1
מה בין בנק, תרומה לקהילה וציונות?
אתוס משפחתי הוא אחד מהנחות היסוד של חשיבה ניהולית הקרויה "קפיטליזם הרווחה" - מודל ניהול שמצדיק את שיטות ניהול העובדים במונחים פטרנליסטיים (Tone 1997). לפי חשיבה ניהולית זו, העובד מצטייר כמושא נתינה, שמטרתה העיקרית היא שיפור רווחתו ואיכות חייו. לעומת זאת, הבעלים של העסק מוצג כנשא הנתינה, שמטרתו לדאוג לא רק לרווחתו של העובד, אלא גם למשפחתו ולקהילה, על ידי סיפוק השירותים הנדרשים לתחזוקו הפיזי והרוחני של העובד. זאת, כדי לשמור על כשירות העובד ועל הפוטנציאל הגלום בכושר יצרנותו. ב"קפיטליזם הרווחה", הדימוי של ארגון הוא של משפחה - ליתר דיוק, משפחה פטריארכלית - שבה ראש המשפחה מפגין יחס אדנותי כלפי החוסים בביתו. בארגונים שבהם רווח דימוי הארגון כמשפחה פטריארכלית, יחסי הגומלין בין המנהלים לעובדים משולים ליחסים בין ילדים להוריהם. אלו יחסי תלות המושתתים על צייתנות, שבסיס הלגיטימציה שלה היא "סמכות הורית". מנגד, אנשי מפתח בארגונים שבהם רווח דימוי של משפחה פטריארכלית משמשים לעתים קרובות בתפקיד אבות מייעצים, אשר מכוונים את העובדים שנזקקים לסיוע והגנה (Morgan 2006).
בבנק הנדון, אתוס של משפחתיות הזין ועיצב את החשיבה ופרקטיקת הניהול בנוגע לטבעם וכיווני התפתחותם של יחסי הגומלין בין מנהלים לעובדים בבנק, ובנוגע ליחסים שבין הבנק לקהילתו החיצונית.
אם כן, כיצד האתוס של משפחתיות, אשר מושתת ביסוד החשיבה הניהולית שרווחה בבנק מראשית היווסדו, מעצב אוריינטציות של פעולה חברתית בבנק, בהקשר של יחסי נתינה הנרקמים בין השחקנים השונים בבנק ומחוצה לו? בהקשר זה, השאלה הנשאלת היא: האם אתוסים שעמדו בבסיסן של תפיסות ניהול שרווחו בבנק "זלגו" מספֵרת היחסים שבין מנהלים לעובדים לעבר ספֵרת היחסים שבין הבנק לקהילה, ובכך תרמו לעיצוב יחסי הגומלין בין ראשי הבנק ועובדיו לבין בעלי עניין בקהילה? האם תפיסות ניהול שאוצרות בקרבן הצדקות בנוגע לשיטות הניהול של העובדים "תורגמו" בבנק באופן שאִפשר את הטמעתן בתחומי פעילויות שנועדו להדק את הקשר שבין הבנק לקהילה? עוד ניתן לשאול: כיצד מכונן אתוס המשפחתיות וכיצד הוא מתגלם ביחס של הנהלת הבנק אל העובדים בתחומי רווחה כמו חינוך ובריאות, ומהן השפעותיו על תנאי העבודה והשכר של העובדים?
ניתוח היסטורי שמתמקד בזיקה שבין הבנק לקהילה מראשית היווסדו מאפשר גם לבחון את מקורן הרעיוני של גישות עכשוויות של אחריות חברתית, הרואות בטיב השירות ללקוח חלק בלתי נפרד ממחויבותם של עסקים כלפי החברה. דרך ניתוח המקרה של הבנק ניתן לבחון בפרספקטיבה היסטורית את המידה שבה פרקטיקות הנוגעות ליחסי בנקאי־לקוח נחשבו לחלק מהאחריות של מנהלי הבנק ועובדיו כלפי החברה בכלל והלקוחות בפרט. בתקופה הנדונה כאן מתגלה ראשיתו של תהליך, שבמסגרתו נמתחים חוטים הקושרים בין חובת הבנקאי להעניק שירות איכותי ואישי ללקוחות לבין החובות המוטלים עליו מעצם היותו "משרת ציבור", במובן הרחב של המונח. בתקופה זו מתפתחת בקרב ראשי הבנק תפיסה שלפיה עשייה למען הלקוח עולה בקנה אחד עם עשייה למען הכלל או "הציבור הרחב".
הבנקאי המקצוען כ'משרת ציבור'
בכתבה שכותרתה "הטובים לבנקים!", מובאים דברים שנאמרו במפגש הסיום של בוגרי המחזור הראשון בקורס "דיפלומה לבנקאות":2
מרגע עלותו ארצה נתקל האזרח בחייו היום יומיים במשרתי ציבור למיניהם, החל מפקיד הסוכנות על אוניית העולים [...] דרך פקיד המכס, פקיד ההסתדרות, פקיד הלשכה, פקיד קופת חולים וכלה בפקיד מס הכנסה, ובעיניו מצטיירת בהתאם לכך דמותו של "הפקיד" עם כוס התה הנצחית הצמודה לשולחנו. אתה, הבנקאי, הנך "הפקיד הסימפטי" הראשון שבו הוא נתקל בדרכו [...] אתה שותף לחלומו כחסכן, לתוכניותיו כיבואן, למאמציו כתעשיין ולצרותיו כחקלאי [...] היו זמנים שהיה קיים מושג "רופא המשפחה". הוא ידע הכול. בו התייעצו בכל מקרה, והוא הכיר כל סוד במשפחה [...] כיום נמסר תפקיד זה לבנקאי. הוא היועץ של המשפחה. לעתים קרובות הוא בקיא בעניינו של הלקוח יותר מכל בן משפחה אחר. בכדי לזכות לאמון כזה, דרושות תכונות אשר לא כל אדם ניחן בהן. תפקיד זה דורש רגש, הבנה, היגיון, אדיבות, נכונות לעזור, שיפוט קר ומהירות החלטה. אם יש מי שאומר "הטובים לטייס" הריני לחזור אחריו בשינוי גרסה: "הטובים לבנקים".3
בדברים אלו מתגלמת תפיסה מוקדמת שרווחה בבנק בנוגע ליחסי ציבור, ולפיה לבנקאי, המשרת את הציבור, תכונות סגוליות שחסרות לנושאי משרה אחרים בעלי תפקיד דומה. התחום הפיננסי משתקף כתחום חיים מרכזי שאינו נגוע בהליכי ביורוקרטיה מסורבלים אשר עלולים להעיב על שירות יעיל. הדימוי הסטריאוטיפי של "פקיד ההסתדרות", המוצג בדברי הנואם, הוא של פקיד אפרורי, ביורוקרטי וחסר מעוף, שעושה את מלאכתו בעצלתיים כדי לצאת ידי חובה. לעומתו, הבנקאי מצטייר כבעל תכונות המאפשרות לגלות אמפתיה ורגש לצורכי הציבור. נוסף על כך, הוא ניחן בחשיבה חדה ורציונלית, המאפשרת לו לרכוש את אמון הציבור ולייעץ לו באחריות לאן לנתב את כספו.
הבנקאי מוצג גם כמי שהיקף סמכותו וכישוריו חורגים מהגבולות שמתווים את עבודתו הפקידותית. לכאורה תפס הבנקאי את מקומו של רופא המשפחה המיתולוגי, ומעתה הוא זוכה ללגיטימציה ציבורית מתוקף סמכותו כבעל מומחיות מקצועית, אשר נסמכת על ידע מקיף ומעמיק, הייחודי לו.
מנהל סניף הוא הרבה יותר מבנקאי [...] הוא הופך ליועץ, אליו באים לבקש עצה בעניינים שונים ורבים [...] למי שאינו מכיר את עסקי הבנקאות - נראה תפקידו של מנהל סניף אפור וחד גוני. ואולם ההפך הוא הנכון. זהו תפקיד אחראי ומעניין. אלפי משפחות וגורלן ידועות לך. שלוף כרטיס אחד מן הכרטיסייה ומיד מתגלה לפניך היסטוריה שלמה של יחיד או משפחה.4
תפיסה זו, המגלמת ניגודיות אינהרנטית בין רציונליות, קור רוח וחדות מחשבה לבין יכולותיו ההומניות של הבנקאי לגלות אמפתיה לצורכי הזולת, היא תפיסה המתגלמת בתפיסות יחסי ציבור־בנק מאז היווסדו ועד היום. מדובר בתפיסות ניהול המבקשות להמשיג את טיב הזיקה הנרקמת בין עובדי הבנק ומנהליו לבין "הציבור", באופן שעולה בקנה אחד עם הדימוי שההנהלה מבקשת לשוות לבנק ולבנקאי. הבנקאי כ"משרת ציבור" הוא איש פיננסים קר ומחושב שחותר לייעול העבודה, לשכלול התמקצעותו ולהעשרת ידיעותיו, ותורם למקסום רווחי הבנק. ואולם בה־בעת הוא נושא באחריות ציבורית, ולכן ישיג את ייעודו כבנקאי רק אם יפתח את מודעותו כ"משרת ציבור".
אבל לדימוי הבנקאי המקצוען וההומני נוצקו משמעויות שהרחיבו את תחולתו מעבר ליחסי שירות הניתנים על ידו ללקוח. בעשרות השנים הראשונות, הדימוי של הבנקאי המקצועי מחד גיסא והאנושי מאידך גיסא התגלם גם בפעילויות שונות שעניינן הידוק הקשר בין הבנק ובעליו לבין בעלי עניין בקהילה שבה הבנק פועל. פעילויות אלו עניינן נדבנות של הבנק והעומדים בראשו, פעילויות וולונטריות של מנהלים במוסדות ציבור ובתקופה מאוחרת יותר גם פעילויות התנדבותיות של עובדים. תפיסה זו, הכורכת ערכים של מקצוענות ואנושיות, הייתה דומיננטית בעיצוב יחסי הגומלין שבין הבנקאי ללקוח, אך בד בבד תפסה אחיזה גם בתחומים שנחשבים חברתיים באופיים, ובכך תרמה לעיצוב יחסי הגומלין שנרקמו בין הבנק לקהילה.
הבנקאי הוא אפוא "משרת ציבור" שייעודו גם לדאוג לרווחת הציבור - מושג אמורפי כשלעצמו. מיהו הציבור? האם מדובר בקולקטיב חברתי שמזוהה עם הלאום, בקהילה הגיאוגרפית שבה הארגון פועל, בקבוצה האתנית שבעלי הבנק השתייכו אליה או אולי בלקוחות הבנק? התשובה על שאלה זו טעונה דיון מעמיק.
בשלב התחלתי זה של הדיון, חשוב להבחין בכך שרטוריקת הניהול משרטטת קווים שמקשרים בין הבנק כארגון פיננסי המונע להשגת רווחים לבין "הציבור" כמושג רחב שאינו מכוון אך ורק ללקוחות הבנק. קישור תודעתי זה מגולם בחשיבה הניהולית של הבנק מתחילת דרכו ומניח את התשתית לחשיבה ופרקטיקה במושגים של יחסי ציבור. המנהל, ובשלב מאוחר יותר העובד, מומשג כאיש יחסי ציבור. לפיכך, תחום יחסי הציבור מתפתח בבנק עם הזמן כתחום ידע סדור, והנהלת הבנק מבקשת לעצב דרכו את יחסי הגומלין שבין העובדים והמנהלים לבין "הציבור".
את הדיון במשמעויות המוקנות למושג "ציבור" ראוי לשלב בדיון בתפיסות ניהול שנוגעות ליחסי ציבור, כפי שהתגבשו בבנק לאורך עשרות שנות היווסדו. השאלה הנשאלת בהקשר זה היא לא רק מיהו "הציבור" שיש להפגין כלפיו יחס, אלא מהם האמצעים שמשמשים את הבנקאי להידוק הקשר עם ה"ציבור" הזה?
מדוע לייסד בנק בארץ ישראל?
בהיסטוריוגרפיה (המשוכתבת) של הבנק, כפי שהיא מתבטאת בביטאונים ובראיונות שערכתי עם ותיקי הבנק, מוצג מייסד הבנק, ליאון רקנאטי, כציוני שפעל בשירות הקהילה הציונית בסלוניקי. רקנאטי מוצג כמי שהחלטתו לעלות לישראל נסמכת על תשתית רעיונית מגובשת בדמות האידיאולוגיה הציונית. אחד מוותיקי הבנק מספר על אודותיו: "החזון שלו היה חזון ארץ ישראל. הוא בא להתיישב בארץ ישראל, כי הוא ראה בה את המולדת. הוא לא בא לארץ כדי לפתוח בנק". עוד בהיותו בסלוניקי עיר הולדתו, לפני עלייתו ארצה, כיהן רקנאטי "כנשיא של ארגון בני־ברית, חבר בוועד הלאומי וחבר הסוכנות היהודית. הוא התמסר לעניין הציוני, בהיותו בין הפעילים שראו בחזון הציוני ובהגשמתו מטרה נעלה".5 בתוקף תפקידו כראש קהילת יהודי סלוניקי, נחשב לדמות דומיננטית ובעלת השפעה, וכשהחליט לעלות ארצה, "הוא ניסה להשפיע על יהודים אחרים בסלוניקי לעלות לארץ ישראל. ובעלותו עם משפחתו ב-1935, היה לדוגמה למשפחות רבות שקמו ונסעו אחריו".6
מה הניע את ליאון רקנאטי לנטוש עסקים משגשגים ויוקרה חברתית ולעקור עם משפחתו לארץ ישראל? הסבר רווח בנרטיב ההיסטורי של הבנק, מעבר לטיעון האידיאולוגי, הוא שבעקבות גל הפרעות האנטישמיות שידעו יהודי סלוניקי ועלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, "גמלה בלבו של ליאון רקנאטי ההחלטה לעקור מיוון".7 כמי שעסק במסחר בין־לאומי בטבק, הוא נחשף להלכי רוח אנטישמיים שהחלו פושטים במהירות במדינות אירופה. בנו הבכור, הארי רקנאטי, מספר שבאחד ממסעותיו העסקיים לעיר דרזדן בגרמניה, פגש אביו "בהמון עצום שהאזין בדממה מרשימה לאישיות שנשאה נאום נסער [...] הנואם לא היה אלא היטלר [...] אבי נחרד לאשר שמע ואמר בלבו, כי אם יגיע היטלר זה לשלטון, התוצאות יהיו הרות אסון הן לאירופה והן לעם היהודי".8
ואולם הבן מוסיף: "הטעמים שהביאו את אבי לידי בחירה בארץ ישראל, להגר אליה, היו רבים לבד מבעיית היטלר".9 הוא מעלה גם מניעים כלכליים טהורים שהובילו את אביו להחלטתו לעזוב את סלוניקי ולהגר לארץ ישראל:
עסקי הטבק נעשו מסוכנים יותר ויותר מפני שבתי החרושת לסיגריות בארצות חוץ החלו להתנות את הזמנותיהם בבדיקת הסחורה [...] הואיל והטבק רגיש ולוקה בפגעי מזג האוויר, לא קיבל עליו אבי סיכונים אלה והעדיף לחדול מפעילות זו. מצד שני, פיחותי הדרכמה והתנהגותם של אנשי מס הכנסה והפיקוח על מטבע חוץ ביוון הפכו את חייהם של אנשי עסקים הגונים לקשים מנשוא [...] הוא בחר אפוא בארץ שהמטבע שלה יציב והיא נהנית מממשל הגון ואיתן. כך התיישבנו בארץ ישראל, שחלק ממשפחתנו כבר ישב בה.10
דבריו של בן המייסד מתחשבים בנסיבות כלכליות ומאזנים את התמונה שלפיה הפעולה החברתית (social action) מונעת אך ורק על ידי אידיאות. בדומה לכך, מחקרים שדנים בהיסטוריה הכלכלית של פלשתינה תחת המנדט הבריטי תורמים להבנת מניעיהם הכלכליים של אנשי עסקים כדוגמת ליאון רקנאטי להגר לארץ ולייסד בה בנק. הממשל הבריטי הנהיג ממשל יציב ותקין מבחינה מנהלתית ושיפוטית, ומדיניות כלכלית של "לסה פר" (Laissez Faire), שפירושה: התערבות מינימלית של הממשלה בחקיקה ובתקינה של התחום הכלכלי־עסקי, לרבות בתחום הבנקאות. כל אלו, נוסף על קיומו של שער חליפין יציב לאורך תקופת המנדט הבריטי, תרמו להתפתחותה הכלכלית של הארץ ולמקור משיכה של בעלי הון ויוזמה פרטית לארץ (Gross 1984). מנגד, הידרדרות המצב הכלכלי של יוון בשנות ה-30, התגברות המעורבות של הממשלה היוונית בכלכלה ודחיקת רגליהם של אנשי עסקים יהודים ממיזמים עסקיים רווחיים הובילו בעלי הון יוונים, כדוגמת ליאון רקנאטי, להגר לארץ (Meron 2011).
אם כן, נסיבות חברתיות וכלכליות שלובו בשנאה אנטישמית יצרו מצב של חוסר ודאות בקרב יהודי אירופה והבלקן. ישנו יסוד סביר להניח שבמצב זה, מחויבותו העליונה של ליאון רקנאטי כאיש עסקים וכאב לארבעת בניו הייתה לדאוג לרווחת משפחתו ולביטחונה.
ב-1935 הקים ליאון רקנאטי עם שני שותפים יוצאי סלוניקי משה קרסו ויוסף אלבו את בנק דיסקונט לארץ ישראל. בהיסטוריוגרפיה של הבנק מוצג ייסוד הבנק כאקט ציוני של המייסד, שעצם יוזמתו מסמלת נכונות להקריב למען העדה הספרדית, שכללה את היהודים "בני הבלקן". כך מספרת מנהלת בכירה במחלקת הפרסום על שורשי היוזמה של המייסד להקים בנק עם עלייתו לארץ: "הבנק הזה נוסד על ידי משפחה שהמטרה שלה הייתה לתת הלוואות לספרדים, לפועלים, ולפשוטי העם ולא לאליטות שהיו אז בארץ. ממש, כסף זמין לכל אחד, בתוך העם..."
הארי רקנאטי, בנו הבכור של ליאון, מספר מה הביא את אביו להחלטה להקים דווקא בנק, לאחר שניסיונו לרכוש מלון בתל אביב בשם "סן־רמו" לא צלח:
או אז באה לפני אבי משלחת של יהודי סלוניקי החיים בארץ, והציעה לו כי ייסד בנק "שייך לספרדים, למען הספרדים ומנוהל על פי רוחנו". אותם אישים טענו כי למרבה הצער, איננו נהנים מהערכה כלשהי בעיני האשכנזים, ועל־כן נחוץ לאחוז באמצעים להמציא פתרון למצב זה.11
מפרשנויות מעטות אלו ניתן להבין שייסוד הבנק נתפס כאקט של אחריות מצד בעליו כלפי ציבור הספרדים, אשר מוצבים נמוך בסולם הריבודי של החברה היהודית בתקופת היישוב. ותיקי היישוב והנהגתו ייחסו לבני הבלקן נחיתות אידיאולוגית, מכיוון שנתפסו כמי שעלייתם לארץ והשתלבותם בה נבעה מכורח חברתי או מניע כלכלי ולא הושתתה על בסיס אידיאולוגי־סוציאליסטי. זאת, בשונה מהעולים עובדי האדמה שהקימו קיבוצים ומושבים שיתופיים ושהיו ברובם אשכנזים.12
אין תמה שמהנרטיבים ההיסטוריים נשמטו כליל מניעים כלכליים, שכנראה היו מעורבים בשיקולי היזם בהחלטתו להקים בנק. לפי התפיסה שהשתרשה בהיסטוריוגרפיה של הבנק, עבודת הבנקאי ומניעיו מקבלת פרשנות ציונית־לאומית. הזיהוי התודעתי של עבודת הבנקאי עם שליחות ציבורית־לאומית שלובה בתודעת עובדי הבנק ומנהליו עד שכמעט בלתי אפשרי לדבר על עסקי הבנקאות של המייסד ללא שילובם בסמלים שעומדים בבסיס האידיאולוגיה הציונית. הרטוריקה של בעלי הבנק ומנהליו הבכירים, שהציגה מניעים כלכליים פרטיקולריים כמונחי עשיית טוב למען מטרות המזוהות עם הקולקטיב הלאומי, נמשכה מראשית ימי הבנק ולאורך עשרות שנות פועלו. היא זכתה לקדימות יתרה בתקופת כהונת המייסד ובניו, והחלה דועכת בשלהי שנות ה-70, כשדימויים לאומיים מובהקים (כמו התיישבות או קליטת עלייה) פינו אט־אט את מקומם לדימויים המזוהים עם צורכי הקיום של הקולקטיב הלאומי.
ואולם ישנם גם הסברים אחרים לייסוד הבנק. תיאורים המערבים שיקולים אישיים, להבדיל משיקולים לאומיים־אידיאולוגיים, מובאים בדברי הארי רקנאטי, שמאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ניתק את קשריו העסקיים והמשפחתיים עם שלושת אחיו ומשפחותיהם. לדבריו, אביו נעתר לבקשת משלחת יהודי סלוניקי לייסד בנק מכיוון שמקצוע הבנקאות תאם את האוריינטציה שלו כאיש עסקים:
אכן, הרעיון בדבר יסודו של בנק מצא חן בעיני אבי והוא נרתם למלאה להגשמת תוכנית זו. זמן רב לאחר מכן, הודה לפני, כי לבו נמשך לזה במיוחד בשל תשוקתו להיכנס למקצוע פחות מסוכן מן המסחר ולהסיר מאיתנו סיכונים, שכן, אמר לי, "קשה לי לראותך, עם אופייך הדאגן, מסכן את כספך. את הבנק הקמתי בשבילך".13
יחסי בנק־ציבור: פעילותו הציבורית של מייסד הבנק
כך מתוארת בביטאון הבנק פעילותו הציבורית של מייסד הבנק ליאון רקנאטי עם עלותו ארצה:
ליאון רקנאטי ז"ל היה פעיל בתחום הציבורי והלאומי. היה חבר הנהלת "קרן היסוד", "אגודת שוחרי האוניברסיטה" בירושלים, "האגודה למלחמה בשחפת", יו"ר מועדון חברתי מסחרי "קדימה", אגודת שוחרי "הבימה". הוא השתתף בוועדות ציבוריות רבות ותרם להן מכספו, זמנו ומרצו. השתתף במוסדות כלכליים רבים וסייע לכל פעולה שהיוותה תרומה לפיתוח כלכלה ארץ ישראלית בריאה, תוך עידוד היוזמה הפרטית שהיה אחד מחסידיה [...] את תכונת הנדבנות והפעילות הציבורית הוריש לבניו. הוא נהג גם לרתום לקוחות ומכרים לקידום ענייני ציבור ולפעולה למען הכלל [...] במסגרת היעד הציוני, שעמד תמיד מול עיניו, פעל רקנאטי, בין היתר, גם בהתיישבות.14
דימוי המייסד, המאורגן סביב פועלו הציבורי בעל הצביון הלאומי־ציוני השתרש בתפיסותיהם של עובדים ומנהלים, ואילו פועלו כבנקאי וכאיש עסקים מוצג כנלווה לפעילותו למען הציבור. עובד בדימוס משרטט בריאיון קווים לדמותו של המייסד כעסקן ציבור, וליתר דיוק כפעיל למען ציבור הסלוניקאים שאליו השתייך: "אני זוכר בתקופה ההיא שהוא ניהל את הבנק הוא כמעט ולא עבד בשביל הבנק, כל הזמן נכנסו אליו ויצאו כל מיני [אנשים] הפעילים בנושא הקהילה [...] הוא היה מכור לנושא הזה. היו עולים אליו לרגל לבקש עזרה, בעיקר סלוניקאים [...]".
פעילותו של הבנק בשלהי שנות ה-30 הייתה מצומצמת. הבנק מנה עשרות בודדות של עובדים, מה שהותיר למייסד הבנק זמן רב להתמסר ל"פעילות ציבורית". "הוא חי את הבנק, וידע את מקצוע הבנקאות, אבל היה עסוק בדברים אחרים, כי ידע שהתפתחותו של הבנק נובעת מזה שהקהילה תבוא", מוסיף אותו עובד בדימוס. דבריו מייצגים תפיסה השגורה בבנק עד עצם היום הזה, שלפיה המייסד השכיל להעריך נכונה ובאופן כמעט נבואי את חשיבות הקשר שבין הבנק לקהילה, או ל"ציבור".
ואולם התמונה המצטיירת מקריאת הדברים שכתב הארי רקנאטי, בן המייסד, בספרו, מציגה היבטים נוספים המשלימים את התמונה שעולה מעיון בכתובים של הבנק ובראיונות שערכתי עם עובדיו. הבן אינו קושר בסיפוריו במובהק בין פעילותו הקהילתית של אביו לפעילות כלשהי בעלת מאפיינים ציוניים, כפי שמוצג בנרטיב ההיסטורי של הבנק. הוא גם מתאר את סגנון החיים של משפחתו כמתנהל "לפי אופייה של הבורגנות באותה תקופה",15 ומספר על ילדות שלווה ונעימה בעיר סלוניקי בקרב משפחה בורגנית בעלת אמצעים שהיה באפשרותה להנחיל לילדיה הון תרבותי. מעמד כלכלי רם אפשר להוריו לשלוח אותו ואת אחיו ללמוד בבתי ספר זרים לשם הנחלת שפות אירופיות והשכלה מדעית רחבה, להקנות להם לימודי מוזיקה ובחופשות השנתיות לנפוש עמם במעיינות מרפא ביוון או ביוגוסלביה. עם זאת, החינוך שקיבלו הבנים לבית רקנאטי הדגיש ערכים כמו הסתפקות במועט ודבקות בלמידה שמטרתה העשרת דעת והרחבת אופקים. "אבי לא חדל לחזור ולשנן באוזנינו כי כדי שיהיה אדם מאושר, צריך הוא לנהוג בתבונה, בצניעות ובצדק".16 עיקר שעות הפנאי של הארי ושלושת אחיו הצעירים הוקדש בעיקר ללימודים ולהכנת שיעורי בית:
זמני הוקדש ללימודים, בבית הספר כבביתי. יציאותינו הנדירות מהבית היו טיולים לאחד הגנים בעיר בלוויית "מדמואזל" [...] לעיתים רחוקות מאוד הובאנו לבית־הקולנוע לצפות בסרט הרפתקאות או אל הקרקס. עד לגיל שלוש־עשרה היו דמי הכיס שלנו, ששיעורם צנוע מאוד, נשמרים בידי "מדמואזל" החייבת לאשר לנו את כל הוצאותינו. 17
בספרו של הארי רקנאטי מוזכר דווקא אחיו הבכור של המייסד, אברהם רקנאטי, כפעיל ציוני. הוא תואר על ידי המרואיינים כדתי אדוק. הארי רקנאטי מתארו כמי "שהקדיש את עצמו ביתר תשוקה לפעולותיו הפוליטיות והקהילתיות, שכן הוא היה ציוני מובהק וחסיד נלהב של ז'בוטינסקי. בתוקף זה, היה עורכו של אחד העיתונים היהודיים העיקריים של [סלוניקי] ומנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית ביוון".18 אברהם רקנאטי המשיך את פעילותו הפוליטית גם לאחר שעלה לארץ, ולימים אף כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת חירות.
בבואו ארצה המשיך ליאון רקנאטי בדרך שבה נהג בסלוניקי וחילק את זמנו בין פעילותו כבנקאי ופעילותו במישור החברתי עסקני למען ה"ציבור" - למען קהילת יהודי סלוניקי:
רקנאטי היה בין מייסדי מועדון קדימה [...] היו במועדון פעילויות שונות: תרבותיות, חברתיות וקהילתיות. היה שם חדר מיוחד ששימש מרכז לעסקני ציבור, שרקנאטי נטל תחת חסותו ונהג לעזור להם בכל המוסדות הסלוניקאים בתל־אביב. במקום נרקמו עסקים רבים, היכרויות עם סוחרים, בעלי עסקים ואישי ציבור מקומיים.19
הוא נרתם לסייע לקהילת הספרדים בארץ ישראל המנדטורית, שכללה "לא רק יוצאי הבלקן אלא גם בני צפון אפריקה וארצות המזרח הקרוב".20 בנו של המייסד פותח חרך הצצה לסיבות שהניעו את אביו להקים מועדון חברתי־כלכלי בשם "מועדון קדימה", שהיה בעל צביון עדתי: "עם בואנו לתל־אביב עסק אבי, במקביל לפעולותיו המקצועיות, במצב הספרדים בארץ". לדבריו, אביו תפס את מצב הספרדים בארץ כסוגיה סבוכה ובוערת שיש למצוא דרכים לפתרונה. הוא סבר כי "לא דובר בבעיה קלת פתרון שכן הלך הנפש והרמה האינטלקטואלית והטכנית של הספרדים הייתה כמעט ללא יוצא מן הכלל שונה לאין שיעור מרמת האשכנזים". לנוכח קשיים אלו, ראשי ארגון "קדימה" קיבלו החלטה:
לפעול בשלושה כיוונים: הכיוון הראשון, לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית כדי להקים ישובים חקלאיים של ספרדים, וכך להוכיח לאשכנזים כי אף אנו מסוגלים לעבוד את האדמה. הכיוון השני, להעמיד מלגות לימודים לרשות ספרדים צעירים כדי לאפשר להם להגיע אל המקצועות החופשיים. הכיוון השלישי, לכונן מרכז סיוע לספרדים נצרכים.21
התוכנית שהתוו ראשי ארגון קדימה "התקבלה באישורו של רוב גדול", ואולם הייתה "קבוצה קטנה ומרעישה" של ספרדים, "שסברה כי הבעיה אינה בעיה. מתנגדים אלו טענו כי מקץ שני דורות לכל המרובה יימחו ההבדלים בין ספרדים ואשכנזים בעקבות נישואים בין עדתיים ומכוח החינוך המשותף לכל הנוער".22 קשה שלא להבחין בזהות שבין נימוקי המתנגדים מקרב העדה הספרדית ל"בעיה העדתית", לבין נימוקי הסוציולוגים, שהשתייכו לגישה התרבותית, בהסבר הפער העדתי בחברה הישראלית, שטענו שצמצום הפער התרבותי בין העדות באמצעות היטמעות של מזרחים בחברה יוביל לצמצום הפער העדתי בין מזרחים לאשכנזים (סמוחה 1984).
לפי הארי רקנאטי, "התנגשות רעיונית זו עוררה ויכוחים נסערים במשך ישיבות שאין להן קץ", והם השפיעו לרעה על אביו, "שחזר באותם ימים הביתה יגע ואומלל, שכן בסלוניקי נהנו הנכבדים מיראת כבוד גמורה ואיש לא העז לסתור את דבריהם. זה היה לו אפוא ניסיון חדש ומשפיל". ואולם "למרות מכשולים אלו", מספר הבן, "לא חדל אבי מלעסוק במפעלי צדקה וענייני ציבור שונים עד יומו האחרון".23
יחיאל, גמלאי ותיק שכיהן בתפקידו עוד בתקופת כהונת המייסד כמנהל הבנק, מדגיש שליאון רקנאטי לא רק סייע אלא גם דרבן מכרים מבני הקהילה הספרדית לקחת חלק כעסקנים וכפעילים פוליטיים. לדעתו, זה נבע מכך "שהספרדים לא היו מעורבים בפעילות ציבורית. כשהם באו לארץ הם היו כאילו מנודים [...] עובדה שאף פעם לא ראית ספרדי אחד בוועד הפועל או בפוליטיקה".
הנרטיבים המסופרים מנקודת מבטם של עובדי הבנק מתמקדים בפעילותו הציבורית של המייסד אגב הדגשת היבטים ציוניים א־פוליטיים שאינם משתייכים במובהק למוסדות הפוליטיים־אידיאולוגיים של הציונות. פעילותו הציבורית מתפרשת כעשיית טוב למען הקולקטיב הלאומי, בד בבד עם טשטוש ההיבטים הפרטיקולריים של הפעילות, שהתבטאו בסיוע נמרץ שהופנה בעיקר ליהודים יוצאי יוון והבלקן.
התיישבות ספרדית ובנקאות
המושב השיתופי כפר חיטים יושב על ידי יהודים יוצאי בולגריה (דגן 2001). בסיפורי הביוגרפיה של המייסד, המובאים בביטאון הבנק, ליאון רקאנטי מוצג כמי שפעל לטובת ייסוד ופיתוח יישובים שמתיישביהם, המסייעים הנדבנים ועסקני הציבור שסייעו בידיהם, היו מזוהים עם יהודי הבלקן.
הוא [המייסד] שהגה את הרעיון לארגן חלוצים מבני קהילות הבלקן לעבודה בחקלאות, ייסד חברת מניות בשם חברת "לשדה", שמטרתה הייתה להושיט עזרה לנקודות יישוב חקלאיות בהשלימה על ידי הלוואות של אלפי לירות את התקציב המצומצם שהעמידה לרשותם הסוכנות היהודית. "לשדה" הקדימה מפרעות כספיות למוסדות המיישבים על חשבון התקציבים הרגילים שהיו עתידים להינתן, עזרה לרכישת בהמות, הקמת לולים, רפתות ועוד. רוב האמצעים של חברת "לשדה" סופקו על ידי בני סלוניקי בארץ ובראשם עמדו משה קרסו ועובדיה שלם ממצרים שהיו גם מהראשונים שרכשו מניות בבנק [...] .
[ליאון רקנאטי] הקים גם חברה בשם "בנים לגבולם", בה השתתפו עסקנים בעיקר עולי סלוניקי, שסייעה ליישובים קיימים [...] ותמכה באמצעים שונים, כגון פניות לסוכנות היהודית לגופים המיישבים ודאגה שלא יקופחו המתיישבים במיקום ההתיישבות ובטיב הקרקע.24
משיחותיי עם עובדים ותיקים המקורבים למשפחת רקנאטי עולה שהפרשנות הדומיננטית מקנה לפועלו של המייסד נופך לאומי המקובל על הכול ומציגה אותו כמי שפעל לקידום ההתיישבות הציונית, שמזוהה עם הזרם המרכזי של הציונות. עובד בדימוס ששנים רבות שימש עוזרו הנאמן של דניאל רקנאטי, בן המייסד, כמנכ"ל הבנק, ביקש להציג את מייסד הבנק כמי שסייע לפרויקטים ציוניים הקשורים בטבורם לתנועת הפועלים. הכוונה ליישובים שקיבלו תמיכה כלכלית מהסוכנות היהודית, ולפני כן מהמשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, ותאמו לקריטריונים אידיאולוגיים־פונקציונליים בנוגע לדרך ההתיישבות המועדפת, תכונותיהם הדמוגרפיות של המתיישבים, שיוכם הפוליטי ומשלח ידם בארצות מוצאם (בצלאל 2008). ניסיונותיי החוזרים ונשנים לחלץ ממנו תשובה לשאלה מדוע סייע המייסד דווקא ליישובים בעלי גוון עדתי מוגדר, נועדו לכישלון ואף עוררו את כעסו. הדימוי שמבקשים להציג מקורביו של המייסד ובני משפחתו הוא אפוא דימוי של ציוני הפועל בשירות האידיאולוגיה הציונית לטובת הכלל. הצגת הדברים באופן זה מסתירה בהכרח מתחים או יחסי כוח שהיו עשויים להתגלע בין פלגי ציונות בעלי מעמד הגמוני לבין פלגים אחרים, שלא התיישרו לפי הקווים הרעיוניים של הציונות מבית מדרשה של תנועת העבודה או שנבדלו מבחינת הרקע החברתי והתרבותי של תומכיהם.
ואולם למרות הדימוי האוניברסלי שמנסים לשוות לפעילות המייסד, הסיוע של ליאון רקנאטי ובעלי הון אחרים שהשתייכו לקהילת יהודי ספרד התמקד בסיוע לפיתוח יישובים שמתיישביהם השתייכו לעדה הספרדית ובעיקר ליהודי הבלקן. מרקו ארווין, מי שכיהן כגזבר כפר חיטים, מספר על תרומתו של ליאון רקנאטי מייסד הבנק לייסוד מפעל הטקסטיל שביקשו תושבי היישוב להקים, וזאת כדי "להתגבר על המצוקה הכלכלית [...], באותן שנים היה לענף זה בארץ הצלחה רבה" (דגן 2001: 54). גזבר היישוב מספר על פגישתו הראשונה עם ליאון רקנאטי במשרדו שבבנק דיסקונט:
גוללנו לפניו [...] את סיפורו של ארגון "הקוצר" ואת כל "ההיסטוריה" הקצרה שלנו מיום עלותנו על הקרקע. כמו־כן, סיפרנו לו על אודות הדרך המיוחדת שבחרנו להקים את כפרנו ולבנות את משקנו - דרכו של המושב השיתופי שאנו היינו סוללי דרכו.25
לפי הגזבר, "זמן קצר לאחר אותה פגישה נתבשרנו, כי מר רקנאטי ובני משפחתו ביחד עם מר משה קרסו ובני משפחתו מבקשים לבקר בכפרנו". בהמשך, הוא מתאר את חוויותיהם עקב הביקור: "מפניהם ומתגובותיהם ניכר היה, שהתרשמו מאוד ממראה עיניהם וממשמע אוזנם. הם היו גאים על כי צעירות וצעירים בני העדה הספרדית הקימו יישוב לתפארת". ובתום הסיור "הציע לנו מר רקנאטי להיכנס בשותפות עם מר קרסו להקמת מפעל הטקסטיל"26 - עדות לכך שמחויבותם הכנה של שני אנשי העסקים כלפי המתיישבים מבני הבלקן שאליה השתייכו תורגמה להשקעה כספית שהזדמנות עסקית בצדה.
גזבר כפר חיטים מתאר את הקשר שנרקם בין התושבים לבין ליאון רקנאטי, מייסד הבנק שכיהן באותה העת כמנכ"ל, כקשר מתמשך שהתבטא לא רק בתרומה או בהשקעה כספית לקידום ההתיישבות, אלא גם בהעמדת קשריו החברתיים והפוליטיים לטובת המתיישבים. "שנים רבות נשמרו קשרינו עם מר ליאון רקנאטי, במיוחד נעזר בו חברנו חיים קרישפין בשנים הרבות שכיהן כבא כוחנו במוסדות המיישבים והמוסדות הכלכליים". מתיישבי כפר חיטים סבורים שאנשים כליאון רקנאטי הם "אנשים טובים מראשי יהדות הבלקן שנרתמו בשמחה" לסייע ליישובם באופן נמרץ ובתחושה של גאווה, מכיוון "שעבורם כפר חיטים לא היה סתם יישוב, אלא יישוב שחשו כלפיו קשר משפחתי, יישוב על 'טהרת' צעירים ספרדים שגדלו על תרבות הלאדינו" (שם: 53).
יש להניח שההיסטוריוגרפיה של הבנק, המתוארת בביטאון הבנק, מאירה צדדים מסוימים, ומותירה אחרים שרויים באפילה. ואכן, ניתן להבחין בעקבות של מתח ומאבקי כוח בין המוסדות הלאומיים לבין ארגונים שייצגו את יהודי ספרד.
בביטאון הבנק מצוין: "ליאון רקנאטי עזר [גם] בהקמת המושב צור משה, מושב של יהודי יוון".27 אבל מסתבר שהקמת המושב, שחקוקה בזיכרונות המרואיינים כהישג וכצעד חשוב בהגשמת החזון הציוני של ליאון רקנאטי, הנחילה לו ולנכבדים ספרדים אחרים מפח נפש. כך נחרת יום חנוכת המושב המתוכנן בזיכרונו של הארי רקנאטי:
מנהיגי ארגון "קדימה" החלו ללא עיכובים במלאכתם לארגן ישוב חקלאי ראשון של ספרדים. הסוכנות היהודית הושיטה סיוע, הבתים הוקמו, הטרקטורים ושאר הציוד נקבצו ונקבע יום העלייה על הקרקע. נכבדי הקהילה הספרדית, שהצטרפו אליהם אוהדים מרובים, בהם אני עצמי, יצאו לדרך אל "צור משה" ביום קיץ נאה, מאושרים לחגוג את המאורע. לרוע המזל, נהפכה שמחתנו לאכזבה כי בהתקרבנו אל הכפר, הבחנו בדגלים אדומים מתבדרים בעליזות ברוח. אין צורך לומר כי היינו מזועזעים. חזרנו מיד על עקבותינו והטקס המתוכנן לא נערך. לאחר מכן, הוסבר לנו כי ועד המתיישבים החליט להצטרף להסתדרות. 28
העובדים הוותיקים והביטאונים המשמשים כשופר ההנהלה, מנסים לשוות לבנק ולפועלם של בעליו תדמית של בנק אוניברסלי, א־פוליטי, חוצה קבוצות חברתיות, עדות או מפלגות פוליטיות. זאת, אף על פי שמדובר בבנק בעל מאפיינים חברתיים־תרבותיים ייחודיים, שנתפס בציבור כבנק הספרדי הראשון בקהילה היהודית המתחדשת בארץ ישראל המנדטורית. כלומר, כבנק שנוסד על ידי יהודים ספרדים, ומרבית עובדיו, משקיעיו ולקוחותיו השתייכו לקהילה הספרדית. הניסיונות לשוות לפעילות החברתית של הבנק תדמית אוניברסלית החוצה קבוצות חברתיות, שסעים חברתיים ומפלגות פוליטיות מתבטאים בהצדקות שנוגעות לפעילות הבנק לאורך כל שנותיו ומשפיעים על הזיקה שבין הבנק לקהילה. אמנם יש לסייג את המונח "א־פוליטי" בהקשר של פעילות הבנק, מכיוון שזיהוי הציבור או הקהילה עם קהילת הלאום כשלעצמה היא נקודת מבט פוליטית המשוקעת בעשייה פוליטית באופייה, גם אם לא נאמר כך באופן מפורש על ידי בעליו של הבנק ומנהליו.
ליבת העשייה הבנקאית וטובת הציבור
כך מתואר בביטאון הבנק מצב הבנקאות בישראל המנדטורית בשנות ה-30 המאוחרות:
בישוב היהודי בארץ ישראל חלה התפתחות כלכלית ניכרת, אשר הביאה לפתיחת בנקים רבים.29 כפי שמסתבר מספרם של הבנקים שנפתחו עמד ללא כל יחס לגידול האוכלוסייה והם הוקמו ללא הבחנה, עקב הצורך בשירותים בנקאיים ופיננסיים של היישוב. הסתבר שהידע המקצועי ויכולת הניהול בבנקים קטנים רבים, לא התאימו לדרישות הבנקאות, בהתחשב בצורכי המשק וכל משבר קטן גרם לסגירת שעריהם של בנקים [...] על־מנת למנוע שיבושים במערכת הבנקאית הפעילה הממשלה המנדטורית מספר אמצעים מנהליים וחוקיים, כדי להגביל את פעולות הבנקים ולפקח עליהם [...]30 עקב התחיקה ומשברים כלליים שפקדו את הארץ באותה עת, חוסלו כ-35 בנקים קטנים וחלשים. ברוב הבנקים המקומיים ירד היקף הפיקדונות, ב"בנק ארץ ישראל לדיסקונט", לעומת זאת, היה גידול בפיקדונות.31
סיפור הצלחתו של הבנק והפיכתו בפרק זמן קצר מבנק קטן, אשר נפתח במבנה שכור ששימש כחנות מכולת, לבנק השני בגודלו במדינה המתפתחת, הוא אחד הסיפורים שמרכיבים את הנרטיב ההיסטורי של הבנק. המרואיינים מספרים את הסיפור כשהם מהללים את רוח היזמות והיצירתיות של המייסד, שאפשרה את הצעדת הבנק קדימה. ואולם נרטיב זה מסופר כמעט תמיד בהקשר של סיוע לציבור או כאקט של רצון טוב שעשה הבנק למען ציבור לקוחותיו, בהתנהלות אחראית ושקולה של בעליו. פעילותו של מייסד הבנק, שמתבטאת בפרקטיקות שמטרתן קידום עסקיו והידוק יחסיו עם הציבור, מוצגת בנרטיב המסופר בבנק כצעד מחושב ומכוון שנועד לתרום לרווחת הציבור. לפי היגיון זה, פעילות בנקאית מאוזנת ושקולה נתפסת כצעד אחראי כלפי הציבור בכלל וציבור הלקוחות של הבנק בפרט, בשונה מפעילות אינטרסנטית, שמיועדת למקסם את התועלת הפיננסית של הבנק ובעליו.
יוזמותיו העסקיות של המייסד בתחום הפיננסי מוצגות בכתובים של הבנק ובסיפוריהם של הוותיקים כמונעות מתפיסה של אחריות ציבורית. לזכותו נזקפים הישגים שיווקיים שתרמו להרחבת מעגל הלקוחות של הבנק. בכך אפשרו את הישרדותו בין עשרות בנקים שפעלו בתקופה של טלטלות חברתיות ומשברים כלכליים, שפקדו את ארץ ישראל המנדטורית בשנות ה-30 וה-40. אחת האנקדוטות הנפוצות בבנק על אודות יוזמת המייסד, שבאמצעותה הצליח "לצאת מן 'הליגה' של בנקים קטנים ולהוכיח שהבנק שלו הוא יציב",32 משחזרת אירוע משלהי 1939, כשממשלת המנדט הבריטי הטילה "איסור על משיכת סכומים של למעלה משיעור 15% מן הפיקדון בבנקים מקומיים".33 כדי לצאת מהסבך של גזרה זו, אפשר ליאון רקנאטי ללקוחות הבנק למשוך כספים מהפיקדון בגובה של 15%, לפי הוראת ממשלת המנדט, ואילו את היתרה בפיקדונם קיבלו כהלוואה לחודש ימים. פעילותו יוצאת הדופן של הבנק כלפי הלקוחות עוררה הדים: "בתל אביב הקטנה נפוצה השמועה לפיה בנק דיסקונט משלם 100% של הפיקדון כמו הבנקים האנגליים". צעד זה נחשב כצעד בונה אמון בין הבנק ללקוחותיו. בעקבותיו "המוניטין של הבנק עלה והוא הוכר כבנק, המסוגל לעמוד בכל התחייבויותיו".34
יכולתו של הבנק לעמוד כנגד תהפוכות חברתיות וכלכליות, כדוגמת אלו שעברו אז על המשק הכלכלי, לימדה את בעליו שיעור חשוב בפיתוח מנגנוני הישרדות. בתקופה אנדרלמוסית שבה "לא היה פיקוח על הבנקים [...] הבנקאים היו חייבים אפוא במשנה זהירות, שכן כל מחדל היה עלול להיות גורלי".35 במצב זה גם בנקים גדולים ואיתנים עשויים להתמוטט אם אינם נוקטים מדיניות זהירה בניהול עסקיהם. ומהי אותה מדיניות עסקית זהירה? עונה הארי רקנאטי, שהחל לעבוד בבנק לצד אביו בשנת 1937: "כדי לקדם כל צרה, שמרנו על חלק ניכר מפיקדונות הלקוחות, בין 50 ו-60 אחוז, בבנקים הגדולים. מדיניות זו של זהירות נראתה לנו חיונית לבנקאי המכיר באחריותו. [...] כשלעצמי, לא יכולתי מעודי לעבוד במנוחת נפש בנזילות נחותה".36
מכאן שהחשיבה הכלכלית הצרופה העוסקת בשאלה - איזו מדיניות כלכלית על ראשי הבנק לנקוט כדי להימנע מפשיטת רגל שעלולה להיגרם עקב אי־יכולתו של הבנק להשיב למפקידים את כספם - שלובה בחשיבה חברתית המדגישה את אחריות הבנק כלפי ציבור לקוחותיו. חשיבה זו עולה בקנה אחד עם אחריותו כלפי הבעלים והמשקיעים - אחריות חברתית כלפי כלל בעלי העניין של הארגון. במונח "בעלי־עניין" הכוונה לעובדים, לספקים, למשקיעים, לגורמי ממשל ועוד גורמים בסביבת פעילות הארגון המשפיעים על פעילותו העסקית ומושפעים ממנה.
דאגת הבנק לכספי ציבור המפקידים, שחלקו הגדול הורכב מעולים חדשים, מוצגת בנרטיב של הבנק כדאגה חובקת־כול, שכן הבנק לא היה רק מוסד פיננסי שבו אדם מפקיד את כספו, אלא גם מקום מבטחים במציאות חברתית שמיטלטלת בין פרעות למלחמות תחת שלטון זר. תפיסה זו, אשר לפיה הבנקאי הוא דמות המונעת מעשיית טוב למען הציבור, מבוטאת בדברי ליאון רקנאטי, נכדו של המייסד, שלימים כיהן בתפקידי ניהול בכירים בבנק:
אחת מהטענות שלי כלפי בנקים, שהם מוסדות עם המון חוקים וניירת וכללים, ובסופו של דבר בנק דיסקונט התחיל מזה שהוא עזר לאנשים. כשאנשים רצו לעלות לארץ בתקופת המנדט [הם] היו צריכים להוכיח שיש להם כסף, רכוש, אז סבא היה נותן להם הלוואה, כדי שיוכלו להוכיח שיש להם את האלף לירות סטרלינג החיוניות האלה [...] את הסבא שלי לא זכיתי להכיר, והגישה של אבא שלי הייתה גישה דומה של לעזור ולסייע לאנשים, זאת הייתה תפיסת עולמם.
הבנק מוצג כבעל אוריינטציות אנושיות, שאחד מייעודיו המרכזיים הוא סיוע לרווחת הציבור. שאלתי את ליאון רקנאטי כיצד בנק יכול לפעול באופן אנושי. בשאלתי כיוונתי לדימוי שראשי הבנק מבקשים לייחס לו באמצעי הפרסום כ"בנק אנושי", וביקשתי את הסבריו למשמעות הסובייקטיבית של המושג. לדבריו, מדובר באופן פעולה אנושי ששורשיו נטועים בליבת העשייה של הבנק כארגון פיננסי:
אם תשאלי על בנקים, אנשים [בוודאי] יגידו לך: "אני לא אוהב בנקים, הם לוקחים עמלות, והם קרים, ומוציאים אדם מהדירה שלו אם אין לו איך לשלם משכנתא". ואני תמיד, שהיה מישהו בבעיה, רציתי לראות איך אני יכול לעזור לו, ולא להקשות עליו, כי החיים מספיק קשים לכולם.
התפיסה שלפיה הבנקאי, מעצם מהותו כאיש פיננסים, מונע לעשיית טוב, מתיישרת עם תפיסות ישנות של יחסי ציבור שהתגבשו בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה הקודמת בד בבד עם השתכללות טכנולוגיית הייצור ההמוני (Heald 1970). אבל אפשר לומר שהיא גם תואמת גישות חדשות של אחריות חברתית הרואות בפעילות עסקית הוגנת שמתחשבת בבעלי העניין ביטוי לאחריותו החברתית של העסק. לפחות בתחילת דרכו הציג בנק דיסקונט תפיסות שנוגעות לאחריותו החברתית או הציבורית, שמוצאן בתפיסות של יחסי ציבור ובתפיסות חברתיות שבהן אחזו הבעלים, ותפיסות אלו נכרכו בפעילותו העסקית או המהותית של הבנק.
דור הבנים: בין מדיניות זהירה להרפתקנות?
לאחר מותו הפתאומי של מייסד הבנק ב-1945 תפסו בניו, הארי ודניאל רקנאטי, את מקומו בניהול הבנק. בתקופתו של הארי רקנאטי כמנכ"ל החל הבנק בתהליך הסתעפות שכוון להגדלת נפח הפיקדונות על מנת להופכו לבנק עממי ונגיש לכל. הארי רקנאטי התייחס להסתעפות כפעילות שקולה ואחראית של הנהלת הבנק.
לפי תפיסה זו, הבנקאי מכלכל את צעדיו בזהירות ובאחריות ואינו פועל על פי גחמות אישיות. על הבנקאי לנקוט אחריות, הגינות ויושר כלפי ציבור לקוחותיו ולהקפיד בשמירה על שמו הטוב, מכיוון שהדימוי שיצליח להשריש בקרב הציבור הוא שיקבע את גורל הבנק. היחסים בין הבנקאי לבין ציבור הלקוחות עדינים ושבריריים. כל שמועה, כוזבת או נכונה, על טלטלות פנימיות או חיצוניות שיש בכוחן להשפיע על מצבו של הבנק עשויה להרעיד את אמות הסִפים. לכן, היציבות הכרחית לתפקודו התקין של הבנק. כדי לשמר מצב של יציבות, על הנהלת הבנק לנקוט צעדים בוני אמון בין הבנק ללקוחותיו.
במקצוענו שלושה הם הדברים החשובים: ההון, הנזילות והיושר. זה מקצוע קשה ביותר, מפני שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שום חולשה. משעה ששמועות מדאיגות מתחילות להתפשט על אודות מצבנו, פוגע הדבר באמון הקהל כלפינו פגיעה ללא תקנה, וכשהבנק המרכזי מתערב, עזרתו כרוכה לעתים קרובות גזר־דין מוות.37
באמצע שנות ה-50 התמנה דניאל רקנאטי, בנו השני של המייסד, לתפקיד מנכ"ל הבנק. מאז התפתח הבנק באופן מרשים עד לבלי הכר. בביטאוני הבנק דניאל רקנאטי נוהג לדווח תדיר על פתיחה של סניפים חדשים ועל גידול ניכר במספר העובדים, וכן על גידול ניכר של עשרות אחוזים במאזן הבנק בכל שנה לעומת השנה החולפת. התפרסות הבנק, שהמשיכה במלוא עוזה בתקופת כהונתו, הושתתה על תוכנית אסטרטגית שמטרתה הייתה צמיחה והתרחבות של הבנק באמצעות פתיחת סניפים חדשים ברחבי הארץ והגדלת "נפח הפיקדונות". התהליך מוצג בכתובים של הבנק כאקט שתכליתו מתן מענה לצורכי הציבור המתעוררים עקב תנאים חברתיים משתנים, כאקט המיועד לתועלתו של הקולקטיב הלאומי.
בשנת 1954 נפתחו שלושה סניפים חדשים וסך כל הסניפים בתל־אביב הגיע ל-16 בעוד שסך כל הסניפים של הבנק ברחבי המדינה עמד על 26. ההחלטה לפתוח סניפים חדשים נבעה מהתפיסה שרבים מהסניפים הוקמו במקום שלא היה שם שירות בנקאי ותושבים רבים של מקומות אלה, לא היו מודעים לשירות זה. פתיחת סניפים חדשים על־ידי הבנק תביא להתפתחות הפעילויות הפיננסיות שיסייעו הן לאוכלוסייה ואף לכלכלה.38
הגידול בנפח פעילות הבנק הלך ותפח במידה ניכרת עם השנים, אך עדיין לא השביע את רצונם של כלל השותפים העסקיים וגרם למחלוקות ולפילוג בין האחים רקנאטי. הארי רקנאטי, שעיקר פעילותו באותה עת הייתה בשלוחות הבנק בחו"ל, מלין כי: "אחיי הפכו את הבנק לתעשייה, נגד רצוני".39 הוא מספר שבאחד מביקוריו הלא־תכופים בארץ נוכח לגלות ש"הבנק גדל כל כך שלא הכרתי כבר את רוב עובדינו, ואף הם שוב לא הכירוני. [...] בנק דיסקונט לישראל בע"מ של שנת 1966 שינה לחלוטין את אופיו. שוב אין מאומה מן הבנק המשפחתי שאבי יסד, פרט לכך ששמנו קשור בעיני הציבור עם המפעל הזה, וכי מוטלת עלינו אחריות מוסרית מוחלטת עליו, ולפי השקפתי, גם אחריות כספית".40 הארי רקנאטי מייחס לאופן הגידול בהיקפי הפעילות של הבנק ולהסתעפותו המהירה השפעות שעשויות לפגוע בטובתו של הציבור הרחב.
עוד ניכר בדבריו שהוא מתייחס בביקורת לרצון שני אחיו לסחור במניות הבנק בבורסה לניירות ערך בתל־אביב על מנת לגייס הון נוסף להתפחת פעילות הבנק. לדידו, המניע לפעילותם הוא יצר התחרותיות והרדיפה אחר ממון. הוא לא הצליח לשכנעם ש"העבודה היא רק אחד הצדדים שבחיים וכי ההנאות האינטלקטואליות והאמנותיות וכמוהן מסעות הנופש חשובים בחייו של כל בן תרבות".41 לדבריו, התנגדותו התקיפה למסחר של מניות הבנק בבורסה לניירות ערך הפכה אותו בעיני אחיו לבעל "רעיונות מיושנים" ו"בעלתן". בעוד הוא רואה את עצמו כמי שממשיך בנאמנות את המורשת שהנחיל אביו למשפחתו.
יש לציין, שמשנות ה-70 העמיק הנתק בין האחים במישור העסקי והאישי.
בנקאות וציבור הלקוחות
עובד בדימוס, שהחל לעבוד בבנק עוד בתחילת שנות ה-50 והיה מקורב לבעלים, מתאר קווים לדמותו של מייסד הבנק, שלא זכה להכירו:
האיש הדגול היה מחדש גם בשטח הבנקאות וגם בשטח היחס כלפי העובדים. בבנקאות הוא הנהיג את השירותים של בנקאות אחר הצהריים, מה שלא היה מקובל אז. זה היה חידוש גדול, וזה משך הרבה אנשים להצטרף לבנק דיסקונט. הלקוחות היו יכולים להפקיד את הפדיון של אותו היום גם אחרי הצהריים, ולא לשמור אותו בבית. הוא גם היה פתוח לפניות של הקהל. הגדולה שלו הייתה - שכשמישהו היה זקוק להלוואה, הוא לא נתן כפי שהיה נהוג אז לחכות עד שעשו חקירה [כדי לברר] מי הוא ומה הממצאים שלו. הוא היה אומר שהחוזה הכי טוב זה האמונה שיש באנשים. והוא היה מחליט תוך 24 שעות אם הוא נותן את ההלוואה או לא. הבן אדם ידע באיזה מקום הוא עובד.
הדברים מבטאים תפיסה שלפיה יחסי האמון שנרקמים בין הבנקאי ללקוחותיו, המושתתים על הטיית אוזן קשבת וסיוע בעת הצורך, הם בעלי השפעה מכרעת על יכולת הבנק לשגשג. לכאורה, טובת הבנק עולה בקנה אחד עם טובת הלקוחות.
הטענה "הבן אדם ידע באיזה מקום הוא עובד", חזרה על עצמה בגרסאות שונות בדברי מרואיינים, שביטאו את יכולתו הכמעט נבואית של המייסד להבין את המשמעות ואת השפעת הקשר המניב בין הבנק כמוסד פיננסי לבין הציבור בכלל וציבור הלקוחות בפרט. כך נוצר טשטוש תודעתי בין מושגים. הקהילה או הציבור ולקוחות הבנק נעשים מזוהים זה עם זה. בכל נקודת זמן עשוי כל פרט בקהילה להתמצב בסטטוס של לקוח בפועל או בכוח של הבנק. לכן, לעתים קרובות, טיב הזיקה של הבנק לקהילה הומשג במונחי יחסי ציבור, שבמישור המעשי חלה בהם רדוקציה לעיסוק קונקרטי בתחום שירות הלקוחות.
תפיסה סדורה של יחסי ציבור הלכה והתגבשה עם חידודן של תפיסות המדגישות את הבנק כחלק בלתי נפרד מסביבתו. ואולם בתחילת הדרך מייסד הבנק הוא שהניח את התשתית הרעיונית והמעשית לתחום יחסי הציבור, שכאמור, ברבות השנים התפתח ונוספו לו ביטויים שנתפסו כחדשים. בתקופת המייסד נותבה תפיסה זו של יחסי ציבור־בנק לכמה שלוחות עשייה, כמו יצירת קשר בלתי אמצעי עם לקוחות בדגש על הענקת שירות אדיב ופעילות ציבורית וולונטרית של הבעלים. ניצניה של גישת יחסי ציבור שהדיה נשמעו מפי מנהלים בכירים בשנות ה-70, שלפיה יש לתור אחר לקוחות במקום לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לבואם, ניכרו עוד בתקופת המייסד.
מסופר על מייסד הבנק שנהג לצאת ממשרדו ביהודה הלוי 39, בתל־אביב, בכל עת שראה קצין משטרה, שופט או איש ציבור. היה טורח להזמינו לחדרו ולהגיש לו טיפול אישי [...] הוא גם נהג לבקר אצל בעלי־עסקים אחרים ולקשור קשרים אישיים וציבוריים. הוא היה איש ציבור בכל רמ"ח איבריו.42
תקופת הבנים: ראשית התגבשותן של גישות שיווקיות
הארי רקנאטי, שהחל לעבוד בבנק כשנתיים לאחר היווסדו באפריל 1937, מתאר את ניסיונו המקצועי הראשוני בבנק:
הסתגלתי לעבודה זו המגוונת מאוד בהתעניינות רבה ונתחבבה עלי עבודת הטיפול בציבור. בהיותי מטבעי מבין ללב הזולת ומשתוקק בכנות לעזור לבריות, ניסיתי למצוא פתרונות לבעיות שהועמדו לפנינו ולהשביע בכך את רצון הלקוחות. הענקתי הקלות בגבולות אפשרויותינו, ללא עיכוב ובלא שירגישו המבקשים כי נעשה להם חסד, כדרך שנהגו בבנקים הגדולים בארץ־ישראל באותם ימים. גמישותנו הנחילה לנו מספר הולך ורב של לקוחות ומוניטין של בנק המגיש שירות אישי.43
במשנה זו מוצגת נימה שרווחה לאורך שנות כהונתה של המשפחה בראשות הבנק. הכוונה לרטוריקה שמטשטשת את הגבול הדמיוני שבין "הטיפול בציבור", המבוסס על עזרה לזולת, לבין "השבעת רצון הלקוחות", המבוססת על הענקת שירות אישי. רעיונות ניהול אלו כורכים תפיסה של שירות לקוחות עם תפיסה של אחריות כוללת לחברה או לציבור הרחב. אחריות חברתית שאינה נובעת בהכרח מהצורך לשכך לחצים ציבוריים קונקרטיים, אלא מושתתת על שילוב של רעיונות ניהול ותפיסות תרבותיות שהבעלים של הבנק אוחזים בהם.
עם השנים הלכו ונרקמו רעיונות ופרקטיקות שמטרתם הידוק הקשר בין הבנק לציבור הלקוחות וקיבלו ניסוחים ניהוליים מוגדרים בתקופת בניו של המייסד. אז החלו לראשונה להתפתח אמצעי שיווק שנועדו להרחיב את מידת הנגישות של הציבור הרחב אל שירותי הבנק. אחת היוזמות המזוהות עם הארי רקנאטי הייתה הרחבת פעילותו של הבנק. הכוונה ליוזמה עסקית שמטרתה להביא להסתעפות הבנק על מנת לשנות את תדמיתו מבנק מסחרי שפונה בעיקר לציבור באזור גיאוגרפי מוגדר, לבנק קמעונאי "שיורד אל העם", ובכך להגביר "את נפח הפיקדונות שנשאר כשהיה כמעט, למרות הגידול הניכר בהונו".
בסופו של דבר החלטתי שאם הקהל הרחב אינו בא אלינו, אנו צריכים ללכת לקראתו. לשון אחרת: יש צורך ליצור רשת של סניפים עירוניים כדי להכות שורש בשכונות העממיות. בשנת 1948 זו הייתה יוזמה חדשה לחלוטין בארץ, שכן רק לבנק לאומי לישראל בע"מ היו בתל־אביב שני סניפים עירוניים ואף פעילותם הייתה מעטה [...] נשיאנו, מר משה קרסו, שגונב לאוזניו דבר הסידור הזה, בא לראותני ולבקשני כי אחדל "לזרוק כסף דרך החלון". הרגעתי אותו והבטחתיו כי אם חלילה לא יצלח הסניף המתוכנן, אמנע מיוזמות כאלו בעתיד. אולם הסתייע לנו והסניף נעשה עד מהרה להצלחה. זה העיר בנו אומץ והמשכנו בביצוע תוכניתנו. אז פרסמנו את סיסמתנו הנודעת: "בנק דיסקונט לישראל בע"מ - הבנק לעם".44
תקופה זו זכורה היטב ליחיאל, מנהל בכיר בדימוס שעבד במחיצת הארי רקנאטי כמנכ"ל הבנק. בדבריו הוא מייחס להארי רקנאטי יכולות ניהוליות וירטואוזיות כבנקאי בעל חזון ניהולי וראייה שיווקית מושכלת, שיודע להעריך נכונה את צורכי השוק והעדפותיהם של הלקוחות, ולהיערך על פיהם:
הארי היה איש עשייה יוצא מן הכלל, בנקאי בחסד, עם ראייה למרחוק, שלפעמים היינו אפילו חושבים שהוא קצת "קוקו". הוא פתח את הסניף הראשון ברחוב דיזנגוף 124 [...] למה חשבנו שהוא נפל על הראש? הוא פתח סניף בכיכר המושבות, זה היה במרחק של 500 מטר מהבנק. מה פתאום? הרי יש פה בנק?! הוא פתח סניף בשכונת התקווה. הלוא כולם שם מסכנים [...] בסופו של דבר, הסניף בשכונת התקווה היה אחד הסניפים המוצלחים.
[...]
אני זוכר שפעם אחת הוא אמר לנו לעובדים: "יש מעברה בשכונת התקווה. אתם תעשו שמה סיור, ותראו אם יש אנטנות, יש פריג'ידרים", [הוא ביקש] לדעת ממה חיים האנשים במעברה. אז לא היה בכלל מידע. הוא אמר לנו: "אם יש שם אנטנות, זה אומר שלתושבים יש סוף־סוף רדיו". ורדיו היה דבר גדול באותם הזמנים. זאת אומרת, הוא ידע איך לבוא ולהסתכל על אנשים, והוא גם לימד אותנו. עשינו פעם סיור כזה, ועל סמך זה הוא הסיק: "שמה חסר כסף, [אבל] יבוא כסף, ואני צריך להיות הראשון שלוקח אותו". זאת הייתה החשיבה שלו.
הארי רקנאטי מצדו מספר שבלי עובדים מסורים ו"חדורי התלהבות גדולה ותשוקת הצלחה",45 לא היה אפשר לצלוח צעד זה של הסתעפות הבנק, "שתבע עמל עצום מצד כולנו, הרבה זמן והשקעות נכבדות למדי".46 תוצר לוואי משמעותי של תהליך הסתעפות הבנק וגידולו הוא צמיחה של מעמד מקצועי חדש בבנק - המנהלים. עד לאותו מהלך, רובם המכריע של העובדים עסק בתפקידים זוטרים ונעדרי סמכות של ניהול עובדים. תהליך הגידול של הבנק, שלווה בפתיחת סניפים חדשים, הוביל לניוד עובדים שעד אז נחשבו לפקידים מהשורה לתפקידי מנהלי סניפים - תהליך שמוכר כתהליך של ניעות אנכית. הארי רקנאטי זוקף את הצלחת תהליך גידול הבנק לפקידים מחויבים שבן לילה הפכו למנהלי סניפים ול"רוח המשפחה" שהנחיל המייסד, שהשתמרה בתרבות הארגונית של הבנק גם לאחר מותו. תפיסה זו מתבטאת בתהליך של התמחות בתפקידי ניהול, שהחל תופס תאוצה בבנק בד בבד עם הליך ההסתעפות בשלהי שנות ה-40. עם זאת, הארי מסייג ואומר שהשינוי במבנה הארגוני, שהיה כרוך בהאצלת סמכויות ניהול לעובדים מהשורה, עבר ללא קושי:
[מכיוון ש]לאמיתו של דבר, התפקידים בסניפים אלה לא היו מסובכים מאוד. היה עליהם [מנהלי הסניפים] למשוך אל הבנק את סוחרי השכונה, את עקרות הבית, את בעלי הקצבאות ואת העובדים. למטרה זו הותר למנהלינו להעניק הלוואות אישיות, על־פי שיקול דעתם, בסכומים צנועים, על־סמך חתימת הלווה בלבד. לסכומים גבוהים יותר, חייבים היו, כמובן, לפנות אל ההנהלה המרכזית, שבה הקמנו מחלקת פיקוח על הסניפים וביקורת האשראים.47
על פי גישת ניהול חדשנית יחסית של הנהלת הבנק, מסתבר שכבר אז התבקשו מנהלי הסניפים לתור אחר לקוחות, להיות מעין מוכרנים המציעים את מרכולתם - שירותי הבנק - לקהל הרחב. זאת בניגוד לדימוי של הבנקאי הפסיבי, המתואר בביטאוני הבנק על דרך השלילה, כמי שמצוי בעמדה נוחה שמושכת אליו לקוחות מעצם היותו אוטוריטה בתחום הפיננסים. גישה "מיושנת" זו בנוגע לדימויו של הבנקאי מופיעה במסרים של הנהלת הבנק שרווחו משנות ה-70 ואילך, כדי להדגיש ולחדד את השינויים החיוביים ומרחיקי הלכת שהביאה אִתה רוח התקופה לעומת זמנים עברו.
אך למרות הצגת הדימוי של הבנקאי הפסיבי כדימוי רווח בהיסטוריה של עולם הבנקאות, הוא אינו רלוונטי לתיאור מהות הזיקה שנרקמה בין מנהלי בנק דיסקונט ובעליו לבין הציבור. כאמור, מראשית פעילותו של הבנק, פרקטיקות ורעיונות שנוגעים לאחריות חברתית או למה שנתפס כעשיית טוב לציבור הופנו לא רק כלפי ישות אמורפית שמכונה "הציבור הרחב", אלא גם כלפי לקוחות הבנק בפועל או בכוח. גישות שונות, שמדגישות אחריות ציבורית לצד הדגשת ערך השירות, השתלבו זו בזו בפרקטיקה הארגונית של הבנק. עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר הלך והעמיק הטשטוש בין התחומים עד שהמושג אחריות חברתית בלע בהדרגה את תחום שירות הלקוחות. דפוסי הפעולה בתחום השירות, שהבנקאי מצופה להפגין כלפי הלקוח, נותבו לספֵרה החברתית של יחסי בנק־קהילה.
ראוי לציין שגישה שכורכת אחריות חברתית כלפי הציבור הרחב היא גישה בעלת צביון פוליטי, הגם שאינה מוצגת כך על ידי ראשי הבנק, זאת מכיוון שהיא מכוונת כלפי המטרות או האינטרסים של קבוצות בחברה שמשתייכות לקולקטיב המזוהה עם הלאום או לחלופין נמצאות בשוליו. ואילו גישה שכורכת אחריות חברתית עם שירות לקוחות היא גישת ניהול שמנסה במודע לשוות לעצמה צביון א־פוליטי ואוניברסלי. הרטוריקה הניהולית מציגה את המושג "ציבור הלקוחות" כמושג פלורליסטי במהותו, שמכיל קולקטיבים שונים בעלי צרכים שונים, אך בעלי מטרות אחידות ומשותפות.
בנקאות ולאומיות
בהיסטוריוגרפיה של הבנק, עיקר קידומו מיוחס לשני הבנים, דניאל ורפאל. דניאל ניהל את ענייני הבנק בישראל החל משנות ה-50 המוקדמות, ורפאל ניהל את סניפי הבנק בניו יורק.
שרה, מנהלת בכירה במחלקת השיווק, מנדבת בריאיון אנקדוטות על אודות פועלם של הבנים לקידום אינטרסים לאומיים, בהיותם בנקאים שזכו ליוקרה חברתית גבוהה בישראל ומחוצה לה:
לפני מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, שום מדינה לא הייתה מוכנה לתת אשראי למדינת ישראל, וכנגד זה אי אפשר היה לקנות דלק. מקורות האנרגיה הלכו ואזלו, ואז פנחס ספיר בא לגדעון פת, שהיה כנראה שר האנרגיה, ואמר לו: "הדרך היחידה שלנו לפרוץ את המעגל הזה היא שתדבר עם דניאל רקנאטי. גש אליו, ובקש ממנו לתת ערבות אישית שלו בחו"ל. וכך, תמורת ערבות אישית שלו [לבנקים הזרים] אנחנו נצליח לקבל אשראי". וזה מה שהיה.
"מעשה ציוני נוסף", ששרה מספרת עליו מתמקד בסיועם של הבנקאים להגשמת ערך העלייה והקליטה של יהודי מצרים:
המעשה הציוני של הבאת הקהילה המצרית לארץ התחיל כפעילות עסקית גרידא של בני משפחת רקנאטי, שנסעו להביא כסף מהיהודים המצרים העשירים. ובעקבות העובדה שהיהודים המצרים הביאו אִתם כספים, התחילה העלייה. כאשר משפחת רקנאטי התחייבה למקומות עבודה [לאותם עולים]. ולכן יש גרעין לגמרי לא קטן בבנק של מצרים.
מדברים אלו ואחרים עולה שהבנק, כמוסד פיננסי המצוי ברובו בשליטה פרטית, מגויס לטובת האינטרסים של הקולקטיב הלאומי. אפשר לראות בהתגייסות זו ביטוי לקשר ההיסטורי שנרקם בין הון לשלטון במדינת ישראל (בן־פורת 1999); קשר בעל מאפיינים סימביוטיים, שבעשרות השנים הראשונות להקמת המדינה בלט במלוא חריפותו. כפי שעולה מביטאון הבנק ומכְּתבים היסטוריים אחרים, הקשר בין ראשי הבנק לפוליטיקאים בכירים היה הדוק ואף קיבל ביטויים אישיים. מנהיגי האומה קראו לבנקאים לסייע לפרויקט בניין האומה במתן אשראי.
הבנקאי כאיש עסקים בעל תודעה ציונית 'א־פוליטית'
בנרטיב ההיסטורי של הבנק, המספר בשבחי האחים לבית רקנאטי ובתרומתם לפיתוחו של הבנק, נעדר מקום האח הבכור הארי רקנאטי.
אין זה מענייננו להתחקות אחר אמיתותם של דימויים שיוחסו לאחים רקנאטי ברבות השנים סביב השאלה מי מהאחים תרם יותר לקידום התפתחותו של הבנק ובכך שימר והמשיך את מורשת אביו, ומי מהם נחשב הרפתקן. לעומת זאת, אבקש להתייחס להבנייתן של תפיסות שרווחו בבנק, שכורכות בין פעילותם העסקית של האחים רקנאטי במסגרת כהונתם כמנהלים, לרבות פעילותו של האח הבכור, לבין עשייתם לטובת הציבור. נבקש לבחון את תהליך הבנייתם של דימויים שונים שמבקשים לבטא את הזיקה שנוצרה בין הבנקאי לקהילה, כפי שעולים מהכתובים ההיסטוריים ומראיונות עם עובדים וותיקים.
הדימוי של האחים דניאל ורפאל רקנאטי, כפי שנחרת בזיכרון המרואיינים ומופיע בביטאונים של הבנק, הוא של בעלי הון ואנשי עסקים בעלי תודעה ציונית מפותחת, הפועלים לטובת מטרות האומה. רפאל רקנאטי, שהקים וניהל את סניף הבנק בניו יורק ובילה את רוב שנותיו הבוגרות בארה"ב, דווקא הוא מוצג כבעל אוריינטציה ציונית מפותחת. דמותו נקשרת בעיקר לעניין ההקמה והניהול בשיתוף עם אחיו הצעיר יעקב רקנאטי של צי־האוניות הפרטי שהיה בבעלות המשפחה. לפי הסיפורים הרווחים בבנק, במלחמת השחרור נידב רפאל אוניות לטובת העברת תחמושת לארץ.
הסיפורים המהלכים בבנק מציגים את רפאל כציוני, אך אינם מייחסים לפעילותו גוון פוליטי מובהק כמו השתייכות לזרם הרעיוני של הציונות הסוציאליסטית, על אף שנטל חלק פעיל באחד הארגונים המרכזיים המזוהים אִתה - הפלמ"ח. שרה מכנה את רפאל "הכבשה הציונית", מעין אוקסימורון שמתכתב עם הצירוף "כבשה שחורה". מחד גיסא, מדובר בצירוף בעל קונוטציה שלילית המבטא חריגות, ומאידך גיסא, המושג ציונות טומן בחובו משמעויות סותרות בהקשרים חברתיים שונים ומתבטא בנרטיב ההיסטורי של הבנק כבעל קונוטציה חיובית. ביטוי זה מגלם גישה אמביוולנטית בנוגע לפועלו של רפאל, שאמנם נתפס כציוני נלהב, אך בחר להתגורר שנים רבות בארצות הברית ולנהל משם את עסקי המשפחה. עם זאת, מקורבי המשפחה מספרים שלמרות הריחוק הגיאוגרפי, הפגין רפאל מעורבות אקטיבית בניהול עסקי הבנק בישראל.
ואולם בפיו של הארי רקנאטי המושג ציונות בהקשרו הסוציאליסטי הוא מושג טעון ושנוי במחלוקת. תיאוריו את אחיו אינם נושאים אופי ניטרלי, אלא משרטטים במגמתיות את דמותו של דניאל רקנאטי כמי שהיה ראוי לנהל את הבנק, אך למרבה הצער נגרר אחרי גחמותיו של אחיו הצעיר רפאל. הוא יוצר דיכוטומיה בין אופיים של שני אחיו הצעירים, כשלדידו, חינוכו של דניאל, הבוגר מביניהם, נעוץ במסורת המשפחתית, ואילו חינוכו של רפאל מושפע מהשתייכותו לגופים ציוניים פוליטיים. בנסיבות החברתיות שבהן פעלה משפחת רקנאטי כמשפחה בורגנית שבבעלותה בנק, פעילותו ההרפתקנית־פוליטית של האח הצעיר רפאל מקבלת קונוטציה שלילית, ואילו תכונות המיוחסות לדניאל - כמו חריצות, משמעת ויציבות - נתפסות כבעלות ערך.
דניאל היה בעל אופי שוקט וחרוץ. כאחי הצעיר חיקה אותי בכל והלך בעקבותיי מאז ילדותנו הרכה. אכן הייתה קרבה אמיתית בינינו וחלקנו באותם רגשות, ואילו רפאל קיבל חינוך שונה מחינוכנו. בהקדם הצטרף אל תנועת הצופים ולימים גויס לפלמ"ח. ארגונים אלה, בעלי האופי הפוליטי והצבאי למחצה בחסותן של מפלגות השמאל, חינכו את הנוער על־פי הסוציאליזם ואף שמאלה ממנו.48
המושג ציונות, חרף מורכבותו ומטענו הפוליטי, הפך בפי עובדי הבנק למושג מקובל, שהתגבש בתודעתם כמושג המבטא הסכמה רחבה. הארי רקנאטי פותח חרך הצצה למתיחות שנוצרה בבית המשפחה סביב הפרשנויות השונות שניתנו למושג ציונות, עוד בטרם הפך למושג שפרשנותו יציבה ומוסכמת על מנהלים ועובדים בבנק:
כך החל רפאל לדבר בענייני פוליטיקה בבית, תופעה חדשה במשפחתנו, שכן אבי לא התעניין בזה כלל וכלל. מכל מקום, התורות שבפי רפאל זעזעו את אבי ולמגינת לבנו, עוררו ויכוחים בלתי־נעימים. רפאל לא חדל מזה והדיאלקטיקה שלו הדהימה אותנו, מה גם שכל אשר למד בבית הספר היה שונה מאוד מזה בטבעו. אבי סבל מאוד ממה שהיה קרוי בפיו פריקת עול.49
על רקע הפרשנויות השונות שנוצקו למושג ציונות, ניתן לכנות מתיחות זו בין האב לבנו כמאבק סימבולי על עצם הגדרת המציאות וטבעה, במושגיו של בורדייה (Bourdieu 1977). ואולם המאבק לא נשאר בין כותלי הבית של משפחת רקנאטי, אלא השפיע על עיצוב תודעתם של אנשים רבים אחרים שבאו עמה במגע, ולו בשל העוצמה הפוליטית שצברה המשפחה במהלך השנים והיוקרה החברתית שזכתה לה. משפחת רקנאטי נתפסה כמשתייכת לקבוצת סטטוס בעלת הון תרבותי מוערך, שזכתה להכרה חברתית ולסמכות לגיטימית, אם כי מיצובה בסולם המעמדי־כלכלי כבעלת הון היה גבוה לעומת מיצובה בסולם החברתי, בשל השתייכותה העדתית לקהילה הספרדית והדימוי שנוצר לבנק שעמדה בראשו כ"בנק ספרדי".
נראה שהפרשנות שהעניק דור המייסדים למושג ציונות התקבעה ברבות השנים כהגדרת מצב די מוסכמת, ששימשה מפת דרך פרשנית לעובדי הבנק ומנהליו. הציונות נתפסה כמושג ערטילאי, אוניברסלי ביסודו, חובק כול וא־פוליטי, שאינו מזוהה במובהק עם זרם אידיאולוגי כלשהו. בתהליכים חברתיים כוחניים של השלטת פרשנויות, המושג ציונות פושט את ממדיו האידיאולוגיים הפוליטיים הטעונים ונותר כמושג שמבטא מטרות כלליות כמו "בינוי האומה" או "קליטת עלייה", שמתעלות מעל מחלוקות ייחודיות. לדוגמה, האח הבכור מביע את סלידתו מפעילותו הפוליטית של אחיו הצעיר רפאל במסגרת גופים ציוניים סוציאליסטיים, ואינו מסתיר את גאוותו והערצתו לשני אחיו שגויסו בזמן מלחמת העולם השנייה ובכך תרמו למאמץ הלאומי־ציוני. דניאל גויס לחטיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית שסייעה לבעלות הברית, ו"רפאל, שכבר נמצא במצרים, בשליחות הפלמ"ח" סייע "להעלות במחתרת לארץ ישראל פליטים יהודים שברחו מן התופת האירופית.50 עם זאת, הוא אינו חוסך דברי ביקורת נוקבים כלפי ההתנהלות העסקית והערכית שלהם. כל המרואיינים, למעט אחד שעבד במחיצתו והכירו באופן אישי, הציגו את האח הבכור כמי שמבקש להשמיץ ולגדף את שמם הטוב של אחיו למען טיהור שמו, שלדעתם הושחר לאחר עזיבתו את עסקי המשפחה. כאמור, מבלי להידרש לעניין מערכת היחסים המורכבת בין האחים, מן הראוי לשמוע את פרשנותו בנוגע לעשייה הציונית של אחיו. הנימה הביקורתית שעולה מדבריו שונה בתכלית מקולות אחרים שמספרים את סיפור תולדות הבנק, קולות שנדמה שהתקבעו לכדי דפוס נרטיבי היסטורי בעל גבולות ותכנים ברורים.
בדברי הביקורת הוא מתייחס לאופן שבו, לדבריו, אחיו רפאל השתמש במושג ציונות כעלה תאנה שמאחוריו הסתיר את האינטרסים או הגחמות העסקיות שלו:
למרבה הצער, קשה היה להתווכח עם רפאל, כי הוא העמיד את טובת ארץ־ישראל כתירוץ לשאפתנותו. כשלעצמי, לא ראיתי מה עניינה הגדול של מדינת ישראל בפעילויות של אחי בניו־יורק. הוא ישב שם מאז 1947 וחי ברווחה רבה. שם שקד לפתח צי אמריקאי ובין־לאומי גדול ולבד מזה, התמסר, תוך שימוש ב51Overseas Discount Corporation— לעסקות מקרקעין בארצות הברית ובקנדה, ורוב הכסף מולווה מבנקים מקומיים. יותר מפעם אחת הצעתי לדניאל כי יפעל להחזרת אחינו לארץ, שכן מפעלינו בישראל היה בהם בנקל לתת לו תעסוקה וגם היו ממלאים את שאיפותיו הציוניות.52
בהקשר אחר הוא אומר שלדעתו, הקמתו של סניף הבנק בניו יורק בראשית שנות ה-60 הייתה צעד שנגד כל שיקול כלכלי ורציונלי צרוף, ונבעה מרצונו של רפאל לעטות עליו דימוי של איש עסקים ציוני, שעומד בראש מפעל ציוני בדמות שלוחה של בנק ישראלי בגלות.
קיבלתי יום אחד שיחת טלפון מדניאל המודיע כי רפאל עומד לפתוח בניו־יורק סניף של "בנק דיסקונט לישראל בע"מ" והוא מבקשני שאשתתף בחניכתו. ידיעה לא צפויה זו הפתיעה אותי הפתעה עצומה, ואני שאלתי את אחי מה היו מניעי ההחלטה הזאת. הוא השיב לי כי רפאל העדיף שיהיה לו הבנק שלו, כדי שלא להיות תלוי בבנק שבג'נווה, וגם מפני שיחוש יותר בנוח בניו־יורק, שבה כבר חי מזה שנים, אם יהיה מזוהה עם מפעל ישראלי. יתר על כך, הם השיגו ממשרד האוצר הקצבה נכבדה בדולרים אמריקאיים, כהון לסניף חדש זה, יתרון רב מאוד בעיניהם.53
הארי מבטא שוב ושוב את מה שהדגיש במקומות אחרים: אחיו רפאל פועל בחוסר אחריות ובחוסר מוסריות, מבלי לכלכל את צעדיו, ובלבד שישיג את שאיפותיו משולחות הרסן שאין בינן לבין שיקולים פיננסיים צרופים דבר.
בריאיון שהעניק רפאל רקנאטי לעיתונאים אמריקאים בשנת 1965, הוא הדגיש את תרומתו של הסניף בניו יורק לפיתוח הכלכלי של ישראל. "אנו מוכנים לשרת את כל אותם אנשי עסקים המעוניינים לסחור עם ארצות מעבר לים", הסביר רפאל רקנאטי למראייניו, והעדיף להתמקד בתרומת הסניף לישראל: "הסניף שלנו בניו־יורק, מספק אינפורמציה רחבה למעוניינים, החל משטחי תיירות, תעשיות הקשורות בתיירות וכלה במתעניינים בהשקעות בישראל. אחת הסיבות העיקריות להתרחבותו של הסניף - היא העלייה המתמידה לא רק בשטחי התיירות, אלא גם ברצון לעשיית עסקים עם ישראל".54
חברת ההשקעות ותרומתה לפיתוח תעשיית הלאום
חברת ההשקעות שהקימה המשפחה באמצע שנת 1949 מוצגת בנרטיב תולדות הבנק כמעשה לאומי מובהק, שהחל כמעין חזון נבואי של ראשי הבנק. הקמת חברת ההשקעות מוצגת כסיוע מכריע לפיתוח התעשייה, בייחוד לתעשיית ההייטק של מדינת ישראל הצעירה והמתפתחת. בהיסטוריוגרפיה של הבנק, האחים למשפחת רקנאטי מתוארים כמי שחתרו למימוש מטרות לאומיות באמצעות הון פרטי וקשריהם החברתיים־כלכליים עם בעלי הון אחרים על פני הגלובוס, ונוסף על כך, באמצעות יכולתם הנבואית לחזות את צרכיה העתידיים של המדינה ונכונותם להקצות את משאביהם לשם מתן מענה לצרכים אלו.
למייסד היו קשרים עסקיים הדוקים ופוריים עם אנשי עסקים יהודים במצרים. סיפוריו של הארי רקנאטי פותחים צוהר לתקופה העוּבָּרית שבה החלו להירקם קשרים כלכליים וחברתיים אלו של המייסד עם בעלי הון ממצרים, קשרים אשר סללו את הדרך לייסוד חברת ההשקעות על ידי בניו. תחילתם של קשרים אלו טמונים ביוזמתו של אחד הלקוחות החשובים של הבנק, ששימש "כנציג של קבוצה עסקית מקהיר - העסק המסחרי החשוב ביותר במצרים, שהיה בבעלותן של שלוש משפחות יהודיות ספרדיות". בשנת 1941 נסעו המייסד והלקוח הנאמן "והמסור בכל לבו" לקהיר ו"נחלו הצלחה". נסיעתם הולידה שיתוף פעולה שתוצאתו התבטאה "בהשתתפות נכבדה של חברתם [שהייתה בבעלות אותן שלוש המשפחות היהודיות] בהון של בנק ארץ־ישראל לדיסקונט בע"מ". לדברי הארי רקנאטי:
באותם ימים ידעה כלכלת מצרים שפע מאין כמוהו ואנשי העסקים עשו רווחים נאים מאוד. רבים התעשרו במהירות ואף שותפינו החדשים יצאו נשכרים מנסיבות מיוחדות אלו. וכך גדל הוננו בהדרגה ועלה על 300,000 לירות, מאחר שידידינו המצרים הביאו אלינו עוד בעלי מניות מקרב [האנשים] הרבים הקשורים עימם.55
השותפות קרמה עור וגידים והובילה להקמה של חברת השקעות בבעלות הבנק במהלך העשור השני לפעילותו. הארי מגולל בספרו את המהלכים שקדמו להולדת חברת ההשקעות, ששורשיה נעוצים "בחברת מקרקעין בארץ־ישראל שהשקיעה את הונה בחלקות קרקע באזורים שונים בארץ, ולאחר מכן פסקה פעילותה. והנה בעלי המניות המצרים החלו להראות קוצר רוח, שכן העסק קפא על שמריו, ולבד מזה, לא היה מסוגל להעניק דיווידנדה".56 אנשי העסקים היהודים במצרים, שהיו קשורים זה כבר לבנק בקשרי שותפות עסקית, הציעו לאמיליו לוי, יהודי מאלכסנדרייה, שהיה אחראי על גיוס ההון בעבור אותה חברה, שיקשור את גורלה עם בנק ארץ ישראל לדיסקונט בע"מ. "התוכנית העסקית נראתה מעשית, כל שכן בהיות בעלי המניות של שתי החברות [הבנק וחברת המקרקעין] אותם אנשים עצמם, חוץ מכמה יוצאים מכלל זה". לפי השמועות שרחשו באותה עת, מי שהיה עשוי לסכל את העסקה היה דווקא אליהו אלישר, מנהלה הכללי של החברה, שהיה "מנכבדי הספרדים בירושלים ואישיות נודעת בפעולותיה הציבוריות". ואולם הארי רקנאטי מספר שהפגישה עם אלישר, "שנודע כאיש בעלתן ותקיף בעסקים", הפתיעה אותו לטובה, "בניגוד לכל המצופה". כך הוא מתאר את המפגש עם מנהלה של חברת המקרקעין, שמטרתה הייתה סגירת העסקה שהובילה להקמת חברת ההשקעות של הבנק:
מיד חשתי כי יש לי עסק עם אדם נבון, תרבותי ומשכנע מאוד. לבד מזה, מר אליהו אלישר היה בעל תודעה ספרדית חריפה והגה טינה עמוקה לאשכנזים, שלדבריו הרחיקונו מכל העמדות החשובות בארץ. הוא נשא לפני נאום ובו גולל את טיעוניו בלהט כה רב שהייתי נדהם. הבינותי אז מדוע הוא מקובל כל־כך על הספרדים בארץ־ישראל!57
אף שבהיסטוריוגרפיה של הבנק אין מרבים לעסוק בפעילותו מנקודת מבט עדתית, אנקדוטות מעין אלו ממקדות את תשומת הלב לכך שלפחות בתחילת הדרך התפתח הבנק תוך ביסוס קשריו עם לקוחות ומשקיעים יהודים ממוצא ספרדי. זאת, לבד מהעובדים, שהשתייכו ברובם לקהילת יהודי ספרד. בדור האבות התפתחה תודעה עדתית שהתבטאה באופי הקשרים העסקיים ובמהות פועלו הציבורי של מייסד הבנק. ואולם כבר בדור השני, דור הבנים, נראה שלצד "תודעה ספרדית" פרטיקולרית, התפתחה תודעה, שניתן לכנותה "בורגנית" בלבוש לאומי, שנתפסת כאוניברסלית יותר באופייה. הדור השלישי של המשפחה בניהול הבנק, נכדיו של המייסד, כבר ביקשו למחות כליל את הדימוי שדבק בבנק "כבנק ספרדי" ולהשתית במקומו דימוי של בנק אוניברסלי, באמצעי שיווק ופרסום.
בנקאות וחמלה: פילנתרופיה תאגידית ופילנתרופיה של הבעלים
הפילנתרופיה של המשפחה, שממומנת עד היום מהקרן המשפחתית שהוקמה בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, והפילנתרופיה התאגידית, שממומנת מכספי הבנק, הטביעו את חותמן בנרטיב ההיסטורי של הבנק כפעילויות שיצרו המשכיות למסורת רבת השנים שהנחיל המייסד לממשיכי דרכו.
מייסד הבנק המשיך בדרך חייו הנדבנית גם בישראל, שאליה היגר בראשית שנות ה-30. כאמור, מעשי הנתינה שלו נותבו בעיקרם לקולקטיב העדתי של יהודי קהילת ספרד. הוא השתייך לקבוצת סטטוס של הבורגנות הספרדית, שבשל מיצובה בסולם הריבודי מעמדי הייתה בעלת עוצמה פוליטית, אמנם נחותה משל קבוצות הסטטוס שהיו מזוהות עם תנועת הפועלים, אך עדיין בעלת השפעה בשלוחות של המוסדות הלאומיים.
ליאון רקנאטי ראה את עצמו כמי שמתפקידו לדאוג לרווחת קהילת יהודי יוון, שרבים ממנה "עלו לארץ ישראל בחוסר כול". הוא גם השכיל לרתום למשימות אלו בעלי הון אחרים, בעיקר מבני העדה הסלוניקאית. בשנת 1936 יזם ותרם ליאון רקנאטי כספים להקמת "מטבח זול לנצרכים" ששימש כבית תמחוי לנזקקים מקרב עולי יוון "ובעיקר בקרב פועלי הנמל בתל אביב". בית התמחוי נקרא "מטבח זול לנצרכים", כי להבדיל מ"נזקקים", ה"נצרכים" נדרשו לשלם בעבור ארוחה חמה מחיר זול, שנחשב זניח ביותר, וזאת "על מנת שלא לפגוע בכבודם של הספרדים".58
בית התמחוי היה יסוד ראשוני לבית האבות שהוקם על ידי משפחת רקנאטי ושותפים נוספים ב-1956. מוסדות אלו נועדו לתת מענה לאוכלוסייה המבוגרת והמרוששת, מקצתה ניצולי המחנות, שהגיעה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר מארצות הבלקן.
במבט לאחור, המרואיינים משווים לפעילותו הנדבנית של הבנק אופי אוניברסלי, להבדיל מייחודי־עדתי. כלומר, הם מסבירים את נדבנותם של הבעלים כנדבנות שמנותבת לפרויקטים שמיועדים למען הקולקטיב הציוני בכללותו. לדברי אחת המנהלות הבכירות בבנק, "משפחת רקנאטי קיימה את טקס המאזן הראשון של הבנק ב'מטבח זול לנצרכים'". לדבריה, מחווה זו מעידה שבעיניהם "הייתה זהות מלאה בין הקהילה [בכללותה] לבין מפעל הבנק", על אף שבית התמחוי יוסד באמצעות מימון פרטי בעיקר בעבור קהילת עולי יוון - קולקטיב חברתי בעל אפיונים עדתיים מובהקים. הביטוי "מפעל הבנק" אוצר בקרבו מיזמים של נתינה שמומנו מהונו הפרטי של המייסד, לצד תרומות שמומנו מקרנות הבנק. בדבריה אלו בולטת תפיסה שיוצרת זהות כמעט מוחלטת בין הבעלים לבין הבנק.
המרואיינים מייחסים את מסורת הנתינה של הבנק למורשת שהנחיל המייסד לילדיו. מאמצע שנות ה-50, בתקופת כהונתו של דניאל רקנאטי כמנכ"ל הבנק, פעלה קרן תאגידית בשם "קרן המצוקות". העובדת שהייתה האחראית לקרן מספרת שייעודה היה להיענות "לפניות של אנשים שבאו מחוץ לבנק". בדבריה היא קושרת בין הקרן התאגידית לבין מסורת שהנחילו הבעלים בבנק:
היו באים למנכ"ל [בן המייסד] אנשים מהרחוב, דופקים בדלת, ומבקשים ממנו כסף. [היו אומרים לו] "אין לי מה לאכול", ו"אין לי..", והוא תמיד היה מוציא את ארנקו האישי ונותן להם כסף. אני זוכרת בזמנו, שאמרתי לו: "אתה הרי יודע שהרבה מהם עובדים עלינו. אז הוא אמר לי: "כן, 10 אחוז מהם עובדים עלינו, אבל 90 אחוז לא, וזה שווה את הכול".
בד בבד עם "קרן המצוקות", שנידבה כספים בעקבות פנייה של אנשים פרטיים, פעלה באותה עת קרן נוספת בשם "קרן תרומות", שגם היא מומנה מכספי הבנק. להבדיל מ"קרן המצוקות", "קרן התרומות" יועדה בעיקר למוסדות שהבנק תרם להם בקביעות. מלכה ניהלה את הקרן לאחר עזיבת המשפחה באמצע שנות השמונים עקב פרשיית ויסות מניות הבנקים,59 והיא מספרת:
קרן התרומות טיפלה במצוקות של ילדי אלו"ט, עיוורים, האגודה למלחמה בסרטן, בעיקר במוסדות. היה לזה תקציב, אבל הוא היה די גמיש [...] לא הייתה כאן הרבה מאוד עבודה, ידעתי שהאגודה למלחמה בסרטן מקבלת כל שנה סכום מסוים. עם זאת, כל פנייה נבדקה לגופה. היינו בודקים את המאזנים שלהם.
בשנות ה-60 המוקדמות ייסדו בניו של המייסד קרן פילנתרופית פרטית שמומנה מהרווחים שצברו כבעלי השליטה בבנק. רבות מהתרומות הכספיות שמומנו באותה עת על ידי הקרן נותבו לפרויקטים בתחומי חינוך, בריאות, תרבות ואמנות וכן בתחומי נזקקות. בתקופת כהונת בנו השני של המייסד כמנכ"ל הבנק ובייחוד משנות ה-60 ואילך גדל היקף הפילנתרופיה הפרטית של בעלי הבנק במידה ניכרת לעומת שנים עברו. מלבד שיקולים ערכיים הופעלה הקרן המשפחתית גם משיקולים תועלתיים, כדי להדוף ביקורת ציבורית בכוח עקב התעשרות מופלגת של המשפחה, שנבעה מעיסוקם כבנקאים. עובד שכיהן שנים רבות כמנהל מחלקת הפרסום אומר:
בכתב הייסוד של הבנק נקבע שמשפחת המייסד תקבל אחוז מסוים מרווחי הבנק כדמי ניהול, אז בהתחלה זה לא היה הרבה, כי הבנק היה קטן. כשהוא גדל, בני המשפחה ראו שהסכום שהם מקבלים קצת צורם, למרות שאף אחד לא ידע מזה. ואז הם החליטו שחלק די נכבד מהסכום שהם אמורים לקבל ילך לצורכי ציבור. שנים הם תרמו באמצעות הקרן לבתי חולים, לחינוך ולרווחה.60
מדברים אלו ואחרים אנו למדים, שייתכן שהטשטוש בתפיסת העובדים בין כספי התרומות מקרנות שהיו בבעלות הבעלים לבין כספים מתקציב הבנק, נבע מכך שהקרן הפרטית מומנה מדמי הניהול שהועברו לרשות הבעלים מהרווחים שצבר הבנק. נוסף על כך, הייתה חפיפה כמעט מלאה בין תחומי הנתינה שמומנו מהקרנות הפרטיות של הבעלים, לבין תחומים שמומנו מכספי הבנק. עם זאת, היקפי הסכומים שהוצאו מהקרן הפרטית של המשפחה לצורכי פילנתרופיה היו גבוהים לאין ערוך מהסכומים שיועדו לכך מתקציב הבנק.
כעשור לאחר עזיבת המשפחה, שגרת הנתינה של הבנק עמדה על כנה, הן מבחינת מושאי הנתינה והן מבחינת היקפי התרומות, אף שניתן לשער שנטיית הלב ומדיניות הניהול של העומדים בראש הבנק השפיעו על כיווני הנתינה. עם עזיבתה דאגה המשפחה למנות לתפקיד מנכ"ל את גדעון להב, שנחשב לאחד מאנשי אמונה וכבר מילא תפקידים בכירים בבנק. ישנם עובדים הסבורים שהשיקול למינויו על ידי המשפחה נבע מהמחשבה שימשיך את דרכה של המשפחה במישורי עשייה שונים, לרבות שימור הקשר שנרקם בין הבנק לקהילה. אחד העובדים ציין כי "לא לחינם הם [הרקנאטים] בחרו בגדעון להב, כי זאת הייתה באמת אישיות שהצד ההומניטרי שבה היה חזק, או לפחות השתווה לצד הפיננסי, הריאלי".
בהיסטוריוגרפיה של הבנק, המייסד וממשיכי דרכו מוצגים כנדבנים בעלי לב רחב ורגישות חברתית גבוהה, הקשובים לצרכים חברתיים מגוונים. מרואיינים רבים אפיינו את מעשי נדבנותם כמעשה ראשוני וחדשני בנוגע לנורמות שהיו נהוגות בתחום בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. לפי פרשנות זו, פעילותם הנדבנית נחשבה ליוצאת דופן בתקופה שבה לא היו תורמים רבים מקרב בעלי הון ישראלים, וזאת להבדיל "מתקופת הגיידמאקים"61 בלשון אחד העובדים המתאר את אופייה של הנדבנות בת זמננו, שבה, לדבריו, כל בעל הון מבקש להתהדר במתן תרומה למען החברה. ממחקר שביקש להתחקות אחר התפתחות תרבות הנתינה הפילנתרופית בחברה הישראלית, עולה שדפוס נתינה אשר מערב תרומה של בעלי הון ישראלים החל להופיע בארץ באופן דינמי רק מאמצע שנות ה-90 של המאה החולפת. דפוס נתינה זה תפס את קדמת הבמה לצד דפוס הנתינה הקודם, שהחל מאבד בהדרגה את בכורתו. הכוונה היא לדפוס נתינה שהתארגן באמצעות ממסד פילנתרופי לאומי והתבסס בעיקר על תרומות של יהודים מחו"ל, שיועדו לפרויקט של בניין האומה (סילבר 2007). ואולם דפוסי הנתינה של משפחת רקנאטי מראשית היווסדות הבנק ביטאו נטייה אישית ששאבה מתפיסת עולם חברתית מגובשת.