ארץ הפלאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ הפלאות
מכר
מאות
עותקים
ארץ הפלאות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.7 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים

ג'ניפר קודי אפשטיין

ג'ניפר קודי אפשטיין היא המחברת של רב-המכר הבינלאומי הציירת משנחאי ושל  The Gods of Heavenly Punishment ("אלֵי העונש השמימי"), כלת פרס אגודת הספרנים האסיאנית- פסיפית-אמריקאית על סיפורת יוצאת-דופן. היא כתבה בכתבי העת ווֹל סטריט ג'ורנל, ווֹג, סֶלף, מדמואזל ואחרים, בעלת תואר שני באמנויות מאוניברסיטת קולומביה ותואר שני ביחסים בינלאומיים מבית הספר ג'ונס הופקינס ליחסים בינלאומיים. מתגוררת בברוקלין עם בעלה ושתי בנותיה.

תקציר

"סיפור היסטורי עוצמתי על חוסר האנושיות שבין אדם לאדם, וכוח הגאולה של הסליחה, כל אלה מוצגים באופן חד ומדויק ברומן המרתק של אפשטיין, סיפור עוצמתי המיועד לרשימות רבי המכר."

Publishers Weekly starred review -

 

אילזה פישר ורנטה בּאואר, נערות בגיל ההתבגרות בברלין והחברות הכי טובות, מוצאות את עצמן משני צדי המתרס, לאחר שארצן מאמצת את המשטר הפשיסטי וגודעת בכך את הקשר שביניהן. אילזה, הארית, קושרת את גורלה במפלגה הנאצית ומשליכה עליה את יהבה. ואילו רנטה, היהודייה, רואה את עולמה הבטוח מתרסק לנגד עיניה על ידי חוקי הגזע של היטלר, ואחר כך מתנפץ לגמרי על ידי בגידה קשה מנשוא.

עשרות שנים אחרי כן תהפוך אותה בגידה את חיי בתה של אילזה, אווה, מן הקצה לקצה, כשתגלה אמיתות נושנות וקבורות עמוק באדמה אודות עברה של אמהּ.

ארץ הפלאות הוא רומן סוחף שעוקב אחרי חייהן של שלוש נשים לאורך שלושה דורות ואחרי ההשלכות ההרסניות של בחירות שנעשו במהלך הימים האפלים ההם של גרמניה הנאצית בתקופת המלחמה.

 

ג'ניפר קודי אפשטיין היא המחברת של רב-המכר הבינלאומי הציירת משנחאי ושל  The Gods of Heavenly Punishment ("אלֵי העונש השמימי"), כלת פרס אגודת הספרנים האסיאנית- פסיפית-אמריקאית על סיפורת יוצאת-דופן. היא כתבה בכתבי העת ווֹל סטריט ג'ורנל, ווֹג, סֶלף, מדמואזל ואחרים, בעלת תואר שני באמנויות מאוניברסיטת קולומביה ותואר שני ביחסים בינלאומיים מבית הספר ג'ונס הופקינס ליחסים בינלאומיים. מתגוררת בברוקלין עם בעלה ושתי בנותיה.

"...קורע לב וגם מלא תקווה, סיפורה של בת שחיפשה אחר האמת ואחר עברה הסודי של אמה הסבוך בסודות ישנים ובשקרים נוראים, סחף אותי עד השעות הקטנות של הלילה."    מרתה הול קלי, מחברת 'בנות לילך'

 

הספר נבחר לאחד מספרי השנה הטובים ביותר על ידי מגזין Real Simple

 

פרק ראשון

1
אווה

1989
 

היא יושבת במערבולת של סדינים ושמיכות, בין גלים של בוטני קלקר ודפי מכתבים מסולסלים מיושן שהוצאו ממעטפותיהם בלהיטות הולכת וגוברת. המיטה יציבה — אותו לוח אלון כבד, אותו מזרן מוכתם ומשופע שהיא ישנה עליו, והניקה וקראה וציירה עליו במשך יותר מעשור. המקום האחד שבאה אליו כדי למצוא בו מנוחה אמיתית. ולמרות זאת, ברגע זה היא מרחפת מעליו ובה בעת צונחת דרכו, מנותקת מכל חיבור ושוקעת כמו אבן.

אווה פישר מושכת את משקפי הראייה שלה אל מעל המצח, ומצמידה את ברכיה אל חזהּ. פניה מתוחות ולוהטות מדמעות שזלגו, יבשו וזלגו שוב, והיא מטילה את אחרון המכתבים על המיטה. היא סוקרת את הממלכה מאותגרת השמש שמשמשת סטודיו וחדר שינה כאחד, ומוצאת את עצמה נדהמת להיווכח שהיא נראית בדיוק כפי שנראתה שעה ומשהו קודם לכן, אף שבאותו פרק זמן נֶחמס עולמה כולו, נהפך באחת על ראשו. עם זאת, האיור שהיא עובדת עליו עדיין נח על שולחן השרטוט שלה, מעוגן בפינה אחת באמצעות צלחת מיותמת של טוסט בריבה ובאחרת במאג של קפה קר שנושא את הכתובת שתי אותי. בוטני קלקר אחדים, שחמקו מעיניה בבולמוס הפריקה הראשון של הקופסה, עדיין נחים על השטיח המרופט, כוכבים תפוחים מאוויר בקונסטלציות משונות ומחוררות, על רקע של שמים חומים לאים.

אבל המיטה היא שנושאת את העדות המלאה להתפרקותה הרגשית של אווה. המיטה, עם מצעיה המקומטים והכריות הלא־תואמות, חצאית המיטה המאובקת והכיסוי האכול עש, ריח הטבק המעופש שנשאר איכשהו במשך ארבע שנים תמימות לאחר שחדלה לעשן. המיטה, עם קרטון ה"לוּפטפּוֹסט" הריק עכשיו, שבתה חתמה קודם לכן על קבלתו ונשאה אותו אליה בסקרנות קלה, (זה מבּרֶמֶן. זה לא המקום שגדלת בו?)

המיטה, שאווה ישבה עליה אחר כך, במשך מה שנראה כמו שעות, עם הקופסה על ברכיה, וחיכתה שסופי תצא להיפגש עם חבריה. וכששמעה סוף־סוף את נעלי הפלסטיק השטוחות של בתה טופפות במורד ארבעה גרמי מדרגות קודם שיצאה אל השדרה השנייה, היא הניחה לחבילה למשך זמן שהספיק לה לזנק אל החלון ולראות את בת השלוש־עשרה מתרחקת מהבית, ידיה בכיסי וסט הגברים המשובץ שהיא לובשת, ולראשה אוזניות ווקמן כסופות נוצצות באור השמש.

המיטה, שבה קראה את מכתבו הרשמי הקצר של עורך הדין, בתחושה גוברת של השלמה יותר מאשר בזעזוע:

 

גברת פון פישר היקרה:

כפרקליטהּ של אמך וכמנהל עיזבונה, צר לי להודיעך שאמך — אילזֶה מריה פון פישר — הלכה לעולמה בשנים־עשר באפריל, אחרי מאבק ממושך בסרטן הרחם.

על פי בקשתה אני מצרף בזאת את אפרה לטיפולך, ומבקש שתאשרי את קבלתו בפקס או בטלפון, שמספרם מופיע בראש מכתבנו. משנקבל את האישור הנ"ל נוכל לשחרר את שארית הירושה שלך, כ-71,000 מארק. אם לא תאשרי אישית את קבלת המשלוח, אצטרך, בהתאם להוראה שקיבלתי, לתרום סכום זה ל"כרטיס הכחול", ארגון צדקה שאמך המנוחה בחרה.

כמו כן, אני מצרף בזאת כמה מכתבים שאמך ביקשה שיועברו אלייך. אנא, אשרי לי גם את קבלתם.

ברגשי צער ובברכה,

ברנרד פרנקל, עורך דין

 

אווה נשענת בנוקשות על לוח המיטה ומאלצת את עצמה לשזור את הקשרים הבלתי אפשריים לכאורה האלה: בין המחשבה על אפר למֵכל טאפֶּרוור שהיא חילצה מבין בוטני הקלקר שעה קודם לכן. בין אמא — המחשבה הטעונה והמכאיבה הבלתי נמנעת הזאת — לבין האבקה הגרגרית שאווה מצאה לאחר ששחררה את מכסה המכל. לא היה לה הריח של אילזֶה, התערובת המוכרת הטורדת מנוחה ההיא של סבון פנים, מי קולון 4711 וריח קל של זיעה. והיא בוודאי לא נראתה כמוה; בעיני רוחה של אווה אמהּ היתה תמיד צחורת עור ושרירית, זהובת שיער וכסופת עין. ומעל לכול, מסתורית.

ולמרות זאת, כשבהתה פנימה אל מעמקי האפר היא קלטה את האמת בטענתו של עורך הדין — זה היה עכשיו, פשוטו כמשמעו, כל מה שנשאר מאילזה פון פישר, האם החמקנית והצוננת שנטשה את אווה, פיזית בזמן המלחמה ורגשית בעקבותיה. מי שעזבה אותה בדירה הזאת עצמה שתים־עשרה שנים קודם לכן, שעה שסופי ייללה במיטתה. אמנם המחשבה שהאישה עצמה אינה מהלכת עוד על פני האדמה ונושמת העציבה את אווה, אך בסופו של דבר היא לא באמת זעזעה אותה. לדידה של אווה, אילזה חדלה למעשה מלהתקיים ברגע שיצאה מפתח הדלת באותו קיץ חם של 1977. כן, במשך שנים אחדות התקבלה מדי פעם שיחת חוץ שאווה קטעה ברגע ששמעה את ההלו הקפוץ של אילזה. היה גם טפטוף אטי של כרטיסי ברכה ומכתבים וחבילה קטנה פה ושם, שאת כולם החזירה אווה לבּרֶמֶן בלי שפתחה אותם. אבל משסופי גדלה דיה לענות לצלצול הטלפון ולקרוא את כתובת השולח על המעטפות, שינתה אווה את מספר הטלפון שלהם ושלחה אולטימטום במברק, באמצעות "וֶסטרן יוּניון".

 

KONTAKTIERE UNS NICHT (HALT) DU BIST JETZT TOT (HALT)

אל תתקשרי אלינו (נקודה) בשבילנו את עכשיו מתה (נקודה)

 

לא, לא אפרה הפיזי של אילזה הוא שהכניס אותה למערבולת הזאת של זעזוע. עשו זאת המילים שהיא הותירה אחריה: דיווחים מפורטים ומנוסחים בקפידה, וחתומים ביותר מתריסר מעטפות. כמו כן אני מצרף בזאת כמה מכתבים שאמך ביקשה שיועברו אלייך, כתב הפרקליט, כמעט כהערה צדדית זניחה. האם אפשר שהוא ידע את כל מה שהם מכילים — את האמיתות המוחצות והווידויים העגומים? אם כי כמה מהם אכן אישרו את החשדות שאווה שמרה בלבה זה זמן רב. האמת היא שהתחלתי לכתוב לך, גילה מכתב אחד, מבית סוהר ישן בהיידלברג, שם קיוו האמריקאים לטהר אותי בתהליך של דה־נאציפיקציה.

Entnazifizieren! היא מצמצה לנוכח הפועל הלא־מוכר והמגוחך משהו. (כאילו אפשר לעקור רקב מוסרי כמו שכורתים תוספתן נקוב.) אבל הרעד שחשה נבע לאו דווקא מההפתעה, אלא יותר מההצדקה. כולם הצטרפו, היתה אילזה אומרת במשיכת כתפיים, אבל אווה תמיד חשה שסיפור אפל יותר מעיב על סטייה זו.

היא מעיפה הצדה את מכתבו של הפרקליט, ומתרכזת שוב בירושת המכתבים. המכתבים המצהיבים מיושן, שכל אחד מהם בעובי שונה, נחים פזורים על כיסוי המיטה. אף אחד מהם ככל הנראה לא נשלח, וכולם ממוענים לאותה אישה.

 

רֶנטֶה בַּאוּאֶר

רחוב אֶלדרידג' 163

ניו יורק, ניו יורק 10002

ארה"ב

 

זאת הפעם הראשונה שאווה נתקלת בשם הזה: רֶנטֶה בַּאוּאֶר. אבל העובדה שאילזה כתבה לאישה באובססיביות ברורה — המכתבים כתובים כולם בכתב ידה המיושן — הגותי במקצת. וכתובת השולח היא בפירוש הבית שברחוב שוואכהַאוּזן, שאווה עדיין חולמת עליו בפירוט מבהיל: הצהוב לימון שאמהּ צבעה בו את הקיר שבחדרה של אווה כילדה; המאג הירוק הסדוק שבו החזיקו את שתי מברשות השיניים שלהן; הכתם העגול הכהה על מכתבת העץ שבחדרה של אילזה, מה שנותר ממעט קפה, יין או מים שנשפכו.

אווה שולחת את ידה אל המכתב הקרוב ביותר — הנושא את התאריך אוגוסט 1976 — ומחליקה את שני הגיליונות הדקים על הפשתן המקומט של מכנסי הפיג'מה שלה. אד קל של עובש ונפטלין מגיע אל אפה, עם רמיזה קלושה של וניל. מכתב זה, כמו האחרים, כתוב גם הוא בגוף שני הלא־רשמי — עם ה-du האישי — ובהשמטת האותיות הרישיות הנכתבות בגרמנית בראשו של כל שם עצם, כפי שהיה אפשר לצפות שאמהּ תעשה במכתבים אל ידידה קרובה:

 

רֶני היקרה שלי!

אתמול בלילה חלמתי חלום. הוא התחיל ביום היכרותנו בחטיבת הביניים, כשאת — שאיחרת, כהרגלך — נתקלת בי בדרכך לכיתה שלנו, והספרים שנשאת נפלו לך. מוזר כמה תמונות מהשנים שלאחר מכן מתערפלות בזיכרון שלי. ואילו מפגישתנו הראשונה אני עדיין זוכרת פרטים קטנים, ובבהירות כזאת: את החוּם־זהוב של עינייך. את הסרט האדום בשערך. את הספר המרופט שהחזרתי לך, עם הערה שמסיבה כלשהי קראתי רק את ספר ההמשך אבל אהבתי אותו.

ואז, איכשהו, זה היה אחרי כן — הרבה הרבה אחרי כן — כשהלכתי באונטר־דן־לינדן ועברתי ליד דוכן העיתונים בתחנת האוּ־בּאן, ברחוב שתמיד הלכנו בו אל ביתך אחרי הלימודים. הספר היה בידי, וידעתי שאני חייבת להחזיר אותו (לא לך אלא לפרנץ, משום מה), כי זה חשוב מאוד, כמעט גורלי. הרחוב היה נקי ואפור, וגדוש כל כך באנשים שכמעט לא יכולתי לנשום. אבל הוא היה גם דומם לגמרי. הרגשתי שאני לבד מאוד, וחוששת מאוד שלא אצליח לבצע את המשימה שלי.

ואז ראיתי אתכם, במרחק מטרים ספורים לפני, נחפזים בכיוון ההפוך. את לבשת את המעיל הירוק שלך וחבשת את הכובע השחור הקטן, ופרנץ לבש את בגדי הטוויד האלה של מחלקי עיתונים, שאהב ללבוש. אושר עצום והקלה הציפו אותי! ניסיתי להדביק אתכם, אבל ההמון הדף אותי שוב ושוב. ניסיתי לקרוא לכם, ואף שהייתם קרובים מספיק, או כך דימיתי, לא שמעתם אותי. שניכם פשוט המשכתם ללכת. ובסופו של דבר נעלמתם.

התעוררתי בדמעות, אבל גם בהשלמה, משום מה. אני לא מבינה הרבה בחלומות — ודאי לא כמו שאמך הבינה בזה. (אני עדיין זוכרת איך דיברנו איתה שעות ארוכות על החלומות שלנו ועל פשרם.) אבל אז חשבתי שהחלום הזה הוא אולי סימן שסוף־סוף הגיע הזמן להתעמת עם האמת — שאני אמנם מדמיינת בלי סוף את עצמי מגיעה אלייך ואל פרנץ, אולי אפילו רואה את עצמי נוסעת לניו יורק כדי למסור לכם אישית את המכתבים שלי; אבל האמת היא שלפחות בינתיים אין לי האומץ אפילו לשלשל אותם לתיבת המכתבים. משום כך אולי מוטב שאפסיק לכתוב אותם בכלל. ואכן, אילו הייתי עקשנית פחות הייתי מן הסתם מפסיקה לעשות זאת כבר מזמן.

אבל שתינו יודעות איך אני נאחזת בדברים.

רֶני. אילו יכולתי לומר לך דבר אחד בלבד מכל הכתובים האלה, זה מה שהייתי אומרת: אילו יכולתי לחזור ולשנות הכול, הייתי עושה זאת. הכול. הייתי משנה אפילו את פני הקיום שלי, את המוצא שלי, אם פירוש הדבר היה שאני יכולה למחוק את מה שנעשה — לך ולמשפחתך. אבל העובדה היא שאינני יכולה לעשות זאת, והיא מכאיבה לי מדי יום ביומו.

בסופו של דבר, אולי זה הכלא האמיתי שלי.

אילזה

 

אווה עוצמת את עיניה. לרגע שבה התבהלה הנושנה ומאיימת — הוודאות המחניקה שהתקרה והקירות עומדים לקרוס, לבלוע את כל האוויר והאור. כדי להשיב על המתקפה, היא מזמנת את התמונה המנחמת שהציע המטפל האחרון שלה — חוף מוֹנטוֹק הזהוב, האוורירי והרענן בעיצומו של קיץ.

אבל מה שבא במקום זאת הוא זיכרון שונה לגמרי של חוף ים.

אווה היא אז כבת שש, בטיול נדיר של אם ובת לגרוסֶר ואנזֶה, זמן קצר אחרי האיחוד של שתיהן אחרי המלחמה. החול לח וגרגרי, היום בהיר ומסנוור כמו שימי ראשית אביב יכולים להיות. בשלב מסוים רואה אווה את אילזה מתרחקת ממנה בצעדים נמרצים, ראשה המלופף בצמה הוא נקודה מצטמקת של ברק באור הבוקר הצונן. המראה חושף חור שחור גדול של תבהלה בטבורה של אווה: חזרי, היא מייבבת. אל תעזבי אותי. היא קופצת ברגליה היחפות ומזנקת בעקבות הדמות המתרחקת, ומרגישה לפתע שתי ידיים אמיצות תופסות אותה מאחור. לרגע היא מפרכסת ובועטת עד שהיא מזהה את מי שמאחוריה, את פלג הגוף העליון החסון והשדיים העגולים שנלחצים אל גבה התחתון.

Dummes Mädchen, טיפשונת, ממלמלת אילזה, שהיתה מאחוריה כל הזמן. מה בשם אלוהים קורה לך עכשיו?

הזיכרון נושא עמו את המשקל והכאב של מהלומת גוף. מה ששולף אותה מתוך זה הוא דפיקה פתאומית עזה על הדלת, חזקה דיה לטלטל את המזגן הישן במסגרתו.

"אמא!" צועקת סופי בזעם הספונטני והעיקש המיוחד לנערות מתבגרות. "שכחתי לגמרי שהבטחתי להחזיר לאריקה את הסווטשרט שלה, ה'לוּ־ריד'. כיבסת אותו? אמרת שתכבסי אותו."

סופי? למה היא חזרה? ואיך היא נכנסה בלי שאווה שמעה אותה?

אחרי רגע של שיתוק אטום היא קופצת ממקומה ומתחילה לאסוף את המכתבים. "רק רגע," היא קוראת וחושבת, Scheisse, סופי, חרא. בתה מאמינה באמת שאילזה מתה זה יותר מעשר שנים. מה אגיד לה עכשיו?

"אמא! את יודעת איפה הוא?" ידית הדלת מיטלטלת במקומה. "אוי, אלוהים — למה זה נעול?"

"חכי רגע! רק רגע!" מבט נואש סביב בחדר המבולגן. הסווטשרט אינו נראה בשום מקום.

אווה תוחבת את כד האפר לתוך הקופסה, ממטירה עליו קומץ בוטני קלקר ומחליקה לצדו את המכתבים שגרפה בחיפזון. אחר כך היא עושה את דרכה אל הדלת. ברכיה חלשות כברכיו של רץ מרתון בניו יורק, לבה הולם כיצור חי בפיה.

"אמא! אלוהים!" (בום־בום־בום.) "אריקה מחכה! מה לכל הרוחות הולך שם?"

"שום דבר," אומרת אווה ברעד.

ובנשימה עמוקה היא מושיטה את ידה אל ידית הדלת.

 

 

ג'ניפר קודי אפשטיין היא המחברת של רב-המכר הבינלאומי הציירת משנחאי ושל  The Gods of Heavenly Punishment ("אלֵי העונש השמימי"), כלת פרס אגודת הספרנים האסיאנית- פסיפית-אמריקאית על סיפורת יוצאת-דופן. היא כתבה בכתבי העת ווֹל סטריט ג'ורנל, ווֹג, סֶלף, מדמואזל ואחרים, בעלת תואר שני באמנויות מאוניברסיטת קולומביה ותואר שני ביחסים בינלאומיים מבית הספר ג'ונס הופקינס ליחסים בינלאומיים. מתגוררת בברוקלין עם בעלה ושתי בנותיה.

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
ארץ הפלאות ג'ניפר קודי אפשטיין

1
אווה

1989
 

היא יושבת במערבולת של סדינים ושמיכות, בין גלים של בוטני קלקר ודפי מכתבים מסולסלים מיושן שהוצאו ממעטפותיהם בלהיטות הולכת וגוברת. המיטה יציבה — אותו לוח אלון כבד, אותו מזרן מוכתם ומשופע שהיא ישנה עליו, והניקה וקראה וציירה עליו במשך יותר מעשור. המקום האחד שבאה אליו כדי למצוא בו מנוחה אמיתית. ולמרות זאת, ברגע זה היא מרחפת מעליו ובה בעת צונחת דרכו, מנותקת מכל חיבור ושוקעת כמו אבן.

אווה פישר מושכת את משקפי הראייה שלה אל מעל המצח, ומצמידה את ברכיה אל חזהּ. פניה מתוחות ולוהטות מדמעות שזלגו, יבשו וזלגו שוב, והיא מטילה את אחרון המכתבים על המיטה. היא סוקרת את הממלכה מאותגרת השמש שמשמשת סטודיו וחדר שינה כאחד, ומוצאת את עצמה נדהמת להיווכח שהיא נראית בדיוק כפי שנראתה שעה ומשהו קודם לכן, אף שבאותו פרק זמן נֶחמס עולמה כולו, נהפך באחת על ראשו. עם זאת, האיור שהיא עובדת עליו עדיין נח על שולחן השרטוט שלה, מעוגן בפינה אחת באמצעות צלחת מיותמת של טוסט בריבה ובאחרת במאג של קפה קר שנושא את הכתובת שתי אותי. בוטני קלקר אחדים, שחמקו מעיניה בבולמוס הפריקה הראשון של הקופסה, עדיין נחים על השטיח המרופט, כוכבים תפוחים מאוויר בקונסטלציות משונות ומחוררות, על רקע של שמים חומים לאים.

אבל המיטה היא שנושאת את העדות המלאה להתפרקותה הרגשית של אווה. המיטה, עם מצעיה המקומטים והכריות הלא־תואמות, חצאית המיטה המאובקת והכיסוי האכול עש, ריח הטבק המעופש שנשאר איכשהו במשך ארבע שנים תמימות לאחר שחדלה לעשן. המיטה, עם קרטון ה"לוּפטפּוֹסט" הריק עכשיו, שבתה חתמה קודם לכן על קבלתו ונשאה אותו אליה בסקרנות קלה, (זה מבּרֶמֶן. זה לא המקום שגדלת בו?)

המיטה, שאווה ישבה עליה אחר כך, במשך מה שנראה כמו שעות, עם הקופסה על ברכיה, וחיכתה שסופי תצא להיפגש עם חבריה. וכששמעה סוף־סוף את נעלי הפלסטיק השטוחות של בתה טופפות במורד ארבעה גרמי מדרגות קודם שיצאה אל השדרה השנייה, היא הניחה לחבילה למשך זמן שהספיק לה לזנק אל החלון ולראות את בת השלוש־עשרה מתרחקת מהבית, ידיה בכיסי וסט הגברים המשובץ שהיא לובשת, ולראשה אוזניות ווקמן כסופות נוצצות באור השמש.

המיטה, שבה קראה את מכתבו הרשמי הקצר של עורך הדין, בתחושה גוברת של השלמה יותר מאשר בזעזוע:

 

גברת פון פישר היקרה:

כפרקליטהּ של אמך וכמנהל עיזבונה, צר לי להודיעך שאמך — אילזֶה מריה פון פישר — הלכה לעולמה בשנים־עשר באפריל, אחרי מאבק ממושך בסרטן הרחם.

על פי בקשתה אני מצרף בזאת את אפרה לטיפולך, ומבקש שתאשרי את קבלתו בפקס או בטלפון, שמספרם מופיע בראש מכתבנו. משנקבל את האישור הנ"ל נוכל לשחרר את שארית הירושה שלך, כ-71,000 מארק. אם לא תאשרי אישית את קבלת המשלוח, אצטרך, בהתאם להוראה שקיבלתי, לתרום סכום זה ל"כרטיס הכחול", ארגון צדקה שאמך המנוחה בחרה.

כמו כן, אני מצרף בזאת כמה מכתבים שאמך ביקשה שיועברו אלייך. אנא, אשרי לי גם את קבלתם.

ברגשי צער ובברכה,

ברנרד פרנקל, עורך דין

 

אווה נשענת בנוקשות על לוח המיטה ומאלצת את עצמה לשזור את הקשרים הבלתי אפשריים לכאורה האלה: בין המחשבה על אפר למֵכל טאפֶּרוור שהיא חילצה מבין בוטני הקלקר שעה קודם לכן. בין אמא — המחשבה הטעונה והמכאיבה הבלתי נמנעת הזאת — לבין האבקה הגרגרית שאווה מצאה לאחר ששחררה את מכסה המכל. לא היה לה הריח של אילזֶה, התערובת המוכרת הטורדת מנוחה ההיא של סבון פנים, מי קולון 4711 וריח קל של זיעה. והיא בוודאי לא נראתה כמוה; בעיני רוחה של אווה אמהּ היתה תמיד צחורת עור ושרירית, זהובת שיער וכסופת עין. ומעל לכול, מסתורית.

ולמרות זאת, כשבהתה פנימה אל מעמקי האפר היא קלטה את האמת בטענתו של עורך הדין — זה היה עכשיו, פשוטו כמשמעו, כל מה שנשאר מאילזה פון פישר, האם החמקנית והצוננת שנטשה את אווה, פיזית בזמן המלחמה ורגשית בעקבותיה. מי שעזבה אותה בדירה הזאת עצמה שתים־עשרה שנים קודם לכן, שעה שסופי ייללה במיטתה. אמנם המחשבה שהאישה עצמה אינה מהלכת עוד על פני האדמה ונושמת העציבה את אווה, אך בסופו של דבר היא לא באמת זעזעה אותה. לדידה של אווה, אילזה חדלה למעשה מלהתקיים ברגע שיצאה מפתח הדלת באותו קיץ חם של 1977. כן, במשך שנים אחדות התקבלה מדי פעם שיחת חוץ שאווה קטעה ברגע ששמעה את ההלו הקפוץ של אילזה. היה גם טפטוף אטי של כרטיסי ברכה ומכתבים וחבילה קטנה פה ושם, שאת כולם החזירה אווה לבּרֶמֶן בלי שפתחה אותם. אבל משסופי גדלה דיה לענות לצלצול הטלפון ולקרוא את כתובת השולח על המעטפות, שינתה אווה את מספר הטלפון שלהם ושלחה אולטימטום במברק, באמצעות "וֶסטרן יוּניון".

 

KONTAKTIERE UNS NICHT (HALT) DU BIST JETZT TOT (HALT)

אל תתקשרי אלינו (נקודה) בשבילנו את עכשיו מתה (נקודה)

 

לא, לא אפרה הפיזי של אילזה הוא שהכניס אותה למערבולת הזאת של זעזוע. עשו זאת המילים שהיא הותירה אחריה: דיווחים מפורטים ומנוסחים בקפידה, וחתומים ביותר מתריסר מעטפות. כמו כן אני מצרף בזאת כמה מכתבים שאמך ביקשה שיועברו אלייך, כתב הפרקליט, כמעט כהערה צדדית זניחה. האם אפשר שהוא ידע את כל מה שהם מכילים — את האמיתות המוחצות והווידויים העגומים? אם כי כמה מהם אכן אישרו את החשדות שאווה שמרה בלבה זה זמן רב. האמת היא שהתחלתי לכתוב לך, גילה מכתב אחד, מבית סוהר ישן בהיידלברג, שם קיוו האמריקאים לטהר אותי בתהליך של דה־נאציפיקציה.

Entnazifizieren! היא מצמצה לנוכח הפועל הלא־מוכר והמגוחך משהו. (כאילו אפשר לעקור רקב מוסרי כמו שכורתים תוספתן נקוב.) אבל הרעד שחשה נבע לאו דווקא מההפתעה, אלא יותר מההצדקה. כולם הצטרפו, היתה אילזה אומרת במשיכת כתפיים, אבל אווה תמיד חשה שסיפור אפל יותר מעיב על סטייה זו.

היא מעיפה הצדה את מכתבו של הפרקליט, ומתרכזת שוב בירושת המכתבים. המכתבים המצהיבים מיושן, שכל אחד מהם בעובי שונה, נחים פזורים על כיסוי המיטה. אף אחד מהם ככל הנראה לא נשלח, וכולם ממוענים לאותה אישה.

 

רֶנטֶה בַּאוּאֶר

רחוב אֶלדרידג' 163

ניו יורק, ניו יורק 10002

ארה"ב

 

זאת הפעם הראשונה שאווה נתקלת בשם הזה: רֶנטֶה בַּאוּאֶר. אבל העובדה שאילזה כתבה לאישה באובססיביות ברורה — המכתבים כתובים כולם בכתב ידה המיושן — הגותי במקצת. וכתובת השולח היא בפירוש הבית שברחוב שוואכהַאוּזן, שאווה עדיין חולמת עליו בפירוט מבהיל: הצהוב לימון שאמהּ צבעה בו את הקיר שבחדרה של אווה כילדה; המאג הירוק הסדוק שבו החזיקו את שתי מברשות השיניים שלהן; הכתם העגול הכהה על מכתבת העץ שבחדרה של אילזה, מה שנותר ממעט קפה, יין או מים שנשפכו.

אווה שולחת את ידה אל המכתב הקרוב ביותר — הנושא את התאריך אוגוסט 1976 — ומחליקה את שני הגיליונות הדקים על הפשתן המקומט של מכנסי הפיג'מה שלה. אד קל של עובש ונפטלין מגיע אל אפה, עם רמיזה קלושה של וניל. מכתב זה, כמו האחרים, כתוב גם הוא בגוף שני הלא־רשמי — עם ה-du האישי — ובהשמטת האותיות הרישיות הנכתבות בגרמנית בראשו של כל שם עצם, כפי שהיה אפשר לצפות שאמהּ תעשה במכתבים אל ידידה קרובה:

 

רֶני היקרה שלי!

אתמול בלילה חלמתי חלום. הוא התחיל ביום היכרותנו בחטיבת הביניים, כשאת — שאיחרת, כהרגלך — נתקלת בי בדרכך לכיתה שלנו, והספרים שנשאת נפלו לך. מוזר כמה תמונות מהשנים שלאחר מכן מתערפלות בזיכרון שלי. ואילו מפגישתנו הראשונה אני עדיין זוכרת פרטים קטנים, ובבהירות כזאת: את החוּם־זהוב של עינייך. את הסרט האדום בשערך. את הספר המרופט שהחזרתי לך, עם הערה שמסיבה כלשהי קראתי רק את ספר ההמשך אבל אהבתי אותו.

ואז, איכשהו, זה היה אחרי כן — הרבה הרבה אחרי כן — כשהלכתי באונטר־דן־לינדן ועברתי ליד דוכן העיתונים בתחנת האוּ־בּאן, ברחוב שתמיד הלכנו בו אל ביתך אחרי הלימודים. הספר היה בידי, וידעתי שאני חייבת להחזיר אותו (לא לך אלא לפרנץ, משום מה), כי זה חשוב מאוד, כמעט גורלי. הרחוב היה נקי ואפור, וגדוש כל כך באנשים שכמעט לא יכולתי לנשום. אבל הוא היה גם דומם לגמרי. הרגשתי שאני לבד מאוד, וחוששת מאוד שלא אצליח לבצע את המשימה שלי.

ואז ראיתי אתכם, במרחק מטרים ספורים לפני, נחפזים בכיוון ההפוך. את לבשת את המעיל הירוק שלך וחבשת את הכובע השחור הקטן, ופרנץ לבש את בגדי הטוויד האלה של מחלקי עיתונים, שאהב ללבוש. אושר עצום והקלה הציפו אותי! ניסיתי להדביק אתכם, אבל ההמון הדף אותי שוב ושוב. ניסיתי לקרוא לכם, ואף שהייתם קרובים מספיק, או כך דימיתי, לא שמעתם אותי. שניכם פשוט המשכתם ללכת. ובסופו של דבר נעלמתם.

התעוררתי בדמעות, אבל גם בהשלמה, משום מה. אני לא מבינה הרבה בחלומות — ודאי לא כמו שאמך הבינה בזה. (אני עדיין זוכרת איך דיברנו איתה שעות ארוכות על החלומות שלנו ועל פשרם.) אבל אז חשבתי שהחלום הזה הוא אולי סימן שסוף־סוף הגיע הזמן להתעמת עם האמת — שאני אמנם מדמיינת בלי סוף את עצמי מגיעה אלייך ואל פרנץ, אולי אפילו רואה את עצמי נוסעת לניו יורק כדי למסור לכם אישית את המכתבים שלי; אבל האמת היא שלפחות בינתיים אין לי האומץ אפילו לשלשל אותם לתיבת המכתבים. משום כך אולי מוטב שאפסיק לכתוב אותם בכלל. ואכן, אילו הייתי עקשנית פחות הייתי מן הסתם מפסיקה לעשות זאת כבר מזמן.

אבל שתינו יודעות איך אני נאחזת בדברים.

רֶני. אילו יכולתי לומר לך דבר אחד בלבד מכל הכתובים האלה, זה מה שהייתי אומרת: אילו יכולתי לחזור ולשנות הכול, הייתי עושה זאת. הכול. הייתי משנה אפילו את פני הקיום שלי, את המוצא שלי, אם פירוש הדבר היה שאני יכולה למחוק את מה שנעשה — לך ולמשפחתך. אבל העובדה היא שאינני יכולה לעשות זאת, והיא מכאיבה לי מדי יום ביומו.

בסופו של דבר, אולי זה הכלא האמיתי שלי.

אילזה

 

אווה עוצמת את עיניה. לרגע שבה התבהלה הנושנה ומאיימת — הוודאות המחניקה שהתקרה והקירות עומדים לקרוס, לבלוע את כל האוויר והאור. כדי להשיב על המתקפה, היא מזמנת את התמונה המנחמת שהציע המטפל האחרון שלה — חוף מוֹנטוֹק הזהוב, האוורירי והרענן בעיצומו של קיץ.

אבל מה שבא במקום זאת הוא זיכרון שונה לגמרי של חוף ים.

אווה היא אז כבת שש, בטיול נדיר של אם ובת לגרוסֶר ואנזֶה, זמן קצר אחרי האיחוד של שתיהן אחרי המלחמה. החול לח וגרגרי, היום בהיר ומסנוור כמו שימי ראשית אביב יכולים להיות. בשלב מסוים רואה אווה את אילזה מתרחקת ממנה בצעדים נמרצים, ראשה המלופף בצמה הוא נקודה מצטמקת של ברק באור הבוקר הצונן. המראה חושף חור שחור גדול של תבהלה בטבורה של אווה: חזרי, היא מייבבת. אל תעזבי אותי. היא קופצת ברגליה היחפות ומזנקת בעקבות הדמות המתרחקת, ומרגישה לפתע שתי ידיים אמיצות תופסות אותה מאחור. לרגע היא מפרכסת ובועטת עד שהיא מזהה את מי שמאחוריה, את פלג הגוף העליון החסון והשדיים העגולים שנלחצים אל גבה התחתון.

Dummes Mädchen, טיפשונת, ממלמלת אילזה, שהיתה מאחוריה כל הזמן. מה בשם אלוהים קורה לך עכשיו?

הזיכרון נושא עמו את המשקל והכאב של מהלומת גוף. מה ששולף אותה מתוך זה הוא דפיקה פתאומית עזה על הדלת, חזקה דיה לטלטל את המזגן הישן במסגרתו.

"אמא!" צועקת סופי בזעם הספונטני והעיקש המיוחד לנערות מתבגרות. "שכחתי לגמרי שהבטחתי להחזיר לאריקה את הסווטשרט שלה, ה'לוּ־ריד'. כיבסת אותו? אמרת שתכבסי אותו."

סופי? למה היא חזרה? ואיך היא נכנסה בלי שאווה שמעה אותה?

אחרי רגע של שיתוק אטום היא קופצת ממקומה ומתחילה לאסוף את המכתבים. "רק רגע," היא קוראת וחושבת, Scheisse, סופי, חרא. בתה מאמינה באמת שאילזה מתה זה יותר מעשר שנים. מה אגיד לה עכשיו?

"אמא! את יודעת איפה הוא?" ידית הדלת מיטלטלת במקומה. "אוי, אלוהים — למה זה נעול?"

"חכי רגע! רק רגע!" מבט נואש סביב בחדר המבולגן. הסווטשרט אינו נראה בשום מקום.

אווה תוחבת את כד האפר לתוך הקופסה, ממטירה עליו קומץ בוטני קלקר ומחליקה לצדו את המכתבים שגרפה בחיפזון. אחר כך היא עושה את דרכה אל הדלת. ברכיה חלשות כברכיו של רץ מרתון בניו יורק, לבה הולם כיצור חי בפיה.

"אמא! אלוהים!" (בום־בום־בום.) "אריקה מחכה! מה לכל הרוחות הולך שם?"

"שום דבר," אומרת אווה ברעד.

ובנשימה עמוקה היא מושיטה את ידה אל ידית הדלת.