האיצחקיה

"עלינו להמשיך ולדבוק

בַּאמת האולטימטיבית,

עד שתהיה לנו אמת אחרת -

אבל בשום פנים ואופן לא

לבטוח בה בעצימת-עיניים"

וירג'יל פרת' (ויפ)

אולי, בסוף, וסופך כבר קרֵב, תמות בטביעה. מוות של חרדה ומתיקות.

היֹה-הַיָה, לפני שנים כה רבות, בראשית ימי הזכרון: אתה פעוט ואתה שוקע חרש באגם הקטן והרוגע ועיניך רואות בבדוֹלַחיוּת המים הירקרקה אצבעות ארוכות ודקות של עלים ירוקים, שנעות אנה ואנה כבמשב-רוח פנימית ופחד הטביעה שלך הופך לקסם הטמיעה. אינך נחנק, כי האוויר הנִנְשַׁם הופך בריאותיך לחמצן נוזלי זך ודרכך אל התהום מוארת באור שחור ונוצץ. בכל-כוליותך אתה מתמכר לאובדן נפלא, דומם ומהפנט.

אולי, בסוף, תטבע לחיים.

היֹה-היוּ, פעם, מזמן, שמי תכלת מעל הכפר והאוויר היה נקי וצלול ורק עמוד העשן של קטר רכבת העמק, שקירטעה לאיטה במסילתה הצרה בין השדות, עכר את הקריסטל השמיימי והטהור של פעם - פעם, פעם, פעם. כמו געגוע - ורק צפירתה הצרודה פצעה את השלווה הגדולה והלא-מופרעת, שנחה בדומיה טובה על מרחב העמק. פעם הכל נראה כמו ציור בספר-ילדים. חורשת האקליפטוס היתה אז יער עבות ואפל, שצופן בתוכו סודות מסוכנים ומצודדים ושמזימות רעות ומהפנטות נִרקחות בו. הצבוע, הדֶבָּע הצוחק וסמור השיער, היה אורב שם, בלילה, לילדים תועים, כדי להפנטם בצחוקו ולהוליכם למאורתו. בפס הכסף של הקישון, מעבר למסך האגמונים, לקני הסוּף ולשרכים, היו האנפות מנקרות במים, לצוד רֹאשני-צפרדעים זעירים. במערב הכחילו הרי הכרמל ופטוטרת המוחרקה בפסגתם.

בערבי הקיץ החמים, הרבה לפני שנבנתה בריכת השחיה של הכפר, כשהמים בצינורות, בברזים ובמקלחות ההבילו מחום, היו אנשי הכפר עולים על עגלות עץ עם אופני ברזל, רתומות לפרדות, ויוצאים לרחוץ בבריכה הקטנה והצוננת שנקוותה במעיין אִיצְחַקִיָה, בלב שדות המושב. אָמַת המים הירקרקה, שנשמרה בלב חורש קטן של קני סוף ושיחי פטל בר, כנווה ירוק במדבר היומיום, נקראה לפני שנים בשמו של איסחק אחד, שהיה חאג' קדוש ומרפא חולים, והאמונה ששמוֹ מעניק למי התהום סגולות של מַרפא ואריכות-ימים הביאה לשם אומללים רבים, ניכפים, צרוּעים ובעלי מומים מהסביבה הקרובה ועד לגולן ולעבר הירדן. הם טבלו במקווה הטבעי, שצינתו נשמרה בפלא גם בימי הקיץ החמים. לאחר שרחצו במים הקדושים, שבהם טבע בועז, אחד הרועים היהודים בסביבה, היו עולי הרגל עולים ברגליהם או על חמוריהם לגבעות הסמוכות, להתפלל על קברו של קדוש אחר, שייך אבריק, והשומר אלכסנדר זייד, על גב סוסת הברונזה שלו, בפסלו הצופה על מרחבי העמק שלמטה, היה משגיח עליהם בחומרה, מאהיל בכף ידו על עיניו, כדרכו האנדרטאית מאז נרצח בידי שכנים ערבים.

אולי היו מי האיצחקיה באמת מבורכים, כי באנשי הכפר, ששיכשכו בהם ללא כל אמצעי הזהירות הנקוטים בימינו, לא דבק דבר ממחלותיהם של הטובלים הערבים. אתה זוכר במעומעם טבילה אחת במעיין הזה. היית אז ממש פעוט. אתה יושב על ברכיו של אבא - ואבא, בסרבל כחול של טרקטוריסטים, יושב בשולי עגלת-פלטפורמה רחבה, עם אחרים מחבריו, אנשי הכפר, אבות חבריך, אנשים צעירים בגופיות אפורות, מוצקים ושריריים, פולטים הלצות באידיש, כשהם מפלסים דרך בחורש הקנים ומגיעים לגדת הדשא הרכה, מתפשטים עד לתחתוני העבודה האפורים שלהם וקופצים בצהלות לתוך ראי המים החלק לקמטו ולהסעירו ואת אבא הנוטל אותך בידיו החסונות וטובל אותך בזהירות במים, וּבְּשרךָ, כבשר יצחקלה הנער ואיציק הבוגר והמזדקן, מצטמרר מצינת המים והצימרור הופך לעונג מופלא ואז אולי אתה בועט ברגליך ומפרכס בגופך כדי להשתחרר מאחיזתו, לא מודע כלל לסכנות האורבות לך ורק לך בכל תהום, גם אם היא במסווה של אמת-מים רוגעת ומיטיבה.

לשניה אחת או שתיים אתה צונח מידי אביך ושוקע עד מעל לראשך במי המקווה ושאון העליצות האיכרית מתחלף באוזניך בחרישיות מתוקה ועיניך רואות איך המים שנעכרו מצטללים והולכים ובתוכם, בין אצבעות השרכים לסיעה של דגיגים, בשלוות הנצח המופלאה, מתהווה מציאות אחרת.

מאז, כל ימיך, אתה נושא עמך את אותה נהיה לא-פתורה, פלאית, לתחושה החדפעמית ההיא של חסד הרגיעה הגדולה ושל ההיטמעות מלאת הנהרה והרוך בחיי המים העמוקים והשאננים, כדוּ-חַי בעל זימים. אתה מנסה לשמר את השניוֹת הקסומות והמצמררות האלה, פחד התהומות המתחלף בשלווה עמוקה ומופלאה של קבלת הדין, בעת שאתה שוחה בכל שבעים הימים, הימות והאגמים, בכל חלקי תבל. שוב ושוב אתה נקסם כילד מאשליית החיים במעמקי המים, ללא ההכרח הקיומי בחמצן ובאור השמש, כמו תום, ילד המים מספר הילדים של קינגסלי – אבל אז, חרדת הטביעה ואימת הקץ, שמקורן בטראומות ילדוּת רחוקות, מנערות את הכרתך ומחזירות אותך, משתעל, בולע מים מלוחים, חוטף אוויר, בכמה חבטות-זרוע ילדותית ונפחדות, אחרי שתיים-שלוש שניות ארוכות-כנצח, לאבא המושיע, המושה אותך אל האור המסנוור, אל האוויר החורך, אל הנתזים היהלומיים ולצחוקם של הגברים המשתעשעים במים, כילדים.

לאחר הרבה שנים, בחמאם שביפו, סיפר סוּראַמֶללוֹ הירושלמי לדן בן-אמוץ ולקהלו על דג, שבעליו אילף אותו לחיות מחוץ למים. "בכל יום היה משאיר אותו עוד רגע באוויר הפתוח", אמר סוראמללו, כשהוא מפצח פיסטוקים לעצמו ולמדובבו, "- וככה הדג הִתְּלָמֵד לחיות מן החוץ למים. כמו הבנאדם. עד שיום אחד הלך לו הדג לים, הלך, הלך, נכנס בתוכו – טָבַע".

מעיין איצחקיה נאטם אחרי מלחמת העצמאות. המצורעים, החבּרבּרים, בעלי הגרדת, הגזזת, העור הפגום, הבשר המרקיב והספחות הגדולות, לא שבו לטבול בו. ערביי הכפרים הסמוכים ברחו או גורשו ובהם גם כתריסר משפחות העובדים בתחנת הרכבת של הכפר. מימי המעיין נכלאו בין קירות בטון והובלו למשאבת ברזל, שינקה והזרימה אותם למאגר המים האזורי – ואז הסתבר שהמים הם מים ככל המים ואין בהם דבר שיהפוך אותם לקדושים ומרפאים. כך הפכה עוד היסטוריה שולית למיתוס מקומי קטן, שמְשמר, בדרכו שלו, טיפה צלולה אחת מהאתוס הלאומי, והמשכה היה למציאות חסרת זוהר.

בכפר, בנו בני הנוער במו ידיהם בריכת-שחיה גדולה - ואתה, כבר נער, חזרת אל המעמקים באימוני הצלילה שלך, עוצר נשימה, מחליק כאסטרונאוט שָּלוּח בתוך הזכוכית הנוזלית, מבטל לרגע דומם אחד את כל חוקי הפיסיקה, מרחף כצוללת ארוכה, שזופה ודקה על קרקעית הבטון, בעומק שלושה מטרים מתחת לפני הראי הירקרק, או כמאה קילומטר מתחת לסאון המסנוור של היומיום; חוצה את הזכוכית הנוזלית כטיל שלוח נושא טוב, המחוייב להגיע למטרה ולהגשים את פגיעתו בה. ובעצם אתה מבקש שוב לזכות בקסם המהפנט של המעמקים, שלעולם לא תצליח לחיות בהם.

אבל המעיין, עם עברו המיתולוגי וסיפורו, שבו מסתמלים המאבקים האישיים והלאומיים ומתגלמים החרדה והנהיה והחלום והכאב על היופי שנגוז ועל אשליית החיים בספֵירה אחרת, שאבדה ועברה לתצורות נפשיות אחרות, הוא המעיין שמפכה בך, מאז ועד היום.

כל הדמויות והאירועים אמיתיים
חוץ מאלה הבדויים

לפני שמתחילים

פעם אחת, הָיֹה הָיָה איש, כמו שנפתחו לפני שנות דור האגדות וסיפורי הילדים. יצחק. יצחקלה, קראו לו כשהיה ילד, בכפר. איציק, נקרא מאז שירותו הצבאי ועד זִקנתו. יצחקלה, איציק, איצ'ה. איזאק. יצחק. לא שומעים עליו הרבה בזמן האחרון. הימים היו הימים הטובים והקשים ההם, הרחק בזמן מהימים הטובים והקשים האלה, והכפר היה כוכב בודד, קטן ומוגן, במרחק שנות-אור מכל היקום, לא כמו עכשיו, שהיקום הוא בולע-כל.

הכפר. מעגל של ברושים צריפיים חדודיים ירוקים ומאובקים, גגות רעפים, מטפס פרחוני. שירים. שדות דגן. חורשות. געיית חולבות. קרקור מטילות. ריח הזבל. ענבים, אשכוליות וחבושים ויכולת של קהילה סגורה להבדיל בין רחל, רחל'קה, רוחה, רחלי, חלי ורוח'לה ובין מרים, מירי, מיקה, מירושקה ומירה'לה. רוח'לה ומירה'לה הן אחיותיו של האיציק ובהן ובשאר בני המשפחה, ואמא ואבא ובכפר בכלל, עוד יסופר כאן רבות.

ככה זה: חלוצים בונים כפרים וערים בארץ רחוקה, הסרוחה בעבָרה, ושרים שירים נכריים מהגלות, שירים מתוקים, עצובים ומתגעגעים, כמו הרבה אשליות רֶמִיָה. כמו שיר הילדות המנדנד ששמעת ברדיו הבוקר, בעת הצעידה, שנהפך לספחת מטמטמת שנדבקת שעות למוח, כמו שיער למצח מזיע, ביום חם.

אל היער הקרוב-רוב-רוב
'לַכְתי לי פרחים לקטוֹף-טוֹף-טוֹף.
וביער שקט-הס-הס-הס,
רוח קל חלף וגז-גז-גז.

נא הגידי לי ציפּוֹר-פּוֹר-פּוֹר,
עד כמה שנים אספּוֹר-פור-פור?
עד מאה-עשרים שנה-נה-נה,
ילדתי הקטנטנה-נה-נה.

איזה יער בראש שלכם? מה זה כאן, בלורוס? פינלנד? ברזיל? היער בכפר היה חורשת האקליפטוסים. משהו כמו עשרים דונם. אבל דימוי היער היה תקף בעיני הילדים עד גיל עשר – אפל, מפחיד, מלא חיות-טרף. השירים הרוסיים הנוגים, מלאי הערגה והייאוש, שמתרגמים שונים שימרו בהם את המלנכוליה הסלאווית, ריגשו את הלב, הציפו את העיניים בדמעות והצעידו את הנפש ההומה במרחבים לבנים אין-קץ, בין עצי לִבְנה תמירים ושותקים, כמו במסעה של אמא שעוד יסופר –

דּוּגִית נוֹסַעַ-עַת,
מִפְרַשֶׂיָה שְׁנָא-אָ-אִים,
ומלחיה נרדמו כולם.
רוּ-אַח נושבת על פני הַ-מָא-אָ-אִים,
ילד פוסע על החוף דומם.
ילד פעוט הוא ועגום עֵינָא-אָ-אִים
שוטפים המים למרחק אין סוף.
אם לא יעורו כל מלחיה,
איכָה תגיע הדוגית לחוף?...

או

צַלְצֵל קַתְרוֹס, צַלְצֵל בְּעֶצֶב,
נַגֵּן מֵיתָר שֶׁלִּי נוּגוֹת.
הָיֹה הָיְתָה אַחַת מָלִינָה -
אֲבָל גַּם הִיא אֵינֶנָּה עוֹד.
אוֹי, אִמָּא, אִמָּא, לָמָּה, לָמָּה?
אוֹי לָמָּה זֶה חַיִּים לִי נָתַתְּ?
אוֹי לָמָּה זֶה יְלִדְתִּינִי
וּלְבוּשׁ אָסִיר עָלַי נָתַתְּ?

כמה רחוק, כמה נוגה, כמה מתרפק, כמה בָּנַאלִי – וכמה רמאִי: כמה אסירים מעונים, רחימאים שלי (כך תרגמו שלונסקי ואחרים את ההומניזם הרוסי המתדבר), גססו במרתפי האֵן-קָה-ווֵה-דֶה, הגָפַּאוּ והקָא-גֵא-בֵּא הסובייטיים, כשמעניהם ותליינייהם מזמזמים ברגש את השירים האלה, ששמענו לאורך ילדותנו. רוחלה ידעה לנגן אותם כל כך יפה בחלילה השחור, כשצמתה הקלועה צונחת על גבה. יפה, מתגעגע, שִׁקרי, בנאלי.

ומה עם השירים שנוצרו בארץ הזאת, בעברית מושרת בעוז, מאז שעמדו צעיריה על דעתם לעשות אומה ומדינה, שירי מאבק ותפארת כמו,

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּא-אֶ-רֶךְ,
בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים,
שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶ-הֵ-רֶף,
לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּוים.
לָעוֹלָל וְלָרַךְ
שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.
לַמָּךְ וְלַזָּקֵן
אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

או שירי אהבה משלנו, ששר ברדיו, "קול ירושלים", יצחק לוי, בנופך מזרחי-ספניולי, כמו,

שֶׁחַרְחוֹרֵת יִקְ-רֶ-אוּ-אוּ-אוּ-נִי כל יורדי הים.
אם עוד פעם יִקְ-רֶ-אוּ-אוּ-אוּ-נִי, שוב אלך איתם.
שחרחורת, יַפְיָא-אפִית כל-אֶ-כַּךְ,
בעינייך אש בוערת, לִי-אִי-בִּי כולו שֶׁ-אֶ-אֶ-לַךְ.

שוב, רגשני, פיוטי, בנאלי, מלוקט משם ומפה, מרוסיה ופרס ותורכיה, אבל שלנו.

בנאלי. הבנאלי הוא לעתים הדרך הנכונה ביותר לשקף כיוון וכוונות. כמו השימוש בגוף שלישי יחיד, המספר הנעלם והיודע-כל, במקום השימוש המקובל בספרויות מעין אלה, של האני, גוף ראשון יחיד. כמו הדרך האסוציאטיבית שבה מסופר הספר הזה: עלילה מרכזית ועלילות מישנה, גיבור אחד (שאינו גיבור במשתמע ואינו אנטי גיבור) והרבה גיבורי מישנה, זכרון מזכיר זכרון, אירוע מתקשר לאירוע, סיפור מעיר סיפור אחר, מציאות נכרכת בבדיון - והכל נע קדימה ואחורה ולצדדים וכל הזמן חוזר לנתיבו. ולכל יש סך הכל, בסוף. או לא.

אז זה לא בדיוק אני. זה הוא.

הוא. נניח שהוא נמוך, עתיר שיער, רזה מאד, עירני, מפוכח, בהיר עיניים. לא. נאמר שהוא גבוה ומלא, מקריח, קצת ילדותי, קצת נאיבי, קצת מרחף. נגיד שקוראים לו חנן. לא. חנן זה לא שם מתאים. אולי חנני? לא. מופלץ מדי. וחנניה הוא שם עייף. ננסה משהו אחר. מיכאל. רבשימושי ובינלאומי. היום אפילו יוניסקסי. מיכאל. מייקל. מייק. שם-חיבה, מיקי. בלעג: מיקי-מאוס. בקירבה יתרה: מייקי. באינטימיות: מיכי. לא. לא מתאימה להם, להורים שלו, כל הרבשימושיות הזאת. מתאים להם יותר שם-גלותי אשכנזי, אבל אולי שמות כאלה, שאפשר לרכך את הגלות האידישיסטית שבהם דרך סיומות עכשוויות: יוסף יכול להיות יוסי, יוסקה, יוסלה. מרדכי יהיה מוטי או מוטקה, משה יהיה מושיק או מוישלה, וכך הלאה, אריק, קובי, חמי, דודו או דודיק, שולה, יודל או אודי, מתי, אתי, חני ואלי, רוחלה ומירלה. הריכוך הזה עושה את השמות האלה ואת נושאיהם לעכשוויים ומקומיים יותר, אף כי לא כמו השמות החדשים מימי התחדשות הארץ והעם, תמר, דן, רותי, דליה, יגאל ואורי (איזה שם צעיר היה אורי, ועודנו, למרות שהווייתנו רצופה באוּרי'ם זקנים, מגויידים, בוהים, שמוטים בכסאנוע עם פיליפיני אטום פנים).

אבל השם הוא האדם שהוא מגדיר.

אז אולי יצחק. כן. נקרא לו יצחק. שם שבמכוון הוא חסר משמעות, בתרגומו המעשי. הוא יצחק? על מי? ואולי דווקא יצחקו עליו? נגיד שקוראים לו יצחק על שם איזה סבא נשכח. אבי-אמו, שמת עוד כשהיתה ילדה, בעיירה שְׁפּוֹלָה שבאוקראינה. מין הנצחה כפויה לכל החיים. מתאים לו לסחוב עליו שם כעור וסתמי כזה. רגע. מה אתה מיילל? האם רצית אז, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, שייקראו לך כמו לאחד מנכדיך היום, עמית, ינון או אמיר, שמות צעירים כאלה? שְׂמַח שלא בחרו לך שם מאוצר השמות האשכנזו-גלוּתי, כמו זלמן או קלמן, איסר, קופל או זליג, ליפא, אבא, מוניה או זוסיה, הרץ, שמאי, פישל, לייבל, ברל או שמר'ל. אז יצחק זו הברירה הפחות-רעה ואפשר לרכך את השם, כשהוא עדיין ילד, ולקרוא לו יצחקלה. ולכשיתבגר, צחי או איציק. יצחק. שם ראשוני, חד-רובדי, קשה להגיה, מסורבל, לא מתפרש. והרי השם אמור להיות מכלול מתמצת של תכונותיך, חזותך, יכולת השפעתך ותדמיתך, שמגדיר את זהותך לעצמך ולאחרים. נמל הבית של עצמך בשיטוטיך סביב עצמך. מצנפת וכרטיס-ביקור, דרכון לחיים. איצהַאק, ינסו דוברי אנגלית להגות אותו. איסאק. אייזאק. איזיק. איטזיק.

Call me Itzik. Many years ago - never mind how long precisely - having a little or no money in my purse, and nothing particular to interest me on shore, I thought I would sail-about and see the watery part of the world.
הנה, יש-מאין, פתיחה לסיפור וגיבור אנטי-גיבורי, ממשי והזוי כאחד, ממשפחה קטנה, לא טולסטויאנית, שלא היתה דומה באוֹשְׁרֶיָה למשפחות אחרות אלא דווקא באומללויותיה הקטנות, והוא נועד ללכת על הקו הדק שבין המים המתעתעים לחול הבוגדני, במציאות שהיא הטובה שבזמנים והרעה שבהם, מציאות של אמונה וספקנות, של אור וחושך, של ייאוש מול תקווה. והרי כל תולדות האדם התבוני היו והינן מציאות כזאת, קודרת ומוארת חליפות וגם יחד, כפי שהגדירה דיקנס. ואפשר, כדבריו של א.מ. פורסטר, לקצר ולסכם את תולדותיו כבן-כפר, שהקידמה שהטמיעה אותו בעיר הגדולה, הפכה אותו לאחד מאלפים שאיבדו אולי את חיי הגוף ולא בדיוק הצליחו לזכות בחיי הרוח. לא. למה להחמיר עמו עוד לפני שסיפורו החל להתגלגל?

אבל די להתהדר במשפטי הפתיחה והסיום היפים שיצרו הכותבים הגדולים ולחזור לדמות הגיבור האנטי-גיבורי, המנסה לפסוע פיכח אך מבולבל כשיכור על הקו הדק והישר ומגיע למחוז חפצו, אם בכלל, סחור-סחור ובעקיפין. זה הכל בגלל השם. מי, לעזאזל, יקרא בימים אלה לבנו בשם כל כך עתיק וחסר-משמעות ויופי צלילי, "יצחק"?

קוראים לו איציק. אבא שלו רצה לקרוא לו חנן, לזכר אמו חנה, אבל אמא דרשה ששמו ייקרא יצחק, על שם אביה, סבו, שמת בילדותה. בילדותו שלו, בכפר (יחף, מכנסי כתפיות שאמא תפרה, שיער בלונד-לבן כשל לבקן), כולם קראו לו יצחקלה. דוֹד אשר, שכולם קראו לו אוֹשֶׁר, עם פני ירח עגולים, חייכניים וטובים ואשה וארבע בנות, שתמיד השתוקק בסתר לבן, היה צובט בלחיו ומצטט מהמקורות: "יצחק. יצחק. כל השומע יצחק..." קרובים ומכרים של ההורים היו גם הם צובטים בלחי ומדקלמים פזמון מצחיק באידיש, שהוא זוכר במשובש את משמעותו -

איציק-שְׁפּיציק, גְרִינֵע זָ'בֶּע
נֵעמְט אַ-שְׁטוֹקְל, שְׁלוֹכְטֶע בַּבֶּע
בבע שְׁרַאיי: אוי-אוי-אוי!
איציק-שפיציק אוֹת אַזוֹי.

שזה, בתרגום מעוקל: איציק-שפיציק קרפד ירוק / קח מקל ובסבתא דפוֹק / אוי אוי אוי, סבתא צורחת / איציק-שפיציק הבאתָּ נחת.

יצחק. יצחקלה. איציק. ככה, מאונס, עם שמות ארכאיים, מסורבלים או גלותיים, אנחנו נדונים לשמש קשר חי לדורות קודמים ולתווך בינם לדורות הבאים, שעסוקים בעיצוב עתידם ולא בדיוק מעוניינים בחקר-שורשים. שֵם הוא חלק בלתי נפרד מהאגו. משמע, אם יש לך שם יותר צעיר, יותר מעודכן, מחוּבַּב ומתנגן, אז מתחזקים בך, כמובן, הגאווה, הבטחון העצמי והכבוד. הם, כמו השם, חלק בלתי נפרד מהאישיות.

בני משפחתו, חבריו ומכריו קוראים לו איציק כבר הרבה שנים. כשעבד בגלי צה"ל היה מישהו, אולי עודד שחר, שנהג לקרוא לו, "איציק, בן-דודו של שְׁפִּיצִיק", שקוּצַר במהלך השנים ל"בן-דוֹדוֹ". בכפר מכורתו עדיין קוראים לו, בני דורו, בשם הילדות שלו, "יצחקלה". פלדמן, השכן מוזר ההליכות, שמִשקו המבולגן גבל במערב עם משק ההורים, היה קורא לו "יִצְקַקִיניוּ".

יצחק מי שיכתוב אחרון. קרא לו איציק.

ויצחקלה-איציק הזה, שכל חייו הוא מנסה לפסוע פיכח, מבולבל כשיכור, על הקו הדק והישר ומגיע למחוז חפצו, אם בכלל, סחור-סחור ובעקיפין, צעד תמיד, כמו כולנו, בדרך הבטוחה, פחות או יותר; השביל שבו צעדו וצועדים כולם, או רוב האנשים. אבל לילה אחד, הרבה שנים לפני כן, שכב במיטתו, לצד נוֹקִי הישנה ובחדר השני ישנו גלי וגיא, שני ילדיהם הקטנים, והוא לא היה יכול להירדם, כדרך כל היוצרים, שמחשבות מענות את מוחם ללא הרף. כל הלילה התהפך במיטה, מאזין לצווחותיהם של המכוניות ולצעקות הצעירים, למטה, ברחוב הרא"ה ברמת-גן, רחוב ארוך, מכוער ומעצבן, בעיר מוטרדת ונעדרת יופי, וחשב שהגיע הזמן להתנער מכל הישן ולהתחיל הכל מחדש, כולל הֶרגֵלים, סדרים ומושגים חדשים ואפילו יצירת תנ"ך חדש ואוצר מטבעות לשון וקלישאות חדשות ולא משומשות.

הוא קם וישב לשולחן העבודה שלו וכתב על אחוריה של מעטפה גדולה – תמיד, לפני השתלטות המיחשוב על חיינו, נהג לכתוב בחטף, מבלי לתקן, על כל פיסת נייר שהזדמנה לו, כולל שולי עמוד העתון או עלוני-פירסום ודברי דואר, כשהתפרצו מחשבותיו כנגדו ודרשו להירשם במלים ובמשפטים.

וכך כתב איציק באותו ליל-נדודים:

הלוואי והייתי יכול לפתוח הכל מבראשית. להתחיל הכל לבדי, ראשון, ללכת בדרך לא סלולה שרגל אדם לא דרכה בה לפני. להתוודע לראשונה לכל האפשרויות, לכל המעשים, התקוות והרגשות. הכל במחשבה דֶדוּקטיבית ושקולה והכל בצעדים מדודים. אני אהיה האדם הראשון שנכנס בזהירות לעולם בראשיתי לא נודע ולא נושַב. רוח מסתורית תנשב אלי מעבר להרים כחולים, אל אופק אחר, שאפשר להגיע אל קצהו, עם חוֹלִיוֹת זהובות ובתוליות שמעולם לא חוּלֶלוּ קודם לכן ברגל גסה של אדם או חיה. הפירות בעצי היער הוריקו, הזהיבו והכתימו, בשלו והרקיבו ונשרו, במשך אלפי שנות הקיום, ואיש לא טעם את עסיסם. איש לא היה כאן לפנַי, לגלות לי מה, איך ולמה.

אני לבדי, נחשון רובינסון הראשון, חייב לנסות ולהתנסות, לטעות ולתקן ולנסות שוב ולהיזהר ולהעיז ולכלכל מעשים ותיכנונים שמעולם לא נעשו ולא תוכננו במוח אדם קודם לכן. הבאים אחרי כבר יידעו מנסיוני איך ומה לעשות. אבל בינתיים, אני לבדי צריך לנסח ולשאול את השאלה הראשונית, הממצה, הטוטאלית, שעוד לא נשאלה, למצוא לה את התשובה המוחלטת שעוד לא הוּשבה, תשובת התשובות לשאלת השאלות; לחקור במופלא ממני ומכל אדם שהיה, הווה ויהיה, ולגלות את סוד הבריאה, פשר הקיום ומשמעות החיים, לפתור את חידת המוות ולפענח את תעלומת הנצח. אין מה ואין ממי לצטט. אין למה להשוות. ורק כך, ראשוני כפסיעה ראשונה בשטיח המדבר הבתולי, רק כך, בהבנתי הפנימית, אוכל להיות נעלה מכל מצוקה, מוגן ואדון לעצמי, שולט בגורלי. אני יודע שזו שאיפה המתנסחת בהתנשאות יומרנית של שליטים אבסולוטיים ומפלצתיים הממלאים את ההיסטוריה; של אני ואפסי עוד, של אתה בחרתני – אבל, בכל הענווה האפשרית, הנני מבקש זאת רק לשם הכתיבה ובתוכה. שהרי הכותב הטוב, תמיד האמנתי, הוא אלוהים קטן, שבורא עולמות קטנים ומניע בהם כרצונו אנשים קטנים למעשים ולאירועים, כדי ליצור לעצמו מיפלט ותרַפּיה ומציאות אלטרנטיבית. באין לי אלוהים, אהיה האל של עצמי. אני הוא השֵׁם. אל, אבל לא אליל, למען השם.

ומעבר למטָפורה הבלתי אפשרית הזאת, הנה גם שאיפה מעשית בלתי אפשרית: הלוואי והייתי כותב את הספר הראשון שנכתב בשפת אנוש. הספר הראשון, האולטימטיבי, האלטרנטיבי, הפוזיטיבי והנגטיבי גם יחד, עם הקליפה, המירקם והאינסַייט ובלי השוואות ובלי השראות ובלי ציטוטים והַשְׁאָלוֹת ספרותיות ורעיוניות, מדעת או שלא מדעת. כמו במשחק המחבואים מהילדות: לא מאחורַי ולא מלפנַי. אני פוקח את עיני. הלוואי והייתי יכול להיות ההשראה הטהורה והמלאה של עצמי - אבל איך אני יכול להיות השראה לעצמי, כשאני בעצמי מין ירח חסר ממשות יישותית, כמוהו, שסובב סביב אורה של שמש מלאכותית וכוזבת? ואיך אני יכול לחלום בכלל על ראשוניות אולטימטיבית, כשאני עצמי אינני אלא העתק משומש ושחוק של הסביבה, של המיגבלות והתיסכולים האנושיים, של קוצר היד וקוצר הדעת וקוצר הזמן? והגיל, ותחושת המוּקְצוּת המבודדת של הכותבים, ופחדי הזיקנה, והחמצות העבר, והגעגועים הסתומים והלא-מפוענחים והלקחים שלעולם אינם מיושמים, והקֵץ שבמרחק מגע-יד, כמעט? איך אני בכלל יכול להעלות משהו על הכתב כשברור לי שהוא לא יהיה הראשוני, הייחודי, הנעלה והנצחי שבכל מיליארדי הכתובים שנוצרו במשך כל הציוויליזציות שהיו ביקום?

אח, איזו חוויה אדירה היתה מזומנת לי, אם היה הכל יכול להתחיל לי מבראשית. וזה לא יקרה, אלא אם אנסה להתמודד עם עצמי ועם העולם כולו ואנסה ליצור את הראשוניות הזאת מראשיתה, במרחב האישי שלי, ולקיים בה, לפחות למראית העין שלי, את כל מה שטוויתי בדמיוני. אני צריך לכתוב את עצמי האמיתי, בגבולות אי ההפרזה של ההחצנה; את עצמי הנשאף, הפנטסטי, את עצמי המחפש את עצמו – ונמצא, כמו כלבת הילדות שלי, במירדף מעגלי נצחי אחרי זנבו; את האני האחר, הממשי והגשמי והרוחני שלי. כן. הכתיבה, זו אולי המלאכה היחידה שהנני מסוגל לעשות. אולי בכתיבת עצמי יתבהר לי העצמי הזה - ואז אולי אוכל להרוס הכל, כדי להתחיל הכל מחדש.

כל זה מתכוון לעתיד הנשאף והלא-אפשרי. כי כל צירופי המלים והמשפטים בכל השפות כבר נוסו. כי 85 אחוזים מהמין האנושי מאמינים באל, בחסדו ובזעמו ועובדים את אלוהיהם, והגלגל כבר הומצא, וכל יבשות ואוכלוסי תבל כבר התגלו, ולירח כבר הגיעו, וסוד הגֵנוּם פוענח, וההיסטוריה נכתבת ונלמדת, ומחזור החיים מלידה עד מוות פועל כסדרו, כולל מלחמות דמים המקצרות את התהליך ואפשרויות הריפוי החדשות המאריכות אותו, וגם החלקיק האלוהי, המסביר את מיבנהו הנפשי של כוכב-עולמנו, מתפענח והולך.

ובכל זאת, עוד יהיו תגליות ומלחמות, המצאות ותרופות ומנהיגים ישנו סדרי עולם, לטוב או לרע ויצירות ייכתבו ויצויירו ויולחנו, אם היקום יישאר על כנו. אבל העבר הפשוט, המתרחק למרחבי הערפל מעבר להררי הזכרון ומותיר מאחוריו רק שובל של געגוע; העבר הפשוט, ההתחלתי; תחילת הסיפור, היַלדוּת, ילדותו של כל אחד, היא בעצם, כפר. ואצל איציק, ולא לצורך המשל, הכל אכן הֵחֵל בכפר.