הליקון 135 - מילה במקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הליקון 135 - מילה במקום
הוספה למועדפים

הליקון 135 - מילה במקום

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: הליקון
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

תקציר

גליון 135 'מילה במקום' -

לא פחות מ־58 יישובים ברחבי הארץ השתתפו בתחרות הארצית "מילה במקום", אשר הזמינה כותבים לכתיבה אישית בנושא מקום. כותבים רבים השתתפו בתחרות, והשירים והסיפורים המופיעים בגיליון נבחרו על ידי צוותי שיפוט מקומיים, ביישובים ובמועצות האזוריות. כשקראנו את הטקסטים הבנו עד כמה נכון לתת במה למגוון האמונות, הזכרונות, הצבעים, המאוויים, החוויות והתקוות, הבאים לידי ביטוי בשירים ובסיפורים שבקובץ.
אהבה, מלחמה, שואה, טבע, ילדות, משפחה, אושר וכאב – כל אלה מכונסים בגיליון זה ומציגים פסיפס מרגש של החברה הישראלית, מבלי שיידרשו לעבור דרך הפילטר של 'שומרי הסף'. ואכן, במבט מקרוב רואים עד כמה עשיר הגיליון בקולות מגוּונים, מבני שמונה־עשרה ועד שמונים פלוס, שייתכן כי לא היו דרים בכפיפה אחת אילו נבחרו בעבודת אוצרוּת מסורתית. בדיעבד זהו חיסרון שאנו רואים בו יתרון, ושמחים עליו. בעינינו יש מקום לכל המילים.
אם הספרות הקאנונית מקדשת מסעות – מעולמו של אודיסאוס, דרך גיזת הזהב, אינאס, אבן בטוטה, מגלן, דנטה, ועד לשוטטות של בולדיר ברחובות פריז, שירת האהבה של אלתרמן לתל אביב ומסעו של דויד גרוסמן אל הארץ ש'מחוץ לזמן' – הרי שהגיליון הזה מעניק לנו מקום, מקום שהוא גוף, נפש, נוף מקומי: מדרך כף רגל לתוך עצמי.
אנו מודים לכותבות ולכותבים שהעניקו לנו הזדמנות להתוודע אל המקומות שבחרו לכתוב עליהם ולשתף אותנו.

                                                                            ציונה שמאי ויקיר בן־משה – עורכי הגליון

כתב העת הליקון יוצא ברציפות מאז 1990 עד היום יצאו לאור 135 קובצי שירה עכשווית וקלאסית הכוללים פרסומים ראשונים של שירי מקור, שירים ותרגומים חדשים משירת העולם, מאמרים בנושאים שונים, ויצירות מתחום האמנות הפלסטית העדכנית. 'הליקון' מוציאה קבצים מסוגים שונים:
גיליונות נושא: צילום מצב עדכני של נושא אחד בהשתתפות כותבים רבים: שירה ומאמרים מהארץ ומהעולם
יצירות רחבות יריעה ומחזורי שיר של יוצרים נבחרים: שירה ישראלית, שירת עולם עכשווית, תרגומים חדשים מן הקלאסיקה העולמית.
שירה חדשה: ממיטב שירתם של משוררים בראשית דרכם.
בינלאומי: שירה בינלאומית, בעברית, בשפות המקור, ובאנגלית  .שירים וביוגרפיות - משוררים בעברית ובערבית מהארץ, משוררים בינלאומיים ומדור שירה צעירה. גליונות דו-רב לשוניים המוקדשים לתוצרי סדנאות תרגום בינלאומיות. מטרות: מתן במה ליוצרים מהארץ ומהעולם וחשיפת יצירתם לשוחרי התרבות בארץ, תלמידים, סטודנטים, מורים וחוקרים. חשיפת שירה ישראלית לקהלי יעד בעולם.
עורכת ראשית: נוית בראל. מערכת: לי ממן, עמיחי חסון, יובל פלוטקין.

פרק ראשון

מורן מאיר | מ"א עמק יזרעאל    

שיחים
היה משהו בצחוק שלה שגרם לי להבחין בה. ואולי זה השיער הבלונדיני או המבט הסקרן והמבויש. היא נתנה לי תחושה של שקט. רק מלהסתכל עליה, תמיד בשולי החבורה הצחקנית והקשקשנית. כאילו משהו בה לא התמסר לחלוטין או לא החליט אם היא חלק מהעדר.
לדבר לא דיברנו, אז רק הסתכלתי.
והסתכלתי.
הדמות שלה בלטה בין שאר האנשים בחדר האוכל. משהו משך אותי אליה והפך את היציאות לשבת מהצבא הביתה למרגשות במיוחד.
האמת היא שהבית לא היה כאן. הוא היה במרחק של 4,000 ק"מ, מקום שבו המבטא שלי לא בלט כמו כאן, בין כל הקיבוצניקים החסונים.
אף אחד לא הכין אותי לתחושת הזרות. הצחוקים הרמים בכל פעם שניסיתי להצטרף לשיחה, מחליף בין מ' ל־נ', זכר ונקבה. לא תיארתי לעצמי כמה שונים כולם יהיו. גבוהים ממני בשני ראשים ומדברים בשטף על מבצעים צבאיים נועזים, על העבודה בפלחה, מלאים בהומור שלא הצלחתי להבין. אף אחד מהם מעולם לא טרח לשאול אותי לשמי או לשלומי. רק קראו לי "הנמוך" ונהנו לעמוד לידי ולצחוק על הגובה ועל המבטא שלי.
אבל מאז שראיתי אותה, החיים פתאום נראו קלים יותר. שייכים יותר. אפילו הגעגועים הביתה נסבלים יותר. הקפדתי לעבור לידה בחדר האוכל, להקשיב לאופן שבו דיברה עם חברותיה. להריח את ריח גופה העדין. להתבונן בדרך שבה אחזה את המגש בזהירות עד שהגיעה לשולחן.
הייתי מהופנט, אבל לא העזתי לשאול אותה איך קוראים לה או להציג את עצמי.

*

שיחים מפחידים אותי. הנעלם הגדול שמסתתר בתוכם מייצר אצלי חוסר שקט. הידיעה שכמעט כל דבר יכול למצוא מקום מקלט בסבך העלים גרמה לי ללכת בזהירות יתרה בסביבתם.
בדרך הביתה, מהכיתה לחדר של ההורים, יש המון שיחים. החוכמה היא איך להצליח ללכת מסביב, לא צמוד מדי, להיות מוכנה תמיד למקרה שמשהו יחליט לקפוץ מהשיחים.

*

עד ההגרלה של יום העצמאות בכלל לא ידעתי מי הוא.
כמו בכל שנה המסורת הזאת שבה מציירים, כותבים מכתבים ומכינים חבילות לחיילים האמיצים הפכה לאירוע מרגש, מלא בתחושת שייכות ותרומה למאמץ המלחמתי.

כשהגרלנו את הפתקים לחבילות החיילים כמו בכל שנה, התאכזבתי. כולנו רצינו לקבל את הפתק שעליו רשום השם יורם, הקצין החתיך והגיבור.
כולם קיבלו פתקים ועליהם שמות בני הקיבוץ, ורק אני, בחוסר מזל אופייני, קיבלתי שם שלא הכרתי. שם של חייל בודד.
שבוע אחרי יום העצמאות ראיתי אותו עומד ומסתכל בחדר האוכל. ניגשתי אליו.
"שלום, קוראים לי ליאת, אני ציירתי וכתבתי לך את המכתב לצבא. מקווה שאהבת את הציור. תודה שאתה וכל החיילים שומרים עלינו".

*

כמו בכל חג, הקיבוץ שלח לחיילים חבילות מלאות בממתקים. ביום העצמאות הגיעה אלי חבילה מיוחדת. בתוכה היה מכתב עם ציור ובו לב קטן וחייל מחזיק נשק. "לחורחה תודה שאתה שומר עלינו, ממני ליאת כיתה ד' קיבוץ זרעים".
התרגשתי.
פתאום היא ניגשה אלי בחדר האוכל. היא היתה ממש בגובה שלי. הרימה את העיניים החומות שלה אלי והתחילה לדבר בקולה המתוק: "קוראים לי ליאת, אני ציירתי לך את הציור".
הלב שלי זינק. היא מרגישה כמוני. היא אפילו ציירה לב.
חייכתי אליה חיוך גדול.
למחרת חיכיתי לשעה 16:00, השעה שבה כולם היו יוצאים מהכיתה לעבר בית ההורים. כמו תמיד היא יצאה אחרונה, מדלגת בשמחה, שרה לעצמה שיר שאת המילים שלו לא הבנתי.
חיכיתי שהיא תגיע לשיח ואז ניגשתי.
"שלום חמודה, מה שלומך? רציתי להגיד אותך המון תודה על המכתב, גם אני לאהוב אותך".
היא הביטה בי במבט מבולבל, כאילו היא מופתעת שהבנתי שלשנינו יש אותם רגשות. הפעם היא לא הסתכלה לי בעיניים, רק השפילה את המבט שלה לכיוון הסנדלים האדומים שלה. ראיתי שהברכיים הקטנות שלה חבולות ומשופשפות. רציתי לשאול אותה אם היא רוצה נשיקה כדי שלא יכאב לה, אבל היא מיהרה להגיד שאמא שלה מחכה לה, ורצה במורד השביל.
נשארתי עוד כמה דקות ליד השיח, מתבונן בה מתרחקת, והבנתי שככה מרגישה אהבה.

*

בדיוק כשהתחילו לקצור את החיטה, הימים שלי התחילו להיות מפחידים. כל יום הוא היה מחכה לי בשיחים. כל פעם בדרך להורים הוא היה קופץ מולי ואומר לי "אני אוהב". ניסיתי ללכת סביב השיחים, להקפיד ללכת עם החברים כדי לא להישאר לבד, אבל בדרך לבית של ההורים יש הרבה שיחים.
כל יום הוא חיכה לי בתוך שיח אחר.
"אוהב אותך", ונותן לי שוקולד. לפעמים גם בלון.
ניסיתי ללכת סביב השיחים. מתכננת את המסלול לבית של ההורים. בודקת כל הזמן שאין אף אחד לפני. שומעת את נשימותיו הכבדות מתוך השיחים.
מחכה שיסיים לנשום עלי ולהגיד שהוא אוהב, כדי להגיד במהירות: "אני צריכה ללכת אמא שלי מחכה לי", ולרוץ הביתה.
יום אחד, הרבה אחרי שסיימו לקצור את החיטה, הוא קפץ מהשיחים עם מכתב ביד.
"כשאני לא בצבא יותר, אני ואת להתחתן ואני לקחת אותך לאבא ואמא שלי. זה סוד שלנו כן? את לא מגלה. זאת הפתעה". צייר לב ואמר: "זה סוד שלנו כן? את לא מגלה לאף אחד כן? אחרת אני לכעוס כן?"
הלב שלי דפק חזק. לא רציתי שהוא יכעס, פחדתי. לא רציתי שהוא יקח אותי לאבא ואמא שלו. ולא רציתי להתחתן.
שבוע לפני יום הולדת עשר הוא שוב קפץ מהשיחים ואמר שאוהב ואמר שתכף נתחתן ושזו הפתעה ושאסור לי לגלות. זה רק הסוד שלנו, ליטף לי את השיער, נשם עלי וחייך.
כשהגעתי הביתה אמא שאלה מה קרה. הדמעות זלגו ואני סיפרתי. על החבילה, על השוקולד, על הבלונים. שהוא אוהב ושהוא יקח אותי ושזאת הפתעה ושאני מפחדת.
אבא מלמל: "אני אהרוג אותו".

*

אבא לא הרג אותו. למחרת הגיע הרכב של הצבא ולקח אותו לתמיד מהקיבוץ.
יותר לא ראיתי אותו.

*

ההתרגשות מהידיעה שעוד מעט נהיה ביחד גרמה לי לחוסר שקט. כל לילה הייתי מריץ בראש איך ניסע ביחד. כמה אמא שלי תאהב אותה. איך נצא לטייל יד ביד.
אבל אז הם באו ולקחו אותי. העלו על המטוס הראשון.
יותר לא ראיתי אותה.
*
שיחים עדיין קצת מפחידים אותי. הנעלם הגדול שמסתתר בתוכם מייצר אצלי חוסר שקט. 
הידיעה שכמעט כל דבר יכול למצוא מקום מקלט בסבך העלים שלהם גורמת לי ללכת בזהירות מסביב.

עוד על הספר

  • הוצאה: הליקון
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
הליקון 135 - מילה במקום כתב עת הליקון

מורן מאיר | מ"א עמק יזרעאל    

שיחים
היה משהו בצחוק שלה שגרם לי להבחין בה. ואולי זה השיער הבלונדיני או המבט הסקרן והמבויש. היא נתנה לי תחושה של שקט. רק מלהסתכל עליה, תמיד בשולי החבורה הצחקנית והקשקשנית. כאילו משהו בה לא התמסר לחלוטין או לא החליט אם היא חלק מהעדר.
לדבר לא דיברנו, אז רק הסתכלתי.
והסתכלתי.
הדמות שלה בלטה בין שאר האנשים בחדר האוכל. משהו משך אותי אליה והפך את היציאות לשבת מהצבא הביתה למרגשות במיוחד.
האמת היא שהבית לא היה כאן. הוא היה במרחק של 4,000 ק"מ, מקום שבו המבטא שלי לא בלט כמו כאן, בין כל הקיבוצניקים החסונים.
אף אחד לא הכין אותי לתחושת הזרות. הצחוקים הרמים בכל פעם שניסיתי להצטרף לשיחה, מחליף בין מ' ל־נ', זכר ונקבה. לא תיארתי לעצמי כמה שונים כולם יהיו. גבוהים ממני בשני ראשים ומדברים בשטף על מבצעים צבאיים נועזים, על העבודה בפלחה, מלאים בהומור שלא הצלחתי להבין. אף אחד מהם מעולם לא טרח לשאול אותי לשמי או לשלומי. רק קראו לי "הנמוך" ונהנו לעמוד לידי ולצחוק על הגובה ועל המבטא שלי.
אבל מאז שראיתי אותה, החיים פתאום נראו קלים יותר. שייכים יותר. אפילו הגעגועים הביתה נסבלים יותר. הקפדתי לעבור לידה בחדר האוכל, להקשיב לאופן שבו דיברה עם חברותיה. להריח את ריח גופה העדין. להתבונן בדרך שבה אחזה את המגש בזהירות עד שהגיעה לשולחן.
הייתי מהופנט, אבל לא העזתי לשאול אותה איך קוראים לה או להציג את עצמי.

*

שיחים מפחידים אותי. הנעלם הגדול שמסתתר בתוכם מייצר אצלי חוסר שקט. הידיעה שכמעט כל דבר יכול למצוא מקום מקלט בסבך העלים גרמה לי ללכת בזהירות יתרה בסביבתם.
בדרך הביתה, מהכיתה לחדר של ההורים, יש המון שיחים. החוכמה היא איך להצליח ללכת מסביב, לא צמוד מדי, להיות מוכנה תמיד למקרה שמשהו יחליט לקפוץ מהשיחים.

*

עד ההגרלה של יום העצמאות בכלל לא ידעתי מי הוא.
כמו בכל שנה המסורת הזאת שבה מציירים, כותבים מכתבים ומכינים חבילות לחיילים האמיצים הפכה לאירוע מרגש, מלא בתחושת שייכות ותרומה למאמץ המלחמתי.

כשהגרלנו את הפתקים לחבילות החיילים כמו בכל שנה, התאכזבתי. כולנו רצינו לקבל את הפתק שעליו רשום השם יורם, הקצין החתיך והגיבור.
כולם קיבלו פתקים ועליהם שמות בני הקיבוץ, ורק אני, בחוסר מזל אופייני, קיבלתי שם שלא הכרתי. שם של חייל בודד.
שבוע אחרי יום העצמאות ראיתי אותו עומד ומסתכל בחדר האוכל. ניגשתי אליו.
"שלום, קוראים לי ליאת, אני ציירתי וכתבתי לך את המכתב לצבא. מקווה שאהבת את הציור. תודה שאתה וכל החיילים שומרים עלינו".

*

כמו בכל חג, הקיבוץ שלח לחיילים חבילות מלאות בממתקים. ביום העצמאות הגיעה אלי חבילה מיוחדת. בתוכה היה מכתב עם ציור ובו לב קטן וחייל מחזיק נשק. "לחורחה תודה שאתה שומר עלינו, ממני ליאת כיתה ד' קיבוץ זרעים".
התרגשתי.
פתאום היא ניגשה אלי בחדר האוכל. היא היתה ממש בגובה שלי. הרימה את העיניים החומות שלה אלי והתחילה לדבר בקולה המתוק: "קוראים לי ליאת, אני ציירתי לך את הציור".
הלב שלי זינק. היא מרגישה כמוני. היא אפילו ציירה לב.
חייכתי אליה חיוך גדול.
למחרת חיכיתי לשעה 16:00, השעה שבה כולם היו יוצאים מהכיתה לעבר בית ההורים. כמו תמיד היא יצאה אחרונה, מדלגת בשמחה, שרה לעצמה שיר שאת המילים שלו לא הבנתי.
חיכיתי שהיא תגיע לשיח ואז ניגשתי.
"שלום חמודה, מה שלומך? רציתי להגיד אותך המון תודה על המכתב, גם אני לאהוב אותך".
היא הביטה בי במבט מבולבל, כאילו היא מופתעת שהבנתי שלשנינו יש אותם רגשות. הפעם היא לא הסתכלה לי בעיניים, רק השפילה את המבט שלה לכיוון הסנדלים האדומים שלה. ראיתי שהברכיים הקטנות שלה חבולות ומשופשפות. רציתי לשאול אותה אם היא רוצה נשיקה כדי שלא יכאב לה, אבל היא מיהרה להגיד שאמא שלה מחכה לה, ורצה במורד השביל.
נשארתי עוד כמה דקות ליד השיח, מתבונן בה מתרחקת, והבנתי שככה מרגישה אהבה.

*

בדיוק כשהתחילו לקצור את החיטה, הימים שלי התחילו להיות מפחידים. כל יום הוא היה מחכה לי בשיחים. כל פעם בדרך להורים הוא היה קופץ מולי ואומר לי "אני אוהב". ניסיתי ללכת סביב השיחים, להקפיד ללכת עם החברים כדי לא להישאר לבד, אבל בדרך לבית של ההורים יש הרבה שיחים.
כל יום הוא חיכה לי בתוך שיח אחר.
"אוהב אותך", ונותן לי שוקולד. לפעמים גם בלון.
ניסיתי ללכת סביב השיחים. מתכננת את המסלול לבית של ההורים. בודקת כל הזמן שאין אף אחד לפני. שומעת את נשימותיו הכבדות מתוך השיחים.
מחכה שיסיים לנשום עלי ולהגיד שהוא אוהב, כדי להגיד במהירות: "אני צריכה ללכת אמא שלי מחכה לי", ולרוץ הביתה.
יום אחד, הרבה אחרי שסיימו לקצור את החיטה, הוא קפץ מהשיחים עם מכתב ביד.
"כשאני לא בצבא יותר, אני ואת להתחתן ואני לקחת אותך לאבא ואמא שלי. זה סוד שלנו כן? את לא מגלה. זאת הפתעה". צייר לב ואמר: "זה סוד שלנו כן? את לא מגלה לאף אחד כן? אחרת אני לכעוס כן?"
הלב שלי דפק חזק. לא רציתי שהוא יכעס, פחדתי. לא רציתי שהוא יקח אותי לאבא ואמא שלו. ולא רציתי להתחתן.
שבוע לפני יום הולדת עשר הוא שוב קפץ מהשיחים ואמר שאוהב ואמר שתכף נתחתן ושזו הפתעה ושאסור לי לגלות. זה רק הסוד שלנו, ליטף לי את השיער, נשם עלי וחייך.
כשהגעתי הביתה אמא שאלה מה קרה. הדמעות זלגו ואני סיפרתי. על החבילה, על השוקולד, על הבלונים. שהוא אוהב ושהוא יקח אותי ושזאת הפתעה ושאני מפחדת.
אבא מלמל: "אני אהרוג אותו".

*

אבא לא הרג אותו. למחרת הגיע הרכב של הצבא ולקח אותו לתמיד מהקיבוץ.
יותר לא ראיתי אותו.

*

ההתרגשות מהידיעה שעוד מעט נהיה ביחד גרמה לי לחוסר שקט. כל לילה הייתי מריץ בראש איך ניסע ביחד. כמה אמא שלי תאהב אותה. איך נצא לטייל יד ביד.
אבל אז הם באו ולקחו אותי. העלו על המטוס הראשון.
יותר לא ראיתי אותה.
*
שיחים עדיין קצת מפחידים אותי. הנעלם הגדול שמסתתר בתוכם מייצר אצלי חוסר שקט. 
הידיעה שכמעט כל דבר יכול למצוא מקום מקלט בסבך העלים שלהם גורמת לי ללכת בזהירות מסביב.