פינות כחולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פינות כחולות
הוספה למועדפים

פינות כחולות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

דרכו של איציק מאנגר בחיים ובספרות מצטיינת במתח דרמטי רב: היידיש, השפה מבית, הייתה צריכה להיאבק על הבכורה בליבו של העלם הצעיר אשר גדל בצ'רנוביץ והתעתד להיות משורר בעמו; בהחלטה מושכלת ניתק מאנגר ממחוזות צמיחתו והגיע אל המרכז של תרבות יידיש באירופה — אל ורשה, שם פרחה יצירתו, מיזוג ייחודי של קול עממי נלבב ועידון מודרני. בשנות השואה הוא התגלגל אל בירות העולם המערבי המתנכר, וצפה בהן בכאב ובחוסר אונים בחורבן עמו ולשונו. אך שנות חייו האחרונות זימנו לו הפתעה לא צפויה — מסע ניצחון וקבלת פנים חמה ואוהדת ביותר במדינת ישראל.
ספר זה מצייר את המסלול המפותל של יוצר מרכזי בספרות יידיש, כפרי של מפגש טעון ומעשיר של מסורות ספרותיות יהודיות עם תרבות אירופה במאה העשרים.
אלכסנדר שפיגלבלאט, משורר ומסאי, שימש שנים רבות במערכת של "די גאלדענע קייט", הרבעון הספרותי המרכזי ביידיש שהופיע בתל אביב. ספר זה הוא פרי היכרותו האינטימית עם עולמה של ספרות יידיש ועם המחוזות התרבותיים בהם צמח איציק מאנגר.

פרק ראשון

הסביבה של צ'רנוביץ
צ'רנוביץ – מרכז של תרבות גרמנית
אם להסתמך על אמירתו של גתה, שכדי להבין את המשורר חייבים לעשות קודם הכרה עם הסביבה שבה הוא גדל – אכן יש לחפש את המפתח לשירתו של איציק מאנגר ולאיציק מאנגר המשורר, במחוז הצפוני של בוקובינה, בעיר צ'רנוביץ, לרגלי הרי הקרפטים המזרחיים, ליד הנהר פּרוט, בשכנותם של המחוזות בֶּסַרַבִּיָה, גליציה וצפון רומניה.
כמובן, לפי המפות של ימינו, במאה העשרים ואחת שלנו, קשה להתמצא במקומות ההם. כדי לצאת מן המבוך, יש לחפש בין חפצים היסטוריים ישנים, מפות מלפני מאה שנה, בטרם שינו באזור ההוא את הגבולות, לפני שהתחלפו השליטים, בטרם נשרה בוקובינה מן האימפריה האוסטרו־הונגרית המתפוררת וכמוה נשמטה בסרביה מן האימפריה הרוסית המטולטלת – בקיצור, לפני ששם, באירופה המזרחית, קמה המדינה שקראה לעצמה ביהירות "רומניה הגדולה". השינויים הגאוגרפיים שחוללה מלחמת העולם הראשונה השפיעו השפעה ניכרת גם על המרקם התרבותי של העממים המקומיים, והם נתנו אותותיהם גם ברחוב היהודי.
 
איציק מאנגר נולד בצ'רנוביץ בשנת 1901, ואף שכבר מגיל 13 החל לנדוד ממקום למקום, הוא נשאר כרוך ומקושר עם הסביבה של צ'רנוביץ, שהשתרעה מבחינתו לעבר גליציה, אל הקהילות של סטוֹפּצֶ'ט וקוֹלוֹמֵיי, עיירות מוצאם של הוריו. סביבה ססגונית ורבת פנים זו, עם מרקמה התרבותי המיוחד במינו, הייתה הרקע לצמיחתו כמשורר. בכל מקום שאליו נתגלגל לאחר מכן, נותר הד ביצירתו לאותה סביבה, עם הזיווג הייחודי של היידיש והגרמנית והחיכוך שביניהן.
אולם מרכז יידיש ממשי לא היה בצ'רנוביץ, אף שחיו שם כ־50,000 יהודים, כמחצית מן האוכלוסייה כולה, ושם נערכה, כידוע, בשנת 1908, "ועידת שפת היידיש" המפורסמת (שבה הוכרזה שפת היידיש כשפה לאומית של העם היהודי). באותם "זמני עבר טובים" האמינו יהודי בוקובינה, שהקיסר פרנץ־יוזף, בעל פאות הלחיים, שהם קראו לו, מתוך עוקץ של חיבה, "פרוים־יוסל", יאחז לעולם את זרועו הימנית נטויה על ראשם. לכן האוריינטציה הייתה בעיקר לכיוון של התרבות הגרמנית. הַמשיכה לתרבות הגרמנית הוסיפה להתקיים, במידה מרובה, אף לאחר המהפך, אצל הדור הצעיר, שכבר גדל תחת הממשל הוולאכי (הרומני) וחש כבר על בשרו את השוט הרומני הגס, האכזרי.
לכן יש להביא בחשבון כבר מלכתחילה, שמאנגר לא התעצב בסביבה מובהקת של יידיש, כמו מרבית הסופרים היידיים שמוצאם בפולין, בליטא ובאוקראינה, שכן צ'רנוביץ לא הייתה מרכז של יידיש.
ההתלהבות לגבי השפה והתרבות הגרמנית בבוקובינה נשאה בוודאי את חותם ההשכלה הגליצאית ושאיפות ההתבוללות והאינטגרציה של המאה התשע עשרה, שיהודי מזרח אירופה ספגו מבני דתם שבמערב אירופה. אך חלק נכבד בכך היה גם למדיניות האוסטרית לבצע "גרמניזציה" לעמים שבמחוזות הספַר של האימפריה. במרוצת מאות שנים עברה בוקובינה מיד ליד; היו לה שליטים שונים, והיא הפכה לפסיפס של כל מיני לאומים ועממים: הוּצוּלים, אוקראינים, רומנים, פולנים, גרמנים, צוענים ויהודים. נראה שיהודים התיישבו שם עוד בימי הרומאים. בשנת 1774 עברה בוקובינה לשלטון הכתר האוסטרי־הבסבורגי, תחילה כחלק מגליציה ואחר כך כפרובינציה נפרדת, ממש בגבול האימפריה. כדי לחזק שם את שליטתו, עודד הממשל האוסטרי את פיתוח התרבות הגרמנית, והיהודים היו הקופצים הראשונים על כך. הם עטו על ה"מציאה" הזאת בהתלהבות והיו לחסידיה הנאמנים.
בשנת 1808 נפתחה בצ'רנוביץ הגימנסיה הגרמנית הראשונה, וב־1875 – האוניברסיטה על שם פרנץ־יוזף, שם שימשו בהוראה, עד 1914, ארבעה עשר פרופסורים יהודים, ובהם כאלה שבאו מהמטרופולין, מווינה, שם יהודי לא היה יכול להגיע למעמד כזה, אלא אם התנצר.
צ'רנוביץ נעשתה אפוא מרכז חשוב של התרבות הגרמנית, שנשען בעיקר על האינטליגנציה היהודית המתבוללת, שעליה היה יכול הממשל לסמוך, שכן ליהודים לא היו אמביציות לאומיות, ולא הייתה להם כוונה להתנתק מן הכתר האוסטרי, כפי שחלמו הפולנים, הצ'כים, וגם הרומנים הבוקובינאים. היהודים הסתפקו בדרך כלל ביהדות שבתחום הדתי בלבד. אפילו יהודים מתבוללים ריפדו את נאמנותם האוסטרית עם "דת משה" והלכו אל ה"טמפל" לתפילת כל נדרי, להראות עצמם לעיני האלוהים היהודי, כסגולה להצלחה. הוויכוחים בעניין לשון יהודית לאומית, שבאו לידי ביטוי בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, נבעו בעיקר מהאידאולוגיה הבונדאית.
אחד מהראשונים בשלשלת הייחוס של התרבות הגרמנית בצ'רנוביץ היה קארל אמיל פרנצוֹז (1848-1904), דמות כמעט נשכחת, אף שמוצאו היה בעצם מגליציה, ואמו הייתה נוצרייה.[1] הוא ראה את עצמו יהודי דווקא, וסירב בנחרצות להמיר את דתו כדי להצליח כמשפטן. הוא גדל בצ'רנוביץ ושם גמר את הגימנסיה. הוא קנה לו שם בספריו הפופולריים מאוד, בעלי תמטיקה יהודית: Die Juden von Barnov, Der Pojaz, Der Wahrheitssucher ("יהודי בארנוב", "המוקיון", "מבקש האמת"). לאחר כמה שנים הוציא לאור בגרמניה את המהדורה הביקורתית המקיפה הראשונה מעיזבונו הספרותי של גיאורג ביכנר (Georg Büchner, 1813-1837).
איציק מאנגר היה מצוי היטב בהווייתה הלשונית והתרבותית של סביבתו הבוקובינית־גליצאית. בהיותו עדיין תלמיד גימנסיה אפילו אחז בעט בלשון הגרמנית, כתב שירים בגרמנית (שנשתמרו בארכיון מאנגר שבאוניברסיטה העברית בירושלים). הוא כנראה חלם אז ברוח הסביבה להתבלט כמשורר גרמני; אך גם לאחר מכן, כמשורר יידי, נותר מקורב לתרבות הגרמנית והיה בן־בית בשירה הגרמנית. כדאי להזכיר את ההספד שכתב לאחר מותו של המשורר הווינאי הוגו פון הופמנסתַל ופרסמו בכתב העת המיניאטורי שלו געציילטע ווערטער ("מילים ספורות"), צ'רנוביץ, אוגוסט 1929.[2]
בהספד זה עוסק מאנגר בשירו של הופמנסתַל, "Ballade des äusseren Lebens" ("בלדה של חיים חיצוניים"), וממנו הוא מצטט בתרגומו שלו את השורות האלה:
 
און קינדער וואַקסן אויף מיט טיפֿע אויגן,
וואָס ווייסן גאָרנישט, וואַקסן אויף און שטאַרבן,
און אַלע מענטשן גייען זיך זייערע וועגן.
 
[וִילָדִים שֶׁגְּדֵלִים עִם עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת,
שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר, גְּדֵלִים וּמֵתִים,
וְכֹל הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים לָהֶם בְּדַרְכָּם.]
 
בהספדו זה נגע איציק מאנגר בנימה הרגישה ביותר של שירה שהדהדה ביצירותיהם של שני משוררים גרמנים גדולים: הוגו פון הופמנסתַל וריינר מריה רילקה. הוא נגע במסתורין של המוות, שבו הוא נאבק גם בשירתו שלו. וכך כתב:
 
כל עצב עמוק ואמתי שמתגלה לנו, לא כפרפר שחור, המרפרף רגע ונעלם, אלא הולך אחרינו כמו צל צבעוני כל החיים כולם, מציב – וחייב להציב – מול העיניים ונוכח המחשבה, את המסתורין – מוות. ריינר מריה רילקה, המרחף הגאוני בתוך עולם של סימני שאלה, שמע את בכיו של המוות בתוך תוכם של המהומה והרעש של החיים. הוגו פון הופמנסתַל, האלגיקן השקט, האלגנטי – בכל רגע, בכל דקה, בכל שעה, [ניהל את] הדיאלוג הבלתי פוסק עם המוות, הדיאלוג שאנו ממשיכים לטוות עוד ועוד, ואשר הוגו פון הופמנסתַל סיימו זה־עתה...
 
כהמשך להספד קוראים אנו את שירו של רילקה, "שיגעון",[3] בתרגומו של מאנגר עצמו. ראוי להעיר שאיציק מאנגר נאבק במוטיב זה עצמו, כפי שמעידים השירים בספר שיריו הראשון, שטערן אויפֿן דאַך ("כוכבים על הגג").
השיגעון (Wahnsinn) אצל רילקה הפך את ה־Niemandskind (ילד הפקר), הילד מקבץ הנדבות, למלכה, הדורשת שיכרעו ברך לפניה, שכן בעולם השיגעון –
 
...die Dinge alle anders sind
als man sie beim Betteln sieht.
 
[הַדְּבָרִים כֻּלָּם הִנָּם אַחֶרֶת / כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה אוֹתָם מְקַבֵּץ הַנְּדָבוֹת.]
 
למילה הגרמנית רבת המשמעות "Dinge" לא מצא מאנגר ביידיש תרגום שווה ערך. אך הוא הבין את המשמעות העמוקה של שירו של רילקה וחש בו את קסם החלום. הוא אכן תרגם את המילה הזאת במילה "חלום", רבת המשמעויות ביידיש, שמשמעה הן עולם הנראה בחזיון החלום הן עולם בלתי מוגבל של תהפוכות. השורה של רילקה: "So Haben die Dinge dich groß gemacht" נקראת כך אצל מאנגר: "אותך החלום עשה לגדול".
אני מביא את הפרטים הללו כהוכחה להבנתו העמוקה של מאנגר והקשר ההדוק שלו עם התרבות הגרמנית, בעיקר לפי הטעם והסגנון של סביבתו הצ'רנוביצאית. כעבור שלושים שנה, לאחר מלחמת העולם השנייה, בהשפעת השואה, השתנה גם יחסו של מאנגר לתרבות הגרמנית. ריינר מריה רילקה כבר איננו בשבילו "המרחף הגאוני בעולם של סימני שאלה". בביטול מוגזם למדי הוא כותב עליו, ש"מלמל באדיקות בספר השעות ולאחר מכן בהטפה חגיגית־אורגיאסטית בסונטים אל אורפיאוס שלו".[4] אשר להופמנסתַל, הוא רואה בו קודם כול, כאן תוך שבח מוגזם מדי, "חצי יהודי... שהוא בלי כל ספק הליריקן המודרני הגדול ביותר בספרות הגרמנית".[5] שכוּל ושבוּר לאחר השואה, רצה משוררנו לנתק את כל הקשר והשייכות שלו אל השפה והתרבות הגרמנית, שייכות שאינה ניתנת למחיקה מתוך יצירתו.
"חכמי צ'רנוביץ"
צ'רנוביץ, בירתה של בוקובינה, נקראה בידי חלק מיהודי הדור הישן, בגאווה ניכרת, "וינה הקטנה"; אחרים, מעטים יותר במספרם, קראו לה "ירושלים שעל הפּרוט". אך את המקום הראשי בצ'רנוביץ תפסה, כאמור, התרבות הגרמנית. אמנם צ'רנוביץ הצטיירה בין שתי מלחמות העולם כ"מרכז של יידיש", אבל "חכמי צ'רנוביץ", כפי שהכתיר אותם שלמה ביקל, היו ברובם "יבוא". אפילו איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ, היה קרוב יותר מבחינה רוחנית למחוזות פולין, מקום מוצאם של הוריו.
ביקל עצמו היה מקולומיי, ותחילה נמנה עם "חכמי בוקרשט", ולאחר מכן, עד הסוף – אחד מ"חכמי ניו יורק". כפי שהיינה היה אומר, הוא היה מעורב מאוד במצבים של צ'רנוביץ (Zustände Czernowitzer) באותה עת, כאשר איציק מאנגר הופיע בספרות היידיש, והוא (ביקל) אכן תיאר אותם בפרטות. "לפני הכול", כותב ביקל, "צ'רנוביץ הייתה המרכז, שכן שם חיה האישיות המרכזית והמשפיעה ביותר ברומניה היידית שבין שתי מלחמות העולם – אליעזר שטיינבַּרג. לאחר מותו [מרס 1932], איש לא היה יכול לבוא במקומו".[6]
אך אליעזר שטיינבַּרג, האישיות המרכזית והמשפיעה ביותר ברומניה היידית, היה יליד בסרביה, ורק ב־1919, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא בא לצ'רנוביץ מעיירת הולדתו ליפקאן, כאשר בסרביה, כמוה כבוקובינה, הייתה כבר פרובינציה רומנית. כבר בבואו נשא באמתחתו נכס תרבותי מוכן, בנוי ברוח המסורת היידית־רוסית, וכפי הנראה הביא עמו חלק גדול ממשליו.
יעקב שטרנברג, משורר ומחזאי, מן הדמויות הבולטות ברומניה היידית וחברו בן־גילו, הפרוזאיקון משה אלטמן, באו גם הם לצ'רנוביץ מעבר לגבול, מבסרביה, כדמויות תרבות מעוצבות.
תוך זמן קצר באו מבסרביה סופרי יידיש צעירים יותר, וסביב אליעזר שטיינבַּרג נוצר בצ'רנוביץ מרכז ונקודת משיכה של פעילות יידיש, ששלמה ביקל הִשווה אותה ל"דירתו של פרץ ברחוב צגליאנה בוורשה, בעשור הראשון של המאה שלנו [המאה העשרים] בפולין".
עד מהרה התברר שלא היה למרכז זה יסוד יציב והוא נשען בעיקר על אישיותו של שטיינבַּרג. השפעתו העצומה ליוותה את תלמידיו וחסידיו בכל מקום שאליו נדדו בשנים שלאחר מכן, כאשר בצ'רנוביץ כבר לא נותר זכר למרכז היידיש החי. לאחר מותו בלא עת, היה אליעזר שטיינבַּרג לאגדה. ואכן חבל שלא היתה יכולת, בשל השנים הסוערות של המלחמה והשואה, לאסוף את "שבחי שטיינבַּרג" – כל מה שסיפרו וכתבו על מעשיו הטובים בתחומי התרבות והחינוך. יצירתו השירית, המשלים, במקור ובתרגום, תשאר בוודאי בבחינת נכס צאן ברזל של ספרות העם היהודי.
הראשון שראה בשטיינבַּרג אגדה היה בן ארצו יעקב שטרנברג, שבמעין משל משלו הביא ללווייתו של א' שטיינבַּרג בצ'רנוביץ את גיבורי משליו:
 
כל הטהורים, הטמאים,
חיות ועופות הפרים ורבים על פני האדמה
רתמו עצמם אל עגלת הלוויה
של [האיש] הזה, שנשאו אותו
על כתף, כנף, מקור, הבל נשמתנו
ועשרים וארבע האותיות, שבורות, נטולות נחמה,
[אותיות] אדוקות־רתומות בעול, מאלף עד תו.
– – –
אגדת שטיינבַּרג כבר נושקת ושורפת את אצבעותיי
ויחד אתה אני פונה אל הקורא העתידי:
זהו שירי הראשון
על האיש, שהן האיכות והן הכמות,
כל חיי אדם כולם
ריחפו עמו גבוה
בקיטונו הצנוע, של ד' אמות, התלוי תמיד באוויר.[7]
 
כעבור כמה שנים, בגלותו הלונדונית בעת מלחמת העולם השנייה, הזכיר גם מאנגר את שטיינברג כאגדה, בנוסח של משל. הוא מזכיר אותו בשירים המרגשים שהוא שם בפי נטע, אחיו שנספה:
 
טיַיטלט ר' לייזערל מיטן פֿינגער
צום סאָלאָוויי דעם וואַזשנעם זינגער:
 
"זינג מיר צוזאַמען אַלע חיות,
פֿייגל ועופֿות מיט זייערע בני־בית,
 
און פֿרעג זיי אַלע און באַזונדער
וווּ איז דער טאָג, דאָס וויַיסע וווּנדער?"
 
זינגט דער סאָלאָוויי אויף נאָטן,
אַראָפּ צו ר' לייזערל אין שאָטן:
– –
"כ'בין נישט, ר' לייזערל, די טאָגטיגאַל,
כ'בין, ר' לייזערל, די נאַכטיגאַל".
 
זאָגט ר' לייזערל צו זיך אַליין:
"דאַרף מען, הייסט עס, שלאָפֿן גיין;
 
דער טאָג איז מער נישט ווי אַ חלום,
אַ משל צווישן די משלים,
 
און דער נימשל איז דער שלאָף,
וואָס ציט זיך, ציט זיך אָן אַ סוף"...[8]
 
מורה ר' לייזרל באצבעו / אל הזמיר, זמר מעולה: // "הקהל לי בזמר את כל החיות / ציפורים ועופות ובני־ביתם // ושאל כל אחד וכולם ביחד / היכן היום, הפלא הלבן?" // שר הזמיר לפי תווים / אל ר' לייזרל למטה בצל: // – – – "אינני, ר' לייזרל, זמיר־יום // אני, ר' לייזרל, זמיר־לילה". // אומר ר' לייזרל אל עצמו: / "זאת אומרת, צריך ללכת לישון; // היום איננו אלא חלום / משל בין משלים // והנמשל הוא השינה / שנמשכת, נמשכת לאין סוף"...
 
בסרביה, שהייתה בשליטתה של רוסיה כמאה שנה, הפכה לפרובינציה רומנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ויהודי המקום נעשו פתאום תושבי מדינת רומניה, אם כי לא אזרחים רומנים מלאים. וכפי שהאינטליגנציה היהודית בבוקובינה נשארה מעוגנת בתרבות הגרמנית, כך המשיכה האינטליגנציה היהודית בבסרביה להיות מעוגנת בתרבות הרוסית, וחלקית גם באידאולוגיה, שבסופו של דבר שמה קץ לאימפריה הרוסית, לשלטונו של הצאר. הם הביאו אתם את התרבות היידית העשירה שבידם, שהדהדה בקול רם בסביבתם החדשה, שם היה המצע התרבותי היידי הרבה יותר דל. פועלם של הבאים, ועמם ה"ייבוא התרבותי" שבאמתחתם, היה לברכה לרומניה היידית, אך בחוג מקומי מסוים הגיבו לכך בשלילה וראו זאת כ"פלישה" (על סביבתו הבוקרשטית של מאנגר, ראו בפרק הבא).
מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הייתה צ'רנוביץ התחנה הראשונה של סופרי יידיש מבסרביה, במעמדם החדש כתושבי רומניה. הבולטים שבהם, ובראשם אליעזר שטיינבַּרג, באו מליפקאן, שכינו אותה בגאווה ליצנית כלשהי ה"אולימפוס של ליפקאן".
עם הזמן באו לצ'רנוביץ סופרי יידיש גם מערים ועיירות אחרות בבסרביה, ואני רוצה להזכיר את המשוררים מאיר חרץ ויוסל לרנר, והמסאי אליעזר פודריאצ'יק. המשורר מוטל סאקציער והפרוזאיקון יאנקל יקיר עברו מבסרביה ישירות לבוקרשט. המסאי יעקב בוטושנסקי התעכב קודם ביאסי, שם הוא יצר קשר עם הקבוצה הספרותית "ליכט" ("אור"), שעליה ידובר להלן. המשורר אפרים אוירבך עלה קודם לארץ ישראל ואחר כך התיישב בניו יורק.
רשימה זו שלי אינה מלאה כמובן, אך ברצוני להזכיר שמקרב האישים היידיים שיצאו מבסרביה בתחילת המאה ה־20 היה גם יעקב פיכמן, שקנה לו שם בעיקר כמשורר עברי, וכן חיים גרינברג, הפעיל הציוני, הנואם והמסאי המהולל.
בסביבה היהודית בצ'רנוביץ, שנשאה עדיין את החותם של האימפריה האוסטרית ששקעה, תפסו אישי התרבות שהגיעו מקום ניכר תוך זמן קצר, אך בשני העשורים שבין שתי מלחמות העולם לא הצליחו להביא לידי זיווג את שני העולמות התרבותיים – זה היהודי היידי, וזה היהודי הגרמני. למען האמת, גם לא היה כל עימות גלוי על עדיפותו של זה על פני זה. על אף הרמה הגבוהה של הסופרים שהגיעו, לא השכילה היידיש לבנות גשר בין שני העולמות. לא שררה שנאה ביניהם, אך גם לא אהבה יתרה. היו מי מצד אחד שהפגינו סימפתיה ליחידים מן הצד השני, ואף התפעלו מהם. זה נכון במיוחד לגבי שתי הדמויות הבולטות – אליעזר שטיינברג ואיציק מאנגר. מעניין לקרוא מה כותב למשל שלמה ביקל על הלווייתו של שטיינבַּרג, ב־29 במרץ 1932:
 
הנהלת הקהילה [של צ'רנוביץ], שחלק ניכר מחבריה לא ידעו דבר וחצי דבר על יצירתו של שטיינבַּרג, ואולי אפילו לא שמעו את שמו, החלו פתאום להתגאות ב"יהודי הגדול". ראש הקהל, ד"ר אמיל גוטהרץ, הזמין "קבר מכובד" בשורה הקדמית, בין מכובדי העיר.[9]
 
אך ועד ההלוויה לא קיבל כידוע את הצעתו, ואת שטיינבַּרג קברו בין קברים של ילדים, שם ניצבת עד היום המצבה ועליה השורות החקוקות ממשלו של שטיינבַּרג "הפטיש ומטיל הברזל":
 
טרויריק, קינדער, אויף דער וועלט דער ברייטער, גראָמער!
ביטער! מיט אַ משל כאָטש זיך קוויקן לאָמיר.
[עָצוּב, חֶבְרַיָּא, בָּעוֹלָם, מַמָּשׁ לְהִתְיָאֵשׁ.
לְכָל הַפָּחוֹת, בְּמָשָׁל פִּקֵּחַ, הָבָה נִתְאוֹשׁשׁ].
 
[תרגם משה זילברמן (סילון), תש"ך, 1960]
 
החוג היידי בצ'רנוביץ השתדל מאוד לשבור את המחיצה ולהתקרב אל האחים המנוכרים, אך הרבה לא הספיקו להתקרב. יוזכר כאן, למשל, ש"הסמינר לספרות יידיש וידע הלשון" שליד "איגוד בתי הספר" בצ'רנוביץ הוציא בשנת 1934, שנתיים אחרי מותו של שטיינבַּרג, אנתולוגיה בשם נייע יידישע דיכטונג, בתעתיק באותיות לטיניות, כדי ש"הגויים" יוכלו לקרוא. הוציאו אותה מנהלי הסמינר: חיים גינינגר, הרש סגל ואיציק שוורץ. סייע בידם נטע מאנגר, אחיו של איציק. "אם היה הד לאנתולוגיה", כותב ביקל בפרק "חכמי צ'רנוביץ", בספר רומעניע הנ"ל, "זו הייתה העובדה שהיא נקראה בחוגים של 'יהודים מנוכרים' בבוקובינה, שהיו קשי הבנה באותיות המרובעות".
אמנם הרחוב היידי בצ'רנוביץ היה מלא חיוניות, נמרץ ויצירתי, אך בסיס יציב למרכז יידיש בר־קיימא כמו בוורשה או בווילנה לא היה שם. במבט לאחור, היצירתיות הזאת, אפילו באותן שנים של יציבות יחסית, הייתה גם היא זמנית ותמיד עמדה בסימן של התרוצצות עצבנית. רוב "חכמי צ'רנוביץ" לא מצאו את מקומם שם, מסיבות שונות, וכל אחד, מי קודם מי אחר כך, עזבו ונדדו לכל קצווי תבל. אליעזר שטיינבַּרג עקר לריו דה ז'ניירו כבר בשנת 1928 מתוך כוונה להשתקע שם, אך הניסיון לא צלח, ולאחר שנתיים הוא חזר לרומניה. בשנתיים האחרונות שלו בצ'רנוביץ, עד מותו הפתאומי בשנת 1932, הוא לא ראה הנאה רבה והוא התכונן לצאת שוב לדרך, כפי שכתב לשלמה ביקל במכתב מאוקטובר 1931, שפורסם בספר רומעניע:
 
זה כבר יותר משנה שאני חולה במחלה הקשה ר"ל, ששמה "רומניה". מחלה ממושכת, אומרים, היא מוות בטוח, ולמות, כפי שהנך יודע, אינני רוצה. לכן החלטתי סופית לברוח, לקחת את הרגליים על הכתפיים ולברוח לאן שישאו העיניים.
 
שלמה ביקל, שבא בשנת 1919 מקולומיי לצ'רנוביץ, עבר כבר בשנת 1926 לבוקרשט, שם הלך והתגבש מרכז יידיש זמני חדש. הוא חי שם עד 1939, אז עבר לניו יורק.
המשורר יעקב פרידמן, יליד מילניצה (גליציה), עבר בשנת 1929 מצ'רנוביץ לוורשה, אך כבר בשנת 1933 חזר לרומניה.
יעקב שטרנבּרג בא לצ'רנוביץ ב־1914 וכעבור כמה שנים עבר לבוקרשט. הוא חי שם עד 1940, אז עבר לרוסיה עם משה אלטמן, חברו מליפקאן. אגב, משה אלטמן ניסה למצוא לו מנוח בארגנטינה, אך נאלץ לשוב לרומניה.
יעקב בוטושנסקי ברח מן הצבא הצארי ערב מלחמת העולם הראשונה וחיפש לו מקום מקלט ברומניה. כמה וכמה שנים הוא נדד מעיר לעיר ולבסוף נסע לארגנטינה. גם משם יצא כל הזמן לדרכים, עד שמצא את מותו בעת מסע הרצאות בדרום־אפריקה.
איציק מאנגר עצמו, יליד צ'רנוביץ, עבר כבר בשנת 1929 לוורשה, ובמרוצת עשור שנים כתב שם את מרבית יצירותיו והוציא שם לאור את רוב ספריו. רק ספר הביכורים שלו, שטערן אויפן דאַך ("כוכבים על הגג"), יצא לאור בבוקרשט ב־1929.
בבוקובינה היידית לא היו עתודות רוחניות כמו בפולין היידית, שבה התרוצצות כזאת לא הייתה ניכרת כל כך. עיקר הדבר הוא, שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה צ'רנוביץ רק בבחינת אכסניה לסופרי יידיש שנקלעו על כורחם אל בין גבולות רומניה הגדולה. רובם הבינו, זמן רב לפני השואה, שבממלכת רומניה, עם שנאת ישראל הברוטלית המושרשת בה כה עמוק, אמורה אכסניה זו להיות זמנית בלבד, והם התכוננו לצאת לדרכם הלאה משם. רק ה"בונד", שהתבסס מבחינה אידאולוגית על "כַּאניוּת",[10] קיווה שליהודים יהיה קיום יציב באותם מקומות, ועל יסוד זה, על אף כל המכשולים, הוא פיתח פעילות תרבותית ענפה, הוציא לאור את השבועון דאָס נייַע לעבן והקים, בשותפות עם חברי פועלי־ציון, את שני המוסדות הפעילים ביותר – "איגוד בתי הספר ביידיש" ו"הפדרציה של תרבות יידיש". אבל כנראה שגם ה"בונד" הבין די מהר שהמאבק שלו הוא בבחינת ברכה לבטלה. אגב, מנהיג ה"בונד" בבוקובינה, ד"ר יוסף קיסמן, עבר כבר בשנת 1937 לניו יורק.
שמואל־אבא סופר
אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בצ'רנוביץ, מחונן ומבורך ב"חכמת הלב" ובמידה שופעת של אנושיות ואצילות, היה שמואל־אבא סופר, ומן הדין להזכירו בנשימה אחת עם "חכמי צ'רנוביץ". הוא בא בתחילת שנות ה־20 מגליציה, מן העיירה הורודנקו, שבה שימש אביו, ר' פנחס, גבאי אצל הרבי המקומי.
בספרו רומעניע שרטט שלמה ביקל דיוקן של הדמות הזאת, שבמשך שני עשורים עמדה במרכזם של חיי התרבות והחברה בצ'רנוביץ. וכך כותב ביקל:
 
שמואל־אבא סופר ויתר על כישרונותיו הספרותיים והמחקריים, שבכוחם עמד להיות סופר והיסטוריון בעל פרספקטיבה ואופק רחב. אך הוא עזב הכל והתמסר בלב ונפש לעריכת [כתב העת] טשערנאָוויצער בלעטער ("דפי צ'רנוביץ") ולארגון העזרה הסוציאלית ליהודים בעיר.
 
טשערנאָוויצער בלעטער, ששמואל־אבא סופר הוציא לאור, היה "שבועון יידיש בעל אריכות הימים הממושכת ביותר ברומניה". הוא הופיע תשע שנים מלאות (300 גיליונות), עד שב־1937 סגרה אותו ממשלת גוֹגָה־קוּזָה הפשיסטית.
המדור הספרותי של טשערנאָוויצער בלעטער היה בייחוד אכסניה פתוחה לסופרי יידיש צעירים שלא יכלו "לפרוץ את השער הראשון, עם כל יתר הפשפַשים הנעולים עוד יותר סביב, שמובילים אל פרדס הספרות הנכסף". שם פרסמו את ביכוריהם יעקב פרידמן, פריד ויינינגר, הרש־לייב קאז'בר, יוסף בורג, מאיר חרץ וקובי ואהל, משוררים וכותבי פרוזה, שכעבור זמן קצר קנו להם שם בעולם היידי כולו.
באותה מסירות שבה דאג שמואל־אבא סופר להבטיח אכסניה ספרותית לסופר היידי, כך הוא דאג גם לתכלית של כל התכליות, כדברי ביקל: "לקיים את נפשו של היהודי, עם גג מעל לראש ופת לחם לשובע". הוא ניהל את "בנק הג'וינט" הקואופרטיבי בבוקובינה ודאג לכל יהודי שנאבק בדאגות פרנסה. כולם ידעו שסופר הוא "הרַשָם החי של שכבת העוני היהודי בבוקובינה. הוא הכיר כל נצרך בשמו, ידע מה חסר לו ולגבי כל אחד הייתה לו תכנית כיצד להעמידו על רגליו".
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה לא היה לו פנאי לחשוב על עצמו ועל משפחתו. ראשו ורובו היה נתון בצורכי הציבור. הוא טיפל בפליטים היהודים שברחו ב־1939 מפולין וחיפשו לעצמם מקום מקלט בצ'רנוביץ. הוא דאג להם גם לאחר מכן, כאשר הרוסים כבשו את החלק הצפוני של בוקובינה ושלטו בצ'רנוביץ עד יוני 1941, כאשר הגרמנים תקפו את ברית המועצות. רק אז הוא ניסה לברוח מן האש ועבר עם אשתו ושתי בנותיו לפולין, מתוך כוונה להגיע משם לרוסיה. אך הוא נתקע בגטו של בוֹרצ'וב בגליציה, שם הסתתר עד 1943, כאשר הגרמנים גילו את מחבואו ורצחו אותו, את אשתו ואת שתי בנותיו ביריות באמצע הרחוב. הוא היה אז בסך הכול בן 46.[11]
איציק מאנגר הנציח אותו בשיר על אביו, "ר' פנחס הזקן מהורודנקה", שפורסם בקובץ דעמערונג אין שפיגל ("דמדומים בראי"), ורשה, 1937, עם ההקדשה המפורשת: "לש"א סופר". הוא תיאר את ר' פנחס, הגבאי של הרבי, ביד קונדסית, כמעט ידידותית, אך גם אִפשר הצצה למה שנעשה אצלו בפנים, מתחת למסווה הליצני, שם העצב והחרדה התחרו ביניהם:
 
ר' פנחס הזקן מהורודנקו
היה עומד כל ערב בשער:
בביתו של הרבי יותר מדי שמחה,
ברחוב אפשר לשאוב מעט צער.
 
ייתכן שיש בשיר זה גם רמז אוטוביוגרפי כלשהו על מאנגר עצמו, שבהיותו חייל צעיר, מאוהב, ניסה להתקרב אל בתו של הרבי, ולא סתם הזהיר אותו ר' פנחס, הן בחיוך ליצני: "ממזר שכמוך, הרי ידוע, שאתה מסחרר את הראש / לבתו של הרבי, בשיריך" – והן ברמז רציני: "שמע לדבריו של איש זקן / ושמור והגן על מעט הכבוד שיש לך".
מאנגר הנציח את סופר גם בספרו דאָס בוך פֿון גן־עדן ("ספר גן־העדן"), שבו הברנש הפלאי, שמשום מה נמנעה ממנו "הסנוקרת הידועה באפו" קודם שנולד, והוא זוכר כל מה שנעשה בעולם ההוא, ברנש פלאי זה, שמו אכן שמואל־אבא, שמואל־אבא אבערוואָ (קרא אַבֶּרְווֹ).
"קיגלדייטש"
הנהייה אחר התרבות והשפה הגרמנית ואחרי הספרים בגרמנית, בצ'רנוביץ ובבוקובינה בכללה, לא הייתה מוגבלת לשכבה האינטלקטואלית הצרה יחסית בלבד, אלא הייתה לה תהודה גם בשכבות הרחבות יותר של האוכלוסייה היהודית. איש לא רצה לפגר, וכולם ניצבו בהתלהבות אל נוכח ארון הספרים הגרמני, שהיה מלא וגדוש בכל טוב ועמד פתוח לפני כל אחד. כאשר המשורר הצ'רנוביצאי פאול צלאן קיבל בשנת 1958 את הפרס הספרותי של העיר ברמן בגרמניה, הוא הזכיר גם את עיר הולדתו ואמר עליה ש"זו הייתה סביבה שבה חיו אנשים וספרים".[12]
אפילו יהודים פשוטים, שהיידיש הייתה שפת אמם, התאמצו לדבר גרמנית, אף שזה היה על חשבון שתי השפות, שבלא כוונה רעה, מתוך כוונות טובות ביותר, עיוותו אותן והטילו בהן מומים קשים. התקבלה לשון, שהאינטליגנציה הגרמנית קראה לה בלעג: "קיגלדייטש" ("גרמנית של קוגֶל"). ליצנים התלוצצו: "למה לך לדבר גרמנית, כדי שיראו שאתה יהודי? מוטב לך לדבר יידיש, אז יידעו שאתה גוי...".
מאותה סביבה ומאותה לשון עילגת כבר אין בימינו שום סימן ואות חי כלשהו. לכן מתחשק, לשם הקוריוז, להביא דוגמית קטנה מאותה לשון שנשתמרה בכעין רומן, Die Peschl, מאת הסטיריקן והפַּרודיסט הצ'רנוביצאי, אוטו זיידמן:[13]
פשל היא אלמנה עלובה, מוכרת בשוק, העמלה קשה מאוד כדי לעשות בן־אדם מפיליצ'קו, בנה היחיד. המחבר נותן לה לדבר עם הקונים בשוק, עם השכנים ועם הילד שלה, באותה "קיגלדייטש" צ'רנוביצאית משונה. הנה איך היא משבחת באוזני הקונה שלה את החזוֹת והכבדים של האווזים המפוטמים שלה:[14]
 
Taiere Frau Novak, dieses Stickl Leber kann man abschickn dem Keißer, a so a Jahr zu mir und auf alle meine Liebe gesagt, und wann Sie nemen es nicht, behalt ich es aus fir Filiun.
 
[גברת נובק היקרה, חתיכת הכבד הזו, אפשר לשלוח אותה לקיסר, שכה תהיה לי שנה טובה ולכל אהוביי, ואם את לא לוקחת אותה, אני מחביאה את זה לפיליו].
 
כוונתו של זיידמן ודאי לא הייתה לשים לצחוק יהודייה ענייה. מתוך ה"קיגלדייטש" שלה נשמעות הדאגות של "אימא יהודייה" מקומית. בתור פַּרוֹדיסט, מה שעניין אותו בעיקר היה הלשון. הנה כיצד היא מדברת אל בנה פיליו, בן ה־11, ששמו הוא ודאי גלגול "אינטליגנטי" של שם סבו, ששמו היה אולי פייבל, או וֶלוול:
 
Filitschku, anu komm in Zimmer, ich gib dir etwas iberzuchappn, weil ich geh schon weg, und ich weiß nicht, wann ich komm zu Hause…
Filitschku! Mein Kind, mein Herr Student, ich komm später. Spiel dich in Hof, wann du willst, aber deche durch den Schal, weil es hat angefangen zu gehn a kalter Wind draußn.
 
[פיליצ'קו, נו, בוא לחדר, אני נותנת לך משהו לאכול (בחטיפה), כי אני כבר יוצאת ואינני יודעת מתי אחזור הביתה... פיליצ'קו! ילדי, אדון סטודנט שלי, אני אבוא יותר מאוחר. שחק בחצר, אם אתה רוצה, אך התכסה בצעיף, כי התחילה רוח קרה בחוץ].
 
לאחר שפשל שולחת את בנה־יחידה לבית ספר אי־שם והיא נשארת לבדה, היא מתלוננת באוזני שכנה, באותה לשון שעטנז:
 
Wer kann etwas eßn... wem glist' sich zu eßn? In einen fort sieh ich ihm, wie er steht mit der Ranze, in die Augengläser, und schaut und schaut auf mir. Ich kann nicht liegn, ich kann nicht sitzn, ich kann nicht stehn... und weinen kann ich auch nicht mehr. Oi!
 
[מי יכול בכלל לאכול משהו... למי מתחשק בכלל לאכול? כל הזמן אני רואה אותו עומד עם המזוודה, עם המשקפיים, ומסתכל ומסתכל עלי. אינני יכולה לשכב, לא יכולה לשבת, איני יכולה לעמוד... וגם לבכות אינני יכולה יותר. אוי!]
 
השעטנז היידי־גרמני הזה היה מוכר למאנגר והוא שילב אותו בצורה עדינה ובחסכנות, הן בשירתו הן בפרוזה שלו, בתור תבלין פיקנטי, כנקודת חן לגוון המקומי, ואני רוצה להביא כאן רק כמה דוגמאות.
בחומש לידער ("שירי החומש"), למשל, קורא אדם הראשון לחווה "עווא, מיַין גאָלדענעס קינד" ("אווה, ילדת זהב שלי") והיא, חווה, קוראת לו "אַדאַם, מיַין מאַן" ("אדם, בעלי"), בפַתַחים ארוכים מתחת לאָלֶפִים. בנוסח דומה ממען וולוול זבארז'ר את מכתביו למלכה'לה היפה:
 
יאַסי, אַבענדס, זיבן אוהר,
דאַטום: דריטער יענער.
אַדרעס: אַן וואָלגעבאָרענע
פֿרוי מלכּהלע דער שיינער.
[יאסי, ערב, שעה שבע / תאריך: שלושה בינואר. / כתובת: האצילה מלידה / גב' מלכה'לה היפה].
 
המילה "אַבערוואָ" (קרי: אַבֶּרְווֹ) אינה קיימת במילון הגרמני, וזו כנראה המצאה מקומית. בתור מילה יחידה משתמשים ב"aber" בכל מיני צירופים, כמו למשל, "aber ja" או "aber nein", אך ככל שידיעתי מגעת, לא בצירוף "aber wo". מאנגר מנצל את הלוקליזם הזה בחיוך לעגני, במשמעות של "חלילה!", כמו ב"דאָס ליד פֿונעם ציגעלע" ("שיר הגדי"), שם שואל האב בליל הסדר מי משני האחים, איציק או נטע, שחרר את הגדי מה"חד־גדיא" (המכלאה, במשמעות של "כלא"), ואיציק עונה בהיתממות, בביטוי הצ'רנוביצאי – "אַבערוואָ":
פּסח. ערשטע סדר־נאַכט,
דאָס ציגעלע איז נישטאָ, –
פֿרעגט דער טאַטע: איציק, דו?
זאָג איך: "אַבערוואָ!"
 
[פסח. ליל הסדר הראשון, / והגדי איננו. / שואל אבא: איציק, אתה? / אני עונה: "אברוו!"]
 
סימן לכך שמילה זו הייתה חביבה על מאנגר אפשר לראות בייחוס המלא שבו נקרא הגיבור בספר גן־העדן שלו, "שמואל־אבא אַבערוואָ", כפי שכתוב בפירוש בשער הספר: "תיאור חייו המופלאים של שמואל־אבא אַבערוואָ".
את הלשון הצ'רנוביצאית הכניס מאנגר גם בפיהם של "גיבורים" אחרים בספר. שלושת האורחים החשובים בביתו של פייוול, אביו של שמואל־אבא, נשבעים למשל שלא יגלו את סודות גן־העדן לאיש:
 
מיר שווערן, מיר שווערן, ביַים מאָנד אונד ביַי שטערנע, אַז מיר וועלן האַלטן אין זיך דעם סוד, זאָ וואַהר העלפֿט אונדז דער אַלמעכטיקער גאָט.
 
[אנו נשבעים, אנו נשבעים, בירח ובכוכבים, שנשמור בתוכנו את הסוד, שכך יעזור לנו האל הכול יכול].
 
בפרק "חצות באחוזתו של דוד המלך" באותו הספר, טווים אדם הראשון והאם חווה את זיכרונותיהם מתחת לעץ הדעת, כמו זוג זקנים צ'רנוביצאים:
 
– יאַ, היר איז עס, אַדאַם. די פֿאַרפֿלוכטע שלאַנג האָט מיך דאַצו אָנגערעדט.
– דורך דיר האָבן מיר פֿאַרלוירן אַזאַ גוט, דאָס אומפֿאַרגליַיכלעכע פּאַראַדיז.
 
[ – כן, הנה זה, אדם. הנחש הארור פיתה אותי לכך.
– בגללך איבדנו אחוזה כזאת, גן־העדן שאין כמותו].
 
הקורא בן ימינו, כך אני משער, אינו יכול לחוש את טעם הליצנות שבשפה זו, שכן הקשר וההמשך עם הסביבה ההיא של אז מנותק לחלוטין, והקיום היהודי שם נגדע באכזריות. למשל, יש להסביר לקורא בן ימינו, שה"רינגפּלאַץ", המקום שהחסידים בגן־העדן ערכו בו את אספתם החגיגית, כאשר החזירו את שור־הבר מגן־העדן של הגויים, הוא בעצם שמו של המרכז־שבמרכז של צ'רנוביץ של פעם.
ואגב, ביצירתו של מאנגר ישנם גם סימנים לא מעטים מן הצביון הסלבי, האוקראיני־רוּתני, וגם הפולני, שמוצאו הן בסביבה של צ'רנוביץ הן בסביבה של ורשה, שם התגורר המשורר עד ערב מלחמת העולם השנייה.
במגילה־לידער, למשל, זושיה הפולנייה היא החדרנית האישית של המלכה וַשתי, ובשיר הקינה שלה זוכרת ושתי המלכה שאביה, "פּאַן אדיר", הזהיר אותה, שלא תיקח לה שיכור לבעל, ועדיף לה להתחתן עם "החראביה [אציל] הליטאי".
בגן־העדן הגויי, כך נודע לנו מפי שמואל־אבא אבערווא, משרתו של השליח פטרוס, דימיטרי אנגל, הוא "מלאך גבוה, רחב כתפיים, עם עיניים אפורות, נוקבות... ושפמו המסולסל מספר באופן ברור, שהוא שונא ישראל, אנטישמי אמתי". כתוספת, מזמר אותו מלאך דימיטרי שיר לעג אוקראיני על חשבונם של ה"ז'ידים":
"כאַלאַמעד / ניעמאַ סאָבאָטאַ / טשאַרנאַ קאַפּאָטאַ"
 
[מילה חסרת משמעות / אין שבת / קפוטה שחורה].
 
אפשר לומר בלי כל גוזמה, שליהודים היה החלק הגדול ביותר בכך שצ'רנוביץ הייתה כל השנים עיר פעילה, נמרצת, מרכז תרבותי מלא חיוניות, רב־גוונים ולשונות – הן לפני מלחמת העולם הראשונה, בתור בירת בוקובינה, הפרובינציה הדרומית של אוסטריה, והן לאחר המלחמה, בתור בירתה של בוקובינה, הפרובינציה הצפונית של רומניה. היהודים היו שם הברומטר והסייסמוגרף של חיי התרבות והכלכלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בתור בירת הפרובינציה המערבית של רוסיה־אוקראינה, עם מפה דמוגרפית שונה לגמרי, פרובינציה שבה היהודים הם כבר מיעוט שבמיעוט, שרובם הגיעו לכאן ממחוזות אחרים של רוסיה, צ'רנוביץ זו, שתחת השלטון הרומני נקראה Cernăuţi, ועכשיו היא נקראת כבר צ'רניבצי (Chernivtsi) באוקראינית, נהפכה לפינה נידחת, רדומה ואחוזת שעמום.
אנשי תרבות לא־יהודים בצ'רנוביץ
מתבקש להשלים את תמונת הסביבה של מאנגר בצ'רנוביץ בכמה שמות של סופרים לא־יהודים. אף שלא היה להם שום קשר למשורר שלנו, הם היו חלק מנופה רב־הפנים של צ'רנוביץ, מהפסיפס הרב־לאומי הצבעוני, ואלה מתבלטים על רקע דיוקנו של מאנגר שלנו. גם הם חלק מהעולם של אתמול (Die Welt von Gestern), כפי שקרא סטפן צווייג לספרו האחרון, וכותרת המשנה: זכרונות של בן אירופה(Erinnerungen eines Europäers).
בימי פראנץ־יוזף הממשל השגיח על הסופרים הללו, בשל שאיפותיהם הלאומיות; אך גם לאחר מכן, לאחר התפוררותה של האימפריה האוסטרית, פועלם הספרותי נשאר לרוב בתחום הגבולות המקומיים.
היחיד שהגיע למעמד כלל־אירופי היה בוודאי הפרוזאיקון, המחזאי והשחקן גרגור פון רזורי (Gregor von Rezzori), שקנה לו שם בעולם המערבי בכתביו הסטיריים.
מהסופרים הצ'רנוביצאים הלא־יהודים שנותרו בד' האמות המקומיות, רוצה אני להזכיר את המשורר האוקראיני יוֹנֶל קַלינצ'וּק, בנו של כומר בכפר שבצפון בוקובינה. הרומנים אף קירבו אותו מאוד, אף שהיה אוקראיני וכתב בגרמנית. הם קראו לו "שאמיסו הרומני" ומינו אותו חבר באקדמיה הרומנית.
משורר צ'רנוביצאי אחר, אוסיפ יורי פדקוביץ, כתב תחילה בגרמנית, ואחר כך עבר לכתיבה בשפת אמו – אוקראינית. הוא גם ערך עיתון אוקראיני בעל נטייה לאומנית בולטת.
המשורר הצ'רנוביצאי ואלטר רוהוץ כתב בשנים שבין שתי מלחמות העולם שירים אקספרסיוניסטיים בגרמנית והיה חבר טוב של המשורר היהודי־גרמני אלפרד מארגול־שפרבר. הוא קנה לו שם לאו־דווקא כמשורר אלא כעסקן פוליטי שמאלני, בשמו הרומני לוטאר רְדְצַ'אנוּ (Lotar Rădăceanu). לאחר מלחמת העולם השנייה, בימי השלטון הקומוניסטי ברומניה, הוא הגיע למעמד פוליטי בכיר.[15]
מצבם של הסופרים הלא־יהודים הבוקובינאים לא ניתן להשוואה עם מצבם של הסופרים היהודים המקומיים, הן כותבי היידיש הן כותבי הגרמנית. הדו־לשוניות אצל האוקראינים, למשל, לא גרמה להם תסביך דו־לשוני, ובוודאי שהם לא סבלו מרדיפות וגזרות, והיה להם משען יציב בשבט הלאומי שלהם ובתרבותם הלאומית. המהפכים לא עקרו אותם מביתם והשאירו להם דרך פתוחה להמשך טבעי של יצירתם. לעומתם, שפתם של הסופרים היהודים כותבי גרמנית הייתה ל"שפת הרוצחים", ולשונם של סופרי יידיש נכרתה יחד עם יהודי המקום.
סופרים יהודים כותבי גרמנית בצ'רנוביץ
קשה להוכיח קשר או מגע ישיר בין מאנגר לבין הסופרים הלא־יהודים בצ'רנוביץ. אך עם זאת ייתכן שהתעניינותם האינטנסיבית של אלה בפולקלור השפיעה עליו בעקיפין, ולימים היה לה חלק בניסיונו להגיע אל שורשי השאלה "כיצד עמים שרים".
אפשר להוכיח מגע וקרבה, ואפילו קשר הדוק, בין מאנגר לבין הבולטים שבסופרים היהודים כותבי הגרמנית, אך יש להוסיף מיד, שלקשר זה היה במידה רבה אופי אישי בלבד; הוא לא גלש אל הספרות היידית בהיקפה הרחב, לא עורר עניין באנשי ספרות אחרים בעולם היידי, אלא הגביל עצמו למאנגר בלבד, כפי שהתייחסו במידה מסוימת באותה עת אל אליעזר שטיינבַּרג.
בחוג התרבותי של יהודים כותבי גרמנית היה מאנגר יוצא דופן, מעין תופעת טבע, ועוד קודם שערכו הכרה כלשהי עם שירתו, הבריות התרשמו בוודאי מהתנהגותו הבוהמית ומהופעתו. זה היה חידוש באותה סביבה בקרב האינטליגנציה היהודית שם, שהפגינו כלפי ה"ז'רגון" (יידיש) אותו יחס של זלזול וביטול משכילי של ימים עברו.
אפשר להניח שהמשורר פאול צלאן סבר, בשנותיו בצ'רנוביץ (ואולי אף לאחר מכן), כמוהו כבימי משה מנדלסון, שהיידיש היא רק "גרמנית מקולקלת". ידוע למשל שבאותן שנים מוקדמות "לא ראה צלאן באותו משורר יידיש מקומי, איציק מאנגר, משורר אמתי, אלא פנומן פולקלוריסטי".[16] שפת אמו של צלאן הייתה גרמנית (לא "קיגלדייטש"), ואל חוג היהודים־היידישיסטים בצ'רנוביץ הוא התקרב בזכות ידידותו ההדוקה עם רות קראפט (לאקנר) בבית אביה, חיים קראפט, העסקן החשוב של פועלי־ציון, שביקל הכתיר אותו בתואר "הווטראן של יידיש". שם היו מתאספים, בעיקר בשנה ה"סובייטית", 1940-1941, "חכמי צ'רנוביץ" שנשארו, ובהם הבלשן חיים גינינגר; הרש סגל, המחנך ובעל ההבנה המעמיקה בשירה; לייבו לווין, הקריין, המוזיקאי ואספן הפולקלור, שעמו היה צלאן ביחסי ידידות קרובים וגם אחר כך שמר קשר אתו. את מאנגר הוא לא הכיר אישית, אך אין זה מן הנמנע שבביתו של קראפט הכיר צלאן אולי את נטע מאנגר, אחיו של איציק, שחי אז עם משפחתו בצ'רנוביץ, ובעת הפלישה הגרמנית הוא ברח משם ונדד עד שנקלע לאוזבקיסטן.
בספרו של ישראל חלפן אנו גם קוראים, שרות הכירה לחַבֵרָהּ פאול את יצירתו של אליעזר שטיינבַּרג, וצלאן (אז אנצ'ל) הביע התפעלות מ"פילוסופיית החיים" שבשורות המשל "שלושה":
 
זיצט ביַי זיך אין צימערל ר' לייזערל דער קליינער,
רעדט מיט זיך אַליין ער.
פֿרעגט ער ביַי זיַין אומעט:
"וואָס איז איינער?"
הערט ער ווי אַ פֿליג אין אויער זשומעט:
"איינער איז דאָך קיינער!"
זאָגט די שאַרפֿע ספֿקות־וויי,
וואָס צעשיידט אים: "איינער איז גאָר צוויי!"
פֿרעגט ער: "וואָס זשע פֿיל איך עמעצן אַ ניט־געזעענעם דערביַי?"
קלינגט דער זייגער דריַי.
 
[יושב לו בקיטונו ר' לייזרל הקטן / מדבר עם עצמו. / שואל הוא את עיצבונו: / "מה זה אחד?" / שומע זבוב באוזן מזמזם: / "אחד הוא אף אחד!" / אומר מכאוב הספקות החד, / שמפריד אותו [לשניים]: "אחד הוא בכלל שניים!" / שואל הוא [ר' לייזרל]: "אז מה פתאום אני חש אחד שלא נראה כאן?" / מצלצל השעון שלוש].
 
מכאוב של ספקות אכן הטריד כנראה את פאול צלאן הצעיר, אך אל היידיש ושירתה לא היה לו שום קשר. המקור שלעיל מצטט מכתב של חיים גינינגר שבו הוא כותב בין השאר: "אינני משוכנע כלל וכלל, שהוא (צלאן) אהב את משליו של שטיינבַּרג... אני, אגב, מעולם לא שמעתי ממנו מילה ביידיש".
יחסו של צלאן כלפי מאנגר בוודאי לא נבע מאידאולוגיה משכילית גרידא. אמנם שני המשוררים גדלו באותו נוף צ'רנוביצאי, ושניהם היו רומנטיקנים במובן מסוים, אך מבחינה פסיכולוגית ואמנותית הם היו שונים מלכתחילה. ככל הידוע לי, מאנגר לא הזכיר בשום מקום את שמו של צלאן, אף שאני משער שהוא בוודאי קרא את "פוגת המוות", שהייתה, כפי שכותב וולפגנג אמריך במונוגרפיה שלו על צלאן, ל"שיר של המאה".[17]
פרט מעניין סיפרה לי המשוררת ביילה גוֹטסמן, אחותו של הבלשן מרדכי שכטר, שהכירה את צלאן מביתם המשותף בצ'רנוביץ. בשנת 1946, או 1947, היא פגשה אותו בבוקרשט, לפני שעבר לווינה. כאשר הוא ראה אותה ברחוב, הוא ניגש אליה, ופתאום, בלא שום הקשר, אמר: "מאנגר הוא המשורר היהודי הגדול ביותר!"
קשה לדעת מאיזה מעמקים פסיכולוגיים פרצה אמירה זו מפיו של משורר כה מורכב כמו פאול צלאן. ודאי שאין לבנות מכך סברות הכָּרס לגבי יחסו אל מאנגר ואל שירתו. גם אין לבנות סברות כָּרס לגבי יחסו של צלאן ליידיש לאחר השואה, על סמך כמה מילים ביידיש ששילב פה ושם בשיר שלו או במוטו שבראש השיר "Benedicta" בקובץ Die Niemandsrose.
 
Zu ken men aroifgejn in himl arajn
Un fregn baj got zu's darf asoi sajn?
Jiddisches Lied
 
[האם אפשר לעלות לשמים
ולשאול את אלוהים האומנם כך צריך להיות?]
 
ובשיר עצמו:
 
Du, die du's hörtest, da ich die Augen schloß, wie
Die Stimme nicht weitersang nach:
's mus asoj sajn.
– –
Ge-
trunken.
Ge-
segnet.
Ge-
Bentscht.
 
[אתה, ששומע, בעת שאני עוצם את עיניי, ש / הקול אינו מזדמר עוד אחריי: / זה חייב להיות כך.
– – ש־תיתי. ב־רכתי. ב־רכתי].
 
המילים ביידיש המשולבות בשיר, ואף שורות שלמות ביידיש, נובעות ודאי מרגעים של חוויות עזות, ממראות שנחרטו עמוק בזיכרונו של המשורר. אך זה ודאי לא השפיע על יחסו לשפת יידיש, שנשארה בעיניו "ז'רגון של הרחוב היהודי".
ספק הוא אם האווירה התרבותית של הקהילות היהודיות בארצות הגולה, על מתחיה וסתירותיה, ניתנת לשחזור וקיבוע במידה כלשהי למען הדורות הבאים, אפילו יהיה להם רצון להתעמק ולחטט במורשת מימים ימימה ולחקור את שורשיה. כל קהילה יהודית שהושמדה זקוקה למעין אנציקלופדיה מיוחדת אך לה, שתציין לפחות את הפרטים העיקריים, כפי שאכן הצליחו לעשות חלק מהספרי ה"יזכור" של הקהילות שיצאו לאור.
בקהילת צ'רנוביץ היו חוגי התרבות הסותרים ואף המתנגדים זה לזה קשורים ומקושרים ביניהם במין ניכור פרדוקסלי, במעין "דיסטאנס" קרוב והדוק. ממכתבו של חיים גינינגר שצוטט לעיל, נודע לנו למשל, שהוא, היידישיסט המוצהר, הוא שתיווך בפגישה הראשונה שבין המשורר היהודי הכותב גרמנית, פאול צלאן בן העשרים, שאז עוד נקרא פאול אנצ'ל, ובין המשוררת הצ'רנוביצאית היהודייה, הכותבת גרמנית, הידועה כבר לציבור הקוראים, רוזה אַוּסלֶנדֶר, בת הארבעים: "יותר מכל התרשמתי משפתו המדויקת של פאול", כותב גינינגר, "ולכן באמת הבאתי אותו אל רוזה אוסלֶנדֶר".
אינני מסוגל להעלות במלואה את אותה אווירת תרבות מיוחדת, שהיא כבר פרק היסטוריה חתום, שיש בו כל המעלות והחסרונות של היסטוריה, ולכן אני רוצה להתעכב כאן רק על כמה מהדמויות הבולטות ביותר בסביבה ההיא, רק משום שהיה להם קשר כלשהו למאנגר; מדובר בכאלה שמלכתחילה הכירו והעריכו את אישיותו של מאנגר כמשורר ולא נבהלו ממוזרויותיו הבוהמיות. הבולט שבהם היה בלי ספק המשורר אלפרד מארגול־שפרבר,[18] שלאחר השואה, בבוקרשט, היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של צלאן. אלפרד מארגול־שפרבר, יליד 1898, גדל במשפחה יהודית מתבוללת בסטורוז'ינץ, עיירה ליד צ'רנוביץ. עם הפלישה של צבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ברחה משפחת שפרבר לווינה ומשם יצא אלפרד בן ה־17 לחזית, בתור קצין בצבא האוסטרי. בחפירות הוא כתב את מחזור השירים הראשון "הזמן הכואב" (Die schmerzliche Zeit) וכן גם מאמרים פציפיסטיים שמתפרסמים ב־Feldzeitung ("עיתון השדה" [שדה הקרב]).
לאחר המלחמה חזר לבוקובינה, שם החל ללמוד משפטים ולכתוב בשורה של כתבי עת גרמניים. בשנת 1920 הוא חי תקופה קצרה בפריז ואחר כך בניו יורק. ב־1924 חזר הביתה, היה מעורב בחיי התרבות בצ'רנוביץ, ובעיקר היה עורך של כתב־העת Czernowitzer Morgenblatt, שנעשה אכסניה למשוררים צעירים כותבי גרמנית, רובם יהודים. מ"מקום מושבו" בבורדוז'ן (Burdujeni), עיירה רדומה ליד צ'רנוביץ, הוא ניהל התכתבות אינטנסיבית עם אישי ספרות חשובים באותה עת, בהם תומס מאן, מרטין בובר, קנוט המסון, סטפן צווייג ות"ס אליוט.
בעזרתם של שני ידידים נוצרים הוא הצליח לברוח ב־1940 לבוקרשט ולהינצל מגירוש. לאחר המלחמה הוא החל להתבלט כדמות מרכזית בחיי התרבות הגרמנית ברומניה הקומוניסטית. אצל שפרבר מצא לו משען המשורר פאול צלאן, כאשר בא בשנת 1946 מצ'רנוביץ לבוקרשט. על־פי עדויות של יודעי דבר, אכן אשתו של שפרבר היא שיעצה למשורר הצעיר, ערב נסיעתו לווינה, להחליף את שמו מ־Paul Antschel (Ancel ברומנית) ל־Celan, כדי שלא לבוא אל הסביבה הספרותית הגרמנית עם שם יהודי ספציפי כזה. לשפרבר הייתה יד גם בפרסום "פוגת המוות" של צלאן בתרגום רומני, שכותרתו "Tangoul morţii" (טנגו המוות).
א' מארגול־שפרבר, המתבולל, המנוכר, המפונק־ספרותי, המושרש עמוק בשירה המערבית, עם מלאי ניכר של שירים משלו, גילה לפתע בשנות השלושים, בסביבתו הצ'רנוביצאית הקרובה, את משורר היידיש איציק מאנגר, ומיד הוקסם מכישרונו – הציץ ונפגע. הסופר איציק פּאנר, ידיד קרוב של מאנגר, סיפר לי פעם, שבאותן שנים, כאשר מאנגר היה בא מפולין לביקור ברומניה ונוסע להרצות בערים ובעיירות, בקהילות יהודיות גדולות וקטנות, נסע עמו שפרבר ממקום למקום, כדי לשהות זמן רב יותר במחיצתו.
באותן שנים תרגם שפרבר מספר לא קטן משיריו של מאנגר לגרמנית. בארכיונו של שפרבר נמצאו לאחר מותו (ב־1967) דפים שהעידו שמאנגר עצמו היה שותף לעבודה זו. ראשית כול, הוא הגיש לו את הטקסט היידי מתועתק באותיות לטיניות, כי שפרבר אמנם הבין יידיש, אך כנראה לא היה מצוי דיו באלף־בית העברי. בכתב ידו של שפרבר נשמר גם מבוא לתרגומים שמוכיח שהוא התכוון להוציאם בספר.
דומה שאין זה מיותר, במסגרת אִפיונה של הסביבה הצ'רנוביצאית, להביא חלק ממבוא זה, שפורסם במאסף In der Sprache der Mörder, Eine Literatur aus Czernowitz, Bukowina, Literaturhaus, Berlin, 1993. (כאן, בתרגום [מִשְנִי] מיידיש):
 
איזידור מאנגר, יליד 1901 בצ'רנוביץ, בנו של חייט, שעל פי כל התנהגותו ואורח חייו נשאר בעצם שוליית חייטים עלום, איזידור מאנגר זה היה המשורר היידי איציק מאנגר. הוא גדל באווירה של התרבות הגרמנית, התנתק ממנה מתוך הכרה והסיק את המסקנה הנכונה היחידה מן הטענות החריפות כלפי יהודים, באשר לקיומם בתוך חברות תרבות זרות: מאנגר כותב יידיש, כלומר הוא פונה אך ורק לקורא היידיש. ממרחק זה, לאחר "הפירוד הכשר", יש לו גם מה לומר לכל אותם גרמנים, שלא רוצים לדעת דבר על יהודים, באשר הם חשים אותם כקוץ בבשרם.
מאנגר, כאדם וכמשורר, הוא אישיות יחידה במינה. רגעי היצירה בחייו הם ניצוצות אור בתוך מהומת הקיום של נע ונד, מיוסר בידי כל מיני שדים ורוחות.
 
תרגומיו של שפרבר לשירי מאנגר נותרו יותר משלושה עשורים בכתב יד, ופורסמו זמן קצר לאחר מותו של שפרבר בקובץ קולות העולם (Weltstimmen).[19] את תוכן העניינים, הכולל את שיריהם של כחמישים משוררים, בעיקר מן השירה הצרפתית והאנגלית־אמריקנית, כנראה הוא עצמו הספיק עוד להכין, והוא אכן משקף את יחסו למאנגר. שיריו של מאנגר, עשרים ותשעה במספר, מחזיקים כמעט ארבעים מתוך 250 עמודי הספר, לעומת עשרה שירים של ז'ראר דה נרוואל, שלושה עשר שירים של פול ואלרי, ואחד עשר של ת"ס אליוט. אמנם אלה פרטים סטטיסטיים בלבד, אך הם בכל זאת אומרים דרשני. יש אמנם ספק האם הכיר שפרבר יצירות של משוררי יידיש אחרים מלבד מאנגר. מכל מקום, ב"קולות העולם" שלו הוא השמיע את קולו של מאנגר בלבד.
ל"רומן האהבה" שבין א"מ שפרבר לבין איציק מאנגר יש גם אפילוג, שאין ספק כי מן הראוי להזכירו פה: בקובץ שיריו של שפרבר, שיצא לאחר מותו, Das verzauberte Wort, Jugendverlag, Bukarest, 1969 ("המילה הקסומה"), שאלפרד קיטנר הכין ופרסם, ישנם גם שני שירים שכותרתם "לאיציק מאנגר" – אחד מ־23.3.1950, והאחר בלי תאריך. אני מביא אותם כאן בתרגום משני מיידיש בתור דיוקן של מאנגר, רשום בעדינות, באהבה ובגעגועים, נר זיכרון פיוטי לזכר הסביבה היהודית של צ'רנוביץ שנכחדה.
 
Für Itzig Manger
Wir kehrten in die Schenke ein / Und schlürften stumm den dunklen Wein. / Und Worte raunten runenhaft / Uns aus verworrner Pilgerschaft. //
Des Hutes Schatten im Gesicht / Verbarg ein mildes Leuchten nicht. / Die Wangen lehnten an der Wand, / Die Hände hingen uberrand. //
Als uns der Traum ans Ufer warf, / Blies kalt der Morgenwind und scharf. / Wir schwankten heim, einander fern, / Und langten nach dem blassen Stern. //
Die Rast war ohne Wiederkehr. / Wir finden keine Schenke mehr. / Wo trinken wir den Wein der Welt, / Wenn weiss und weit der Winter fält? //
[23.3.1950]
 
*
Er litt und lebte mit viel Geschick / In einer Welt der Verzweiflung und Asche. / Er machte seinem Herzen Musik / Mit dem Schlüsselbund in der leeren Tasche. //
Er taumelte, in die Erinnerung / An eine schöne Zukunft versunken. / Er sang: und die Welt wurde lustig und jung. / Er trank: und die anderen wurden betrunken. //
לאיציק מאנגר
[נכנסנו אל בית המרזח / ולגמנו באלם את היין האפל. / מילים לחשו ככתבים עתיקים / של צליינות מעורפלת. //
צל המגבעת על הפנים / לא הסתיר אורה רכה. / לחיו שעונה על הקיר / ידיו תלויות מטה.//
וכאשר החלום הטיל אותנו אל החוף / קרה וחדה נשבה רוח הבוקר. / התנדנדנו הביתה, רחוקים זה מזה, / מביטים בכוכב החיוור. //
אל המנוחה לא הייתה חזרה. / אנו לא מוצאים יותר מסבאה. / איפה נשתה יין העולם, / כאשר החורף, רחוק ולבן, נופל עלינו. //
 
[23.3.1950]
 
*
הוא חי וסבל רדוף הגורל / בעולם של ייאוש ושל אפר. / מלבו הוא עשה מוזיקה / עם צרור המפתחות בכיס הריק. // הוא התנודד, שקוע עמוק / בזיכרונות על עתיד יפה. / הוא שר: והעולם נעשה עליז וצעיר. / הוא שתה: ואחרים השתכרו. //
 
באווירת הוונדליזם התרבותי שהשתררה בימי שלטונו של סטלין (גם ברומניה), ועל־פי כללי "הראליזם הסוציאליסטי", הייתה סכנה של ממש לכתוב שורות "דקדנטיות" כאלה, ודאי לפרסמן בדפוס. לכן שפרבר אכן הטמין את השירים האלה במגירה עמוקה, שם היו מונחים עד סוף שנות השישים, כאשר הגזרות ה"אידאולוגיות" רפו מעט והיה אפשר להוציאם לאור.
***
אלפרד קיטנר, יליד 1906, גדל גם הוא, כמו שפרבר, במשפחה מתבוללת בצ'רנוביץ, נתונה ראשה ורובה בתרבות הגרמנית. בעת מלחמת העולם הראשונה ברח גם הוא עם משפחתו לווינה ומשם חזר ב־1918, כאשר צ'רנוביץ כבר הייתה תחת שלטון רומני, וגם הוא "גילה" שם את מאנגר והתפעל ממנו. לכן גם הוא עֵד חשוב לסביבה של צ'רנוביץ, ובייחוד לאחר שעדותו של קיטנר לא מוזכרת כלל בביקורת ובביבליוגרפיה ביידיש על מאנגר.
כמו שפרבר, כך גם קיטנר שמר את דיוקן מאנגר (כפי שתיאר אותו בכתב) נעול במגירה, או בזיכרונו בלבד, עד 1979, כאשר פרסם אותו לרגל יום העשור למותו של מאנגר, בכתב העת הגרמני Neue Literatur שיצא לאור בבוקרשט, וכותרתו "זיכרונות על המשורר איציק מאנגר". הוא "גילה" אותו באמצע שנות העשרים, כאשר נכח באחד הערבים הספרותיים שבו דיבר מאנגר על "הלילה בשירה". האירוע היה אמור להתחיל בשעה 8 בערב, אך עברה שעה, ומאנגר עדיין לא בא. יצאו לחפש אותו, ובסופו של דבר הוא נמצא באחד מבתי המרזח; הביאו אותו עם מגבעתו ומקלו, הישר אל דוכן המרצים. וכך כותב קיטנר:
 
מעולם בימי חיי לא שמעתי הרצאה כה מעמיקה ומכונפת, בנושא של שירה, כמו זו שנישאה בפי משורר שיכור בן 26. הוא הוכיח את עצמו לא רק כנואם מרתק ומלא השראה, אלא כמי שמתמצא ביסודיות בשירה הלירית של עמים וזמנים שונים. הוא ציטט שירים בעל־פה, קשר אסוציאציות נועזות והצביע כל הזמן על יצירות פולקלור של עמים מזרחיים, סלאביים וצפוניים.
 
עד כמה שאני יודע, חוץ מזיכרונותיו של שלמה ביקל, אין ביידיש דיוקן כה צבעוני של מאנגר, כפי שתיאר אותו אלפרד קיטנר, הן בשנות צ'רנוביץ המוקדמות הן בשנים שלאחר מכן, בבוקרשט, שם הם נפגשו. לכן לא אחסוך כאן מקום ואביא עוד כמה קטעים אפייניים מה"זיכרונות" שלו.
 
על התמצאותו הרבה של מאנגר בעולם הספר אפשר לקרוא בהמשך השורות המצוטטות לעיל: אף שעברו מאז חמישה עשורים עדיין מצלצל באוזניי קולו הצרוד מעט, שיכור ועשֵן, בעת שציטט שורות מרילקה
 
Traumselige Vigilie!
Jetzt wallt die Nacht durchs Land;
der Mond, die weiße Lilie,
blüht auf in ihrer Hand.
 
[עכשיו הלילה עובר על פני הארץ; / הירח, חבצלת לבנה / פורח בידה (של האהובה)].
 
מאנגר והספר, זהו פרק לעצמו. ספרים רבים שהכרתי בחשיבותם, עלי להודות על כך לידידותי עם מאנגר.
 
על פי עדותו של קיטנר, הספרים אצל מאנגר היו במצב נורא: מוכתמים ומקומטים, עטיפותיהם קרועות; ומהן בלטו אניצי חוטים, ונדף מהם ריח של עובש. הוא לא העריך את הספר בתור חפץ; זה היה בשבילו רק אמצעי כדי לדעת את התוכן. בתור ארנק, או תיק, שהחזיק בכיס החזה, שימש לו גיליון ישן וקרוע של המאסף Aus des Angelus Silesius Cherubinischem Wandersmann, בהוצאתInsel-Bücherei, וממנו היה שולף מסמך זיהוי כלשהו, כאשר היה צריך להוציא מן הדואר את שכר הסופרים הזעום שהיה מקבל מפרסומים יידיים שונים בעולם, וכבר באותו יום היה מוציא אותו על שתייה.
בשנות השלושים, כאשר מאנגר בא מפולין לביקורים ברומניה, קיטנר נפגש עמו בבוקרשט, ואלה זיכרונותיו מהשנים ההן:
 
פני לאמָה חיוורים כשל מומיה, ומהם הציצו זוג עיניים שחורות, פוזלות בצורה מאוד מוזרה, כאילו ברק משונה חצה את מראהו; פנים זועמים של מלאך מקולל, שהוטל מטה אל הארץ; צוואר דק, ארוך, שהזדקף מתוך צווארון החולצה הפתוח תמיד; מגבעת רחבת תיתורת, רכה, שחורה, מוזחת עמוק על העורף; במגבעת זו, ולבוש בחליפה שחורה, צרה, מוכתמת, עם המקל העבה שלעולם לא נפרד ממנו, הוא נראה כמו נגר בבגדי עבודה ישנים, חסרי גיל. טיפוס מוזר כזה עוד לא עבר כנראה מעולם את סיפיהם של בתי המרזח הליליים בבוקרשט.
בכל מקום שאליו נקלע, בעיר כלשהי, הוא התגולל במשך היום מבית מרזח אחד למשנהו, ותמיד ניצב לפניו על השולחן קנקן בירה, כוסית יי"ש, כוס יין; בלילה הוא שכב על ספסל בגן ציבורי, או שוטט ברחובות, נישא בדמיונות או מטעים משקל וקצב. במשך ימים רבים לא החליף את בגדיו, שמבעדם "נבחה הרוח".
בני האדם חששו מפני שבט לשונו שלא חסה על איש. תמיד חיפש לו קרבן כנוע להתנכל לו, להכאיב לו, לבייש אותו בעיני הבריות. הוא לא בחל בקללות ודברי לעג כלפי מי שפגע בו, ונהנה הנאה מרובה מכל דבר ליצנות שהמציא. הוא בז למעמד הבורגני, ובייחוד לגבירים החדשים בעלי העמדת הפנים האינטלקטואלית, ושפך עליהם דברי לעג וזעם בלתי מרוסנים. חבר נעורים שלו, גם הוא בנו של חייט, שלמד באוניברסיטה ונעשה עורך דין מכובד, התחשק לו פעם לשחק את המצנט ולהזמין אנשי ספרות מהוגנים למסיבה רבת רושם של יום ההולדת שלו. פתאום נכנס מאנגר, אורח לא קרוי, אל האולם המואר באור יקרות, עם שולחנות ערוכים. בלא להוציא מילה מפיו, הוא תפס קצה של מפה ולעיניהם הנדהמות של האורחים משך אותה בתנועה חדה, וצלחות וכוסות, עם המאכלים והמשקאות שבהן, נפלו על הרצפה בקולות התרסקות רמים.
אין זה מפתיע שהיו לו יותר שונאים מאשר ידידים. היה צריך להכיר אותו היטב כדי לדעת שמתחת לדמות הפוחז, שבאופן דמוני חש דחף לבצע מעשי בריונות, מסתתר בעצם ילד מגודל, אשר ביחסיו עם חבריו היה צנוע, עדין וטוב לב.[20]
 
אי־אפשר לתאר שאיש מהמשוררים המוכרים שלנו – משה־לייב (האלפרן), לייוויק, פרידמן או גלטשטיין, בוודאי לא סוצקבר, היה יוצר תקרית כזאת, אף כי כל אחד מהם התחבא לעתים מתחת למסווה מוצלח פחות או יותר. מאנגר מילא את תפקידו הבוהמי במידה המלאה ביותר ובכל הווריאנטים האפשריים. לכן זוכרים רבים מידידיו, ובוודאי אויביו, רק את המסכות הללו בלבד, ופחות מזה את פניו האמתיים שהסתתרו מאחוריהן. בשל המסכות הבוהמיות הללו זוכרים אותו כנראה גם כמה "מבינים" לא־יהודים, שהייתה להם הבנה מועטה בלבד בשירתו. קיטנר מספר, למשל, שהסופר הרומני מיכאיל סאדוביאנו (Mihail Sadoveanu), שנחשב שם לקלסיקון, אמר שמאנגר עומד אפילו בדרגה גבוהה מאשר ה"ואגאבונד" הרומני־צרפתי פנאיט איסטראטי (Panait Istrati), שקנה לו שם בעיקר ברומן שלו Kyra Kyralina.
שפרבר וקיטנר היו בלי כל ספק האישים הספרותיים הבולטים ביותר בקרב היהודים כותבי גרמנית במיליֶה התרבותי בצ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם, והמקורבים ביותר למאנגר באותה סביבה, אף שלא היו היחידים שגילו את המשורר היידי. המשוררת היהודייה כותבת גרמנית, רוזה אַוּסלֶנדֶר (Rose Ausländer, 1901-1988) פרסמה כבר בשנת 1932, בעיתון Tag ("יום") הצ'רנוביצאי, תרגומים שלה משיריו של איציק מאנגר, ולאחר מכן, כאשר חייתה תקופה ארוכה בניו יורק, היא תרגמה את מאנגר לאנגלית.
לבסוף, ברצוני להשמיע אקורד אחרון של ההקשר היהודי־גרמני בצ'רנוביץ, הדהוד אחרון שהגיע אלינו במאוחר, עשרות שנים לאחר שהאור באותה קרן־זווית בתולדות התרבות שלנו כבה לתמיד.
מיוני 1940 עד יוני 1941, כשצ'רנוביץ הייתה נתונה תחת השלטון הסובייטי, פרחה שם פתאום היידיש ויצרה רושם של רנסנס תרבותי. נראה שאז עוד לא היה ברור, שתרבות היידיש כבר הייתה בתהליך חיסול בברית המועצות. סופרי יידיש סובייטים הסתכלו על צ'רנוביץ באותה שנה כעל תופעה מופלאה. הם באו ממוסקבה לראות במו עיניהם את הגימנסיה היידית הפורחת, עם הסגל החינוכי המצטיין שלה, והיו מלאי התפעלות מהכישרונות הספרותיים הצעירים שהלכו והבשילו שם. אחד המורים האהובים ביותר בגימנסיה זו היה הרש סגל, ואחת מתלמידותיו הייתה זֶלמה מֶרבאום־אייזינגר.
כידוע, ביוני 1941, לאחר הפלישה הגרמנית, הסתיימה האידיליה הזאת בטרגדיה. הממשלה הרומנית החריבה את הקהילה היהודית של צ'רנוביץ והשליכה את היהודים אל מעבר לדנייסטר, אל השטח שהם קראו לו "טרנסניסטריה". עם הנספים באחד המחנות שם נמנתה גם אותה זלמה מרבאום־אייזינגר בת ה־17, בת־דודה של פאול צלאן.
יותר משלושים שנה לאחר מותה, ב־1976, מצא הרש סגל את עזבונה הספרותי שניצל בדרך נס, והוציא ברחובות ספרון צנוע, מודפס בסטנסיל, בשם בציר של פרחים (Blütenlese). שיריה בגרמנית עשו מיד רושם, ובשנת 1979 הוציא אותם אדולף ראוכוורגר מצ'רנוביץ מחדש, בספר בעל אותו השם, בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב.
ב־1980 יצאו השירים בשם  Ich bin in Sehnsucht eingehüllt("אני עטופה בגעגועים"), הפעם כבר בהוצאה לאור הנודעת Hoffmann und Campe, שאצלה, אגב, פרסם היינריך היינה לפני מאה שנה כמעט את כל יצירותיו.
את הפרטים על זלמה מרבאום־אייזינגר אני מביא כדי להראות את יחסה של המשוררת עולת הימים, שנספתה בארץ הגזרה, ליידיש בכלל, ולמאנגר עצמו בפרט. במהדורה המקורית של עיזבונה שהוציאו הרש סגל ואדולף ראוכוורגר, ישנו פרק ושמו "אורכידיאות מארץ זרה" ("Fremdländische Orchideen"), שהמו"ל יורגן סרקה מהמבורג לא הדפיס במהדורה שהוציא לאור. פרק זה מביא, למשל, את שירו של וֶרלֶן, "Chanson d'automne", שזלמה תרגמה מצרפתית ליידיש דווקא! אולם העיקר בשבילנו הם שני תרגומים שלה מיידיש לגרמנית: שירו של לייוויק "לייג דיַין קאָפּ" ("הניחי ראשך") ושירו של מאנגר "איך בין דער וועג קיין מערבֿ" ("אני הדרך למערב"), שניהם מסומנים בתאריך 1941. התרגום המעולה והמעמיק הוא של משוררת, בסך הכול בת 16, שבעצם הייתה רחוקה מיידיש ומשירת יידיש.
במבט לאחור, אותו "רנסאנס" כביכול לא היה אלא אשליה אחרונה, מפרפרת, של הסביבה היהודית־תרבותית של צ'רנוביץ, מעין שירת הברבור על אגם מיובש; אך בוודאי שאין זה מפתיע שבמקהלה זו, באשליה זו, נשמע גם שירו של מאנגר, עיצבונו של מאנגר. אין פלא שצלו של מאנגר עוד רטט רגע מעל לרחובותיה של צ'רנוביץ, במרדפו התמידי אחר הנוצה האבודה של טווס הזהב.

עוד על הספר

פינות כחולות אלכסנדר שפיגלבלאט
הסביבה של צ'רנוביץ
צ'רנוביץ – מרכז של תרבות גרמנית
אם להסתמך על אמירתו של גתה, שכדי להבין את המשורר חייבים לעשות קודם הכרה עם הסביבה שבה הוא גדל – אכן יש לחפש את המפתח לשירתו של איציק מאנגר ולאיציק מאנגר המשורר, במחוז הצפוני של בוקובינה, בעיר צ'רנוביץ, לרגלי הרי הקרפטים המזרחיים, ליד הנהר פּרוט, בשכנותם של המחוזות בֶּסַרַבִּיָה, גליציה וצפון רומניה.
כמובן, לפי המפות של ימינו, במאה העשרים ואחת שלנו, קשה להתמצא במקומות ההם. כדי לצאת מן המבוך, יש לחפש בין חפצים היסטוריים ישנים, מפות מלפני מאה שנה, בטרם שינו באזור ההוא את הגבולות, לפני שהתחלפו השליטים, בטרם נשרה בוקובינה מן האימפריה האוסטרו־הונגרית המתפוררת וכמוה נשמטה בסרביה מן האימפריה הרוסית המטולטלת – בקיצור, לפני ששם, באירופה המזרחית, קמה המדינה שקראה לעצמה ביהירות "רומניה הגדולה". השינויים הגאוגרפיים שחוללה מלחמת העולם הראשונה השפיעו השפעה ניכרת גם על המרקם התרבותי של העממים המקומיים, והם נתנו אותותיהם גם ברחוב היהודי.
 
איציק מאנגר נולד בצ'רנוביץ בשנת 1901, ואף שכבר מגיל 13 החל לנדוד ממקום למקום, הוא נשאר כרוך ומקושר עם הסביבה של צ'רנוביץ, שהשתרעה מבחינתו לעבר גליציה, אל הקהילות של סטוֹפּצֶ'ט וקוֹלוֹמֵיי, עיירות מוצאם של הוריו. סביבה ססגונית ורבת פנים זו, עם מרקמה התרבותי המיוחד במינו, הייתה הרקע לצמיחתו כמשורר. בכל מקום שאליו נתגלגל לאחר מכן, נותר הד ביצירתו לאותה סביבה, עם הזיווג הייחודי של היידיש והגרמנית והחיכוך שביניהן.
אולם מרכז יידיש ממשי לא היה בצ'רנוביץ, אף שחיו שם כ־50,000 יהודים, כמחצית מן האוכלוסייה כולה, ושם נערכה, כידוע, בשנת 1908, "ועידת שפת היידיש" המפורסמת (שבה הוכרזה שפת היידיש כשפה לאומית של העם היהודי). באותם "זמני עבר טובים" האמינו יהודי בוקובינה, שהקיסר פרנץ־יוזף, בעל פאות הלחיים, שהם קראו לו, מתוך עוקץ של חיבה, "פרוים־יוסל", יאחז לעולם את זרועו הימנית נטויה על ראשם. לכן האוריינטציה הייתה בעיקר לכיוון של התרבות הגרמנית. הַמשיכה לתרבות הגרמנית הוסיפה להתקיים, במידה מרובה, אף לאחר המהפך, אצל הדור הצעיר, שכבר גדל תחת הממשל הוולאכי (הרומני) וחש כבר על בשרו את השוט הרומני הגס, האכזרי.
לכן יש להביא בחשבון כבר מלכתחילה, שמאנגר לא התעצב בסביבה מובהקת של יידיש, כמו מרבית הסופרים היידיים שמוצאם בפולין, בליטא ובאוקראינה, שכן צ'רנוביץ לא הייתה מרכז של יידיש.
ההתלהבות לגבי השפה והתרבות הגרמנית בבוקובינה נשאה בוודאי את חותם ההשכלה הגליצאית ושאיפות ההתבוללות והאינטגרציה של המאה התשע עשרה, שיהודי מזרח אירופה ספגו מבני דתם שבמערב אירופה. אך חלק נכבד בכך היה גם למדיניות האוסטרית לבצע "גרמניזציה" לעמים שבמחוזות הספַר של האימפריה. במרוצת מאות שנים עברה בוקובינה מיד ליד; היו לה שליטים שונים, והיא הפכה לפסיפס של כל מיני לאומים ועממים: הוּצוּלים, אוקראינים, רומנים, פולנים, גרמנים, צוענים ויהודים. נראה שיהודים התיישבו שם עוד בימי הרומאים. בשנת 1774 עברה בוקובינה לשלטון הכתר האוסטרי־הבסבורגי, תחילה כחלק מגליציה ואחר כך כפרובינציה נפרדת, ממש בגבול האימפריה. כדי לחזק שם את שליטתו, עודד הממשל האוסטרי את פיתוח התרבות הגרמנית, והיהודים היו הקופצים הראשונים על כך. הם עטו על ה"מציאה" הזאת בהתלהבות והיו לחסידיה הנאמנים.
בשנת 1808 נפתחה בצ'רנוביץ הגימנסיה הגרמנית הראשונה, וב־1875 – האוניברסיטה על שם פרנץ־יוזף, שם שימשו בהוראה, עד 1914, ארבעה עשר פרופסורים יהודים, ובהם כאלה שבאו מהמטרופולין, מווינה, שם יהודי לא היה יכול להגיע למעמד כזה, אלא אם התנצר.
צ'רנוביץ נעשתה אפוא מרכז חשוב של התרבות הגרמנית, שנשען בעיקר על האינטליגנציה היהודית המתבוללת, שעליה היה יכול הממשל לסמוך, שכן ליהודים לא היו אמביציות לאומיות, ולא הייתה להם כוונה להתנתק מן הכתר האוסטרי, כפי שחלמו הפולנים, הצ'כים, וגם הרומנים הבוקובינאים. היהודים הסתפקו בדרך כלל ביהדות שבתחום הדתי בלבד. אפילו יהודים מתבוללים ריפדו את נאמנותם האוסטרית עם "דת משה" והלכו אל ה"טמפל" לתפילת כל נדרי, להראות עצמם לעיני האלוהים היהודי, כסגולה להצלחה. הוויכוחים בעניין לשון יהודית לאומית, שבאו לידי ביטוי בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, נבעו בעיקר מהאידאולוגיה הבונדאית.
אחד מהראשונים בשלשלת הייחוס של התרבות הגרמנית בצ'רנוביץ היה קארל אמיל פרנצוֹז (1848-1904), דמות כמעט נשכחת, אף שמוצאו היה בעצם מגליציה, ואמו הייתה נוצרייה.[1] הוא ראה את עצמו יהודי דווקא, וסירב בנחרצות להמיר את דתו כדי להצליח כמשפטן. הוא גדל בצ'רנוביץ ושם גמר את הגימנסיה. הוא קנה לו שם בספריו הפופולריים מאוד, בעלי תמטיקה יהודית: Die Juden von Barnov, Der Pojaz, Der Wahrheitssucher ("יהודי בארנוב", "המוקיון", "מבקש האמת"). לאחר כמה שנים הוציא לאור בגרמניה את המהדורה הביקורתית המקיפה הראשונה מעיזבונו הספרותי של גיאורג ביכנר (Georg Büchner, 1813-1837).
איציק מאנגר היה מצוי היטב בהווייתה הלשונית והתרבותית של סביבתו הבוקובינית־גליצאית. בהיותו עדיין תלמיד גימנסיה אפילו אחז בעט בלשון הגרמנית, כתב שירים בגרמנית (שנשתמרו בארכיון מאנגר שבאוניברסיטה העברית בירושלים). הוא כנראה חלם אז ברוח הסביבה להתבלט כמשורר גרמני; אך גם לאחר מכן, כמשורר יידי, נותר מקורב לתרבות הגרמנית והיה בן־בית בשירה הגרמנית. כדאי להזכיר את ההספד שכתב לאחר מותו של המשורר הווינאי הוגו פון הופמנסתַל ופרסמו בכתב העת המיניאטורי שלו געציילטע ווערטער ("מילים ספורות"), צ'רנוביץ, אוגוסט 1929.[2]
בהספד זה עוסק מאנגר בשירו של הופמנסתַל, "Ballade des äusseren Lebens" ("בלדה של חיים חיצוניים"), וממנו הוא מצטט בתרגומו שלו את השורות האלה:
 
און קינדער וואַקסן אויף מיט טיפֿע אויגן,
וואָס ווייסן גאָרנישט, וואַקסן אויף און שטאַרבן,
און אַלע מענטשן גייען זיך זייערע וועגן.
 
[וִילָדִים שֶׁגְּדֵלִים עִם עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת,
שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר, גְּדֵלִים וּמֵתִים,
וְכֹל הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים לָהֶם בְּדַרְכָּם.]
 
בהספדו זה נגע איציק מאנגר בנימה הרגישה ביותר של שירה שהדהדה ביצירותיהם של שני משוררים גרמנים גדולים: הוגו פון הופמנסתַל וריינר מריה רילקה. הוא נגע במסתורין של המוות, שבו הוא נאבק גם בשירתו שלו. וכך כתב:
 
כל עצב עמוק ואמתי שמתגלה לנו, לא כפרפר שחור, המרפרף רגע ונעלם, אלא הולך אחרינו כמו צל צבעוני כל החיים כולם, מציב – וחייב להציב – מול העיניים ונוכח המחשבה, את המסתורין – מוות. ריינר מריה רילקה, המרחף הגאוני בתוך עולם של סימני שאלה, שמע את בכיו של המוות בתוך תוכם של המהומה והרעש של החיים. הוגו פון הופמנסתַל, האלגיקן השקט, האלגנטי – בכל רגע, בכל דקה, בכל שעה, [ניהל את] הדיאלוג הבלתי פוסק עם המוות, הדיאלוג שאנו ממשיכים לטוות עוד ועוד, ואשר הוגו פון הופמנסתַל סיימו זה־עתה...
 
כהמשך להספד קוראים אנו את שירו של רילקה, "שיגעון",[3] בתרגומו של מאנגר עצמו. ראוי להעיר שאיציק מאנגר נאבק במוטיב זה עצמו, כפי שמעידים השירים בספר שיריו הראשון, שטערן אויפֿן דאַך ("כוכבים על הגג").
השיגעון (Wahnsinn) אצל רילקה הפך את ה־Niemandskind (ילד הפקר), הילד מקבץ הנדבות, למלכה, הדורשת שיכרעו ברך לפניה, שכן בעולם השיגעון –
 
...die Dinge alle anders sind
als man sie beim Betteln sieht.
 
[הַדְּבָרִים כֻּלָּם הִנָּם אַחֶרֶת / כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה אוֹתָם מְקַבֵּץ הַנְּדָבוֹת.]
 
למילה הגרמנית רבת המשמעות "Dinge" לא מצא מאנגר ביידיש תרגום שווה ערך. אך הוא הבין את המשמעות העמוקה של שירו של רילקה וחש בו את קסם החלום. הוא אכן תרגם את המילה הזאת במילה "חלום", רבת המשמעויות ביידיש, שמשמעה הן עולם הנראה בחזיון החלום הן עולם בלתי מוגבל של תהפוכות. השורה של רילקה: "So Haben die Dinge dich groß gemacht" נקראת כך אצל מאנגר: "אותך החלום עשה לגדול".
אני מביא את הפרטים הללו כהוכחה להבנתו העמוקה של מאנגר והקשר ההדוק שלו עם התרבות הגרמנית, בעיקר לפי הטעם והסגנון של סביבתו הצ'רנוביצאית. כעבור שלושים שנה, לאחר מלחמת העולם השנייה, בהשפעת השואה, השתנה גם יחסו של מאנגר לתרבות הגרמנית. ריינר מריה רילקה כבר איננו בשבילו "המרחף הגאוני בעולם של סימני שאלה". בביטול מוגזם למדי הוא כותב עליו, ש"מלמל באדיקות בספר השעות ולאחר מכן בהטפה חגיגית־אורגיאסטית בסונטים אל אורפיאוס שלו".[4] אשר להופמנסתַל, הוא רואה בו קודם כול, כאן תוך שבח מוגזם מדי, "חצי יהודי... שהוא בלי כל ספק הליריקן המודרני הגדול ביותר בספרות הגרמנית".[5] שכוּל ושבוּר לאחר השואה, רצה משוררנו לנתק את כל הקשר והשייכות שלו אל השפה והתרבות הגרמנית, שייכות שאינה ניתנת למחיקה מתוך יצירתו.
"חכמי צ'רנוביץ"
צ'רנוביץ, בירתה של בוקובינה, נקראה בידי חלק מיהודי הדור הישן, בגאווה ניכרת, "וינה הקטנה"; אחרים, מעטים יותר במספרם, קראו לה "ירושלים שעל הפּרוט". אך את המקום הראשי בצ'רנוביץ תפסה, כאמור, התרבות הגרמנית. אמנם צ'רנוביץ הצטיירה בין שתי מלחמות העולם כ"מרכז של יידיש", אבל "חכמי צ'רנוביץ", כפי שהכתיר אותם שלמה ביקל, היו ברובם "יבוא". אפילו איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ, היה קרוב יותר מבחינה רוחנית למחוזות פולין, מקום מוצאם של הוריו.
ביקל עצמו היה מקולומיי, ותחילה נמנה עם "חכמי בוקרשט", ולאחר מכן, עד הסוף – אחד מ"חכמי ניו יורק". כפי שהיינה היה אומר, הוא היה מעורב מאוד במצבים של צ'רנוביץ (Zustände Czernowitzer) באותה עת, כאשר איציק מאנגר הופיע בספרות היידיש, והוא (ביקל) אכן תיאר אותם בפרטות. "לפני הכול", כותב ביקל, "צ'רנוביץ הייתה המרכז, שכן שם חיה האישיות המרכזית והמשפיעה ביותר ברומניה היידית שבין שתי מלחמות העולם – אליעזר שטיינבַּרג. לאחר מותו [מרס 1932], איש לא היה יכול לבוא במקומו".[6]
אך אליעזר שטיינבַּרג, האישיות המרכזית והמשפיעה ביותר ברומניה היידית, היה יליד בסרביה, ורק ב־1919, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא בא לצ'רנוביץ מעיירת הולדתו ליפקאן, כאשר בסרביה, כמוה כבוקובינה, הייתה כבר פרובינציה רומנית. כבר בבואו נשא באמתחתו נכס תרבותי מוכן, בנוי ברוח המסורת היידית־רוסית, וכפי הנראה הביא עמו חלק גדול ממשליו.
יעקב שטרנברג, משורר ומחזאי, מן הדמויות הבולטות ברומניה היידית וחברו בן־גילו, הפרוזאיקון משה אלטמן, באו גם הם לצ'רנוביץ מעבר לגבול, מבסרביה, כדמויות תרבות מעוצבות.
תוך זמן קצר באו מבסרביה סופרי יידיש צעירים יותר, וסביב אליעזר שטיינבַּרג נוצר בצ'רנוביץ מרכז ונקודת משיכה של פעילות יידיש, ששלמה ביקל הִשווה אותה ל"דירתו של פרץ ברחוב צגליאנה בוורשה, בעשור הראשון של המאה שלנו [המאה העשרים] בפולין".
עד מהרה התברר שלא היה למרכז זה יסוד יציב והוא נשען בעיקר על אישיותו של שטיינבַּרג. השפעתו העצומה ליוותה את תלמידיו וחסידיו בכל מקום שאליו נדדו בשנים שלאחר מכן, כאשר בצ'רנוביץ כבר לא נותר זכר למרכז היידיש החי. לאחר מותו בלא עת, היה אליעזר שטיינבַּרג לאגדה. ואכן חבל שלא היתה יכולת, בשל השנים הסוערות של המלחמה והשואה, לאסוף את "שבחי שטיינבַּרג" – כל מה שסיפרו וכתבו על מעשיו הטובים בתחומי התרבות והחינוך. יצירתו השירית, המשלים, במקור ובתרגום, תשאר בוודאי בבחינת נכס צאן ברזל של ספרות העם היהודי.
הראשון שראה בשטיינבַּרג אגדה היה בן ארצו יעקב שטרנברג, שבמעין משל משלו הביא ללווייתו של א' שטיינבַּרג בצ'רנוביץ את גיבורי משליו:
 
כל הטהורים, הטמאים,
חיות ועופות הפרים ורבים על פני האדמה
רתמו עצמם אל עגלת הלוויה
של [האיש] הזה, שנשאו אותו
על כתף, כנף, מקור, הבל נשמתנו
ועשרים וארבע האותיות, שבורות, נטולות נחמה,
[אותיות] אדוקות־רתומות בעול, מאלף עד תו.
– – –
אגדת שטיינבַּרג כבר נושקת ושורפת את אצבעותיי
ויחד אתה אני פונה אל הקורא העתידי:
זהו שירי הראשון
על האיש, שהן האיכות והן הכמות,
כל חיי אדם כולם
ריחפו עמו גבוה
בקיטונו הצנוע, של ד' אמות, התלוי תמיד באוויר.[7]
 
כעבור כמה שנים, בגלותו הלונדונית בעת מלחמת העולם השנייה, הזכיר גם מאנגר את שטיינברג כאגדה, בנוסח של משל. הוא מזכיר אותו בשירים המרגשים שהוא שם בפי נטע, אחיו שנספה:
 
טיַיטלט ר' לייזערל מיטן פֿינגער
צום סאָלאָוויי דעם וואַזשנעם זינגער:
 
"זינג מיר צוזאַמען אַלע חיות,
פֿייגל ועופֿות מיט זייערע בני־בית,
 
און פֿרעג זיי אַלע און באַזונדער
וווּ איז דער טאָג, דאָס וויַיסע וווּנדער?"
 
זינגט דער סאָלאָוויי אויף נאָטן,
אַראָפּ צו ר' לייזערל אין שאָטן:
– –
"כ'בין נישט, ר' לייזערל, די טאָגטיגאַל,
כ'בין, ר' לייזערל, די נאַכטיגאַל".
 
זאָגט ר' לייזערל צו זיך אַליין:
"דאַרף מען, הייסט עס, שלאָפֿן גיין;
 
דער טאָג איז מער נישט ווי אַ חלום,
אַ משל צווישן די משלים,
 
און דער נימשל איז דער שלאָף,
וואָס ציט זיך, ציט זיך אָן אַ סוף"...[8]
 
מורה ר' לייזרל באצבעו / אל הזמיר, זמר מעולה: // "הקהל לי בזמר את כל החיות / ציפורים ועופות ובני־ביתם // ושאל כל אחד וכולם ביחד / היכן היום, הפלא הלבן?" // שר הזמיר לפי תווים / אל ר' לייזרל למטה בצל: // – – – "אינני, ר' לייזרל, זמיר־יום // אני, ר' לייזרל, זמיר־לילה". // אומר ר' לייזרל אל עצמו: / "זאת אומרת, צריך ללכת לישון; // היום איננו אלא חלום / משל בין משלים // והנמשל הוא השינה / שנמשכת, נמשכת לאין סוף"...
 
בסרביה, שהייתה בשליטתה של רוסיה כמאה שנה, הפכה לפרובינציה רומנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ויהודי המקום נעשו פתאום תושבי מדינת רומניה, אם כי לא אזרחים רומנים מלאים. וכפי שהאינטליגנציה היהודית בבוקובינה נשארה מעוגנת בתרבות הגרמנית, כך המשיכה האינטליגנציה היהודית בבסרביה להיות מעוגנת בתרבות הרוסית, וחלקית גם באידאולוגיה, שבסופו של דבר שמה קץ לאימפריה הרוסית, לשלטונו של הצאר. הם הביאו אתם את התרבות היידית העשירה שבידם, שהדהדה בקול רם בסביבתם החדשה, שם היה המצע התרבותי היידי הרבה יותר דל. פועלם של הבאים, ועמם ה"ייבוא התרבותי" שבאמתחתם, היה לברכה לרומניה היידית, אך בחוג מקומי מסוים הגיבו לכך בשלילה וראו זאת כ"פלישה" (על סביבתו הבוקרשטית של מאנגר, ראו בפרק הבא).
מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הייתה צ'רנוביץ התחנה הראשונה של סופרי יידיש מבסרביה, במעמדם החדש כתושבי רומניה. הבולטים שבהם, ובראשם אליעזר שטיינבַּרג, באו מליפקאן, שכינו אותה בגאווה ליצנית כלשהי ה"אולימפוס של ליפקאן".
עם הזמן באו לצ'רנוביץ סופרי יידיש גם מערים ועיירות אחרות בבסרביה, ואני רוצה להזכיר את המשוררים מאיר חרץ ויוסל לרנר, והמסאי אליעזר פודריאצ'יק. המשורר מוטל סאקציער והפרוזאיקון יאנקל יקיר עברו מבסרביה ישירות לבוקרשט. המסאי יעקב בוטושנסקי התעכב קודם ביאסי, שם הוא יצר קשר עם הקבוצה הספרותית "ליכט" ("אור"), שעליה ידובר להלן. המשורר אפרים אוירבך עלה קודם לארץ ישראל ואחר כך התיישב בניו יורק.
רשימה זו שלי אינה מלאה כמובן, אך ברצוני להזכיר שמקרב האישים היידיים שיצאו מבסרביה בתחילת המאה ה־20 היה גם יעקב פיכמן, שקנה לו שם בעיקר כמשורר עברי, וכן חיים גרינברג, הפעיל הציוני, הנואם והמסאי המהולל.
בסביבה היהודית בצ'רנוביץ, שנשאה עדיין את החותם של האימפריה האוסטרית ששקעה, תפסו אישי התרבות שהגיעו מקום ניכר תוך זמן קצר, אך בשני העשורים שבין שתי מלחמות העולם לא הצליחו להביא לידי זיווג את שני העולמות התרבותיים – זה היהודי היידי, וזה היהודי הגרמני. למען האמת, גם לא היה כל עימות גלוי על עדיפותו של זה על פני זה. על אף הרמה הגבוהה של הסופרים שהגיעו, לא השכילה היידיש לבנות גשר בין שני העולמות. לא שררה שנאה ביניהם, אך גם לא אהבה יתרה. היו מי מצד אחד שהפגינו סימפתיה ליחידים מן הצד השני, ואף התפעלו מהם. זה נכון במיוחד לגבי שתי הדמויות הבולטות – אליעזר שטיינברג ואיציק מאנגר. מעניין לקרוא מה כותב למשל שלמה ביקל על הלווייתו של שטיינבַּרג, ב־29 במרץ 1932:
 
הנהלת הקהילה [של צ'רנוביץ], שחלק ניכר מחבריה לא ידעו דבר וחצי דבר על יצירתו של שטיינבַּרג, ואולי אפילו לא שמעו את שמו, החלו פתאום להתגאות ב"יהודי הגדול". ראש הקהל, ד"ר אמיל גוטהרץ, הזמין "קבר מכובד" בשורה הקדמית, בין מכובדי העיר.[9]
 
אך ועד ההלוויה לא קיבל כידוע את הצעתו, ואת שטיינבַּרג קברו בין קברים של ילדים, שם ניצבת עד היום המצבה ועליה השורות החקוקות ממשלו של שטיינבַּרג "הפטיש ומטיל הברזל":
 
טרויריק, קינדער, אויף דער וועלט דער ברייטער, גראָמער!
ביטער! מיט אַ משל כאָטש זיך קוויקן לאָמיר.
[עָצוּב, חֶבְרַיָּא, בָּעוֹלָם, מַמָּשׁ לְהִתְיָאֵשׁ.
לְכָל הַפָּחוֹת, בְּמָשָׁל פִּקֵּחַ, הָבָה נִתְאוֹשׁשׁ].
 
[תרגם משה זילברמן (סילון), תש"ך, 1960]
 
החוג היידי בצ'רנוביץ השתדל מאוד לשבור את המחיצה ולהתקרב אל האחים המנוכרים, אך הרבה לא הספיקו להתקרב. יוזכר כאן, למשל, ש"הסמינר לספרות יידיש וידע הלשון" שליד "איגוד בתי הספר" בצ'רנוביץ הוציא בשנת 1934, שנתיים אחרי מותו של שטיינבַּרג, אנתולוגיה בשם נייע יידישע דיכטונג, בתעתיק באותיות לטיניות, כדי ש"הגויים" יוכלו לקרוא. הוציאו אותה מנהלי הסמינר: חיים גינינגר, הרש סגל ואיציק שוורץ. סייע בידם נטע מאנגר, אחיו של איציק. "אם היה הד לאנתולוגיה", כותב ביקל בפרק "חכמי צ'רנוביץ", בספר רומעניע הנ"ל, "זו הייתה העובדה שהיא נקראה בחוגים של 'יהודים מנוכרים' בבוקובינה, שהיו קשי הבנה באותיות המרובעות".
אמנם הרחוב היידי בצ'רנוביץ היה מלא חיוניות, נמרץ ויצירתי, אך בסיס יציב למרכז יידיש בר־קיימא כמו בוורשה או בווילנה לא היה שם. במבט לאחור, היצירתיות הזאת, אפילו באותן שנים של יציבות יחסית, הייתה גם היא זמנית ותמיד עמדה בסימן של התרוצצות עצבנית. רוב "חכמי צ'רנוביץ" לא מצאו את מקומם שם, מסיבות שונות, וכל אחד, מי קודם מי אחר כך, עזבו ונדדו לכל קצווי תבל. אליעזר שטיינבַּרג עקר לריו דה ז'ניירו כבר בשנת 1928 מתוך כוונה להשתקע שם, אך הניסיון לא צלח, ולאחר שנתיים הוא חזר לרומניה. בשנתיים האחרונות שלו בצ'רנוביץ, עד מותו הפתאומי בשנת 1932, הוא לא ראה הנאה רבה והוא התכונן לצאת שוב לדרך, כפי שכתב לשלמה ביקל במכתב מאוקטובר 1931, שפורסם בספר רומעניע:
 
זה כבר יותר משנה שאני חולה במחלה הקשה ר"ל, ששמה "רומניה". מחלה ממושכת, אומרים, היא מוות בטוח, ולמות, כפי שהנך יודע, אינני רוצה. לכן החלטתי סופית לברוח, לקחת את הרגליים על הכתפיים ולברוח לאן שישאו העיניים.
 
שלמה ביקל, שבא בשנת 1919 מקולומיי לצ'רנוביץ, עבר כבר בשנת 1926 לבוקרשט, שם הלך והתגבש מרכז יידיש זמני חדש. הוא חי שם עד 1939, אז עבר לניו יורק.
המשורר יעקב פרידמן, יליד מילניצה (גליציה), עבר בשנת 1929 מצ'רנוביץ לוורשה, אך כבר בשנת 1933 חזר לרומניה.
יעקב שטרנבּרג בא לצ'רנוביץ ב־1914 וכעבור כמה שנים עבר לבוקרשט. הוא חי שם עד 1940, אז עבר לרוסיה עם משה אלטמן, חברו מליפקאן. אגב, משה אלטמן ניסה למצוא לו מנוח בארגנטינה, אך נאלץ לשוב לרומניה.
יעקב בוטושנסקי ברח מן הצבא הצארי ערב מלחמת העולם הראשונה וחיפש לו מקום מקלט ברומניה. כמה וכמה שנים הוא נדד מעיר לעיר ולבסוף נסע לארגנטינה. גם משם יצא כל הזמן לדרכים, עד שמצא את מותו בעת מסע הרצאות בדרום־אפריקה.
איציק מאנגר עצמו, יליד צ'רנוביץ, עבר כבר בשנת 1929 לוורשה, ובמרוצת עשור שנים כתב שם את מרבית יצירותיו והוציא שם לאור את רוב ספריו. רק ספר הביכורים שלו, שטערן אויפן דאַך ("כוכבים על הגג"), יצא לאור בבוקרשט ב־1929.
בבוקובינה היידית לא היו עתודות רוחניות כמו בפולין היידית, שבה התרוצצות כזאת לא הייתה ניכרת כל כך. עיקר הדבר הוא, שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה צ'רנוביץ רק בבחינת אכסניה לסופרי יידיש שנקלעו על כורחם אל בין גבולות רומניה הגדולה. רובם הבינו, זמן רב לפני השואה, שבממלכת רומניה, עם שנאת ישראל הברוטלית המושרשת בה כה עמוק, אמורה אכסניה זו להיות זמנית בלבד, והם התכוננו לצאת לדרכם הלאה משם. רק ה"בונד", שהתבסס מבחינה אידאולוגית על "כַּאניוּת",[10] קיווה שליהודים יהיה קיום יציב באותם מקומות, ועל יסוד זה, על אף כל המכשולים, הוא פיתח פעילות תרבותית ענפה, הוציא לאור את השבועון דאָס נייַע לעבן והקים, בשותפות עם חברי פועלי־ציון, את שני המוסדות הפעילים ביותר – "איגוד בתי הספר ביידיש" ו"הפדרציה של תרבות יידיש". אבל כנראה שגם ה"בונד" הבין די מהר שהמאבק שלו הוא בבחינת ברכה לבטלה. אגב, מנהיג ה"בונד" בבוקובינה, ד"ר יוסף קיסמן, עבר כבר בשנת 1937 לניו יורק.
שמואל־אבא סופר
אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בצ'רנוביץ, מחונן ומבורך ב"חכמת הלב" ובמידה שופעת של אנושיות ואצילות, היה שמואל־אבא סופר, ומן הדין להזכירו בנשימה אחת עם "חכמי צ'רנוביץ". הוא בא בתחילת שנות ה־20 מגליציה, מן העיירה הורודנקו, שבה שימש אביו, ר' פנחס, גבאי אצל הרבי המקומי.
בספרו רומעניע שרטט שלמה ביקל דיוקן של הדמות הזאת, שבמשך שני עשורים עמדה במרכזם של חיי התרבות והחברה בצ'רנוביץ. וכך כותב ביקל:
 
שמואל־אבא סופר ויתר על כישרונותיו הספרותיים והמחקריים, שבכוחם עמד להיות סופר והיסטוריון בעל פרספקטיבה ואופק רחב. אך הוא עזב הכל והתמסר בלב ונפש לעריכת [כתב העת] טשערנאָוויצער בלעטער ("דפי צ'רנוביץ") ולארגון העזרה הסוציאלית ליהודים בעיר.
 
טשערנאָוויצער בלעטער, ששמואל־אבא סופר הוציא לאור, היה "שבועון יידיש בעל אריכות הימים הממושכת ביותר ברומניה". הוא הופיע תשע שנים מלאות (300 גיליונות), עד שב־1937 סגרה אותו ממשלת גוֹגָה־קוּזָה הפשיסטית.
המדור הספרותי של טשערנאָוויצער בלעטער היה בייחוד אכסניה פתוחה לסופרי יידיש צעירים שלא יכלו "לפרוץ את השער הראשון, עם כל יתר הפשפַשים הנעולים עוד יותר סביב, שמובילים אל פרדס הספרות הנכסף". שם פרסמו את ביכוריהם יעקב פרידמן, פריד ויינינגר, הרש־לייב קאז'בר, יוסף בורג, מאיר חרץ וקובי ואהל, משוררים וכותבי פרוזה, שכעבור זמן קצר קנו להם שם בעולם היידי כולו.
באותה מסירות שבה דאג שמואל־אבא סופר להבטיח אכסניה ספרותית לסופר היידי, כך הוא דאג גם לתכלית של כל התכליות, כדברי ביקל: "לקיים את נפשו של היהודי, עם גג מעל לראש ופת לחם לשובע". הוא ניהל את "בנק הג'וינט" הקואופרטיבי בבוקובינה ודאג לכל יהודי שנאבק בדאגות פרנסה. כולם ידעו שסופר הוא "הרַשָם החי של שכבת העוני היהודי בבוקובינה. הוא הכיר כל נצרך בשמו, ידע מה חסר לו ולגבי כל אחד הייתה לו תכנית כיצד להעמידו על רגליו".
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה לא היה לו פנאי לחשוב על עצמו ועל משפחתו. ראשו ורובו היה נתון בצורכי הציבור. הוא טיפל בפליטים היהודים שברחו ב־1939 מפולין וחיפשו לעצמם מקום מקלט בצ'רנוביץ. הוא דאג להם גם לאחר מכן, כאשר הרוסים כבשו את החלק הצפוני של בוקובינה ושלטו בצ'רנוביץ עד יוני 1941, כאשר הגרמנים תקפו את ברית המועצות. רק אז הוא ניסה לברוח מן האש ועבר עם אשתו ושתי בנותיו לפולין, מתוך כוונה להגיע משם לרוסיה. אך הוא נתקע בגטו של בוֹרצ'וב בגליציה, שם הסתתר עד 1943, כאשר הגרמנים גילו את מחבואו ורצחו אותו, את אשתו ואת שתי בנותיו ביריות באמצע הרחוב. הוא היה אז בסך הכול בן 46.[11]
איציק מאנגר הנציח אותו בשיר על אביו, "ר' פנחס הזקן מהורודנקה", שפורסם בקובץ דעמערונג אין שפיגל ("דמדומים בראי"), ורשה, 1937, עם ההקדשה המפורשת: "לש"א סופר". הוא תיאר את ר' פנחס, הגבאי של הרבי, ביד קונדסית, כמעט ידידותית, אך גם אִפשר הצצה למה שנעשה אצלו בפנים, מתחת למסווה הליצני, שם העצב והחרדה התחרו ביניהם:
 
ר' פנחס הזקן מהורודנקו
היה עומד כל ערב בשער:
בביתו של הרבי יותר מדי שמחה,
ברחוב אפשר לשאוב מעט צער.
 
ייתכן שיש בשיר זה גם רמז אוטוביוגרפי כלשהו על מאנגר עצמו, שבהיותו חייל צעיר, מאוהב, ניסה להתקרב אל בתו של הרבי, ולא סתם הזהיר אותו ר' פנחס, הן בחיוך ליצני: "ממזר שכמוך, הרי ידוע, שאתה מסחרר את הראש / לבתו של הרבי, בשיריך" – והן ברמז רציני: "שמע לדבריו של איש זקן / ושמור והגן על מעט הכבוד שיש לך".
מאנגר הנציח את סופר גם בספרו דאָס בוך פֿון גן־עדן ("ספר גן־העדן"), שבו הברנש הפלאי, שמשום מה נמנעה ממנו "הסנוקרת הידועה באפו" קודם שנולד, והוא זוכר כל מה שנעשה בעולם ההוא, ברנש פלאי זה, שמו אכן שמואל־אבא, שמואל־אבא אבערוואָ (קרא אַבֶּרְווֹ).
"קיגלדייטש"
הנהייה אחר התרבות והשפה הגרמנית ואחרי הספרים בגרמנית, בצ'רנוביץ ובבוקובינה בכללה, לא הייתה מוגבלת לשכבה האינטלקטואלית הצרה יחסית בלבד, אלא הייתה לה תהודה גם בשכבות הרחבות יותר של האוכלוסייה היהודית. איש לא רצה לפגר, וכולם ניצבו בהתלהבות אל נוכח ארון הספרים הגרמני, שהיה מלא וגדוש בכל טוב ועמד פתוח לפני כל אחד. כאשר המשורר הצ'רנוביצאי פאול צלאן קיבל בשנת 1958 את הפרס הספרותי של העיר ברמן בגרמניה, הוא הזכיר גם את עיר הולדתו ואמר עליה ש"זו הייתה סביבה שבה חיו אנשים וספרים".[12]
אפילו יהודים פשוטים, שהיידיש הייתה שפת אמם, התאמצו לדבר גרמנית, אף שזה היה על חשבון שתי השפות, שבלא כוונה רעה, מתוך כוונות טובות ביותר, עיוותו אותן והטילו בהן מומים קשים. התקבלה לשון, שהאינטליגנציה הגרמנית קראה לה בלעג: "קיגלדייטש" ("גרמנית של קוגֶל"). ליצנים התלוצצו: "למה לך לדבר גרמנית, כדי שיראו שאתה יהודי? מוטב לך לדבר יידיש, אז יידעו שאתה גוי...".
מאותה סביבה ומאותה לשון עילגת כבר אין בימינו שום סימן ואות חי כלשהו. לכן מתחשק, לשם הקוריוז, להביא דוגמית קטנה מאותה לשון שנשתמרה בכעין רומן, Die Peschl, מאת הסטיריקן והפַּרודיסט הצ'רנוביצאי, אוטו זיידמן:[13]
פשל היא אלמנה עלובה, מוכרת בשוק, העמלה קשה מאוד כדי לעשות בן־אדם מפיליצ'קו, בנה היחיד. המחבר נותן לה לדבר עם הקונים בשוק, עם השכנים ועם הילד שלה, באותה "קיגלדייטש" צ'רנוביצאית משונה. הנה איך היא משבחת באוזני הקונה שלה את החזוֹת והכבדים של האווזים המפוטמים שלה:[14]
 
Taiere Frau Novak, dieses Stickl Leber kann man abschickn dem Keißer, a so a Jahr zu mir und auf alle meine Liebe gesagt, und wann Sie nemen es nicht, behalt ich es aus fir Filiun.
 
[גברת נובק היקרה, חתיכת הכבד הזו, אפשר לשלוח אותה לקיסר, שכה תהיה לי שנה טובה ולכל אהוביי, ואם את לא לוקחת אותה, אני מחביאה את זה לפיליו].
 
כוונתו של זיידמן ודאי לא הייתה לשים לצחוק יהודייה ענייה. מתוך ה"קיגלדייטש" שלה נשמעות הדאגות של "אימא יהודייה" מקומית. בתור פַּרוֹדיסט, מה שעניין אותו בעיקר היה הלשון. הנה כיצד היא מדברת אל בנה פיליו, בן ה־11, ששמו הוא ודאי גלגול "אינטליגנטי" של שם סבו, ששמו היה אולי פייבל, או וֶלוול:
 
Filitschku, anu komm in Zimmer, ich gib dir etwas iberzuchappn, weil ich geh schon weg, und ich weiß nicht, wann ich komm zu Hause…
Filitschku! Mein Kind, mein Herr Student, ich komm später. Spiel dich in Hof, wann du willst, aber deche durch den Schal, weil es hat angefangen zu gehn a kalter Wind draußn.
 
[פיליצ'קו, נו, בוא לחדר, אני נותנת לך משהו לאכול (בחטיפה), כי אני כבר יוצאת ואינני יודעת מתי אחזור הביתה... פיליצ'קו! ילדי, אדון סטודנט שלי, אני אבוא יותר מאוחר. שחק בחצר, אם אתה רוצה, אך התכסה בצעיף, כי התחילה רוח קרה בחוץ].
 
לאחר שפשל שולחת את בנה־יחידה לבית ספר אי־שם והיא נשארת לבדה, היא מתלוננת באוזני שכנה, באותה לשון שעטנז:
 
Wer kann etwas eßn... wem glist' sich zu eßn? In einen fort sieh ich ihm, wie er steht mit der Ranze, in die Augengläser, und schaut und schaut auf mir. Ich kann nicht liegn, ich kann nicht sitzn, ich kann nicht stehn... und weinen kann ich auch nicht mehr. Oi!
 
[מי יכול בכלל לאכול משהו... למי מתחשק בכלל לאכול? כל הזמן אני רואה אותו עומד עם המזוודה, עם המשקפיים, ומסתכל ומסתכל עלי. אינני יכולה לשכב, לא יכולה לשבת, איני יכולה לעמוד... וגם לבכות אינני יכולה יותר. אוי!]
 
השעטנז היידי־גרמני הזה היה מוכר למאנגר והוא שילב אותו בצורה עדינה ובחסכנות, הן בשירתו הן בפרוזה שלו, בתור תבלין פיקנטי, כנקודת חן לגוון המקומי, ואני רוצה להביא כאן רק כמה דוגמאות.
בחומש לידער ("שירי החומש"), למשל, קורא אדם הראשון לחווה "עווא, מיַין גאָלדענעס קינד" ("אווה, ילדת זהב שלי") והיא, חווה, קוראת לו "אַדאַם, מיַין מאַן" ("אדם, בעלי"), בפַתַחים ארוכים מתחת לאָלֶפִים. בנוסח דומה ממען וולוול זבארז'ר את מכתביו למלכה'לה היפה:
 
יאַסי, אַבענדס, זיבן אוהר,
דאַטום: דריטער יענער.
אַדרעס: אַן וואָלגעבאָרענע
פֿרוי מלכּהלע דער שיינער.
[יאסי, ערב, שעה שבע / תאריך: שלושה בינואר. / כתובת: האצילה מלידה / גב' מלכה'לה היפה].
 
המילה "אַבערוואָ" (קרי: אַבֶּרְווֹ) אינה קיימת במילון הגרמני, וזו כנראה המצאה מקומית. בתור מילה יחידה משתמשים ב"aber" בכל מיני צירופים, כמו למשל, "aber ja" או "aber nein", אך ככל שידיעתי מגעת, לא בצירוף "aber wo". מאנגר מנצל את הלוקליזם הזה בחיוך לעגני, במשמעות של "חלילה!", כמו ב"דאָס ליד פֿונעם ציגעלע" ("שיר הגדי"), שם שואל האב בליל הסדר מי משני האחים, איציק או נטע, שחרר את הגדי מה"חד־גדיא" (המכלאה, במשמעות של "כלא"), ואיציק עונה בהיתממות, בביטוי הצ'רנוביצאי – "אַבערוואָ":
פּסח. ערשטע סדר־נאַכט,
דאָס ציגעלע איז נישטאָ, –
פֿרעגט דער טאַטע: איציק, דו?
זאָג איך: "אַבערוואָ!"
 
[פסח. ליל הסדר הראשון, / והגדי איננו. / שואל אבא: איציק, אתה? / אני עונה: "אברוו!"]
 
סימן לכך שמילה זו הייתה חביבה על מאנגר אפשר לראות בייחוס המלא שבו נקרא הגיבור בספר גן־העדן שלו, "שמואל־אבא אַבערוואָ", כפי שכתוב בפירוש בשער הספר: "תיאור חייו המופלאים של שמואל־אבא אַבערוואָ".
את הלשון הצ'רנוביצאית הכניס מאנגר גם בפיהם של "גיבורים" אחרים בספר. שלושת האורחים החשובים בביתו של פייוול, אביו של שמואל־אבא, נשבעים למשל שלא יגלו את סודות גן־העדן לאיש:
 
מיר שווערן, מיר שווערן, ביַים מאָנד אונד ביַי שטערנע, אַז מיר וועלן האַלטן אין זיך דעם סוד, זאָ וואַהר העלפֿט אונדז דער אַלמעכטיקער גאָט.
 
[אנו נשבעים, אנו נשבעים, בירח ובכוכבים, שנשמור בתוכנו את הסוד, שכך יעזור לנו האל הכול יכול].
 
בפרק "חצות באחוזתו של דוד המלך" באותו הספר, טווים אדם הראשון והאם חווה את זיכרונותיהם מתחת לעץ הדעת, כמו זוג זקנים צ'רנוביצאים:
 
– יאַ, היר איז עס, אַדאַם. די פֿאַרפֿלוכטע שלאַנג האָט מיך דאַצו אָנגערעדט.
– דורך דיר האָבן מיר פֿאַרלוירן אַזאַ גוט, דאָס אומפֿאַרגליַיכלעכע פּאַראַדיז.
 
[ – כן, הנה זה, אדם. הנחש הארור פיתה אותי לכך.
– בגללך איבדנו אחוזה כזאת, גן־העדן שאין כמותו].
 
הקורא בן ימינו, כך אני משער, אינו יכול לחוש את טעם הליצנות שבשפה זו, שכן הקשר וההמשך עם הסביבה ההיא של אז מנותק לחלוטין, והקיום היהודי שם נגדע באכזריות. למשל, יש להסביר לקורא בן ימינו, שה"רינגפּלאַץ", המקום שהחסידים בגן־העדן ערכו בו את אספתם החגיגית, כאשר החזירו את שור־הבר מגן־העדן של הגויים, הוא בעצם שמו של המרכז־שבמרכז של צ'רנוביץ של פעם.
ואגב, ביצירתו של מאנגר ישנם גם סימנים לא מעטים מן הצביון הסלבי, האוקראיני־רוּתני, וגם הפולני, שמוצאו הן בסביבה של צ'רנוביץ הן בסביבה של ורשה, שם התגורר המשורר עד ערב מלחמת העולם השנייה.
במגילה־לידער, למשל, זושיה הפולנייה היא החדרנית האישית של המלכה וַשתי, ובשיר הקינה שלה זוכרת ושתי המלכה שאביה, "פּאַן אדיר", הזהיר אותה, שלא תיקח לה שיכור לבעל, ועדיף לה להתחתן עם "החראביה [אציל] הליטאי".
בגן־העדן הגויי, כך נודע לנו מפי שמואל־אבא אבערווא, משרתו של השליח פטרוס, דימיטרי אנגל, הוא "מלאך גבוה, רחב כתפיים, עם עיניים אפורות, נוקבות... ושפמו המסולסל מספר באופן ברור, שהוא שונא ישראל, אנטישמי אמתי". כתוספת, מזמר אותו מלאך דימיטרי שיר לעג אוקראיני על חשבונם של ה"ז'ידים":
"כאַלאַמעד / ניעמאַ סאָבאָטאַ / טשאַרנאַ קאַפּאָטאַ"
 
[מילה חסרת משמעות / אין שבת / קפוטה שחורה].
 
אפשר לומר בלי כל גוזמה, שליהודים היה החלק הגדול ביותר בכך שצ'רנוביץ הייתה כל השנים עיר פעילה, נמרצת, מרכז תרבותי מלא חיוניות, רב־גוונים ולשונות – הן לפני מלחמת העולם הראשונה, בתור בירת בוקובינה, הפרובינציה הדרומית של אוסטריה, והן לאחר המלחמה, בתור בירתה של בוקובינה, הפרובינציה הצפונית של רומניה. היהודים היו שם הברומטר והסייסמוגרף של חיי התרבות והכלכלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בתור בירת הפרובינציה המערבית של רוסיה־אוקראינה, עם מפה דמוגרפית שונה לגמרי, פרובינציה שבה היהודים הם כבר מיעוט שבמיעוט, שרובם הגיעו לכאן ממחוזות אחרים של רוסיה, צ'רנוביץ זו, שתחת השלטון הרומני נקראה Cernăuţi, ועכשיו היא נקראת כבר צ'רניבצי (Chernivtsi) באוקראינית, נהפכה לפינה נידחת, רדומה ואחוזת שעמום.
אנשי תרבות לא־יהודים בצ'רנוביץ
מתבקש להשלים את תמונת הסביבה של מאנגר בצ'רנוביץ בכמה שמות של סופרים לא־יהודים. אף שלא היה להם שום קשר למשורר שלנו, הם היו חלק מנופה רב־הפנים של צ'רנוביץ, מהפסיפס הרב־לאומי הצבעוני, ואלה מתבלטים על רקע דיוקנו של מאנגר שלנו. גם הם חלק מהעולם של אתמול (Die Welt von Gestern), כפי שקרא סטפן צווייג לספרו האחרון, וכותרת המשנה: זכרונות של בן אירופה(Erinnerungen eines Europäers).
בימי פראנץ־יוזף הממשל השגיח על הסופרים הללו, בשל שאיפותיהם הלאומיות; אך גם לאחר מכן, לאחר התפוררותה של האימפריה האוסטרית, פועלם הספרותי נשאר לרוב בתחום הגבולות המקומיים.
היחיד שהגיע למעמד כלל־אירופי היה בוודאי הפרוזאיקון, המחזאי והשחקן גרגור פון רזורי (Gregor von Rezzori), שקנה לו שם בעולם המערבי בכתביו הסטיריים.
מהסופרים הצ'רנוביצאים הלא־יהודים שנותרו בד' האמות המקומיות, רוצה אני להזכיר את המשורר האוקראיני יוֹנֶל קַלינצ'וּק, בנו של כומר בכפר שבצפון בוקובינה. הרומנים אף קירבו אותו מאוד, אף שהיה אוקראיני וכתב בגרמנית. הם קראו לו "שאמיסו הרומני" ומינו אותו חבר באקדמיה הרומנית.
משורר צ'רנוביצאי אחר, אוסיפ יורי פדקוביץ, כתב תחילה בגרמנית, ואחר כך עבר לכתיבה בשפת אמו – אוקראינית. הוא גם ערך עיתון אוקראיני בעל נטייה לאומנית בולטת.
המשורר הצ'רנוביצאי ואלטר רוהוץ כתב בשנים שבין שתי מלחמות העולם שירים אקספרסיוניסטיים בגרמנית והיה חבר טוב של המשורר היהודי־גרמני אלפרד מארגול־שפרבר. הוא קנה לו שם לאו־דווקא כמשורר אלא כעסקן פוליטי שמאלני, בשמו הרומני לוטאר רְדְצַ'אנוּ (Lotar Rădăceanu). לאחר מלחמת העולם השנייה, בימי השלטון הקומוניסטי ברומניה, הוא הגיע למעמד פוליטי בכיר.[15]
מצבם של הסופרים הלא־יהודים הבוקובינאים לא ניתן להשוואה עם מצבם של הסופרים היהודים המקומיים, הן כותבי היידיש הן כותבי הגרמנית. הדו־לשוניות אצל האוקראינים, למשל, לא גרמה להם תסביך דו־לשוני, ובוודאי שהם לא סבלו מרדיפות וגזרות, והיה להם משען יציב בשבט הלאומי שלהם ובתרבותם הלאומית. המהפכים לא עקרו אותם מביתם והשאירו להם דרך פתוחה להמשך טבעי של יצירתם. לעומתם, שפתם של הסופרים היהודים כותבי גרמנית הייתה ל"שפת הרוצחים", ולשונם של סופרי יידיש נכרתה יחד עם יהודי המקום.
סופרים יהודים כותבי גרמנית בצ'רנוביץ
קשה להוכיח קשר או מגע ישיר בין מאנגר לבין הסופרים הלא־יהודים בצ'רנוביץ. אך עם זאת ייתכן שהתעניינותם האינטנסיבית של אלה בפולקלור השפיעה עליו בעקיפין, ולימים היה לה חלק בניסיונו להגיע אל שורשי השאלה "כיצד עמים שרים".
אפשר להוכיח מגע וקרבה, ואפילו קשר הדוק, בין מאנגר לבין הבולטים שבסופרים היהודים כותבי הגרמנית, אך יש להוסיף מיד, שלקשר זה היה במידה רבה אופי אישי בלבד; הוא לא גלש אל הספרות היידית בהיקפה הרחב, לא עורר עניין באנשי ספרות אחרים בעולם היידי, אלא הגביל עצמו למאנגר בלבד, כפי שהתייחסו במידה מסוימת באותה עת אל אליעזר שטיינבַּרג.
בחוג התרבותי של יהודים כותבי גרמנית היה מאנגר יוצא דופן, מעין תופעת טבע, ועוד קודם שערכו הכרה כלשהי עם שירתו, הבריות התרשמו בוודאי מהתנהגותו הבוהמית ומהופעתו. זה היה חידוש באותה סביבה בקרב האינטליגנציה היהודית שם, שהפגינו כלפי ה"ז'רגון" (יידיש) אותו יחס של זלזול וביטול משכילי של ימים עברו.
אפשר להניח שהמשורר פאול צלאן סבר, בשנותיו בצ'רנוביץ (ואולי אף לאחר מכן), כמוהו כבימי משה מנדלסון, שהיידיש היא רק "גרמנית מקולקלת". ידוע למשל שבאותן שנים מוקדמות "לא ראה צלאן באותו משורר יידיש מקומי, איציק מאנגר, משורר אמתי, אלא פנומן פולקלוריסטי".[16] שפת אמו של צלאן הייתה גרמנית (לא "קיגלדייטש"), ואל חוג היהודים־היידישיסטים בצ'רנוביץ הוא התקרב בזכות ידידותו ההדוקה עם רות קראפט (לאקנר) בבית אביה, חיים קראפט, העסקן החשוב של פועלי־ציון, שביקל הכתיר אותו בתואר "הווטראן של יידיש". שם היו מתאספים, בעיקר בשנה ה"סובייטית", 1940-1941, "חכמי צ'רנוביץ" שנשארו, ובהם הבלשן חיים גינינגר; הרש סגל, המחנך ובעל ההבנה המעמיקה בשירה; לייבו לווין, הקריין, המוזיקאי ואספן הפולקלור, שעמו היה צלאן ביחסי ידידות קרובים וגם אחר כך שמר קשר אתו. את מאנגר הוא לא הכיר אישית, אך אין זה מן הנמנע שבביתו של קראפט הכיר צלאן אולי את נטע מאנגר, אחיו של איציק, שחי אז עם משפחתו בצ'רנוביץ, ובעת הפלישה הגרמנית הוא ברח משם ונדד עד שנקלע לאוזבקיסטן.
בספרו של ישראל חלפן אנו גם קוראים, שרות הכירה לחַבֵרָהּ פאול את יצירתו של אליעזר שטיינבַּרג, וצלאן (אז אנצ'ל) הביע התפעלות מ"פילוסופיית החיים" שבשורות המשל "שלושה":
 
זיצט ביַי זיך אין צימערל ר' לייזערל דער קליינער,
רעדט מיט זיך אַליין ער.
פֿרעגט ער ביַי זיַין אומעט:
"וואָס איז איינער?"
הערט ער ווי אַ פֿליג אין אויער זשומעט:
"איינער איז דאָך קיינער!"
זאָגט די שאַרפֿע ספֿקות־וויי,
וואָס צעשיידט אים: "איינער איז גאָר צוויי!"
פֿרעגט ער: "וואָס זשע פֿיל איך עמעצן אַ ניט־געזעענעם דערביַי?"
קלינגט דער זייגער דריַי.
 
[יושב לו בקיטונו ר' לייזרל הקטן / מדבר עם עצמו. / שואל הוא את עיצבונו: / "מה זה אחד?" / שומע זבוב באוזן מזמזם: / "אחד הוא אף אחד!" / אומר מכאוב הספקות החד, / שמפריד אותו [לשניים]: "אחד הוא בכלל שניים!" / שואל הוא [ר' לייזרל]: "אז מה פתאום אני חש אחד שלא נראה כאן?" / מצלצל השעון שלוש].
 
מכאוב של ספקות אכן הטריד כנראה את פאול צלאן הצעיר, אך אל היידיש ושירתה לא היה לו שום קשר. המקור שלעיל מצטט מכתב של חיים גינינגר שבו הוא כותב בין השאר: "אינני משוכנע כלל וכלל, שהוא (צלאן) אהב את משליו של שטיינבַּרג... אני, אגב, מעולם לא שמעתי ממנו מילה ביידיש".
יחסו של צלאן כלפי מאנגר בוודאי לא נבע מאידאולוגיה משכילית גרידא. אמנם שני המשוררים גדלו באותו נוף צ'רנוביצאי, ושניהם היו רומנטיקנים במובן מסוים, אך מבחינה פסיכולוגית ואמנותית הם היו שונים מלכתחילה. ככל הידוע לי, מאנגר לא הזכיר בשום מקום את שמו של צלאן, אף שאני משער שהוא בוודאי קרא את "פוגת המוות", שהייתה, כפי שכותב וולפגנג אמריך במונוגרפיה שלו על צלאן, ל"שיר של המאה".[17]
פרט מעניין סיפרה לי המשוררת ביילה גוֹטסמן, אחותו של הבלשן מרדכי שכטר, שהכירה את צלאן מביתם המשותף בצ'רנוביץ. בשנת 1946, או 1947, היא פגשה אותו בבוקרשט, לפני שעבר לווינה. כאשר הוא ראה אותה ברחוב, הוא ניגש אליה, ופתאום, בלא שום הקשר, אמר: "מאנגר הוא המשורר היהודי הגדול ביותר!"
קשה לדעת מאיזה מעמקים פסיכולוגיים פרצה אמירה זו מפיו של משורר כה מורכב כמו פאול צלאן. ודאי שאין לבנות מכך סברות הכָּרס לגבי יחסו אל מאנגר ואל שירתו. גם אין לבנות סברות כָּרס לגבי יחסו של צלאן ליידיש לאחר השואה, על סמך כמה מילים ביידיש ששילב פה ושם בשיר שלו או במוטו שבראש השיר "Benedicta" בקובץ Die Niemandsrose.
 
Zu ken men aroifgejn in himl arajn
Un fregn baj got zu's darf asoi sajn?
Jiddisches Lied
 
[האם אפשר לעלות לשמים
ולשאול את אלוהים האומנם כך צריך להיות?]
 
ובשיר עצמו:
 
Du, die du's hörtest, da ich die Augen schloß, wie
Die Stimme nicht weitersang nach:
's mus asoj sajn.
– –
Ge-
trunken.
Ge-
segnet.
Ge-
Bentscht.
 
[אתה, ששומע, בעת שאני עוצם את עיניי, ש / הקול אינו מזדמר עוד אחריי: / זה חייב להיות כך.
– – ש־תיתי. ב־רכתי. ב־רכתי].
 
המילים ביידיש המשולבות בשיר, ואף שורות שלמות ביידיש, נובעות ודאי מרגעים של חוויות עזות, ממראות שנחרטו עמוק בזיכרונו של המשורר. אך זה ודאי לא השפיע על יחסו לשפת יידיש, שנשארה בעיניו "ז'רגון של הרחוב היהודי".
ספק הוא אם האווירה התרבותית של הקהילות היהודיות בארצות הגולה, על מתחיה וסתירותיה, ניתנת לשחזור וקיבוע במידה כלשהי למען הדורות הבאים, אפילו יהיה להם רצון להתעמק ולחטט במורשת מימים ימימה ולחקור את שורשיה. כל קהילה יהודית שהושמדה זקוקה למעין אנציקלופדיה מיוחדת אך לה, שתציין לפחות את הפרטים העיקריים, כפי שאכן הצליחו לעשות חלק מהספרי ה"יזכור" של הקהילות שיצאו לאור.
בקהילת צ'רנוביץ היו חוגי התרבות הסותרים ואף המתנגדים זה לזה קשורים ומקושרים ביניהם במין ניכור פרדוקסלי, במעין "דיסטאנס" קרוב והדוק. ממכתבו של חיים גינינגר שצוטט לעיל, נודע לנו למשל, שהוא, היידישיסט המוצהר, הוא שתיווך בפגישה הראשונה שבין המשורר היהודי הכותב גרמנית, פאול צלאן בן העשרים, שאז עוד נקרא פאול אנצ'ל, ובין המשוררת הצ'רנוביצאית היהודייה, הכותבת גרמנית, הידועה כבר לציבור הקוראים, רוזה אַוּסלֶנדֶר, בת הארבעים: "יותר מכל התרשמתי משפתו המדויקת של פאול", כותב גינינגר, "ולכן באמת הבאתי אותו אל רוזה אוסלֶנדֶר".
אינני מסוגל להעלות במלואה את אותה אווירת תרבות מיוחדת, שהיא כבר פרק היסטוריה חתום, שיש בו כל המעלות והחסרונות של היסטוריה, ולכן אני רוצה להתעכב כאן רק על כמה מהדמויות הבולטות ביותר בסביבה ההיא, רק משום שהיה להם קשר כלשהו למאנגר; מדובר בכאלה שמלכתחילה הכירו והעריכו את אישיותו של מאנגר כמשורר ולא נבהלו ממוזרויותיו הבוהמיות. הבולט שבהם היה בלי ספק המשורר אלפרד מארגול־שפרבר,[18] שלאחר השואה, בבוקרשט, היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של צלאן. אלפרד מארגול־שפרבר, יליד 1898, גדל במשפחה יהודית מתבוללת בסטורוז'ינץ, עיירה ליד צ'רנוביץ. עם הפלישה של צבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ברחה משפחת שפרבר לווינה ומשם יצא אלפרד בן ה־17 לחזית, בתור קצין בצבא האוסטרי. בחפירות הוא כתב את מחזור השירים הראשון "הזמן הכואב" (Die schmerzliche Zeit) וכן גם מאמרים פציפיסטיים שמתפרסמים ב־Feldzeitung ("עיתון השדה" [שדה הקרב]).
לאחר המלחמה חזר לבוקובינה, שם החל ללמוד משפטים ולכתוב בשורה של כתבי עת גרמניים. בשנת 1920 הוא חי תקופה קצרה בפריז ואחר כך בניו יורק. ב־1924 חזר הביתה, היה מעורב בחיי התרבות בצ'רנוביץ, ובעיקר היה עורך של כתב־העת Czernowitzer Morgenblatt, שנעשה אכסניה למשוררים צעירים כותבי גרמנית, רובם יהודים. מ"מקום מושבו" בבורדוז'ן (Burdujeni), עיירה רדומה ליד צ'רנוביץ, הוא ניהל התכתבות אינטנסיבית עם אישי ספרות חשובים באותה עת, בהם תומס מאן, מרטין בובר, קנוט המסון, סטפן צווייג ות"ס אליוט.
בעזרתם של שני ידידים נוצרים הוא הצליח לברוח ב־1940 לבוקרשט ולהינצל מגירוש. לאחר המלחמה הוא החל להתבלט כדמות מרכזית בחיי התרבות הגרמנית ברומניה הקומוניסטית. אצל שפרבר מצא לו משען המשורר פאול צלאן, כאשר בא בשנת 1946 מצ'רנוביץ לבוקרשט. על־פי עדויות של יודעי דבר, אכן אשתו של שפרבר היא שיעצה למשורר הצעיר, ערב נסיעתו לווינה, להחליף את שמו מ־Paul Antschel (Ancel ברומנית) ל־Celan, כדי שלא לבוא אל הסביבה הספרותית הגרמנית עם שם יהודי ספציפי כזה. לשפרבר הייתה יד גם בפרסום "פוגת המוות" של צלאן בתרגום רומני, שכותרתו "Tangoul morţii" (טנגו המוות).
א' מארגול־שפרבר, המתבולל, המנוכר, המפונק־ספרותי, המושרש עמוק בשירה המערבית, עם מלאי ניכר של שירים משלו, גילה לפתע בשנות השלושים, בסביבתו הצ'רנוביצאית הקרובה, את משורר היידיש איציק מאנגר, ומיד הוקסם מכישרונו – הציץ ונפגע. הסופר איציק פּאנר, ידיד קרוב של מאנגר, סיפר לי פעם, שבאותן שנים, כאשר מאנגר היה בא מפולין לביקור ברומניה ונוסע להרצות בערים ובעיירות, בקהילות יהודיות גדולות וקטנות, נסע עמו שפרבר ממקום למקום, כדי לשהות זמן רב יותר במחיצתו.
באותן שנים תרגם שפרבר מספר לא קטן משיריו של מאנגר לגרמנית. בארכיונו של שפרבר נמצאו לאחר מותו (ב־1967) דפים שהעידו שמאנגר עצמו היה שותף לעבודה זו. ראשית כול, הוא הגיש לו את הטקסט היידי מתועתק באותיות לטיניות, כי שפרבר אמנם הבין יידיש, אך כנראה לא היה מצוי דיו באלף־בית העברי. בכתב ידו של שפרבר נשמר גם מבוא לתרגומים שמוכיח שהוא התכוון להוציאם בספר.
דומה שאין זה מיותר, במסגרת אִפיונה של הסביבה הצ'רנוביצאית, להביא חלק ממבוא זה, שפורסם במאסף In der Sprache der Mörder, Eine Literatur aus Czernowitz, Bukowina, Literaturhaus, Berlin, 1993. (כאן, בתרגום [מִשְנִי] מיידיש):
 
איזידור מאנגר, יליד 1901 בצ'רנוביץ, בנו של חייט, שעל פי כל התנהגותו ואורח חייו נשאר בעצם שוליית חייטים עלום, איזידור מאנגר זה היה המשורר היידי איציק מאנגר. הוא גדל באווירה של התרבות הגרמנית, התנתק ממנה מתוך הכרה והסיק את המסקנה הנכונה היחידה מן הטענות החריפות כלפי יהודים, באשר לקיומם בתוך חברות תרבות זרות: מאנגר כותב יידיש, כלומר הוא פונה אך ורק לקורא היידיש. ממרחק זה, לאחר "הפירוד הכשר", יש לו גם מה לומר לכל אותם גרמנים, שלא רוצים לדעת דבר על יהודים, באשר הם חשים אותם כקוץ בבשרם.
מאנגר, כאדם וכמשורר, הוא אישיות יחידה במינה. רגעי היצירה בחייו הם ניצוצות אור בתוך מהומת הקיום של נע ונד, מיוסר בידי כל מיני שדים ורוחות.
 
תרגומיו של שפרבר לשירי מאנגר נותרו יותר משלושה עשורים בכתב יד, ופורסמו זמן קצר לאחר מותו של שפרבר בקובץ קולות העולם (Weltstimmen).[19] את תוכן העניינים, הכולל את שיריהם של כחמישים משוררים, בעיקר מן השירה הצרפתית והאנגלית־אמריקנית, כנראה הוא עצמו הספיק עוד להכין, והוא אכן משקף את יחסו למאנגר. שיריו של מאנגר, עשרים ותשעה במספר, מחזיקים כמעט ארבעים מתוך 250 עמודי הספר, לעומת עשרה שירים של ז'ראר דה נרוואל, שלושה עשר שירים של פול ואלרי, ואחד עשר של ת"ס אליוט. אמנם אלה פרטים סטטיסטיים בלבד, אך הם בכל זאת אומרים דרשני. יש אמנם ספק האם הכיר שפרבר יצירות של משוררי יידיש אחרים מלבד מאנגר. מכל מקום, ב"קולות העולם" שלו הוא השמיע את קולו של מאנגר בלבד.
ל"רומן האהבה" שבין א"מ שפרבר לבין איציק מאנגר יש גם אפילוג, שאין ספק כי מן הראוי להזכירו פה: בקובץ שיריו של שפרבר, שיצא לאחר מותו, Das verzauberte Wort, Jugendverlag, Bukarest, 1969 ("המילה הקסומה"), שאלפרד קיטנר הכין ופרסם, ישנם גם שני שירים שכותרתם "לאיציק מאנגר" – אחד מ־23.3.1950, והאחר בלי תאריך. אני מביא אותם כאן בתרגום משני מיידיש בתור דיוקן של מאנגר, רשום בעדינות, באהבה ובגעגועים, נר זיכרון פיוטי לזכר הסביבה היהודית של צ'רנוביץ שנכחדה.
 
Für Itzig Manger
Wir kehrten in die Schenke ein / Und schlürften stumm den dunklen Wein. / Und Worte raunten runenhaft / Uns aus verworrner Pilgerschaft. //
Des Hutes Schatten im Gesicht / Verbarg ein mildes Leuchten nicht. / Die Wangen lehnten an der Wand, / Die Hände hingen uberrand. //
Als uns der Traum ans Ufer warf, / Blies kalt der Morgenwind und scharf. / Wir schwankten heim, einander fern, / Und langten nach dem blassen Stern. //
Die Rast war ohne Wiederkehr. / Wir finden keine Schenke mehr. / Wo trinken wir den Wein der Welt, / Wenn weiss und weit der Winter fält? //
[23.3.1950]
 
*
Er litt und lebte mit viel Geschick / In einer Welt der Verzweiflung und Asche. / Er machte seinem Herzen Musik / Mit dem Schlüsselbund in der leeren Tasche. //
Er taumelte, in die Erinnerung / An eine schöne Zukunft versunken. / Er sang: und die Welt wurde lustig und jung. / Er trank: und die anderen wurden betrunken. //
לאיציק מאנגר
[נכנסנו אל בית המרזח / ולגמנו באלם את היין האפל. / מילים לחשו ככתבים עתיקים / של צליינות מעורפלת. //
צל המגבעת על הפנים / לא הסתיר אורה רכה. / לחיו שעונה על הקיר / ידיו תלויות מטה.//
וכאשר החלום הטיל אותנו אל החוף / קרה וחדה נשבה רוח הבוקר. / התנדנדנו הביתה, רחוקים זה מזה, / מביטים בכוכב החיוור. //
אל המנוחה לא הייתה חזרה. / אנו לא מוצאים יותר מסבאה. / איפה נשתה יין העולם, / כאשר החורף, רחוק ולבן, נופל עלינו. //
 
[23.3.1950]
 
*
הוא חי וסבל רדוף הגורל / בעולם של ייאוש ושל אפר. / מלבו הוא עשה מוזיקה / עם צרור המפתחות בכיס הריק. // הוא התנודד, שקוע עמוק / בזיכרונות על עתיד יפה. / הוא שר: והעולם נעשה עליז וצעיר. / הוא שתה: ואחרים השתכרו. //
 
באווירת הוונדליזם התרבותי שהשתררה בימי שלטונו של סטלין (גם ברומניה), ועל־פי כללי "הראליזם הסוציאליסטי", הייתה סכנה של ממש לכתוב שורות "דקדנטיות" כאלה, ודאי לפרסמן בדפוס. לכן שפרבר אכן הטמין את השירים האלה במגירה עמוקה, שם היו מונחים עד סוף שנות השישים, כאשר הגזרות ה"אידאולוגיות" רפו מעט והיה אפשר להוציאם לאור.
***
אלפרד קיטנר, יליד 1906, גדל גם הוא, כמו שפרבר, במשפחה מתבוללת בצ'רנוביץ, נתונה ראשה ורובה בתרבות הגרמנית. בעת מלחמת העולם הראשונה ברח גם הוא עם משפחתו לווינה ומשם חזר ב־1918, כאשר צ'רנוביץ כבר הייתה תחת שלטון רומני, וגם הוא "גילה" שם את מאנגר והתפעל ממנו. לכן גם הוא עֵד חשוב לסביבה של צ'רנוביץ, ובייחוד לאחר שעדותו של קיטנר לא מוזכרת כלל בביקורת ובביבליוגרפיה ביידיש על מאנגר.
כמו שפרבר, כך גם קיטנר שמר את דיוקן מאנגר (כפי שתיאר אותו בכתב) נעול במגירה, או בזיכרונו בלבד, עד 1979, כאשר פרסם אותו לרגל יום העשור למותו של מאנגר, בכתב העת הגרמני Neue Literatur שיצא לאור בבוקרשט, וכותרתו "זיכרונות על המשורר איציק מאנגר". הוא "גילה" אותו באמצע שנות העשרים, כאשר נכח באחד הערבים הספרותיים שבו דיבר מאנגר על "הלילה בשירה". האירוע היה אמור להתחיל בשעה 8 בערב, אך עברה שעה, ומאנגר עדיין לא בא. יצאו לחפש אותו, ובסופו של דבר הוא נמצא באחד מבתי המרזח; הביאו אותו עם מגבעתו ומקלו, הישר אל דוכן המרצים. וכך כותב קיטנר:
 
מעולם בימי חיי לא שמעתי הרצאה כה מעמיקה ומכונפת, בנושא של שירה, כמו זו שנישאה בפי משורר שיכור בן 26. הוא הוכיח את עצמו לא רק כנואם מרתק ומלא השראה, אלא כמי שמתמצא ביסודיות בשירה הלירית של עמים וזמנים שונים. הוא ציטט שירים בעל־פה, קשר אסוציאציות נועזות והצביע כל הזמן על יצירות פולקלור של עמים מזרחיים, סלאביים וצפוניים.
 
עד כמה שאני יודע, חוץ מזיכרונותיו של שלמה ביקל, אין ביידיש דיוקן כה צבעוני של מאנגר, כפי שתיאר אותו אלפרד קיטנר, הן בשנות צ'רנוביץ המוקדמות הן בשנים שלאחר מכן, בבוקרשט, שם הם נפגשו. לכן לא אחסוך כאן מקום ואביא עוד כמה קטעים אפייניים מה"זיכרונות" שלו.
 
על התמצאותו הרבה של מאנגר בעולם הספר אפשר לקרוא בהמשך השורות המצוטטות לעיל: אף שעברו מאז חמישה עשורים עדיין מצלצל באוזניי קולו הצרוד מעט, שיכור ועשֵן, בעת שציטט שורות מרילקה
 
Traumselige Vigilie!
Jetzt wallt die Nacht durchs Land;
der Mond, die weiße Lilie,
blüht auf in ihrer Hand.
 
[עכשיו הלילה עובר על פני הארץ; / הירח, חבצלת לבנה / פורח בידה (של האהובה)].
 
מאנגר והספר, זהו פרק לעצמו. ספרים רבים שהכרתי בחשיבותם, עלי להודות על כך לידידותי עם מאנגר.
 
על פי עדותו של קיטנר, הספרים אצל מאנגר היו במצב נורא: מוכתמים ומקומטים, עטיפותיהם קרועות; ומהן בלטו אניצי חוטים, ונדף מהם ריח של עובש. הוא לא העריך את הספר בתור חפץ; זה היה בשבילו רק אמצעי כדי לדעת את התוכן. בתור ארנק, או תיק, שהחזיק בכיס החזה, שימש לו גיליון ישן וקרוע של המאסף Aus des Angelus Silesius Cherubinischem Wandersmann, בהוצאתInsel-Bücherei, וממנו היה שולף מסמך זיהוי כלשהו, כאשר היה צריך להוציא מן הדואר את שכר הסופרים הזעום שהיה מקבל מפרסומים יידיים שונים בעולם, וכבר באותו יום היה מוציא אותו על שתייה.
בשנות השלושים, כאשר מאנגר בא מפולין לביקורים ברומניה, קיטנר נפגש עמו בבוקרשט, ואלה זיכרונותיו מהשנים ההן:
 
פני לאמָה חיוורים כשל מומיה, ומהם הציצו זוג עיניים שחורות, פוזלות בצורה מאוד מוזרה, כאילו ברק משונה חצה את מראהו; פנים זועמים של מלאך מקולל, שהוטל מטה אל הארץ; צוואר דק, ארוך, שהזדקף מתוך צווארון החולצה הפתוח תמיד; מגבעת רחבת תיתורת, רכה, שחורה, מוזחת עמוק על העורף; במגבעת זו, ולבוש בחליפה שחורה, צרה, מוכתמת, עם המקל העבה שלעולם לא נפרד ממנו, הוא נראה כמו נגר בבגדי עבודה ישנים, חסרי גיל. טיפוס מוזר כזה עוד לא עבר כנראה מעולם את סיפיהם של בתי המרזח הליליים בבוקרשט.
בכל מקום שאליו נקלע, בעיר כלשהי, הוא התגולל במשך היום מבית מרזח אחד למשנהו, ותמיד ניצב לפניו על השולחן קנקן בירה, כוסית יי"ש, כוס יין; בלילה הוא שכב על ספסל בגן ציבורי, או שוטט ברחובות, נישא בדמיונות או מטעים משקל וקצב. במשך ימים רבים לא החליף את בגדיו, שמבעדם "נבחה הרוח".
בני האדם חששו מפני שבט לשונו שלא חסה על איש. תמיד חיפש לו קרבן כנוע להתנכל לו, להכאיב לו, לבייש אותו בעיני הבריות. הוא לא בחל בקללות ודברי לעג כלפי מי שפגע בו, ונהנה הנאה מרובה מכל דבר ליצנות שהמציא. הוא בז למעמד הבורגני, ובייחוד לגבירים החדשים בעלי העמדת הפנים האינטלקטואלית, ושפך עליהם דברי לעג וזעם בלתי מרוסנים. חבר נעורים שלו, גם הוא בנו של חייט, שלמד באוניברסיטה ונעשה עורך דין מכובד, התחשק לו פעם לשחק את המצנט ולהזמין אנשי ספרות מהוגנים למסיבה רבת רושם של יום ההולדת שלו. פתאום נכנס מאנגר, אורח לא קרוי, אל האולם המואר באור יקרות, עם שולחנות ערוכים. בלא להוציא מילה מפיו, הוא תפס קצה של מפה ולעיניהם הנדהמות של האורחים משך אותה בתנועה חדה, וצלחות וכוסות, עם המאכלים והמשקאות שבהן, נפלו על הרצפה בקולות התרסקות רמים.
אין זה מפתיע שהיו לו יותר שונאים מאשר ידידים. היה צריך להכיר אותו היטב כדי לדעת שמתחת לדמות הפוחז, שבאופן דמוני חש דחף לבצע מעשי בריונות, מסתתר בעצם ילד מגודל, אשר ביחסיו עם חבריו היה צנוע, עדין וטוב לב.[20]
 
אי־אפשר לתאר שאיש מהמשוררים המוכרים שלנו – משה־לייב (האלפרן), לייוויק, פרידמן או גלטשטיין, בוודאי לא סוצקבר, היה יוצר תקרית כזאת, אף כי כל אחד מהם התחבא לעתים מתחת למסווה מוצלח פחות או יותר. מאנגר מילא את תפקידו הבוהמי במידה המלאה ביותר ובכל הווריאנטים האפשריים. לכן זוכרים רבים מידידיו, ובוודאי אויביו, רק את המסכות הללו בלבד, ופחות מזה את פניו האמתיים שהסתתרו מאחוריהן. בשל המסכות הבוהמיות הללו זוכרים אותו כנראה גם כמה "מבינים" לא־יהודים, שהייתה להם הבנה מועטה בלבד בשירתו. קיטנר מספר, למשל, שהסופר הרומני מיכאיל סאדוביאנו (Mihail Sadoveanu), שנחשב שם לקלסיקון, אמר שמאנגר עומד אפילו בדרגה גבוהה מאשר ה"ואגאבונד" הרומני־צרפתי פנאיט איסטראטי (Panait Istrati), שקנה לו שם בעיקר ברומן שלו Kyra Kyralina.
שפרבר וקיטנר היו בלי כל ספק האישים הספרותיים הבולטים ביותר בקרב היהודים כותבי גרמנית במיליֶה התרבותי בצ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם, והמקורבים ביותר למאנגר באותה סביבה, אף שלא היו היחידים שגילו את המשורר היידי. המשוררת היהודייה כותבת גרמנית, רוזה אַוּסלֶנדֶר (Rose Ausländer, 1901-1988) פרסמה כבר בשנת 1932, בעיתון Tag ("יום") הצ'רנוביצאי, תרגומים שלה משיריו של איציק מאנגר, ולאחר מכן, כאשר חייתה תקופה ארוכה בניו יורק, היא תרגמה את מאנגר לאנגלית.
לבסוף, ברצוני להשמיע אקורד אחרון של ההקשר היהודי־גרמני בצ'רנוביץ, הדהוד אחרון שהגיע אלינו במאוחר, עשרות שנים לאחר שהאור באותה קרן־זווית בתולדות התרבות שלנו כבה לתמיד.
מיוני 1940 עד יוני 1941, כשצ'רנוביץ הייתה נתונה תחת השלטון הסובייטי, פרחה שם פתאום היידיש ויצרה רושם של רנסנס תרבותי. נראה שאז עוד לא היה ברור, שתרבות היידיש כבר הייתה בתהליך חיסול בברית המועצות. סופרי יידיש סובייטים הסתכלו על צ'רנוביץ באותה שנה כעל תופעה מופלאה. הם באו ממוסקבה לראות במו עיניהם את הגימנסיה היידית הפורחת, עם הסגל החינוכי המצטיין שלה, והיו מלאי התפעלות מהכישרונות הספרותיים הצעירים שהלכו והבשילו שם. אחד המורים האהובים ביותר בגימנסיה זו היה הרש סגל, ואחת מתלמידותיו הייתה זֶלמה מֶרבאום־אייזינגר.
כידוע, ביוני 1941, לאחר הפלישה הגרמנית, הסתיימה האידיליה הזאת בטרגדיה. הממשלה הרומנית החריבה את הקהילה היהודית של צ'רנוביץ והשליכה את היהודים אל מעבר לדנייסטר, אל השטח שהם קראו לו "טרנסניסטריה". עם הנספים באחד המחנות שם נמנתה גם אותה זלמה מרבאום־אייזינגר בת ה־17, בת־דודה של פאול צלאן.
יותר משלושים שנה לאחר מותה, ב־1976, מצא הרש סגל את עזבונה הספרותי שניצל בדרך נס, והוציא ברחובות ספרון צנוע, מודפס בסטנסיל, בשם בציר של פרחים (Blütenlese). שיריה בגרמנית עשו מיד רושם, ובשנת 1979 הוציא אותם אדולף ראוכוורגר מצ'רנוביץ מחדש, בספר בעל אותו השם, בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב.
ב־1980 יצאו השירים בשם  Ich bin in Sehnsucht eingehüllt("אני עטופה בגעגועים"), הפעם כבר בהוצאה לאור הנודעת Hoffmann und Campe, שאצלה, אגב, פרסם היינריך היינה לפני מאה שנה כמעט את כל יצירותיו.
את הפרטים על זלמה מרבאום־אייזינגר אני מביא כדי להראות את יחסה של המשוררת עולת הימים, שנספתה בארץ הגזרה, ליידיש בכלל, ולמאנגר עצמו בפרט. במהדורה המקורית של עיזבונה שהוציאו הרש סגל ואדולף ראוכוורגר, ישנו פרק ושמו "אורכידיאות מארץ זרה" ("Fremdländische Orchideen"), שהמו"ל יורגן סרקה מהמבורג לא הדפיס במהדורה שהוציא לאור. פרק זה מביא, למשל, את שירו של וֶרלֶן, "Chanson d'automne", שזלמה תרגמה מצרפתית ליידיש דווקא! אולם העיקר בשבילנו הם שני תרגומים שלה מיידיש לגרמנית: שירו של לייוויק "לייג דיַין קאָפּ" ("הניחי ראשך") ושירו של מאנגר "איך בין דער וועג קיין מערבֿ" ("אני הדרך למערב"), שניהם מסומנים בתאריך 1941. התרגום המעולה והמעמיק הוא של משוררת, בסך הכול בת 16, שבעצם הייתה רחוקה מיידיש ומשירת יידיש.
במבט לאחור, אותו "רנסאנס" כביכול לא היה אלא אשליה אחרונה, מפרפרת, של הסביבה היהודית־תרבותית של צ'רנוביץ, מעין שירת הברבור על אגם מיובש; אך בוודאי שאין זה מפתיע שבמקהלה זו, באשליה זו, נשמע גם שירו של מאנגר, עיצבונו של מאנגר. אין פלא שצלו של מאנגר עוד רטט רגע מעל לרחובותיה של צ'רנוביץ, במרדפו התמידי אחר הנוצה האבודה של טווס הזהב.