קרקס הפנדמיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרקס הפנדמיה
מכר
מאות
עותקים
קרקס הפנדמיה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קרקס הפנדמיה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הפנדמיה הבאה תקרה מהר בהרבה ממה שחושבים... העולם של ימינו כמעט מזמין פנדמיות. אנו גרים בערי ענק צפופות במיוחד, והמרחב מרושת בקווים של חברות תעופה יעילות, זולות, המטיסות נוסעים בצפיפות רבה".

מלחמות חשפו בדרך כלל צדדים יפים בהוויה הישראלית: אחדות לאומית, הזדהות, התנדבות ועזרה לזולת. מגפת הקורונה, לעומת זאת, הציפה את כל הרע והעלוב: חוסר משילות, עיגולי פינות, הסתרה, תחמנות, חוסר דוגמה אישית, פוליטיזציית יתר, אגואיזם קיצוני ושבטיות. ככל שחלף הזמן ופחת העניין, פשטו הגיבורים לרגע את מדיהם וחזרו לקוטנם הטבעי. 


זהו סיפור של טובים מול רעים ושל חכמים מול חכמים פחות, סיפור על מסירות נפש בצד אדישות ואפתיות ועל חזון מול אפרוריות ורדידות. 


פרופ' שמואל שפירא, שכיהן במשך שמונה שנים כראש המכון הביולוגי והוביל את התוכנית לפיתוח החיסון הישראלי, לא הופתע מהמגפה ונערך לקראתה בצורה מקצועית ככל האפשר, אולם דבר לא הכין אותו לקרקס שהתרחש לנגד עיניו. גם הוא, כמו רבים מאיתנו, התבונן נכוחה במציאות ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. את תחושותיו ומסקנותיו הוא מעלה בספר זה בציניות המתובלת בלא מעט הומור, וגם בלא מעט עצב. 


אף על פי כן הוא אינו מפנה אצבעות מאשימות מדי ואינו קורא לעריפת ראשים. הוא מציע פשוט להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, ובמהרה. זהו סיפור שמשמש תמרור אזהרה; לא כדי לבוא אחר כך ולהגיד "אמרתי לכם" (עד כמה שזה מפתה), אלא פשוט על מנת שעם בוא הפנדמיה הבאה, שבוא תבוא, לא נמצא את עצמנו שוב באותו מצב, או חלילה במצב גרוע עוד יותר.

פרק ראשון

1
מעולם לא הפחידו מעטים כל כך רבים כל כך
 

"למי שמת לא אכפת מי ניצח במלחמה".2

 

יש משפט שאנחנו במכון הביולוגי שמענו שוב ושוב:

"פנדמיה היא לא בתרחישי הייחוס. הפנדמיה בסדר עדיפות נמוך עד אפסי".

המשפט הזה נאמר על פי רוב באסרטיביות, בקול עמוק ורם, בעיקר מפי זכרי אלפא.

הרי לכם קונספציה, תרחיש מוגדר ודירקטיבה (הנחיה). ערב מלחמת יום הכיפורים קראו לזה "לא להיות אלרמיסטים", משמע לא לזרוע בהלה מוגזמת סתם. המסר עלה חד וברור: "אל תבלבלו את המוח ואל תעכירו את האווירה, שִמרו על ים שקט, חלק ונטול גלים".

 

ב-30 באוקטובר 2019, חודשיים לפני פרוץ פנדמיית הקורונה, שלחתי לבכירים במשרד הביטחון ובמשרד הבריאות מכתב ובו המסר הבא:

"בדו"ח האחרון של ה-GHS (קואליציה המורכבת משלושה גופים מדעיים מהשורה הראשונה בעולם, בעבודה שנוהלה על ידי 21 מדענים מובילים והתבססה על 140 פרמטרים), שבדק לעומק היבטים שונים של היערכות לאפידמיה ופנדמיה, דורגה ישראל במקום ה-54 מתוך 195 מדינות שנבדקו. בציון ממוצע של 47.3 מתוך 100... ראיתי חובה לעצמי להציף נתוני הדו"ח הלא מחמיאים ולהערכתי ראוי להביאם לידיעת גורמים בכירים".

עד היום, בעת כתיבת שורות אלו, 18 חודשים מאוחר יותר, לא קיבלתי אף מענה.

ידענו במכון הביולוגי שפנדמיה בוא תבוא ואולי אף מהר מהצפוי. קראנו היטב את המפה, הכרנו את היסטוריית ההתפרצויות ואף הבנו כיצד בולמים כאלה שחושבים כי נמשחו למלוכה. לאור זאת, קידום המוכנות לפנדמיה היה וקטור עיקרי בהיערכותו של המכון למחקר ביולוגי בראשותי. משנת 2014 הגביר המכון את היערכותו להתפרצות ונערך להתמודדות עם פנדמיה מגורם בלתי־ידוע.

ההמשך ידוע; בתחילת שנת 2020 השתנו כל חיינו, ולמעשה העולם כולו.

 

במוצאי שבת, 1 בפברואר 2020, ביקרתי באולם קולנוע וצפיתי בסרט המצוין "1917", ואז צלצל הטלפון הסלולרי הדומם שלי. על הצג הופיע מספר לא מזוהה. התעלמתי, אבל בפעם החמישית נשברתי, יצאתי מהאולם ועניתי. קול מהעבר השני אמר: "שלום, פרופ' שפירא. אתה מוזמן לפגישה עם ראש הממשלה מחר בצהריים כדי להציג היתכנות לתכנון ולייצור של חיסונים ונוגדנים על ידי המכון למחקר ביולוגי".

הבנתי שמדובר בדיון הנוגע לחיסונים לפנדמיה, התרגשתי מעט אבל לא במידה כזאת שמנעה ממני לסיים לראות את 20 הדקות האחרונות לסרט. באותם רגעים עדיין לא ידעתי כי בעקבות שיחה זאת ומה שבא אחריה, נצא להפלגה ארוכה ומאתגרת מאין כמוה באוקיינוס האיוולת.

 

***

 

"השפעת הספרדית" הידועה, הפנדמיה של 1918-1920, שגבתה מספר גבוה יותר של קורבנות (20-50 מיליון) מאשר מלחמת העולם הראשונה (יותר מ-16 מיליון), לא היתה אז עניין שעולה במוחו של איש, אפילו לא כזיכרון רחוק (מלבד אולי הילדה צ'רצ'יל הבריטית, שמתה בגיל 108 לאחר ששרדה את השפעת הספרדית, אבל לא את הקורונה). ההשוואה למלחמת העולם הראשונה אינה מקרית, אגב, שכן היא פרצה מיד אחריה. במקרה של פנדמיית הקורונה, קדמה ההתפרצות למלחמה. האם זהו שעמום או הרגשת ריקנות של הווירוס במקרה האחד ושל בני האדם בשני?

כל מה שנותר ממנה הוא צרור צילומים מצהיבים, קובץ דליל של דיווחים בספרות מדעית, מצבות דהויות רבות וקברי אחים. אצל רוב הציבור נתפסת השפעת הספרדית כתרחיש המקביל ברלוונטיות שלו למגפות הדבר או התפרצויות "המוות השחור" בימי הביניים.

אם כן, רוב מי ששמעו על הפנדמיה הספרדית תפסו אותה כאסון רחוק ודמיוני, משהו הדומה להכחדת הדינוזאורים. התרחשות מסוג האירועים שחבל להשקיע במוכנות אליהם. חבל להשקיע זמן, מחשבה ובעיקר כסף.

עם זאת, קבוצת יודעי סוד, בעיקר וירולוגים העוסקים בפנדמיות, הקצתה תמיד שקף אחד או שניים בהרצאות המתאימות לתמונה מימי השפעת הספרדית. המצגות כללו בדרך כלל צילום שורות ארוכות של אלונקות מסודרות ומבהיקות מלובן באוהל ענקי, ביניהן סובבות אחיות עם סינר בהיר, לראשן שביס ופניהן מכוסים במסכת פה ואף. תמונות אחרות הראו על פי רוב שורת אמבולנסים, שמתוכם פורקות אחיות - הפעם במדי צבא ומסכת פנים - חולים רבים. מטרת התמונות בהרצאות הללו היתה להזכיר ולהזהיר: צופים, שימו לב, הפנדמיה עלולה לשוב ובגדול.

חשוב לזכור כי תנאי הפתיחה בשפעת הספרדית היו קלים בהרבה; העולם היה אחר. גודל האוכלוסייה העולמית כולה היה רבע מהאוכלוסייה ב-2020, ולא היו אז טיסות מסחריות. המחלה, ככל הנראה, זינקה מהעופות ישירות לאדם ודעכה עקב מוטציה שהפכה את הווירוס לפחות קטלני.

על כל פנים, ב-100 השנים שחלפו מאז השפעת הספרדית, פקדו את העולם כמה וכמה פנדמיות, אך הללו לא הותירו חותם עמוק בתודעת הציבור - מלבד האיידס, תסמונת הכשל החיסוני הנרכש - משום שמשכן, היקפן והנזק שגרמו היו מוגבלים.

אפילו בקרב הקהילה הרפואית והמדעית, העוסקת במחלות זיהומיות או באפידמיולוגיה, העיסוק בהתפרצויות אלו נעשה ברמת עניין משתנה. כך, הליך פיתוח החיסון לווירוס הסארס נזנח בתוך זמן קצר בשל דעיכת ההתפרצות. אפילו פנדמיית האיידס הקשה והמתמשכת, השפיעה רק באופן מוגבל על האנושות. היו לכך כמה סיבות: המחלה התפתחה באטיות, לעתים על פני שנים. ליוו אותה סטיגמות בשל מי שהוגדרו בזמנו, בשלבים המוקדמים, כקבוצות הסיכון (הומוסקסואלים, עובדי תעשיית המין ומכורים לסמים), אף על פי שבמהלך השנים השתנתה תפוצת המחלה ותקפה באופן בולט גם הטרוסקסואלים. כמו כן, היא היתה מחלה שהרגה באטיות (בהמשך פותחו קוקטיילים של תרופות והיא נהפכה למעשה למחלה כרונית) וששויכה לפעילות שלא נוטים לדבר עליה גם עם הרופאים.

 

***

 

בני האדם אוהבים לחיות בתחושה נעימה של עולם שלו וידידותי על פי רוב, להוציא פה ושם מלחמת עולם, קצת תאונות דרכים, ירי המוני, טרור נורא ושינויי אקלים. בסך הכול, רובנו שמחים ונהנים מהחיים בכפר גלובלי, נוסעים הרבה לעבודה ולנופש, טסים רחוק, בזול ובצפיפות; אוהבים להתחכך ולהזיע במסיבות, להשתתף בכנסי ענק ובתערוכות; לעבוד במרחבים משותפים, להתחבק ולהתנשק שוב ושוב עם אנשים שאנו פוגשים לפחות שלוש פעמים ביום; נוהגים להשתעל ולהתעטש מכל הלב, ובאירועים פורמליים יותר להסתפק בלחיצת ידיים אמיצה לכל מי שבסביבה, וכמובן לא לשטוף ידיים.

ולתוך העולם הזה הגיח בסתיו 2019 וירוס חדש - קורונה SARS COV-2.

האירוע המכונן החל בקצה המזרחי של דרך המשי (ווהאן, סין), ולפיכך מידת הקשב והעניין של המערב שאפה לאפס. רק בינואר 2020, כשהופיעו המקרים הראשונים של מחלת הקורונה (COVID-19) בקווי אורך גיאוגרפיים מערביים יותר, נעשה ברור כי השד הננומטרי נחלץ מהבקבוק.

קצב התפשטות הווירוס בעולם השתנה במהירות, והיה תלוי בתרבות או בחוסר התרבות של כל מקום, באיכות המנהיגות, במשילות, בהרגלי התיירות ובהשפעה של אינטריגות מקומיות. גורם משפיע משמעותי נוסף היה רמת הנכונות ליישם ניסיון עבר מהתפרצויות קודמות.

ברם, כפי שארגון "רופאים ללא גבולות" הוא חסר גבולות, כך גם וירוס הפנדמיה חסר גבולות ומעצורים. עד אז בעולם המושגים של רבים "קורונה" היתה רק בירה מקסיקנית צוננת המוגשת עם פלח לימון, ו"אפידמיולוג" היה סוג של מקצוע מוזר, לא חיוני במיוחד, המופיע בהגדרות התשבץ (עשר אותיות, מאונך). "עקומה" היתה עיקול בכביש או כינוי גנאי לבחורה, ו"אקספוננציאל" מושג מודחק מלימודי המתמטיקה בבית הספר התיכון. חשבנו שמסכות פנים עוטים רק יפנים תימהוניים ורופאות מנתחות וכי נייר טואלט הוא דבר שנרכש בצורה רציונלית, על פי צורכי משק הבית.

התגובה הראשונית של הציבור להתפרצות הווירוס היתה שכלתנית, נבונה ומוכוונת מטרה: רכש של כמות אסטרונומית של גלילי נייר טואלט, כנראה מתוך הבנה ש-20 אחוזים מתסמיני המחלה מופיעים במערכת העיכול. לאחר שהושגה שליטה מליאה בתחום היציאות, היה ניתן להתפנות ולרוקן את כל מדפי מוצרי המזון במרכולים (בעיקר את מדפי הביצים), לרכוש את מלאי מארזי יום הדין, לתדלק ביתר שאת את מכלי הדלק ברכבים ולרוקן את הכספומטים, אולי בתקווה שהווירוס מקבל גם כסף מזומן.

 

מהר מאוד בצבצו באלגנטיות מתיבת ההפתעות מלאכי השרת - מומחים רפואיים מטעם עצמם, עוטים חלוקים לבנים, או חנוטים בחליפות כהות ובהופעה מעונבת. הם הסבירו מבוקר עד ערב מהו וירוס ומהי פנדמיה (בניגוד למגפה שהיא התפרצות אזורית, פנדמיה היא מגפה שפרצה גבולות והתפשטה בעולם. אגב, המגפה הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כפנדמיה מאוחר מדי וזאת מסיבות פוליטיות).

הם נהפכו לכוכבים זורחים. הם הסבירו בביטחון רב כיצד משטיחים עקומות וכיצד מאריכים ימים תחת גלי ההתפרצות. רבים מהם עד לא מכבר נהגו לרקוק בגועל כששמעו את המילה ביולוגיה. במקרה הטוב היה להם רקע מדעי לא רלוונטי, ובמקרה הפחות טוב לא היתה להם כל הכשרה אקדמית מחקרית, ועדיין הם נהפכו בן־לילה לביולוגים אפידמיולוגים ומומחים למחלות זיהומיות בכלל וּוירוסים בפרט. פיזיקאים, מהנדסים, גינקולוגים וכלכלנים אלה בלבלו את הציבור בהכרזות חסרות שחר ובסיס, כמו למשל "מסכות אינן עוזרות", ואז למחרת הסבירו מדוע הן דווקא כן עוזרות. כמה יחידי סגולה אף הבטיחו לחלק מנות קרב לאוכלוסייה, תוך שהיטיבו לצטט ספרות מדעית או סמי־מדעית שבה אינם מבינים דבר וחצי דבר. במדיה נפתח ערוץ חדש ופופולרי של סיטקום מדעי, שאם לא היה עצוב כל כך ודאי שהיה מצחיק.

בגדול, המסבירים התחלקו לשתי קבוצות: המפחידים - נביאי הזעם שאיימו בערימות של גופות שיתגוללו ברחובות ובצורך שיהיה לחלק קופסאות שימורים; ומנגד נוצרה כת מכחישי הקורונה, שבין היתר הדהדה מנטרות כמו "זוהי סתם שפעת עם יחסי ציבור".

לעדות מטיפים אלו נוספו כל מיני אנשים שהציעו למשל להזריק לחולים אקונומיקה, או סתם רשעים שהציעו להקריב את האוכלוסייה המבוגרת. היה אף פלג מסוים שציטט, כהוכחה לכך שלא צריך לעשות כלום, את המדיניות בשוודיה, שהיתה כמנהגה ליברלית ונתנה לאזרחיה לעשות פחות או יותר כרצונם. שוודולוגים אלה התעלמו מכך שבשוודיה היו הן הנתונים הבריאותיים והן הכלכליים קטסטרופליים.

למעשה, מעולם לא בלבלו והפחידו מעטים כל כך רבים כל כך.

 

בתוך כל זה בלטו שלא לטובה רופאים מומחים במחלות זיהומיות ובטיפול נמרץ, הפעם עם תעודות, שבילו שעות רבות ביום באולפני הטלוויזיה. וזאת, בשעה שעמיתיהם בהסתדרות הרפואית דיברו בכאב על התמוטטות מעומס עבודה. הדבר היה דומה למפקד גדוד חיל רגלים שיפרשן 12 שעות ביום באולפן טלוויזיה, בזמן מבצע גדול בלבנון, את מהלכי חייליו.

היתה זו שעת עדנה לרבים שיצאו מארון השכחה שבו שהו בחוסר מעש, ניערו מעליהם את קורי העכביש ופרצו לקדמת הבמה. למאושרים שביניהם הוצעה גם משיחה לפרויקטורים - תואר האבירות החדש שסופו זפת ונוצות. רבים הציעו עצמם לאצולה ותמיד דרך מקורבים. החכמים יותר סירבו. אחרים טענו שדחו הצעה שבעצם כלל לא קיבלו.

למעשה, עצם הרעיון למנות פרויקטורים למשימות שהן בליבת מטלות העשייה הממשלתית, גם אם מדובר במשימות חירום, הוא משונה בלשון המעטה. מדוע ישנו מנכ"ל למשרד הבריאות אם לא כדי להיות גם הפרויקטור לקורונה? ואם לבכירים במשרד אין כלים להוביל את המאבק, האם ייתכן שמישהו טעה בבחירתם, או לכל הפחות בהגדרת תפקידם? האם גם במשרד הביטחון יעלה על הדעת למנות פרויקטור מחוץ למשרד לנושא מלחמה, או במשרד החוץ, למשל, פרויקטור לעניין משברים בינלאומיים?

מתוך ניסיון נואש לסתום חללים פרופסיונליים, או לקונות ביצועיות, מונו בחטף עוד ועוד ממלאי מקום ויועצים. רבים ששו לתואר הכבוד, בעוד אחרים ברחו ממנו כמו מאש, מתוך הבנה ריאלית שבמקרה של הצלחה תיגזל מהם ממילא התהילה, ובמצב הסביר של כישלון ישמשו כתרנגולי כפרות.

 

במדינות רבות, ממשלות הגיבו לאט, בצורה מהוססת וחלקית וללא כל אסטרטגיה ארוכת טווח. אטיות זו נבעה אולי מתוך אמונה עמוקה בבורא עולם, או מתוך פגם בהבנת הנקרא. רק מי שטרח בערב שבת, אכל בשבת. אבל מי שסירס גופי מחקר וּמַטֶה שנועדו להתמודד עם משברים, או ייבש מערכות בריאות - נאלץ לאלתר ולהסביר ביום הדין.

 

***

 

בזמן ניהול אירוע הקורונה במכון הביולוגי, תוך התמודדות עם הפרעות הסביבה החיצונית, חזרתי וקראתי (בפעם השביעית) את ספרו הנפלא של ג'וזף הלר "מלכוד 22". הספר הזה הוא המקום שאליו אני נוהג לחזור בכל תקופה בחיי שבה חשתי כי הטירוף והאבסורד גוברים מעבר לסף הנסבל. בזמן הפנדמיה קראתי את המהדורה החגיגית שיצאה לרגל 50 שנה לפרסומו.

הספר, שבמרכזו עומדת המערכה האווירית באיטליה במלחמת העולם השנייה, היה אקטואלי מתמיד, במיוחד הקטע הבלתי־נשכח: "היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף והיה יכול להיות מקורקע, היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב".

כל יום במהלך המלחמה בקורונה היה מבחינתי "מלכוד 22" בגרסתו המאתגרת. "לא תתוקצב לחיסונים לפני שתפגוש את פלוני, אך אינך יכול לפגוש את פלוני לפני שתעדכן את פלמוני, אך אלמוני מונע ממך לפגוש את פלמוני" - אלה היו רק חלק מהמסרים שהוטחו בפנַי ברצינות מוחלטת. כמו בספר, כך גם בקורונה, מסביב רחשו תמיד מפקדים שבורחים מהחלון בדיוק ברגע שבו נדרש לקבל החלטה, וכאלה שמרימים כל פעם את רף המשימה. ניסינו לנצח את הווירוס כפי שהקפטנים יוסאריאן ומילו, גיבורי הספר, ניסו לשרוד בחיים את משימות ההפצצה ואת מפקדיהם, תוך שימוש בחוכמה ובעורמה של חתולי רחוב.

הם ניסו לשרוד את האש נגד מטוסים של הכוחות הגרמניים באיטליה, את מפקדיהם המטורפים בצבא ארצות הברית ואת הזונות התוקפות בנעלי עקב. ואילו אנחנו נקטנו טקטיקות שונות ומשונות במערכה שניהלנו נגד הווירוס. אחת מהן, למשל, כללה ניסיונות התשה והדברה באמצעות מצגות אינסופיות, בישיבות מתארכות פנים אל פנים או דרך הזום. הווירוס אוגף גם בחיתוכי מצב, או חתמ"צים, בקיצור המעיד על שורשים עמוקים בצבא, כל זאת כדי להישמע לוחם נחוש עוד יותר.

בליץ נועז זה הסתייע באיגוף וריתוק הווירוס בערימה של ניירות מטה. הווירוס עצמו אמנם לא נשחק מעודף הניירת, אך המדענים הותשו גם הותשו לא פעם. מחקר דורש שקט, חופש והמשכיות, ודיוני מטה משמימים לא בהכרח מקדמים את המחקר והיצירתיות.

בכל התקופה הזאת לא פעם הייתי חייב לנוח מעט מהרחשים הבלתי־פוסקים, לקרוא, להאזין למוזיקה, לתופף או ללכת לים. הייתי חייב מדי פעם להרגיע את נפשי, לנשום נשימה עמוקה כדי להצליח למחרת לחזור מחדש אל האבסורד והאיוולת.

"לרצות להיות נאמן לרוח הזמן, פירושו לחיות בעבר", נכתב ב"קרנפים" מאת המחזאי אז'ן יונסקו.

 

אם כן, המערכה נוהלה באומץ ובנחישות על ידי פקידים, בעוד המדענים פועלים בעורף האויב, הפרשנים מברברים עצמם לדעת והקורבנות הרבים נאספים בבתי החולים, או בחדרי המתים, או נדחפים בייאושם אל בתי התמחוי.

אבל ברקע העולם כולו ציפה באופטימיות לקיץ, למזג האוויר החם שמשום מה ציפו כי יָמֵס או יעלים לחלוטין את הווירוס. בתווך, הציבור המתין ימים לקבלת אישור לבדיקה ועוד ימים לקבלת תוצאת הבדיקה. בתווך, הציבור נכנס או יצא מהסגר, אם זה הרגיל או המהודק, ונותר מבולבל כשכל עולמו נעשה מקוטע, ורק שרשרת ההדבקה נשארה ארוכה ויציבה.

בחודשים הראשונים האלה, מי שהוכרה זכאותם לבדיקה היו מושא לקנאה, שהרי היה ידוע לכולם כי פשוט יותר להתקבל ללימודי הרפואה מלקבל זכאות לבדיקה. מזל שהבדיקה היתה שמית, כי סביר להניח שאחרת רבים היו מספסרים בה.

ברם, מסכת הייסורים לא הסתיימה באישור הבדיקה; גם אלה שבאו במגע עם חולה מאומת הוכנסו לבידוד, אבל פעמים רבות רק עשרה או 12 יום אחרי החשיפה. זאת, כשכל תקופת הבידוד היא 14 יום.

עיכוב בירוקרטי זה, מעבר למנגנון שאינו יעיל, נובע מכוחניות ומשאיפה לשלוט בכל פירור מידע. החובה לדווח רק לגורם בכיר במשרד הבריאות גרמה לכך שעקב עיכוב של ימים במסירת תשובה לבדיקה שאורכת קצת יותר משעתיים, חולים מאומתים הסתובבו למעלה מעשרה ימים מיותרים בקהילה תוך שהם מסכנים את סביבתם.

חודשים אחר כך זמינות הבדיקות אמנם עלתה, אבל הציבור כבר איבד את אמונו במקבלי ההחלטות ולא התייצב לבדיקות. כדי לעודד בדיקות אפילו התקיימה במשך כמה שבועות הגרלה יומית של 10,000 שקלים (פעמיים שכר המינימום). אני מודה כי באותה תקופה שקלתי לעבור שתי בדיקות ביום כדי לשפר את סיכויי בהגרלה. אך לא היתה זאת הגרלת הקורונה האחרונה; בהמשך, כשההיענות לחיסונים החלה לדשדש, הכריזה עירייה קטנה על הגרלה למתחסנים צעירים שבה יוגרלו טלפונים סלולריים יוקרתיים (ועיר אחרת חילקה מנת צ'ולנט לכל מתחסן).

כך החלה הקורונה להסתמן כאחד ממפעלי ההגרלה הגדולים במדינה, כשהפסד בה פירושו הידבקות ואולי מוות, והזכייה אינה חיים, שאינם נחשבים, כי אם פרסים. הקורונה כעוד שעשועון ריאליטי במזרח הפרוע.

 

***

 

כל וירוס (או בשמו העברי נגיף) הוא בשורה רעה עטופה בחלבון - גדיל של חומר גנטי במעטפת חלבונית. הווירוס הוא הפרזיט האולטימטיבי, כשמטרת־העל שלו היא הפצה מקסימלית של מרכיביו הגנטיים תוך כדי הִתרבות. את ייעודו זה יכול הווירוס לממש רק בחדירה אל תא חי וניצולו. לתוך התא המאחסן מזריק הווירוס את החומר הגנטי הנגיפי, ורצף זה ישוכפל בתא. החומר הגנטי ייעטף במעטפות חדשות שייוצרו בתא. הווירוסים הצעירים שייווצרו יתפזרו לתאים נוספים.

התוכן הגנטי של וירוס ה-SARS-CoV-2 מבוסס על שרשרת אר־אן־איי (RNA). מבנה אופטימלי זה משרת את מטרותיו הזדוניות ומגביר את יעילותו, שכן בהשוואה לגודל המטען הגנטי שנושאים וירוסים אחרים, וירוס הקורונה מסוגל להפיץ כמות מקסימלית של אינפורמציה גנטית.

וירוס הקורונה ממית בדיוק במידה האופטימלית לצרכיו. אם ימית יותר מדי קורבנות, יחסל הווירוס את המשאב האנושי שעל חשבונו הוא מתרבה. כמענה לצרכיו, מחסל הווירוס בטובו רק את מקצתנו, אך אינו מוותר על התעללות ברבים אחרים.

וכמה מילים על "מוטציה", מילה שנהפכה לצערי שגורה מדי בשנה האחרונה, ולעתים שלא לצורך. חשוב להבין כי מוטציה היא בעצם החלפה של אחת או יותר מארבע אותיות היסוד בקוד הגנטי. ככל שהווירוס משוכפל יותר פעמים, הסיכוי לטעות בהעתקה גובר ולכן וירוס הקורונה - שביצע מעברים רבים - חווה לא מעט מוטציות. לרוב אין למוטציה כל משמעות אך לעתים ההמרה נותנת לווירוס יתרון כלשהו במתקפתו על האדם, למשל חדירות טובה יותר לדרכי הנשימה, או קשירה חזקה יותר לקולטן. ישנן מוטציות שיכולות גם לפגוע בעוצמת הווירוס, כמו מה שאירע כנראה בשפעת הספרדית, שדעכה בסופו של דבר עקב מוטציה שהפכה את הווירוס לפחות קטלני. התהליך האבולוציוני יתעדף בדרך כלל מוטציות המעניקות יתרון לווירוס. למשל, מה שמכונה המוטציה הבריטית של וירוס הקורונה הוא למעשה וירוס שעבר 17 מוטציות!

מקור וירוס הקורונה הוא בזן עטלפים, והוא ביצע כנראה חניית ביניים אצל פנגולינים (יונק אסייתי המכוסה שריון קשקשים) כחלק ממסעו לאדם. חשוב להבין, לווירוס הקורונה אין כל בינה, אך עדיין הוא חכם, סתגלן ונבזה. לכן ניסיונות לרמותו, תוך למשל הותרת האף מחוץ למסכה, לא צלחו. הווירוס הזעיר נצפה רק במיקרוסקופ אלקטרונים, אך השפעותיו והנזק העצום שגרם היו בקנה מידה עצום וגרמו למאקרו־אסון בהיקפים גלובליים עצומים.

 

***

 

במקביל לאירוע הרפואי המורכב והקשה, התחוללה פנדמיה כלכלית קשה לא פחות; ציבור רחב קרס ודעך - בעלי עסקים קטנים, גופי תיירות, תעשיית הבידור, התרבות והפנאי ומסכנים רבים אחרים.

סוחרים שלחנויות שלהם נכנסים ביום טוב ארבעה קונים, הוכרחו לסוגרן כדי שלא לסכן את הציבור, בעוד ברחוב הסמוך מתנהלת הלוויה בהשתתפות רבבות. שוטטות סתמית ברחוב דמתה לעתים להליכה ברבעים מוכי פשע. כשעבר מולי אדם, או גרוע מכך "כנופיית" קשישים, הבטתי בחשש מלווה בגועל. עצרתי את נשימתי ועברתי למדרכה השנייה כשאני מכסה את פני. כל שיעול נשמע מפחיד יותר מיריית אקדח, כל כחכוח נחשב לגס ובוטה יותר מאשר התערטלות בפומבי. מסכה משומשת המושלכת על המדרכה נראתה דוחה ומפחידה, כמו היתה מזרק סמים או אמצעי מניעה משומש.

תופעות הלוואי החברתיות קשות ועמוקות אף הן; בעולם, ובהחלט גם בישראל, צמח דור של ילדים שהיו מנותקים חודשים רבים ממערכת החינוך. צמח פה דור הסובל מהשכלה פגומה ומחוררת וישלם בעתיד חברתי לוקה. נאסר עליו לחבק מבוגרים או אפילו להתקרב אליהם. דור שגדל אל מול המסכים, גם בטרם הפנדמיה, התרחק עוד יותר ממשפחתו ומסביבתו.

מנגד, ספסרי אסון, או שרלטני דיאגנוסטיקה ובריאות, המשיכו לשגשג ולפרוח. מומחי תעשיות הנשק נהפכו בן־לילה למומחי ביוטכנולוגיה והם הצטרפו בתאווה לאורגיית ההזדמנויות היחצניות והכלכליות. ברם, תופעת לוואי אסתטית ומפתיעה של הפנדמיה היתה עיצוב יפהפה של שערי מגזינים; עיתונים אוירו בגרסאות שונות של כדור הארץ המעוצב בדמות הווירוס, או כדור הארץ ועליו תלוי בשרשרת שלט "סגור", ואפילו הגרפיקה של בתי העלמין בעיתונים היתה מעוצבת, צבעונית ומעוררת השראה.

 

התפרצות הקורונה, כאמור, היתה ועודנה (נכון לכתיבת שורות אלו) התרחשות עולמית בקנה מידה עצום, אירוע מכונן. גם אני, שחוויתי וניהלתי לא מעט אירועים דרמטיים בחיי (מלחמות, פיגועי טרור קשים, אסונות ועוד) טולטלתי מהאירוע הזה.

במשך חודשים רבים חלמתי כמעט מדי לילה על הקורונה, ובעיקר חוויתי סיוטים נוכח ההפרעות הקשות ולא מעט מעצורים בירוקרטיים ואף פוליטיים שהוטלו כל הזמן לפני החוקרים מפתחי החיסון. לעתים שכבתי ער במיטתי ובמשך שעות קיללתי את כל המפריעים, על פי סדר האל"ף־בי"ת.

קשה מאוד לחשב את העלות הכלכלית העולמית הישירה של האירוע, אך אין כל ספק שהיא היתה עצומה. נכון לתחילת 2021 (9 בינואר 2021, ליתר דיוק), עיתון "האקונומיסט" הבריטי אמד את הנזק בסדר גודל של 10.3 טריליון דולר. אומדן הנזק נעשה על פי ההפרש בין התוצר הגולמי הצפוי עתה לזה שהיה צפוי קודם למגפה. למי שלא מתרשם מגובה הסכום, אפשר לומר כי סכום זה מספיק כדי לקנות את עשר החברות הגדולות בעולם, או לחלופין לרכוש תשע פעמים את כל הרכוש בעיר ניו יורק. כל זאת, מבלי להביא בחשבון שחלק מהכספים שהוזרמו למשק, כדי למנוע הידרדרות נוספת בכלכלה, היו יכולים להיות מיועדים למטרות מספקות יותר מאשר רכש מסכות או חיסונים. כמובן, חשבונות אלה אינם סופיים ולא מביאים בחשבון עלויות נוספות, כמו אלו הנובעות מנזק גופני ארוך טווח, או אלו הקשורות בדחיית טיפולים רפואיים חיוניים, פגיעות בנפש ונזק בחינוך.

 

***

 

"הבא להורגך השכם להורגו" (מסכת ברכות נ"ח; סנהדרין ע"ב ע"א)

 

האם אכן השכמנו להרוג את הווירוס? האם נערכנו בזמן להגעתו? האם הגבנו להתפרצות במועד? האם היינו חכמים? יעילים? האם שילמנו מחיר סביר בחיי אדם? בכלכלה? ואולי החשוב מכול - האם הפקנו לקחים לעתיד, או שבעוד כמה שנים ננסה שוב להמציא את הגלגל מחדש, תוך נסיעה בכביש משובש ברכב תקור בארבעה גלגלים?

 

כל סיפור הקורונה מזכיר מאוד סרט אסונות הוליוודי עם תקציב הפקה זול, ליהוק גרוע ואמינות מפוקפקת, רק שבסרט, שלא כבמציאות, הסוף הוא בדרך כלל טוב והגיבורים בעלי חזות נאה. קשה לעכל, אך לצערי אלה הם חיינו; חטפנו יחד עם כל העולם, וכנראה בעוצמת יתר, מכה בקנה מידה תנ"כי.

סרטי אסונות מתחילים כמעט תמיד בכך שהפוליטיקאים מתעלמים מהמדענים, זהו תמצית האסון באירוע הפנדמיה. מדענים במכון למחקר ביולוגי ורבים אחרים באקדמיה הישראלית חשו כי הדרג הפוליטי התעלם מהם ולא שעה להמלצותיהם. התעלמות זו ממדענים וחוקרים מובילים מתחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים הרלוונטיים השליכה על אופן ניהול הפנדמיה ועל היקף האסון, ולמרבה הצער השלכותיה על חיינו טרם אמרו את המילה האחרונה.

הקורונה היא אירוע עצום שחייב חישוב מסלול מחדש לעולם, לישראל וגם למכון למחקר ביולוגי. אירוע כזה מחייב למידה, הסקת מסקנות לטובת מי שירצה ללמוד והפקת לקחים למי שירצה לאמצם. בעוד שהמדענים יזמו מחקרים, בין השאר בחיסונים, לפי כל כללי המחקר שנכתבו בדם במהלך עשרות ומאות שנים. הפוליטיקאים, לעומת זאת, ביצעו (וכנראה גם ימשיכו לבצע) ניסויים לא מבוקרים ולא פחות נועזים בבריאות, בכלכלה, בחינוך ובתודעת הציבור. ניסויים שלא תמיד תוכננו טוב, לא עמדו תחת מעקב או פיקוח רציני ולוו בהרבה יותר מדי אלתורים, בלי שום קו אחיד. התוצאות בהתאם.

עולה השאלה הבלתי־נמנעת: כיצד בכלל מתכוננים לגורם נעלם שאין לך מושג מה הוא ומנין יגיע? התשובה היא כי אנו מסתמכים על מחקר מוביל במחוללים שונים ובפרט בגורמים ויראליים, על ניסיון בתכנון ובייצור של חיסונים ועל עבודת בידוד וסינתזה של נוגדנים, בטיחות ביולוגית, מיגון וניהול סיכונים. המגדלור באוקיינוס החשוך הזה הוא הדבקות באמת המדעית, ובעדיפותה של זו על פני סיסמאות ריקות.

כאמור, משנת 2014 התנהל המכון למחקר ביולוגי בהתאמה לווקטור מרכזי שהתוויתי - מוכנות לפנדמיה. איש מאיתנו לא ידע, כמובן, כי עלינו להתכונן ספציפית לווירוס מקבוצת הקורונה, לפיכך פעל המכון להיערכות להתפרצות וירוס בלתי־ידוע, או בכינוי אחר "גורם איקס".

את המלחמה בקורונה לא ילוו אלבומי ניצחון, אך במורשתה נזכור כי בצד שרלטנים, עסקנים ומקורבים פעלו אנשים טובים שפעלו מתוך ידע, על בסיס מדעי מוצק, הסתמכו על נתונים וגילו יצירתיות. מדעני המכון הביולוגי לא יזכו בתוארי אבירות, ישיאו משואה או חלילה יקבלו את פרס ישראל. אנשים טובים אלה יסתפקו בתחושת סיפוק אדירה ובהערכת הקהילה המדעית על הישגים חסרי תקדים ובתנאים קשים במיוחד.

ספר זה הוא בין היתר סיפורו של מכון מחקר ופיתוח לאומי שברגע האמת ידע להוכיח את חיוניותו, לחדש ולתת פתרונות מצוינים בזמן קצר. זהו סיפור של ניצחון המדע והפיתוח על הבירוקרטיה ועל האגו. ולא פחות מכך, סיפור של יכולת האזרח להתמודד עם הרע והמטורף גם כשהנהגתו מגמגמת, ובכך סיפור זה מהווה הוכחה לעוצמת האדם החושב והפועל.

 

 

עוד על הספר

קרקס הפנדמיה שמואל שפירא

1
מעולם לא הפחידו מעטים כל כך רבים כל כך
 

"למי שמת לא אכפת מי ניצח במלחמה".2

 

יש משפט שאנחנו במכון הביולוגי שמענו שוב ושוב:

"פנדמיה היא לא בתרחישי הייחוס. הפנדמיה בסדר עדיפות נמוך עד אפסי".

המשפט הזה נאמר על פי רוב באסרטיביות, בקול עמוק ורם, בעיקר מפי זכרי אלפא.

הרי לכם קונספציה, תרחיש מוגדר ודירקטיבה (הנחיה). ערב מלחמת יום הכיפורים קראו לזה "לא להיות אלרמיסטים", משמע לא לזרוע בהלה מוגזמת סתם. המסר עלה חד וברור: "אל תבלבלו את המוח ואל תעכירו את האווירה, שִמרו על ים שקט, חלק ונטול גלים".

 

ב-30 באוקטובר 2019, חודשיים לפני פרוץ פנדמיית הקורונה, שלחתי לבכירים במשרד הביטחון ובמשרד הבריאות מכתב ובו המסר הבא:

"בדו"ח האחרון של ה-GHS (קואליציה המורכבת משלושה גופים מדעיים מהשורה הראשונה בעולם, בעבודה שנוהלה על ידי 21 מדענים מובילים והתבססה על 140 פרמטרים), שבדק לעומק היבטים שונים של היערכות לאפידמיה ופנדמיה, דורגה ישראל במקום ה-54 מתוך 195 מדינות שנבדקו. בציון ממוצע של 47.3 מתוך 100... ראיתי חובה לעצמי להציף נתוני הדו"ח הלא מחמיאים ולהערכתי ראוי להביאם לידיעת גורמים בכירים".

עד היום, בעת כתיבת שורות אלו, 18 חודשים מאוחר יותר, לא קיבלתי אף מענה.

ידענו במכון הביולוגי שפנדמיה בוא תבוא ואולי אף מהר מהצפוי. קראנו היטב את המפה, הכרנו את היסטוריית ההתפרצויות ואף הבנו כיצד בולמים כאלה שחושבים כי נמשחו למלוכה. לאור זאת, קידום המוכנות לפנדמיה היה וקטור עיקרי בהיערכותו של המכון למחקר ביולוגי בראשותי. משנת 2014 הגביר המכון את היערכותו להתפרצות ונערך להתמודדות עם פנדמיה מגורם בלתי־ידוע.

ההמשך ידוע; בתחילת שנת 2020 השתנו כל חיינו, ולמעשה העולם כולו.

 

במוצאי שבת, 1 בפברואר 2020, ביקרתי באולם קולנוע וצפיתי בסרט המצוין "1917", ואז צלצל הטלפון הסלולרי הדומם שלי. על הצג הופיע מספר לא מזוהה. התעלמתי, אבל בפעם החמישית נשברתי, יצאתי מהאולם ועניתי. קול מהעבר השני אמר: "שלום, פרופ' שפירא. אתה מוזמן לפגישה עם ראש הממשלה מחר בצהריים כדי להציג היתכנות לתכנון ולייצור של חיסונים ונוגדנים על ידי המכון למחקר ביולוגי".

הבנתי שמדובר בדיון הנוגע לחיסונים לפנדמיה, התרגשתי מעט אבל לא במידה כזאת שמנעה ממני לסיים לראות את 20 הדקות האחרונות לסרט. באותם רגעים עדיין לא ידעתי כי בעקבות שיחה זאת ומה שבא אחריה, נצא להפלגה ארוכה ומאתגרת מאין כמוה באוקיינוס האיוולת.

 

***

 

"השפעת הספרדית" הידועה, הפנדמיה של 1918-1920, שגבתה מספר גבוה יותר של קורבנות (20-50 מיליון) מאשר מלחמת העולם הראשונה (יותר מ-16 מיליון), לא היתה אז עניין שעולה במוחו של איש, אפילו לא כזיכרון רחוק (מלבד אולי הילדה צ'רצ'יל הבריטית, שמתה בגיל 108 לאחר ששרדה את השפעת הספרדית, אבל לא את הקורונה). ההשוואה למלחמת העולם הראשונה אינה מקרית, אגב, שכן היא פרצה מיד אחריה. במקרה של פנדמיית הקורונה, קדמה ההתפרצות למלחמה. האם זהו שעמום או הרגשת ריקנות של הווירוס במקרה האחד ושל בני האדם בשני?

כל מה שנותר ממנה הוא צרור צילומים מצהיבים, קובץ דליל של דיווחים בספרות מדעית, מצבות דהויות רבות וקברי אחים. אצל רוב הציבור נתפסת השפעת הספרדית כתרחיש המקביל ברלוונטיות שלו למגפות הדבר או התפרצויות "המוות השחור" בימי הביניים.

אם כן, רוב מי ששמעו על הפנדמיה הספרדית תפסו אותה כאסון רחוק ודמיוני, משהו הדומה להכחדת הדינוזאורים. התרחשות מסוג האירועים שחבל להשקיע במוכנות אליהם. חבל להשקיע זמן, מחשבה ובעיקר כסף.

עם זאת, קבוצת יודעי סוד, בעיקר וירולוגים העוסקים בפנדמיות, הקצתה תמיד שקף אחד או שניים בהרצאות המתאימות לתמונה מימי השפעת הספרדית. המצגות כללו בדרך כלל צילום שורות ארוכות של אלונקות מסודרות ומבהיקות מלובן באוהל ענקי, ביניהן סובבות אחיות עם סינר בהיר, לראשן שביס ופניהן מכוסים במסכת פה ואף. תמונות אחרות הראו על פי רוב שורת אמבולנסים, שמתוכם פורקות אחיות - הפעם במדי צבא ומסכת פנים - חולים רבים. מטרת התמונות בהרצאות הללו היתה להזכיר ולהזהיר: צופים, שימו לב, הפנדמיה עלולה לשוב ובגדול.

חשוב לזכור כי תנאי הפתיחה בשפעת הספרדית היו קלים בהרבה; העולם היה אחר. גודל האוכלוסייה העולמית כולה היה רבע מהאוכלוסייה ב-2020, ולא היו אז טיסות מסחריות. המחלה, ככל הנראה, זינקה מהעופות ישירות לאדם ודעכה עקב מוטציה שהפכה את הווירוס לפחות קטלני.

על כל פנים, ב-100 השנים שחלפו מאז השפעת הספרדית, פקדו את העולם כמה וכמה פנדמיות, אך הללו לא הותירו חותם עמוק בתודעת הציבור - מלבד האיידס, תסמונת הכשל החיסוני הנרכש - משום שמשכן, היקפן והנזק שגרמו היו מוגבלים.

אפילו בקרב הקהילה הרפואית והמדעית, העוסקת במחלות זיהומיות או באפידמיולוגיה, העיסוק בהתפרצויות אלו נעשה ברמת עניין משתנה. כך, הליך פיתוח החיסון לווירוס הסארס נזנח בתוך זמן קצר בשל דעיכת ההתפרצות. אפילו פנדמיית האיידס הקשה והמתמשכת, השפיעה רק באופן מוגבל על האנושות. היו לכך כמה סיבות: המחלה התפתחה באטיות, לעתים על פני שנים. ליוו אותה סטיגמות בשל מי שהוגדרו בזמנו, בשלבים המוקדמים, כקבוצות הסיכון (הומוסקסואלים, עובדי תעשיית המין ומכורים לסמים), אף על פי שבמהלך השנים השתנתה תפוצת המחלה ותקפה באופן בולט גם הטרוסקסואלים. כמו כן, היא היתה מחלה שהרגה באטיות (בהמשך פותחו קוקטיילים של תרופות והיא נהפכה למעשה למחלה כרונית) וששויכה לפעילות שלא נוטים לדבר עליה גם עם הרופאים.

 

***

 

בני האדם אוהבים לחיות בתחושה נעימה של עולם שלו וידידותי על פי רוב, להוציא פה ושם מלחמת עולם, קצת תאונות דרכים, ירי המוני, טרור נורא ושינויי אקלים. בסך הכול, רובנו שמחים ונהנים מהחיים בכפר גלובלי, נוסעים הרבה לעבודה ולנופש, טסים רחוק, בזול ובצפיפות; אוהבים להתחכך ולהזיע במסיבות, להשתתף בכנסי ענק ובתערוכות; לעבוד במרחבים משותפים, להתחבק ולהתנשק שוב ושוב עם אנשים שאנו פוגשים לפחות שלוש פעמים ביום; נוהגים להשתעל ולהתעטש מכל הלב, ובאירועים פורמליים יותר להסתפק בלחיצת ידיים אמיצה לכל מי שבסביבה, וכמובן לא לשטוף ידיים.

ולתוך העולם הזה הגיח בסתיו 2019 וירוס חדש - קורונה SARS COV-2.

האירוע המכונן החל בקצה המזרחי של דרך המשי (ווהאן, סין), ולפיכך מידת הקשב והעניין של המערב שאפה לאפס. רק בינואר 2020, כשהופיעו המקרים הראשונים של מחלת הקורונה (COVID-19) בקווי אורך גיאוגרפיים מערביים יותר, נעשה ברור כי השד הננומטרי נחלץ מהבקבוק.

קצב התפשטות הווירוס בעולם השתנה במהירות, והיה תלוי בתרבות או בחוסר התרבות של כל מקום, באיכות המנהיגות, במשילות, בהרגלי התיירות ובהשפעה של אינטריגות מקומיות. גורם משפיע משמעותי נוסף היה רמת הנכונות ליישם ניסיון עבר מהתפרצויות קודמות.

ברם, כפי שארגון "רופאים ללא גבולות" הוא חסר גבולות, כך גם וירוס הפנדמיה חסר גבולות ומעצורים. עד אז בעולם המושגים של רבים "קורונה" היתה רק בירה מקסיקנית צוננת המוגשת עם פלח לימון, ו"אפידמיולוג" היה סוג של מקצוע מוזר, לא חיוני במיוחד, המופיע בהגדרות התשבץ (עשר אותיות, מאונך). "עקומה" היתה עיקול בכביש או כינוי גנאי לבחורה, ו"אקספוננציאל" מושג מודחק מלימודי המתמטיקה בבית הספר התיכון. חשבנו שמסכות פנים עוטים רק יפנים תימהוניים ורופאות מנתחות וכי נייר טואלט הוא דבר שנרכש בצורה רציונלית, על פי צורכי משק הבית.

התגובה הראשונית של הציבור להתפרצות הווירוס היתה שכלתנית, נבונה ומוכוונת מטרה: רכש של כמות אסטרונומית של גלילי נייר טואלט, כנראה מתוך הבנה ש-20 אחוזים מתסמיני המחלה מופיעים במערכת העיכול. לאחר שהושגה שליטה מליאה בתחום היציאות, היה ניתן להתפנות ולרוקן את כל מדפי מוצרי המזון במרכולים (בעיקר את מדפי הביצים), לרכוש את מלאי מארזי יום הדין, לתדלק ביתר שאת את מכלי הדלק ברכבים ולרוקן את הכספומטים, אולי בתקווה שהווירוס מקבל גם כסף מזומן.

 

מהר מאוד בצבצו באלגנטיות מתיבת ההפתעות מלאכי השרת - מומחים רפואיים מטעם עצמם, עוטים חלוקים לבנים, או חנוטים בחליפות כהות ובהופעה מעונבת. הם הסבירו מבוקר עד ערב מהו וירוס ומהי פנדמיה (בניגוד למגפה שהיא התפרצות אזורית, פנדמיה היא מגפה שפרצה גבולות והתפשטה בעולם. אגב, המגפה הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כפנדמיה מאוחר מדי וזאת מסיבות פוליטיות).

הם נהפכו לכוכבים זורחים. הם הסבירו בביטחון רב כיצד משטיחים עקומות וכיצד מאריכים ימים תחת גלי ההתפרצות. רבים מהם עד לא מכבר נהגו לרקוק בגועל כששמעו את המילה ביולוגיה. במקרה הטוב היה להם רקע מדעי לא רלוונטי, ובמקרה הפחות טוב לא היתה להם כל הכשרה אקדמית מחקרית, ועדיין הם נהפכו בן־לילה לביולוגים אפידמיולוגים ומומחים למחלות זיהומיות בכלל וּוירוסים בפרט. פיזיקאים, מהנדסים, גינקולוגים וכלכלנים אלה בלבלו את הציבור בהכרזות חסרות שחר ובסיס, כמו למשל "מסכות אינן עוזרות", ואז למחרת הסבירו מדוע הן דווקא כן עוזרות. כמה יחידי סגולה אף הבטיחו לחלק מנות קרב לאוכלוסייה, תוך שהיטיבו לצטט ספרות מדעית או סמי־מדעית שבה אינם מבינים דבר וחצי דבר. במדיה נפתח ערוץ חדש ופופולרי של סיטקום מדעי, שאם לא היה עצוב כל כך ודאי שהיה מצחיק.

בגדול, המסבירים התחלקו לשתי קבוצות: המפחידים - נביאי הזעם שאיימו בערימות של גופות שיתגוללו ברחובות ובצורך שיהיה לחלק קופסאות שימורים; ומנגד נוצרה כת מכחישי הקורונה, שבין היתר הדהדה מנטרות כמו "זוהי סתם שפעת עם יחסי ציבור".

לעדות מטיפים אלו נוספו כל מיני אנשים שהציעו למשל להזריק לחולים אקונומיקה, או סתם רשעים שהציעו להקריב את האוכלוסייה המבוגרת. היה אף פלג מסוים שציטט, כהוכחה לכך שלא צריך לעשות כלום, את המדיניות בשוודיה, שהיתה כמנהגה ליברלית ונתנה לאזרחיה לעשות פחות או יותר כרצונם. שוודולוגים אלה התעלמו מכך שבשוודיה היו הן הנתונים הבריאותיים והן הכלכליים קטסטרופליים.

למעשה, מעולם לא בלבלו והפחידו מעטים כל כך רבים כל כך.

 

בתוך כל זה בלטו שלא לטובה רופאים מומחים במחלות זיהומיות ובטיפול נמרץ, הפעם עם תעודות, שבילו שעות רבות ביום באולפני הטלוויזיה. וזאת, בשעה שעמיתיהם בהסתדרות הרפואית דיברו בכאב על התמוטטות מעומס עבודה. הדבר היה דומה למפקד גדוד חיל רגלים שיפרשן 12 שעות ביום באולפן טלוויזיה, בזמן מבצע גדול בלבנון, את מהלכי חייליו.

היתה זו שעת עדנה לרבים שיצאו מארון השכחה שבו שהו בחוסר מעש, ניערו מעליהם את קורי העכביש ופרצו לקדמת הבמה. למאושרים שביניהם הוצעה גם משיחה לפרויקטורים - תואר האבירות החדש שסופו זפת ונוצות. רבים הציעו עצמם לאצולה ותמיד דרך מקורבים. החכמים יותר סירבו. אחרים טענו שדחו הצעה שבעצם כלל לא קיבלו.

למעשה, עצם הרעיון למנות פרויקטורים למשימות שהן בליבת מטלות העשייה הממשלתית, גם אם מדובר במשימות חירום, הוא משונה בלשון המעטה. מדוע ישנו מנכ"ל למשרד הבריאות אם לא כדי להיות גם הפרויקטור לקורונה? ואם לבכירים במשרד אין כלים להוביל את המאבק, האם ייתכן שמישהו טעה בבחירתם, או לכל הפחות בהגדרת תפקידם? האם גם במשרד הביטחון יעלה על הדעת למנות פרויקטור מחוץ למשרד לנושא מלחמה, או במשרד החוץ, למשל, פרויקטור לעניין משברים בינלאומיים?

מתוך ניסיון נואש לסתום חללים פרופסיונליים, או לקונות ביצועיות, מונו בחטף עוד ועוד ממלאי מקום ויועצים. רבים ששו לתואר הכבוד, בעוד אחרים ברחו ממנו כמו מאש, מתוך הבנה ריאלית שבמקרה של הצלחה תיגזל מהם ממילא התהילה, ובמצב הסביר של כישלון ישמשו כתרנגולי כפרות.

 

במדינות רבות, ממשלות הגיבו לאט, בצורה מהוססת וחלקית וללא כל אסטרטגיה ארוכת טווח. אטיות זו נבעה אולי מתוך אמונה עמוקה בבורא עולם, או מתוך פגם בהבנת הנקרא. רק מי שטרח בערב שבת, אכל בשבת. אבל מי שסירס גופי מחקר וּמַטֶה שנועדו להתמודד עם משברים, או ייבש מערכות בריאות - נאלץ לאלתר ולהסביר ביום הדין.

 

***

 

בזמן ניהול אירוע הקורונה במכון הביולוגי, תוך התמודדות עם הפרעות הסביבה החיצונית, חזרתי וקראתי (בפעם השביעית) את ספרו הנפלא של ג'וזף הלר "מלכוד 22". הספר הזה הוא המקום שאליו אני נוהג לחזור בכל תקופה בחיי שבה חשתי כי הטירוף והאבסורד גוברים מעבר לסף הנסבל. בזמן הפנדמיה קראתי את המהדורה החגיגית שיצאה לרגל 50 שנה לפרסומו.

הספר, שבמרכזו עומדת המערכה האווירית באיטליה במלחמת העולם השנייה, היה אקטואלי מתמיד, במיוחד הקטע הבלתי־נשכח: "היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף והיה יכול להיות מקורקע, היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב".

כל יום במהלך המלחמה בקורונה היה מבחינתי "מלכוד 22" בגרסתו המאתגרת. "לא תתוקצב לחיסונים לפני שתפגוש את פלוני, אך אינך יכול לפגוש את פלוני לפני שתעדכן את פלמוני, אך אלמוני מונע ממך לפגוש את פלמוני" - אלה היו רק חלק מהמסרים שהוטחו בפנַי ברצינות מוחלטת. כמו בספר, כך גם בקורונה, מסביב רחשו תמיד מפקדים שבורחים מהחלון בדיוק ברגע שבו נדרש לקבל החלטה, וכאלה שמרימים כל פעם את רף המשימה. ניסינו לנצח את הווירוס כפי שהקפטנים יוסאריאן ומילו, גיבורי הספר, ניסו לשרוד בחיים את משימות ההפצצה ואת מפקדיהם, תוך שימוש בחוכמה ובעורמה של חתולי רחוב.

הם ניסו לשרוד את האש נגד מטוסים של הכוחות הגרמניים באיטליה, את מפקדיהם המטורפים בצבא ארצות הברית ואת הזונות התוקפות בנעלי עקב. ואילו אנחנו נקטנו טקטיקות שונות ומשונות במערכה שניהלנו נגד הווירוס. אחת מהן, למשל, כללה ניסיונות התשה והדברה באמצעות מצגות אינסופיות, בישיבות מתארכות פנים אל פנים או דרך הזום. הווירוס אוגף גם בחיתוכי מצב, או חתמ"צים, בקיצור המעיד על שורשים עמוקים בצבא, כל זאת כדי להישמע לוחם נחוש עוד יותר.

בליץ נועז זה הסתייע באיגוף וריתוק הווירוס בערימה של ניירות מטה. הווירוס עצמו אמנם לא נשחק מעודף הניירת, אך המדענים הותשו גם הותשו לא פעם. מחקר דורש שקט, חופש והמשכיות, ודיוני מטה משמימים לא בהכרח מקדמים את המחקר והיצירתיות.

בכל התקופה הזאת לא פעם הייתי חייב לנוח מעט מהרחשים הבלתי־פוסקים, לקרוא, להאזין למוזיקה, לתופף או ללכת לים. הייתי חייב מדי פעם להרגיע את נפשי, לנשום נשימה עמוקה כדי להצליח למחרת לחזור מחדש אל האבסורד והאיוולת.

"לרצות להיות נאמן לרוח הזמן, פירושו לחיות בעבר", נכתב ב"קרנפים" מאת המחזאי אז'ן יונסקו.

 

אם כן, המערכה נוהלה באומץ ובנחישות על ידי פקידים, בעוד המדענים פועלים בעורף האויב, הפרשנים מברברים עצמם לדעת והקורבנות הרבים נאספים בבתי החולים, או בחדרי המתים, או נדחפים בייאושם אל בתי התמחוי.

אבל ברקע העולם כולו ציפה באופטימיות לקיץ, למזג האוויר החם שמשום מה ציפו כי יָמֵס או יעלים לחלוטין את הווירוס. בתווך, הציבור המתין ימים לקבלת אישור לבדיקה ועוד ימים לקבלת תוצאת הבדיקה. בתווך, הציבור נכנס או יצא מהסגר, אם זה הרגיל או המהודק, ונותר מבולבל כשכל עולמו נעשה מקוטע, ורק שרשרת ההדבקה נשארה ארוכה ויציבה.

בחודשים הראשונים האלה, מי שהוכרה זכאותם לבדיקה היו מושא לקנאה, שהרי היה ידוע לכולם כי פשוט יותר להתקבל ללימודי הרפואה מלקבל זכאות לבדיקה. מזל שהבדיקה היתה שמית, כי סביר להניח שאחרת רבים היו מספסרים בה.

ברם, מסכת הייסורים לא הסתיימה באישור הבדיקה; גם אלה שבאו במגע עם חולה מאומת הוכנסו לבידוד, אבל פעמים רבות רק עשרה או 12 יום אחרי החשיפה. זאת, כשכל תקופת הבידוד היא 14 יום.

עיכוב בירוקרטי זה, מעבר למנגנון שאינו יעיל, נובע מכוחניות ומשאיפה לשלוט בכל פירור מידע. החובה לדווח רק לגורם בכיר במשרד הבריאות גרמה לכך שעקב עיכוב של ימים במסירת תשובה לבדיקה שאורכת קצת יותר משעתיים, חולים מאומתים הסתובבו למעלה מעשרה ימים מיותרים בקהילה תוך שהם מסכנים את סביבתם.

חודשים אחר כך זמינות הבדיקות אמנם עלתה, אבל הציבור כבר איבד את אמונו במקבלי ההחלטות ולא התייצב לבדיקות. כדי לעודד בדיקות אפילו התקיימה במשך כמה שבועות הגרלה יומית של 10,000 שקלים (פעמיים שכר המינימום). אני מודה כי באותה תקופה שקלתי לעבור שתי בדיקות ביום כדי לשפר את סיכויי בהגרלה. אך לא היתה זאת הגרלת הקורונה האחרונה; בהמשך, כשההיענות לחיסונים החלה לדשדש, הכריזה עירייה קטנה על הגרלה למתחסנים צעירים שבה יוגרלו טלפונים סלולריים יוקרתיים (ועיר אחרת חילקה מנת צ'ולנט לכל מתחסן).

כך החלה הקורונה להסתמן כאחד ממפעלי ההגרלה הגדולים במדינה, כשהפסד בה פירושו הידבקות ואולי מוות, והזכייה אינה חיים, שאינם נחשבים, כי אם פרסים. הקורונה כעוד שעשועון ריאליטי במזרח הפרוע.

 

***

 

כל וירוס (או בשמו העברי נגיף) הוא בשורה רעה עטופה בחלבון - גדיל של חומר גנטי במעטפת חלבונית. הווירוס הוא הפרזיט האולטימטיבי, כשמטרת־העל שלו היא הפצה מקסימלית של מרכיביו הגנטיים תוך כדי הִתרבות. את ייעודו זה יכול הווירוס לממש רק בחדירה אל תא חי וניצולו. לתוך התא המאחסן מזריק הווירוס את החומר הגנטי הנגיפי, ורצף זה ישוכפל בתא. החומר הגנטי ייעטף במעטפות חדשות שייוצרו בתא. הווירוסים הצעירים שייווצרו יתפזרו לתאים נוספים.

התוכן הגנטי של וירוס ה-SARS-CoV-2 מבוסס על שרשרת אר־אן־איי (RNA). מבנה אופטימלי זה משרת את מטרותיו הזדוניות ומגביר את יעילותו, שכן בהשוואה לגודל המטען הגנטי שנושאים וירוסים אחרים, וירוס הקורונה מסוגל להפיץ כמות מקסימלית של אינפורמציה גנטית.

וירוס הקורונה ממית בדיוק במידה האופטימלית לצרכיו. אם ימית יותר מדי קורבנות, יחסל הווירוס את המשאב האנושי שעל חשבונו הוא מתרבה. כמענה לצרכיו, מחסל הווירוס בטובו רק את מקצתנו, אך אינו מוותר על התעללות ברבים אחרים.

וכמה מילים על "מוטציה", מילה שנהפכה לצערי שגורה מדי בשנה האחרונה, ולעתים שלא לצורך. חשוב להבין כי מוטציה היא בעצם החלפה של אחת או יותר מארבע אותיות היסוד בקוד הגנטי. ככל שהווירוס משוכפל יותר פעמים, הסיכוי לטעות בהעתקה גובר ולכן וירוס הקורונה - שביצע מעברים רבים - חווה לא מעט מוטציות. לרוב אין למוטציה כל משמעות אך לעתים ההמרה נותנת לווירוס יתרון כלשהו במתקפתו על האדם, למשל חדירות טובה יותר לדרכי הנשימה, או קשירה חזקה יותר לקולטן. ישנן מוטציות שיכולות גם לפגוע בעוצמת הווירוס, כמו מה שאירע כנראה בשפעת הספרדית, שדעכה בסופו של דבר עקב מוטציה שהפכה את הווירוס לפחות קטלני. התהליך האבולוציוני יתעדף בדרך כלל מוטציות המעניקות יתרון לווירוס. למשל, מה שמכונה המוטציה הבריטית של וירוס הקורונה הוא למעשה וירוס שעבר 17 מוטציות!

מקור וירוס הקורונה הוא בזן עטלפים, והוא ביצע כנראה חניית ביניים אצל פנגולינים (יונק אסייתי המכוסה שריון קשקשים) כחלק ממסעו לאדם. חשוב להבין, לווירוס הקורונה אין כל בינה, אך עדיין הוא חכם, סתגלן ונבזה. לכן ניסיונות לרמותו, תוך למשל הותרת האף מחוץ למסכה, לא צלחו. הווירוס הזעיר נצפה רק במיקרוסקופ אלקטרונים, אך השפעותיו והנזק העצום שגרם היו בקנה מידה עצום וגרמו למאקרו־אסון בהיקפים גלובליים עצומים.

 

***

 

במקביל לאירוע הרפואי המורכב והקשה, התחוללה פנדמיה כלכלית קשה לא פחות; ציבור רחב קרס ודעך - בעלי עסקים קטנים, גופי תיירות, תעשיית הבידור, התרבות והפנאי ומסכנים רבים אחרים.

סוחרים שלחנויות שלהם נכנסים ביום טוב ארבעה קונים, הוכרחו לסוגרן כדי שלא לסכן את הציבור, בעוד ברחוב הסמוך מתנהלת הלוויה בהשתתפות רבבות. שוטטות סתמית ברחוב דמתה לעתים להליכה ברבעים מוכי פשע. כשעבר מולי אדם, או גרוע מכך "כנופיית" קשישים, הבטתי בחשש מלווה בגועל. עצרתי את נשימתי ועברתי למדרכה השנייה כשאני מכסה את פני. כל שיעול נשמע מפחיד יותר מיריית אקדח, כל כחכוח נחשב לגס ובוטה יותר מאשר התערטלות בפומבי. מסכה משומשת המושלכת על המדרכה נראתה דוחה ומפחידה, כמו היתה מזרק סמים או אמצעי מניעה משומש.

תופעות הלוואי החברתיות קשות ועמוקות אף הן; בעולם, ובהחלט גם בישראל, צמח דור של ילדים שהיו מנותקים חודשים רבים ממערכת החינוך. צמח פה דור הסובל מהשכלה פגומה ומחוררת וישלם בעתיד חברתי לוקה. נאסר עליו לחבק מבוגרים או אפילו להתקרב אליהם. דור שגדל אל מול המסכים, גם בטרם הפנדמיה, התרחק עוד יותר ממשפחתו ומסביבתו.

מנגד, ספסרי אסון, או שרלטני דיאגנוסטיקה ובריאות, המשיכו לשגשג ולפרוח. מומחי תעשיות הנשק נהפכו בן־לילה למומחי ביוטכנולוגיה והם הצטרפו בתאווה לאורגיית ההזדמנויות היחצניות והכלכליות. ברם, תופעת לוואי אסתטית ומפתיעה של הפנדמיה היתה עיצוב יפהפה של שערי מגזינים; עיתונים אוירו בגרסאות שונות של כדור הארץ המעוצב בדמות הווירוס, או כדור הארץ ועליו תלוי בשרשרת שלט "סגור", ואפילו הגרפיקה של בתי העלמין בעיתונים היתה מעוצבת, צבעונית ומעוררת השראה.

 

התפרצות הקורונה, כאמור, היתה ועודנה (נכון לכתיבת שורות אלו) התרחשות עולמית בקנה מידה עצום, אירוע מכונן. גם אני, שחוויתי וניהלתי לא מעט אירועים דרמטיים בחיי (מלחמות, פיגועי טרור קשים, אסונות ועוד) טולטלתי מהאירוע הזה.

במשך חודשים רבים חלמתי כמעט מדי לילה על הקורונה, ובעיקר חוויתי סיוטים נוכח ההפרעות הקשות ולא מעט מעצורים בירוקרטיים ואף פוליטיים שהוטלו כל הזמן לפני החוקרים מפתחי החיסון. לעתים שכבתי ער במיטתי ובמשך שעות קיללתי את כל המפריעים, על פי סדר האל"ף־בי"ת.

קשה מאוד לחשב את העלות הכלכלית העולמית הישירה של האירוע, אך אין כל ספק שהיא היתה עצומה. נכון לתחילת 2021 (9 בינואר 2021, ליתר דיוק), עיתון "האקונומיסט" הבריטי אמד את הנזק בסדר גודל של 10.3 טריליון דולר. אומדן הנזק נעשה על פי ההפרש בין התוצר הגולמי הצפוי עתה לזה שהיה צפוי קודם למגפה. למי שלא מתרשם מגובה הסכום, אפשר לומר כי סכום זה מספיק כדי לקנות את עשר החברות הגדולות בעולם, או לחלופין לרכוש תשע פעמים את כל הרכוש בעיר ניו יורק. כל זאת, מבלי להביא בחשבון שחלק מהכספים שהוזרמו למשק, כדי למנוע הידרדרות נוספת בכלכלה, היו יכולים להיות מיועדים למטרות מספקות יותר מאשר רכש מסכות או חיסונים. כמובן, חשבונות אלה אינם סופיים ולא מביאים בחשבון עלויות נוספות, כמו אלו הנובעות מנזק גופני ארוך טווח, או אלו הקשורות בדחיית טיפולים רפואיים חיוניים, פגיעות בנפש ונזק בחינוך.

 

***

 

"הבא להורגך השכם להורגו" (מסכת ברכות נ"ח; סנהדרין ע"ב ע"א)

 

האם אכן השכמנו להרוג את הווירוס? האם נערכנו בזמן להגעתו? האם הגבנו להתפרצות במועד? האם היינו חכמים? יעילים? האם שילמנו מחיר סביר בחיי אדם? בכלכלה? ואולי החשוב מכול - האם הפקנו לקחים לעתיד, או שבעוד כמה שנים ננסה שוב להמציא את הגלגל מחדש, תוך נסיעה בכביש משובש ברכב תקור בארבעה גלגלים?

 

כל סיפור הקורונה מזכיר מאוד סרט אסונות הוליוודי עם תקציב הפקה זול, ליהוק גרוע ואמינות מפוקפקת, רק שבסרט, שלא כבמציאות, הסוף הוא בדרך כלל טוב והגיבורים בעלי חזות נאה. קשה לעכל, אך לצערי אלה הם חיינו; חטפנו יחד עם כל העולם, וכנראה בעוצמת יתר, מכה בקנה מידה תנ"כי.

סרטי אסונות מתחילים כמעט תמיד בכך שהפוליטיקאים מתעלמים מהמדענים, זהו תמצית האסון באירוע הפנדמיה. מדענים במכון למחקר ביולוגי ורבים אחרים באקדמיה הישראלית חשו כי הדרג הפוליטי התעלם מהם ולא שעה להמלצותיהם. התעלמות זו ממדענים וחוקרים מובילים מתחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים הרלוונטיים השליכה על אופן ניהול הפנדמיה ועל היקף האסון, ולמרבה הצער השלכותיה על חיינו טרם אמרו את המילה האחרונה.

הקורונה היא אירוע עצום שחייב חישוב מסלול מחדש לעולם, לישראל וגם למכון למחקר ביולוגי. אירוע כזה מחייב למידה, הסקת מסקנות לטובת מי שירצה ללמוד והפקת לקחים למי שירצה לאמצם. בעוד שהמדענים יזמו מחקרים, בין השאר בחיסונים, לפי כל כללי המחקר שנכתבו בדם במהלך עשרות ומאות שנים. הפוליטיקאים, לעומת זאת, ביצעו (וכנראה גם ימשיכו לבצע) ניסויים לא מבוקרים ולא פחות נועזים בבריאות, בכלכלה, בחינוך ובתודעת הציבור. ניסויים שלא תמיד תוכננו טוב, לא עמדו תחת מעקב או פיקוח רציני ולוו בהרבה יותר מדי אלתורים, בלי שום קו אחיד. התוצאות בהתאם.

עולה השאלה הבלתי־נמנעת: כיצד בכלל מתכוננים לגורם נעלם שאין לך מושג מה הוא ומנין יגיע? התשובה היא כי אנו מסתמכים על מחקר מוביל במחוללים שונים ובפרט בגורמים ויראליים, על ניסיון בתכנון ובייצור של חיסונים ועל עבודת בידוד וסינתזה של נוגדנים, בטיחות ביולוגית, מיגון וניהול סיכונים. המגדלור באוקיינוס החשוך הזה הוא הדבקות באמת המדעית, ובעדיפותה של זו על פני סיסמאות ריקות.

כאמור, משנת 2014 התנהל המכון למחקר ביולוגי בהתאמה לווקטור מרכזי שהתוויתי - מוכנות לפנדמיה. איש מאיתנו לא ידע, כמובן, כי עלינו להתכונן ספציפית לווירוס מקבוצת הקורונה, לפיכך פעל המכון להיערכות להתפרצות וירוס בלתי־ידוע, או בכינוי אחר "גורם איקס".

את המלחמה בקורונה לא ילוו אלבומי ניצחון, אך במורשתה נזכור כי בצד שרלטנים, עסקנים ומקורבים פעלו אנשים טובים שפעלו מתוך ידע, על בסיס מדעי מוצק, הסתמכו על נתונים וגילו יצירתיות. מדעני המכון הביולוגי לא יזכו בתוארי אבירות, ישיאו משואה או חלילה יקבלו את פרס ישראל. אנשים טובים אלה יסתפקו בתחושת סיפוק אדירה ובהערכת הקהילה המדעית על הישגים חסרי תקדים ובתנאים קשים במיוחד.

ספר זה הוא בין היתר סיפורו של מכון מחקר ופיתוח לאומי שברגע האמת ידע להוכיח את חיוניותו, לחדש ולתת פתרונות מצוינים בזמן קצר. זהו סיפור של ניצחון המדע והפיתוח על הבירוקרטיה ועל האגו. ולא פחות מכך, סיפור של יכולת האזרח להתמודד עם הרע והמטורף גם כשהנהגתו מגמגמת, ובכך סיפור זה מהווה הוכחה לעוצמת האדם החושב והפועל.