צל עולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צל עולם
מכר
מאות
עותקים
צל עולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צל עולם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניר ברעם

ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים.
ספריו תורגמו ל-14 שפות. ספרו יקיצה נמנה על הרשימה הקצרה של פרס Wingate, ספריו "צל עולם "ואנשים טובים" נבחרו לספרי השנה על ידי עיתונים רבים ברחבי העולם. צל עולם בחר לאחד משבעים הספרים הטובים בהיסטוריה של ישראל.
בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הסרט עובד לסרט דוקומנטרי, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונצפה על ידי למעלה מ-250,000 איש בישראל.
ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.

תקציר

''לכל אחד מאתנו היה את הסיפור שלו. לא התכוונו להתאגד, זה היה רגע טהור של הישרדות: אדם נופל ונאחז ביד, ואם גם היד נופלת? מחזיקים ידיים ונופלים יחד. אמרו שעבדנו בשביל כל מיני אנשים, שניצלו אותנו כדי להשיג מטרות זדוניות, אמרו גם שהיינו אחראים לחורבן, לסבל גדול ולמוות. אנחנו לא ממש כופרים בהאשמות האלה, וברור שיש מעשים שאחדים מאתנו גאים בהם, אחרים מתביישים בהם ועוד כמה טוענים שבכלל לא עשינו אותם. אנחנו לא מבקשים הבנה או חמלה ובוודאי לא מחילה, לעולם לא נבקש מחילה."

ספרו החדש של ניר ברעם הוא רומן חובק עולם שמציב במרכזו את המערכת הגלובלית, וגיבוריו המגיעים מכל קצות העולם מסתערים על החיים בתשוקה, בתקווה, בפראות. העלילה נעה בין חבורת צעירים לונדונים שלא נשאר להם שום דבר להפסיד ונשבעים לחולל אירוע שיכה את העולם בתדהמה ובין חברת ייעוץ אמריקנית אשר מתמרנת בגמישות בין משטרים בכמה יבשות, ומתמודדת עם איום שעלול להוביל לאובדנה; ובתווך גבריאל מנצור מירושלים, "האיש שנותנים בו אמון", שחובר לקבוצת אנשי עסקים הנחושים כמוהו לנצל את ההזדמנויות החדשות של שנות התשעים.

במלאכת מחשבת, שמשלבת כמה סגנונות כתיבה, נקודות מבט וזמנים, נשזרים שלושת הסיפורים לרשת של זיקות וקשרים, כמו המערכת הגלובלית עצמה, עד להתנגשות שמאיימת לערער את הסדר הקיים. התנועה ברומן אינה רק בין מרחבים וזמנים אלא גם בין האדם הבודד המבקש לסלול את נתיבו בעולם ובין אותם כוחות רבי-עוצמה המתעקשים לעצב אותו בצלמם.

ניר ברעם הוא זוכה פרס היצירה לסופרים עברים לשנת תש"ע. שני ספריו הקודמים מחזיר החלומות ואנשים טובים היו רבי-מכר, נכללו ברשימה הסופית של פרס ספיר, וזכו לשבחי הביקורת בישראל ובעולם.

פרק ראשון

ממוות למוות כוחנו עולה

 

לפחות פעם ביום הוא מקיש בגוגל את שמה של אמו המתה ומחפש תוצאות חדשות. כשהשם מופיע על המסך, הוא מתמלא לרגע תקווה, כאילו הציפייה לתוצאה חדשה כמוה כציפייה לתנועה קלה מצדו של המת, שינוי במאזן שבין עולם החיים ועולם המתים. לפעמים הוא תוהה מדוע נזכר בה דווקא ברגעי השפל של חייו ולא באותם רגעים משכרים שהיו, וכנראה כבר לא יחזרו, כשנדמָה לו שהוא והעולם מאחדים מבט והעולם בוחן סוף־סוף את דמותו ואת הישגיו מבעד לעיניים שלו. דמותה של אמו לא הופיעה לנגד עיניו ברגעים האלה, ובמקומה עלו בזיכרון דמויות אחרות: ילדים מהיסודי או מהשכונה, נערות מבית הספר התיכון, החברה הראשונה שלו בכיתה ד', ועוד ערב רב של פרצופים. לפעמים, כשאמרו לו "הלוואי שאמא שלך היתה רואה אותך" ועוד הבלים שכאלה, הוא היה מתאמץ להעלות בעיני רוחו את פניה הנוהרות בשעה שהוא חוגג ניצחון, אך הפנים שנשלפו היו צמודות תמיד לאירוע מסוים בעבר, לחדר השינה בבית ילדותו. מעולם לא הצליח לגרום לדמיונו להעתיק את פניה מן הזמן שהיתה לזמן שבו היא איננה. ייתכן שבעומק לבו האמין שיש במעשה משהו מתפנק ומביש, מגייס את המתה רק כדי לקלס את הפסגות שכבש.

במרוצת הזמן הבין שאולי הדברים פשוטים משנדמה לו, שכן כל הרהור על אמו כשבת צחוק מתרחבת על פניה השאיר אותו מכווץ מאימה, כאילו רק ברגע הזה הכיר באמת במותה. ואולי אין זו מסקנה מספקת, אולי בדיוק ברגע הזה הוא מכיר בחייה ובו בזמן מכיר במותה, וכששתי ההכרות הללו מצטלבות, תודעתו מדובבת את המוות: כי אין מבינים מוות ממוות ואין מבינים מוות מחיים, מבינים מוות מרגע שהאחד לכוד באחר. אולי מפני שאמו פחדה כל כך מהמוות ודיברה על הפרחים שיניח על קברה כשיתחנן למחילה על מעשיו הרעים, אולי בגלל זה, עוד בילדותו בכל פעם שעלתה בת צחוק על פניה, קיווה שמצאה מחסה מטלפי המוות החג סביבה. היו שאמרו שלא באמת פחדה מהמוות, שהאמינה שתחיה יותר מכולם ושכל הדיבורים הללו היו כעין חיסון מפני שאננות שעונשה כבד, ולילה אחד אמר לו אביו בלגלוג שאולי בדיבורי המוות שלה, החוזרים ונשנים ואין הפוגה, ביקשה לשעמם את המוות עד שיסתלק לו ויחפש אנשים מעניינים יותר להמית.

משונה היה שפניה של אמו לא הופיעו לנגד עיניו כשהתחוורה לכולם החרפה שהטיל על שמו ועל שם משפחתו. אם ברגעיו הגדולים היתה אמו קיימת־לא־קיימת, בשעת נפילתו היתה היעדרותה סופית ומוחלטת. נראה שעצם הרעיון שהיא תהיה בעולם בימים כאלה היה מבעית מכדי להצטייר בדמיון.

השנים חולפות, והוא לא רואה סיבה שמשהו ישתנה בזמן הקרוב. העולם לא זקוק לשירותיו ולא רוצה להיזכר בו, ואילו הוא לא דחוף לו להזכיר למישהו שהוא עדיין כאן. בהחלט ייתכן שהוא לא עשוי מהחומרים שנדמה היה לו שהוא עשוי מהם. קל היה לו להאמין בכוחו ובחוסנו בשעה שנסק מעלה, והוא האמין בהם גם כשניצב מול מהמורות, ואפילו כשחש שהוא מחליק מטה עדיין ראה את קו האופק - שם השמים בוהקים בכחול עז - ובָטח בכוחו להשיב את הדברים לקדמותם. אבל היה רגע שהעולם סגר עליו, ואף אם קו האופק העניק לאחרים אשליה של מרחב נטול סוף והוא לכאורה עדיין סבב ברחובות כמו כולם, למעשה כבר נגזרה עליו גלות, ולא היה אפשר להתנחם באפשרויות הצפונות שם. אז התנדפו כל התכונות שהתפאר בהן בהרהורי לבו והתמלא שביעות רצון כשאחרים הציגו ראיות לקיומן, ונשאר בו רק רצון עז להזדער ולהתחבא במקום שאיש לא יחפש אותו בו, איש לא ידרוש דין וחשבון, מקום שפשוט יהיה בו עד שבתודעת מכריו לא תישאר ממנו אלא צללית מתפוגגת.

אנשים נהגו לדבר בשבחי עקביותו, והמחמאה תמיד הצחיקה אותו: אין שום דבר עקבי בבני אדם, יום אחד הם שואפים לעמוד לבד בפסגת עולמם ושום דבר אחר לא נחשב בעיניהם, ולמחרת, בעקבות אירוע כזה או אחר, הם יוצאים לרחוב ושאיפתם היחידה היא שיניחו להם להביט בעוברים ושבים וליהנות מתכול השמים, ומראות היום־יום הרגילים ביותר נראים להם לפתע כפלאים שזכות נפלה בחלקם להיות עדים להם. והרי כל אדם מכיר היטב את הנטייה הזו, ולכן תמיד יראה אנשים אחרים כעקביים ממנו, ואם יציינו לפניו את עקביותו שלו ויציגו ראיות כאלה ואחרות, אולי יסכים שרוב הזמן אכן גילה עקביות, אך יתעקש שזהו רק חלק מזערי מכל שרצה לעשות, עשה בחלומותיו, מכל תשוקה שהרטיטה אותו, מכל הזיכרונות שתקפו אותו והציגו לפניו את האיש שרצה להיות, מכל הימים שבהם תיעב את חייו ובלי שום רצון, כבובה ממוכנת, גילה עקביות במעשיו.

לעתים נדירות הוא נתקל ברחוב באנשים שהכיר בעבר, וכשהם מביטים בו הוא יודע שהם מתעבים אותו וגם חומלים עליו. אפשר להבין את התיעוב כלפי מעשיו או כלפי הפרשנות שנתן להם העולם, אף על פי שלא מעטים מהם עשו מעשים כאלה בדיוק, ולכן מן הסתם הם גם רואים בו שוטה ששילם מחיר עבור החטאים שלהם. ואולם החמלה היא שמסקרנת אותו - הם רואים מולם אדם מבוזה שנפלט מהחברה בגיל צעיר למדי ויושב עכשיו מר נפש בביתו, ואילו הוא רואה אדם שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאינו מכלה את חייו בתשלום חובות בלתי נגמרים, אדם שהניחו לו פשוט להיות. שיעור אחד שלמד מאביו עזר לו בימים האלה: חמוֹק ככל האפשר, כמו מהמוני מחטים שמוצפנות בחול המשתרע לפניך, מהמסקנה שקוּפּחת. היו שנים שראה בהשקפה הזו מעלה הקשורה באופיו של אביו, פיכחון שנחבא מאחורי המחוות הגדולות של אדם המבין כי כוחות אדירים ביקום אינם מתכנסים לישיבות בהולות כדי לטכס עצה איך להיפרע מאחד, אלברט מנסור.

אביו הרי אמר לא פעם שבני אדם נוטים להבליט אי־צדק שנגרם להם הרבה יותר מִטובה שנפלה בחלקם שלא בצדק, וכיוון שכאלה אנחנו ואחרים כבר לא נהיה, לא לנו לשפוט מתי קופחנו באמת. אחר כך הבין שאביו היה מסוג האנשים שנתקפים שיתוק כשהם מגלים שקופחו ונכשלו אף על פי שנקטו את כל האמצעים הדרושים להצליח; ערפל יורד אז על תוכניותיהם ומרושש אותן מציפיות ומתקוות, ובלעדיהן הרי אין טעם. מובן שלא כל האנשים הם כאלה, אחרים דווקא ההכרה בעוול שנעשה להם מחזקת את נחישותם לכבוש פסגות גבוהות עוד יותר, אבל אביו בחר לגייס את כל כוחותיו כדי לשכנע את עצמו שלא נגרם לו עוול, להפך, התמזל מזלו שלא היה גרוע יותר. מובן שלפעמים מחצה גם את גבריאל תחושה של עלבון וקיפוח, וברגעים האלה ברור היה שנעשה לו אי־צדק משווע, ואז היה מפטיר לעצמו: "מספיק עם השקרים האלה, הגיע הזמן לראות את הדברים כהווייתם," אבל בחלוף כמה ימים של רביצה באפס מעשה, לכוד בתוך ייסורי נפש שאין מהם מוצא, היו הדברים מתארגנים מחדש בתודעתו - לא מזל ולא קיפוח, משהו באמצע, קורה להרבה אנשים טובים.

 

* * *

 

בלילה חלם על התור המתפתל בקומת הקרקע של בית הספר היסודי, "הגיהינום" נהגו לקרוא למסדרון בגלל החושך ששרר שם גם בימים הבהירים ביותר ומפני שקרו שם דברים רעים לילדים קטנים. הפעם חלף בילדים רטט של ציפייה: בחלון של "שחק ולמד", היכן שמכרו עפרונות ומחדדים וקלמרים ומחברות שריח עץ נודף מהן, החלו למכור לחמניות מרוחות בחלווה. הוא התעורר מהחלום ובלשונו עדיין עמד אותו טעם - לא של החלווה הדביקה, אלא של הרִגשה לקראת שינוי בעולם הילדים שפורע את הסדרים המוכרים וחבוי בו כל שצפוי להם. הוא שכב במיטה פשוט איברים ובאותו פרפור אחרון בין שינה לערות חש בכל איבריו את הרטט המלהיב מהגיהינום, ובו בזמן ידע שעוד רגע הוא ייזרק החוצה. כשקם מהמיטה חש כלפי זיכרון הגיהינום את שחש בנערותו כלפי הבלונדיניות בעלות השדיים המושלמים והפטמות הוורודות מחוברות הפלייבוי רגע אחרי שגמר לאונן - פתאום אינך מבין איך בדבר הזה היה הכוח להסעירך כל כך.

הוא עמד לצד המיטה ועלו באפו ריחות הסדינים המיוזעים והעוף הצלוי מהמעדנייה הסמוכה לחלון חדר השינה: גם כשהוא סוגר את החלון ריח העוף ממלא את החדר. עליו להתלבש, הרי היום איננו יום ככל הימים, בעוד שעתיים יש לו פגישה. בעצם, מלבד מפגשים עם ילדיו, נועה ויואל, זו הפגישה הראשונה שלו זה חודשים. אין סיבה מיוחדת לפגישה, אפשר לומר שהוא עושה טובה לחבר - ואחר כך אויב - מהעבר הרחוק. הורביץ צלצל אליו והשאיר הודעה ובה ביקש שיפגוש את הבת שלו, ליאורי, הוא זוכר אותה הרי, היא עושה סרטים דוקומנטריים ונושא הסרט שהיא עובדת עליו עשוי לעניין את גבריאל, "מעין מבט שונה על האירועים," אמר הורביץ וברור היה שבכוונה הוא מערפל את הדברים. הוא לא היה חייב כלום להורביץ, הם דיברו רק פעם אחת בשני העשורים האחרונים, כשהורביץ התקשר להביע צער על הצרות שגבריאל נקלע אליהן והודיע שמבחינתו אין עוד סיבה לאיבה ביניהם. בהודעה רמז הורביץ שהוא לא מבקש טובה, אלא פשוט סבור שהסרט יעניין אותו. כעבור יומיים התקשרה ליאור, ובקול מתוק אמרה שהיא מבינה שהורביץ (לא "אבא") דיבר אתו, והיא כמובן זוכרת אותו היטב, ובעיקר זוכרת את הנאום הנהדר שנשא בכנס ההוא על החוף, היא היתה אז בת שבע, אבל דבריו הפעימו אותה כל כך.

כעבור שבוע, כשישב מול מסך המחשב - שוב חיפש נשים ילידות 1925 שלמדו בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים ועדיין לא מתו - הרים בהיסח דעת את שפופרת הטלפון והקשיב בפעם הרביעית להודעה של ליאור, ואף על פי שברור היה שהמחמאות שהרעיפה עליו נועדו לעודד אותו להיפגש אתה, הוא צלצל אליה, והשיחה היתה קצרה ומנומסת ומשפטיו נשמעו באוזניו מעושים, לפעמים לא קשורים כלל לשאלותיה. לבסוף הזמין אותה לביתו בעוד חודש. ליאור אמרה שהעניין דחוף למדי ושהיא תעריך את נכונותו להיפגש קודם, והוא השיב - והתאמץ להיזכר בפעם האחרונה שמישהו, מלבד ילדיו, ביקר בדירתו - שהוא עוד יותר יעריך את נכונותה להיפגש בעוד חודש.

היא לבשה שמלה כחולה מנוקדת בשחור, ששוליה נפלו סביב סנדלי עקב שחורים, פניה אופרו קלות והמייק אפ שמרחה על מצחה מעל לעיניה הירוקות לא הסתיר את הפצעונים שם. איזו ציפייה קרנה מבת הצחוק המאופקת, ששיוותה לפנים הצנומות מראה עגלגל וחביב. שערה הסתור התפתל בשובבות מדודה במורד הצוואר, ובין הקווצות השחורות נצצה שרשרת כסף דקה. הוא קידם את פניה בחיוך רחב שליטש כל הבוקר מול המראה - לפחות קיווה שהצליח להעלותו על פניו - והם לחצו ידיים. עורה הרך היה קריר מעט, אולי בגלל הצינה שבחוץ. מתי בפעם האחרונה לחץ ידיים עם מישהו? עלה בו איזה זיכרון מעורפל של יד מגוידת של שכן שתפסה את ידו כאשר זה הודיע שהם עוזבים את הבניין, אבל הוא לא מוכן להישבע שהדבר קרה.

הוא הושיב אותה על הספה האפורה שנערמו עליה כריות כחולות ואדומות והציע לה תה. היא סירבה וביקשה מים, קולה היה עמוק ושונה מן הקול המתקתק שזכר מהטלפון. כשניגש למטבח חלף משב חם בכל גופו והוא נתקף סחרחורת קלה. הוא השתהה מול המקרר, נהנה מהקרבה לאוויר הקר שמצנן את גופו, עד שהבין שאינו יכול להתעכב שם עוד, ובאי־רצון הסתובב וחזר לסלון והניח את כוס המים על השולחן השחור לפניה. לרגע עלה באפו ניחוח הווניל של קרם הגוף שלה ואולי של שערה, והוא נסוג לאחור והתיישב על כיסא שגובהו כגובה הספה. היא התרווחה על הספה ואמרה שאביה דורש בשלומו, והוא הודה לה ובשני משפטים הילל את הורביץ, ודווקא השימוש במחמאות מופרזות שנועד להלעיג על מישהו - סגנון שאפיין אותו ואת שותפיו בעבר - פוגג בו את המתח, כאילו ניגן כמה אקורדים מנעימה שהיטיב לנגן בעבר וגילה שהוא עדיין שולט בה. מארשת פניה השלווה, שהביעה עניין מועט בדבריו על אביה, התקשה להסיק משהו, ובכל זאת סבר שהיא מעודדת אותו לוותר על המחוות האלה.

"אז הבנתי שאת עושה סרט." הוא הרי היה ידוע כאדם ענייני, אז הנה.

"כן," היא השיבה, "אנחנו עושים סרט, זה יותר מדויק."

"עושה רושם שזה די מאפיין את הילדים של רוב ידידי לשעבר," הוא אמר.

"אתה מתכוון לסרטים או לאמנות בכלל?"

"לאמנות בכלל."

"חסרות סיבות להתעניין באמנות?" היא חייכה. ודאי ציפתה שהערתה תגרה אותו להסביר את הערתו הקודמת.

הוא שקל את הרעיון ולבסוף החליט להשתעשע קצת: "ברור. לא סתם פיקאסו אמר שאמנות היא השקר שדרכו רואים את האמת."

"אתה מאמין בזה?" היא שאלה.

"לא. ואת?"

"ברור שלא."

"יפה." שניהם חייכו. היא התמתחה קלות ולחצה על כתפה השמאלית באצבעות ידה הימנית.

הוא היה מופתע מהמהירות שבה חזרה אליו הנינוחות; ואולי זה הגיוני, הרי ישב באלפי פגישות בחייו, וככל שהדבר נוגע לו אפשר להשתעשע בחילופי דברים עקרים עוד שעתיים. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא סקר את הסלון והבין שנוכחותה משרה עליו חמימות ושאינו רוצה שתסתלק מכאן. בינתיים היא לא הבינה את זה, אבל בהדרגה היא תבין, ואז יהיה לה קל יותר להוליך את השיחה כרצונה.

"הסרט שאנחנו עובדים עליו הוא סוג של סקירה ביקורתית של הכלכלה הישראלית משנות השמונים ועד היום."

"נושא די רחב."

"בארצות הברית ובאירופה עושים הרבה סרטים על נושאים כלכליים. עשו סרטים על מקרים מסוימים, למשל אנרון או לימן ברדרס, ויש סרטים שעוסקים במשבר של 2008 ונותנים מבט היסטורי כמו Inside Job, ויש את הסרט החדש שבטוח שמעת עליו: ערפדים, זומבים והכסף האבוד שלנו." המבטא האמריקני שלה היה מרשים, גם אם לפרקים נשמע מלוטש מדי.

"למדת קולנוע?"

"כן."

"איפה?"

"בתל אביב, ואחר כך שנה אחת ב־NYU."

"NYU. נשמע יקר."

"לא כל כך."

"ובכלכלה, מאיפה ההבנה?"

"אתה יודע איך זה, לכל דבר יש מומחים," היא השיבה ביובש, "ואם נחזור לסרט: אנחנו מתרכזים בכמה צמתים מרכזיים, התוכנית לייצוב המשק של שנת 1985 שגובשה בשיתוף ממשל רייגן, הרפורמה בשנת 1991 שחשפה את הכלכלה הישראלית לסחורות ממזרח אירופה, דרום אמריקה ואסיה..."

"אם אני זוכר נכון, דרום מזרח אסיה," הוא אמר.

"דרום מזרח אסיה," היא חזרה אחריו בצייתנות מבודחת.

"ותרשי לי להניח שגם נושא ההפרטה יעלה בסרט הביקורתי."

"ברור, ההפרטות של שנות התשעים וצמצום המנגנון הממשלתי. וברור שנתעסק בעשור האחרון: עליית בעלי ההון הגדולים, ההשתלטות שלהם על כספי ציבור, קרנות פנסיה, וכל שיטת משכורות העתק למנהלים."

"נשמע מעניין, אבל אני לא יודע איך אוכל לעזור לך, אני לא בנקאי, הרי..."

"ברור," היא קטעה אותו, "אבל היתה לך נקודת מבט מעניינת על עניינים כלכליים, נכון?"

"כן. אבל לא ככלכלן, אלא כמעין איש ציבור או מומחה." הוא תהה כמה הורביץ סיפר לה על הדברים שעשו יחד בשנות התשעים.

"איך היית מגדיר את המומחיות שלך?"

"מומחה במעגלים נושקים, מומחה בהלכות העולם."

ממבטה שהוסט לעבר החלון הבין שהיא לא מתכוונת לבקש הבהרות. הוא כבר החליט שיש לה יכולת מרשימה לדעת באילו זנבות מתשובותיו כדאי לה לאחוז ומאילו עדיף להרפות.

"והיית קשור לקרנות גידור, גם בנקים..." עכשיו נזהרה במילותיה. פניה עדיין הופנו אל החלון, והוא בהה בלחייה השזופה עד שחש שאולי הגזים, ומיהר להתיק את מבטו.

"את לא צריכה להיות כל כך זהירה, אני יודע איזה תוצאות עולות בעמוד הראשון בגוגל כשכותבים גבריאל מנצור."

"בכל מקרה," היא נפנתה אליו ולגמה מהמים, השתהתה רגע, אולי כדי לחלץ אותם מהאווירה שהיא פירשה כמתוחה, "יהיה חלק בסרט שיעסוק בהשפעות של מגמות גלובליות על ישראל."

"מעניין מאוד," הוא אמר. עד עכשיו לא היה כאן שום דבר בלתי צפוי. "את ודאי מראיינת גם את אבא שלך?"

"זה לא יהיה הוגן."

"כלפיו?"

"כלפי הסרט."

"הגון?"

"הוגן."

"יש לי דעה מסוימת על כל העניין."

"אני שמה לב. אתה רוצה גם להביע אותה?"

"אני לא רוצה להיות לא מנומס."

"שזה לא ידאיג אותך," היא העיפה מבט במכשיר האייפון בנרתיק הלבן המשובץ במדבקות כוכבים זעירות, והוא חשד שהבינה שהוא רוצה שתישאר, ובעצם רומזת לו: דבר או שהפגישה תיגמר.

"בסדר, אני אומר את הדברים, הרי זאת הפריבילגיה במצבי, אני לא צריך לשקר יותר."

"התחלה די יומרנית." היא השתדלה לחייך.

"האמת היא שיש משהו בעמדה של אנשים כמוך שאני מתקשה לכבד. אני מדבר עכשיו באופן כללי, פשוט כי אותך אני לא מכיר, בפעם האחרונה שהתראינו היית ילדה."

"כן," היא השיבה. "בכנס ההוא על החוף, באיזו שנה זה היה?"

"1995," ברור היה לו שהיא יודעת את זה.

"אז קשה לך לכבד אנשים כמוני," היא אמרה, משועשעת קצת.

"את העמדה שלכם," הוא הנהן, "בעצם כולכם זכיתם לחיים מאוד נוחים בזכות האופן ששיחקנו את המשחק. או אם נדייק, האופן שאימצנו מנגנוני פעולה שהתאימו לרוח התקופה, ויש הטוענים שהרווחנו כי ייבאנו לישראל את רוח התקופה שממילא התקרבה אלינו, אלא שזו הגזמה. אבל בכם יש חוסר מודעות לפריבילגיות שזכיתם להן, אני לא מדבר עכשיו על העמדה הפוליטית, אני מתכוון לעמדה הנפשית, האינטלקטואלית ואולי המוסרית, אפילו שאני לא אוהב את המילה. הרי לא היית עושה סרטים דוקומנטריים אם לא היית יודעת שיש מי שיממן אותך אם העניינים לא יסתדרו, וקשה להאמין שהורביץ לא מימן את השנה שלך ב־NYU, ועכשיו הוא אולי מממן חלק מהסרט או את שכר הדירה או דברים אחרים. ויש גם את בתי הספר שלמדת בהם, החוגים, המורים הפרטיים, האנשים שהכרת מגיל צעיר, הארצות שהיית בהן, הנגישות לאנגלית מצוינת למשל, ובמקרה שלך גם למפיקים, לקרנות, לאינטלקטואלים, הרי להרבה אנשים יש רעיונות טובים, אבל את מבינה איזה צעדים יש לנקוט כדי להגשים את שלך. הנה אפילו עכשיו, בסרט ביקורתי על הכלכלה הישראלית את משתמשת ברשת הקשרים של אבא שלך כדי להגיע לאנשים מסוימים, למשל אני, וכל זה כדי לבקר את הפרשנות הישראלית לקפיטליזם הגלובלי, שבכל יום מחייך את נהנית מהפריבילגיות שהשיטה העניקה לך. אגב, כל זה עוד מובן לי. הדבר היחיד שאני מתקשה לכבד הוא ההכחשה של העמדה הזו."

היא הביטה בו בעניין, אפילו בסקרנות מסוימת כאילו היתה מעוניינת לשמוע עוד, ייתכן שחייכה בביטול, הוא עוד לא הכיר אותה מספיק כדי להכריע בעניין. הבעת פניה לא העידה על הפתעה או על עלבון. היה משהו בישיבתה השאננה, כשראשה נח על מסעד הספה, שבטבעיות וללא זדון התקלס בכובד הראש של דבריו. הוא השפיל רגע את מבטו ושם לב שהיא מתחה כלפי מעלה את אצבעות רגלה הימנית המשוחות בלכה ורדרדה. גם כשהרים את ראשו ראה את התנועה הקלה של אצבעותיה. "כל זה מעניין מאוד," אמרה לבסוף, "עכשיו אנחנו רק צריכים שתכוון את העדשה המפוכחת שלך לכיוונך."

 

"את הרי יודעת שזה לא יקרה."

"זה יקרה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור שלו."

"רק אם יש משהו שחשוב לו להדגיש בקשר לתפקיד שמילא. אני לא מקנמארה."

"ולך אין?"

"לא."

"אז יהיה לך."

"איך את יודעת?"

"כי אפילו עכשיו נתת כאן הרצאה קטנה. נראה לי שאתה מת לדבר." הנימה המתגרה שבה קבעה שאלה יהיו פני הדברים נשאה חן בעיניו. בעצם דרשה שיאמר עכשיו משהו שיעניין אותה, ולהפתעתו - החלקית, יש להודות - הוא רצה למלא אחר הדרישה הזאת.

"נראה לך שאני מת לגלם את תפקיד הנבל ששילם מחיר בזמן ששאר הנבלים צוחקים? או הנבל שלא מתחרט וחוגג את נבלותו? או הנבל שחזר בתשובה? או הנבל המהורהר, קצת כאן וקצת..."

"תבחר אחד."

"אולי פשוט אגלם את כל הנבלים האלה ביחד כדי שאת תוכלי להסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם?"

"אתה לא כזה ציני."

"הרי אין שום סיבה שאתן לך את הסיפור שלי. אם הוא שווה משהו, נאמר כסף, אז מדוע שלא אשתמש בו?"

"יכולים להיות לך מניעים אחרים."

"כמו למשל?"

"נאמר שאתה מחפש מחילה מהחברה." צליל מתכתי השתרבב לקולה, ברור היה שלא רצתה לנהל את הדיון הזה, אבל לא עמדה בפיתוי. ורק לפני דקות אחדות החמיא לה בלבו שהיא יודעת בדיוק באילו זנבות מתשובותיו לאחוז ובאילו לא. הגזים כמובן. "אני יודעת שאתה יושב כאן ובאמת מאמין שאתה לא צריך את זה, אבל ברור שזה יותר מורכב."

"יש בזה משהו," הוא אמר, "בעצם בחשבון אחרון, המחילה שאת יכולה לספק לי יכולה להיות שווה כסף, אולי אחזור לקבל הצעות עבודה."

"אבל אולי נדבר על זה אחרת," היא ביקשה ומבט של קוצר רוח הבליח בעיניה, "אתה הרי לא באמת כל כך ציני."

"אני לא?" קולו הצטרד. הוא קיבל אותה כאן בביתו בהנחה שמעשיו מעוררים בה סלידה, אבל עכשיו, כשנראה שהיא סולדת מהאיש שלפניה - לא מהדמות מגוגל, מהעיתונים, מהסיפורים של הורביץ - חש פתאום רפיון של עלבון בגופו וברכיו כאבו. הוא מתח את רגליו, אך הכאב התחדד. תמיד הילל את הרגעים שבהם ראה אותו העולם בעיניו שלו, אבל רבים יותר הרגעים שהוא סופג לתוכו את מבטו של העולם, וכרגע ליאור היא הנציגה שלו. בדיוק מהסיבה הזו לא רצה לראות אנשים - אז מדוע התפתה להיפגש אתה?

"לא, אני זוכרת את הנאום שלך, היתה בו הרבה כנות."

"זה היה ב־95', הרבה מאוד זמן עבר מאז. היום אני רואה דברים אחרת."

"באיזה אופן?" היא הוציאה מתיק העור השחור שלה קופסת סיגריות ושאלה אותו בעיניה אם אפשר לעשן, והוא הנהן.

"היום אני כבר לא מאמין לשום דבר שאמרנו ועשינו אז. אני יכול להבין שאז לא ראינו את התמונה כי היינו קרובים מדי, ואולי אנשים, כמו אבא שלך, עדיין לא רואים אותה, אבל היום אין לי אשליות לגבי הדברים שעשינו."

"איך זה שאתה מדבר כל הזמן ברבים?" היא פלטה ענן עשן קטן לאוויר, "אתה לא מתכוון לדברים שאתה עשית?"

"שום דבר שעשיתי לא היה יוצא דופן, הכול נבע מאותו היגיון."

"זה הסיפור שאתה מספר לעצמך?" ענן עשן אפרפר עמד באוויר בדיוק בגובה פניהם, לרגע נראָה ששניהם מתלבטים מי יהיה הראשון שיפזרו בנפנוף.

"פחות או יותר. אני בספק אם את יודעת מספיק כדי לספר סיפור אחר."

"אתה השעיר לעזאזל? הנה, אתה רואה, יש לך משהו לומר בקשר לתפקיד שלך."

"הרעיון מעניין אותי. הוא עניין אותי עוד בטלפון כששיערתי, פחות או יותר, על איזה סרט אנחנו מדברים," העשן הפריע לו לראות את פניה, "אבל אני מעדיף לשמור על זכותי לא להיות פתטי לגמרי."

"זה לא פתטי לומר את האמת."

"הזמנים משתנים, אני כבר לא כזה מעניין, שמעתי שכמה צעירים באנגליה הכריזו על שביתה עולמית."

"ב־11.11."

"אז בנדיבותם הם השאירו לקפיטליזם עוד כמה חודשים לנשום. ותרשי לי להניח שהרעיון מלהיב מאוד אותך ואת חברייך..."

"נכון, ממש עכשיו אנחנו מקימים את הסניף הישראלי."

"כמה מפתיע."

"כשדיברת על מקנמארה," היא התעלמה מהלעג בקולו, "אני מניחה שהתכוונת לסרט של ארול מוריס."

"כן. התכוונתי לסוג כזה של חשבון נפש, אסתטיקה של מבט ביקורתי על הקריירה."

"מתי ראית את הסרט?"

"לא מזמן, בשנים האחרונות היה לי המון זמן פנוי." הוא נכנע ופיזר בידו את ענן העשן, מבטה עקב אחר התנועה שלו. הוא לא ראה הבעת ניצחון על פניה, אבל חש שהיא חוגגת ניצחון קטן. ואולי משום שמיעט לפגוש אנשים, דמיונו מפליג בהשערות על כל ניע, על כל ארשת חולפת.

"זה סרט טוב בעיניך?" היא ניערה אפר שנפל על שמלתה.

"הוא קצת פחות שקרן מקיסינג'ר, אבל עדיין לא האמנתי לאף מילה שלו. הוא פיזר דיבורים מפוכחים של זקנים. אנשים אוהבים את זה."

"תקשיב," היא רכנה לפנים, עיניה הירוקות־אפורות התרחבו וחיוך מלא חיים התפשט על פניה, התנערה מהאיפוק שריסן את תגובותיה - אולי בהשראת הורביץ, שמן הסתם אמר לה שגבריאל מנצור מעריך התנהגות שקולה - "את הסרט הזה אני אעשה אתך או בלעדיך, אבל עכשיו יש לי פתאום רעיון אחר: משהו בסגנון הסרט על מקנמארה. אתה יושב מול מצלמה ומדבר, אולי נשלב קצת אנימציה וקטעים מהחדשות, וזהו: אתה והמצלמה."

"סרט שלם עלי? אני אדם די קטן."

"הסיפור שלך לא היה קטן בכלל, ושנינו יודעים את זה. נכון שעבר די הרבה זמן, אבל עדיין יהיה קל למצוא מפיק שיתעניין בסרט כזה. בדקתי את זה: אף פעם לא דיברת בהרחבה על הדברים שקרו."

הוא שתק. לא רצה לאכזב אותה, ובעיקר חשש שכבר עכשיו יוחלט שהיא לא תבוא שוב.

"תחשוב על זה," היא אמרה, "יש לך הרבה זמן פנוי, לא?"

"בהחלט," הוא הסכים אתה ושניהם קמו יחד, "המון זמן פנוי."

לאחר שנפרדו הוא התיישב על כיסאו והביט אל המקום שישבה בו. הדבר שהעציב אותו בכל העניין היה מודעותה, החלקית כמובן, לזה שמדובר אחרי הכול במעין דימוי של חוויית הנעורים הקוצפים, השואפים לשנות את העולם. לכאורה נפגשו כאן הבחורה הצעירה חדורת האמונה והאדם המפוכח שראה דברים בחייו, אבל האמת היא ששניהם מפוכחים. היא דקלמה את השורות של אותה הוויית נעורים מרדנית במערב שכל כך צרובות בתודעתה, אך במעמקי ההתלהבות שהפגינה רבצה מודעות ארסית, מעט מבוישת - שהיא משרתת דימוי גדול שחולש על תודעתה, שאין לה בררה אלא להתמסר לו ולקוות שיעיף אותה באוויר. אבל את לא עפה באוויר, את לא מאמינה באמת שהעולם ישתנה וכבר אין אוטופיה באופק. את צווחת ססמאות כשאת יודעת שזה התפקיד שהנעורים מועידים לך ובתמורה תקבלי מהעולם הליברלי הכרה בעובדה שנעורייך נוצלו כראוי, כמו מסמך המעיד שמילאת את חובתך לצבא. את מסתערת על הנעורים הפוליטיים בהתלהבות, אבל זו לא התלהבות סוחפת, כי כולם יודעים שבעוד עשר שנים הם יהיו במקום אחר ומישהו אחר ידקלם ססמאות במקומם, ואחר כך הוא ישתלב בעולם שביקש להחריב ואחר יעמוד במקומו. בכל רגע נתון משרת מישהו את הדימוי הזה בכישרון כזה או אחר, מצייד את הזיכרון שלו כדי שיהיו לו רגעים להתרפק עליהם.

 

* * *

 

בלילה חלם שהוא ורות אסירים ביריד. שניהם ידעו שהוא ביצע פשע ושנגזר עליו להילחם בזירה בחיות טרף ועדיין הם פסעו להם בעצלתיים בין האוהלים הענקיים וצלפו בבובות ברובה וצפו בלוליינים מקפצים בין חבלים גבוה מעל פני האדמה. בלילה הם רצו בין האוהלים, חתכו גדר בסכין יפנית, טיפסו על חומה, והנה הם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים וקהל גדול מתקבץ ברחבה השטופה שמש, והוא חש בזרועותיו את החום המלטף של האבנים הלבנות מזיכרונות קודמים, הרי היו משתרעים שם להשתזף בתום יום הלימודים בגימנסיה. רות כרכה את זרועותיה סביבו, אך פתאום שמו לב שכמה ילדים לבושים בחליפות מרופטות בוהים בהם במבט משונה. לרגע נדמה היה לו שראה את יואל ביניהם. והוא לחש לרות: "זה הם, גם יואל שם," ועווית האימה שאחזה בפניה צרבה בבשרו. אחר כך זיק תקווה ריצד בעיניה השחורות, והוא עצם את עיניו בחוזקה. אחד הילדים רמז להם בידו והם ידעו בוודאות שאלה שליחי היריד. שוב ושוב שאל את רות אם גם היא ראתה את יואל והיא לא השיבה. שוב לילה, והם רצו ברחובות עיר שלא הכירו, התיישבו מתנשפים בבית קפה הומה אדם, וקיוו שהאנשים יחצצו ביניהם ובין שליחי היריד, אך כשהעיפו מבט בשולחן הסמוך, ראו שם את יואל ועוד שני ילדים. "קודם נאכל עוגות, גם הבן שלכם אוהב עוגות טובות," אמר אחד הילדים, ויואל הנהן ודחף לפיו מזלג גדוש בנתח עוגת שוקולד, "ואחר כך נחזור."

הם היו במסדרון צר, רות פסעה לצדו ופסיעותיהם קטנות ככל האפשר, נעל ימין צמודה לנעל שמאל, והיא אמרה בהשלמה: "אז אין יותר שום דבר לעשות." כתפיה שחו והייאוש בעיניה היה כה גדול עד שגורלו שלו כבר לא העסיק אותו, הוא רק רצה לעקור מתוכה את העצב ולהעלים כליל את האבל שיהלום בה אחרי מותו. גופו המה אהבה ורוך כלפיה, וכה ברור היה לו שאילו רק עזבו אותם לנפשם הם היו מתרווחים להם בקצה העולם, רחוק מכולם, ודבר לא היה גורע עוד מאושרם.

 

* * *

 

האם אפשר לומר שאביו המציא מקצוע?

הסיפורים על הקריירה של אלברט מנסור - שסופרו לגבריאל  על ידי אביו או אמו או החברים מבית הקפה של סעדיה, בנימה משועשעת המכירה בגוזמאותיהם - מתחילים באמצע שנות השלושים; אז ביקש להתקבל לריאיון בביתו של הנציב הבריטי העליון כדי להתלונן על סירובו להעניק סרטיפיקטים למאה ילדים מגרמניה, ושיגר באותו עניין מכתבים לדוקטור ויצמן, לבן גוריון ולשרת. לפני חבריו בבית הקפה של סעדיה התפאר שבן גוריון ושרת הזמינו אותו לפגישה - שמועות על עסקאותיו החובקות עולם ודאי הגיעו לאוזניהם - והתחננו שיתרום כסף למען העלייה. "תגישו לי תוכנית מעשית, ולא עוד שתדלנות ומורך לב," גער בהם והציע לרכוש עבור הילדים ספינה בגרמניה. הוא לא הכיר אף אחד בגרמניה וגם כסף לקנות ציור של ספינה לא היה לו, וכששאלו אותו חבריו לבית הקפה איך יקנה ספינה, השיב אלברט בנחת שהוא הגה תוכנית. תוכניות תמיד היו לו: הוא הגה תוכנית להקמת ערי קיבוץ ליישוב העולים, והגה תוכנית למסעדה שתיקרא "העולם" ומדי חודש תגיש מטעמים ממטבחה של אחת מארצות העולם, והגה תוכנית להקים את בית הזיכרון היהודי, "אבל לא תהיה זו עוד לשכת קבורה של עצמים בלויים מזוֹקן," כתב לחבריו מבית הקפה של סעדיה, "אלא בית ברוח ההוגה הגדול ניקולאי פיוֹדוֹרוֹב, שבין שלוש קומותיו ייוולדו מחדש חיי היהודים המתים על כל גילוייהם ובקומת הכניסה תהיה חנות מזכרות."

בבית הקפה של סעדיה ברחוב יפו הועלו היוזמות הגדולות. שם היו מנסחים מכתבים, משייפים רעיונות, עולבים בכולם, ממנהיגי היישוב וסופריו ועד אחרון הבטלנים בירושלים, אך את האורחים מקבלים בשבחים מופרזים, מתארים אותם כמו שהם רצו להיות. כל הרעיונות של בית הקפה נכשלו מאותן סיבות: כסף והתעלמות של מנהיגי היישוב. בינתיים חבריו של אלברט הסתדרו יפה: האחד קנה בניינים בירושלים, אחרת היתה מורה נערצת לבלט, השלישי קיבל משכורות מהסוכנות היהודית, ולמעשה אלברט היה האחרון שהאמין בתוכניות הגדולות של בית הקפה והתפרנס בדוחק מהלוואות של חברים ומשירותי ייעוץ לאנשים שזה מקרוב באו לירושלים.

 

השלב השני בקריירה של אלברט מנסור החל אחרי נישואיו בשנת 1952 ליונה סיטון. אביה של יונה, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בירושלים קרוב למאה שנה, לא ראה באלברט מנסור חתן ראוי. אלברט נולד באלכסנדרייה למשפחת סוחרי בדים. בנערותו מתה אמו, ואביו, אדם מלומד שמתרגם לערבית את משוררי התנועה הרומנטית, נשאר שם. אלברט נהג להתהדר בחליפות דקות ואווריריות בצבע קרם, פטפט בארבע שפות - ערבית, עברית, צרפתית ואנגלית - והתגאה במיני יוזמות שבקרוב יבשילו. אביה של יונה אמנם ראה אותו מלווה את אדון אבן שושן לטיולי הבוקר שלו, והרשימו אותו גם סיפוריו על ג'יימס ג'ויס, שלדבריו נהג לפטפט אתו במסעדת מישוֹ בפריז, אבל בעיקרו של דבר ראה בו גנדרן קל דעת שמעביר את ימיו ולילותיו בשכרות ובפטפוטים, וחמור מכול, חומד נשים של אחרים: פרשיות אהבים עם אשתו של קצין בריטי ואשתו של פקיד במועצת הפועלים עוררו מורת רוח בירושלים. אביה של יונה לא היה מוכן לשמוע על חתונה עם אדם כזה, עד שהכריע היריון את הכף. כמתנת חתונה קיבלה יונה מאביה תכשיטי זהב ויהלומים; את החנויות והדירות והבניינים ירשו הבנים, כזה היה הנוהג. ובכל זאת, לראשונה בחייו היה בידי אלברט הון להגשים כמה מרעיונותיו. אדמה נרכשה בחלקה המערבי של אבו תור כדי להקים עליה מוזאון להחייאת מלחמות ישראל, שבמכתב לפנחס ספיר תיארו אלברט כ"מוזאון שיפיח חיים בכל גיבורי מלחמות ישראל, מיהושע בן נון ועד אחרון החיילים במלחמת השחרור." רק על חיטוי החול שעליו יוצבו החילות הוא שילם הון עתק. והיו עוד רעיונות ויוזמות, כולם נכשלו, אבל האדמה באבו תור, שם נצברו בתחילת שנות השישים טונות של חול מחוטא, תימכר בשנת 1982, אחרי קרבות משפטיים מתישים, ב־150,000 דולר.

השלב האחרון החל בשנות השישים המוקדמות, כאשר לא נשארה ליונה ולאלברט ולשני ילדיהם פרוטה. אמונו של אלברט בכישרונו התערער, ויותר מכול התקשה לשאת את הרעיון שיוריש לילדיו עתיד שכולו עוני ומחסור. אין להפריז בעוצמת השינוי: הוא לא תכנן לקום בבוקר ולזפת כבישים בסולל בונה, אלא הבין שהוא זקוק לרעיון מוצלח שלא דורש שום השקעה.

לטענתו, החליט להמציא מקצוע. את עקרונות המקצוע החדש ודיווחים על המקרים הראשונים שעסק בהם רשם אלברט ביומן, ומסיבה טובה: לדעתו, אדם שהמציא מקצוע חדש מחויב לתעד את שלביו הראשונים למען העתיד. המשפט הראשון ביומן מגדיר את נחיצות המקצוע: "שכיב מרע אינו זקוק לרופא ולא לנהי של קרובים, וגם לא לרבנים ושאר מבקשי נפשו וכספו - הוא זקוק לעורך," ומוסיף: "גלוי הדבר שמוקירי הגוססים מבקשים נואשות משמעות כבירה הצפונה בפטפוטיהם, אמת גדולה, ולכל הפחות מסקנה שתועיל למי שנשארו למלא את מטלות החיים. ימים שלמים הם יושבים לצד מיטתם ומן המיטה אין הם משים, ומקבלים כל דיבור ודיבור כאמת לאמתה. וכשמשתתק הגוסס, אולי נרדם, ימצאו משמעות מפליגה גם בשתיקתו, אך בסופו של דבר ימצאו שחכמים מתים בחוכמתם וכסילים בכסילותם ואין חדש תחת השמש."

אחר כך, בכותרת "תכלית" ובפסקה שאפשר לראות בה את היפוכה של הקודמת, מופיע לראשונה המונח "מתעד ועורך שכיב מרע": "שכיב מרע מדבר ומלהג, מתוודה ומשקר, הבלים ודברי חוכמה מעורבין יחד, וקרוביו תמיד יציקו לו בשאלות על הזוטות המעסיקות אותם. וכאן נדרש מתעד ועורך שבינו ובין הגוסס אין דבר וחצי דבר, שידיעותיו רחבות, ויפריד עיקר מטפל, וישאל שאלות אמת. שהרי אותו שכיב מרע האמין בדברים (לפעמים הוא עצמו לא ידע להגדירם), והשקיף על העולם, ומדוע תעבור השקפת עולמו מן העולם אתו יחד?"

אלברט לא פירט ביומן איך נפלה לידיו עבודתו הראשונה. היו שמועות שבימי המצוקה עבר בין חדרי גוססים בבתי החולים והציע להם ולקרוביהם את שירותיו, ופעם לאחר שהודיע לאישה שעברה ניתוח קל שהיא שכיב מרע ואין לה עכשיו אלא לשכור את שירותיו, הכו אותו קרוביה מכות נמרצות והרופאים אשפזו אותו בחדר שלידה. אך לבסוף נמצאה הלקוחה הראשונה; אולי שכרה את אלברט מנסור כי הכירה אותו, היו שטענו שבכלל היו נאהבים, ואולי שמעה על אביו שתרגם שירה מצרפתית ואנגלית לערבית.

על עובדה אחת אין מחלוקת: הלקוחה הראשונה של אלברט היתה אישה שכונתה ביומנו ר' וגססה מסרטן ריאות בבית החולים הדסה בירושלים. "משונים היו מעשיה של האישה," כתב אלברט, "נתגלגל הדבר שבאשמורת שלישית נתנה את תכשיטי הזהב היקרים לחאסן, המטפלת הערבייה שסעדה אותה בבית החולים. נשתוממו אוהביה ולא הבינו שר' בחנה את תולדות חייה, ופעמים הצטערה על עניינים שברומו של עולם ופעמים העיק עליה מצפונה בגלל מראות שראתה ברחובות ילדותה, למשל גירוש משפחתה של חאסן מהבית ברחוב עזה..."

בטון מופתע מעט כותב אלברט שבשבוע האחרון לחייה עסקה ר' רק בעניין אחד: "ביקשה שאחד מחבריו של בעלה זצ"ל, אדם ערל לב ועשיר כקורח, יעשה חסד עם בנה שמתגורר בניו יורק וישיג לו גרין קארד. כל השבוע ביקשה שיבוא העשיר אל מיטתה להשביעו בעניין." כאן מוסיף אלברט הרהור משלו: "הגוועים נוטים להיאחז באשליה שהחיים ינהגו חרדת קודש בשבועה שנשבעו לשכיב מרע. מובן שאין להם בררה אלא להאמין בזה. ואולם גם אם נתכוון הנשבע לדבוק בשבועתו, הזמן חולף וזכר המת מתעמעם. הגוועים אינם יודעים לאמוד את הזמן שאחרי מותם, ומתפתים להאמין כי מותם הוא אירוע שאין לו סוף."

לבסוף מודיע אלברט שנקבע ביקור לאיש העשיר, כל כך התאחר האיש להגיע עד שקרוביה של ר' שיערו שהוא מייחל שתמות לפני ביקורו. "לבסוף בא אותו גַברָא רַבָּא לבית החולים ור' השביעה אותו שיעזור לבנה. ללא גרין קארד, הלינה, לא יעסיקו אותו, והוא, כיצד יעסיק אחרים? האיש העשיר טען שר' היקרה אינה מדייקת בדבריה: אם יעסיק עובדים, יקבל בנה גרין קארד, ואם כאלה הם פני הדברים, עזרתו אינה נחוצה. ואולם ר', שכבר תשש כוחה, לא זכרה כמה עובדים מעסיק בנה, והשניים דנו בפרטי הפרטים עד שנזכרו שבעולם הזה לא ייפגשו עוד. ר' השביעה אפוא שוב את האיש העשיר שיעזור לבנה, והלה נשבע, אף כי נשמע מפקפק עוד יותר. העשיר העלה זיכרונות מימיהם בעיר הגדולה, ובסערת נפש סיפר על האליפות של הניו יורק ג'אינטס בשנת 1951 שהיתה 'מצמרות חייו, אושר מופלא', ונזכרו בצהריים שטופי שמש והם מטיילים ברחובות ניו יורק ועוברים מהאור אל הצל, שני זוגות שלא מכבר נישאו והאופק הנפרש לעיניהם בין גורדי השחקים מרחיב את הלב, ונדמה שהעולם יטה להם חסד. אחרי ככלות הכול, הסכימו ר' והאיש העשיר, אלה היו ימים טובים..."

 

* * *

 

בעצם אפשר לומר שמקצועו נולד מתוך המקצוע של אביו. יום אחד, אוקטובר 1984, קיבל אביו הזמנה להגיע לניו יורק. הזמנות כאלה היו עניין שבשגרה. הוא עבד בתחום למעלה מעשרים שנה, טיפח קהל לקוחות קטן של יהודים עשירים והעדיף לעבוד בארצות הברית ובאירופה, שכן לא רצה שבירושלים ירכלו על מעשיו וענייניו. בילדותו שמע גבריאל את אמו ואת אחיו הגדול מלגלגים על החשאיות של אביו: הרי מחוץ לבית הוא ביוגרף או רשמן זיכרונות ורק כאן הוא נהפך פתאום למתעד ועורך שכיב מרע ומרשים את גבריאל הקטן בסיפורי גוזמאות. בילדותו העדיף גבריאל להאמין לגרסת אביו, שהתעלם מהערותיהם של אשתו ובנו הבכור ובהדרגה גיבש חוקים למקצוע שלו: הוא נהג לעבוד עם שני לקוחות בשנה, במקרים נדירים נטל לידיו עוד, כי "לעתים איתרע מזלך ושלושה מלקוחותיך מתים באותה שנה." כדי לשכור את שירותיו של אביו היה על הלקוח לעמוד בשלושה תנאים: להיות יהודי, לקבל המלצה מאדם שנמנה עם חוג הלקוחות, לשלם 50,000 דולר. למרבה ההפתעה, האיש שהזמין אותו לניו יורק הציג המלצה מבנהּ של אותה אישה שאביו כינה ביומניו ר' - הלקוחה הראשונה שלו - שעדיין התגורר בניו יורק.

בשנת 1982, מיד אחרי שקיבלו את הכסף ממכירת האדמה באבו תור, הם עברו מן הדירה ברחוב השחר בבית הכרם לבית פרטי ברחוב סעדיה גאון. בינואר 1984 מתה אמו, באמצע אותה שנה הוא השתחרר מהצבא, ומשתי הסיבות האלו החליט אביו לצרף אותו לנסיעה. בניו יורק הם התארחו באגף נפרד בפנטהאוז של משפחת ברוקמן בשדרה החמישית. הסלון רחב הידיים הפתיע את גבריאל הצעיר לא רק בממדיו אלא גם במראהו, ששולבו בו סגנונות שונים: ציור מקורי של ג'קסון פולוק; תצלום של נורמן מיילר, שידיו הנתונות בכפפות אגרוף מונפות אל שק אגרוף שמחזיק ברוקמן האב; חנוכיית כסף מעוטרת בתבליט של שני אריות; ספריית עץ גדולה, שאור זהוב ורך נח עליה בכל שעות היום והלילה ומדפיה חולקו לפי שפות: אנגלית, רוסית, פולנית, עברית ויידיש. בסלון המצועצע בלטה כרזה קרועה בשחור לבן שבמרכזה שני גברים בחליפות שחורות ובמגבעות, לאחד שפם שחור עבה ועיניים שנראו כחולות ולאחר פנים חלקות ורעננות, ומעליהם נכתב: Save Sacco and Vanzetti!. השאלה הראשונה ששאל את מייקל ברוקמן היתה מי האנשים האלה. מייקל חייך בשביעות רצון וסיפר שאביו ג'ונתן התעניין מאוד בשני האנרכיסטים הצעירים שהיגרו לארצות הברית מאיטליה ובתחילת שנות העשרים הואשמו בשוד והוצאו להורג. ברוקמן האב סבר שזו בושה שהיהודים בארצות הברית לא תמכו בשני הצעירים האומללים, ובשנות השבעים אף שילם לתסריטאי כדי שיגולל את פרשת משפט השקר שנערך להם. הוא חלם שרוברט דה נירו יגלם את סאקו, אבל שום דבר לא יצא מזה.

ג'ונתן ברוקמן חזר באותו שבוע מבית החולים, אחרי שנתבשר כי הסרטן התפשט בכל גופו ונשארו לו שבועות ספורים לחיות. אלברט פגש אותו באותו יום, וכשחזר מהפגישה סיפר לגבריאל בהתלהבות שהוא מיד זיהה את פניו: ג'ונתן ברוקמן היה האיש העשיר שביקר את ר' בבית החולים, ואליו היא התחננה שיעזור לבנה לקבל גרין קארד. והוא עזר לו? שאל גבריאל. הוא לא עזר לו בשום דבר, השיב אביו, אבל זה לא לב העניין: מתברר שברוקמן קרא את הדין וחשבון שהגיש אלברט על ר' והתרשם עמוקות, הוא אמר שתיאר את דמותה והשקפותיה "ללא חנופה, אך ברוחב לב," ולא נעלב מהפסקה שתואר בה כאדם קטנוני ונטול שאר רוח. "יש אנשים שסבורים שאני כזה," אמר לאלברט ברוח טובה. מעבר לזה אלברט לא דיבר על הפגישות שלו עם ברוקמן האב, מן הסתם חשש שגבריאל יפטפט באוזני בני המשפחה.

הם שהו בבית הברוקמנים קרוב לחודש. אביו בילה את הימים בחדרו של ברוקמן האב, בערבים הם סעדו בחדר האורחים או במסעדות ברובע הסיני, ובימי שישי נערך קידוש שנכחו בו כארבעים איש. בקידוש הראשון הוא ישב לצדו של מייקל ברוקמן, שהיה בשנות השלושים לחייו, חביב למראה, ממוצע קומה, בעל כרס קטנה, לחייו מנוקדות בנמשים וכרבולת בצבע גזר על ראשו. את רוב השיחות בסעודות ליל שבת הוביל קול הבריטון של מייקל, ובמרכזן עמדו הבחירות לנשיאות של 1984. הברוקמנים, שתרמו למפלגה הדמוקרטית מאז ימי רוזוולט, לא האמינו שמונדייל יכול לנצח את רייגן, ומייקל הרבה לתאר מפגשים עם אנשי המפלגה הדמוקרטית, שדחקו בו לתרום עוד לקמפיין ולשדל את חבריו לעשות כמוהו, בעוד הוא סונט בהם שכל דולר שהוא נותן להם הוא דולר אבוד, "אבל נתרום, כדי שאחר כך לא תגידו שהפסדתם בגלל היהודים."

לא פעם התעמת אתו אלברט בארוחות הערב כי ליברלים מסוגו היו בדיוק הטיפוסים שבז להם, והוא דווקא הוקיר את ממשל רייגן ומאבקו "בקומוניזם ובבטלני האיגודים המקצועיים" והאיץ במייקל לקרוא באמת את פרידריך האייק. הוא גם אמר למייקל שהליברלים באמריקה לא מבינים את המזרח התיכון, ולפעמים כדי להרגיזו סיפר לו על אחת היוזמות שלו מימי בית הקפה של סעדיה, למשל התוכנית למלון נביאי ישראל שלרגע עוררה עניין בחוגי מפא"י. "הרי המפא"יניקים," הסביר אלברט למייקל, "מאמינים שהיום אין אלוהים בארץ ישראל, אבל הם מוכנים להישבע שהוא היה כאן פעם." ומדוע שלא תשקיע קצת מהונך הגדול למען רעיון כזה, שאל את מייקל בחיוך. לפעמים נקלעו לעימותים סוערים בעניינים יהודיים כמו למשל איך קרה שחשובי האנתרופולוגים - דורקהיים, לוי ברוהל, מרסל מוס, ספיר, בורס, לוֹוי - היו יהודים או באיזו מידה השפיע שבתאי צבי על ההיסטוריה היהודית.

הדיונים היהודיים שעממו את גבריאל.

מייקל הפיץ סביבו עליזות וצחוקו היה מידבק, אך בעיניו הבהירות הבליח מדי פעם מבט צונן שהשרה אי־שקט על סביבתו. בימים הראשונים עליצותו התמיהה את גבריאל, אך בחלוף הזמן הבין שמייקל קיבל בטבעיות את מותו הקרב של אביו: כאלה הם סדרי עולם - אבות מפנים מקום לבניהם - וההכרה הנוקשה בסדר הדברים, בהכרחיותו, ניחמה אותו.

בחלוף הימים איבד מייקל עניין באלברט והתרכז בגבריאל, ובשבוע האחרון שלהם בניו יורק כבר הזמין אותו להתלוות אליו לכל מקום. גבריאל ישב אתו בפגישות במשרדי קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס" והוצג שם בחיוך כמתלמד מישראל; הצטרף אליו לארוחות צהריים עסקיות, לרוב עם משקיעים של קרן הגידור, שרצו לוודא שגם השנה תגיע התשואה שלהם לסביבות 15%; צעד אתו בחזרה למשרד, וכשמייקל היה לועג ל"חמדנים" שפגשו הגיב בהיתממות כדי לגרות אותו להשחיז את עקיצותיו, עד שמייקל היה מזהיר אותו בחיבה: "תפסיק לעשות את זה ילד." הם חלפו מתחת לזוהר הכתום של עלי העצים, רוח קרה נשבה בפניהם, וגבריאל נמלא חדווה מסוקרנת ונטולת דאגות - כל יום חושף לפניו סוד חדש. בניו יורק התנקה מהרהורים טורדניים, ורק איזו שריקה חרישית אך עקבית שבה והזכירה לו שהימים הללו חולפים עוברים, ושחלק בנפשו כבר מהלך ברחוב עזה ומתאבל על ימי ניו יורק, שנתחים מהם נעלמים במחילות הזיכרון.

בשעות הערב הם בילו בארוחות רבות־משתתפים בחברת מנהלים בקרן הגידור, ברוקרים, עיתונאים, חברי קונגרס דמוקרטים, בנקאים, יזמים מעסקי הפיננסים או הנדל"ן ואנשי עסקים יהודים, שכמו מייקל היו חברי ארגון ה־UJAלמנהיגות צעירה. כעבור שבוע כבר היה ראשו של גבריאל סחרחר מרוב שמות ומקצועות וסיפורי החיים שנארזו תמיד בעטיפה צבעונית שובת לב, ובתוכה גם המאורעות הנוראים ביותר נראו כהתרחשויות חביבות שבצדן לקח מועיל. הוא למד להקשיב לאנשים האלה, לא להציג שאלות ישירות מדי, אלא להסתפק בהערות שיעידו על העניין שמצא בדברים ועל הלקחים שאפשר להפיק מהם, והגבול היה דק למדי. בארוחות כאלה הוא גילם את הבחור הצעיר מישראל שעדיין לא עשה כלום בחייו ולכן אינו יכול להטיל ספק בפרשנותם לאירועים, אבל גם אסור לו לשעמם אותם בהמהומי "מעניין מאוד". הוא הבין שהם מצפים שבשאלותיו תישמע התרסת נעורים, שהערותיו ידגישו את זרותו ואת השקפתו השונה, ועד מהרה סיגל לעצמו את הטון הנכון ולמד להציג שאלות שעוררו בנמעניהן תחושה שהוא "מגלה הבנה מרשימה ביחס לאיש צעיר". את היכולת הזו לא הצליח להפגין בדיונים רבי־משתתפים: לרוב היה משתתק בהם, כיוון שעדיין לא ידע לדבר במשפט אחד אל ארבעה אנשים. לא פעם ישבו בסלונים רחבי ידיים, ובין האורחים עבר מגש קטן מכסף ועליו שורות של אבקה לבנה. גבריאל הסניף אותה בחדווה, והגירוי שחש באפו נעשה נעים יותר משורה לשורה. לאחר כמה שורות נדמה היה כי העננים האפורים שאפפו את תודעתו ושעד עכשיו לא היה מודע לקיומם מתקפלים במהירות, ואור לבן ומסנוור זרח על מסקנותיו והצליל אותן, ואז החליט שהוא יכול להתמודד עם האנשים הללו ואפילו לעג להם בלבו, לכל ורדרדי העור המדברים בטון עצל שמזדחל ממעמקי בטנם, אך זו היתה תחושה חולפת, כעין הבהוב פנס בנפשו: רגע אחד ידע שיש בו די כישרון להיות כאן ביניהם ולהצטיין, ונדמה שרסיסי מחשבות בתודעתו מתגבשים לגבישי דעות מוצקים, אך בטרם הספיק לבחון אותם הם נמסו או נראו חסרי פשר.

בכל פעם שהמגש עם השורות הלבנות התרחק, הוא עקב אחריו במבט מתאבל. נדמה היה שכוח טמיר וזר מתעורר בתוכו, מחכה להתפוצץ בתודעתו בעוצמה של חלום בלהות.

 

בלילה שאחרי ההלוויה של ברוקמן האב - זה היה היום האחרון שלהם בניו יורק - הוביל אותו מייקל לחדר הביליארד. היה קר בחדר, שבמרכזו ניצב שולחן הביליארד הגדול ביותר שראה מימיו, והרוח התפיחה את הווילונות הלבנים סביבם. מייקל רכן וכיוון את המכה הראשונה בכדור הלבן, ובזמן שבחן בזווית העין את משולש הכדורים בצדו האחר של השולחן, אמר לו: "אבא שלך יודע הכול על המשפחה שלנו עכשיו, כל הסודות הקטנים. גם אתה תדע לפחות חלק מהם."

"אבא לא מספר לי כלום," מיהר גבריאל להתגונן, "הוא מאמין בהפרדה מוחלטת בין העבודה..."

"זה לא משנה," קטע אותו מייקל שהתגאה בתפיסתו המהירה. גבריאל שם לב שבקרב אנשי עסקים שפגש בניו יורק תפיסה מהירה היא התכונה המוערכת ביותר. אביו בז ל"מהירי התפיסה" ולעג לערך התכונה הזאת, שנראית לאנשים ראויה יותר מהשכלה, מהבנת מורכבותה של סוגיה והקשרים שבין תופעות. "וממילא השיחות שלהם יראו אור בספר, והבנתי שאביך יודע להפריד בין דברים שנאמרו לאוזניו בלבד ודברים שמיועדים לאוזני אחרים. אולי אתה לא יודע, אבל בחוגים מסוימים של אנשי עסקים נחשב אביך לאחד מסופרי הצללים היהודים הגדולים בדורו."

זו היתה הפעם הראשונה שגבריאל שמע מישהו מכנה את אביו "סופר צללים".

מייקל ניגש אל הבר, מזג קוניאק לשתי כוסיות והניח אחת על שולחן הזכוכית שלצד שולחן הביליארד. "אני לא רציתי להעסיק סופר צללים עצמאי מדי. 'איזה מין רעיון זה לכל הרוחות?' אמרתי לאבא. 'בסוף הוא יכתוב שהיית אדם שונה מזה שהכרנו, ואז נצטרך להשיג כותב אחר, והוא כבר לא יזכה להכיר אותך.' אבל אבא קרא דברים שאביך כתב, שהתפרסמו במעין ספרי זיכרונות, ביוגרפיות או הרהורים של המת, וגם דברים שנועדו רק לקרובי משפחה. הוא השתדל להשיג כמה שיותר דברים שאביך כתב, הוא אפילו קנה כמה ממשפחות שהסכימו למכור לו. הוא באמת העריך את העבודה שלו, ואמר שבדיוק בגלל עצמאותו הדוחות שלו מורכבים כל כך. אז עשיתי כרצונו, והשורה התחתונה היא שעכשיו כשאתם יודעים עלינו כל כך הרבה, אנחנו קצת כמו משפחה, ואני אדם שמאוד קשור למשפחה שלו, אתה מבין את זה?"

"כן, אני מבין לגמרי," השיב גבריאל בהכנעה. הטון קצר הרוח של השאלה האחרונה לא השאיר מקום לתשובה אחרת, ופתאום עלה על דעתו שהכרזתו כי אביו לא מספר לו דבר על עבודתו, הכרזה שנועדה לשכך את חששותיו, לא מצאה חן בעיני מייקל, שראה בסודות שאבות חולקים עם בניהם חלק מסדר הדברים הטבעי, ובעיניו הידע ולקחי החיים שאדם צובר בחייו ומוריש לבנו הם שווי ערך לנכסים ממשיים של כסף, מניות, נדל"ן ושליטה בחברות. סוף־סוף פילחה את גבריאל ההכרה שנאבק בה בימים האחרונים - הוא איננו מבין את האנשים הללו ואת הערכים שמכתיבים את מעשיהם.

מייקל לגם מהכוס שבידו. הוא השגיח ברפיון שאחז בגבריאל, ועכשיו קרנה מפניו שוב אותה חמימות שנמחתה לרגע בחילופי הדברים. "אגב, ידידי הצעיר," הוא אמר בקול רך, "אתה מתכוון להכות בכדור או לא?"

גבריאל התרכז בכדור. המכה היתה חזקה למדי ופיזרה את משולש הכדורים בכל רחבי השולחן, מכה לא רעה בכלל בשביל אחד שמעולם לא שיחק ביליארד בשולחן כל כך גדול. מייקל הניח את הכוס על שולחן הזכוכית, פסע אל הצד האחר של השולחן וכיוון את המקל למרכז הכדור הלבן. גבריאל לגם מהקוניאק ומיד התפשטה בגופו חמימות ושריריו התרפו. כדור סגול נפל לחור האמצעי.

ואילו ערכים מנחים את פעולותיו שלו? ואם לא ערכים, לפחות הרגלים שאפשר להיאחז בהם. תמיד חש שלמשפחות אחרות יש כעין אמנה, ברורה יותר או פחות, שמתווה מסגרת לחיי חבריה (ואפילו כשסוטים מרוחה היא עדיין קיימת כתמרור), ואילו להם לא היה אפילו חוק אחד, אפילו יום אחד בשנה שמעשיהם בו נגזרו ממסורת שמוכרת לכולם. עשורים שלמים חלפו ודבר לא נצבר.

"אתה לוגם עכשיו קוניאק, פראפין 1888, בקבוק ששווה 6,000 דולר בערך."

"אני מבין," מלמל גבריאל, התחושה החמימה הסתלקה מגופו ורוח קרה חדרה לעצמותיו. הוא עמד שם ובהה בנוזל המוזהב, ועד מהרה הבין שהוא נראה מטופש למדי. הוא לגם מהקוניאק והחזיק את הנוזל בגרונו כמה שניות, "באמת טוב."

"אל תהיה ילד, לא אמרתי לך את זה בשביל שתרגיש לא בנוח," פלט מייקל צחקוק, וברור היה שהתחרט על הנימה המתייהרת שציין בה את מחיר הבקבוק, "אתה יכול לשתות את כל הבקבוק הארור בלגימה." הוא מישש את הבד הירוק באצבעותיו. "קוניאק היה התחביב של אבא," הפטיר ורכן במהירות אל השולחן. הוא הכה בכדור בכוח. גבריאל עקב אחרי הכדורים המתגלגלים על הבד אך מבטו נתקל בשיירת נמלים שהתקדמה על מסגרת העץ המבריקה של השולחן. הנמלים הפיחו בו עליצות, כאילו חשפו את הפיגומים שחבויים מאחורי המעטה ההדור של החדר, ובעצם, גם הנמשים על פניו של מייקל, כשהאפירו עם רדת הערב, נראו כנמלים.

מייקל הזדקף, וכשעמד מול גבריאל וגופו מחוץ לאור הנופל על שולחן הביליארד, נראו כתפיו רחבות יותר וארשת חמורה עלתה על פניו, ולפחות זו הארשת שדמיין גבריאל. "העניין הוא שלמשפחת ברוקמן אין עסקים במדינת ישראל, שום דבר, והגיע הזמן שנקדם קצת את הכלכלה והחברה הישראלית." הם עמדו זה מול זה, אך קולו של מייקל הגיע לאוזני גבריאל מהצדדים. "אבא רצה לעשות את זה מזמן ולא הספיק, ואני נחוש בדעתי לקיים את צוואתו. אתה בחור צעיר מאוד גבריאל, אבל אני אוהב לתת הזדמנות לאנשים צעירים. בחנתי אותך בימים האחרונים, ואולי הבנת שמדובר בבחינה החשובה בחייך. בשנתיים שאני מנהל את קרן הגידור מיניתי אנשים צעירים לתפקידים בכירים מאוד. כולם פקפקו בהחלטותי, בארנס טען שאני פזיז ואפילו משוגע" - את המילה "משוגע" הוא אמר בעברית, וגבריאל הבין שמחובתו לחייך - "אבל אבא האמין בי."

דממה השתררה בחדר. גבריאל רצה לומר דבר־מה מנחם, אבל כל המשפטים שעלו על דעתו נשמעו מגושמים. גם אחרי הדיבורים המשפחתיים ששמע הוא התקשה לאמוד את מידת הקרבה ביניהם, שממילא היתה תלויה במצב רוחו של מייקל, שהשתנה ללא הרף באותו שבוע.

"עכשיו כולם קצת פחות מפקפקים," אמר מייקל בלעג, "והיום החלטתי, גבריאל, שאתה תהיה האיש של 'ברוקמן, סטנסטון ובארנס' בישראל. האיש שלנו לכל דבר ועניין."

 

* * *

 

בשנת 1980, כשגילו את מחלת הסרטן של אמו, הוא היה בשנה האחרונה של הגימנסיה, ואחרי שבילה קיץ בשיקגו בתוכנית חילופי נוער הוא גידל זקן ושער ארוך ופרוע, שמע להקות כמו שיקגו וקיס ועישן סיגריות ומריחואנה. אמו לא חיבבה את חזותו החדשה, אך להפתעתו לא מתחה עליו ביקורת. הקשרים ביניהם הורעו זמן רב לפני שנסע, ואחרי שובו משיקגו נראה שאיבדה בו עניין, כאילו החליטה שאין עוד טעם לטרוח לשקם קשר שימיו היפים רחוקים ורגעי החסד שבו מעטים. בניגוד לאחיו הגדול, הוא התרחק מאמו כבר מגיל צעיר, סירב לספר לה על חבריו ועל ענייניו, ולמעשה היא לא ידעה דבר על חייו מלבד התעודה שהציג לפניה פעמיים בשנה. הוא ראה את אחיו יושב בחדרה של אמם ימים שלמים - הוא על שרפרף ליד התנור, ואמו שוכבת במיטתה - ושניהם מתלחשים. אחיו לא נתן אמון באיש והניח שכולם זוממים נגדו. הוא לא יצא לָעולם בחפץ לב, בסקרנות, בתשוקה להתוודע לדברים שלא הכיר, ונדמה שתמיד השאיר חלק ממנו בחדרה של אמו; משם נראה העולם מקום אכזר שאנשים טופחים בו על שכמך בעודם מכישים אותך בעורפך, ולכן עליך להיות מוכן לקדם כל רעה בנסיגה מהירה אל החדר הזה, שמתענגים בו על החום שמפיץ תנור הגז ולא מופתעים משום אכזבה או בגידה.

באותו יום, 20 בפברואר 1980 בשעה ארבע אחר הצהריים כשחזר הביתה, היה מודע במעורפל לעובדה שאמו ממתינה לתוצאות בדיקה, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, תמיד ריחפה מעליהם חרב הבדיקה הגורלית שסוף־סוף תחשוף את טיב המחלה המקננת בגופה. מיד כשדחף את הדלת ראה אותה יושבת על הכורסה הקטנה ליד השולחן שמכשיר הטלפון מונח עליו. היא לבשה את החליפה החגיגית שלה: מכנסיים לבנים ומקטורן לבן עם צווארון תחרה וחגורה, ומתחתיו חולצה תפוחה מעט שבחזיתה רקומים עלי כותרת ורודים קטנים. ראשה היה מורכן והוא לא ראה את פניה, רק את תלתליה החומים, ובעודו לכוד ליד הדלת התחוור לו הסיפור כולו והוא בוש בתשוקה שגאתה בו להסתובב לאחור, לדלג במורד המדרגות, לצאת אל רחוב השחר, לרוץ במורד רחוב הגיא ולזנק אל חיק הוואדי, שמסך גשם אפור מתוח מעליו. ופתאום זיכרון דחף את תמונת הוואדי אל מחשכי התודעה: הוא בן שש או שבע, והם מטיילים יחד ברחוב יפו ומחליטים לגשת אל האופה לקנות עוגת קינמון לכבוד יום שישי. האופה, גבר צעיר כבן עשרים וחמש, בוחן את אמו, ומבטו החודר מפחיד את גבריאל הקטן והוא לופת את ידה בחוזקה. אמו מרגיעה אותו והם ניגשים אל הקופה והאופה מחייך אליו בידידות ונדמה שגם שיניו הצהובות שוחקות. "יש לך אמא סקסית," הוא אומר. הם יוצאים מהמאפייה ואמו מסדרת את כובעה הסגלגל שעוטר ברקמת פרחים מלאכותיים ונהרה מציפה את פניה, מעולם לא ראה אותה כה מאושרת. "יש לך אמא סקסית," היא חוזרת ואומרת בגאווה, עד שהם מגיעים לתחנת האוטובוס של קו 14 ליד הסניף המרכזי של מפלגת העבודה, "יש לך אמא סקסית."

הוא עמד צמוד לדלת: "את רוצה שאתקשר לאבא?"

היא לא ענתה.

"אני אשיג את הטלפון שלו בקלות," הוא התקרב אל הטלפון, באמת האמין שאביו נסע לבקר את אחד ממכריו בחיפה.

"לא, הוא יחזור עוד מעט, אולי במכונית כבר," לחשה אמו, וכשהרימה את ראשה נראו על מצחה קמטים של תימהון קל כאילו התעוררה משינה עמוקה, ונימים אדמומיים התפתלו בלובן עיניה.

"אני אתקשר למיכאלה!" הוא קרא.

"לא," סירבה אמו, "היא בעבודה עכשיו."

ברכיו כאבו והוא חש חולשה בכל גופו. השתיקה ביניהם מילאה אותו בהלה, והוא החליט שעליו למלא את הבית באנשים ומיד. "אז זהו, אני מצלצל לדליה," קבע, ואמו סירבה שוב, ולבסוף בייאושו הציע את מירה, שהתגוררה ברחוב החלוץ ושבעלה היה רופא בבית החולים הדסה הר הצופים. לרווחתו קיבלה אמו את ההצעה.

"אלווה אותך למיטה," הוא הציע, והיא הנהנה בראשה, והוא אחז בזרועותיה בעדינות ועזר לה לעמוד על רגליה, וכשעמדו שם קרובים נשם את הבושם המתקתק שלה וראה תלולית איפור כהה שנקרשה על לחָייה ואת הקמטים העמוקים סביב עיניה ואת ורידי ידיה, כאילו הופשטה בבת אחת מאותה חזות מטופחת שעטתה על עצמה כל בוקר לקראת יום העבודה במשרד, ופתאום הבין כמה חזק היא אוחזת בחזות הזאת וכמה קשה היא עובדת כדי לשמרה. הוא חיבק את מותניה בידו והוליך אותה אל המסדרון המוביל אל חדר השינה, וגופה היה קרוב אליו וראשה נשען רגע על כתפו, אבל כעבור צעדים אחדים כבר השתחררה מאחיזתו ואמרה שתגיע לחדר בכוחות עצמה. אולי בכל זאת יחד? הוא רצה להציע ולא העז, שתיקה של שנים היתה תלויה ביניהם והמילים הללו היו לקוחות משפה אחרת. הוא ריפה את אחיזתו, משב קר הרעיד את גופו וכאב שהיה עמום קודם התחדד בצלעותיו, ורגליו נשארו ממוסמרות לרצפה בין הסלון והמטבח, שני צעדים מהטלפון, כשבהה בדמותה המתרחקת במסדרון. גם אם לא אמרה את זה, גם אם עכשיו הם מתחרטים על חילופי הדברים הללו, שניהם ידעו מהו המשפט שחוצץ ביניהם: אמרתי לך שעוד תניח פרחים על הקבר שלי ותבקש מחילה.

הוא התיישב על הכורסה, שעוד אצרה את חום גופה של אמו, והניח את שתי ידיו על ריפוד העור. זמן־מה ישב שם בלא ניע עד שהתעשת והרים את שפופרת הטלפון וחייג את מספרה של מירה. לא היתה תשובה בביתה, והוא פלט קללה חרישית ובכף ידו מחה זיעה מצווארו, ורק אז שם לב שהוא עדיין לובש את מעילו ושרצועה אחת של תיק בית הספר תלויה על כתפו.

הערב כבר ירד ובבית החשוך שררה דממה, ועל הקירות ריצדו עיגולים כתמתמים שהטילו פנסי המכוניות העוברות. הוא קם וניגש לסלון, וכשהציץ מבעד לשמשה הגדולה אל הבניין שמולם, סונוור מאורותיו. משלוש הקומות נשלחו זרועות אור וחיבקו את הבניין, רטטו על החלונות שמעבר להם רחשה תנועה בלתי פוסקת: אנשים פוסעים לכאן ולשם, וטלוויזיה, ומוזיקה, וצעקות, והוא עמד זמן־מה מול כל הזוהר הזה שהתריס כנגד ביתם החשוך והריק. הוא לא העז להדליק את האור בסלון, באפלה עוד נשמרה איזו מידה של אי־ממשות לכל אשר אירע כאן בשעה האחרונה. הוא הסתובב וחצה את המסדרון בצעדים החלטיים ונעמד מול דלת חדרם של הוריו. בעדינות נקש על הדלת ושאל את אמו אם היא רוצה שיכין לה תה. אמו לא השיבה והוא הדף בעדינות את הדלת עד שראה את גופה הצנום מכורבל בצדה הימני של המיטה, השמיכות העבות סוככות עליה, ראשה נעלם ביניהן ורק תלתליה החומים נחים על הכרית. הוא ידע שהיא לא ישנה. "את רוצה שאדליק את התנור אמא?"

"לא," היא השיבה, והוא לא ידע אם באמת רצתה להישאר לבד והיה נחוש בדעתו שלא להשאירה שם. הוא כחכח בגרונו ושאל אם תוצאת הבדיקות היא סופית. "כן," השיבה. "מירה לא עונה," הוא אמר והציע שיצלצל לאחיו הגדול. "לא," ענתה והשתרבב לקולה צליל נחרץ - בעניין הזה כבר התחבטה וקיבלה החלטה: "בינתיים אני לא רוצה שידע."

"בסדר, אמא," הוא לאט ונסוג לאחור, מפר את שבועתו שלא להשאירה לבד. מוזר שדווקא בביתם שאפוף תמיד בשמות אנשים מארצות רחוקות שמתים בקצב קבוע, בבית שאמו דיברה בו על מותה המתקרב כעובדה מוגמרת, התקבלה מחלתה כגזרה משונה שבחדרי הלב עוד מאמינים שתופרך, ואין אפשרות אחרת.

הוא נשכב בבגדיו על הספה בסלון והתכרבל בשמיכת צמר. השעה היתה שבע בערב, ולרגע סקר את חבריו וידידותיו מבית הספר - לא היו הרבה, וממילא אין אף אחד שאליו הוא יכול לצלצל כעת. הוא לא רצה להדליק את הטלוויזיה כי חשש להעיר את אמו. הדבר היחיד שעלה על דעתו הוא להרדים את עצמו ולחמוק משטף המראות המציף את תודעתו, ובכולם הצטייר העתיד הקודר הצפוי לכל דרי הבית הזה. כעבור כמה שעות התעורר לדקות אחדות ושוב הצליח למסור את עצמו לידי השינה. הוא ישן בבגדיו על הספה בסלון כשחריקת הדלת העירה אותו. פיו היה יבש ושפתיו נדבקו זו לזו. הוא שמע את צעדיו של אביו ואחר כך ראה אותו נשען על דלת ההזזה של הסלון. אביו היה לבוש חליפה שחורה, ובידו השמאלית השתעשע בעניבתו האדומה: גלגל אותה סביב כף היד ובתנועה אחת שחרר אותה והיא השתלשלה מידו עד הרצפה, ושוב גלגל ושוב שחרר. אביו התקרב אל כיסא הנדנדה שליד החלון והתיישב עליו, גבו מופנה אל גבריאל. הוא הסיר את מגבעתו והניחה על השטיח ומתח את רגליו לפנים. אחר כך הוציא מכיס מקטורנו פתקים מקופלים, פרש אותם ובחן אותם בחושך. הסלון היה קר והבניין הנשקף מהחלון רחב הידיים - "החלון הצרפתי" כינה אותו אביו - נבלע באפלה. עכשיו, כשכבר היה ער, מחלתה של אמו ריחפה במרומי תודעתו וחלשה על המרחב כולו, וכל הרהור חולף ספג את צִלה. אביו קרע לגזרים כמה פתקים ותחב אותם לכיס המקטורן. הוא קם מכיסא הנדנדה וגבריאל הבין שבין אביו ובין הידיעה על מחלת הסרטן חוצצות עכשיו רק דקות אחדות. הוא הצמיד את לחיו אל הכר ועצם את עיניו, אך פתאום שמע את שריקת הקומקום מהמטבח, וכעבור רגע שב אביו אל הסלון נושא עמו כוס תה על צלוחית. הוא ניגש אל המזווה בסלון, ובעודו שורק איזו מנגינה הוציא משם בקבוק וודקה ומזג מתוכו לספל התה. אחר כך רחרח את התה, לגם לגימה ונאנק בהנאה, ושוב התיישב על כיסא הנדנדה.

גבריאל עצר את נשימתו, עד אותו רגע לא התכוון להסגיר את ערותו, הוא לא רצה לשקר לאביו אך גם לא חשב שתפקידו לבשר לו את הבשורה, ולא רק משום שחשש מתגובתו אלא גם מכיוון שזכותה של אמו לבשר זאת לבעלה במילים ובטון שתבחר, ואם תרצה למשל לומר: "הנה, כמו שטענתי כל השנים, אני חולה," ותתענג על צדקתה - האם הוא רשאי למנוע מאמו את העונג הזה? אך הבְּעתה שתקפה אותו היתה כה גדולה עד שחש שהוא חייב לחלוק אותה עם מישהו; הרי האיש מפורסם בכישרונו לבחון דברים מזווית מקורית. אביו לגם מהתה בדבקות וכשסיים הניח את הצלוחית על השטיח בין רגליו.

"חולה אמא שלך," התנגן קולו בסלון כשהזדקף.

"כן, חולה," השיב גבריאל.

"חולה אמא שלך," חזר אביו ואמר.

"היא חולה," אמר גבריאל, ועכשיו חשד שאביו מבושם קצת.

דממה השתררה בסלון, וגבריאל הביט בתנועות כיסא הנדנדה שנעשו מהירות יותר.

"איך שמעת?" שאל גבריאל.

"כבר כמה ימים אני יודע," המהם אביו.

"ולא סיפרת לה?"

"עוד עשו שם כמה בדיקות לוודא," התגרגר קולו של אביו, "וחוץ מזה, אין כל רע בדחיית בשורה רעה."

"אני מקווה שנהנית בחיפה," אמר גבריאל וקיווה שאביו לא יחמיץ את הבוז בקולו.

"אתה יודע, חיפה," השיב אביו בעליזות, "נותנים למפא"יניקים עיר: הם מתים, העיר מתה."

"אמא בחדר, אולי היא לא ישנה," גבריאל אמר.

"טוב, דיברנו מספיק," קבע אביו בתקיפות פתאומית, "מחר יש לימודים." הוא קם מכיסא הנדנדה, וגבריאל הטה אוזן אך לא שמע דבר. כנראה אביו חלץ את נעליו. גבריאל נרדם, וכשהתעורר שוב השעה היתה חמש בבוקר. בחוץ היה חשוך. עכשיו חש ערני לגמרי, הרי ישן לסירוגין מהשעה שבע בערב. הביט החוצה ומבטו נבלע בוואדי שבלילות היה לאיִן שחור, ולפעמים התכסה בכיפה סגולה־כהה שבדמיונם של הילדים תפחה לגבהים שאין להם שיעור ואפשר היה ללוש אותו לצורות אחרות - יער משופע בעצים תמירים מסיפורי אגדות אירופיים, בִּיצה ענקית שבמעמקיה קבורים כל אלה שהטביעה, אפילו אוקיינוס שמוביל לארצות רחוקות - שכן כל המסתורין שנעדר מחיי היום־יום של פרוור קטן המכיר רק שערוריות קרתניות נאצר בוואדי של שעות הלילה, כל הזיות הגבורה והחלומות על קברים וגופות, גיבורים ורוחות, כל אשר רחש וגעש בדמיון ונועד להמיר עוד ועוד ימים דומים מדי בעולמות אחרים הוביל תמיד אל הוואדי בלילות. לא היה דבר שהסעיר את הילדים יותר מאורות שריצדו שם ושלהבו את התקווה שמשהו חייב להתרחש שם בלילות. הוא נזכר איך כשהיה בן שמונה העיר את אביו לספר לו על האורות בוואדי, ואביו, בניגוד לכל האבות שסילקו את בניהם בחזרה לחדר השינה, מלמל מיד: "לבש מעיל, נצא לבדוק." עורו סמר ורעד אחז בכל גופו כשלבש את המעיל, והם יצאו אל הלילה הקר, טיפסו במעלה הערוץ, חיפשו את האורות, שלא נראו עוד, הסתבכו בשיחים קוצניים, החליקו על אדמה רטובה, הריחו גומי שרוף. אביו עישן סיגריה, וזה היה הלילה הגדול של ילדותו וגם מחווה של אביו שהספיקה לזמן רב. מעשים כאלה של אביו קוממו את אמו יותר מכול - הנטייה הזאת להופיע מדי פעם בבית ולקנות את לב הילדים במחווה אחת גדולה, שמערבלת את רצף האירועים עד שכולם מוכנים להישבע שהוא היה בבית כל הזמן.

הוא חצה את הסלון, וכשפנה אל ההול ראה את אביו שרוע על הכורסה שליד שולחן הטלפון, מקטורנו פרוש על פלג גופו העליון, ראשו שעון על הקיר שמאחוריו, עיניו עצומות, פיו פעור מעט והוא פולט נשיפות חרישיות. הוא חלף על פניו ובמטבח הכין קפה שחור, וחלף על פניו שוב כשחזר עם הקפה לסלון. גבריאל התיישב על כיסא הנדנדה ושתה מהקפה בלגימות קצרות, עד שהקפה היה קר והבוקר עלה.

 

* * *

 

"תפזר קצת כסף," הורה לו מייקל ברוקמן, "חפש מטרות נעלות." בשנת 1985 אמנם היה לו כסף לבזבז מטעם קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס", אבל למרבה הצער הוא לא הכיר אפילו אדם אחד שקשור לעניינים כאלה. למעשה, כשמנה את האנשים שאליהם יוכל לפנות, הבין שחוג החברים של הוריו מצומצם: כמה חברות של אמו, שניים מחבריו הוותיקים של אביו מבית הקפה של סעדיה שנשארו בחיים, ועוד כמה ידידים שנעלמו אחרי מותה של אמו. האדם היחיד שאולי אפשר להיעזר בו היה דוקטור ויינשטיין, בעלה של מירה חברתה של אמו, מנתח בבית החולים הדסה שהפליג ברחובות בית הכרם במכונית BMWשחורה מהדגם החדיש ביותר, אבל כשסיפר לוויינשטיין שהוא מייצג יהודים־אמריקנים שמעוניינים לתרום למטרות נעלות בישראל, הביט בו הדוקטור כסוף השער בתימהון. זה לא היה מפתיע במיוחד: איש מחוג חבריהם לא הבין בדיוק את טיב עבודתו של אביו. הם ידעו שהוא כותב דוחות עבור אנשים עשירים שמתגוררים מחוץ לישראל, אבל לא הבינו באילו נושאים ומכוח איזו מומחיות בדיוק, והיו שחשדו שמעורבים כאן כספים לא כשרים - הלבנת הון, עסקאות נשק (האפשרות הזאת צצה לאחר שאמו סיפרה לחברותיה שבעלה נסע לדרום אפריקה) - השד יודע באיזה עניינים הוא מעורב, אלברט מנסור. בקיצור, ויינשטיין לא רצה להתעסק בכסף המפוקפק של המנצורים ואמר שאם יש לו קצת דולרים שיתרום אותם לבית"ר, הוא ודאי אוהד את בית"ר, הנה מספר הטלפון של יושב ראש הקבוצה.

בשבועות הראשונים הוא ישב שעות לבדו במשרד קטן ששכר במתחם מגרש הרוסים בירושלים ולא עשה דבר. כל הזמן הציקה לו המחשבה שאין לו מושג איך להשתמש בכספים שהועמדו לרשותו, וכשמייקל ברוקמן יגלה זאת הוא יפטר אותו באותה קלות דעת ששכר אותו. העובדה שאינו מכיר בירושלים אפילו אדם אחד בעל מעמד נראתה מכשול בלתי עביר. למעשה רק בשובו מניו יורק, כשהחל לקרוא באמת עיתונים והתעניין בנעשה בעיר, הבין שהוריו היו כצללים בלתי נראים בירושלים, ושבכל השנים שהם חיו בדירה נאה בבית הכרם ואחר כך בבית ברחוב סעדיה גאון והתעטפו באשליה שהם במרכז העיר - לאמתו של דבר חיו בשוליים הנידחים של ירושלים ופשוט לא ידעו את זה. הם לא היו מעורבים בענייני פוליטיקה או תרבות או נדבנות, לא היו קשורים לחוגים חברתיים ולמוסדות עתירי השפעה. מהעיתונים למד שבעיר קיימים מעגלים חברתיים שמתרחבים ומתכווצים ומשיקים זה לזה, ואיפה הם היו בכל השנים הללו? הוא חש שהוריו לא הכינו אותו לעולם הזה, ושלא כאביו, שבשנות הארבעים הסתער על בעלי הכוח בירושלים ולא הבין שאינו מדבר בשפתם, הוא, גבריאל, מפוכח דיו להבין שאפילו אינו יודע אילו כלים חסרים לו כדי להשתלב בעולמם, למשל כל אותם חוקים, גינונים והבנות עדינות שילדים מטמיעים בתוכם כמובן מאליו. בבהירות התגלתה לו כעת החומה החוצצת בינו ובין ירושלים האחרת, שם אנשי עסקים נפגשים בחתונות במלון הילטון או המלך דוד, בוועידות עסקיות בבנייני האומה, במסיבה לכבוד אדם שמונה לתפקיד או פרש ממנו, באירוע לרגל יוזמה חדשה בתחום התרבות, ירושלים שבה ידוע היטב מי הם בעלי הכוח האמתיים ובזים למתחזים. בחומה שחוצצת בינו ובין ירושלים הזו, שבה קורים הדברים, לא היו סדקים ולא התגלה לעיניו שום שער שמופקד עליו מישהו שיעזור לו להשתחל פנימה. האנשים שהיה זקוק להם לא הכירו בקיומו.

והיה עוד הבדל מהותי בינו ובין אביו: אביו היה זקוק תמיד לכסף כדי לממן את רעיונותיו, ואילו הוא אמור לחלק את הכסף, אבל איך? נניח שיאתר מטרות נעלות, איך יפנה לנוגעים בדבר? הוא הרי בחור צעיר שלומד לתואר ראשון, ויום אחד הוא מופיע ומנופף בדולרים שמיועדים למטרות נעלות? מטבעו לא הצטיין ביצירת קשרים עם אנשים חדשים. אם הושיבו אותו ליד אנשים במסעדה - כמו שקרה בניו יורק - הוא גייס את כל כוחותיו, הצליח להפגין קסם אישי ובעיקר הרשים בכישרונו להקשיב, אבל גם בניו יורק קדחה בו החרדה שיקרוס לנגד עיניהם. תמיד פחד שילעגו לו, לא אדם אחד אלא כולם יחד, ושעליו לחמוק מהלעג הזה, להיעלם רגע לפני שמצטללת בקרב הנוכחים ההכרה שהוא האיש שיש ללעוג לו. הביקור בניו יורק אמנם שיכך מעט את החרדה, אך עדיין לא היתה בו התעוזה הנדרשת כדי לפרוץ את החומה ולהציג את עצמו לפני זרים גמורים, לנקוט יוזמות שיגרמו להם להכיר בקיומו, וכשציווה על עצמו להתייצב לפניהם לרוב נחל כישלון. להיות מחוללו של אירוע ולרתום אליו אנשים שלא הכיר? בינתיים זה נראה למעלה מכוחותיו. הוא החליט שהשלב הראשון של עבודתו יהיה מחקר, קודם כול ישרטט לפני מייקל את מפת הגופים הזקוקים לכסף במדינת ישראל, אחר כך יבחרו את המעניינים ביותר. מדי בוקר קרא במשרדו את כל העיתונים וחיפש גופים שזקוקים לתרומות. בספריית האוניברסיטה קרא על הסוגיות המעסיקות את יהודי ארצות הברית ועל הגופים המנהלים את הקשרים בין מדינת ישראל ובין יהודים ברחבי העולם. לאחר כחודש של עבודה שקדנית השלים רשימה של עשרים וחמישה מוסדות שנראו לו מעניינים: ההסתדרות הציונית, קרן ירושלים, מוזאון ישראל, מוזאון השריון החדש בלטרון, קרן שחילקה מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת, בית התרבות החדש בדימונה, פרויקט מיליון עצים ניטעים ביערות הכרמל, בית החולים הדסה ועוד. את הרשימה העביר למייקל בניו יורק וחיכה להוראות נוספות.

מייקל ענה לו כעבור שבוע: כדי לתרום כסף לגופים כאלה הוא לא זקוק לנציג בישראל, הם פונים אליו ממילא כל הזמן. הוא מחפש פרויקטים מיוחדים שקשורים למטרות כמו דמוקרטיה, הקניית יכולת השתלבות בכלכלה המערבית, חיזוק הקשר בין יהודי התפוצות וישראל, ציונות ליברלית. הוא רוצה פרויקטים חדשים שלא יקומו ללא קרן הגידור. למשל - וזו היתה יוזמה של אנתוני בארנס שאשתו נולדה במקסיקו סיטי - בכל שנה מחלקת הקרן מלגות לסטודנטים מקסיקנים מצטיינים ממשפחות עניות. המשבר הנורא במקסיקו בשנת 1982 הטריד מאוד את בארנס ואשתו, אף על פי שבאותה שנה הרוויחה קרן הגידור 55 מיליון דולר "כשהימרה בגדול" נגד המטבע המקסיקני; זו בעצם היתה ההחלטה הראשונה של מייקל כמנהל הקרן. בארנס אמנם הצטער על ההימור של הקרן נגד הפסו המקסיקני, אבל לשניהם היה ברור שהמחויבות הראשונה של הקרן היא למשקיעים, וממילא זה לא ש"ברוקמן, סטנסטון ובארנס" הפילה לבדה את המטבע המקסיקני. העיקר הוא שאחרי המשבר במקסיקו החליטו בארנס ואשתו לסייע למדינה האומללה: מאז שנת 1983 מקיימת הקרן ועידה שנתית בקנקון ומשתתפים בה הסטודנטים שלמדו באוניברסיטאות בעזרת המלגות של הקרן, ובמושב מיוחד בוועידה מועלים רעיונות חדשים לפיתוח כלכלת המדינה. אז בארנס דואג למקסיקו, יפה מאוד, וגם הוא רוצה משהו כזה, גדול יותר, שקשור למדינת ישראל. "הפעל את דמיונך, גבריאל," נזף בו, "יש לך דמיון, נכון?"

 

כעבור שבוע, בערב קיצי בשנת 1985, הוא ישב עם אביו במרפסת רחבת הידיים של ביתם. אף על פי שעדיין התגורר בבית הוריו, הוא לא דיבר עם אביו על עבודתו החדשה וזה העמיד פנים שאינו יודע דבר. אביו הרי בז למוסדות שהוא הזכיר בדין וחשבון שהגיש למייקל וראה בהם גופים שנשלטים על ידי מפא"י, שגם כשאינה בשלטון מנהלת את המדינה באמצעות ארגונים וחברות ממשלתיות כמו ההסתדרות, בנק הפועלים, תנובה, סולל בונה, המשביר המרכזי, כור, חברת החשמל, הקרן הקיימת, שלא לדבר על הקשרים עם הקיבוצים שהפסידו את כספם בבורסה, והמפא"יניקים עם הליכוד החזירו להם הכול. אביו האמין שבמקום לטפח את הגופים האלה צריכה ישראל לטפח אנשים צעירים מלאי דמיון ותעוזה, שרוצים להקים עסקים אך לא יכולים לפרוח במדינה שמנוהלת כ"אחות הקטנה של ברית המועצות." אחיו הגדול טען שאביהם מאשים את מפא"י בכישלונותיו העסקיים ושבעצם הוא תובע את עלבונו של אלברט מנסור הצעיר, שהמפלגה סירבה לממן את רעיונותיו הנועזים. מובן שזה היה הסבר חלקי: גם בשנים שאביו דיבר אל לבם של עסקני מפא"י שיממנו את יוזמותיו הוא ראה בהם "בטלנים סובייטים", וטען שבזמן שהטכנולוגיה בעולם מתקדמת בקצב מסחרר הם עסוקים בהבלים כמו חקלאות ודישון ונחושים להפוך את ישראל למדינה המשעממת בעולם. ובכל זאת, למרות דעותיו הנחרצות, גבריאל נזקק עכשיו לדמיונו המפואר של אביו.

הוא סיפר לו על מייקל ועל רשימת הארגונים שהכין, ואביו שאל בלעג: "איזה ארגונים הזכרת שם?" כשנקב בשמותיהם העווה אביו את פניו בסלידה והעביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה, תנועה שהרגיעה אותו כשנפשו סערה: גבריאל ראה אותו יושב ליד גופתה של אמו בבית החולים הדסה, ביד אחת אוחז בידה ובאחרת משחק בשערו הלבן.

"בכמה קייטנות היית?" שאל אביו לבסוף.

"ימק"א, מחזור א' ומחזור ב', יער ירושלים, עין כרם, והיו עוד," הוא השיב מיד.

"נהנית שם?" הפטיר אביו, קם ממקומו ויצא מהמרפסת. כעבור דקה או שתיים שמע מים זורמים בחדר האמבטיה ושיער שהערב אביו יֵצא שוב לפגישה. בקיץ ההוא החל אביו להיפגש עם נשים. לפעמים הן היו מבקרות בביתם והם היו יושבים בסלון, שותים יין ומדברים, ואם הפגישה התקדמה היטב, אביו היה מציע להן כמה שאיפות מסיגריית מריחואנה נחמדה. הוא הרבה לבלות בארוחות ערב, המסעדה המועדפת עליו היתה המצודה, מסעדה סינית מול חומות העיר העתיקה, שבעליה נהג לפנק אותו במטעמים שלא הופיעו בתפריט. הוא לא ידע איך הכיר אביו את הנשים הללו ולא הציק לו בשאלות; אחיו הגדול אמר לו פעם שאביהם מנהל רומנים עם נשים רבות וכולם יודעים את זה, אמם יודעת וחברותיה וחבריו של אביהם, אבל האיש לא חדל ממנהגיו משום שכזה הוא. גבריאל לא העז לחטט בעניין, בוודאי לא עכשיו אחרי שנשארו בבית רק אביו והוא וזכר האישה שאיננה - אחיו עזב את הארץ והתיישב בלוס אנג'לס ומאז מות אמם קיים אתם רק קשר מכתבים רופף - שאת שמה מציינים רק לעתים נדירות, אך הבית כולו עדיין נושא את עקבותיה: בארון מונחים בגדיה, נעליה מסודרות זוגות־זוגות במגירות, על הקולב שליד הדלת תלויים מעיל הפרווה שלה, כובעיה ותיקיה, בחדרים מפוזרים הספרים האחרונים שקראה (בית בובות, עלובי החיים, שירה של עגנון שקראה בעקבות בעלה), ועל המדף בחדר האמבטיה עדיין מונחת מברשת השער שתלתליה לכודים בה לצד קופסת הניוואה הכחולה וכלי איפור ובשמים, והמגבת הכחולה שלה עדיין תלויה על הקולב.

 

* * *

 

קייטנות.

הרעיון של אביו אכן היה מעניין למדי וכעבור שבועיים פרש אותו לפני מייקל ברוקמן. ליתר דיוק, הוא כתב לו מכתב ופירט את ההצעה ותחילה הראה אותו לאביו. כעבור יומיים החזיר לו אביו את המכתב ואמר לו: "שים במעטפה ותעביר למיטיבך." כשגבריאל קרא את הנוסח המתוקן גילה שאביו כתב הכול מחדש, ושהנוסח החדש טוב לאין ערוך. המשפטים התקצרו, הטיעונים נוסחו בבהירות, והמסקנות שנבעו מהם נראו מתבקשות. מעולם לא קרא דין וחשבון של אביו על אדם שמת, אבל הניח שזה הסגנון שמאפיין אותו בעבודתו ומקנה לו מעריצים "בחוגים מסוימים של אנשי עסקים," כמו שאמר מייקל - כתיבה צלולה המחויבת לרצף בין האירועים המתוארים ובין הטענות המועלות, שאין בה זכר לפערים המאפיינים את סיפוריו של אלברט, לנטייתו לגלוש לסיפורים צדדיים ולהרבות בגוזמאות.

הרעיון היה פשוט: כדי לתרום למטרה נעלה ראוי קודם לנתח את האתגרים שלפניהם אנחנו ניצבים. ידוע שיהודים בארצות הברית מוטרדים מהתרופפות הקשר של ילדיהם למדינת ישראל וליהדות - מייקל סיפר לו שכמה מחבריו מתלוננים שילדיהם מסרבים לעבור את טקסי העלייה למצוות ומכריזים שהם לא קשורים לשום דת - ובעיקר הם מוטרדים מנישואים ללא יהודים, שעלולים להרחיק את ילדיהם מחיק העם היהודי. בדיוק מהסיבה הזאת הקימו ב־UJAאת הארגון למנהיגות צעירה, שנועד להפגיש צעירים יהודים מצליחים מארצות הברית ומישראל, אך מי שכבר עמדו על דעתם לא נוטים לשנות את השקפותיהם, ואם ענייני העם היהודי לא מעסיקים אותם, קשה להראות להם את האור. החלק השני של המכתב עסק בישראל: בישראל, בחודשי הקיץ, ילדים שהוריהם לא יכולים לממן להם קייטנה ושביישובים שלהם אין די מקומות מסובסדים בקייטנות, נקלעים למצוקה. הילדים מבלים את ימיהם בשיטוט חסר תוחלת ברחובות, מסתבכים בקטטות, שותים אלכוהול, והאלימות גואה. אם כן, מדוע לא לנקוט יוזמה שתענה על מצוקות שני הצדדים? קייטנות משותפות לילדים יהודים מישראל ומארצות הברית, איזה ראש עיר לא יאמץ רעיון כזה: קייטנה שתמומן על ידי יהודים מארצות הברית, ושילדי עירו יוכלו להצטרף אליה בחינם או בתשלום סמלי. מלבד שעשועי קיץ - ברכות, משחקים, טיולים - יהיה לקייטנות גם ממד חינוכי: הילדים ישמעו הרצאות על מדינת ישראל ועל תולדות העם היהודי ויבקרו במצדה, ביד ושם ובכותל המערבי. בקייטנות כאלה הרי מתרקמות חברויות ואהבות קטנות, וקשר כזה בין ילדים יהודים מארצות הברית וישראל יועיל לא מעט בעתיד; יום אחד גורל העם היהודי יופקד בידיהם. כדאי להתחיל בארבע קייטנות, ואחרי שיופקו הלקחים הנדרשים תיפרש רשת הקייטנות בכל רחבי ישראל.

הרעיון מצא חן בעיני מייקל ברוקמן. "בדיוק רעיון כזה חיפשתי, רעיון שמגלם ערכים שבהם אני מאמין," הוא כתב לגבריאל. "בעוד חודשיים אני מגיע לישראל לכנס של התוכנית למנהיגות צעירה של ה־UJA, ובזמן שאהיה בישראל נקים צוות בראשותך, גבריאל, שיהיה אחראי למימוש הפרויקט. עולים בדעתי כמה מחברי הישראלים שיוכלו להושיט יד."

 

כעבור כחודשיים בשעת בוקר מוקדמת נקשו על דלת ביתו ארבעה בחורים צעירים. הם הבריקו וצחצחו את הבית, הסירו מהקולב את המעילים, התיקים והכובעים של אמו ותחבו אותם לארגזים, ומחדר האמבטיה סילקו את מברשת השער של אמו ואת מברשות השיניים שלהם ושלה, סילקו כלי איפור ותמרוקים, את המגבת הכחולה, סידרו הכול בארגזים וסחבו אותם לחדר השינה. כשהם הסתלקו, בשעות הצהריים, הגיעו כמה גברתנים ופרקו בסלון כיסאות ושולחנות, וכשאלה עזבו הגיע השף של מלון הילטון בלוויית שני עוזריו ומלצרים בחליפות לבנות, והם מילאו את המקרר בבקבוקי שמפניה ויין לבן, הציבו את השולחנות בסלון ובמרפסת, פרשו עליהם מפות לבנות, הניחו פלטות חמות, צלחות וקערות, גביעי יין ומגשי כסף, והבית התמלא בניחוחות של בקר ועוף ואורז, ובמרפסת צץ דלפק ועליו סודרו בקבוקי יין וויסקי ובקבוקי שמפניה בקרח.

כשסיפר לאביו על הצעתו של מייקל שהוא יארח בביתם את חברי ה־UJAלמנהיגות צעירה, לגלג אביו על הרעיון והכריז שהוא לעולם לא יתחכך בעסקנים האלה. "אבל תנוח דעתך," הוסיף, "עבור הקריירה שאתה מכוון אליה, זה רעיון ראוי." גבריאל הזמין אותו לאירוע ורווח לו כשאביו הודיע שהוא מעדיף לנסוע לחיפה לבקר חברה ותיקה.

"אמור לי משהו, גבריאל," אמר אביו פתאום, "אתה הרי בחור צעיר, כולך ענוות נעורים, ודווקא בך בחר אדון ברוקמן לנציגו בישראל? הרי האיש לא חדל להרעיף עליך חסדים."

"הוא מאמין באנשים צעירים."

"מאמין באנשים צעירים," חזר אחריו אביו.

בשעה שמונה בערב נעצר אוטובוס תיירים מול ביתם, ועשרות האורחים שהגיעו היישר ממצדה חצו את החצר הקטנה: חברי ארגון ה־UJAלמנהיגות צעירה מכל רחבי ארצות הברית ועמיתיהם הישראלים. גבריאל התהדר בחליפה יקרה שקנה בחנות ברחוב יפו שאביו המליץ עליה ובעניבה אדומה־שחורה מפוספסת, ומיד כשחצו האורחים את מפתן ביתו גילה שהוא האדם היחיד במקטורן ובעניבה - כולם היו לבושים בחולצות כפתורים, היו שתלו על כתפיהם ז'קטים בהירים או מעילי רוח, היו שלבשו אפודות משובצות, ורובם נעלו נעלי ספורט לבנות. למעשה, כולם בחרו בסגנון נינוח ורק הוא עמד שם מצוחצח כולו, חנוט בחליפה ונועל נעלי עור מבריקות.

מייקל ברוקמן ניגש אליו וחיבק אותו, ונדמה היה אז שצל חולף על פניו, מן הסתם התרעם על בן טיפוחיו שלא למד איך מתלבשים לאירועים כאלה. לא היה טעם להחליף בגדים, אם יעשה זאת ילעגו לו פעמיים, ולא נשארה בררה אלא להסתובב ביניהם בבגדי חתן. במרפסת זיהה שני חברי כנסת, שלושה אנשי עסקים שקרא עליהם בעיתונים, יורש מטורזן בחליפת טניס לבנה ששמו הוזכר תכופות במדורי הרכילות, ועיתונאי מידיעות אחרונות שלדברי מייקל נוסע כל שנה לסיבובי הרצאות בארצות הברית מטעם ה־UJA.

מייקל אחז בזרועו והציג אותו לפני המוזמנים וסיפר לכולם שגבריאל מנצור הוא מנהל פעילות הפילנתרופיה של קרן הגידור בישראל. הם התלוצצו עם חברי הכנסת, מייקל הזהיר אותם שלא יעזו לבקש מגבריאל כסף לקמפיינים שלהם, והתיישבו על הספה בסלון עם מנהל בבנק הפועלים ושני אנשי עסקים מבוסטון. גבריאל הציג לפניהם את רעיון הקייטנות, והתברר שכולם כבר שמעו עליו ממייקל על פסגת המצדה. אחר כך, בעוד כולם עסוקים בצלחותיהם, הציג המנהל בבנק הפועלים בקווים כללים את התוכנית הכלכלית שהממשלה מתווה למלחמה באינפלציה, ואמר שלפי השמועות ממשל רייגן ילווה לממשלת ישראל סכום של כמה מיליארדים כדי לעזור במימוש התוכנית. מייקל המהם שזו ההחלטה היחידה של רייגן שהוא תומך בה, ופתאום שאל את המנהל מבנק הפועלים על מדיניות המכס של ישראל בכל הקשור ליבוא תפוחים; חברה של אחד מלקוחותיו בקרן הגידור עוסקת בתחום ולטענתם המכס בישראל גבוה כמו במדינה קומוניסטית. המנהל בבנק הפועלים הופתע מן השאלה ולא מיהר להשיב, ולבסוף אמר שהבנתו בתפוחים קטנה ושבנושא הזה כדאי למייקל לדבר עם שר החקלאות, אם כי הנטייה של השר תהיה בוודאי להגן על החקלאים הישראלים. מייקל השיב שהוא בעד הגנה על תוצרת מקומית, אבל אי אפשר להשתמש במכסים כדי למנוע כל תחרות, והרי ארצות הברית היא המובילה בעולם ביצוא מוצרים שמקורם בחקלאות. אחד מידידיו מה־Washington Apple Commissionהראה לו מסמך שלפיו מגיע הייצור השנתי בארצות הברית למאתיים ועשרים מיליון ארגזי תפוחים של ארבעים פאונד!

"לא ידעתי שגם בעסקי התפוחים יש לך חברים, מייקל," קרא במבטא ישראלי גבר סמוק פנים שישב לידם. גבריאל לא הכיר אותו, ומנימת הדברים ומהתעלמותו של מייקל מהם הסיק שלא שוררת בין השניים חיבה.

"והנה דווקא ביצוא לישראל יש לחברות שלנו קשיים גדולים," אמר מייקל בנימה זעופה, "זה לא הוגן שבין ידידים קרובים כמו ארצות הברית וישראל צד אחד משתמש במכסים כדי למנוע תחרות."

המנהל בבנק ענה שעקרונית הוא מסכים אתו, אבל יש לוודא שהורדת מכסים לא תפגע בענפים חיוניים בתעשייה. "על זה כבר הסכמנו בהתחלה," השיב מייקל קצרות. השתררה שתיקה מעיקה ואחר כך הפנה מייקל את גבו למנהל מבנק הפועלים והחמיא לגבריאל על עיצוב הסלון, והמנהל, שהבין כי אינו רצוי עוד, ניגש אל הבר. מייקל עקב אחריו בעיניו והפטיר: "בנקאי טוב אמור להבין בכל תחום," ואחר כך שקע בספה וצודד מבטים אל הדלת כמצפה למשהו. גבריאל ניגש אל הבר, ושם חיבק את כתפו הגבר סמוק הפנים שישב לידם קודם וסיפר ששמו גולדמן, בשנות השבעים היה חבר "המשמרת הצעירה" בכפר סבא ובשנים האחרונות הוא "בונה שכונות בכל פלורידה." גולדמן שיבח אותו על רעיון הקייטנות ואמר שאם גבריאל יזדמן לפורט לודרדייל הוא ישמח לארח אותו. גבריאל הודה לו ופיתל את כתפיו בעדינות כדי לשחרר אותן, ורגע לפני שנפרדו הצטחק גולדמן: "הבן כמו האב, אתה אף פעם לא יודע מהו הדבר שהם באמת רוצים, הברוקמנים."

"ואתה יודע?" לחש גבריאל ברוגז, ובעודו מתרחק התגלגל אחריו צחוקו של גולדמן: "שאלה טובה מאוד." הוא קיווה שמייקל לא ראה אותו מחובק עם גולדמן.

הוא התיישב על הספה, והיושבים לצדו התחלפו זה אחר זה: יושב ראש ארגון הג'וינט, אדריכל מפורסם, מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, בעליו של משרד רואי החשבון הגדול בירושלים, דיקן החוג למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אוצר מהמוזאון, שני חברי הכנסת, מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה. כולם החמיאו לו על הבית היפה ועל האירוח, שאלו איפה למד ואיפה שירת בצבא והתפעלו מהעניין שבחור צעיר כמוהו מגלה בעתיד העם היהודי, כן ירבו צעירים כאלה! ומתי הכיר את מייקל ברוקמן? פתאום הבין שאלה הם האנשים שמעבר לחומה. מדי פעם ניגש אליו מייקל וחיבק את כתפו ולחש דברים באוזנו, ונראה שהבין, עוד לפני שהגיע לישראל, את המצוקה שגבריאל נתון בה ולכן הציע לו לארח את הערב הזה בביתו, כדי להציגו לפני כולם כבן חסותו וידידו. אך גבריאל עדיין השתאה מן הקלות שהתקבל בה. ייתכן שזה קל כל כך? גם אם רצה לשמור על ספקותיו, משהו בו כבר נענה לאנשים האלה, השתכר מהחיבה שהרעיפו עליו; כבר בשעה הראשונה הוזמן לארבעה אירועים.

לקראת עשר בערב הגיע לביקור קצר ראש עיריית ירושלים וכולם התגודדו סביבו, ופתאום ניגש אל גבריאל מישהו ולחש באוזנו: "ראש העיר רוצה להכיר אותך," הוביל אותו אל הדבוקה ואמר בקול לראש העיר: "הנה גבריאל בן צור, המארח שלנו."

"גבריאל מנצור," תיקן אותו מישהו. "גבריאל מנצור שלנו, איש כל כך צעיר," התמוגג ראש העיר, וגבריאל תהה אם לא הסתננה לקולו אירוניה. ראש העיר עב הבשר וסמוק הפנים, שקו מכנסיו מגיע עד לחזהו, הודה לו על שהעמיד את ביתו לרשות ה־UJA; בשנים קודמות התקיים האירוע בבתיהם של אישי ציבור, וזהו בהחלט שינוי מרענן להתארח אצל בחור צעיר כל כך שמתעניין בקשר החם שבין ישראל ליהודי ארצות הברית, הם פשוט חייבים להיפגש כדי לדבר על שיתוף פעולה בין הפרויקט של גבריאל ובין קרן ירושלים, והוא נזכר שמייקל הזהיר אותו מראש העיר, שחומד כל דולר שהוא רואה בשביל קרן ירושלים. גבריאל הביט במייקל וציפה לראותו מסופק, עכשיו כשהאורח רם המעלה הגיע לאירוע, אך נדמה היה שהחיוך שמייקל עוטה מתכווץ בעוד המבטים קצרי הרוח שהוא תולה בדלת הראשית מתרבים. אחר כך בירך ראש העיר את כולם, ומייקל הילל את "ראש העיר הטוב בהיסטוריה של ירושלים" והודה למארח מר גבריאל מנצור. בעוד כולם מתגודדים סביב ראש העיר, אורו פתאום פניו של מייקל והוא מיהר אל הדלת. בפתח עמדו שני גברים גבוהים וממושקפים וסקרו את הבית במבטים משועממים. מייקל לחץ את ידיהם בחמימות והוביל אותם אל הבר במרפסת, וכשחלף על פני גבריאל לא טרח להציג לפניו את האורחים.

"להם הוא חיכה כל הערב, לא הבנת?" גולדמן נעמד ליד גבריאל ופניו התעוו בחיוך מר, "אתה מכיר את האדונים האלה?" שאל ודחף לפיו כף גדושה מוס שוקולד. גבריאל לא השיב וכבר נפנה מגולדמן, אך זה אחז בזרועו. "אל תדאג, הוא לא יראה אותנו יחד, הדבר היחיד שמעניין אותו עכשיו זה האורחים שלו, מר סטנלי פישר ומר הֶרבּ שטיין."

"עשר הנקודות של הֶרבּ שטיין," ציטט גבריאל כותרת שקרא בעיתון - הוא התקשה לוותר על ההזדמנות להרשים את גולדמן - "אלה הנציגים של הממשל האמריקני שעוזרים למשרד האוצר לגבש את התוכנית הכלכלית."

"עוזרים," געה גולדמן בצחוק, ועיניו הקטנות כמעט נבלעו בין הקמטים הבשרניים שסביבן, "כן, אלה האנשים שעוזרים לממשלת ישראל. הם כאן כדי לוודא שארצות הברית תקבל תמורה מלאה למיליארדים שממשלת ישראל מבקשת."

"אני קורא עיתונים."

"כן, אבל את זה לא תקרא שם: הפטרון שלך עובד כל הזמן, והדבר העיקרי שמעניין אותו בביקור הזה, מלבד ציונות כמובן, הוא המכסים על תפוחים. בקרן שלו יש הרבה מאוד כסף של מגדלי תפוחים, איגודים, חברות, קרנות פנסיה, הם רוצים למכור את התפוחים שלהם בישראל והם רוצים שברוקמן יסדר את זה. הרי זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שארצות הברית נותנת כסף למדינה בפשיטת רגל, יש מתכון לדברים האלה: משמעת תקציבית, קיצוץ המגזר הציבורי, הפרטה - אלה הנושאים הגדולים, אבל אם תבדוק ברחבי העולם תגלה שאחד הדברים שארצות הברית תמיד מבקשת הוא הורדת מכסים על מוצרי חקלאות. פטרונך חושש שכאן הממשל יהיה פחות עקשן בגלל הקשרים המיוחדים, והוא רוצה לעשות משהו בעניין כדי שהמשקיעים שלו יהיה מרוצים."

"אבל איך זה שמגדלי התפוחים האמריקנים כל כך מתעניינים בישראל," תמה גבריאל ותהה אם ההתוודעות לעוד שכבת מהלכים שחבויה מתחת לאלה המוצהרים מאדירה את דמותו של מייקל בעיניו או סודקת אותה. "זה שוּק קטן."

"נערי היקר, אין דבר כזה שוק קטן," צחק גולדמן, "שוק זה שוק. איפה שאנחנו לא נמצאים - זה מקום שאנחנו רוצים להיות בו. תזכור את זה."

"טוב, אלה עניינים שלו," סינן גבריאל, "בעיני זה בסדר גמור שהוא הזמין אותם לכאן, אם הם ממילא בסביבה."

"הו, גבריאל, אתה נער כל כך נחמד," גולדמן צבט במשובה את האוויר שליד לחיו, "הוא לא הזמין אותם לכאן כי הם במקרה בסביבה. הוא בסביבה כי הם בסביבה."

גבריאל שקל אם להצטרף אל מייקל ואורחיו ליד הבר, עד שהגיע למסקנה שמייקל לא רוצה בזה ומן הסתם הוא מצפה שיכרכר סביב ראש העיר - ואת זה בדיוק יעשה.

קצת אחרי חצות הסתלקו רוב האורחים, וגבריאל התיישב על הספה והקשיב ללא עניין רב לקולות הצחוק מהבר במרפסת - שם נשארו אורחיו האחרונים, מייקל ושני האמריקנים - ובעיניים מזוגגות בהה במלצרים בחליפות הלבנות, שקיפלו את השולחנות ודחסו לארגזים את המגשים ואת כלי הכסף והציעו להשאיר במקרר מנות בקר ועוף וסלטים ועוגות, והוא רק הנהן באדישות. במרפסת גלל מישהו את רצועות הנורות הצבעוניות שנמתחו מתחת לתקרה, ובעוד זמן קצר יסתלקו כולם והבית ישוב להיות כשהיה, אבל את גבריאל פילחה הכרה צלולה ועזה כל כך, עד שנדמה היה לו שהתעורר פתאום: ואיך לא הבין שאותה ערות רפויה שהכיר עד היום אינה באמת ערות...

ניר ברעם

ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים.
ספריו תורגמו ל-14 שפות. ספרו יקיצה נמנה על הרשימה הקצרה של פרס Wingate, ספריו "צל עולם "ואנשים טובים" נבחרו לספרי השנה על ידי עיתונים רבים ברחבי העולם. צל עולם בחר לאחד משבעים הספרים הטובים בהיסטוריה של ישראל.
בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הסרט עובד לסרט דוקומנטרי, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונצפה על ידי למעלה מ-250,000 איש בישראל.
ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.

עוד על הספר

צל עולם ניר ברעם

ממוות למוות כוחנו עולה

 

לפחות פעם ביום הוא מקיש בגוגל את שמה של אמו המתה ומחפש תוצאות חדשות. כשהשם מופיע על המסך, הוא מתמלא לרגע תקווה, כאילו הציפייה לתוצאה חדשה כמוה כציפייה לתנועה קלה מצדו של המת, שינוי במאזן שבין עולם החיים ועולם המתים. לפעמים הוא תוהה מדוע נזכר בה דווקא ברגעי השפל של חייו ולא באותם רגעים משכרים שהיו, וכנראה כבר לא יחזרו, כשנדמָה לו שהוא והעולם מאחדים מבט והעולם בוחן סוף־סוף את דמותו ואת הישגיו מבעד לעיניים שלו. דמותה של אמו לא הופיעה לנגד עיניו ברגעים האלה, ובמקומה עלו בזיכרון דמויות אחרות: ילדים מהיסודי או מהשכונה, נערות מבית הספר התיכון, החברה הראשונה שלו בכיתה ד', ועוד ערב רב של פרצופים. לפעמים, כשאמרו לו "הלוואי שאמא שלך היתה רואה אותך" ועוד הבלים שכאלה, הוא היה מתאמץ להעלות בעיני רוחו את פניה הנוהרות בשעה שהוא חוגג ניצחון, אך הפנים שנשלפו היו צמודות תמיד לאירוע מסוים בעבר, לחדר השינה בבית ילדותו. מעולם לא הצליח לגרום לדמיונו להעתיק את פניה מן הזמן שהיתה לזמן שבו היא איננה. ייתכן שבעומק לבו האמין שיש במעשה משהו מתפנק ומביש, מגייס את המתה רק כדי לקלס את הפסגות שכבש.

במרוצת הזמן הבין שאולי הדברים פשוטים משנדמה לו, שכן כל הרהור על אמו כשבת צחוק מתרחבת על פניה השאיר אותו מכווץ מאימה, כאילו רק ברגע הזה הכיר באמת במותה. ואולי אין זו מסקנה מספקת, אולי בדיוק ברגע הזה הוא מכיר בחייה ובו בזמן מכיר במותה, וכששתי ההכרות הללו מצטלבות, תודעתו מדובבת את המוות: כי אין מבינים מוות ממוות ואין מבינים מוות מחיים, מבינים מוות מרגע שהאחד לכוד באחר. אולי מפני שאמו פחדה כל כך מהמוות ודיברה על הפרחים שיניח על קברה כשיתחנן למחילה על מעשיו הרעים, אולי בגלל זה, עוד בילדותו בכל פעם שעלתה בת צחוק על פניה, קיווה שמצאה מחסה מטלפי המוות החג סביבה. היו שאמרו שלא באמת פחדה מהמוות, שהאמינה שתחיה יותר מכולם ושכל הדיבורים הללו היו כעין חיסון מפני שאננות שעונשה כבד, ולילה אחד אמר לו אביו בלגלוג שאולי בדיבורי המוות שלה, החוזרים ונשנים ואין הפוגה, ביקשה לשעמם את המוות עד שיסתלק לו ויחפש אנשים מעניינים יותר להמית.

משונה היה שפניה של אמו לא הופיעו לנגד עיניו כשהתחוורה לכולם החרפה שהטיל על שמו ועל שם משפחתו. אם ברגעיו הגדולים היתה אמו קיימת־לא־קיימת, בשעת נפילתו היתה היעדרותה סופית ומוחלטת. נראה שעצם הרעיון שהיא תהיה בעולם בימים כאלה היה מבעית מכדי להצטייר בדמיון.

השנים חולפות, והוא לא רואה סיבה שמשהו ישתנה בזמן הקרוב. העולם לא זקוק לשירותיו ולא רוצה להיזכר בו, ואילו הוא לא דחוף לו להזכיר למישהו שהוא עדיין כאן. בהחלט ייתכן שהוא לא עשוי מהחומרים שנדמה היה לו שהוא עשוי מהם. קל היה לו להאמין בכוחו ובחוסנו בשעה שנסק מעלה, והוא האמין בהם גם כשניצב מול מהמורות, ואפילו כשחש שהוא מחליק מטה עדיין ראה את קו האופק - שם השמים בוהקים בכחול עז - ובָטח בכוחו להשיב את הדברים לקדמותם. אבל היה רגע שהעולם סגר עליו, ואף אם קו האופק העניק לאחרים אשליה של מרחב נטול סוף והוא לכאורה עדיין סבב ברחובות כמו כולם, למעשה כבר נגזרה עליו גלות, ולא היה אפשר להתנחם באפשרויות הצפונות שם. אז התנדפו כל התכונות שהתפאר בהן בהרהורי לבו והתמלא שביעות רצון כשאחרים הציגו ראיות לקיומן, ונשאר בו רק רצון עז להזדער ולהתחבא במקום שאיש לא יחפש אותו בו, איש לא ידרוש דין וחשבון, מקום שפשוט יהיה בו עד שבתודעת מכריו לא תישאר ממנו אלא צללית מתפוגגת.

אנשים נהגו לדבר בשבחי עקביותו, והמחמאה תמיד הצחיקה אותו: אין שום דבר עקבי בבני אדם, יום אחד הם שואפים לעמוד לבד בפסגת עולמם ושום דבר אחר לא נחשב בעיניהם, ולמחרת, בעקבות אירוע כזה או אחר, הם יוצאים לרחוב ושאיפתם היחידה היא שיניחו להם להביט בעוברים ושבים וליהנות מתכול השמים, ומראות היום־יום הרגילים ביותר נראים להם לפתע כפלאים שזכות נפלה בחלקם להיות עדים להם. והרי כל אדם מכיר היטב את הנטייה הזו, ולכן תמיד יראה אנשים אחרים כעקביים ממנו, ואם יציינו לפניו את עקביותו שלו ויציגו ראיות כאלה ואחרות, אולי יסכים שרוב הזמן אכן גילה עקביות, אך יתעקש שזהו רק חלק מזערי מכל שרצה לעשות, עשה בחלומותיו, מכל תשוקה שהרטיטה אותו, מכל הזיכרונות שתקפו אותו והציגו לפניו את האיש שרצה להיות, מכל הימים שבהם תיעב את חייו ובלי שום רצון, כבובה ממוכנת, גילה עקביות במעשיו.

לעתים נדירות הוא נתקל ברחוב באנשים שהכיר בעבר, וכשהם מביטים בו הוא יודע שהם מתעבים אותו וגם חומלים עליו. אפשר להבין את התיעוב כלפי מעשיו או כלפי הפרשנות שנתן להם העולם, אף על פי שלא מעטים מהם עשו מעשים כאלה בדיוק, ולכן מן הסתם הם גם רואים בו שוטה ששילם מחיר עבור החטאים שלהם. ואולם החמלה היא שמסקרנת אותו - הם רואים מולם אדם מבוזה שנפלט מהחברה בגיל צעיר למדי ויושב עכשיו מר נפש בביתו, ואילו הוא רואה אדם שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאינו מכלה את חייו בתשלום חובות בלתי נגמרים, אדם שהניחו לו פשוט להיות. שיעור אחד שלמד מאביו עזר לו בימים האלה: חמוֹק ככל האפשר, כמו מהמוני מחטים שמוצפנות בחול המשתרע לפניך, מהמסקנה שקוּפּחת. היו שנים שראה בהשקפה הזו מעלה הקשורה באופיו של אביו, פיכחון שנחבא מאחורי המחוות הגדולות של אדם המבין כי כוחות אדירים ביקום אינם מתכנסים לישיבות בהולות כדי לטכס עצה איך להיפרע מאחד, אלברט מנסור.

אביו הרי אמר לא פעם שבני אדם נוטים להבליט אי־צדק שנגרם להם הרבה יותר מִטובה שנפלה בחלקם שלא בצדק, וכיוון שכאלה אנחנו ואחרים כבר לא נהיה, לא לנו לשפוט מתי קופחנו באמת. אחר כך הבין שאביו היה מסוג האנשים שנתקפים שיתוק כשהם מגלים שקופחו ונכשלו אף על פי שנקטו את כל האמצעים הדרושים להצליח; ערפל יורד אז על תוכניותיהם ומרושש אותן מציפיות ומתקוות, ובלעדיהן הרי אין טעם. מובן שלא כל האנשים הם כאלה, אחרים דווקא ההכרה בעוול שנעשה להם מחזקת את נחישותם לכבוש פסגות גבוהות עוד יותר, אבל אביו בחר לגייס את כל כוחותיו כדי לשכנע את עצמו שלא נגרם לו עוול, להפך, התמזל מזלו שלא היה גרוע יותר. מובן שלפעמים מחצה גם את גבריאל תחושה של עלבון וקיפוח, וברגעים האלה ברור היה שנעשה לו אי־צדק משווע, ואז היה מפטיר לעצמו: "מספיק עם השקרים האלה, הגיע הזמן לראות את הדברים כהווייתם," אבל בחלוף כמה ימים של רביצה באפס מעשה, לכוד בתוך ייסורי נפש שאין מהם מוצא, היו הדברים מתארגנים מחדש בתודעתו - לא מזל ולא קיפוח, משהו באמצע, קורה להרבה אנשים טובים.

 

* * *

 

בלילה חלם על התור המתפתל בקומת הקרקע של בית הספר היסודי, "הגיהינום" נהגו לקרוא למסדרון בגלל החושך ששרר שם גם בימים הבהירים ביותר ומפני שקרו שם דברים רעים לילדים קטנים. הפעם חלף בילדים רטט של ציפייה: בחלון של "שחק ולמד", היכן שמכרו עפרונות ומחדדים וקלמרים ומחברות שריח עץ נודף מהן, החלו למכור לחמניות מרוחות בחלווה. הוא התעורר מהחלום ובלשונו עדיין עמד אותו טעם - לא של החלווה הדביקה, אלא של הרִגשה לקראת שינוי בעולם הילדים שפורע את הסדרים המוכרים וחבוי בו כל שצפוי להם. הוא שכב במיטה פשוט איברים ובאותו פרפור אחרון בין שינה לערות חש בכל איבריו את הרטט המלהיב מהגיהינום, ובו בזמן ידע שעוד רגע הוא ייזרק החוצה. כשקם מהמיטה חש כלפי זיכרון הגיהינום את שחש בנערותו כלפי הבלונדיניות בעלות השדיים המושלמים והפטמות הוורודות מחוברות הפלייבוי רגע אחרי שגמר לאונן - פתאום אינך מבין איך בדבר הזה היה הכוח להסעירך כל כך.

הוא עמד לצד המיטה ועלו באפו ריחות הסדינים המיוזעים והעוף הצלוי מהמעדנייה הסמוכה לחלון חדר השינה: גם כשהוא סוגר את החלון ריח העוף ממלא את החדר. עליו להתלבש, הרי היום איננו יום ככל הימים, בעוד שעתיים יש לו פגישה. בעצם, מלבד מפגשים עם ילדיו, נועה ויואל, זו הפגישה הראשונה שלו זה חודשים. אין סיבה מיוחדת לפגישה, אפשר לומר שהוא עושה טובה לחבר - ואחר כך אויב - מהעבר הרחוק. הורביץ צלצל אליו והשאיר הודעה ובה ביקש שיפגוש את הבת שלו, ליאורי, הוא זוכר אותה הרי, היא עושה סרטים דוקומנטריים ונושא הסרט שהיא עובדת עליו עשוי לעניין את גבריאל, "מעין מבט שונה על האירועים," אמר הורביץ וברור היה שבכוונה הוא מערפל את הדברים. הוא לא היה חייב כלום להורביץ, הם דיברו רק פעם אחת בשני העשורים האחרונים, כשהורביץ התקשר להביע צער על הצרות שגבריאל נקלע אליהן והודיע שמבחינתו אין עוד סיבה לאיבה ביניהם. בהודעה רמז הורביץ שהוא לא מבקש טובה, אלא פשוט סבור שהסרט יעניין אותו. כעבור יומיים התקשרה ליאור, ובקול מתוק אמרה שהיא מבינה שהורביץ (לא "אבא") דיבר אתו, והיא כמובן זוכרת אותו היטב, ובעיקר זוכרת את הנאום הנהדר שנשא בכנס ההוא על החוף, היא היתה אז בת שבע, אבל דבריו הפעימו אותה כל כך.

כעבור שבוע, כשישב מול מסך המחשב - שוב חיפש נשים ילידות 1925 שלמדו בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים ועדיין לא מתו - הרים בהיסח דעת את שפופרת הטלפון והקשיב בפעם הרביעית להודעה של ליאור, ואף על פי שברור היה שהמחמאות שהרעיפה עליו נועדו לעודד אותו להיפגש אתה, הוא צלצל אליה, והשיחה היתה קצרה ומנומסת ומשפטיו נשמעו באוזניו מעושים, לפעמים לא קשורים כלל לשאלותיה. לבסוף הזמין אותה לביתו בעוד חודש. ליאור אמרה שהעניין דחוף למדי ושהיא תעריך את נכונותו להיפגש קודם, והוא השיב - והתאמץ להיזכר בפעם האחרונה שמישהו, מלבד ילדיו, ביקר בדירתו - שהוא עוד יותר יעריך את נכונותה להיפגש בעוד חודש.

היא לבשה שמלה כחולה מנוקדת בשחור, ששוליה נפלו סביב סנדלי עקב שחורים, פניה אופרו קלות והמייק אפ שמרחה על מצחה מעל לעיניה הירוקות לא הסתיר את הפצעונים שם. איזו ציפייה קרנה מבת הצחוק המאופקת, ששיוותה לפנים הצנומות מראה עגלגל וחביב. שערה הסתור התפתל בשובבות מדודה במורד הצוואר, ובין הקווצות השחורות נצצה שרשרת כסף דקה. הוא קידם את פניה בחיוך רחב שליטש כל הבוקר מול המראה - לפחות קיווה שהצליח להעלותו על פניו - והם לחצו ידיים. עורה הרך היה קריר מעט, אולי בגלל הצינה שבחוץ. מתי בפעם האחרונה לחץ ידיים עם מישהו? עלה בו איזה זיכרון מעורפל של יד מגוידת של שכן שתפסה את ידו כאשר זה הודיע שהם עוזבים את הבניין, אבל הוא לא מוכן להישבע שהדבר קרה.

הוא הושיב אותה על הספה האפורה שנערמו עליה כריות כחולות ואדומות והציע לה תה. היא סירבה וביקשה מים, קולה היה עמוק ושונה מן הקול המתקתק שזכר מהטלפון. כשניגש למטבח חלף משב חם בכל גופו והוא נתקף סחרחורת קלה. הוא השתהה מול המקרר, נהנה מהקרבה לאוויר הקר שמצנן את גופו, עד שהבין שאינו יכול להתעכב שם עוד, ובאי־רצון הסתובב וחזר לסלון והניח את כוס המים על השולחן השחור לפניה. לרגע עלה באפו ניחוח הווניל של קרם הגוף שלה ואולי של שערה, והוא נסוג לאחור והתיישב על כיסא שגובהו כגובה הספה. היא התרווחה על הספה ואמרה שאביה דורש בשלומו, והוא הודה לה ובשני משפטים הילל את הורביץ, ודווקא השימוש במחמאות מופרזות שנועד להלעיג על מישהו - סגנון שאפיין אותו ואת שותפיו בעבר - פוגג בו את המתח, כאילו ניגן כמה אקורדים מנעימה שהיטיב לנגן בעבר וגילה שהוא עדיין שולט בה. מארשת פניה השלווה, שהביעה עניין מועט בדבריו על אביה, התקשה להסיק משהו, ובכל זאת סבר שהיא מעודדת אותו לוותר על המחוות האלה.

"אז הבנתי שאת עושה סרט." הוא הרי היה ידוע כאדם ענייני, אז הנה.

"כן," היא השיבה, "אנחנו עושים סרט, זה יותר מדויק."

"עושה רושם שזה די מאפיין את הילדים של רוב ידידי לשעבר," הוא אמר.

"אתה מתכוון לסרטים או לאמנות בכלל?"

"לאמנות בכלל."

"חסרות סיבות להתעניין באמנות?" היא חייכה. ודאי ציפתה שהערתה תגרה אותו להסביר את הערתו הקודמת.

הוא שקל את הרעיון ולבסוף החליט להשתעשע קצת: "ברור. לא סתם פיקאסו אמר שאמנות היא השקר שדרכו רואים את האמת."

"אתה מאמין בזה?" היא שאלה.

"לא. ואת?"

"ברור שלא."

"יפה." שניהם חייכו. היא התמתחה קלות ולחצה על כתפה השמאלית באצבעות ידה הימנית.

הוא היה מופתע מהמהירות שבה חזרה אליו הנינוחות; ואולי זה הגיוני, הרי ישב באלפי פגישות בחייו, וככל שהדבר נוגע לו אפשר להשתעשע בחילופי דברים עקרים עוד שעתיים. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא סקר את הסלון והבין שנוכחותה משרה עליו חמימות ושאינו רוצה שתסתלק מכאן. בינתיים היא לא הבינה את זה, אבל בהדרגה היא תבין, ואז יהיה לה קל יותר להוליך את השיחה כרצונה.

"הסרט שאנחנו עובדים עליו הוא סוג של סקירה ביקורתית של הכלכלה הישראלית משנות השמונים ועד היום."

"נושא די רחב."

"בארצות הברית ובאירופה עושים הרבה סרטים על נושאים כלכליים. עשו סרטים על מקרים מסוימים, למשל אנרון או לימן ברדרס, ויש סרטים שעוסקים במשבר של 2008 ונותנים מבט היסטורי כמו Inside Job, ויש את הסרט החדש שבטוח שמעת עליו: ערפדים, זומבים והכסף האבוד שלנו." המבטא האמריקני שלה היה מרשים, גם אם לפרקים נשמע מלוטש מדי.

"למדת קולנוע?"

"כן."

"איפה?"

"בתל אביב, ואחר כך שנה אחת ב־NYU."

"NYU. נשמע יקר."

"לא כל כך."

"ובכלכלה, מאיפה ההבנה?"

"אתה יודע איך זה, לכל דבר יש מומחים," היא השיבה ביובש, "ואם נחזור לסרט: אנחנו מתרכזים בכמה צמתים מרכזיים, התוכנית לייצוב המשק של שנת 1985 שגובשה בשיתוף ממשל רייגן, הרפורמה בשנת 1991 שחשפה את הכלכלה הישראלית לסחורות ממזרח אירופה, דרום אמריקה ואסיה..."

"אם אני זוכר נכון, דרום מזרח אסיה," הוא אמר.

"דרום מזרח אסיה," היא חזרה אחריו בצייתנות מבודחת.

"ותרשי לי להניח שגם נושא ההפרטה יעלה בסרט הביקורתי."

"ברור, ההפרטות של שנות התשעים וצמצום המנגנון הממשלתי. וברור שנתעסק בעשור האחרון: עליית בעלי ההון הגדולים, ההשתלטות שלהם על כספי ציבור, קרנות פנסיה, וכל שיטת משכורות העתק למנהלים."

"נשמע מעניין, אבל אני לא יודע איך אוכל לעזור לך, אני לא בנקאי, הרי..."

"ברור," היא קטעה אותו, "אבל היתה לך נקודת מבט מעניינת על עניינים כלכליים, נכון?"

"כן. אבל לא ככלכלן, אלא כמעין איש ציבור או מומחה." הוא תהה כמה הורביץ סיפר לה על הדברים שעשו יחד בשנות התשעים.

"איך היית מגדיר את המומחיות שלך?"

"מומחה במעגלים נושקים, מומחה בהלכות העולם."

ממבטה שהוסט לעבר החלון הבין שהיא לא מתכוונת לבקש הבהרות. הוא כבר החליט שיש לה יכולת מרשימה לדעת באילו זנבות מתשובותיו כדאי לה לאחוז ומאילו עדיף להרפות.

"והיית קשור לקרנות גידור, גם בנקים..." עכשיו נזהרה במילותיה. פניה עדיין הופנו אל החלון, והוא בהה בלחייה השזופה עד שחש שאולי הגזים, ומיהר להתיק את מבטו.

"את לא צריכה להיות כל כך זהירה, אני יודע איזה תוצאות עולות בעמוד הראשון בגוגל כשכותבים גבריאל מנצור."

"בכל מקרה," היא נפנתה אליו ולגמה מהמים, השתהתה רגע, אולי כדי לחלץ אותם מהאווירה שהיא פירשה כמתוחה, "יהיה חלק בסרט שיעסוק בהשפעות של מגמות גלובליות על ישראל."

"מעניין מאוד," הוא אמר. עד עכשיו לא היה כאן שום דבר בלתי צפוי. "את ודאי מראיינת גם את אבא שלך?"

"זה לא יהיה הוגן."

"כלפיו?"

"כלפי הסרט."

"הגון?"

"הוגן."

"יש לי דעה מסוימת על כל העניין."

"אני שמה לב. אתה רוצה גם להביע אותה?"

"אני לא רוצה להיות לא מנומס."

"שזה לא ידאיג אותך," היא העיפה מבט במכשיר האייפון בנרתיק הלבן המשובץ במדבקות כוכבים זעירות, והוא חשד שהבינה שהוא רוצה שתישאר, ובעצם רומזת לו: דבר או שהפגישה תיגמר.

"בסדר, אני אומר את הדברים, הרי זאת הפריבילגיה במצבי, אני לא צריך לשקר יותר."

"התחלה די יומרנית." היא השתדלה לחייך.

"האמת היא שיש משהו בעמדה של אנשים כמוך שאני מתקשה לכבד. אני מדבר עכשיו באופן כללי, פשוט כי אותך אני לא מכיר, בפעם האחרונה שהתראינו היית ילדה."

"כן," היא השיבה. "בכנס ההוא על החוף, באיזו שנה זה היה?"

"1995," ברור היה לו שהיא יודעת את זה.

"אז קשה לך לכבד אנשים כמוני," היא אמרה, משועשעת קצת.

"את העמדה שלכם," הוא הנהן, "בעצם כולכם זכיתם לחיים מאוד נוחים בזכות האופן ששיחקנו את המשחק. או אם נדייק, האופן שאימצנו מנגנוני פעולה שהתאימו לרוח התקופה, ויש הטוענים שהרווחנו כי ייבאנו לישראל את רוח התקופה שממילא התקרבה אלינו, אלא שזו הגזמה. אבל בכם יש חוסר מודעות לפריבילגיות שזכיתם להן, אני לא מדבר עכשיו על העמדה הפוליטית, אני מתכוון לעמדה הנפשית, האינטלקטואלית ואולי המוסרית, אפילו שאני לא אוהב את המילה. הרי לא היית עושה סרטים דוקומנטריים אם לא היית יודעת שיש מי שיממן אותך אם העניינים לא יסתדרו, וקשה להאמין שהורביץ לא מימן את השנה שלך ב־NYU, ועכשיו הוא אולי מממן חלק מהסרט או את שכר הדירה או דברים אחרים. ויש גם את בתי הספר שלמדת בהם, החוגים, המורים הפרטיים, האנשים שהכרת מגיל צעיר, הארצות שהיית בהן, הנגישות לאנגלית מצוינת למשל, ובמקרה שלך גם למפיקים, לקרנות, לאינטלקטואלים, הרי להרבה אנשים יש רעיונות טובים, אבל את מבינה איזה צעדים יש לנקוט כדי להגשים את שלך. הנה אפילו עכשיו, בסרט ביקורתי על הכלכלה הישראלית את משתמשת ברשת הקשרים של אבא שלך כדי להגיע לאנשים מסוימים, למשל אני, וכל זה כדי לבקר את הפרשנות הישראלית לקפיטליזם הגלובלי, שבכל יום מחייך את נהנית מהפריבילגיות שהשיטה העניקה לך. אגב, כל זה עוד מובן לי. הדבר היחיד שאני מתקשה לכבד הוא ההכחשה של העמדה הזו."

היא הביטה בו בעניין, אפילו בסקרנות מסוימת כאילו היתה מעוניינת לשמוע עוד, ייתכן שחייכה בביטול, הוא עוד לא הכיר אותה מספיק כדי להכריע בעניין. הבעת פניה לא העידה על הפתעה או על עלבון. היה משהו בישיבתה השאננה, כשראשה נח על מסעד הספה, שבטבעיות וללא זדון התקלס בכובד הראש של דבריו. הוא השפיל רגע את מבטו ושם לב שהיא מתחה כלפי מעלה את אצבעות רגלה הימנית המשוחות בלכה ורדרדה. גם כשהרים את ראשו ראה את התנועה הקלה של אצבעותיה. "כל זה מעניין מאוד," אמרה לבסוף, "עכשיו אנחנו רק צריכים שתכוון את העדשה המפוכחת שלך לכיוונך."

 

"את הרי יודעת שזה לא יקרה."

"זה יקרה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור שלו."

"רק אם יש משהו שחשוב לו להדגיש בקשר לתפקיד שמילא. אני לא מקנמארה."

"ולך אין?"

"לא."

"אז יהיה לך."

"איך את יודעת?"

"כי אפילו עכשיו נתת כאן הרצאה קטנה. נראה לי שאתה מת לדבר." הנימה המתגרה שבה קבעה שאלה יהיו פני הדברים נשאה חן בעיניו. בעצם דרשה שיאמר עכשיו משהו שיעניין אותה, ולהפתעתו - החלקית, יש להודות - הוא רצה למלא אחר הדרישה הזאת.

"נראה לך שאני מת לגלם את תפקיד הנבל ששילם מחיר בזמן ששאר הנבלים צוחקים? או הנבל שלא מתחרט וחוגג את נבלותו? או הנבל שחזר בתשובה? או הנבל המהורהר, קצת כאן וקצת..."

"תבחר אחד."

"אולי פשוט אגלם את כל הנבלים האלה ביחד כדי שאת תוכלי להסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם?"

"אתה לא כזה ציני."

"הרי אין שום סיבה שאתן לך את הסיפור שלי. אם הוא שווה משהו, נאמר כסף, אז מדוע שלא אשתמש בו?"

"יכולים להיות לך מניעים אחרים."

"כמו למשל?"

"נאמר שאתה מחפש מחילה מהחברה." צליל מתכתי השתרבב לקולה, ברור היה שלא רצתה לנהל את הדיון הזה, אבל לא עמדה בפיתוי. ורק לפני דקות אחדות החמיא לה בלבו שהיא יודעת בדיוק באילו זנבות מתשובותיו לאחוז ובאילו לא. הגזים כמובן. "אני יודעת שאתה יושב כאן ובאמת מאמין שאתה לא צריך את זה, אבל ברור שזה יותר מורכב."

"יש בזה משהו," הוא אמר, "בעצם בחשבון אחרון, המחילה שאת יכולה לספק לי יכולה להיות שווה כסף, אולי אחזור לקבל הצעות עבודה."

"אבל אולי נדבר על זה אחרת," היא ביקשה ומבט של קוצר רוח הבליח בעיניה, "אתה הרי לא באמת כל כך ציני."

"אני לא?" קולו הצטרד. הוא קיבל אותה כאן בביתו בהנחה שמעשיו מעוררים בה סלידה, אבל עכשיו, כשנראה שהיא סולדת מהאיש שלפניה - לא מהדמות מגוגל, מהעיתונים, מהסיפורים של הורביץ - חש פתאום רפיון של עלבון בגופו וברכיו כאבו. הוא מתח את רגליו, אך הכאב התחדד. תמיד הילל את הרגעים שבהם ראה אותו העולם בעיניו שלו, אבל רבים יותר הרגעים שהוא סופג לתוכו את מבטו של העולם, וכרגע ליאור היא הנציגה שלו. בדיוק מהסיבה הזו לא רצה לראות אנשים - אז מדוע התפתה להיפגש אתה?

"לא, אני זוכרת את הנאום שלך, היתה בו הרבה כנות."

"זה היה ב־95', הרבה מאוד זמן עבר מאז. היום אני רואה דברים אחרת."

"באיזה אופן?" היא הוציאה מתיק העור השחור שלה קופסת סיגריות ושאלה אותו בעיניה אם אפשר לעשן, והוא הנהן.

"היום אני כבר לא מאמין לשום דבר שאמרנו ועשינו אז. אני יכול להבין שאז לא ראינו את התמונה כי היינו קרובים מדי, ואולי אנשים, כמו אבא שלך, עדיין לא רואים אותה, אבל היום אין לי אשליות לגבי הדברים שעשינו."

"איך זה שאתה מדבר כל הזמן ברבים?" היא פלטה ענן עשן קטן לאוויר, "אתה לא מתכוון לדברים שאתה עשית?"

"שום דבר שעשיתי לא היה יוצא דופן, הכול נבע מאותו היגיון."

"זה הסיפור שאתה מספר לעצמך?" ענן עשן אפרפר עמד באוויר בדיוק בגובה פניהם, לרגע נראָה ששניהם מתלבטים מי יהיה הראשון שיפזרו בנפנוף.

"פחות או יותר. אני בספק אם את יודעת מספיק כדי לספר סיפור אחר."

"אתה השעיר לעזאזל? הנה, אתה רואה, יש לך משהו לומר בקשר לתפקיד שלך."

"הרעיון מעניין אותי. הוא עניין אותי עוד בטלפון כששיערתי, פחות או יותר, על איזה סרט אנחנו מדברים," העשן הפריע לו לראות את פניה, "אבל אני מעדיף לשמור על זכותי לא להיות פתטי לגמרי."

"זה לא פתטי לומר את האמת."

"הזמנים משתנים, אני כבר לא כזה מעניין, שמעתי שכמה צעירים באנגליה הכריזו על שביתה עולמית."

"ב־11.11."

"אז בנדיבותם הם השאירו לקפיטליזם עוד כמה חודשים לנשום. ותרשי לי להניח שהרעיון מלהיב מאוד אותך ואת חברייך..."

"נכון, ממש עכשיו אנחנו מקימים את הסניף הישראלי."

"כמה מפתיע."

"כשדיברת על מקנמארה," היא התעלמה מהלעג בקולו, "אני מניחה שהתכוונת לסרט של ארול מוריס."

"כן. התכוונתי לסוג כזה של חשבון נפש, אסתטיקה של מבט ביקורתי על הקריירה."

"מתי ראית את הסרט?"

"לא מזמן, בשנים האחרונות היה לי המון זמן פנוי." הוא נכנע ופיזר בידו את ענן העשן, מבטה עקב אחר התנועה שלו. הוא לא ראה הבעת ניצחון על פניה, אבל חש שהיא חוגגת ניצחון קטן. ואולי משום שמיעט לפגוש אנשים, דמיונו מפליג בהשערות על כל ניע, על כל ארשת חולפת.

"זה סרט טוב בעיניך?" היא ניערה אפר שנפל על שמלתה.

"הוא קצת פחות שקרן מקיסינג'ר, אבל עדיין לא האמנתי לאף מילה שלו. הוא פיזר דיבורים מפוכחים של זקנים. אנשים אוהבים את זה."

"תקשיב," היא רכנה לפנים, עיניה הירוקות־אפורות התרחבו וחיוך מלא חיים התפשט על פניה, התנערה מהאיפוק שריסן את תגובותיה - אולי בהשראת הורביץ, שמן הסתם אמר לה שגבריאל מנצור מעריך התנהגות שקולה - "את הסרט הזה אני אעשה אתך או בלעדיך, אבל עכשיו יש לי פתאום רעיון אחר: משהו בסגנון הסרט על מקנמארה. אתה יושב מול מצלמה ומדבר, אולי נשלב קצת אנימציה וקטעים מהחדשות, וזהו: אתה והמצלמה."

"סרט שלם עלי? אני אדם די קטן."

"הסיפור שלך לא היה קטן בכלל, ושנינו יודעים את זה. נכון שעבר די הרבה זמן, אבל עדיין יהיה קל למצוא מפיק שיתעניין בסרט כזה. בדקתי את זה: אף פעם לא דיברת בהרחבה על הדברים שקרו."

הוא שתק. לא רצה לאכזב אותה, ובעיקר חשש שכבר עכשיו יוחלט שהיא לא תבוא שוב.

"תחשוב על זה," היא אמרה, "יש לך הרבה זמן פנוי, לא?"

"בהחלט," הוא הסכים אתה ושניהם קמו יחד, "המון זמן פנוי."

לאחר שנפרדו הוא התיישב על כיסאו והביט אל המקום שישבה בו. הדבר שהעציב אותו בכל העניין היה מודעותה, החלקית כמובן, לזה שמדובר אחרי הכול במעין דימוי של חוויית הנעורים הקוצפים, השואפים לשנות את העולם. לכאורה נפגשו כאן הבחורה הצעירה חדורת האמונה והאדם המפוכח שראה דברים בחייו, אבל האמת היא ששניהם מפוכחים. היא דקלמה את השורות של אותה הוויית נעורים מרדנית במערב שכל כך צרובות בתודעתה, אך במעמקי ההתלהבות שהפגינה רבצה מודעות ארסית, מעט מבוישת - שהיא משרתת דימוי גדול שחולש על תודעתה, שאין לה בררה אלא להתמסר לו ולקוות שיעיף אותה באוויר. אבל את לא עפה באוויר, את לא מאמינה באמת שהעולם ישתנה וכבר אין אוטופיה באופק. את צווחת ססמאות כשאת יודעת שזה התפקיד שהנעורים מועידים לך ובתמורה תקבלי מהעולם הליברלי הכרה בעובדה שנעורייך נוצלו כראוי, כמו מסמך המעיד שמילאת את חובתך לצבא. את מסתערת על הנעורים הפוליטיים בהתלהבות, אבל זו לא התלהבות סוחפת, כי כולם יודעים שבעוד עשר שנים הם יהיו במקום אחר ומישהו אחר ידקלם ססמאות במקומם, ואחר כך הוא ישתלב בעולם שביקש להחריב ואחר יעמוד במקומו. בכל רגע נתון משרת מישהו את הדימוי הזה בכישרון כזה או אחר, מצייד את הזיכרון שלו כדי שיהיו לו רגעים להתרפק עליהם.

 

* * *

 

בלילה חלם שהוא ורות אסירים ביריד. שניהם ידעו שהוא ביצע פשע ושנגזר עליו להילחם בזירה בחיות טרף ועדיין הם פסעו להם בעצלתיים בין האוהלים הענקיים וצלפו בבובות ברובה וצפו בלוליינים מקפצים בין חבלים גבוה מעל פני האדמה. בלילה הם רצו בין האוהלים, חתכו גדר בסכין יפנית, טיפסו על חומה, והנה הם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים וקהל גדול מתקבץ ברחבה השטופה שמש, והוא חש בזרועותיו את החום המלטף של האבנים הלבנות מזיכרונות קודמים, הרי היו משתרעים שם להשתזף בתום יום הלימודים בגימנסיה. רות כרכה את זרועותיה סביבו, אך פתאום שמו לב שכמה ילדים לבושים בחליפות מרופטות בוהים בהם במבט משונה. לרגע נדמה היה לו שראה את יואל ביניהם. והוא לחש לרות: "זה הם, גם יואל שם," ועווית האימה שאחזה בפניה צרבה בבשרו. אחר כך זיק תקווה ריצד בעיניה השחורות, והוא עצם את עיניו בחוזקה. אחד הילדים רמז להם בידו והם ידעו בוודאות שאלה שליחי היריד. שוב ושוב שאל את רות אם גם היא ראתה את יואל והיא לא השיבה. שוב לילה, והם רצו ברחובות עיר שלא הכירו, התיישבו מתנשפים בבית קפה הומה אדם, וקיוו שהאנשים יחצצו ביניהם ובין שליחי היריד, אך כשהעיפו מבט בשולחן הסמוך, ראו שם את יואל ועוד שני ילדים. "קודם נאכל עוגות, גם הבן שלכם אוהב עוגות טובות," אמר אחד הילדים, ויואל הנהן ודחף לפיו מזלג גדוש בנתח עוגת שוקולד, "ואחר כך נחזור."

הם היו במסדרון צר, רות פסעה לצדו ופסיעותיהם קטנות ככל האפשר, נעל ימין צמודה לנעל שמאל, והיא אמרה בהשלמה: "אז אין יותר שום דבר לעשות." כתפיה שחו והייאוש בעיניה היה כה גדול עד שגורלו שלו כבר לא העסיק אותו, הוא רק רצה לעקור מתוכה את העצב ולהעלים כליל את האבל שיהלום בה אחרי מותו. גופו המה אהבה ורוך כלפיה, וכה ברור היה לו שאילו רק עזבו אותם לנפשם הם היו מתרווחים להם בקצה העולם, רחוק מכולם, ודבר לא היה גורע עוד מאושרם.

 

* * *

 

האם אפשר לומר שאביו המציא מקצוע?

הסיפורים על הקריירה של אלברט מנסור - שסופרו לגבריאל  על ידי אביו או אמו או החברים מבית הקפה של סעדיה, בנימה משועשעת המכירה בגוזמאותיהם - מתחילים באמצע שנות השלושים; אז ביקש להתקבל לריאיון בביתו של הנציב הבריטי העליון כדי להתלונן על סירובו להעניק סרטיפיקטים למאה ילדים מגרמניה, ושיגר באותו עניין מכתבים לדוקטור ויצמן, לבן גוריון ולשרת. לפני חבריו בבית הקפה של סעדיה התפאר שבן גוריון ושרת הזמינו אותו לפגישה - שמועות על עסקאותיו החובקות עולם ודאי הגיעו לאוזניהם - והתחננו שיתרום כסף למען העלייה. "תגישו לי תוכנית מעשית, ולא עוד שתדלנות ומורך לב," גער בהם והציע לרכוש עבור הילדים ספינה בגרמניה. הוא לא הכיר אף אחד בגרמניה וגם כסף לקנות ציור של ספינה לא היה לו, וכששאלו אותו חבריו לבית הקפה איך יקנה ספינה, השיב אלברט בנחת שהוא הגה תוכנית. תוכניות תמיד היו לו: הוא הגה תוכנית להקמת ערי קיבוץ ליישוב העולים, והגה תוכנית למסעדה שתיקרא "העולם" ומדי חודש תגיש מטעמים ממטבחה של אחת מארצות העולם, והגה תוכנית להקים את בית הזיכרון היהודי, "אבל לא תהיה זו עוד לשכת קבורה של עצמים בלויים מזוֹקן," כתב לחבריו מבית הקפה של סעדיה, "אלא בית ברוח ההוגה הגדול ניקולאי פיוֹדוֹרוֹב, שבין שלוש קומותיו ייוולדו מחדש חיי היהודים המתים על כל גילוייהם ובקומת הכניסה תהיה חנות מזכרות."

בבית הקפה של סעדיה ברחוב יפו הועלו היוזמות הגדולות. שם היו מנסחים מכתבים, משייפים רעיונות, עולבים בכולם, ממנהיגי היישוב וסופריו ועד אחרון הבטלנים בירושלים, אך את האורחים מקבלים בשבחים מופרזים, מתארים אותם כמו שהם רצו להיות. כל הרעיונות של בית הקפה נכשלו מאותן סיבות: כסף והתעלמות של מנהיגי היישוב. בינתיים חבריו של אלברט הסתדרו יפה: האחד קנה בניינים בירושלים, אחרת היתה מורה נערצת לבלט, השלישי קיבל משכורות מהסוכנות היהודית, ולמעשה אלברט היה האחרון שהאמין בתוכניות הגדולות של בית הקפה והתפרנס בדוחק מהלוואות של חברים ומשירותי ייעוץ לאנשים שזה מקרוב באו לירושלים.

 

השלב השני בקריירה של אלברט מנסור החל אחרי נישואיו בשנת 1952 ליונה סיטון. אביה של יונה, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בירושלים קרוב למאה שנה, לא ראה באלברט מנסור חתן ראוי. אלברט נולד באלכסנדרייה למשפחת סוחרי בדים. בנערותו מתה אמו, ואביו, אדם מלומד שמתרגם לערבית את משוררי התנועה הרומנטית, נשאר שם. אלברט נהג להתהדר בחליפות דקות ואווריריות בצבע קרם, פטפט בארבע שפות - ערבית, עברית, צרפתית ואנגלית - והתגאה במיני יוזמות שבקרוב יבשילו. אביה של יונה אמנם ראה אותו מלווה את אדון אבן שושן לטיולי הבוקר שלו, והרשימו אותו גם סיפוריו על ג'יימס ג'ויס, שלדבריו נהג לפטפט אתו במסעדת מישוֹ בפריז, אבל בעיקרו של דבר ראה בו גנדרן קל דעת שמעביר את ימיו ולילותיו בשכרות ובפטפוטים, וחמור מכול, חומד נשים של אחרים: פרשיות אהבים עם אשתו של קצין בריטי ואשתו של פקיד במועצת הפועלים עוררו מורת רוח בירושלים. אביה של יונה לא היה מוכן לשמוע על חתונה עם אדם כזה, עד שהכריע היריון את הכף. כמתנת חתונה קיבלה יונה מאביה תכשיטי זהב ויהלומים; את החנויות והדירות והבניינים ירשו הבנים, כזה היה הנוהג. ובכל זאת, לראשונה בחייו היה בידי אלברט הון להגשים כמה מרעיונותיו. אדמה נרכשה בחלקה המערבי של אבו תור כדי להקים עליה מוזאון להחייאת מלחמות ישראל, שבמכתב לפנחס ספיר תיארו אלברט כ"מוזאון שיפיח חיים בכל גיבורי מלחמות ישראל, מיהושע בן נון ועד אחרון החיילים במלחמת השחרור." רק על חיטוי החול שעליו יוצבו החילות הוא שילם הון עתק. והיו עוד רעיונות ויוזמות, כולם נכשלו, אבל האדמה באבו תור, שם נצברו בתחילת שנות השישים טונות של חול מחוטא, תימכר בשנת 1982, אחרי קרבות משפטיים מתישים, ב־150,000 דולר.

השלב האחרון החל בשנות השישים המוקדמות, כאשר לא נשארה ליונה ולאלברט ולשני ילדיהם פרוטה. אמונו של אלברט בכישרונו התערער, ויותר מכול התקשה לשאת את הרעיון שיוריש לילדיו עתיד שכולו עוני ומחסור. אין להפריז בעוצמת השינוי: הוא לא תכנן לקום בבוקר ולזפת כבישים בסולל בונה, אלא הבין שהוא זקוק לרעיון מוצלח שלא דורש שום השקעה.

לטענתו, החליט להמציא מקצוע. את עקרונות המקצוע החדש ודיווחים על המקרים הראשונים שעסק בהם רשם אלברט ביומן, ומסיבה טובה: לדעתו, אדם שהמציא מקצוע חדש מחויב לתעד את שלביו הראשונים למען העתיד. המשפט הראשון ביומן מגדיר את נחיצות המקצוע: "שכיב מרע אינו זקוק לרופא ולא לנהי של קרובים, וגם לא לרבנים ושאר מבקשי נפשו וכספו - הוא זקוק לעורך," ומוסיף: "גלוי הדבר שמוקירי הגוססים מבקשים נואשות משמעות כבירה הצפונה בפטפוטיהם, אמת גדולה, ולכל הפחות מסקנה שתועיל למי שנשארו למלא את מטלות החיים. ימים שלמים הם יושבים לצד מיטתם ומן המיטה אין הם משים, ומקבלים כל דיבור ודיבור כאמת לאמתה. וכשמשתתק הגוסס, אולי נרדם, ימצאו משמעות מפליגה גם בשתיקתו, אך בסופו של דבר ימצאו שחכמים מתים בחוכמתם וכסילים בכסילותם ואין חדש תחת השמש."

אחר כך, בכותרת "תכלית" ובפסקה שאפשר לראות בה את היפוכה של הקודמת, מופיע לראשונה המונח "מתעד ועורך שכיב מרע": "שכיב מרע מדבר ומלהג, מתוודה ומשקר, הבלים ודברי חוכמה מעורבין יחד, וקרוביו תמיד יציקו לו בשאלות על הזוטות המעסיקות אותם. וכאן נדרש מתעד ועורך שבינו ובין הגוסס אין דבר וחצי דבר, שידיעותיו רחבות, ויפריד עיקר מטפל, וישאל שאלות אמת. שהרי אותו שכיב מרע האמין בדברים (לפעמים הוא עצמו לא ידע להגדירם), והשקיף על העולם, ומדוע תעבור השקפת עולמו מן העולם אתו יחד?"

אלברט לא פירט ביומן איך נפלה לידיו עבודתו הראשונה. היו שמועות שבימי המצוקה עבר בין חדרי גוססים בבתי החולים והציע להם ולקרוביהם את שירותיו, ופעם לאחר שהודיע לאישה שעברה ניתוח קל שהיא שכיב מרע ואין לה עכשיו אלא לשכור את שירותיו, הכו אותו קרוביה מכות נמרצות והרופאים אשפזו אותו בחדר שלידה. אך לבסוף נמצאה הלקוחה הראשונה; אולי שכרה את אלברט מנסור כי הכירה אותו, היו שטענו שבכלל היו נאהבים, ואולי שמעה על אביו שתרגם שירה מצרפתית ואנגלית לערבית.

על עובדה אחת אין מחלוקת: הלקוחה הראשונה של אלברט היתה אישה שכונתה ביומנו ר' וגססה מסרטן ריאות בבית החולים הדסה בירושלים. "משונים היו מעשיה של האישה," כתב אלברט, "נתגלגל הדבר שבאשמורת שלישית נתנה את תכשיטי הזהב היקרים לחאסן, המטפלת הערבייה שסעדה אותה בבית החולים. נשתוממו אוהביה ולא הבינו שר' בחנה את תולדות חייה, ופעמים הצטערה על עניינים שברומו של עולם ופעמים העיק עליה מצפונה בגלל מראות שראתה ברחובות ילדותה, למשל גירוש משפחתה של חאסן מהבית ברחוב עזה..."

בטון מופתע מעט כותב אלברט שבשבוע האחרון לחייה עסקה ר' רק בעניין אחד: "ביקשה שאחד מחבריו של בעלה זצ"ל, אדם ערל לב ועשיר כקורח, יעשה חסד עם בנה שמתגורר בניו יורק וישיג לו גרין קארד. כל השבוע ביקשה שיבוא העשיר אל מיטתה להשביעו בעניין." כאן מוסיף אלברט הרהור משלו: "הגוועים נוטים להיאחז באשליה שהחיים ינהגו חרדת קודש בשבועה שנשבעו לשכיב מרע. מובן שאין להם בררה אלא להאמין בזה. ואולם גם אם נתכוון הנשבע לדבוק בשבועתו, הזמן חולף וזכר המת מתעמעם. הגוועים אינם יודעים לאמוד את הזמן שאחרי מותם, ומתפתים להאמין כי מותם הוא אירוע שאין לו סוף."

לבסוף מודיע אלברט שנקבע ביקור לאיש העשיר, כל כך התאחר האיש להגיע עד שקרוביה של ר' שיערו שהוא מייחל שתמות לפני ביקורו. "לבסוף בא אותו גַברָא רַבָּא לבית החולים ור' השביעה אותו שיעזור לבנה. ללא גרין קארד, הלינה, לא יעסיקו אותו, והוא, כיצד יעסיק אחרים? האיש העשיר טען שר' היקרה אינה מדייקת בדבריה: אם יעסיק עובדים, יקבל בנה גרין קארד, ואם כאלה הם פני הדברים, עזרתו אינה נחוצה. ואולם ר', שכבר תשש כוחה, לא זכרה כמה עובדים מעסיק בנה, והשניים דנו בפרטי הפרטים עד שנזכרו שבעולם הזה לא ייפגשו עוד. ר' השביעה אפוא שוב את האיש העשיר שיעזור לבנה, והלה נשבע, אף כי נשמע מפקפק עוד יותר. העשיר העלה זיכרונות מימיהם בעיר הגדולה, ובסערת נפש סיפר על האליפות של הניו יורק ג'אינטס בשנת 1951 שהיתה 'מצמרות חייו, אושר מופלא', ונזכרו בצהריים שטופי שמש והם מטיילים ברחובות ניו יורק ועוברים מהאור אל הצל, שני זוגות שלא מכבר נישאו והאופק הנפרש לעיניהם בין גורדי השחקים מרחיב את הלב, ונדמה שהעולם יטה להם חסד. אחרי ככלות הכול, הסכימו ר' והאיש העשיר, אלה היו ימים טובים..."

 

* * *

 

בעצם אפשר לומר שמקצועו נולד מתוך המקצוע של אביו. יום אחד, אוקטובר 1984, קיבל אביו הזמנה להגיע לניו יורק. הזמנות כאלה היו עניין שבשגרה. הוא עבד בתחום למעלה מעשרים שנה, טיפח קהל לקוחות קטן של יהודים עשירים והעדיף לעבוד בארצות הברית ובאירופה, שכן לא רצה שבירושלים ירכלו על מעשיו וענייניו. בילדותו שמע גבריאל את אמו ואת אחיו הגדול מלגלגים על החשאיות של אביו: הרי מחוץ לבית הוא ביוגרף או רשמן זיכרונות ורק כאן הוא נהפך פתאום למתעד ועורך שכיב מרע ומרשים את גבריאל הקטן בסיפורי גוזמאות. בילדותו העדיף גבריאל להאמין לגרסת אביו, שהתעלם מהערותיהם של אשתו ובנו הבכור ובהדרגה גיבש חוקים למקצוע שלו: הוא נהג לעבוד עם שני לקוחות בשנה, במקרים נדירים נטל לידיו עוד, כי "לעתים איתרע מזלך ושלושה מלקוחותיך מתים באותה שנה." כדי לשכור את שירותיו של אביו היה על הלקוח לעמוד בשלושה תנאים: להיות יהודי, לקבל המלצה מאדם שנמנה עם חוג הלקוחות, לשלם 50,000 דולר. למרבה ההפתעה, האיש שהזמין אותו לניו יורק הציג המלצה מבנהּ של אותה אישה שאביו כינה ביומניו ר' - הלקוחה הראשונה שלו - שעדיין התגורר בניו יורק.

בשנת 1982, מיד אחרי שקיבלו את הכסף ממכירת האדמה באבו תור, הם עברו מן הדירה ברחוב השחר בבית הכרם לבית פרטי ברחוב סעדיה גאון. בינואר 1984 מתה אמו, באמצע אותה שנה הוא השתחרר מהצבא, ומשתי הסיבות האלו החליט אביו לצרף אותו לנסיעה. בניו יורק הם התארחו באגף נפרד בפנטהאוז של משפחת ברוקמן בשדרה החמישית. הסלון רחב הידיים הפתיע את גבריאל הצעיר לא רק בממדיו אלא גם במראהו, ששולבו בו סגנונות שונים: ציור מקורי של ג'קסון פולוק; תצלום של נורמן מיילר, שידיו הנתונות בכפפות אגרוף מונפות אל שק אגרוף שמחזיק ברוקמן האב; חנוכיית כסף מעוטרת בתבליט של שני אריות; ספריית עץ גדולה, שאור זהוב ורך נח עליה בכל שעות היום והלילה ומדפיה חולקו לפי שפות: אנגלית, רוסית, פולנית, עברית ויידיש. בסלון המצועצע בלטה כרזה קרועה בשחור לבן שבמרכזה שני גברים בחליפות שחורות ובמגבעות, לאחד שפם שחור עבה ועיניים שנראו כחולות ולאחר פנים חלקות ורעננות, ומעליהם נכתב: Save Sacco and Vanzetti!. השאלה הראשונה ששאל את מייקל ברוקמן היתה מי האנשים האלה. מייקל חייך בשביעות רצון וסיפר שאביו ג'ונתן התעניין מאוד בשני האנרכיסטים הצעירים שהיגרו לארצות הברית מאיטליה ובתחילת שנות העשרים הואשמו בשוד והוצאו להורג. ברוקמן האב סבר שזו בושה שהיהודים בארצות הברית לא תמכו בשני הצעירים האומללים, ובשנות השבעים אף שילם לתסריטאי כדי שיגולל את פרשת משפט השקר שנערך להם. הוא חלם שרוברט דה נירו יגלם את סאקו, אבל שום דבר לא יצא מזה.

ג'ונתן ברוקמן חזר באותו שבוע מבית החולים, אחרי שנתבשר כי הסרטן התפשט בכל גופו ונשארו לו שבועות ספורים לחיות. אלברט פגש אותו באותו יום, וכשחזר מהפגישה סיפר לגבריאל בהתלהבות שהוא מיד זיהה את פניו: ג'ונתן ברוקמן היה האיש העשיר שביקר את ר' בבית החולים, ואליו היא התחננה שיעזור לבנה לקבל גרין קארד. והוא עזר לו? שאל גבריאל. הוא לא עזר לו בשום דבר, השיב אביו, אבל זה לא לב העניין: מתברר שברוקמן קרא את הדין וחשבון שהגיש אלברט על ר' והתרשם עמוקות, הוא אמר שתיאר את דמותה והשקפותיה "ללא חנופה, אך ברוחב לב," ולא נעלב מהפסקה שתואר בה כאדם קטנוני ונטול שאר רוח. "יש אנשים שסבורים שאני כזה," אמר לאלברט ברוח טובה. מעבר לזה אלברט לא דיבר על הפגישות שלו עם ברוקמן האב, מן הסתם חשש שגבריאל יפטפט באוזני בני המשפחה.

הם שהו בבית הברוקמנים קרוב לחודש. אביו בילה את הימים בחדרו של ברוקמן האב, בערבים הם סעדו בחדר האורחים או במסעדות ברובע הסיני, ובימי שישי נערך קידוש שנכחו בו כארבעים איש. בקידוש הראשון הוא ישב לצדו של מייקל ברוקמן, שהיה בשנות השלושים לחייו, חביב למראה, ממוצע קומה, בעל כרס קטנה, לחייו מנוקדות בנמשים וכרבולת בצבע גזר על ראשו. את רוב השיחות בסעודות ליל שבת הוביל קול הבריטון של מייקל, ובמרכזן עמדו הבחירות לנשיאות של 1984. הברוקמנים, שתרמו למפלגה הדמוקרטית מאז ימי רוזוולט, לא האמינו שמונדייל יכול לנצח את רייגן, ומייקל הרבה לתאר מפגשים עם אנשי המפלגה הדמוקרטית, שדחקו בו לתרום עוד לקמפיין ולשדל את חבריו לעשות כמוהו, בעוד הוא סונט בהם שכל דולר שהוא נותן להם הוא דולר אבוד, "אבל נתרום, כדי שאחר כך לא תגידו שהפסדתם בגלל היהודים."

לא פעם התעמת אתו אלברט בארוחות הערב כי ליברלים מסוגו היו בדיוק הטיפוסים שבז להם, והוא דווקא הוקיר את ממשל רייגן ומאבקו "בקומוניזם ובבטלני האיגודים המקצועיים" והאיץ במייקל לקרוא באמת את פרידריך האייק. הוא גם אמר למייקל שהליברלים באמריקה לא מבינים את המזרח התיכון, ולפעמים כדי להרגיזו סיפר לו על אחת היוזמות שלו מימי בית הקפה של סעדיה, למשל התוכנית למלון נביאי ישראל שלרגע עוררה עניין בחוגי מפא"י. "הרי המפא"יניקים," הסביר אלברט למייקל, "מאמינים שהיום אין אלוהים בארץ ישראל, אבל הם מוכנים להישבע שהוא היה כאן פעם." ומדוע שלא תשקיע קצת מהונך הגדול למען רעיון כזה, שאל את מייקל בחיוך. לפעמים נקלעו לעימותים סוערים בעניינים יהודיים כמו למשל איך קרה שחשובי האנתרופולוגים - דורקהיים, לוי ברוהל, מרסל מוס, ספיר, בורס, לוֹוי - היו יהודים או באיזו מידה השפיע שבתאי צבי על ההיסטוריה היהודית.

הדיונים היהודיים שעממו את גבריאל.

מייקל הפיץ סביבו עליזות וצחוקו היה מידבק, אך בעיניו הבהירות הבליח מדי פעם מבט צונן שהשרה אי־שקט על סביבתו. בימים הראשונים עליצותו התמיהה את גבריאל, אך בחלוף הזמן הבין שמייקל קיבל בטבעיות את מותו הקרב של אביו: כאלה הם סדרי עולם - אבות מפנים מקום לבניהם - וההכרה הנוקשה בסדר הדברים, בהכרחיותו, ניחמה אותו.

בחלוף הימים איבד מייקל עניין באלברט והתרכז בגבריאל, ובשבוע האחרון שלהם בניו יורק כבר הזמין אותו להתלוות אליו לכל מקום. גבריאל ישב אתו בפגישות במשרדי קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס" והוצג שם בחיוך כמתלמד מישראל; הצטרף אליו לארוחות צהריים עסקיות, לרוב עם משקיעים של קרן הגידור, שרצו לוודא שגם השנה תגיע התשואה שלהם לסביבות 15%; צעד אתו בחזרה למשרד, וכשמייקל היה לועג ל"חמדנים" שפגשו הגיב בהיתממות כדי לגרות אותו להשחיז את עקיצותיו, עד שמייקל היה מזהיר אותו בחיבה: "תפסיק לעשות את זה ילד." הם חלפו מתחת לזוהר הכתום של עלי העצים, רוח קרה נשבה בפניהם, וגבריאל נמלא חדווה מסוקרנת ונטולת דאגות - כל יום חושף לפניו סוד חדש. בניו יורק התנקה מהרהורים טורדניים, ורק איזו שריקה חרישית אך עקבית שבה והזכירה לו שהימים הללו חולפים עוברים, ושחלק בנפשו כבר מהלך ברחוב עזה ומתאבל על ימי ניו יורק, שנתחים מהם נעלמים במחילות הזיכרון.

בשעות הערב הם בילו בארוחות רבות־משתתפים בחברת מנהלים בקרן הגידור, ברוקרים, עיתונאים, חברי קונגרס דמוקרטים, בנקאים, יזמים מעסקי הפיננסים או הנדל"ן ואנשי עסקים יהודים, שכמו מייקל היו חברי ארגון ה־UJAלמנהיגות צעירה. כעבור שבוע כבר היה ראשו של גבריאל סחרחר מרוב שמות ומקצועות וסיפורי החיים שנארזו תמיד בעטיפה צבעונית שובת לב, ובתוכה גם המאורעות הנוראים ביותר נראו כהתרחשויות חביבות שבצדן לקח מועיל. הוא למד להקשיב לאנשים האלה, לא להציג שאלות ישירות מדי, אלא להסתפק בהערות שיעידו על העניין שמצא בדברים ועל הלקחים שאפשר להפיק מהם, והגבול היה דק למדי. בארוחות כאלה הוא גילם את הבחור הצעיר מישראל שעדיין לא עשה כלום בחייו ולכן אינו יכול להטיל ספק בפרשנותם לאירועים, אבל גם אסור לו לשעמם אותם בהמהומי "מעניין מאוד". הוא הבין שהם מצפים שבשאלותיו תישמע התרסת נעורים, שהערותיו ידגישו את זרותו ואת השקפתו השונה, ועד מהרה סיגל לעצמו את הטון הנכון ולמד להציג שאלות שעוררו בנמעניהן תחושה שהוא "מגלה הבנה מרשימה ביחס לאיש צעיר". את היכולת הזו לא הצליח להפגין בדיונים רבי־משתתפים: לרוב היה משתתק בהם, כיוון שעדיין לא ידע לדבר במשפט אחד אל ארבעה אנשים. לא פעם ישבו בסלונים רחבי ידיים, ובין האורחים עבר מגש קטן מכסף ועליו שורות של אבקה לבנה. גבריאל הסניף אותה בחדווה, והגירוי שחש באפו נעשה נעים יותר משורה לשורה. לאחר כמה שורות נדמה היה כי העננים האפורים שאפפו את תודעתו ושעד עכשיו לא היה מודע לקיומם מתקפלים במהירות, ואור לבן ומסנוור זרח על מסקנותיו והצליל אותן, ואז החליט שהוא יכול להתמודד עם האנשים הללו ואפילו לעג להם בלבו, לכל ורדרדי העור המדברים בטון עצל שמזדחל ממעמקי בטנם, אך זו היתה תחושה חולפת, כעין הבהוב פנס בנפשו: רגע אחד ידע שיש בו די כישרון להיות כאן ביניהם ולהצטיין, ונדמה שרסיסי מחשבות בתודעתו מתגבשים לגבישי דעות מוצקים, אך בטרם הספיק לבחון אותם הם נמסו או נראו חסרי פשר.

בכל פעם שהמגש עם השורות הלבנות התרחק, הוא עקב אחריו במבט מתאבל. נדמה היה שכוח טמיר וזר מתעורר בתוכו, מחכה להתפוצץ בתודעתו בעוצמה של חלום בלהות.

 

בלילה שאחרי ההלוויה של ברוקמן האב - זה היה היום האחרון שלהם בניו יורק - הוביל אותו מייקל לחדר הביליארד. היה קר בחדר, שבמרכזו ניצב שולחן הביליארד הגדול ביותר שראה מימיו, והרוח התפיחה את הווילונות הלבנים סביבם. מייקל רכן וכיוון את המכה הראשונה בכדור הלבן, ובזמן שבחן בזווית העין את משולש הכדורים בצדו האחר של השולחן, אמר לו: "אבא שלך יודע הכול על המשפחה שלנו עכשיו, כל הסודות הקטנים. גם אתה תדע לפחות חלק מהם."

"אבא לא מספר לי כלום," מיהר גבריאל להתגונן, "הוא מאמין בהפרדה מוחלטת בין העבודה..."

"זה לא משנה," קטע אותו מייקל שהתגאה בתפיסתו המהירה. גבריאל שם לב שבקרב אנשי עסקים שפגש בניו יורק תפיסה מהירה היא התכונה המוערכת ביותר. אביו בז ל"מהירי התפיסה" ולעג לערך התכונה הזאת, שנראית לאנשים ראויה יותר מהשכלה, מהבנת מורכבותה של סוגיה והקשרים שבין תופעות. "וממילא השיחות שלהם יראו אור בספר, והבנתי שאביך יודע להפריד בין דברים שנאמרו לאוזניו בלבד ודברים שמיועדים לאוזני אחרים. אולי אתה לא יודע, אבל בחוגים מסוימים של אנשי עסקים נחשב אביך לאחד מסופרי הצללים היהודים הגדולים בדורו."

זו היתה הפעם הראשונה שגבריאל שמע מישהו מכנה את אביו "סופר צללים".

מייקל ניגש אל הבר, מזג קוניאק לשתי כוסיות והניח אחת על שולחן הזכוכית שלצד שולחן הביליארד. "אני לא רציתי להעסיק סופר צללים עצמאי מדי. 'איזה מין רעיון זה לכל הרוחות?' אמרתי לאבא. 'בסוף הוא יכתוב שהיית אדם שונה מזה שהכרנו, ואז נצטרך להשיג כותב אחר, והוא כבר לא יזכה להכיר אותך.' אבל אבא קרא דברים שאביך כתב, שהתפרסמו במעין ספרי זיכרונות, ביוגרפיות או הרהורים של המת, וגם דברים שנועדו רק לקרובי משפחה. הוא השתדל להשיג כמה שיותר דברים שאביך כתב, הוא אפילו קנה כמה ממשפחות שהסכימו למכור לו. הוא באמת העריך את העבודה שלו, ואמר שבדיוק בגלל עצמאותו הדוחות שלו מורכבים כל כך. אז עשיתי כרצונו, והשורה התחתונה היא שעכשיו כשאתם יודעים עלינו כל כך הרבה, אנחנו קצת כמו משפחה, ואני אדם שמאוד קשור למשפחה שלו, אתה מבין את זה?"

"כן, אני מבין לגמרי," השיב גבריאל בהכנעה. הטון קצר הרוח של השאלה האחרונה לא השאיר מקום לתשובה אחרת, ופתאום עלה על דעתו שהכרזתו כי אביו לא מספר לו דבר על עבודתו, הכרזה שנועדה לשכך את חששותיו, לא מצאה חן בעיני מייקל, שראה בסודות שאבות חולקים עם בניהם חלק מסדר הדברים הטבעי, ובעיניו הידע ולקחי החיים שאדם צובר בחייו ומוריש לבנו הם שווי ערך לנכסים ממשיים של כסף, מניות, נדל"ן ושליטה בחברות. סוף־סוף פילחה את גבריאל ההכרה שנאבק בה בימים האחרונים - הוא איננו מבין את האנשים הללו ואת הערכים שמכתיבים את מעשיהם.

מייקל לגם מהכוס שבידו. הוא השגיח ברפיון שאחז בגבריאל, ועכשיו קרנה מפניו שוב אותה חמימות שנמחתה לרגע בחילופי הדברים. "אגב, ידידי הצעיר," הוא אמר בקול רך, "אתה מתכוון להכות בכדור או לא?"

גבריאל התרכז בכדור. המכה היתה חזקה למדי ופיזרה את משולש הכדורים בכל רחבי השולחן, מכה לא רעה בכלל בשביל אחד שמעולם לא שיחק ביליארד בשולחן כל כך גדול. מייקל הניח את הכוס על שולחן הזכוכית, פסע אל הצד האחר של השולחן וכיוון את המקל למרכז הכדור הלבן. גבריאל לגם מהקוניאק ומיד התפשטה בגופו חמימות ושריריו התרפו. כדור סגול נפל לחור האמצעי.

ואילו ערכים מנחים את פעולותיו שלו? ואם לא ערכים, לפחות הרגלים שאפשר להיאחז בהם. תמיד חש שלמשפחות אחרות יש כעין אמנה, ברורה יותר או פחות, שמתווה מסגרת לחיי חבריה (ואפילו כשסוטים מרוחה היא עדיין קיימת כתמרור), ואילו להם לא היה אפילו חוק אחד, אפילו יום אחד בשנה שמעשיהם בו נגזרו ממסורת שמוכרת לכולם. עשורים שלמים חלפו ודבר לא נצבר.

"אתה לוגם עכשיו קוניאק, פראפין 1888, בקבוק ששווה 6,000 דולר בערך."

"אני מבין," מלמל גבריאל, התחושה החמימה הסתלקה מגופו ורוח קרה חדרה לעצמותיו. הוא עמד שם ובהה בנוזל המוזהב, ועד מהרה הבין שהוא נראה מטופש למדי. הוא לגם מהקוניאק והחזיק את הנוזל בגרונו כמה שניות, "באמת טוב."

"אל תהיה ילד, לא אמרתי לך את זה בשביל שתרגיש לא בנוח," פלט מייקל צחקוק, וברור היה שהתחרט על הנימה המתייהרת שציין בה את מחיר הבקבוק, "אתה יכול לשתות את כל הבקבוק הארור בלגימה." הוא מישש את הבד הירוק באצבעותיו. "קוניאק היה התחביב של אבא," הפטיר ורכן במהירות אל השולחן. הוא הכה בכדור בכוח. גבריאל עקב אחרי הכדורים המתגלגלים על הבד אך מבטו נתקל בשיירת נמלים שהתקדמה על מסגרת העץ המבריקה של השולחן. הנמלים הפיחו בו עליצות, כאילו חשפו את הפיגומים שחבויים מאחורי המעטה ההדור של החדר, ובעצם, גם הנמשים על פניו של מייקל, כשהאפירו עם רדת הערב, נראו כנמלים.

מייקל הזדקף, וכשעמד מול גבריאל וגופו מחוץ לאור הנופל על שולחן הביליארד, נראו כתפיו רחבות יותר וארשת חמורה עלתה על פניו, ולפחות זו הארשת שדמיין גבריאל. "העניין הוא שלמשפחת ברוקמן אין עסקים במדינת ישראל, שום דבר, והגיע הזמן שנקדם קצת את הכלכלה והחברה הישראלית." הם עמדו זה מול זה, אך קולו של מייקל הגיע לאוזני גבריאל מהצדדים. "אבא רצה לעשות את זה מזמן ולא הספיק, ואני נחוש בדעתי לקיים את צוואתו. אתה בחור צעיר מאוד גבריאל, אבל אני אוהב לתת הזדמנות לאנשים צעירים. בחנתי אותך בימים האחרונים, ואולי הבנת שמדובר בבחינה החשובה בחייך. בשנתיים שאני מנהל את קרן הגידור מיניתי אנשים צעירים לתפקידים בכירים מאוד. כולם פקפקו בהחלטותי, בארנס טען שאני פזיז ואפילו משוגע" - את המילה "משוגע" הוא אמר בעברית, וגבריאל הבין שמחובתו לחייך - "אבל אבא האמין בי."

דממה השתררה בחדר. גבריאל רצה לומר דבר־מה מנחם, אבל כל המשפטים שעלו על דעתו נשמעו מגושמים. גם אחרי הדיבורים המשפחתיים ששמע הוא התקשה לאמוד את מידת הקרבה ביניהם, שממילא היתה תלויה במצב רוחו של מייקל, שהשתנה ללא הרף באותו שבוע.

"עכשיו כולם קצת פחות מפקפקים," אמר מייקל בלעג, "והיום החלטתי, גבריאל, שאתה תהיה האיש של 'ברוקמן, סטנסטון ובארנס' בישראל. האיש שלנו לכל דבר ועניין."

 

* * *

 

בשנת 1980, כשגילו את מחלת הסרטן של אמו, הוא היה בשנה האחרונה של הגימנסיה, ואחרי שבילה קיץ בשיקגו בתוכנית חילופי נוער הוא גידל זקן ושער ארוך ופרוע, שמע להקות כמו שיקגו וקיס ועישן סיגריות ומריחואנה. אמו לא חיבבה את חזותו החדשה, אך להפתעתו לא מתחה עליו ביקורת. הקשרים ביניהם הורעו זמן רב לפני שנסע, ואחרי שובו משיקגו נראה שאיבדה בו עניין, כאילו החליטה שאין עוד טעם לטרוח לשקם קשר שימיו היפים רחוקים ורגעי החסד שבו מעטים. בניגוד לאחיו הגדול, הוא התרחק מאמו כבר מגיל צעיר, סירב לספר לה על חבריו ועל ענייניו, ולמעשה היא לא ידעה דבר על חייו מלבד התעודה שהציג לפניה פעמיים בשנה. הוא ראה את אחיו יושב בחדרה של אמם ימים שלמים - הוא על שרפרף ליד התנור, ואמו שוכבת במיטתה - ושניהם מתלחשים. אחיו לא נתן אמון באיש והניח שכולם זוממים נגדו. הוא לא יצא לָעולם בחפץ לב, בסקרנות, בתשוקה להתוודע לדברים שלא הכיר, ונדמה שתמיד השאיר חלק ממנו בחדרה של אמו; משם נראה העולם מקום אכזר שאנשים טופחים בו על שכמך בעודם מכישים אותך בעורפך, ולכן עליך להיות מוכן לקדם כל רעה בנסיגה מהירה אל החדר הזה, שמתענגים בו על החום שמפיץ תנור הגז ולא מופתעים משום אכזבה או בגידה.

באותו יום, 20 בפברואר 1980 בשעה ארבע אחר הצהריים כשחזר הביתה, היה מודע במעורפל לעובדה שאמו ממתינה לתוצאות בדיקה, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, תמיד ריחפה מעליהם חרב הבדיקה הגורלית שסוף־סוף תחשוף את טיב המחלה המקננת בגופה. מיד כשדחף את הדלת ראה אותה יושבת על הכורסה הקטנה ליד השולחן שמכשיר הטלפון מונח עליו. היא לבשה את החליפה החגיגית שלה: מכנסיים לבנים ומקטורן לבן עם צווארון תחרה וחגורה, ומתחתיו חולצה תפוחה מעט שבחזיתה רקומים עלי כותרת ורודים קטנים. ראשה היה מורכן והוא לא ראה את פניה, רק את תלתליה החומים, ובעודו לכוד ליד הדלת התחוור לו הסיפור כולו והוא בוש בתשוקה שגאתה בו להסתובב לאחור, לדלג במורד המדרגות, לצאת אל רחוב השחר, לרוץ במורד רחוב הגיא ולזנק אל חיק הוואדי, שמסך גשם אפור מתוח מעליו. ופתאום זיכרון דחף את תמונת הוואדי אל מחשכי התודעה: הוא בן שש או שבע, והם מטיילים יחד ברחוב יפו ומחליטים לגשת אל האופה לקנות עוגת קינמון לכבוד יום שישי. האופה, גבר צעיר כבן עשרים וחמש, בוחן את אמו, ומבטו החודר מפחיד את גבריאל הקטן והוא לופת את ידה בחוזקה. אמו מרגיעה אותו והם ניגשים אל הקופה והאופה מחייך אליו בידידות ונדמה שגם שיניו הצהובות שוחקות. "יש לך אמא סקסית," הוא אומר. הם יוצאים מהמאפייה ואמו מסדרת את כובעה הסגלגל שעוטר ברקמת פרחים מלאכותיים ונהרה מציפה את פניה, מעולם לא ראה אותה כה מאושרת. "יש לך אמא סקסית," היא חוזרת ואומרת בגאווה, עד שהם מגיעים לתחנת האוטובוס של קו 14 ליד הסניף המרכזי של מפלגת העבודה, "יש לך אמא סקסית."

הוא עמד צמוד לדלת: "את רוצה שאתקשר לאבא?"

היא לא ענתה.

"אני אשיג את הטלפון שלו בקלות," הוא התקרב אל הטלפון, באמת האמין שאביו נסע לבקר את אחד ממכריו בחיפה.

"לא, הוא יחזור עוד מעט, אולי במכונית כבר," לחשה אמו, וכשהרימה את ראשה נראו על מצחה קמטים של תימהון קל כאילו התעוררה משינה עמוקה, ונימים אדמומיים התפתלו בלובן עיניה.

"אני אתקשר למיכאלה!" הוא קרא.

"לא," סירבה אמו, "היא בעבודה עכשיו."

ברכיו כאבו והוא חש חולשה בכל גופו. השתיקה ביניהם מילאה אותו בהלה, והוא החליט שעליו למלא את הבית באנשים ומיד. "אז זהו, אני מצלצל לדליה," קבע, ואמו סירבה שוב, ולבסוף בייאושו הציע את מירה, שהתגוררה ברחוב החלוץ ושבעלה היה רופא בבית החולים הדסה הר הצופים. לרווחתו קיבלה אמו את ההצעה.

"אלווה אותך למיטה," הוא הציע, והיא הנהנה בראשה, והוא אחז בזרועותיה בעדינות ועזר לה לעמוד על רגליה, וכשעמדו שם קרובים נשם את הבושם המתקתק שלה וראה תלולית איפור כהה שנקרשה על לחָייה ואת הקמטים העמוקים סביב עיניה ואת ורידי ידיה, כאילו הופשטה בבת אחת מאותה חזות מטופחת שעטתה על עצמה כל בוקר לקראת יום העבודה במשרד, ופתאום הבין כמה חזק היא אוחזת בחזות הזאת וכמה קשה היא עובדת כדי לשמרה. הוא חיבק את מותניה בידו והוליך אותה אל המסדרון המוביל אל חדר השינה, וגופה היה קרוב אליו וראשה נשען רגע על כתפו, אבל כעבור צעדים אחדים כבר השתחררה מאחיזתו ואמרה שתגיע לחדר בכוחות עצמה. אולי בכל זאת יחד? הוא רצה להציע ולא העז, שתיקה של שנים היתה תלויה ביניהם והמילים הללו היו לקוחות משפה אחרת. הוא ריפה את אחיזתו, משב קר הרעיד את גופו וכאב שהיה עמום קודם התחדד בצלעותיו, ורגליו נשארו ממוסמרות לרצפה בין הסלון והמטבח, שני צעדים מהטלפון, כשבהה בדמותה המתרחקת במסדרון. גם אם לא אמרה את זה, גם אם עכשיו הם מתחרטים על חילופי הדברים הללו, שניהם ידעו מהו המשפט שחוצץ ביניהם: אמרתי לך שעוד תניח פרחים על הקבר שלי ותבקש מחילה.

הוא התיישב על הכורסה, שעוד אצרה את חום גופה של אמו, והניח את שתי ידיו על ריפוד העור. זמן־מה ישב שם בלא ניע עד שהתעשת והרים את שפופרת הטלפון וחייג את מספרה של מירה. לא היתה תשובה בביתה, והוא פלט קללה חרישית ובכף ידו מחה זיעה מצווארו, ורק אז שם לב שהוא עדיין לובש את מעילו ושרצועה אחת של תיק בית הספר תלויה על כתפו.

הערב כבר ירד ובבית החשוך שררה דממה, ועל הקירות ריצדו עיגולים כתמתמים שהטילו פנסי המכוניות העוברות. הוא קם וניגש לסלון, וכשהציץ מבעד לשמשה הגדולה אל הבניין שמולם, סונוור מאורותיו. משלוש הקומות נשלחו זרועות אור וחיבקו את הבניין, רטטו על החלונות שמעבר להם רחשה תנועה בלתי פוסקת: אנשים פוסעים לכאן ולשם, וטלוויזיה, ומוזיקה, וצעקות, והוא עמד זמן־מה מול כל הזוהר הזה שהתריס כנגד ביתם החשוך והריק. הוא לא העז להדליק את האור בסלון, באפלה עוד נשמרה איזו מידה של אי־ממשות לכל אשר אירע כאן בשעה האחרונה. הוא הסתובב וחצה את המסדרון בצעדים החלטיים ונעמד מול דלת חדרם של הוריו. בעדינות נקש על הדלת ושאל את אמו אם היא רוצה שיכין לה תה. אמו לא השיבה והוא הדף בעדינות את הדלת עד שראה את גופה הצנום מכורבל בצדה הימני של המיטה, השמיכות העבות סוככות עליה, ראשה נעלם ביניהן ורק תלתליה החומים נחים על הכרית. הוא ידע שהיא לא ישנה. "את רוצה שאדליק את התנור אמא?"

"לא," היא השיבה, והוא לא ידע אם באמת רצתה להישאר לבד והיה נחוש בדעתו שלא להשאירה שם. הוא כחכח בגרונו ושאל אם תוצאת הבדיקות היא סופית. "כן," השיבה. "מירה לא עונה," הוא אמר והציע שיצלצל לאחיו הגדול. "לא," ענתה והשתרבב לקולה צליל נחרץ - בעניין הזה כבר התחבטה וקיבלה החלטה: "בינתיים אני לא רוצה שידע."

"בסדר, אמא," הוא לאט ונסוג לאחור, מפר את שבועתו שלא להשאירה לבד. מוזר שדווקא בביתם שאפוף תמיד בשמות אנשים מארצות רחוקות שמתים בקצב קבוע, בבית שאמו דיברה בו על מותה המתקרב כעובדה מוגמרת, התקבלה מחלתה כגזרה משונה שבחדרי הלב עוד מאמינים שתופרך, ואין אפשרות אחרת.

הוא נשכב בבגדיו על הספה בסלון והתכרבל בשמיכת צמר. השעה היתה שבע בערב, ולרגע סקר את חבריו וידידותיו מבית הספר - לא היו הרבה, וממילא אין אף אחד שאליו הוא יכול לצלצל כעת. הוא לא רצה להדליק את הטלוויזיה כי חשש להעיר את אמו. הדבר היחיד שעלה על דעתו הוא להרדים את עצמו ולחמוק משטף המראות המציף את תודעתו, ובכולם הצטייר העתיד הקודר הצפוי לכל דרי הבית הזה. כעבור כמה שעות התעורר לדקות אחדות ושוב הצליח למסור את עצמו לידי השינה. הוא ישן בבגדיו על הספה בסלון כשחריקת הדלת העירה אותו. פיו היה יבש ושפתיו נדבקו זו לזו. הוא שמע את צעדיו של אביו ואחר כך ראה אותו נשען על דלת ההזזה של הסלון. אביו היה לבוש חליפה שחורה, ובידו השמאלית השתעשע בעניבתו האדומה: גלגל אותה סביב כף היד ובתנועה אחת שחרר אותה והיא השתלשלה מידו עד הרצפה, ושוב גלגל ושוב שחרר. אביו התקרב אל כיסא הנדנדה שליד החלון והתיישב עליו, גבו מופנה אל גבריאל. הוא הסיר את מגבעתו והניחה על השטיח ומתח את רגליו לפנים. אחר כך הוציא מכיס מקטורנו פתקים מקופלים, פרש אותם ובחן אותם בחושך. הסלון היה קר והבניין הנשקף מהחלון רחב הידיים - "החלון הצרפתי" כינה אותו אביו - נבלע באפלה. עכשיו, כשכבר היה ער, מחלתה של אמו ריחפה במרומי תודעתו וחלשה על המרחב כולו, וכל הרהור חולף ספג את צִלה. אביו קרע לגזרים כמה פתקים ותחב אותם לכיס המקטורן. הוא קם מכיסא הנדנדה וגבריאל הבין שבין אביו ובין הידיעה על מחלת הסרטן חוצצות עכשיו רק דקות אחדות. הוא הצמיד את לחיו אל הכר ועצם את עיניו, אך פתאום שמע את שריקת הקומקום מהמטבח, וכעבור רגע שב אביו אל הסלון נושא עמו כוס תה על צלוחית. הוא ניגש אל המזווה בסלון, ובעודו שורק איזו מנגינה הוציא משם בקבוק וודקה ומזג מתוכו לספל התה. אחר כך רחרח את התה, לגם לגימה ונאנק בהנאה, ושוב התיישב על כיסא הנדנדה.

גבריאל עצר את נשימתו, עד אותו רגע לא התכוון להסגיר את ערותו, הוא לא רצה לשקר לאביו אך גם לא חשב שתפקידו לבשר לו את הבשורה, ולא רק משום שחשש מתגובתו אלא גם מכיוון שזכותה של אמו לבשר זאת לבעלה במילים ובטון שתבחר, ואם תרצה למשל לומר: "הנה, כמו שטענתי כל השנים, אני חולה," ותתענג על צדקתה - האם הוא רשאי למנוע מאמו את העונג הזה? אך הבְּעתה שתקפה אותו היתה כה גדולה עד שחש שהוא חייב לחלוק אותה עם מישהו; הרי האיש מפורסם בכישרונו לבחון דברים מזווית מקורית. אביו לגם מהתה בדבקות וכשסיים הניח את הצלוחית על השטיח בין רגליו.

"חולה אמא שלך," התנגן קולו בסלון כשהזדקף.

"כן, חולה," השיב גבריאל.

"חולה אמא שלך," חזר אביו ואמר.

"היא חולה," אמר גבריאל, ועכשיו חשד שאביו מבושם קצת.

דממה השתררה בסלון, וגבריאל הביט בתנועות כיסא הנדנדה שנעשו מהירות יותר.

"איך שמעת?" שאל גבריאל.

"כבר כמה ימים אני יודע," המהם אביו.

"ולא סיפרת לה?"

"עוד עשו שם כמה בדיקות לוודא," התגרגר קולו של אביו, "וחוץ מזה, אין כל רע בדחיית בשורה רעה."

"אני מקווה שנהנית בחיפה," אמר גבריאל וקיווה שאביו לא יחמיץ את הבוז בקולו.

"אתה יודע, חיפה," השיב אביו בעליזות, "נותנים למפא"יניקים עיר: הם מתים, העיר מתה."

"אמא בחדר, אולי היא לא ישנה," גבריאל אמר.

"טוב, דיברנו מספיק," קבע אביו בתקיפות פתאומית, "מחר יש לימודים." הוא קם מכיסא הנדנדה, וגבריאל הטה אוזן אך לא שמע דבר. כנראה אביו חלץ את נעליו. גבריאל נרדם, וכשהתעורר שוב השעה היתה חמש בבוקר. בחוץ היה חשוך. עכשיו חש ערני לגמרי, הרי ישן לסירוגין מהשעה שבע בערב. הביט החוצה ומבטו נבלע בוואדי שבלילות היה לאיִן שחור, ולפעמים התכסה בכיפה סגולה־כהה שבדמיונם של הילדים תפחה לגבהים שאין להם שיעור ואפשר היה ללוש אותו לצורות אחרות - יער משופע בעצים תמירים מסיפורי אגדות אירופיים, בִּיצה ענקית שבמעמקיה קבורים כל אלה שהטביעה, אפילו אוקיינוס שמוביל לארצות רחוקות - שכן כל המסתורין שנעדר מחיי היום־יום של פרוור קטן המכיר רק שערוריות קרתניות נאצר בוואדי של שעות הלילה, כל הזיות הגבורה והחלומות על קברים וגופות, גיבורים ורוחות, כל אשר רחש וגעש בדמיון ונועד להמיר עוד ועוד ימים דומים מדי בעולמות אחרים הוביל תמיד אל הוואדי בלילות. לא היה דבר שהסעיר את הילדים יותר מאורות שריצדו שם ושלהבו את התקווה שמשהו חייב להתרחש שם בלילות. הוא נזכר איך כשהיה בן שמונה העיר את אביו לספר לו על האורות בוואדי, ואביו, בניגוד לכל האבות שסילקו את בניהם בחזרה לחדר השינה, מלמל מיד: "לבש מעיל, נצא לבדוק." עורו סמר ורעד אחז בכל גופו כשלבש את המעיל, והם יצאו אל הלילה הקר, טיפסו במעלה הערוץ, חיפשו את האורות, שלא נראו עוד, הסתבכו בשיחים קוצניים, החליקו על אדמה רטובה, הריחו גומי שרוף. אביו עישן סיגריה, וזה היה הלילה הגדול של ילדותו וגם מחווה של אביו שהספיקה לזמן רב. מעשים כאלה של אביו קוממו את אמו יותר מכול - הנטייה הזאת להופיע מדי פעם בבית ולקנות את לב הילדים במחווה אחת גדולה, שמערבלת את רצף האירועים עד שכולם מוכנים להישבע שהוא היה בבית כל הזמן.

הוא חצה את הסלון, וכשפנה אל ההול ראה את אביו שרוע על הכורסה שליד שולחן הטלפון, מקטורנו פרוש על פלג גופו העליון, ראשו שעון על הקיר שמאחוריו, עיניו עצומות, פיו פעור מעט והוא פולט נשיפות חרישיות. הוא חלף על פניו ובמטבח הכין קפה שחור, וחלף על פניו שוב כשחזר עם הקפה לסלון. גבריאל התיישב על כיסא הנדנדה ושתה מהקפה בלגימות קצרות, עד שהקפה היה קר והבוקר עלה.

 

* * *

 

"תפזר קצת כסף," הורה לו מייקל ברוקמן, "חפש מטרות נעלות." בשנת 1985 אמנם היה לו כסף לבזבז מטעם קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס", אבל למרבה הצער הוא לא הכיר אפילו אדם אחד שקשור לעניינים כאלה. למעשה, כשמנה את האנשים שאליהם יוכל לפנות, הבין שחוג החברים של הוריו מצומצם: כמה חברות של אמו, שניים מחבריו הוותיקים של אביו מבית הקפה של סעדיה שנשארו בחיים, ועוד כמה ידידים שנעלמו אחרי מותה של אמו. האדם היחיד שאולי אפשר להיעזר בו היה דוקטור ויינשטיין, בעלה של מירה חברתה של אמו, מנתח בבית החולים הדסה שהפליג ברחובות בית הכרם במכונית BMWשחורה מהדגם החדיש ביותר, אבל כשסיפר לוויינשטיין שהוא מייצג יהודים־אמריקנים שמעוניינים לתרום למטרות נעלות בישראל, הביט בו הדוקטור כסוף השער בתימהון. זה לא היה מפתיע במיוחד: איש מחוג חבריהם לא הבין בדיוק את טיב עבודתו של אביו. הם ידעו שהוא כותב דוחות עבור אנשים עשירים שמתגוררים מחוץ לישראל, אבל לא הבינו באילו נושאים ומכוח איזו מומחיות בדיוק, והיו שחשדו שמעורבים כאן כספים לא כשרים - הלבנת הון, עסקאות נשק (האפשרות הזאת צצה לאחר שאמו סיפרה לחברותיה שבעלה נסע לדרום אפריקה) - השד יודע באיזה עניינים הוא מעורב, אלברט מנסור. בקיצור, ויינשטיין לא רצה להתעסק בכסף המפוקפק של המנצורים ואמר שאם יש לו קצת דולרים שיתרום אותם לבית"ר, הוא ודאי אוהד את בית"ר, הנה מספר הטלפון של יושב ראש הקבוצה.

בשבועות הראשונים הוא ישב שעות לבדו במשרד קטן ששכר במתחם מגרש הרוסים בירושלים ולא עשה דבר. כל הזמן הציקה לו המחשבה שאין לו מושג איך להשתמש בכספים שהועמדו לרשותו, וכשמייקל ברוקמן יגלה זאת הוא יפטר אותו באותה קלות דעת ששכר אותו. העובדה שאינו מכיר בירושלים אפילו אדם אחד בעל מעמד נראתה מכשול בלתי עביר. למעשה רק בשובו מניו יורק, כשהחל לקרוא באמת עיתונים והתעניין בנעשה בעיר, הבין שהוריו היו כצללים בלתי נראים בירושלים, ושבכל השנים שהם חיו בדירה נאה בבית הכרם ואחר כך בבית ברחוב סעדיה גאון והתעטפו באשליה שהם במרכז העיר - לאמתו של דבר חיו בשוליים הנידחים של ירושלים ופשוט לא ידעו את זה. הם לא היו מעורבים בענייני פוליטיקה או תרבות או נדבנות, לא היו קשורים לחוגים חברתיים ולמוסדות עתירי השפעה. מהעיתונים למד שבעיר קיימים מעגלים חברתיים שמתרחבים ומתכווצים ומשיקים זה לזה, ואיפה הם היו בכל השנים הללו? הוא חש שהוריו לא הכינו אותו לעולם הזה, ושלא כאביו, שבשנות הארבעים הסתער על בעלי הכוח בירושלים ולא הבין שאינו מדבר בשפתם, הוא, גבריאל, מפוכח דיו להבין שאפילו אינו יודע אילו כלים חסרים לו כדי להשתלב בעולמם, למשל כל אותם חוקים, גינונים והבנות עדינות שילדים מטמיעים בתוכם כמובן מאליו. בבהירות התגלתה לו כעת החומה החוצצת בינו ובין ירושלים האחרת, שם אנשי עסקים נפגשים בחתונות במלון הילטון או המלך דוד, בוועידות עסקיות בבנייני האומה, במסיבה לכבוד אדם שמונה לתפקיד או פרש ממנו, באירוע לרגל יוזמה חדשה בתחום התרבות, ירושלים שבה ידוע היטב מי הם בעלי הכוח האמתיים ובזים למתחזים. בחומה שחוצצת בינו ובין ירושלים הזו, שבה קורים הדברים, לא היו סדקים ולא התגלה לעיניו שום שער שמופקד עליו מישהו שיעזור לו להשתחל פנימה. האנשים שהיה זקוק להם לא הכירו בקיומו.

והיה עוד הבדל מהותי בינו ובין אביו: אביו היה זקוק תמיד לכסף כדי לממן את רעיונותיו, ואילו הוא אמור לחלק את הכסף, אבל איך? נניח שיאתר מטרות נעלות, איך יפנה לנוגעים בדבר? הוא הרי בחור צעיר שלומד לתואר ראשון, ויום אחד הוא מופיע ומנופף בדולרים שמיועדים למטרות נעלות? מטבעו לא הצטיין ביצירת קשרים עם אנשים חדשים. אם הושיבו אותו ליד אנשים במסעדה - כמו שקרה בניו יורק - הוא גייס את כל כוחותיו, הצליח להפגין קסם אישי ובעיקר הרשים בכישרונו להקשיב, אבל גם בניו יורק קדחה בו החרדה שיקרוס לנגד עיניהם. תמיד פחד שילעגו לו, לא אדם אחד אלא כולם יחד, ושעליו לחמוק מהלעג הזה, להיעלם רגע לפני שמצטללת בקרב הנוכחים ההכרה שהוא האיש שיש ללעוג לו. הביקור בניו יורק אמנם שיכך מעט את החרדה, אך עדיין לא היתה בו התעוזה הנדרשת כדי לפרוץ את החומה ולהציג את עצמו לפני זרים גמורים, לנקוט יוזמות שיגרמו להם להכיר בקיומו, וכשציווה על עצמו להתייצב לפניהם לרוב נחל כישלון. להיות מחוללו של אירוע ולרתום אליו אנשים שלא הכיר? בינתיים זה נראה למעלה מכוחותיו. הוא החליט שהשלב הראשון של עבודתו יהיה מחקר, קודם כול ישרטט לפני מייקל את מפת הגופים הזקוקים לכסף במדינת ישראל, אחר כך יבחרו את המעניינים ביותר. מדי בוקר קרא במשרדו את כל העיתונים וחיפש גופים שזקוקים לתרומות. בספריית האוניברסיטה קרא על הסוגיות המעסיקות את יהודי ארצות הברית ועל הגופים המנהלים את הקשרים בין מדינת ישראל ובין יהודים ברחבי העולם. לאחר כחודש של עבודה שקדנית השלים רשימה של עשרים וחמישה מוסדות שנראו לו מעניינים: ההסתדרות הציונית, קרן ירושלים, מוזאון ישראל, מוזאון השריון החדש בלטרון, קרן שחילקה מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת, בית התרבות החדש בדימונה, פרויקט מיליון עצים ניטעים ביערות הכרמל, בית החולים הדסה ועוד. את הרשימה העביר למייקל בניו יורק וחיכה להוראות נוספות.

מייקל ענה לו כעבור שבוע: כדי לתרום כסף לגופים כאלה הוא לא זקוק לנציג בישראל, הם פונים אליו ממילא כל הזמן. הוא מחפש פרויקטים מיוחדים שקשורים למטרות כמו דמוקרטיה, הקניית יכולת השתלבות בכלכלה המערבית, חיזוק הקשר בין יהודי התפוצות וישראל, ציונות ליברלית. הוא רוצה פרויקטים חדשים שלא יקומו ללא קרן הגידור. למשל - וזו היתה יוזמה של אנתוני בארנס שאשתו נולדה במקסיקו סיטי - בכל שנה מחלקת הקרן מלגות לסטודנטים מקסיקנים מצטיינים ממשפחות עניות. המשבר הנורא במקסיקו בשנת 1982 הטריד מאוד את בארנס ואשתו, אף על פי שבאותה שנה הרוויחה קרן הגידור 55 מיליון דולר "כשהימרה בגדול" נגד המטבע המקסיקני; זו בעצם היתה ההחלטה הראשונה של מייקל כמנהל הקרן. בארנס אמנם הצטער על ההימור של הקרן נגד הפסו המקסיקני, אבל לשניהם היה ברור שהמחויבות הראשונה של הקרן היא למשקיעים, וממילא זה לא ש"ברוקמן, סטנסטון ובארנס" הפילה לבדה את המטבע המקסיקני. העיקר הוא שאחרי המשבר במקסיקו החליטו בארנס ואשתו לסייע למדינה האומללה: מאז שנת 1983 מקיימת הקרן ועידה שנתית בקנקון ומשתתפים בה הסטודנטים שלמדו באוניברסיטאות בעזרת המלגות של הקרן, ובמושב מיוחד בוועידה מועלים רעיונות חדשים לפיתוח כלכלת המדינה. אז בארנס דואג למקסיקו, יפה מאוד, וגם הוא רוצה משהו כזה, גדול יותר, שקשור למדינת ישראל. "הפעל את דמיונך, גבריאל," נזף בו, "יש לך דמיון, נכון?"

 

כעבור שבוע, בערב קיצי בשנת 1985, הוא ישב עם אביו במרפסת רחבת הידיים של ביתם. אף על פי שעדיין התגורר בבית הוריו, הוא לא דיבר עם אביו על עבודתו החדשה וזה העמיד פנים שאינו יודע דבר. אביו הרי בז למוסדות שהוא הזכיר בדין וחשבון שהגיש למייקל וראה בהם גופים שנשלטים על ידי מפא"י, שגם כשאינה בשלטון מנהלת את המדינה באמצעות ארגונים וחברות ממשלתיות כמו ההסתדרות, בנק הפועלים, תנובה, סולל בונה, המשביר המרכזי, כור, חברת החשמל, הקרן הקיימת, שלא לדבר על הקשרים עם הקיבוצים שהפסידו את כספם בבורסה, והמפא"יניקים עם הליכוד החזירו להם הכול. אביו האמין שבמקום לטפח את הגופים האלה צריכה ישראל לטפח אנשים צעירים מלאי דמיון ותעוזה, שרוצים להקים עסקים אך לא יכולים לפרוח במדינה שמנוהלת כ"אחות הקטנה של ברית המועצות." אחיו הגדול טען שאביהם מאשים את מפא"י בכישלונותיו העסקיים ושבעצם הוא תובע את עלבונו של אלברט מנסור הצעיר, שהמפלגה סירבה לממן את רעיונותיו הנועזים. מובן שזה היה הסבר חלקי: גם בשנים שאביו דיבר אל לבם של עסקני מפא"י שיממנו את יוזמותיו הוא ראה בהם "בטלנים סובייטים", וטען שבזמן שהטכנולוגיה בעולם מתקדמת בקצב מסחרר הם עסוקים בהבלים כמו חקלאות ודישון ונחושים להפוך את ישראל למדינה המשעממת בעולם. ובכל זאת, למרות דעותיו הנחרצות, גבריאל נזקק עכשיו לדמיונו המפואר של אביו.

הוא סיפר לו על מייקל ועל רשימת הארגונים שהכין, ואביו שאל בלעג: "איזה ארגונים הזכרת שם?" כשנקב בשמותיהם העווה אביו את פניו בסלידה והעביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה, תנועה שהרגיעה אותו כשנפשו סערה: גבריאל ראה אותו יושב ליד גופתה של אמו בבית החולים הדסה, ביד אחת אוחז בידה ובאחרת משחק בשערו הלבן.

"בכמה קייטנות היית?" שאל אביו לבסוף.

"ימק"א, מחזור א' ומחזור ב', יער ירושלים, עין כרם, והיו עוד," הוא השיב מיד.

"נהנית שם?" הפטיר אביו, קם ממקומו ויצא מהמרפסת. כעבור דקה או שתיים שמע מים זורמים בחדר האמבטיה ושיער שהערב אביו יֵצא שוב לפגישה. בקיץ ההוא החל אביו להיפגש עם נשים. לפעמים הן היו מבקרות בביתם והם היו יושבים בסלון, שותים יין ומדברים, ואם הפגישה התקדמה היטב, אביו היה מציע להן כמה שאיפות מסיגריית מריחואנה נחמדה. הוא הרבה לבלות בארוחות ערב, המסעדה המועדפת עליו היתה המצודה, מסעדה סינית מול חומות העיר העתיקה, שבעליה נהג לפנק אותו במטעמים שלא הופיעו בתפריט. הוא לא ידע איך הכיר אביו את הנשים הללו ולא הציק לו בשאלות; אחיו הגדול אמר לו פעם שאביהם מנהל רומנים עם נשים רבות וכולם יודעים את זה, אמם יודעת וחברותיה וחבריו של אביהם, אבל האיש לא חדל ממנהגיו משום שכזה הוא. גבריאל לא העז לחטט בעניין, בוודאי לא עכשיו אחרי שנשארו בבית רק אביו והוא וזכר האישה שאיננה - אחיו עזב את הארץ והתיישב בלוס אנג'לס ומאז מות אמם קיים אתם רק קשר מכתבים רופף - שאת שמה מציינים רק לעתים נדירות, אך הבית כולו עדיין נושא את עקבותיה: בארון מונחים בגדיה, נעליה מסודרות זוגות־זוגות במגירות, על הקולב שליד הדלת תלויים מעיל הפרווה שלה, כובעיה ותיקיה, בחדרים מפוזרים הספרים האחרונים שקראה (בית בובות, עלובי החיים, שירה של עגנון שקראה בעקבות בעלה), ועל המדף בחדר האמבטיה עדיין מונחת מברשת השער שתלתליה לכודים בה לצד קופסת הניוואה הכחולה וכלי איפור ובשמים, והמגבת הכחולה שלה עדיין תלויה על הקולב.

 

* * *

 

קייטנות.

הרעיון של אביו אכן היה מעניין למדי וכעבור שבועיים פרש אותו לפני מייקל ברוקמן. ליתר דיוק, הוא כתב לו מכתב ופירט את ההצעה ותחילה הראה אותו לאביו. כעבור יומיים החזיר לו אביו את המכתב ואמר לו: "שים במעטפה ותעביר למיטיבך." כשגבריאל קרא את הנוסח המתוקן גילה שאביו כתב הכול מחדש, ושהנוסח החדש טוב לאין ערוך. המשפטים התקצרו, הטיעונים נוסחו בבהירות, והמסקנות שנבעו מהם נראו מתבקשות. מעולם לא קרא דין וחשבון של אביו על אדם שמת, אבל הניח שזה הסגנון שמאפיין אותו בעבודתו ומקנה לו מעריצים "בחוגים מסוימים של אנשי עסקים," כמו שאמר מייקל - כתיבה צלולה המחויבת לרצף בין האירועים המתוארים ובין הטענות המועלות, שאין בה זכר לפערים המאפיינים את סיפוריו של אלברט, לנטייתו לגלוש לסיפורים צדדיים ולהרבות בגוזמאות.

הרעיון היה פשוט: כדי לתרום למטרה נעלה ראוי קודם לנתח את האתגרים שלפניהם אנחנו ניצבים. ידוע שיהודים בארצות הברית מוטרדים מהתרופפות הקשר של ילדיהם למדינת ישראל וליהדות - מייקל סיפר לו שכמה מחבריו מתלוננים שילדיהם מסרבים לעבור את טקסי העלייה למצוות ומכריזים שהם לא קשורים לשום דת - ובעיקר הם מוטרדים מנישואים ללא יהודים, שעלולים להרחיק את ילדיהם מחיק העם היהודי. בדיוק מהסיבה הזאת הקימו ב־UJAאת הארגון למנהיגות צעירה, שנועד להפגיש צעירים יהודים מצליחים מארצות הברית ומישראל, אך מי שכבר עמדו על דעתם לא נוטים לשנות את השקפותיהם, ואם ענייני העם היהודי לא מעסיקים אותם, קשה להראות להם את האור. החלק השני של המכתב עסק בישראל: בישראל, בחודשי הקיץ, ילדים שהוריהם לא יכולים לממן להם קייטנה ושביישובים שלהם אין די מקומות מסובסדים בקייטנות, נקלעים למצוקה. הילדים מבלים את ימיהם בשיטוט חסר תוחלת ברחובות, מסתבכים בקטטות, שותים אלכוהול, והאלימות גואה. אם כן, מדוע לא לנקוט יוזמה שתענה על מצוקות שני הצדדים? קייטנות משותפות לילדים יהודים מישראל ומארצות הברית, איזה ראש עיר לא יאמץ רעיון כזה: קייטנה שתמומן על ידי יהודים מארצות הברית, ושילדי עירו יוכלו להצטרף אליה בחינם או בתשלום סמלי. מלבד שעשועי קיץ - ברכות, משחקים, טיולים - יהיה לקייטנות גם ממד חינוכי: הילדים ישמעו הרצאות על מדינת ישראל ועל תולדות העם היהודי ויבקרו במצדה, ביד ושם ובכותל המערבי. בקייטנות כאלה הרי מתרקמות חברויות ואהבות קטנות, וקשר כזה בין ילדים יהודים מארצות הברית וישראל יועיל לא מעט בעתיד; יום אחד גורל העם היהודי יופקד בידיהם. כדאי להתחיל בארבע קייטנות, ואחרי שיופקו הלקחים הנדרשים תיפרש רשת הקייטנות בכל רחבי ישראל.

הרעיון מצא חן בעיני מייקל ברוקמן. "בדיוק רעיון כזה חיפשתי, רעיון שמגלם ערכים שבהם אני מאמין," הוא כתב לגבריאל. "בעוד חודשיים אני מגיע לישראל לכנס של התוכנית למנהיגות צעירה של ה־UJA, ובזמן שאהיה בישראל נקים צוות בראשותך, גבריאל, שיהיה אחראי למימוש הפרויקט. עולים בדעתי כמה מחברי הישראלים שיוכלו להושיט יד."

 

כעבור כחודשיים בשעת בוקר מוקדמת נקשו על דלת ביתו ארבעה בחורים צעירים. הם הבריקו וצחצחו את הבית, הסירו מהקולב את המעילים, התיקים והכובעים של אמו ותחבו אותם לארגזים, ומחדר האמבטיה סילקו את מברשת השער של אמו ואת מברשות השיניים שלהם ושלה, סילקו כלי איפור ותמרוקים, את המגבת הכחולה, סידרו הכול בארגזים וסחבו אותם לחדר השינה. כשהם הסתלקו, בשעות הצהריים, הגיעו כמה גברתנים ופרקו בסלון כיסאות ושולחנות, וכשאלה עזבו הגיע השף של מלון הילטון בלוויית שני עוזריו ומלצרים בחליפות לבנות, והם מילאו את המקרר בבקבוקי שמפניה ויין לבן, הציבו את השולחנות בסלון ובמרפסת, פרשו עליהם מפות לבנות, הניחו פלטות חמות, צלחות וקערות, גביעי יין ומגשי כסף, והבית התמלא בניחוחות של בקר ועוף ואורז, ובמרפסת צץ דלפק ועליו סודרו בקבוקי יין וויסקי ובקבוקי שמפניה בקרח.

כשסיפר לאביו על הצעתו של מייקל שהוא יארח בביתם את חברי ה־UJAלמנהיגות צעירה, לגלג אביו על הרעיון והכריז שהוא לעולם לא יתחכך בעסקנים האלה. "אבל תנוח דעתך," הוסיף, "עבור הקריירה שאתה מכוון אליה, זה רעיון ראוי." גבריאל הזמין אותו לאירוע ורווח לו כשאביו הודיע שהוא מעדיף לנסוע לחיפה לבקר חברה ותיקה.

"אמור לי משהו, גבריאל," אמר אביו פתאום, "אתה הרי בחור צעיר, כולך ענוות נעורים, ודווקא בך בחר אדון ברוקמן לנציגו בישראל? הרי האיש לא חדל להרעיף עליך חסדים."

"הוא מאמין באנשים צעירים."

"מאמין באנשים צעירים," חזר אחריו אביו.

בשעה שמונה בערב נעצר אוטובוס תיירים מול ביתם, ועשרות האורחים שהגיעו היישר ממצדה חצו את החצר הקטנה: חברי ארגון ה־UJAלמנהיגות צעירה מכל רחבי ארצות הברית ועמיתיהם הישראלים. גבריאל התהדר בחליפה יקרה שקנה בחנות ברחוב יפו שאביו המליץ עליה ובעניבה אדומה־שחורה מפוספסת, ומיד כשחצו האורחים את מפתן ביתו גילה שהוא האדם היחיד במקטורן ובעניבה - כולם היו לבושים בחולצות כפתורים, היו שתלו על כתפיהם ז'קטים בהירים או מעילי רוח, היו שלבשו אפודות משובצות, ורובם נעלו נעלי ספורט לבנות. למעשה, כולם בחרו בסגנון נינוח ורק הוא עמד שם מצוחצח כולו, חנוט בחליפה ונועל נעלי עור מבריקות.

מייקל ברוקמן ניגש אליו וחיבק אותו, ונדמה היה אז שצל חולף על פניו, מן הסתם התרעם על בן טיפוחיו שלא למד איך מתלבשים לאירועים כאלה. לא היה טעם להחליף בגדים, אם יעשה זאת ילעגו לו פעמיים, ולא נשארה בררה אלא להסתובב ביניהם בבגדי חתן. במרפסת זיהה שני חברי כנסת, שלושה אנשי עסקים שקרא עליהם בעיתונים, יורש מטורזן בחליפת טניס לבנה ששמו הוזכר תכופות במדורי הרכילות, ועיתונאי מידיעות אחרונות שלדברי מייקל נוסע כל שנה לסיבובי הרצאות בארצות הברית מטעם ה־UJA.

מייקל אחז בזרועו והציג אותו לפני המוזמנים וסיפר לכולם שגבריאל מנצור הוא מנהל פעילות הפילנתרופיה של קרן הגידור בישראל. הם התלוצצו עם חברי הכנסת, מייקל הזהיר אותם שלא יעזו לבקש מגבריאל כסף לקמפיינים שלהם, והתיישבו על הספה בסלון עם מנהל בבנק הפועלים ושני אנשי עסקים מבוסטון. גבריאל הציג לפניהם את רעיון הקייטנות, והתברר שכולם כבר שמעו עליו ממייקל על פסגת המצדה. אחר כך, בעוד כולם עסוקים בצלחותיהם, הציג המנהל בבנק הפועלים בקווים כללים את התוכנית הכלכלית שהממשלה מתווה למלחמה באינפלציה, ואמר שלפי השמועות ממשל רייגן ילווה לממשלת ישראל סכום של כמה מיליארדים כדי לעזור במימוש התוכנית. מייקל המהם שזו ההחלטה היחידה של רייגן שהוא תומך בה, ופתאום שאל את המנהל מבנק הפועלים על מדיניות המכס של ישראל בכל הקשור ליבוא תפוחים; חברה של אחד מלקוחותיו בקרן הגידור עוסקת בתחום ולטענתם המכס בישראל גבוה כמו במדינה קומוניסטית. המנהל בבנק הפועלים הופתע מן השאלה ולא מיהר להשיב, ולבסוף אמר שהבנתו בתפוחים קטנה ושבנושא הזה כדאי למייקל לדבר עם שר החקלאות, אם כי הנטייה של השר תהיה בוודאי להגן על החקלאים הישראלים. מייקל השיב שהוא בעד הגנה על תוצרת מקומית, אבל אי אפשר להשתמש במכסים כדי למנוע כל תחרות, והרי ארצות הברית היא המובילה בעולם ביצוא מוצרים שמקורם בחקלאות. אחד מידידיו מה־Washington Apple Commissionהראה לו מסמך שלפיו מגיע הייצור השנתי בארצות הברית למאתיים ועשרים מיליון ארגזי תפוחים של ארבעים פאונד!

"לא ידעתי שגם בעסקי התפוחים יש לך חברים, מייקל," קרא במבטא ישראלי גבר סמוק פנים שישב לידם. גבריאל לא הכיר אותו, ומנימת הדברים ומהתעלמותו של מייקל מהם הסיק שלא שוררת בין השניים חיבה.

"והנה דווקא ביצוא לישראל יש לחברות שלנו קשיים גדולים," אמר מייקל בנימה זעופה, "זה לא הוגן שבין ידידים קרובים כמו ארצות הברית וישראל צד אחד משתמש במכסים כדי למנוע תחרות."

המנהל בבנק ענה שעקרונית הוא מסכים אתו, אבל יש לוודא שהורדת מכסים לא תפגע בענפים חיוניים בתעשייה. "על זה כבר הסכמנו בהתחלה," השיב מייקל קצרות. השתררה שתיקה מעיקה ואחר כך הפנה מייקל את גבו למנהל מבנק הפועלים והחמיא לגבריאל על עיצוב הסלון, והמנהל, שהבין כי אינו רצוי עוד, ניגש אל הבר. מייקל עקב אחריו בעיניו והפטיר: "בנקאי טוב אמור להבין בכל תחום," ואחר כך שקע בספה וצודד מבטים אל הדלת כמצפה למשהו. גבריאל ניגש אל הבר, ושם חיבק את כתפו הגבר סמוק הפנים שישב לידם קודם וסיפר ששמו גולדמן, בשנות השבעים היה חבר "המשמרת הצעירה" בכפר סבא ובשנים האחרונות הוא "בונה שכונות בכל פלורידה." גולדמן שיבח אותו על רעיון הקייטנות ואמר שאם גבריאל יזדמן לפורט לודרדייל הוא ישמח לארח אותו. גבריאל הודה לו ופיתל את כתפיו בעדינות כדי לשחרר אותן, ורגע לפני שנפרדו הצטחק גולדמן: "הבן כמו האב, אתה אף פעם לא יודע מהו הדבר שהם באמת רוצים, הברוקמנים."

"ואתה יודע?" לחש גבריאל ברוגז, ובעודו מתרחק התגלגל אחריו צחוקו של גולדמן: "שאלה טובה מאוד." הוא קיווה שמייקל לא ראה אותו מחובק עם גולדמן.

הוא התיישב על הספה, והיושבים לצדו התחלפו זה אחר זה: יושב ראש ארגון הג'וינט, אדריכל מפורסם, מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, בעליו של משרד רואי החשבון הגדול בירושלים, דיקן החוג למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אוצר מהמוזאון, שני חברי הכנסת, מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה. כולם החמיאו לו על הבית היפה ועל האירוח, שאלו איפה למד ואיפה שירת בצבא והתפעלו מהעניין שבחור צעיר כמוהו מגלה בעתיד העם היהודי, כן ירבו צעירים כאלה! ומתי הכיר את מייקל ברוקמן? פתאום הבין שאלה הם האנשים שמעבר לחומה. מדי פעם ניגש אליו מייקל וחיבק את כתפו ולחש דברים באוזנו, ונראה שהבין, עוד לפני שהגיע לישראל, את המצוקה שגבריאל נתון בה ולכן הציע לו לארח את הערב הזה בביתו, כדי להציגו לפני כולם כבן חסותו וידידו. אך גבריאל עדיין השתאה מן הקלות שהתקבל בה. ייתכן שזה קל כל כך? גם אם רצה לשמור על ספקותיו, משהו בו כבר נענה לאנשים האלה, השתכר מהחיבה שהרעיפו עליו; כבר בשעה הראשונה הוזמן לארבעה אירועים.

לקראת עשר בערב הגיע לביקור קצר ראש עיריית ירושלים וכולם התגודדו סביבו, ופתאום ניגש אל גבריאל מישהו ולחש באוזנו: "ראש העיר רוצה להכיר אותך," הוביל אותו אל הדבוקה ואמר בקול לראש העיר: "הנה גבריאל בן צור, המארח שלנו."

"גבריאל מנצור," תיקן אותו מישהו. "גבריאל מנצור שלנו, איש כל כך צעיר," התמוגג ראש העיר, וגבריאל תהה אם לא הסתננה לקולו אירוניה. ראש העיר עב הבשר וסמוק הפנים, שקו מכנסיו מגיע עד לחזהו, הודה לו על שהעמיד את ביתו לרשות ה־UJA; בשנים קודמות התקיים האירוע בבתיהם של אישי ציבור, וזהו בהחלט שינוי מרענן להתארח אצל בחור צעיר כל כך שמתעניין בקשר החם שבין ישראל ליהודי ארצות הברית, הם פשוט חייבים להיפגש כדי לדבר על שיתוף פעולה בין הפרויקט של גבריאל ובין קרן ירושלים, והוא נזכר שמייקל הזהיר אותו מראש העיר, שחומד כל דולר שהוא רואה בשביל קרן ירושלים. גבריאל הביט במייקל וציפה לראותו מסופק, עכשיו כשהאורח רם המעלה הגיע לאירוע, אך נדמה היה שהחיוך שמייקל עוטה מתכווץ בעוד המבטים קצרי הרוח שהוא תולה בדלת הראשית מתרבים. אחר כך בירך ראש העיר את כולם, ומייקל הילל את "ראש העיר הטוב בהיסטוריה של ירושלים" והודה למארח מר גבריאל מנצור. בעוד כולם מתגודדים סביב ראש העיר, אורו פתאום פניו של מייקל והוא מיהר אל הדלת. בפתח עמדו שני גברים גבוהים וממושקפים וסקרו את הבית במבטים משועממים. מייקל לחץ את ידיהם בחמימות והוביל אותם אל הבר במרפסת, וכשחלף על פני גבריאל לא טרח להציג לפניו את האורחים.

"להם הוא חיכה כל הערב, לא הבנת?" גולדמן נעמד ליד גבריאל ופניו התעוו בחיוך מר, "אתה מכיר את האדונים האלה?" שאל ודחף לפיו כף גדושה מוס שוקולד. גבריאל לא השיב וכבר נפנה מגולדמן, אך זה אחז בזרועו. "אל תדאג, הוא לא יראה אותנו יחד, הדבר היחיד שמעניין אותו עכשיו זה האורחים שלו, מר סטנלי פישר ומר הֶרבּ שטיין."

"עשר הנקודות של הֶרבּ שטיין," ציטט גבריאל כותרת שקרא בעיתון - הוא התקשה לוותר על ההזדמנות להרשים את גולדמן - "אלה הנציגים של הממשל האמריקני שעוזרים למשרד האוצר לגבש את התוכנית הכלכלית."

"עוזרים," געה גולדמן בצחוק, ועיניו הקטנות כמעט נבלעו בין הקמטים הבשרניים שסביבן, "כן, אלה האנשים שעוזרים לממשלת ישראל. הם כאן כדי לוודא שארצות הברית תקבל תמורה מלאה למיליארדים שממשלת ישראל מבקשת."

"אני קורא עיתונים."

"כן, אבל את זה לא תקרא שם: הפטרון שלך עובד כל הזמן, והדבר העיקרי שמעניין אותו בביקור הזה, מלבד ציונות כמובן, הוא המכסים על תפוחים. בקרן שלו יש הרבה מאוד כסף של מגדלי תפוחים, איגודים, חברות, קרנות פנסיה, הם רוצים למכור את התפוחים שלהם בישראל והם רוצים שברוקמן יסדר את זה. הרי זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שארצות הברית נותנת כסף למדינה בפשיטת רגל, יש מתכון לדברים האלה: משמעת תקציבית, קיצוץ המגזר הציבורי, הפרטה - אלה הנושאים הגדולים, אבל אם תבדוק ברחבי העולם תגלה שאחד הדברים שארצות הברית תמיד מבקשת הוא הורדת מכסים על מוצרי חקלאות. פטרונך חושש שכאן הממשל יהיה פחות עקשן בגלל הקשרים המיוחדים, והוא רוצה לעשות משהו בעניין כדי שהמשקיעים שלו יהיה מרוצים."

"אבל איך זה שמגדלי התפוחים האמריקנים כל כך מתעניינים בישראל," תמה גבריאל ותהה אם ההתוודעות לעוד שכבת מהלכים שחבויה מתחת לאלה המוצהרים מאדירה את דמותו של מייקל בעיניו או סודקת אותה. "זה שוּק קטן."

"נערי היקר, אין דבר כזה שוק קטן," צחק גולדמן, "שוק זה שוק. איפה שאנחנו לא נמצאים - זה מקום שאנחנו רוצים להיות בו. תזכור את זה."

"טוב, אלה עניינים שלו," סינן גבריאל, "בעיני זה בסדר גמור שהוא הזמין אותם לכאן, אם הם ממילא בסביבה."

"הו, גבריאל, אתה נער כל כך נחמד," גולדמן צבט במשובה את האוויר שליד לחיו, "הוא לא הזמין אותם לכאן כי הם במקרה בסביבה. הוא בסביבה כי הם בסביבה."

גבריאל שקל אם להצטרף אל מייקל ואורחיו ליד הבר, עד שהגיע למסקנה שמייקל לא רוצה בזה ומן הסתם הוא מצפה שיכרכר סביב ראש העיר - ואת זה בדיוק יעשה.

קצת אחרי חצות הסתלקו רוב האורחים, וגבריאל התיישב על הספה והקשיב ללא עניין רב לקולות הצחוק מהבר במרפסת - שם נשארו אורחיו האחרונים, מייקל ושני האמריקנים - ובעיניים מזוגגות בהה במלצרים בחליפות הלבנות, שקיפלו את השולחנות ודחסו לארגזים את המגשים ואת כלי הכסף והציעו להשאיר במקרר מנות בקר ועוף וסלטים ועוגות, והוא רק הנהן באדישות. במרפסת גלל מישהו את רצועות הנורות הצבעוניות שנמתחו מתחת לתקרה, ובעוד זמן קצר יסתלקו כולם והבית ישוב להיות כשהיה, אבל את גבריאל פילחה הכרה צלולה ועזה כל כך, עד שנדמה היה לו שהתעורר פתאום: ואיך לא הבין שאותה ערות רפויה שהכיר עד היום אינה באמת ערות...