מבינוגי

מבוא

המבינוגיון ובמיוחד ארבעת הענפים של סיפור המבינוגי הנכלל בו, נחשב לאפוס הלאומי של הוולשים, עם ממוצא קלטי שהתיישב בחלקה המערבי של בריטניה. הוא נכתב בשפה הוולשית, המשתייכת לענף הבריטי של משפחת הלשונות הקלטיות, ומדוברת עד היום בווילס. הלשונות הקלטיות שייכות לקבוצת הלשונות ההודו־אירופיות. הן שלטו בכיפה באירופה כאלף שנים, משנת 500 לפנה"ס ועד שנת 500 לסה"נ. שתי שפות אחיות נוספות בענף הבריטי של הלשונות הקלטיות הן הקורְנית, שדוברה במחוז קורנוול שבדרום מערב אנגליה וגוועה במאה השמונה־עשרה, והברטונית המדוברת במחוז ברטון שבצרפת עד היום. על הענף האירי של הלשונות הקלטיות נמנות האירית, הגלית המדוברת בפי חלק מתושבי סקוטלנד וכן גם המאנית, שפת האי מאן שגוועה בתחילת המאה העשרים, אך נעשים כיום ניסיונות להחיותה.

התוודעתי לאפוס זה לראשונה בעת שקראתי לפני שנים רבות קטע קטן מתוכו כפי שהופיע בספר "סיפורי עם קלטיים נוספים" (More Celtic Fairy Tales), ספרו של הפולקלוריסט היהודי ג'וזף ג'ייקובס (1854-1916). סיפור זה הילך עלי קסם וכבר אז גמלה בליבי ההחלטה לתרגם את האפוס כולו לעברית. לימים נודע לי כי לא הייתי היחיד שנשבה בקסמה של יצירה מופלאה זו. מרטין בובר, הפילוסוף היהודי הנודע, תרגם אותו לגרמנית כבר בשנת 1914. בהקדמתו לתרגום הגרמני מצטט בובר את דבריו של מאת'יו ארנולד Matthew Arnold (1822-1888):

הדבר הראשון שבו נתקלים אנו בקוראנו את המבינוגיון הוא שככל הנראה אותו מספר סיפורים בן ימי הביניים פשוט בוזז את אוצרות העבר, סודות שאותם, למען האמת, אין הוא כלל מסוגל להשיג. דומה הדבר לאיכר הבונה את בקתתו ממש באותו המקום שעליו עמד פעם המוזליאום של הליקרנסוס או המקדש של ארטמיס באפסוס (שניים משבעת פלאי תבל של העולם העתיק), וכדי לבנות את ביתו הוא משתמש בשרידים מן העבר, שרידים שהגיעו לידיו דרך מסורת עמומה ואשר שייכים לארכיטקטורה מלכותית שהינה עתיקה יותר, גדולה יותר ובעלת משמעות הרבה יותר רחבה.

בובר אומר על כך שהמשל של ארנולד לא לגמרי מתאים כאן. "אמנם," הוא כותב, "יוצרי המבינוגי היו כבר מנותקים מעוצמתו הקדושה של המיתוס, אולם הם פעלו בשירותה של עוצמה אחרת. עוצמה החיה כאן בישות הטהורה והאדירה אשר מתגלה כשוות ערך לעוצמת המיתוס — עוצמת הפואטיקה".

ואכן אף שבמבט ראשון נראים סיפורי המבינוגי כאוסף מקרי של סיפורים שהקשר ביניהם רופף למדי, בקריאה מעמיקה יותר הם מתגלים כיצירה פיוטית מופלאה ובעלת עוצמה.

הקלטים

הקלטים הם קבוצת שבטים שבתקופה מסוימת נפוצו בכל אירופה מפולין ועד ספרד ומאסיה הקטנה ועד איי בריטניה.

השם קלטים הוא יווני וניתן להם במאה החמישית או השישית לפני הספירה (בצורה היוונית קֵלְטוֹי Keltoi או קֵלְטַי Keltai ואחר כך גם קַלַטַי Kalatai ובצורה הרומית Galli).

הקלטים באו מן המזרח ומרכזם היה תחילה בבוהמיה. הם יצרו את תרבות הלֶשְטַט בראשית תקופת הברזל (500-900 לפנה"ס). כבר במאה התשיעית לפנה"ס התפשטו לעבר ארצות השפלה וצרפת, וכן גם חדרו לספרד והתערבבו בישוב האיברי המקומי (קלטיברים). במאות השמינית והשביעית לפנה"ס הם מגיעים לאיים הבריטים. במאה החמישית לפנה"ס הם חודרים לשפלת עמק הפו בצפון איטליה ובמאה הרביעית הם מדרימים עוד יותר ואפילו כובשים לזמן קצר את רומא. (390 לפנה"ס). במאה השלישית לפנה"ס הם פולשים למקדוניה ומגיעים עד דלפי. בשנת 279 לפנה"ס הם מובסים בקרב עם שבטים יווניים ויחד עם שבטים נוספים הם מגיעים עד לתרַקיה ומשם לאסיה הקטנה. עד היום קרוי חבל הארץ הטורקי שלתוכו פלשו בשם גלטיה.

לפי תיאורי היוונים והרומים היו הקלטים בהירי שיער, תכולי עיניים וגבוהי קומה ונודעו כלוחמים אמיצים וכפרשים מצטיינים.

בין השנים 220-230 לפנה"ס נבלמים הקלטים על ידי הרומאים ומתחילים לסגת צפונה. הרומאים משתלטים מחדש על עמק הפו וכעבור שבעים שנה נוספות הם כובשים את דרום גליה (צרפת של היום). ממש בתחילת הספירה הנוצרית משלים יוליוס קיסר את כיבוש גליה ובהמשך כובש קלאודיוס את בריטניה ומכניע את הקלטים גם שם. ממזרח נלחצים השבטים הקלטיים אל מעבר לריין על ידי שבטים גרמנים. הקלטים הולכים ונטמעים בקרב שכניהם והלשונות הקלטיות מפנות מקומן ללשונות לטיניות ונותרות רק כאיים קטנים בכמה מקומות באירופה.

הקלטים ידועים בסגנון האומנותי, סגנון שנקרא לה־טן (La Tene) על שם המקום בשוויץ שבו נתגלו חפצי אומנות קלטיים בחפירות ארכיאולוגיות בפעם הראשונה. תחילתה של אומנות לה־טן במאה החמישית לפני הספירה ויש בה השפעות יווניות ומזרחיות. חפצי האומנות מצטיינים בקישוט רעשני, עיטורים גיאומטריים, ציורי בעלי חיים וצמחים ופיסול מופלא של פסלי אלים ובני אדם.

החברה הקלטית היתה חברה פטריארכלית מורכבת ממטות (קלאנים) ומסגרות שבטיות שבראשן עמדו מלכים וראשי שבטים, ועם זאת ניתנה לנשים בחברה הקלטית עצמאות רבה.

החיים הדתיים של הקלטים נוהלו על ידי דרואידים, כוהני דת. ידוע לנו עליהם מעט מאוד. רוב הידע מגיע אלינו ממקורות יווניים ורומיים שמסתמכים על כתבים קודמים שלא הגיעו לידינו. הם מתוארים כאנשי רוח, פילוסופים וגם כידעונים העוסקים בחוכמת הנסתר. לדברי היוונים הם ערכו פולחנים תחת עצי אלון שבמהלכם הקריבו בני אדם. האמונות הקלטיות כללו אמונה בחיים שלאחר המוות ובגלגול נשמות. עם הכיבוש הרומי הטילו הקיסרים הרומים הגבלות על פעולתם (במיוחד טיבריוס קיסר וקלאודיוס קיסר).

המחקר המודרני מצביע על ריבוי אלים מקומיים בקרב הקלטים, אך היו גם כמה אלים מרכזיים משותפים לכל השבטים כמו האל לוג (מרקוריוס בפי הרומאים) שמרבים לשמוע עליו במיתולוגיה האירית. השם נשתמר במספר רב של מקומות באירופה כמו לוגדונום (לִיוֹן בצרפת) לוּדוֹן (לונדון) והעיר ליידן. אלים נוספים הם אַפוֹנָה — אלת הפרשים והסוסים (רְיָאנֹון), מַטְרֵס, או מַטְרוֹנָה — אלת הפריון, קֶרְנוּנוֹס — אל שראשו עטור זוג קרניים, סוֹקֵלוּס — אל נושא פטיש וטַרַנִיס אל הרעם האוחז ברק בידו.

באירלנד נותרה הדת הקלטית חיה ונושמת עד להשתלטות הנצרות. בארצות שנשלטו על ידי הרומאים זוהו אלי הקלטים עם האלים הרומאים ונוצרה בהדרגה מזיגה ביניהם. הלוחמים הקלטיים הפכו לאיכרים ולסוחרים וסיגלו לעצמם את התרבות הלטינית. בגלטיה קרה תהליך דומה אלא ששם מדובר בהסתגלות לתרבות היוונית. בבריטניה התקיימה תרבות גאלו־רומית עד לפלישת הברברים.

המבינוגיון ומקורותיו

המבינוגיון הוא אוסף של שנים עשר סיפורים שנכתבו בשפה הוולשית ומבטאים יותר מכל את הרוח הקלטית במיטבה.

מקורם של הסיפורים בשני ספרים מימי הביניים: הספר הלבן של רידרך מראשית המאה הארבע־עשרה (Llyer Gwyn Rhydderch) והספר האדום של הרגסט (Llyfr Coch Hergest) שהועלה על הכתב כמאה שנים אחר כך. המקורות הכתובים שעמדו לפני עורכי הקבצים הללו היו קדומים עוד יותר, קרוב לוודאי מן המאה העשירית והאחת־עשרה לספירה והמאורעות המתוארים באחדים מהם נושאים אותנו רחוק עוד יותר אל שקיעת העולם הקלטי.

עם זאת, השם מבינוגיון עצמו הוא שם מודרני והוכנס לשימוש בשנת 1838 על ידי שרלוט גסט ככותרת לתרגומיה מתוך הספרים הוולשיים שהוזכרו כאן. היא חשבה את המלה מבינוגיון לצורת הרבים של מבינוגי. המושג מופיע פעם אחת ויחידה בטקסט וכנראה בצורה משובשת. כיום נוטים הבלשנים הוולשים לגזור אותו מן המלה mab שפירושה נעורים. בגלגול מאוחר יותר ציינה המלה סיפור נעורים או סיפור גיבורים ולבסוף סיפור סתם. אף שהשם ניתן תחילה רק לחלק מן הסיפורים, מקובל כיום להחיל את השם על האוסף כולו.

שנים־עשר הסיפורים המרכיבים את האוסף אינם מהווים מקשה אחת. יש בהם קשת מגוונת של נושאים וסגנונות. ראשית באים סיפורי המבינוגי במשמעותם המצומצמת. הם כוללים ארבעה "ענפים" או פרקים: פּוּאִיל, בְּרָנְבֶן, מֵנִידָן ומָת' המצטרפים יחד לתולדות חייו של גיבור אחד, פְּרֵדֶרִי, מלידתו ועד מותו. חמישה סיפורים נוספים משתייכים למעגל הסיפורים של המלך ארתור ובשלושה מהם ניכרת השפעה נורמנדית־צרפתית ברורה. שלושת הסיפורים הנותרים, שנים קצרים ואחד ארוך יותר, מייצגים מבחינת אופיים שני סגנונות נוספים.

האוסף כולו נופל בתחום המיתולוגי למחצה שכרוכים בו יחדיו תיאורים היסטוריים ומציאותיים עם רובד דמיוני ועל אנושי. מקורם ללא ספק בסיפורים שסופרו תחילה בעל־פה על ידי מספרי סיפורים מקצועיים. משערים שהסיפורים סופרו על־פה במשך מאות בשנים לפני שהועלו על הכתב לפני כשמונה מאות שנה. על כך מעידים גם חרוזי השירה המופיעים בחלק מהם. באחד הטקסטים מופיעה גם דמותו של מספר הסיפורים עצמו ותיאור המנהגים הקשורים לשמיעת סיפורים שבעל פה ('נסיבות ההיגוד' כפי שנהוג לכנותם באקדמיה). מקבילות רבות לסיפורים הוולשיים של המבינוגיון מצויים בסיפורי העם האיריים.

בסיפורי המבינוגי תופס מקום רב הקשר עם מה שמכונה 'העולם האחר'. "באירלנד, העולם הזה והעולם אליו אנו הולכים לאחר מותנו" אומר המשורר האירי ו. ב. ייטס, "אינם רחוקים זה מזה". ואכן עולמם השמיימי של הקלטים הקדומים, שלא כמו זה של העולם הנוצרי, אינו ממוקם באזור מרוחק ובלתי ידוע של המרחב הפלנטרי, אלא כאן על אדמתנו.

לעתים, כמו בסיפורים על ממלכת הפיות, זהו עולם תת־קרקעי שנכנסים אליו דרך מערות, גבעות, או הרים, והוא מאוכלס בגזעים רבים של יצורים בלתי נראים, כמו שדים, צללים, פיות, או אפילו אלים. בסיפורים אחרים הוא מתואר כממוקם במרכז האוקיאנוס האטלנטי. שלוש הציפורים של רְיָאנֹון, אחת מגיבורות המבינוגי, שנאמר עליהן כי הן יכולות להחיות מתים בשירתן, לא היו בתחום עולמנו. שירתן, אף שהיתה חזקה וצלולה, נשמעה מתוך האוקיינוס. העולם האחר בסיפורי המבינוגי מתואר כעולם אידיאלי המהווה במידת מה ראי לעולמנו שלנו ומשמש לו מקור השראה.

נושא אחר התופס מקום נכבד בעלילות המבינוגי הוא עולם החי. ביצירה מוזכרים קרוב לעשרים בעלי חיים שונים: חיות בית — כלבי ציד, סוסים, פרות, עיזים וחזירים. חיות בר — איילים, זאבים, חזירי בר ועכברים, וכן גם ציפורים שונות כמו, עיט, ינשוף, נץ, גדרון וזרזיר.

חלק מן החיות הללו הן חיות קסומות שמקורן בעולם האחר. בעלי חיים אחרים הם למעשה בני אדם שהתגלגלו בחיות. כך למשל בענף הרביעי של המבינוגי הופך מָת' את האחים גְוִידְיוֹן וגִילְוֶיְת'וֹי, לאַיָּל ואַיָּלָה כעונש על מעשיהם ואומר להם: "מכיוון שאתם אוהבים לשהות זה בחברתו של זה, תוכלו לחיות עכשיו כאַיָּל ואַיָּלָה ולא רק שתקבלו את צורותיהם אלא שגם תרכשו את טבען של חיות אלה ובעונת הרבייה, תביאו גם אתם עופר לעולם." ואכן כאיילים הם מביאים עופר לעולם, ומָת' הופך אותו לתינוק אנושי.

דוגמאות אחרות הן בְּלוֹדֶיֶב שגְוִידְיוֹן הופך אותה לינשוף כעונש על בגידתה, לַאוּ ההופך לעיט בעקבות פציעתו, ורעייתו של ליד ההופכת לעכברה. בעלי החיים השונים ביצירה מייצגים אם כך מחד גיסא את העולם האחר ומאידך גיסא תכונות שונות של הטבע האנושי.

ואשר לגיבורים ולגיבורות עצמם — רבים מהם אינם דמויות סטראוטיפיות, אלא דמויות מורכבות, רבות גוונים וניגודים, הנוגעות בנו באנושיותן. שלושת האלמנטים הללו — העולם האחר, עולם החי ומערכות היחסים השוררות בין הגיבורים — מעניקים ליצירה זו את קסמה. מי שיעמיק לקרוא בסיפורים ולא יראה בהם רק אגדות רחוקות, יגלה כי הם משקפים את עולמו הפנימי של כל אחד מאיתנו, על כל מורכבותו וניגודיו, ועל כן יש בכוחם להעשיר אותנו ולהוות עבורנו מקור לא אכזב של הבנה והשראה.

במבט ראשון נראה שאין קשר בין הסיפורים השונים וכל אחד מהם עומד לעצמו, אך ככל שמתבוננים בהם מגלים עוד ועוד קשרים והשתקפויות המחברים ביניהם. כך למשל, הענף הראשון והענף השלישי מסתיימים במה שמכונה 'סוף טוב', בעוד שהענף השני והרביעי מסתיימים בסוף טרגי.

בכל אחד מהענפים מופיעה דמות נשית מרכזית או כמה דמויות כאלה שהעלילה חגה במידה רבה סביבן. בענף הראשון אלה הן רְיָאנֹון ודמותה עלומת השם של אשתו של טֵירְנוֹן. בענף השני זוהי בְּרָנְבֶן. בענף השלישי שבה ומופיעה רְיָאנֹון ומצטרפת אליה קִיגְבָה, ובענף הרביעי אנו פוגשים בגוֹיְוִין, באַרַנְרוֹד ובבְּלוֹדֶיֶב. לכל אחת משבע נשים אלה יש אישיות משלה וייחוד משלה.

יש גם מי שטען כי סיפורי המבינוגי הועלו על הכתב בידי אשה ולא גבר. ד"ר בריז המחזיק בדעה זו אומר: "ניתן לומר על הסיפורים הללו שהם מצטיינים בתיאור ילדים, תינוקות, אימהוּת והנקה, ואף שמתחוללות בהם מלחמות, למחברם אין עניין בחרבות, פגיונות וגרזנים ולאחדות מהנשים המתוארות בהם, יש יתרון על פני בעליהן".

גם אם דעה זו אינה מקובלת על מרבית החוקרים עדיין יש בה כדי להעיד על אופיים הייחודי של סיפורי המבינוגי וההנאה שהם מעניקים לנו הקוראים.

בנוסף לארבעת ענפי המבינוגי אני מביא כאן סיפור נוסף מסיפורי המבינוגיון, הסיפור על גבירת המזרקה. הסיפור גבירת המזרקה הוא אחד מהסיפורים הארתוריאניים המופיע במבינוגיון. גיבור הסיפור הוא שליט היסטורי שחי במאה השישית. הוא מוכר לנו ממקורות נוספים ובראש ובראשונה מהסיפור "יִוֵיְן, אביר האריה", סיפור שנכלל ביצירתו רבת ההיקף של קְרֶטְיֵן דה טְרוֹאָה (Chrétien de Troyes) אחד מגדולי המשוררים והסופרים הצרפתיים במאה השתים עשרה.

בעבר חשבו שלסיפור הצרפתי ולסיפור הוולשי יש מקור קדום משותף שאבד, אך היום מאמינים מרבית החוקרים שהסיפור הוולשי מבוסס על הסיפור הצרפתי של קְרֶטְיֵן בתוספת שינויים שנועדו לקרב אותו לשומעים הוולשיים, אך עם זאת אין זה מן הנמנע שקְרֶטְיֵן עצמו התבסס על מקור וולשי קדום יותר.

סיפור זה מייצג היטב את אותה קבוצת סיפורים במבינוגיון המשתייכים למעגל הסיפורים של המלך ארתור. במרכזו נמצאת דמות האביר האידיאלי היוצא אל העולם לרכוש לו שם ותהילה ומקיים את ערכי האבירות: הגינות, נאמנות ושמירה על כבודן של נשים.

יואל שלום פרץ

שבט תשפ"א