מיה שעל הגג

אני בוהה בים השקט, מריחה את המלח ורוח קלילה ונעימה מנשבת. שקט מאוד, רק רחש הגלים נשמע. לפתע הים מתחיל לעלות. אני צופה ולא מבינה. הוא לא תוקף את החוף בגל צונמי אדיר, אלא בשקט גמור, מזדחל על החוף כמו מיליוני נמלים שיצאו מהמחילות בדרכן לאסוף מזון. הים עולה ומזדחל, מזדחל ועולה. פחד נורא מחלחל לתוכי. עוד רגע הים יציף את הבית. אני רצה מסביב לחצר האחורית ומגלה לחרדתי שאני על אי, והים מקיף ועולה מכל הכיוונים. אני רצה לקומה השנייה, מטפסת על השולחן במרכז החדר ופותחת את החלון שמוביל לגג. אני שומעת את הים פולש לתוך הקומה הראשונה, דוחקת עצמי דרך החלון הקטן, סוגרת אחריי וממשיכה לטפס על הרעפים עד שאני עומדת בנקודה הגבוהה ביותר של הגג. שקט. אפילו הרוח פסקה. אני לא רואה נפש חיה, לא אדם ולא ציפור. אני מנסה לצעוק לעזרה אבל שום קול לא יוצא. והמים עולים. פתאום, משהו בי נרגע. שלווה. שלווה עמוקה. דממה אין-סופית. אני מבינה שאני לבד. שאני באמת לבד. שתמיד הייתי לבד ותמיד אהיה לבד. הפחד מתחלף באחת בהכרה שאני חופשייה. ממש חופשייה. אני מבינה שאני הולכת למות לבד ופורצת בצחוק. אושר ממלא אותי. אני מרגישה יותר חיה מאי פעם ואני מוכנה, מוכנה למות. 

אוהד עוד לא חזר, הוא רואה כדורסל אצל חברים. אני שוכבת במיטה וכל פרט ופרט מהחלום זכור לי. אני מתיישבת וכותבת הכול, מרגישה שמשהו חשוב קרה ולא יודעת מה.
המפתח מרשרש בחור המנעול. מכבה במהירות את האור ועוצמת עיניים. אני לא מסוגלת לדבר עכשיו עם אף אחד. אני חופשייה. לא צריכה אף אחד, אפילו לא את אוהד. 
בבוקר אני מתעוררת מוקדם, ערנית שלא כהרגלי. בודקת את עצמי, ומגלה שהתחושה הקלילה והחופשית של החלום עדיין איתי. בעוד אני מתארגנת לצאת מהבית, אוהד מתעורר. 
"בוקר," הוא מחייך אליי. 
"בוקר," אני מטביעה נשיקה על פיו. הוא מסתכל בי בסקרנות. 
"מה?" 
"הכול בסדר?"
"בטח."
"טוב... אולי עוד לא התעוררתי, משהו בך נראה לי שונה."
"משהו... לטוב או לרע?" 
"לא יודע, עזבי. אני פנוי הערב, רוצה לעשות משהו?"
"אולי... נהיה בקשר. ביי."
ממהרת לדרכי, חוצה את הכביש ומרגישה איך אני נבקעת לשניים, חצי מיה עוד שרויה בשלווה על גג הרעפים, חופשייה וחסרת דאגות, וחצי מיה מתחילה להילחץ. אז מה זה אומר עליי ועל אוהד? ומה זה אומר על העבודה שלי? ומה הקשר בין החלום לחיים שלי? וככל שחצי מיה הנוירוטית נלחצת, כך שני חלקי מיה מתרחקים זה מזה, עד שאני הופכת לשתיים. אני צונחת על ספסל מטונף, זולגת כמו מזרקה. 
"סליחה, חמודה, את בסדר?" חבילת טישו מוגשת לי. "אפשר לעזור לך?"
אני מרימה את עיניי ובוהה באישה שמביטה בי דרך עיניים ירוקות טובות. גובה ממוצע, פנים נעימות, קול רך, מבוגרת אבל קשה לי לאמוד את גילה. היא מחייכת אליי, ובין הגבות יש לה מין קמט קטן ומודאג כזה. אני רוצה להגיד שהכול בסדר ובמקום שומעת את עצמי מייבבת, "אני כל כך מבולבלת, אני חושבת שאני משתגעת."
היא מניחה יד ברכות על כתפי, "אני גרה ממש כאן קרוב, ואני עושה את האייס קפה הכי טוב בעיר. אפשר להזמין אותך?"
"תודה... אני באמת מעריכה... אבל צריכה ללכת לעבודה..." אני ממלמלת. "תודה על הטישו."

כעבור מספר צעדים אני מבינה שזה לא ילך. מתקשרת לעבודה ומשקרת שחטפתי וירוס בטן. במקום לחזור הביתה אני משוטטת במשך שעות ברחובות, לא ערה לשעה או למקומות שבהם אני עוברת. בסופו של דבר אני נוחתת בחוף הים. יום סתווי, חמים אך לא לוהט. הים רגוע ואין הרבה אנשים על החוף. כמה גולשים מובטלים יושבים על החול, בוהים באופק ומחכים לשווא לגלים. השמש בוערת בזווית חדה לים, מציתה את השמיים במופע הדרן כפי שרק דיווה כמו השמש יכולה. האפור של העננים בשמיים מעמיק אך שוליהם זוהרים כמו לבה הגולשת במורד ההר. אני מתיישבת על החול, בולעת במבטי את כדור השמש הרותח ואת השמיים הקרועים בציורי אש מפעימים. חשה שאני מתרחבת, כאילו העור שלי נעלם ואין עוד הבדל ביני לבין המופע מעורר ההוד שלפניי. אני בוערת, משנה מצב צבירה, והנה אני זולגת עם הלבה הרותחת בין ענן לענן. אושר אין-סופי מציף אותי וכל מה שאני רוצה זה להמשיך ולזרום, בוערת באש הבריאה, עד עולם. השמש ממשיכה לרדת אל הים ומתחילה לצלול. קצוות העננים הופכים מכתום בוער לוורדרד, רגועים, קרירים, ואני איתם. הבערה מפנה את מקומה לשלווה עמוקה. אני לא רוצה לזוז, לא יכולה לזוז. זהו גן העדן, האם אני מתה? החושך יורד. 

בדרך חזרה הביתה אני מרגישה סהרורית. צפצוף חד עולה מהתיק. הטלפון הנייד, בכלל שכחתי מקיומו. על הצג מופיעות שתים-עשרה שיחות שלא נענו ועשרים ושלושה מסרונים, מהמשרד, מאוהד ומאימא שלי. המסרונים האחרונים מאיימים לפנות למשטרה אם לא אשמיע את קולי... אני שולחת הודעות מרגיעות לאימא ולאוהד ומבטיחה שנדבר כשאגיע הביתה. אני מביטה בנייד, חושבת כמה משונה שלא הרגשתי צורך לצלם את השקיעה המופלאה הזו, ומייד ממשיכה לרחף לי, סופגת קולות, צבעים, ריחות ומראות, כאילו כל הממד החושי שלי נפרץ עם בערת השמש. איזה עושר, איזה אושר.

אוהד בבית. הוא קופץ לקראתי ולא ברור לי אם מבטו מודאג או כועס. "איפה היית?" הוא מרעים בקולו, "את בסדר?"
"הכול בסדר, לא צריך לצעוק."
"אני לא צועק," הוא שואג לעברי בטרוניה.
אני ניגשת אליו ומחבקת אותו, "הכול בסדר, היה לי יום קצת משונה, אבל לא רע, אולי אפילו טוב." 
הוא מחבק אותי בחזרה למשך דקה ארוכה ורוטן, "אמרנו שאולי נצא היום, חיפשתי אותך, התקשרתי לעבודה שלך... כל כך דאגתי. עברו לי תסריטים נוראיים בראש, כבר כמעט התחלתי לחפש בבתי חולים, כבר דמיינתי שאני צריך לזהות אותך באיזה חדר מתים." 
"אוּוַה, הלכת רחוק... למרות שבאופן מסוים צדקת," אני צוחקת.
הוא מרחיק אותי ממנו, "מה קורה?" 
"אני חייבת לאכול משהו קודם, אחר כך נדבר."
אנחנו אוכלים את הארוחה המשובחת שהכין, ובשלב הזה שנינו גמורים מעייפות ומסכימים שנדבר מחר. מקלחת, ואני צוללת למיטה. אני לא מתעוררת ולא חולמת דבר עד שהשעון מצלצל בשש וחצי בבוקר. 
בניגוד להרגלי אני מזנקת מהמיטה, במקלחת אני כבר שרה, ובמקום לקחת אוטובוס אני הולכת לעבודה ברגל. הבוקר נעים וראשי ריק ממחשבות מלבד לואי ארמסטרונג ששר לי שוב ושוב "איזה עולם נפלא". אחרי רבע שעה במשרד, המבטים הנוקבים שננעצים בי מתחילים לחורר את בועת האושר שלי. "מה קורה?" אני שואלת את שיר. היא נועצת בי מבט משועשע, "את תגידי. מה עישנת?"
"סליחה?"
"זה ברור שעישנת משהו, את נראית לגמרי בהיי." 
אני בהיי? אני א-ף פ-ע-ם לא בהיי. ומאחר שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אני משיבה לה ב"תקפצו לי כולכם" וחוזרת לשולחני. לואי נמוג במרחק.
אני מוצאת עוד שקר ויוצאת מהמשרד מוקדם. השאלה שעלתה בי בערב הקודם אינה מפסיקה לנקר במוחי. למה מציק לי שלא היה לי צורך לצלם את השקיעה? 
מתיישבת על הספסל, עוד לא מוכנה לעלות הביתה. הלוואי שהיה לי מישהו לדבר איתו בלי שיחשוב שירדתי מהפסים. 
"מה שלומך? את נראית קצת יותר טוב," אני מרימה את ראשי בבהלה. האישה מאתמול מרכינה אליי מבט.
"אני בסדר, תודה."
"אם בא לך, ההזמנה מאתמול עוד פתוחה. לפעמים זה עוזר לדבר עם מישהו."
האם היא קוראת את מחשבותיי? היא מכשפה? היא מרגלת אחריי? 
אני מודה לה וקמה ללכת בעקבותיה.
"חנה," היא מחייכת.
"מיה."

שלוש דקות מאוחר יותר אנחנו נכנסות לדירה שעל דלתה כתוב "חנה וחיים זהבי". היא מובילה אותי למטבח נעים ומואר ומתחילה מייד בהכנת הקפה. 
"פיתחתי את האייס קפה במיוחד כדי שתהיה לצעירים שבמשפחה סיבה להמשיך לבקר אותי," היא מגחכת. "אז מה קורה איתך? תרגישי חופשייה לספר הכול."
איך אני יכולה לספר לזרה מוחלטת... "היה לי חלום." 
"חלום רע?"
"לא, כלומר, לא חושבת."
היא מסתכלת עליי בציפייה. 
"את זוכרת אותו?"
"יותר טוב משאני זוכרת דברים שהתרחשו במציאות."
אני מספרת לה, את כל הפרטים, את כל המחשבות והתחושות. 
"זה נשמע נפלא," היא מחייכת. "אני רוצה לשמוע עוד, אבל את מרשה לי לעשות עשר שניות רעש?" אני מהנהנת. היא לוחצת על כפתור הבלנדר ואני צופה, מתוך הזדהות, במרכיבים השונים נגרסים בעוצמה והופכים לאייס קפה הכי טוב בעיר. 
הקפה מונח לפניי. אני לוגמת וכל תא ותא בגופי מתעורר לחיים. "את מכשפה," אני מתפעלת. "מה שמת בפנים?" היא מחייכת והעיניים הירוקות שלה בורקות. 
"יש לך עיניים כמו של איזולדה." 
"איזולדה? איזה עיניים יש לאיזולדה?"
"ירוקות."
"טוב, היא הייתה אירית, לא? היה לה בטח שיער אדום, אבל שלי אפור."
"למקורית אולי היה שיער אדום, איזולדה שלי יותר דומה לך, עם פרווה באפור ולבן וכתמים ג'ינג'יים."
היא פורצת בצחוק. צחוק מתגלגל, כמו ג'ולות.
"ובכל זאת, החלום נשמע לי ממש טוב, אז למה מיררת בבכי שם על הספסל?"
"כי אני לא מבינה את זה, וכי חלק ממני נשאר על הגג, מבסוט ויישרף היקום מצידו, וחלק אחר בי בפאניקה היסטרית. אני לא יכולה לתפקד עם שני אלה בראש שלי. החבר שלי אמר שאני נראית שונה הבוקר ולא יכולתי לספר לו כלום כי אני לא יודעת מה להגיד. לחופש שמרגישה מיה שיושבת על הגג אין שום אחיזה במציאות, ובכל זאת אני לא יכולה להתעלם מהחלום. את מבינה עד כמה הכול הזוי?"
היא מביטה בי בריכוז. 
"אני לא בטוחה לגבי אחיזה במציאות, אבל עוד נחזור לזה. את יודעת שחלומות הם רק מטאפורה, נכון?"
אני מהנהנת. בערך.
"מה את חושבת מייצג הים?"
"לא יודעת," אני נאנחת.
"נסי, זה חשוב."
אני מנסה לאמץ את מוחי. שום דבר.
"זה לא מתמטיקה," היא מצחקקת, "לא צריך לנסות לחשוב כל כך חזק. אם זה יצא בחלום זה כבר לא כל כך רחוק מפני השטח. זרקי משהו."
"בדידות," נפלט לי עוד לפני שהיא גומרת את המשפט. "כן, בדידות שמזדחלת לה בשקט, וכשהיא מציפה אותך את לא יכולה לנשום."
"מעניין, ובכל זאת אמרת שרגע ההארה הזה שהיה לך על הגג היה דווקא כשהבנת שאת לבד."
"את רואה? זה לחלוטין הזוי, ללא כל היגיון!"
"ובכל זאת?"
"לא יודעת, כלומר אם אני לבד אני מניחה שאני לא יכולה להיות בודדה. לא כך? אבל מה זה לעזאזל אומר?"
"הקפה מתחמם, שתי." 
אנחנו שותות בשקט מספר דקות.
"ממה את מפחדת?" 
"שהכול ישתנה. שאאבד את האנשים שאני אוהבת."
"למה?"
"תארי לך שאני אומרת לחבר שלי שגיליתי שאני לא צריכה אף אחד ושלא משנה לי אם אני חיה או מתה. לא נראה לך שזו תהיה השיחה האחרונה שלי איתו?"
"תלוי מי הוא. בן זוגי רק חיכה שאגיד לו משהו כזה."
"ואמרת לו?"
"פחות או יותר, אם כי לקח קצת זמן."
"מה אמרת לו?"
"שבסופו של דבר אנחנו לבד. גם כשאנחנו ביחד אנחנו לבד. ושזה השיעור הכי חשוב שלמדתי בחיי."
"אבל למה את מתייחסת לזה כאל משהו חיובי?"
"את זה את תגידי לי בפעם הבאה שתרצי ללגום מהאייס קפה הכי טוב בעיר." היא מחייכת וקמה. 
"את תהיי בסדר." היא ניגשת לארון הספרים הגדוש בסלון, מפשפשת בין ערמות הספרים וחוזרת עם ספר. "מכירה?" היא מושיטה לי את "אליס בארץ הפלאות". 
"קראתי כשהייתי ילדה."
"אולי יהיה לך כיף לקרוא אותו שוב. תחזירי לי כשיתאים לך. עכשיו אני חייבת לצאת כי יש לי תור למרפאה."
"מרפאה? את הולכת לראות רופא?" 
"רופאה," היא מתקנת אותי. "למה את נראית כל כך המומה, אף פעם לא ביקרת במרפאה?"
"לא, סליחה," אני מגמגמת. "פשוט לא נראה לי שאת צריכה כאלה דברים ארציים כמונו, פשוטי העם."
"אה," הג'ולות שוב מתגלגלות מפיה. "בפשוטי העם אני מניחה שאת מתכוונת לאלה שיושבות על הגג ומגלות שהמוות לא יכול להן?"