטים פינו מאז את יוון ב־1946, והעניקו עצמאות לבורמה ולהודו ב־1947. אולם על אף הצהרות ואזהרות חוזרות ונשנות על כוונת בריטניה לצאת גם מארץ ישראל ולהסכים לחלוקתה, במדיניותה הנפתלת מאז 1946 רמזה הממשלה הבריטית על פתרונות אחרים. כדי שלא ינותק רצף השליטה הצבאית הבריטית, וכדי שיתקיים רצף נוכחות ערבית ברחבי המזרח התיכון, ארץ ישראל היתה אמורה לשלם את מחיר ריצוי העולם המערבי והערבי.[9] בריטניה חידשה את פעולת "הוועד הערבי העליון", תכננה להעצים את מאחזה הצבאי בפתחת רפיח כחלופה למחנותיה במצרים, ציפתה לגרוֹע מהמדינה היהודית העתידה את דרום הנגב, ודחתה את ההמלצה להעלות את העקורים היהודים. בריטניה הניחה שדו־שיח עם הנהגה יהודית נמרצת יסייע לה להתמודד עם מרד יהודי, ותמנע את חידוש המרד הערבי בארץ.

בעקבות דחיית ההמלצה להעלות את העקורים הקצתה הנהגת היישוב משאבים רבים לשבירת ההסגר הימי שהטילה בריטניה על חופי הארץ כדי למנוע כניסת מעפילים. כך נסללה הדרך להנהגת היישוב לאחד בחסות המוסדות הלאומיים את ארגוני המחתרות לתנועה אחת, "תנועת המרי העברי", למאבק בבריטים.[10] זו היתה גם תביעתו של דויד בן־גוריון ב־1 באוקטובר 1945 – להפנות את כל המשאבים לארגון העפלה לארץ, כולל העפלה מזוינת, וכמו כן לחבל במרכזי השלטון הבריטי והתחבורה בארץ בשיתוף פעולה עם האצ"ל והלח"י.[11] לפיכך גובשה תכנית פעולה שתיאלץ את ממשלת בריטניה לשגר כוחות נוספים לארץ בניגוד לכוונתה לדללם. הנהגת היישוב (שהתנהלה עד אז באיפוק מדיני), ומפקדת ה"הגנה", שמו קץ להבלגה, ונתנו פורקן לרצונם של חברי הפלמ"ח לפעול פעילות של ממש. כמו כן חודשה גם פעילות תחנת השידור, השופר המחתרתי רב־המשמעות של ה"הגנה", שחדל לשדר בשנת 1940. וכך נרתם הפלמ"ח, הצבא שבדרך, למאבק המדיני.

משהחל המאבק המשותף בבריטים פעלו הארגונים כתשעה חודשים בתיאום ובדרך שלא הפריעה אחת לפעולותיה של רעותה. הַשְבתות, הפגנות והעפלה מצד אחד, וחבלות, התנכלויות לחיילים וחטיפות נשק מצד אחר, היו פעולות מטרד והצקה בעלות תהודה רבה. מיד עם כינונה פתחה "תנועת המרי העברי" בפעולות חבלה ברחבי הארץ. קדם להן (ב־10 באוקטובר 1945) "ליל עתלית", כשכוחות הפלמ"ח פרצו למחנה המעפילים ושחררום. הפעולה הנרחבת הראשונה היתה ב־1 בנובמבר 1945, ב"ליל הרכבות" ("מבצע מסיבה"), שנפגעו בו 153 מטרות ברשת מסילות הברזל, טובעו שלוש סירות משמר, ואנשי האצ"ל חיבלו בתחנת הרכבת בלוד. באורח מפתיע נכפתה באותה העת על הבריטים תמורה בהנהגת ממשלת המנדט בארץ. הנציב העליון פילדמרשל לורד גורט (Gort) נאלץ לפרוש כשנה לאחר מינויו, ובנובמבר 1945 מוּנה בחיפזון גנרל אלן ג' קאנינגהם (Cunningham) למחליפו. קאנינגהם, איש צבא, שאיבד את מעמדו ב־1941 לאחר שהודח מפיקוד על המחנה השמיני במדבר המערבי, נאלץ למלא תפקידים פחות מרשימים בשולי המלחמה. הוא נקרא לתפקיד אזרחי בלא הכנה ובלא חפיפה. ב־25 בנובמבר קיבלה את פניו התקפה על משטרות החופים בסידנא עלי ובגבעת אולגה בתגובה על מעצרה של אניית המעפילים "ברל כצנלסון". ב־27 בדצמבר התקיפו האצ"ל והלח"י את מרכזי הבולשת ביפו ובירושלים, ובפברואר 1946 הותקפו מתקני תקשורת על הכרמל, ומאז "לילה" רדף "לילה". ב"ליל שרונה", או ב"ליל המשטרות", נערכו פשיטות על ארבעה מבסיסי המשטרה הניידת (P.M.F. = Police Mobile Force) בכפר ויתקין, בשפרעם, בג'נין ובשרונה. ב־25 בפברואר 1946, ב"ליל שדות התעופה", פגעו לוחמי הלח"י והאצ"ל בשדות התעופה בסירקין, בלוד ובקסטינה, וב־26 במרס 1946, ב"ליל וינגייט", שולב העורף האזרחי במאבק על ההעפלה. גל הפעולות רחבות ההיקף שכך לזמן מה בהמתנה לתוצאות חקירתה של הוועדה האנגלו־אמריקנית. כאשר ממשלת בריטניה דחתה את המלצותיה, הודה בווין ב־12 ביוני 1946, בוועידת מפלגת העבודה הבריטית, שהוא אדיש לגורל העקורים. ברוח הצלחתם של גורמים עלומים לחלץ את המופתי מכלאו בצרפת ב־29 במאי, טען בווין שפתיחת שערי הארץ תגרום להתלקחות ערבית ותערער את מצב הביטחון הפנימי. במקרה כזה תיאלץ ממשלת בריטניה לשגר עוד דוויזיה לארץ ישראל כדי לשמור על הסדר הפנימי, ועלותה תהיה כ־200 מיליון לי"ש, הוצאה הסותרת את הכוונה הבריטית לצמצם את כוחותיה ואת הוצאותיה באימפריה.[12] ארבעה ימים לאחר הודעתו של בווין נערכה פעולת "ליל הגשרים".

 בחודש יוני כולו נרשמו שמונים ואחת פעולות נגד הבריטים, והשבוע שבין 10 ביוני 1946 ל־18 בו היה הסוער ביותר, וגדוש פגיעות בדרכי התחבורה.[13] ב־16 ביוני 1946 יצא לדרך מבצע "מרכולת" ("ליל הגשרים") שחובלו בו בשמונה אתרים אחת עשרה מטרות בדרכי התחבורה, בכבישים ובמסילות הברזל באכזיב, בנחל עזה ובירמוך; יום קודם תקף האצ"ל שלוש רכבות נוסעים, וב־17 ביוני חיבלו לוחמי הלח"י בבתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. פעולת "ליל הגשרים" של הפלמ"ח, ופשיטת אנשי הלח"י על בתי המלאכה לילה לאחר מכן, חתמו למעשה את מסכת שיתוף הפעולה שהחל ב"ליל הרכבות" במסגרת "תנועת המרי העברי".[14] בשתי הפעולות – בגשרים ובסדנאות, נפלו רבים, ורבים נעצרו. מכת הנגד הבריטית ב־29 ביוני 1946, ב"שבת השחורה", פיצוץ מלון "המלך דויד" ב־22 ביולי 1946 ונפגעיו הרבים, וגזרי דין מוות שהוטלו באוגוסט על שמונה עשר מאנשי הלח"י (והומרו במאסרי עולם), הביאו לידי סיומה של ההתכתשות המאורגנת, שאחריתה היתה מיתון המאבק המזוין בבריטים, והסבת היעד למאבק במדינות ערב לכשיושג הפתרון המדיני.

פעולות "ליל הרכבות" ו"ליל הגשרים" של הפלמ"ח נועדו לאותת לבריטים שההתקוממות נגדם היא פרי המפנה לרעה ביחסם לציונות ותגובה על סגירת השערים בים, ולהוכיח שבכוחו של היישוב לפגוע גם ביעדים אסטרטגיים ביבשה, בלב הארץ, ובגבולה עם המדינות השכנות. הפעולות האלה גם אותתו לבריטים שההתקוממות ביבשה נועדה לטרפד את כוונתם להעתיק את מחנותיהם מתעלת סואץ לרפיח לקראת ניתוק הנגב מארץ ישראל.[15] כך גם שודר ב־12 במאי 1946 ב"קול ישראל, תחנת השידור לתנועת המרי העברי". פעולת "ליל הגשרים" העידה שאין זו פעולת הטרדה גרידא אלא היא פעולה מלחמתית למען פתיחת שערי הארץ למעפילים, והיא מסמלת את שרפת הגשרים המדיניים עם הבריטים. "זה קרב דנקרק שלנו" אמר בן־גוריון לריצ'ארד קרוסמן חבר הוועדה האנגלו־אמריקנית, שהבין לאן נוטות מסקנותיה של הוועדה ומה הן עמדותיה של ממשלת בריטניה.[16]

אבוקות בלילה

פריסת היישובים בארץ אפשרה את פריסת הפלמ"ח. "ליל הרכבות" ו"ליל הגשרים" היו מבצעים ארציים. עשרות רבות של חוליות פעלו ב"ליל הרכבות", אבל ב"ליל הגשרים" פעל צבא, צבא מחתרת. מאז 1943 הופעלו חברי הפלמ"ח וסייריו באיסוף מודיעין להעשרת המידע על מתקנים ומטרות ברחבי הארץ. מאגרי הנתונים כונסו בכרטיסיות, ב"תיקי כפרים" וב"תיקי אובייקטים", ובהם מידע על אוכלוסיית הכפרים הערביים, מנהיגיו, מבני הכפר ומוקדיו, דרכי גישה, מרשמים טופוגרפיים, מפות, תמונות ותצלומי אוויר (אם היו זמינים). הכנת "תיקי גשרים" החלה בחודש פברואר 1946, והפקודה היתה מוכנה באפריל 1946.

יגאל אלון הגה את המבצע, ודב צסיס, קצין המבצעים של ה"הגנה", ולשעבר מ"מ במחלקות הפלמ"ח בדפנה ובתל יוסף, תכנן אותו. בליל הפעולה שניהם יחד דאגו גם לאליבי משותף.[17] בפגישה השבועית של יגאל אלון עם מפקדי הגדודים בפלמ"ח הוא הודיע על החלטת הדרג המדיני להחריף את המאבק בבריטים. פקודת מבצע "מרכולת" 4321 (מספרי הגדודים) ניתנה לגדודים באפריל 1946. בנייר הרשמי של מטה הפלמ"ח נרשם מבצע "מרכל", אבל במכתבו לסופר אוריאל אופק מאשר יגאל אלון שהשם הנכון הוא "מרכולת", רמז לחשיבותם הכלכלית של הגשרים. הפקודה יצאה ממטה הפלמ"ח בקיבוץ מזרע, ובפעולה לקחו חלק כל גדודי הפלמ"ח.[18] ההכנות להריסת הגשרים ברחבי הארץ היו דומות בכל היחידות. בהצעה הראשונה סומנו ככל הנראה ארבע עשרה מטרות לפיצוץ; שתים עשרה נבחרו לביצוע, וכאשר אחת מהן בוטלה יצאו היחידות לאחד עשר יעדים, ומתוכם בוצעו עשרה.[19] המועד המקורי לביצוע נקבע לחודש מאי; ב־14 בו לכדו הבריטים את ספינת המעפילים "מכס נורדוי", הספינה הגדולה ביותר שהגיעה לארץ מאז הטלת הסגר הימי, והראשונה שהפליגה מחופי רומניה. היו בה 1,666 עולים שהועברו למחנה בעתלית. מסיבות מדיניות נדחה המבצע ללילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946, ליל ירח בהיר ואביבי המזמין ראות טובה – וגם תקלות.

שירות הידיעות של ה"הגנה", וצוותים מקרב מי שהיו אמורים לבצע את הפעולה, הכינו את תיקי המטרות באיסוף מוגבר של מודיעין. תכניות הגשרים אלנבי, בנות יעקב ואכזיב נשלפו ממשרד העבודות הציבוריות (מע"ץ) המנדטורי, ונלמדו על שולחנות חברת "סולל בונה". ההשלמות ותכניות של הגשרים האחרים נלמדו בסיורים שנעשו בשטח. מפקדי היחידות היו אחראים לאיסוף, לאימון ולתכנון. סיירים יצאו לצפות על המטרות בסיורי יום ולילה, הכינו תרשימים, בדקו דרכי גישה ונסיגה, למדו את סדרי המשמרות, וככל האפשר צילמו ומדדו את המטרות.[20] ערב היציאה לגשרים אלתרו המפקדים ציוד משונה – חביות, קרשים, חבילות קש ומחרשות כדי שישמשו דגמים של הגשרים, ועליהם התאמנו, וכדי שכל משתתף יידע מה תפקידו בעת הפעולה. היחידות הכינו את חומרי הנפץ, "אצבעות חומר" עטופות בנייר שמנוני, שהתקבלו ארוזות בתיבות עץ. גם חברים שלא עמדו לצאת אל הגשרים השתתפו בלישת החומר, "סבון שקדים 808", שהיה רגיש ונפיץ.[21] החומר היה בשימוש במחצבות ולכן היה קל להשגה וקל עד מאוד להסתכן בו. הם לשו, נשמו וספגו את אדי הג'לניט עד בחילה ועילפון, ארזו כ־25-30 ק"ג מהחומר בתרמיל וביכּוּ את אי־צאתם לפעולה. ההכנות למבצע היו בבחינת סוד, אבל הסליקרים, מי שטיפלו במסתורי הנשק, התחמושת וחומרי הנפץ, חשו בעצמת ההכנות, שכן כבר באביב 1946 הם נדרשו לנפק מדי פעם כמויות נכבדות של ג'לניט.[22] הלוחמים הנבחרים שיצאו לפעולה עשו את דרכם ברגל או ברכב, ואת המקלעים – הארטילריה של אז, הם נשאו על גבם. גודל היחידות וכמות חומר הנפץ שנשאו נקבע על פי היקף המשימה, מספר הגשרים שעל היחידה הוטל להרוס, ומבני הגשרים ומִפתחם – אם הם תלויים ואם הם נתמכים בעמודי בטון או בקלונסאות מתכת; ציוות חוליות הפיקוד, הסיור, הרתק, החיפוי והעזרה הראשונה; איוש חסימות ופעולות הסחה כדי לפלס בביטחון את דרכם אל המטרות של מומחי החבלה וחבריהם ה"סבלים" נושאי תרמילי הנפץ.

מאות חברי הפלמ"ח, צבא מתנדבים, השתתפו בהכנות הלוגיסטיות לקראת המבצע, בביצועו, ובטשטוש עקבותיו. הכוחות תוגברו גם באנשי עתודה (ה"רזרבה"), המילואימניקים של אז, שכבר השתחררו משירות מלא, כגון חבריו לקיבוץ של דן לנר[23] בגעתון, אותם גייס לפעולה באכזיב. אפילו חברי מטה הפלמ"ח לא ויתרו על ההזדמנות לחוות מבצע צבאי שסוף סוף נקרה להם; הם "חיפשו ג'ובּ", והצטרפו לכוחות כדי למלא את הפער בין תפקידם לבין מי שנועד לחוות על בשרו את שדה הקרב. חיים חפר אמר באחד משידוריו, שהפוליטרוקים, פעילי המטה וקציני החינוך והאידאולוגיה (בחיקוי למינוח הפרטיזני הסובייטי), צורפו לפעולות כדי שיוכלו לכתוב עליהן. גם הוא "לג'ובּ חדש חיכּה", ויצא לפעולה במערבה של מטולה, בגשר ש"לא היה משהו", כפי שכתב במקאמה "הגשר שלי", שנכתבה בהשראת הפעולה.[24] המצטרפים כונו "משקיפים". היו משקיפים שלא היו להם יחידות אֵם בעברם, והיו משקיפים שהצטרפו בזכות שירותם בעבר ביחידות. בני מרשק ומתי מגד, הפוליטרוקים של תרבות והסברה, הצטרפו לגשר חמה; זרובבל גלעד, משורר, עורך עלון הפלמ"ח, ומחבר המנון הפלמ"ח, הצטרף לחוליית האבטחה בגשר שיח' חוסיין; ארנן עזריהו (סִינִי), קצין ההסברה, הצטרף אל גשרי עזה;[25] ואורי יפה, מג"ד הגדוד הראשון, הזמין את יחיעם ויץ ואת יוסף גדרון (יוּסוּף) לגשרי אכזיב בזכות חברותם לשעבר בפלוגות הגדוד. יחיעם, שהיה אז תלמיד האוניברסיטה העברית, דחה הצעה להצטרף לפעולה בגשר אלנבי הקרוב יותר לירושלים. הוא, ויוסף גדרון, ה"רזרביסט" מבית השיטה ומפקד ה"רזרביסטים" במטה הפלמ"ח, לא ויתרו על הזמנות כאלה.[26] דן רם, מא"ז (מפקד אזור) חניתה נפגש בתל אביב עם יגאל אלון, וכמו "המשקיפים" ביקש גם הוא להשתתף בפעולה הקרובה לביתו, אך יגאל אלון סירב, שכן הוא אך זה שב משליחות בעירק.[27]

מספר המשתתפים בכל אחת מהפעולות אינו ברור, שכן בהכנות לפעולה, במילוט ובהעלמתם של הלוחמים לאחריה, היו מעורבים אנשי תמיכה רבים שלא נמנו עם מי שהשתתפו בה למעשה, ושחזור מספרם היה תלוי בנפלאות הזיכרון של כל אחד ואחד. כדי למנוע את רישום השמות איש לא חלם על שיבוץ קרבי. גם בחורות השתתפו בכל שלבי המבצע, בלישת חומר הנפץ, בסיורים מוקדמים, בקו האש או בקרבתו. בכמה מהפרסומים אוזכרו במיוחד הלוחמות שהשתתפו בפעולות, לא תמיד בשמן המלא: חגית בשיח' חוסיין, יהודית החובשת בגשר אלנבי, פנינה בגשרי עזה, דליה ושולמית מקלענית 2 במטולה. כן אוזכרו כרמלה כסה־ביבו, בתיה ממן־היט ורחל סבוראי בגשר דמיא, וזוהרה לביטוב בלב האסון בגשרי אכזיב.[28]

חברי פלמ"ח מן השורה לא היו בסוד ההכנות למבצע "ליל הגשרים". להכנת הלוחמים וציווּתם תודרכו המפקדים מי מבעוד מועד ומי בזמן הקצר לפני היציאה. כמעט עד לרגע האחרון רוב הלוחמים לא ידעו דבר, אבל התשוקה לפעילות ומשחקי המלחמה במחנות הפלמ"ח לא הותירו מקום לספק. האווירה בקרב הבחורים רוותה מתח וציפיות למשהו שעומד לקרות. אי־הידיעה היתה מקובלת, סוד, "זקס". על מי שהוטל להקדים ולהגיע למחנות הפלמ"ח שמהם יצאו המחלקות אל הגשרים, נאסר לצאת מהם; אחרים השתדלו להיות במקום ברגע שייפול הפור. אם לטירוני הפלמ"ח לא היה סיכוי להשתבץ בפעולה, גרוע מכול היה החשש מפני העונש שלא להשתתף. לאחר שנים של אימונים בחיל המתנדבים איש לא היה מוכן להישאר מאחור.[29]

כאמור, לאחר בחינת המטרות שנבחרו לפעולה, תוכננו שתים עשרה מטרות לפיצוץ ולחבלה, בהם אחד עשר גשרים ומנהרה אחת, מנהרת הרכבת בראס אל־ביאדה שבלבנון, שאליה היו אמורים להגיע בשיט. כל המטרות היו על דרכים ומסילות המוליכים מן הארץ אל שכנותיה. רק הפשיטה על המנהרה בוטלה מפני שהיתה מעבר לגבול. גם מעברים מקומיים בנתיבי משנה, ומעברים שהיו עלולים לגרום נזק ליישוב, כמו הגשר אל תחנת הכוח בנהריים, לא הועמדו במבחן.[30] מועד המבצע נקבע ל־16 ביוני 1946, אמצעו של החודש, שבו עולה הירח במלואו ומאיר את חשכת הלילה, והלוחמים היו עלולים להיחשף לגילוי מוקדם. שעת המבצע בכל המטרות נקבעה ל־23:30, אך מפאת אילוצים מקומיים בגישה למטרות גלש מועד הביצוע לשעה מאוחרת יותר, לאחר חצות, ל־17 ביוני. כאשר נשמע שאון הפיצוץ בגשרי אכזיב 25 דקות לפני הזמן, ב־23:05 הבינו במטה הגדוד בשער העמקים שמשהו השתבש.

פקודת המבצע נמסרה לכל הגדודים.[31] על הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של אורי יפה, הוטל להרוס שלושה גשרים – את גשר המסילה וגשר הכביש הנטויים על נחל קורֵין, הוא נחל כזיב, ואת גשר שיח' חוסיין שעל הירדן. הגדוד השני, בפיקודו של זאב גלזר, הופקד על גשר אלנבי שעל הירדן ועל שני גשרים בנחל עזה. על הגדוד השלישי, בפיקודו של שלום חבלין, הוטל לפוצץ שני גשרי כביש בקרבת מטולה – את גשר בנות יעקב שעל נהר הירדן ואת גשר המסילה על נחל הירמוך. הגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח בפיקודו של נחום שריג, יועד לפוצץ את גשר דמיא (גשר אדם) שעל הירדן; והחוליה הימית, במסגרת הגדוד הרביעי, הופקדה על חבלה במנהרת הרכבת בראס אל־ביאדה שבלבנון.

למתכונת המבצע היתה חשיבות רבה במגבלות אותם ימים. לרוב המשתתפים זו היתה הפעולה הקרבית הראשונה.[32] אף על פי כן למטה הפלמ"ח היה ביטחון רב ביכולת הביצוע, פרי מאמצים שהושקעו באימונים מפרכים, במסעות, במבחני סְבוֹלֶת, במשמעת קפדנית, בערמה מבצעית, בדבקות במטרה ובעבודת מודיעין. בפעם הראשונה פעלו כוחות עצמאיים במלוא ההיקף במקומות שונים ומרוחקים זה מזה, מהם מרוחקים מאוד מסביבה יהודית, מקום שלא היו יכולים לשמש מקלט ומסתור לכוחות. לכל היחידות נקבעו מראש נקודות מוצא, יעדי נסיגה ודרכי פיזור. על הכוחות, שפעלו בלי מכשירי קשר ובלי שליטה מרכזית, היה לעמוד בלוח זמנים אחד, לבצע את המשימה, ולאחר מכן להיעלם, ועל אלה נוספו פעולות הסחה מחשש להתערבות בריטית. רוב הכוחות הצטיידו באמצעי קשר אחד, חד סטרי, שנועד לאשר ביצוע: יוני דואר. ספק אם רעם הפיצוצים, היערכות הצבא ומהומת התקשורת לא היו מבשרי ביצוע יעילים יותר. העדויות מספרות על יוני דואר בגשרי חמה, באלנבי, בדמיא ובאכזיב, ולא היתה בהן כל תועלת. אדרבא, מפקדים בפלמ"ח חשדו ברוב דמיון, שהחיפוש ביגור ב"שבת השחורה" נבע ממעקב אחר אחת היונים שהתעופפו מאכזיב.[33]

כולם הקפידו שלא לפגוע באוכלוסייה המקומית או במשמרות הגשרים. רק בשלושה אתרים (בחמישה גשרים) התנהל קרב בין יחידות הפלמ"ח לשומרי הגשרים: בגשר אלנבי, בגשרי עזה ובאכזיב. אף על פי כן זה היה מבצע רב נפגעים: ארבעה עשר לוחמים נספו ואחרים נפצעו בתקלה החמורה שאירעה בגשרי אכזיב משאבד גורם ההפתעה; בבית הערבה נפצעו שנים עשר בחורים בפשיטה בריטית ושישים ושניים נעצרו; ובכפר גלעדי נהרגו שלושה בחורים ונפגעו שבעה שנזעקו לעזרה בעת המצור הבריטי על הקיבוץ. גם בצדו השני של המתרס, הערבי והבריטי, היו נפגעים: נהרג ערבי שסירב להיענות לאזהרה בגשר דמיא, ונהרג קצין חבלה בריטי באותו הגשר בעת נטרול מנגנון הפיצוץ; נהרגו רוכב או שניים מחיל הספר העבר־ירדני בפעולה בגשר חמה; ונוטרלו כמה זקיפים שסיכנו את הלוחמים.

עם ערב, בשעה שבה צוּותו הכוחות במחנות הפלמ"ח, ידעו הבריטים על הפעולה המתרגשת ובאה עליהם. כבר במאי 1946 ציפו אנשי המודיעין הבריטי לחידוש ההתקוממות נגדם, וביום הפעולה ידעו שהיא תכוּון לדרכי התחבורה. החל בשעה 15:00 הם נדרכו והפעילו אותות אזעקה.[34] ביחידות צבא רבות, בעיקר יחידות רגישות, הוכרזה כוננות עליונה מחשש לתקיפה, כמו למשל בבסיס חיל האוויר המרכזי בעין שמר, שחנו בו טייסת צילום (680 Sq.) וטייסות סיור (208 Sq. ו־ Sq.6) שאיכנו את מקומן של ספינות העולים.[35] בקְרָב המודיעין והמודיעים היתה לבריטים עדיפות על הש"י; הם ידעו שמתוכננת פעולה, אבל לא ידעו היכן תתבצע ובאיזו שעה; לעומתם אנשי הפלמ"ח והמודיעין של ה"הגנה" לא ידעו שהבריטים יודעים...

כבר ב־15:00 החלו רשתות הצבא והמשטרה לשדר מילות קוד של מצבי כוננות, שידורים שהגיעו לשיאם בשעה 23:00. רק שלושה ימים לאחר הפעולה, ב־20 ביוני,[36] נודע ל"הגנה" שהבריטים גילו את סוד ההתקפות. מילות הקוד Plan Capital Carlton היו למצב הכן בשעה 15:30, קוד Cairo לדריכות עליונה בשעה 20:30; וקוד London למתקפה בכל הארץ בשעה 23:00. כאשר החלה הפעולה הונחתה מילת הקוד New York.

גם במחוזות המשטרה נדרכו. מאז תום המלחמה ב־1945 היה מפקד הצבא הבריטי בארץ גם המפקד העליון של כוחות הביטחון – צבא ומשטרה כאחד.[37] פיקוד אחיד לכל כוחות הביטחון פגע בביטחון הפנים והיה לרועץ גם למשטרה שנדרשה לתפקד כצבא וגם לצבא שהועסק בשיטור מחמת חולשת המשטרה. במרס 1946 מינו הבריטים את קולונל ניקול ויליאם גריי (Gray) מפקד משטרת ארץ ישראל בתקווה שכאיש צבא מנוסה הוא ייטיב להתמודד עם המרי האזרחי שלא כפר בסמכות השלטון המרכזי. ב־17 ביוני, למחרת פעולת "ליל הגשרים", הזדרזה מפקדת הצבא לרענן את הפקודה ולפיה על הצבא לסייע למשטרה בעת החיפושים ביישובים בשל נחיתות כוחה של המשטרה.[38]

ב־16 ביוני 1946 אחר הצהריים, המודיעין הצבאי היה על סף פיענוח החידה הגדולה, והתרעות שוגרו למפקדות החילות הבריטיים, לחטיבות המרחבים ולמשטרה. על המידע שזרם ברשתות הצבא אנו למדים מתוך יומני המבצעים הזמינים לעיון של מפקדת הכוחות בארץ ישראל ובעבר הירדן, של הבולשת, של חיל האוויר, של הדיוויזיה המוטסת ושל היחידות במרחבים שבהם נערכו הפעולות, כגון דיוויזיית החי"ר הראשונה שהופקדה על הביטחון בצפון הארץ. מכולם מצאתי שיומן משטרת נצרת שבלב מרחב הצפון הוא המקור הטוב ביותר למעקב אחר עלילות הלילה שנרשם בו זרם הידיעות שהתקבלו והופצו לתחנות המשנה.[39] לאחר מעשה, משהתבררה המשמעות המיוחדת של אירועי הלילה והלילות הבאים, הועתקו הרישומים מיומן תחנת נצרת וקובצו בנפרד לעיונו של קצין המחוז במסמך שכותרתו "יומן מלחמה": War Diary no. 2, 16.6.46 – 1.7.46: Special Diary of Events. מלחמה של ממש. רישום זרם המידע העוסק ב"ליל הגשרים" ביומן המשטרה נפתח ברשומה 18 בשעה 3:00 (15:00), לפיה הודיעה מפקדת הדיוויזיה הראשונה למפקדת החטיבה המרחבית את מילת הקוד: CARLTON. בין 3:10 ל־3:16, (רשומות 19-21), הועבר הקוד הזה לקציני המחוזות (D/O = District Officer) של טבריה, של עכו ושל צפת.

בשעה 20:10 הודיעה מפקדת ה־CID[40] (הבולשת הבריטית) ביפו למפקדת הכוחות הבריטיים, שהלילה צפויות התקפות רחבות ממדים על תחנות משטרה, צבא וחיל האוויר. הידיעה שוגרה מיד למפקדת הדיוויזיה הראשונה של חיל הרגלים, למפקדת הדיוויזיה השישית המוטסת ("הכלניות"), לחטיבה 31, למפקדת חיל האוויר ולמודיעין המטה הכללי.[41]

לא חלפו חמש דקות, וביומן משטרת נצרת נרשם ב־8:15 בערב ברשומה 27: CAIRO. מ־8:18 ל־8:36 בערב (רשומות 28-33) הועבר הקוד לתחנות טבריה, צפת, עכו ולממלאי תפקידים. באותה השעה השתרר שקט במרחב, ובמשטרה חזרו לשגרה. בשעה 11:10 (23:10, רשומה 37) נמסר על בעל בית קפה באל באסה (בצת, כיום שלומי) שנורה ברגלו, ובחקירתו בבית החולים בחיפה התברר שנורה בעת הילולה לרגל בריחתו של המופתי ממאסר בצרפת. באותה השעה ממש "התעורר" יומן משטרת נצרת, כאילו נדלק באבוקות שהוצתו במרחב הצפון כולו.

בשעה 23:10 נרשם פיצוץ בסביבת עכו. קצין מחוז חיפה דילג על קוד LONDON והודיע בשם מפקדת הצבא: NEW YORK. כך הציתה דווקא פעולת ההסחה מדרום לעכו, בגשר נעמן, את "ליל הגשרים". לאחר שתי דקות החלו להגיע הודעות מכיוונים שונים. בשעה 23:21 דיווח קצין מחוז עכו שמשטרת ראש הנקרה מודיעה על פיצוצים וירי בכיוון אכזיב, ושלושה פיצוצים וירי מכיוון גשר נעמן. בכל הארץ לא היתה תצפית משטרה בעמדה טובה כל כך כמו זו שבראש הנקרה. ב־23:30 הודיע הקצין מעכו שפעילות הטרור החלה בשעה 11:00 בלילה בכיוון המחנה הבריטי 264 בא־זיבּ, וסַמל שיצא למקום מצא שני תרמילי נפץ. ב־11:56 נרשם פיצוץ גשר במטולה, ושלושים דקות אחר חצות, כבר ב־17 ביוני, דווח על ספק פיצוץ של גשר בין מטולה לכפר גלעדי ותקיפת מחנה חיל־הספר בצפת; 10 דקות לאחר מכן דווח על גשר שיח' חוסיין, וב־17 ביוני אחר הצהריים, בשעה 14:20 (רשומה 21) אישרה משטרת טבריה שהגשר נהרס כליל. 10 דקות קודם לכן ביקשה משטרת צמח לצלם את נזקי הגשר על הירמוך, ועשר דקות לאחר מכן, ב־14:30, ניתנה הרשות לפנות את גופתו של יחיעם ויץ שאותרה באכזיב. יומיים לאחר מכן, ב־18 ביוני, נרשם ביומן שבשעות הצהריים פוצץ גם גשר אלמג'אמע, הלוא הוא גשר נהריים (גשר נחלים). ככל הנראה המידע היה שגוי, עדות למתח ולעצבנות ששררו בקרב כוחות הביטחון.

ב־16 ביוני בלילה, אולי לא בעיתוי מקרי, נערכה בגבעת השלושה אספה חשאית של השוטרים היהודים ששירתו במשטרת המנדט באזור השרון עם נציג הש"י. בסיום הדיון בחצות נודע להם דבר פיצוץ הגשרים. מחשש שהבריטים יציבו מחסומים בכבישים, התחמקו השוטרים היהודים אל מקומותיהם למקרה שיתגלה דבר התכנסותם החשאית.[42] אילו עמדו על משמרתם אולי היו מתריעים בזמן על כוננות הבריטים, ואולי היה מי שהעדיף להרחיקם מהמשמרת בשעה היעודה.

בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש

גשרי מטולה

בציפורן אצבע הגליל נועדו לפיצוץ שני גשרים בדרכים המתבדרות ממטולה ללבנון – האחד בצפון־מזרח המושבה, והאחר במערבהּ. האזור היה רגיש מאוד מבחינה ביטחונית מאז הפלישה הבריטית לסוריה בשנת 1941. בסביבתו נבנו מתקנים בריטיים ושדה תעופה רדום בעמק עיון. דרך האזור הזה עברו נתיבי העפלה של עולים מעירק, מסוריה ומלבנון, ונתיבי הברחה של ערביי הסביבה.

הכוחות, שנועדו לפעול בשני הגשרים, התכנסו בחצר תל חי. דודו צ'רקסקי, מ"מ הכשרת דפנה, הופקד על פיצוץ שני הגשרים שהיו רחוקים זה מזה. חברי הכשרת דפנה נועדו לפשוט על גשר נחל עיון בפיקודו של דודו, ועל מחלקת כפר גלעדי בפיקודו של מ"מ המחלקה דני נוימן־נעמן הוטל לפוצץ את הגשר בצפון־מערב מטולה.

הכוחות נחלקו לפי משימותיהם: חיפוי, חסימה, רתק, נשיאת מטעני הגֶ'לניט, והחבלנים (נשיאת המטענים כּונתה בפיהם סבלות). הנשק נשלף ממחבואו באחד מהסליקים של כפר גלעדי. הכוחות יצאו לדרך והתפצלו מצפון לכפר גלעדי, ליד מכון המים בעין רואחינה (עין השומר). לפי מקור בריטי שני הגשרים פוצצו בשעה 23:25. הם שוקמו בתוך שבועיים, והגשר על נחל עיון פוצץ בפעם השנייה במלחמת העצמאות, בליל 15 בפברואר 1948, ב"מבצע הל"ה" על שם מחלקת ההר, שחבריה נפלו חודש קודם לכן בדרכם אל גוש עציון.

גשר נחל עיון

כוח הגשר הצפון־מזרחי בפיקודו של דודו צ'רקסקי טיפס במעלה נחל עיוֹן דרך מפל התנור, והגיע אל גשר האבנים בלי להיחשף. הגשר הנטוי על נחל עיוֹן, אז ואדי בוראע'ית (פרעושים), או ואדי דרדרה, מחבר את מטולה לעמק עיון והעיירה מרג' עיון. בנקודת הגבול בין ארץ ישראל ללבנון. הגשר שרוחבו היה כ־5 מ' היה בעל קשת אבנים אחת. הוא היה מוגן במכשול אנטי־טנקי מימי מלחמת העולם השנייה, ונחפר בקו המגננה הבריטי כדי לבלום את פלישת הגרמנים מהצפון. ממש בקרבתו היו מחנה צבאי ועמדת משמר, ובטווח של כ־200 מ' היו מחנה שריון בריטי, בניין משטרה, ומחנה חיל הספר העבר ירדני. בזכות השמירה הקפדנית על פעולה שקטה, פוצץ הגשר בלא הפרעה, ורק לאחר מכן נפתחה אש מגדר המחנה אל עבר היחידה שמיהרה להיעלם בריצה מבלי להשיב אש. הלוחמים נסוגו לעבר קיבוץ דפנה, מרחק של כשמונה קילומטרים. מפקד הפעולה, דודו, נפל שנתיים לאחר מכן בקרב בנבי יושע.

"גשר שלא היה משהו"

הכיתה המוגברת של חברי מחלקות הפלמ"ח מחולתה, מכפר גלעדי ומדפנה, בפיקודו של דני נוימן, נפרדה מהכוח שפנה מזרחה אל עבר נחל עיון. הגשש חיים פיינר הוליך את הכוח במעלה ההר, כשני קילומטרים מצפון־מערב למטולה, אל גשרון שעל הכביש המוליך בכיוון תל א־נחס, אל נבטייה וצידון.[43] במקאמה "הגשר שלי", שכתב חיים חפר־פיינר על הפעולה, הוא כינה את המשימה "הגשר שלא היה משהו", שיגאל אלון נתן ברוחב לבו כדי לשמח את לב הנערים שחיפשו ג'ובּ.[44]

במקום לא היתה שמירה, אבל בסיור מוקדם נתקלו הסיירים בז'נדרמריה הלבנונית. היחידה, ובה החבלן יהושע נבו, פעלה בסיכון מועט, והמתינה בנחת לרעמים ולאבוקות שהיו צריכים להישמע ולהיראות קודם לכן בשני צדי עמק החולה – מצפון בגשר נחל עיון, ומדרום בגשר בנות יעקב. רק אז הצטרף לאלה פיצוץ הגשרון ב־100 ק"ג חומר, והלוחמים שבו בשלום לכפר גלעדי.

הבריטים לא ספרו את פעולת החבלה הזאת במכלול פעולות "ליל הגשרים". הם גם לא טרחו לדווח עליה במניין הנזקים שנגרמו להם בגשרים החבולים. במידע שהפיצו הם ראו בפעולה תקרית שולית ותמוהה, שמספר מבצעיה וזהותם אינם ידועים.[45] למחרת הם ערכו חיפוש אלים בכפר גלעדי שהיה מוכר להם כמוקד מחתרתי בגליל העליון. קצין בריטי פתח באש והצית את השתוללותם של חיילי חיל הספר העבר ירדני.[46] עשרה חברים שבאו מקיבוצי הסביבה לעזרת כפר גלעדי נפגעו מהאש, ושלושה מהם מתו לאחר מכן.

גשר בנות יעקב

גשר בנות יעקב שעל הירדן הוא המעבר היחיד והעתיק ביותר לדמשק, והיה מעבר הגבול הרשמי בין ארץ ישראל לסוריה. בעבר זה היה גשר אבן בעל כמה מפתחים. בשל מיקומו האסטרטגי חזר ונהרס הגשר פעמים רבות, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה פוצצו אותו העות'מאנים שנסוגו מפני הבריטים. הגשר שוקם במרוצת הזמן כגשר תלוי הנשען על בסיסי בטון בשתי גדות הירדן בלא עמודי תמך, ואחרי כשלושים שנה הפלמ"ח פוצץ אותו פעמיים – ב"ליל הגשרים" ובמלחמת העצמאות.

המשימה הוטלה על מחלקות הפלמ"ח מאיילת השחר ומחולתה בפיקודו של מפקד הפלוגה עודד מסר. אורכו של הגשר התלוי מעל למי הירדן היה כ־5 מ', רוחבו 6 מ', וגובהו מעל פני מי הירדן 12 מ'. על הגשר שמרו זקיפים, ובסביבתו הקרובה, משני עברי הירדן, היו תחנות משטרה וביקורת גבולות, בתי מכס, תחנת הסגר לבהמות ומחנה צבאי בריטי. הכוח מהפלמ"ח יצא ממפקדת הפלוגה באיילת השחר, ולא נעזר במושבה משמר הירדן הקרובה. קווי הטלפון אל מחנה הצבא בראש פינה נותקו, הדרך לראש פינה נחסמה, וב־23:20 נפתחה על הר כנען פעולת הסחה נועזת של חוליה שיצאה מבִּירְיָה והתמקמה בין המשטרה לבין מחנה של חיל הספר העבר ירדני. כשפתחה החוליה באש אל עבר המשטרה והמחנה, החלו השוטרים והצבא לירות אלה באלה. מראש פינה הוזעקה תגבורת אל הר כנען וכך הוסחה לחלוטין הדעת מן הגשר.[47]

ב"הורדת זקיף" התגברו הפלמ"חאים על שומרי הגשר. הם נקשרו אל עצים ונשקם נזרק אל המים. הגשר פוצץ, והכוח נסוג בהסתר ולא הגיב ליריות שנורו לעברו. היחידה נעה לאורך הירדן, עקפה ממערב את קיבוץ חולתה, והמשיכה אל מעגן הסירות שביסוד המעלה. שם הצטרפו אליה חברי מחלקת חולתה, ובחמש סירות חתרו אל צמחיית הביצות הסבוכה, אל מקום שהוכן מראש. הם שהו בסבך שלושה ימים עד שהותר להם לחזור למקומם.

ביומן המבצעים של מפקדת הצבא נרשם שהגשר פוצץ דקה אחר חצות; הבריטים אישרו שהגשר נהרס כליל, הוא אינו עביר לרכב, וקווי התקשורת אליו נותקו כארבעה ק"מ לפניו בכיוון לראש פינה.[48] בתוך יומיים הם הקימו "גשר ביילי" Bailey Bridge)) על הירדן, ואף בנו גשר חדש לצד הריסותיו של הישן. ב־1 בינואר 1948 חזר הפלמ"ח ופוצץ את הגשר כדי לעכב את פלישת הצבא הסורי לארץ.

גשר חַמָּה, הירמוך

גשר חמה (ג'סר אל־חוי), הוא "מס' 2" במניין הגשרים על הירמוך בקו המסילה החיג'אזית העולה מזרחה לאדרעי, והשני מארבעת הגשרים על הירמוך בתחום ארץ ישראל.[49] בעבר הוא היה הגשר הארוך בגשרי הארץ והארוך שבגשרים שנהרסו בפעולה – 130 מ' אורכו, ולכן מוּעד לחבלה. הגשר נטוי מעל הירמוך בגובה של כ־20 מ' במשולש הגבולות של ארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה. חברי ניל"י דנו בפיצוץ גשרי הירמוך במאי 1917;[50] התורכים הנסוגים פוצצו את גשר אל־חמה ב־1918; והוא שוקם ארעית לאחר מלחמת העולם הראשונה; ביולי 1921 בדווים העלוהו באש וירו במשקמיו.[51] את הגשר שיקם חיל ההנדסה הקנדי ב־1923, ומאז "ליל הגשרים" הוא לא שוקם.

משימת פיצוץ הגשר ב"ליל הגשרים" הוטלה על מחלקות הפלמ"ח מאשדות יעקב ומאפיקים בפיקודו של אהרון ספקטור, מדריך הגדוד השלישי. חסימות הוצבו בכביש כינרת-פורייה ומול גשר דגניה, וממרכזת הטלפונים של המושבה כינרת שוגרה הודעה למשטרות טבריה וצמח שהוטמן בתוכן חומר נפץ. עקב המתח שנוצר במחנות ובמתקנים שבאזור נורתה כל הלילה אש מבוהלת שהסיחה לחלוטין את תשומת הלב מן הגשר. בקרבת הגשר היתה עמדה מצדית לא מאוישת. על הגשר עצמו לא שמרו זקיפים; שמרו עליו רוכבים של חיל הספר העבר ירדני שעברו במקום מפעם לפעם. חומרי הנפץ הונחו בחיבור שבין מסבך (קונסטרוקציה) הברזל שנתמך בשני עמודי הגשר הקרובים לגדה הארץ ישראלית של הירמוך. הגשר פוצץ בלא הפרעה, ככל הנראה שעה לאחר חצות הלילה.[52] הכוח נסוג דרך אפיק הירמוך, ובעלותו לגדה הדרומית של הנחל גילו אותו רוכבים מחיל הספר, ובמגע שנוצר נהרגו רוכב אחד או שניים. הכוח התקדם אל עבר אשדות יעקב בדרך הקצרה ביותר (דרך השטח הירדני, סמוך לכפר אל־עדסיה), חצה את הירמוך לכיוון מערב, ונכנס לקיבוץ.

גשר חמה, 1933[53]

הבריטים דיווחו שהגשר נהרס כליל, ודרושים כתשעה חודשים לתיקונו, ואם יידרש יוכל חיל ההנדסה להניח גשר ארעי תחתיו. למודיעין ה"הגנה" נמסר ב־24 ביוני 1946, שבגשר זה ובגשרים האחרים על הירמוך הוגברה השמירה, הוקמו עמדות מדופנות בשקי חול, המעברים אליהם נחסמו בגדרי תיל, ולידם הוצבו שריוניות ותותחים. בגלל הנזק שנגרם לבריטים עקב הריסתו של הגשר, הם ביקשו לשקמו. בייחוד ניזוקה "חברת הנפט העירקית", שנמנע ממנה להעביר דרכו ציוד חיוני למתקניה בארץ.[54]

לצורך השיקום נערם במקום ציוד רב, אך משך הזמן שנדרש לעבודה גלש לשנת 1947, שנה שבה כבר פקע המנדט, והעבודה שבתה. מכל הגשרים שנפגעו בלילה הזה, הגשר על הירמוך הוא היחיד שלא שוקם, ורק לאחר מלחמת "ששת הימים", עשרים ואחת שנה מאז "ליל הגשרים", היה אפשר לחזור אליו במגבלות ובהסדרים מיוחדים.[55]

גשר חמה ונהר הירמוך, 1946[56]

גשר שיח' חוסיין

הגשר נטוי על הירדן בכביש המוליך מבית שאן לאירביד שבעבר הירדן, כשני ק"מ מזרחה לקיבוץ מעוז חיים, וכשבעה ק"מ מזרחה לעיירה בית שאן. אורכו 30 מ', ורוחבו 5 מ'. שוטרי משטרת ארץ ישראל שמרו על הגשר מצדו המערבי, וחיילי הלגיון הערבי שמרו עליו מצדו הירדני. אורי יפה, מג"ד הגדוד הראשון, מינה את ברוך אקסלרוד (בוזה), מ"מ מחלקת תל יוסף בפלוגה ד', לפקד על פיצוץ הגשר.[57]

המסע אל הגשר ממעוז חיים היה קצר מאוד. הכביש אל הגשר נחסם בקופסאות פח שדמו למוקשים. גם קו הטלפון נותק. הכוח נכנס אל תוך גאון הירדן כדי להגיע אל הגשר מצפון בחסות הצמחייה הסבוכה וניצול רעש מי הירדן. הגשר נתפס מבלי שהזקיפים הבחינו בלוחמים, ולאחר שהותקן מטען הנפץ, ופתיל ההשהיה הופעל, נצטוו הזקיפים להסתלק לבל ייפגעו. הגשר פוצץ בפאתו המערבית שקרסה אל המים, וכך נותר במקום גם כאשר נבנה מעליו גשר חדש.[58] שומרי בית המכס ומחנה ההסגר (קרנטינה) התעוררו לקול הפיצוץ ונסו. לאחר הפיצוץ נסוגה היחידה לחמדייה, מרחק של כשמונה ק"מ. כדי לטשטש את עקבותיו נכנס טור הלוחמים אל תוך ברכות הדגים שבעמק. נתיב הברכות הכביד מאוד על ההולכים, ומחשש שלא יגיעו עד שחר אל חמדייה החליטו לפנות ולחזור למעוז חיים. הבריטים לא חשדו בקיבוץ הקרוב ולא ערכו בו חיפושים. בדיווח היומי אישרה מפקדת הצבא שהגשר נהרס כולו, והנזק נאמד ב־48,000 לא"י.[59] ביומן משטרת נצרת נכתב בהרחבה שלפי העקבות מנה הכוח כשישה אנשים שבאו מצפון לגשר, ולא ידוע כיצד נסוגו.

אחרי הפעולה חיבר החבלן זאב מייזלר מהכשרת מעוז חיים, לימים חבר כברי, מילים לשיר לכת רוסי שנעימתו ליוותה אותו כל הדרך. מילות השיר הנציחו את "ליל הגשרים", ומאז 2001 משמיעים אותו בטקסי האזכרה לחללי גשרי אכזיב:[60]

הכול כבר הושלם,

דממה מסביב,

חבריה עוצרים נשימתם.

קול נפץ מחריד

את כל היקום מרעיד –

ברקים, רעמים ועשן.

הבריטים הקימו גשר חדש, וב־14 בפברואר 1948 הוא פוצץ בפעם השנייה. חוליה מגדוד "העמק" שיצאה ממעוז חיים פוצצה אותו באמצעות מכונית תופת שהוסעה אל הגשר. נהגהּ קפץ אל הירדן, אך החבלן צבי פרוצל, חבר הכשרת "החושלים", נספה בפיצוץ.[61]

גשר אדם (ג'יסר דמיא)

הגשר היה נטוי על הירדן, במעבר יבוק עתיק הימים של הדרך היורדת מערבה מרמת ירדן ועולה לצפון־מערב בבקעת תִרצה (ואדי פרעה) לעבר שכם והרי השומרון. בקרבת הגשר הנידח היה ביתן קטן של מכס ומשטרה, והוא לא נשמר. מבחינה לוגיסטית הפעולה בגשר דמיא היתה המורכבת מכל המבצעים, שכן הוא היה שוקק בדווים ורחוק מכל יישוב יהודי. היישובים היהודיים הקרובים ביותר היו בית הערבה בדרום והיישובים במבואות הדרומיים של עמק בית שאן, במרחק של כ־35 ק"מ. מכיוון שבית הערבה אירחה את יחידת החבלה שנועדה לחבל בגשר אלנבי, נקבעה הגישה לגשר דמיא מכיוון עמק בית שאן. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתכנון הגישה אל המטרה והנסיגה ממנה, שהיו כרוכות בנסיעה ממושכת, בלא אפשרות של תמרון בדרכים חלופיות.

גשר דמיא, 1944[62] (מימין: עבר הירדן; משמאל: ארץ ישראל)

בסוף אפריל 1946, במסווה של טיול תמים במונית מבית שאן אל בית הערבה, יצא סיור מוקדם של פלמ"חאים, שני בנים ושתי בנות – מ"כ כרמלה כסה־ביבו זינגר, ובתיה ממן־היט מקיבוץ עין־שמר, להכיר את הגשר ולתכנן את המבצע.[63]

יחידה שמנתה שלושה עשר לוחמים בפיקודו של יוחנן זריז, מפקד פלוגה בגדוד הרביעי, יצאה בערב הפעולה מטירת צבי אל צומת הג'יפתליק, ארבעה במונית ותשעה במשאית. הם היו מצוידים לשהייה של יומיים בשטח, ובארבע יוני דואר באחריותה של רחל סבוראי.[64] עילת הנסיעה היתה הסעת תנור מעין חרוד לבית הערבה בלוויית צוות להתקנתו, ומטיילים נלווים. ביחידה היו שבעה מסתערבים, סיירים, נהגים ושתי נשים – כרמלה, שהיתה בסיור ההכנה, ורחל סבוראי. המונית יצאה ב־17:45, והמשאית יצאה ב־18:15. כלי הרכב נעצרו בריחוק־מה מהצומת, והחבלנים צעדו מרחק של כ־3.5 ק"מ אל הגשר. הכוח תפס את הגשר בלא הפרעה בשעה 22:20. בשעת התקנת הגשר לפיצוץ הפתיע את החבלנים ערבי שהיה עלול להזעיק עזרה. הוא הוזהר וסירב להישמע להם. לאחר מאבק קצר, שבו נפגעו קלות שניים מהיחידה, עלה בידם לשתקו.[65] העיכוב גרם לאלתור בשיטת החבלה, וב־23:00 הסתיימה העבודה. באותה השעה עבר סיור בריטי בדרך הראשית וזיהה את כלי הרכב שנשארו סמוך לצומת בליווי משמר, כביכול בשל תקלה. אנשי הסיור הסתפקו ברישום לוחיות הזיהוי של כלי הרכב. מאחר שעל החבלנים היה להתרחק מן הגשר בהליכה, ולהמשיך בנסיעה ממושכת צפונה, הותקן בגשר מנגנון השהיה לשעה 01:15 אחר חצות, וגם הותקן מלכוד אם מנגנון ההשהיה יכזיב. כאשר התקרבו למבואות בית שאן הם שמעו קול נפץ עז, אלא שזה בא מגשר שיח' חוסיין. מחשש לסגירת הכבישים נפרדו הלוחמים מכלי הרכב, והמשיכו ברגל אל קיבוץ מסילות, אליו הגיעו ב־03:40 לפנות בוקר, והנהגים נסעו ברכבם אל מסתור בבית השיטה. אילו נמנע מהיחידה לחזור לבית שאן ברכב, היה עליה לעבור את הירדן ולצעוד בגדתו המזרחית עד לבית שאן, שם היה אמור להמתין להם חבר מעוז חיים. ואכן, למחרת התברר שמנגנון ההשהיה לא פעל, ועם שחר נגלה הגשר בכל הדרו על מטעניו. קצין הנדסה בריטי שהוזעק לפרק את המטען בשעת הצהריים הפעיל את המלכודת, והגשר פוצץ על קצין החבלה.[66]

מכל משתתפי הפעולה רק נהג המונית, אליעזר קפלן איש חדרה, לא שב לביתו כשנה וחצי, שכן מספר הזיהוי של המונית הסגיר את זהותו. הוא הסתתר בשער העמקים והיה מבוקש כמעט עד תום תקופת המנדט הבריטי.

גשר אלנבי

בשל ניתוק דרך המלך בין ירושלים לעמאן, שתי הבירות, היתה להרס גשר אלנבי תהודה בין לאומית גדולה יותר מהרס הגשרים האחרים.[67] על הגשר שמרו זקיפים, כיאה למעבר בין לאומי, ובסביבתו הקרובה היו תחנות משטרה, בית מכס ומבנים שהיתה בהם נוכחות מתמדת. זה היה גשר כביש, נישא מעל לירדן, ואורכו כ־35 מ'. על הכוח שנועד לפוצץ את הגשר היה לתרגל תכנית חירום אם יתגלה מבעוד מועד – להרוס את הגשר בתוך שלוש דקות. לכוח ניתנה הוראה להימנע בזמן הנסיגה מלסכן את בית הערבה (היישוב היהודי היחיד בכל האזור), ואת בסיס ה"הגנה" הסמוי שבתחום מפעל האשלג. דויד רוזנבלום, איש ה"הגנה" במפעל, נשא בעול ההכנה הלוגיסטית למילוטם של הלוחמים. קדמו לפעולה סיורים בקרבת הגשר, ואפילו ילדי בית הערבה, שלא היו מודעים לתפקידם, היו שותפים לתצפיות. הם יצאו לטיולים בקרבתו, מלווים בחברי פלמ"ח, ובשעת משחקם עקבו המבוגרים אחר הנעשה בגשר. אמנם הכוח התאמן בבית הערבה וממנה יצא למשימה, אך לא היה יכול לחזור אליה. לפיכך נקבע שאם הבריטים לא יפריעו לנסיגה יהא עליו לעבור ביומיים את מדבר יהודה ומצוקיו בשביל הררי, עד שיתכנס למקלט בקיבוץ רמת רחל שבמבואות ירושלים.

עשרים ושמונה לוחמים, רובם מפלוגת רמת רחל, יצאו אל הגשר במשאית של מפעל האשלג בפיקודו של "כידוני", חיים (בורוצלבסקי) בר־לב, מ"מ לשעבר בבית הערבה, שהכין את הפעולה מבעוד מועד. כארבעה ק"מ לפני הגשר, ליד מנזר הטבילה קצ'ר אליהוד, בוימה חטיפת המשאית, ונהגהּ, אהרלה שיק, ואחת החברות, "נכפתו". החבלנים ירדו והתקדמו ברגל דרך סבך גאון הירדן, נושאים כ־300 ק"ג חומר נפץ. לפניהם הלכה חוליית אבטחה של עוזי נרקיס. במדרגת קרקע מעל לסבך הלכה חוליית הפיקוד והחיפוי באחריות גידי אילת. הכביש בין הגשר ליריחו נחסם, וחוליית מסתערבים ניתקה את קו הטלפון. סמוך לנקודת ההיערכות נגלה הכוח ונפתחה עליו אש. "כידוני" הקדים להשיב אש באקדחו, והצית קרב שהרתיע את החבלנים. שני מפקדי מחלקות עם נושאי חומר הנפץ התגברו על ההיסוס, פרצו אל התמיכות המערביות של הגשר, ותחת אש התקינו אותו לפיצוץ. הגשר פוצץ, ומיד בתום הפעולה הקצרה הכוח נסוג אל המשאית. הלוחמים העבירו את כלי הנשק לאיש הסליקים של בית הערבה, והוא הטמינם במכלי חלב אטומים שהוטבעו בברכת הדגים של הקיבוץ.[68] הכוח הוסע במשאית אל מעגן הסירות של קליה, וכדי למנוע את עקבות הלוחמים במעגן עלתה המשאית בגלגליה האחוריים על המזח והם קפצו ממנה ישר אל סירה ואל דוברה שבהן המתינו ימאי, ותמר, חברתו של בר־לב. לאחר פריקת הכוח מדרום לעין פשחה, שבו השניים לקליה, כאילו בילו בים. עם שחר יצאו הלוחמים למסע רגלי, תחילה דרומה, אל מקום מסתור בצמחיית עין תרייבה, כארבעה ק"מ מצפון לשפך נחל דרגות. מעין תרייבה שולחו יוני דואר שבישרו על הצלחת הפעולה, אך היונים לא התאמצו לעבור את מצוק ההעתקים, גם לאחר שניסו להפריחן ביריות. לעת ערב, יממה לאחר צאתה לפעולה, עלתה היחידה בדרך הרומית לראס א־תעמרה (היום מצוקי דרגות), וממנה לעבר רמת רחל בשבילי ההרים דרך ההרודיון ובית סחור, במעלה קשה, שגובהו 1,200 מ', ואורכו כ־30 ק"מ. בזכות כוח הרצון, ובזכות כושרם הגופני, ולמרות טעות קלה בניווט, עלה בידם לעבור את הדרך בו בלילה, במסע שמלכתחילה תוכנן לשני לילות. עם בוקר הם נכנסו אחד אחד בשערי קיבוץ רמת רחל.[69]

גשר אלנבי, 1944[70] (מימין: עבר הירדן; משמאל: ארץ ישראל)

ב־17 ביוני, בשעה 02:10 אחר חצות, לאחר תקיפת הגשר, החלו החיפושים. כלבי הגישוש זיהו שהיחידה הלכה אל הגשר ושבה באותו הנתיב דרומה, אל "קבוצת החוגים" בלשונם. בשעה 03:45 החליטו הבריטים להיכנס למפעל האשלג, ובאור ראשון הם יצאו לחיפושים באזור יריחו בסיוע אווירי, ולא חיפשו את היחידה בחוף הדרומי שבו הסתתרה. ב־9:50 הוטל עוצר על בית הערבה. מוכתר הקיבוץ דחה את דרישות הבריטים לכנס את כל הגברים למכלאה לצורך חקירה, וב־10:30 פקעה סבלנותם של הבריטים, והצבא נכנס ליישוב. לפי דוח הצבא גילו חברי הקיבוץ (בעיקר החברות) התנגדות פסיבית, ובה נפגעו שנים עשר גברים, אחד מהם נדקר בכידון. שישים ושניים מחברי בית הערבה, שסירבו להזדהות, נעצרו ונלקחו ללטרון.[71] בדרך קיבלו הנהגים הוראה לשנות כיוון אל גשר אלנבי, כדי שכלבי הגישוש ירחרחו אותם וינסו לזהות מי מהעצורים השתתף בפיצוץ הגשר.[72]

גשר אלנבי ניזוק קשה, ותיקונו נאמד ב־52,000 לא"י. יחידת ההנדסה של הדוויזיה השישית קיבלה הוראה לגשר מיד את שני עברי הירדן, ובתוך יומיים הקימו גשר ארעי, גשר ביילי. כעבור שלושה חודשים שוקם הגשר שפוצץ.

גשרי עזה

גשרי עזה הם צמד גשרים – גשרי מסילה וכביש, הנטויים כ־250 מ' זה לצד זה על נחל עזה, הוא נחל בשור, כשבעה ק"מ מדרום־מערב לעיר. גשר המסילה נישא על עמודים מעל אפיק הנחל, וזקיפים שמרו עליו דרך קבע. גשר הכביש היה "גשר אירי" (Ford או Viaduct בלשון הבריטים), מעבר סלול באפיק הנחל לחצייה של כלי רכב במים רדודים.[73] שני הגשרים היו סמוכים למחנות צבא. הגישה אליהם לא היתה קלה, שכן האזור היה מישורי וחשוף מצמחייה, והכוח הגיע אליהם כשהלוחמים כמעט חשופים.

קדמו לפעולה סיורים בנסיעה באוטובוס, בטנדר וברכבת לשם תצפיות על גשר נחל לכיש (היום "גשר עד הלום" בקרבת אשדוד), על גשר דיר סנייד הסמוכה ליד מרדכי, ועל גשרי המסילה והכביש בנחל עזה. משהוחלט על הפעולה בנחל עזה, גיששו הסיירים בערוץ, אך לא הגיעו אל גשר המסילה המאובטח. הם השאירו את חקירת מבנה הגשר למסתערבים ותודרכו על ידי המהנדס מאיר רבינוביץ'־בץ, שבשנת 1942 הכין תכניות חבלה בגשרים מחשש לפריצה אפשרית של הצבא הגרמני בדרום הארץ. בדיעבד התברר שהמידע לא סיפק פרטים חיוניים שנדרשו לתפיסת הגשר ולפיצוצו.[74]

מפות גשרי עזה[75]

הלוחמים, כעשרים חברי הכשרות נען וגבעת ברנר בפיקודו של איתיאל (איתי) עמיחי, סמג"ד הגדוד השני, התכנסו בקיבוץ בארות יצחק, כחמישה ק"מ ממזרח לעזה, בשעות הצהריים. כמו בגשרים האחרים, גם הם נאלצו ללוש את חומר הנפץ, תרגלו על דגם, ובמשאית יצאו אל הגשרים בשעה 20:30. הם עקפו את עזה, וכשני ק"מ מהגשרים ירדו מהרכב והמשיכו ברגל, נושאים על גבם כ־400 ק"ג של חומר נפץ. בהגיעם אל קרבת גשר הכביש הוצבה במקום חוליית החיפוי לשני הגשרים בפיקודו של שייקה שקלאר־גביש. חוליית חסימה הניחה על הכביש שלטי אזהרה מפני מוקשים, ונותק קו הטלפון. באותה השעה החלה פעולת הסחה בדיר סנייד – פיצוץ מבוים שריתק את תשומת הלב ומשך תגבורת של הצבא אל המחנות באזור. גם נוטרי יד מרדכי נתנו יד למבצע ההסחה כאשר הזמינו אליהם למסיבה את קציני הצבא ואת קציני משטרת עזה כדי להרחיקם מבסיסם בעת הפעולה.[76]

בעברו את הכביש המשיך עיקר הכוח אל המסילה כדי להגיח מתוך הפרדס הסמוך. בערך בחצות, עם התקדמותם של הלוחמים, נפתחה עליהם אש.[77] הם נאלצו לגלוש שניים־שלושה מטרים אל תוך ערוץ הנחל בחסות אש החיפוי. שם הופתעו להיתקל בגדר תלתלית (קונצרטינה) שהקיפה את עמודי הגשר ולא זוהתה בסיור המוקדם. החבלנים בפיקוד מפקד המחלקה עודד ארזי־פקר, והמ"כ צבי רם (רמי), זחלו מתחת לגדר. גם הסבלים עברו תחתיה, הניחו את תרמיליהם וטיפסו בקושי רב מתוך הערוץ אל פני השטח. שני החבלנים ואנשיהם גילו שהציוד שברשותם אינו מתאים לנתונים האמיתיים של עמודי הגשר – לא למידותיהם ולא למרחקים שביניהם. מיד הם אלתרו תכנית חלופית לפיצוץ מקבץ אחד של ארבעה עמודים מתוך שישים וארבעה העמודים שעליהם נשען הגשר.[78] בד בבד הכינה יחידת משנה את החבלה ב"גשר" הכביש, תחת עינו של מפקד החיפוי. בדיווח פנימי נאמר שחומר הנפץ הופעל בשני הגשרים כשמונה דקות אחרי שעת "השין", השעה שבה היתה אמורה להתחיל הפעולה. לפי דוח בריטי של הדיוויזיה הראשונה הפיצוץ אירע דקה לפני חצות, ולפי יומן המבצעים של מפקדת הצבא פוצץ הגשר כמחצית השעה אחר חצות. כעבור שעתיים הודיעו הבריטים שגשר המסילה נפגע אך לא נהרס, ובמקום התגלו מוקשי דמה, שלטי אזהרה ומטענים שלא פעלו. אמנם גשר הכביש נכתש, אך נותר למעבר חד סטרי.

היחידה נסוגה במסע מזורז. עד אור ראשון הם גמאו את עשרים ושלושה הקילומטרים לקיבוץ דורות. שם התפצלו, וכמה מהם המשיכו לקיבוץ רוחמה. באותו היום דוּוח שהגשרים תוקנו בחלקם וחזרו לתפקד.[79] נשקם של הלוחמים הוטמן בסליק, ונחשף בחיפוש בריטי כעבור כחודשיים.[80] ב־17 ביוני עם בוקר, בהיוודע בדורות על פעולה שהשתבשה באחד הגשרים בצפון הארץ, יצאו הבחורים והתפזרו איש איש למקומו.[81]

מנהרת ראס אל־בַּיאדַה

ה"חוליה", חוליית החבלה הימית שהוקמה בגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח, נדרשה להכין תכנית לחבלה במנהרת ראס אל־ביאדה. המנהרה, אחת משלוש מנהרות שנכרו בצוקים המתנשאים מעל לים בעבור המסילה הצבאית הבריטית בקו חיפה-ביירות-טריפולי. המסילה נסללה לאחר תבוסת צרפת של וישי בסוריה ובלבנון ב־1941, ונפתחה לתנועה באוגוסט 1942. חבלה במנהרת הרכבת בראס אל־ביאדה הועדפה על חבלה במנהרות ראש הנקרה מחשש שלא יהיה אפשר לשקמן. מנהרת ראס אל־ביאדה, כ־100 מ' גובהה מעל פני הים, ואורכה כקילומטר וחצי, נחצבה בצוק סלע לבן, "ראש לבנבן", המזדקר לתוך הים. המנהרה נחצבה כתשעה ק"מ מצפון לראש הנקרה, וקילומטר אחד מצפון לאיסכנדרון, שם איבד משה דיין את עינו ביוני 1941, ביום הפלישה הבריטית לסוריה וללבנון. החבלה במנהרה תוכננה לביצוע ב"ליל הגשרים" במועד המקורי בשלהי חודש מאי, חמש שנים לאחר היעלמם של יורדי הסירה שאבדו בפעולה על מסופי הדלק של טריפולי בלבנון. משום כך חשו אנשי ה"חוליה", שהיא נועדה גם לעילוי זכרם של כ"ג חבריהם יורדי הים חברי ה"הגנה".[82]

החבלה במנהרה היתה אמורה להיות פעולת ים־יבשה משולבת ראשונה של ה"חוליה" – פעולה ביעד יבשתי, שהגישה אליו נעשתה בדרך הים. נתוני הפעולה נאספו בשתי הפלגות סיור בסירת הדיג "גורדוניה". על אף המרחק הקצר נמשכה הפלגת הגישוש הראשונה שישה ימים מול רוח נגדית, וחמישה ימים בדרך חזרה. המטרה היתה לחבל בכניסה למנהרה ובמוצאה כדי ללכוד בתוכה רכבת בריטית מבלי לגרום לאבדות, ולאפשר לחיילים שבה להיחלץ דרך אשנבי האוורור הפונים אל הים. כדי שלא להיתקל במשמר הלבנוני הצפוי לעמוד בפתחיה התכוונו החבלנים להחדיר את חומר הנפץ דרך אשנבים אלה. אף שהסיור הימי השני הסתיים באבדן סירת המפרש מול חוף אכזיב, למתכנני הפעולה היה הביטחון שהיא ניתנת לביצוע. כאשר החוליה עמדה לצאת לדרכה עם מטענה במועד המוקדם, שבועיים לפני שפעולת "ליל הגשרים" יצאה לדרך, התקבלה הודעת ביטול הפעולה בנימוק מדיני – המטרה היתה מעבר לגבולות הארץ.[83]

מפת גשרי איסכנדרון ומנהרת ראס אל־ביאדה (מנהרת המסילה מסומנת בקו מקווקו)[84]

בכנס הקומנדו הימי שנערך בשדות ים ב־10 בספטמבר 1985 שרבט יוחאי בן־נון מראש את עיקרי דבריו על ההכנה לפעולה הזאת:

כשאני מביט אחורה אל דלות האמצעים, הדברים כמעט לא ייאמנו. לא בגד גומי, לא סנפירים, לא מכשיר צלילה, לא שנורקל, לא סירה מהירה שמסוגלת להימלט מספינות הפטרול. פלוקה אפורה עם מפרש לטיני אחד, ההפלגה במפרשים בסערה דרומית מערבית לפוצץ מנהרת רכבת בראס אל ביאדה, מנוע אאוטבורד (Seagull) של 4.5 כוחות סוס עלובים, ואניית הדגל של הפלי"ם, הלא היא הלנץ' האפור הקטן שעשה 5 קשר עם הרוח והזרם.[85]

[1] ספר הפלמ"ח, ב, מטה הפלמ"ח, פקודת יום, 17.2.1948, עמ' 131; נתיבה, 1948, עמ' 163; שפירא, אביב, עמ' 327-329; מ' הנדלזלץ, הארץ/ספרים, 15.5.1996. 
[2] כנען, ימי חרדה, עמ' 71-72. 
[3] כהן י', סוריה, עמ' 16-18. 
[4] מוריס, הדרך, עמ' 127; NA FO 816/117 
[5] "מיומן הפעולות" בחודש מרס 1948, ומתי מגד, "גשר מגשרים", ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 166- 168; מגד, המגדל, עמ' 51. 
[6] Cyril Falls, “Aftermath of War, Geography, Politics, and Strategy: The Strategic Importance of Palestine”, The Illustrated London News, 13.9.1947, p. 290; ibid., “The World Problem with Palestine”, 25.10.1947, p. 458 
[7] NA, CO 537/4126 
[8]  “Mediterranean Chain”, 15.10.1944; 15.12.1944, NA, WO 169/15678 
[9] בר־און, ממלכות, עמ' 21, 30, 36-38, 50-51; לפן, הש"י, עמ' 198-199; מונטגומרי, זכרונות, עמ' 370-373, 416-417. 
[10] Crossman, Mission, pp. 178-179 
[11] דף מהסליק 1, רבעון הארכיון לתולדות ה"הגנה", אוקטובר 1991; סלומון, תש"ע. 
[12] בנדמן, התפנות, עמ' 589-592; בר־און, ממלכות, עמ' 13, 18, 26; כהן מ', החלטה, עמ' 143-156; טבת, קנאת דוד, עמ' 692-695; תולדות ההגנה, ג, עמ' 880; Charters, Insurgency, pp. 56-57. 
[13] Situation Monthly Report, 1946, NA, CO 537/1708/75156/143; 1st Brit. Inf. Div. 19.6.1946, NA WO 169/22857 
[14] Overseas Railway Affairs, The Railway Gazette, 12.7.1946, p. 40 
[15] Official Communique no. 75, Palestine Post, 30.7.1946; Charters, Insurgency, p. 57; "פורסמו תעודות נגד ה'הגנה'", על המשמר, 25.7.1946. 
[16] Crossman, Mission, p. 163, p. 178 § 1 
[17] חיה רוזנפלד־שטקלברג, איה, ספרי לי, עמ' 35.
[18] ספר הפלמ"ח, א, עמ' 566-572.
[19] יזרעאלי, שליחות, עמ' 56-57. 
[20] תולדות ההגנה, ג, עמ' 1261; בוריס (דב) גוריאל, 17.8.1964, את"ה, 139.44; גלבר, החבצלת, עמ' 587. 
[21] על השפעות חומר הנפץ ראה כהן י', סוריה, עמ' 14-15.
[22] אמקה כינרתי, 2.8.2010. 
[23] דן לנר, אלוף בצה"ל; ב־1941 שירת במחלקה הגרמנית; ב־1944 הוצנח ב־1944 בסלובניה; ב־1946 היה מ"מ וסמג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. 
[24] חיים חפר, רשת ב', 6 במאי 1984; עלון עמותת דור הפלמ"ח 6, עמ' 26. 
[25] אופק, ליל הגשרים, עמ' 74, 124, 194. 
[26] יוסף גדרון, שאלון 1987 ו"יחידת המילואים", ספר הפלמ"ח, א, עמ' 473-474; אופק, ליל הגשרים, עמ' 94; אורי יפה, 20.11.1979. 
[27] דן רם, ריאיון לסרט "קבר יש רק אחד", 16.10.2002. 
[28] אופק, ליל הגשרים, עמ' 9 (שולמית גורן אחותו של אוריאל אופק), 32-33, 37-39, 166, 173; איה, ספרי לי, עמ' 121, 138-146. 
[29] יעקובוביץ', מפלמ"ח, עמ' 153; סטף, מכונה, עמ' 44-47. 
[30] גשר אלמג'אמע (גשר נחלים) שעל הירדן פוצץ ב־25 באפריל 1948. 
[31] תולדות ההגנה, ג, עמ' 881, ונספח לה, עמ' 1931-1932; ספר הפלמ"ח, א, עמ' 650-652; פעיל, מן ה"הגנה", עמ' 216-217. 
[32] ספר הפלמ"ח, א, עמ' 566-572. 
[33] איה, ספרי לי, אסתר קנטור־אבני, עמ' 146-147, ורחל סבוראי, עמ' 141; "צה"ל הצדיע למפריחי יוני דואר בפלמ"ח", הארץ, 22.2.2009, עמ' 6. 
[34] Charters, Insurgency, p. 155 
[35] יומן המבצעים של שדה עין שמר,NA, AIR 28/249 , ויומן טייסת 208,NA, AIR 27/2464 . טייסת 208 פעלה זמן קצר גם משדה באסה (בצת), שבקרבת גשרי אכזיב. 
[36] לבינה מ־00156, את"ה, חט' 8, מסמך 121, 20.6.1946; העתק ההודעה שוגר לאסף – יוסף אבידר, מפקד פיקוד צפון של ה"הגנה", 1945-1946. 
[37] Charters, Insurgency, p. 86 
[38] HQ British Troops in Palestine & Transjordan Operational Instruction no. 67: Military cum Police Operations, NA, WO 169/23022, 17 June 46 
[39] ,The Palestine Police Force, Station Diary Nazareth, June 12th – 27 July 1946 ג"מ, מ/2457/5785. 
[40] Criminal Investigation Department
[41] HQ British Troops in Palestine and Trans Jordan, Operational Log, 16 June 1946, NA, WO 169/23022 
[42] השוטר העברי בתקופת המנדט, משרד הביטחון, תשל"ג, עמ' 236. 
[43] ספר הפלמ"ח, א, עמ' 650; יהושע נבו, 1985, בית יגאל אלון, עמ' 17-18; אופק, ליל הגשרים, עמ' 45-47. 
[44] חיים חפר, "הגשר שלי", עלון עמותת דור הפלמ"ח 6, עמ' 26.
[45] Defence Security Office – Palestine & Transjordan, Monthly Summary no. 9, June 1946, NA, WO/169/23031
[46] למודיעין ההגנה, 24.6.1946, את"ה, חט' 8, 121/30. 
[47] ורד לוי וחיים מרגלית, "'ליל הגשרים', אחרי 40 שנה: ניסיון קודם בפיצוצים", על המשמר, 5.8.1986; פעיל, זוהר ורונן, עמ' 163-166. 
[48] HQ British Troops, Operational Log, 16/17 June 1946, no. 2628; 17.6.1946, § 6, NA, WO 169/23022; 1st Brit. Inf. Div. 18.6.1946, WO 169/22857 
[49] לבנוני, רכבת העמק. 
[50] ליבנה, נדבה ואפרתי, עמ' 262-264, 268. 
[51] דוח אוגוסט 1921,; CO 733/6/47575  דוח יולי 1921, עמ' 10,NA, CO 733/5/42315  
[52] פלמ"חאי, עמ' 248. 
[53] RAF, 14 Sq. A.424. v, Yarmuk Bridge, 13.11.1933
[54] למודיעין ה"הגנה": הבטחת הגשרים, 24.6.1946, את"ה, חט' 8, 121/30; תולדות ההגנה, ג, עמ' 1744, הערה 884-1NA, WO 169/22957, 17.6.1946; WO 169/23022, 17.6.1946, 19.6.1946; Overseas Railway Affairs, The Railway Gazette, 12.7.1946, p. 40 
[55] "ליל הגשרים", הארץ, מדור "ראיתי שמעתי", 10.7.1967. 
[56] Government of Palestine, Palestine Railways, Report of The General Manager on the Administration of the Palestine Railways and Operated Lines and on the ports of Palestine for the Year 1946/47 [חזרה]
[57] עופר, הגדוד, עמ' 72-73.
[58] ספר הפלמ"ח, א, מול עמ' 672. 
[59] 1 Brit. Inf. Div. 18.6.1946, NA WO 169/22857
[60] חיים גורי וחיים חפר, משפחת הפלמ"ח, ילקוט עלילות וזמר, עמ' 168; אופק, ליל הגשרים, עמ' 133-134. 
[61] ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 130-134; אופק, ליל הגשרים, עמ' 134-136; לזכרם, "החושלים", עמ' 15-22; נתיבה, 1948, עמ' 211, 304-305; שרה כוכבי, "הוסר הלוט משלט לזכרו של צבי פרוצל, שנהרג בפיצוץ גשר שיח' חוסיין", הדף הירוק, 11.12.1997. 
[62] RAF, P.T.Q. Job no. 2349, 5.8.1944, 3007-3006 
[63] איה, ספרי לי, סיפורן של כרמלה כסה־ביבו זינגר, עמ' 138-139, ורחל סבוראי, עמ' 140-144; ערן, הסיירים, עמ' 101-102. 
[64] "דוח מנקודה מס' 8", 17.6.1946, אי"ט, 12-3/8/3; בלה"ג, 6411/2/25; טפר, יוני דואר, עמ' 398.
[65] רחל סבוראי, 9 במאי 2000 ברביבים. 
[66] "דוח מנקודה 8", 17.6.1946, אי"ט, 12-3/8/3; MILPAL, 17.6.1946, § 5, NA, WO 169/23022 
[67] The London Illustrated News, 20.6.1946, p. 700
[68] יהודה ציבוּלסקי, 11.1.1953, את"ה, 106/24/7; בלה"ג, 6411/9/156; שושנה רוזנבלום, 23.7.1952, שם, 124/17. 
[69] דוח "פעולת חבלה מס' 9", 19.6.1946, ספר הפלמ"ח, א, עמ' 652-654; "גשר אלנבי המהולל", שם, עמ' 655-656; אריה טפר, י"ט יהושע, "החטא הקדמון", ומפת מסלול ההליכה באי"ט, 12-3/8/3; מיא עשת ומשה גרשוביץ, "כך פוצצנו את הגשר", במחנה, גיליון 23, 1.2.1984, עמ' 42-44.
[70] RAF, P.T.Q., Job no. 2349, 5.8.1944, 3057
[71] HQ British Troops in Palestine and Transjordan, Operational Log, 16/17 June 1946, no. 2626, 2629; MILPAL, 17.6.1946, § 4, 6, NA, WO169/23022; Official Communique 63, Jerusalem Post, 17.6.1946; Official Communique 75, ibid., 30.7.1946 
[72] דויד קורן, ארכיון טוביהו, 1351.06.00, יולי 1989, עמ' 31-32; דויד קורן בערב השקה לספרו של משה שרת "מעצר עם נייר ועיפרון", תל אביב, 19.12.2000. 
[73] T.E. Jones and J.D. Parry, “Design of Irish bridges, ford and causeways in developing countries”, Highways and Transportation, January 1993, pp. 33-28 
[74] עודד, עמ' 36-41; צבי רם (רמי) אל דב גביש, 23.10.2011. 
[75] גיליון 11, 1:100,000, 1947; בעמוד הבא: גיליון 9/9, 1:20,000, 1942, Suvery of Palestine 
[76] תולדות ההגנה, ג, עמ' 1299; שמעון לנדור, את"ה, 183.52. 
[77] Weekly Review, no. 11, 10-23 June 1946, § c 4, NA, WO 169/22957 
[78] עודד ארזי וצבי רם אל אוריאל אופק ואורי ברנר, 8.5.1982, 12.6.1982, 17.6.1982, 15.1.1985, אי"ט, 12-3/8/3; ג'ימי, חברים, עמ' 40-42. 
[79] HQ British Troops in Palestine and Transjordan, Operational Log, 16/17 June 1946, nos. 2623, 2627; MILPAL 17.6.1946, § 6, NA, WO 169/23022
[80] ב־28 באוגוסט עד 2 בספטמבר 1946 ערכו ה"כלניות" מגדוד 9 את החיפושים בדורות וברוחמה  ((Operation Bream. בחיפוש נמצא מחבוא נשק ובו גם הנשק שנשמר "במחסן לא בטוח". דקל, ש"י, עמ' 122-127; תולדות ההגנה, ג, עמ' 1748, הערה 32; Wilson, Cordon, pp. 78-81, 234, 257. 
[81] חיים שחל־לייבל, בריאיון ב־ 15.4.2012. 
[82] יוחאי בן־נון, "פעולה שנתבטלה", ספר הפלמ"ח, א, עמ' 740-741; כ"ד (עשרים וארבעה) יורדי ים, מהם כ"ג חברי ה"הגנה" וקצין בריטי אחד, שנספו במשימת חבלה בבתי הזיקוק של טריפולי בלבנון ב־18 במאי 1941. 
[83] יוחאי בן־נון, 10.11.1969, את"ה, 9.11; פברואר 1987, אי"ט, 16-12/35/6; שיה בן־נון, יוחאי, עמ' 22, אי"ט, 12-4/38/1; אופק, ליל הגשרים, עמ' 25-30; זוהר, הקומנדו, עמ' 36-37; פעיל, מן ה"הגנה", עמ' 217; פעיל, זוהר ורונן, עמ' 169; יהודה בן צור, שיחה ב־10.10.2012. 
[84] 1944,Enn Naqoura, 1:25,000, Levant 16-28, MDR 1523/4003 
[85] אי"ט, 12-4/38/1; שיה בן־נון ודיתה גרי (עורכות), התקופה לקחה אותנו: יוחאי בן־נון – דיוקן, משרד הביטחון, 2003, עמ' 42.