השחף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השחף
מכר
מאות
עותקים
השחף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

תקציר

"צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום."
– אנטון צ'כוב, השחף

השחף [1895] הוא הראשון ברביעיית המחזות שהפכו את אנטון צ'כוב לקלסיקון בעודו בחייו. זהו אחד המחזות המודרניים המעמיקים והאהובים ביותר, ועל הבימה הישראלית הוא שב ועולה בקביעות זה שנים ארוכות.

צ'כוב עלה אצלנו לכותרות פעמיים בשנים האחרונות: לראשונה, כאשר שרת התרבות לשעבר הצהירה שלא קראה מימיה את יצירותיו, ולאחר מכן – עם הישמע הקריאה הנואשת "אני נינה!" בסדרת הטלוויזיה "חזרות", שהעניקה מקום של כבוד למחזה השחף. תרגומו החדש של רועי חן, דרמטורג הבית של תיאטרון גשר, הוא תרגום טבעי וקולח, המיטיב למצוא את האיזון בין עברית עשירה ומדויקת לבין לשון דיבור טבעית המתאימה לבמה.

השחף הוא הספר הראשון בסדרת ה־21.

פרק ראשון

מערכה ראשונה

(אזור בפארק באחוזת סורין. שדרה רחבה המובילה מהקהל לעומק הפארק, אל האגם. במה שאולתרה לצורך הצגה ביתית מסתירה כליל את האגם. משמאל לבמה ומימין לה צומחים שיחים. כמה כיסאות, שולחן קטן. השמש שקעה זה עתה. על הבמה מאחורי המסך נמצאים יאקוב ופועלים אחרים. נשמעים שיעולים ונקישות. מאשה ומדוודנקו נכנסים משמאל, הם חוזרים מטיול.)

מדוודנקו. למה את תמיד לובשת שחור?

מאשה. אני באבל על החיים שלי. אני אומללה.

מדוודנקו. למה? (מהרהר) לא מבין... את בריאה, אבא שלך אולי לא עשיר, אבל לא חסר לו. החיים שלי הרבה יותר קשים משלך. אני מרוויח בחודש עשרים ושלושה רובל לפני קיזוזים, ואני לא לובש בגדי אבל.

(מתיישבים)

מאשה. זה לא עניין של כסף. גם קבצן יכול להיות מאושר.

מדוודנקו. בתיאוריה. אבל בפרקטיקה זה המצב: אני ואימא שלי ושתי אחיות ואחי הקטן, ומשכורת של עשרים ושלושה רובל. לאכול ולשתות צריך, נכון? תה וסוכר צריך? טבק צריך? עכשיו, לֵך תסתדר.

מאשה (מביטה על הבמה). תכף תתחיל ההצגה.

מדוודנקו. כן. זרצ'ניה משחקת, זה מחזה של קונסטנטין גבירלוביץ'. הם מאוהבים, והיום הנשמות שלהם יתמזגו בשאיפה להציג דימוי אמנותי אחד. לנשמות שלי ושלך, נגיד, אין נקודת חיבור. אני אוהב אותך, אני לא מסוגל לשבת בבית מרוב געגועים אלייך, כל יום אני הולך ברגל שישה קילומטר הלוך ושישה קילומטר חזור, וכל מה שאני מקבל ממך זאת אַפָּתיוּת טוטאלית. זה לא מפליא, יש לי הכנסה קטנה, משפחה גדולה... מי תרצה להתחתן עם בן אדם שלו עצמו אין מה לאכול?

מאשה. שטויות. (מריחה טבק) האהבה שלך נוגעת בי, אבל אני לא יכולה להחזיר לך אהבה, זה הכול. (מושיטה לו את קופסת הטבק) תתכבד.

מדוודנקו. אין לי חשק.

(פאוזה)

מאשה. מחניק, בטח יירד גשם הלילה. אתה תמיד או מתפלסף או מדבר על כסף. בעיניך אין אומללות גדולה יותר מעוני, ובעיניי פי אלף יותר קל ללבוש סמרטוטים ולקבץ נדבות מאשר... בעצם... אתה לא תבין...

(מימין נכנסים סורין וטרפלב)

סורין (נשען על מקל). אני מרגיש מוזר בכפר, מובן מאליו שאף פעם לא אתרגל לפה. אתמול נכנסתי למיטה בעשר והתעוררתי היום בתשע בבוקר בכזאת תחושה, כאילו שמרוב שינה המוח שלי נדבק לגולגולת, וכולי. (צוחק) אחר הצהריים שוב נפלתי לנמנום, ועכשיו אני מרוסק, אני חי בסיוט, בסופו של דבר...

קוסטיה. אתה באמת צריך לחיות בעיר. (מבחין במאשה ומדוודנקו) רבותיי, נקרא לכם כשנתחיל, בינתיים אסור להיות פה. תסתלקו, בבקשה.

סורין (למאשה). מריה אִילִינִיצְ'נָה, עשי לי טובה, בקשי מאבא שלך לשחרר את הכלב, שלא ינבח. אחותי עוד פעם לא נרדמה כל הלילה.

מאשה. דַבֵּר בעצמך עם אבא שלי, בבקשה, אני לא רוצה. (למדוודנקו) בוא!

מדוודנקו (לטרפלב). אז תקראו לנו כשזה מתחיל.

(שניהם יוצאים)

סורין. זה אומר שעוד פעם הכלב ינבח כל הלילה. לא, אף פעם לא חייתי בכפר כמו שחלמתי. אתה לוקח חופשה לעשרים ושמונה ימים, כדי לנוח וכולי, ישר מתחילים לנדנד לך עם שטויות, שמהיום הראשון כבר מתחשק לך להסתלק. (צוחק) מה שתמיד הכי אהבתי בכפר — זה לחזור לעיר... נו, ועכשיו בפנסיה, אין לאן לברוח, כמו שאומרים. רוצה — לא רוצה, תחיה...

יאקוב (לטרפלב). אנחנו נכנסים קצת למים.

טרפלב. טוב, אבל בעוד עשר דקות תהיו במקומות. (מביט בשעון) עוד מעט מתחילים.

יאקוב. חיובי. (יוצא)

טרפלב (סוקר את הבמה). הנה — תיאטרון. מסך, מאחוריו קוליסה ראשונה, קוליסה שנייה, ומאחורה — ריק. שום תפאורה. מבט פתוח לאגם ולאופק. נרים את המסך בשמונה וחצי בדיוק, כשהירח יעלה.

סורין. נהדר.

טרפלב. אם נינה תאחר, הלך כל האפקט. היא אמורה להיות פה. אבא שלה ואשתו החדשה מחזיקים אותה קצר. בשבילה, לצאת מהבית זה כמו לברוח מהכלא. (מסדר לדוד את העניבה) השיער והזקן שלך מבולגנים. אתה חייב להסתפר או משהו...

סורין (מיישר את הזקן). הטרגדיה של חיי. גם כשהייתי צעיר נראיתי כמו אלכוהוליסט וכולי. נשים אף פעם לא אהבו אותי. (מתיישב) למה אחותי מצוברחת?

טרפלב. למה? משועממת. (מתיישב לידו) מקַנאה. היא מראש נגדי ונגד ההצגה ונגד המחזה שלי, כי לא היא משחקת, אלא זרצ'ניה1. היא עוד לא מכירה את המחזה שלי וכבר שונאת אותו.

סורין. זה הכול בראש שלך, באמת...

טרפלב. מראש מרגיז אותה, שֶׁמי שתזכה להצלחה על הבמה הקטנה היא זרצ'ניה ולא היא. (מביט בשעון) תופעה פסיכולוגית — אימא שלי. ללא ספק, מוכשרת, חכמה, מסוגלת לבכות בגלל ספר, להרביץ בעל פה פואמות שלמות של נֶקְרָסוֹב2, מטפלת בחולים, כמו מלאך, אבל תגיד בנוכחותה מילה טובה על דוּזֶה3! אוי ואבוי לך! צריך להחמיא רק לה, לכתוב רק עליה, להריע בקול, להתלהב מהמשחק היוצא דופן שלה ב"הגברת עם הקמליות"4 או ב"שיכרון החיים"5, אבל מכיוון שאין בכפר שום דבר מכל זה, היא משתעממת וכועסת, וכולנו — האויבים שלה, כולנו אשמים. בנוסף לזה היא מאמינה באמונות טפלות, פוחדת משלושה נרות, מהשלושה־עשר בחודש. היא קמצנית. יש לה בבנק באודסה שבעים אלף — אני יודע את זה כעובדה. אבל תבקש ממנה הלוואה, היא תתחיל לבכות.

סורין. המצאת לעצמך שאימא שלך לא אוהבת את המחזה שלך, בגלל זה אתה לחוץ וכולי. תירגע, אימא שלך מעריצה אותך.

טרפלב (מורט עלי כותרת מפרח). אוהבת — לא אוהבת, אוהבת — לא אוהבת, אוהבת — לא אוהבת. (צוחק) רואה, אימא שלי לא אוהבת אותי. לא מפתיע! היא רוצה לחיות, לאהוב, ללבוש חולצות בהירות, אבל אני כבר בן עשרים וחמש, וזה כל הזמן מזכיר לה שהיא לא צעירה. כשאני לא לידה היא בת שלושים ושתיים, כשאני לידה — ארבעים ושלוש, בגלל זה היא שונאת אותי. היא גם יודעת שאני לא מקבל את התיאטרון כמו שהוא. היא אוהבת תיאטרון, נדמה לה שהיא משרתת את האנושות, את האמנות הקדושה, אבל לדעתי התיאטרון בימינו — כולו שגרה ודעות קדומות. כשהמסך עולה ואתה רואה אור של ערב בחדר עם שלושה קירות, והגאונים התורניים, כוהני האמנות הקדושה, מגלמים אנשים שאוכלים, שותים, אוהבים, מתהלכים, לובשים את הז'קטים שלהם, כשאומרים טקסטים וולגריים ודוחפים לך מוסר השכל, מסר קטן שמחליק בגרון ומועיל לכל בית; כשמגישים לי באלף וריאציות אותו הדבר, אותו הדבר, אותו הדבר — אני בורח, בורח כמו שמוֹפַּסַן ברח ממגדל אייפל שלחץ לו על המוח בוולגריות שלו.

סורין. בלי תיאטרון אי אפשר.

טרפלב. נחוצות צורות חדשות. צורות חדשות נחוצות, ואם אין, עדיף בלי כלום. (מביט בשעון) אני אוהב את אימא שלי, מאוד אוהב, אבל היא חיה חיים חסרי טעם, מנדנדת לכולם על הסופר הזה, השם שלה מרוח על כל העיתונים — אותי זה מתיש. לפעמים אני נתקף אנוכיות, כמו כל בן תמותה רגיל, ומצטער שאימא שלי שחקנית מפורסמת, נדמה לי שאם היא הייתה אישה רגילה הייתי שמח יותר. תגיד לי אתה, דוד, אם זה לא מצב פתטי: לפעמים היו באים אלינו אורחים, כל מיני מפורסמים, שחקנים, סופרים, ובין כולם אני היחיד שהוא אפס, הם הסכימו לסבול אותי רק כי אני הבן שלה. מי אני? מה אני? עזבתי את האוניברסיטה בשנה השלישית מסיבות שלא קשורות למערכת, כמו שאומרים, בלי כישרון, בלי כסף, לפי המסמכים — אני בורגני מקייב. הרי אבא שלי הוא בורגני מקייב, למרות שגם הוא היה שחקן מפורסם. בקיצור, כשבסלון שלה כל השחקנים והסופרים האלה עשו טובה ושמו לב לקיומי, היה נדמה לי שהם מודדים במבטים שלהם את האפסיות שלי — קראתי את המחשבות שלהם וסבלתי מההשפלה...

סורין. אגב, תגיד לי, איזה מין בן אדם הוא הסופר הזה? אי אפשר להבין. תמיד הוא שותק.

טרפלב. בן אדם חכם. הוא פשוט, טיפה, אתה יודע, מלנכולי. מאוד הגון. הוא עוד לא בן ארבעים, אבל הוא כבר מפורסם ושָׂבע, שבע עד כאן... ובנוגע לכתיבה שלו... מה אני אגיד לך? נחמד, כישרוני... אבל... אחרי טולסטוי או זולא לא מתחשק לקרוא טריגורין.

סורין. אני דווקא אוהב סופרים. פעם השתוקקתי לשני דברים: רציתי להתחתן ורציתי להיות סופר. לא יצא לי, לא זה ולא זה. כן. אפילו סופר קטן נחמד להיות, בסופו של דבר.

טרפלב (מטה אוזן). אני שומע צעדים... (מחבק את הדוד) אני לא יכול לחיות בלעדיה... אפילו הצליל של הצעדים שלה מקסים אותי... אני כל כך מאושר. (רץ לפגוש את נינה שנכנסת) הנה הקוסמת שלי, החלומית שלי...

נינה (נסערת). לא איחרתי... ברור שלא איחרתי...

טרפלב (מנשק את ידיה). לא, לא, לא...

נינה. כל היום הייתי לחוצה, כל כך פחדתי! דאגתי שאבא שלי לא ירשה לי לצאת... בסוף הוא נסע עם אשתו. השמיים אדומים, הירח תכף יעלה, איך הדהרתי את הסוסה, הדהרתי. (צוחקת) אבל אני שמחה. (לוחצת בחוזקה את ידו של סורין)

סורין (צוחק). לפי העיניים שלך נראה שבכית... אי־אי־אי! לא טוב!

נינה. זה סתם... רואה, אני בקושי נושמת. בעוד חצי שעה אני אחזור הביתה, צריך למהר. אל תעכבו אותי, אני מתחננת, אבא שלי לא יודע שאני כאן.

טרפלב. באמת חייבים להתחיל, צריך לקרוא לכולם.

סורין. אני אגש וכולי, כבר חוזר. (יוצא לימין ומפזם) ״שני גרנדירים צרפתים..."6 (מביט סביב) השיר הזה מזכיר לי, פעם סגן התובע אמר לי: ״אדוני הנכבד, יש לך קול חזק..." ואז חשב רגע והוסיף: ״אבל... מגעיל". (צוחק ויוצא)

נינה. אבא שלי ואשתו לא מרשים לי לבוא לפה, הם אומרים שכאן זה הבוהמה... פוחדים שאני ארצה להיות שחקנית... אבל אני נמשכת לאגם הזה כמו שחף... הלב שלי מלא בך. (מביטה סביב)

טרפלב. רק שנינו פה.

נינה. נדמה לי ש...

טרפלב. אין אף אחד.

(נשיקה)

נינה. איזה עץ זה?

טרפלב. בּוּקִיצָה.

נינה. למה הוא כזה כהה?

טרפלב. כבר ערב, הכול כהה. אל תעזבי מוקדם, אני מתחנן.

נינה. אסור לי.

טרפלב. ואם אני אסע אלייך, נינה? אני אעמוד כל הלילה בגן ואסתכל על החלון שלך.

נינה. אסור, השומר יראה אותך. גם טְרֶזוֹר7 עוד לא התרגל אליך, הוא ינבח.

טרפלב. אני אוהב אותך.

נינה. ששש...

טרפלב (שומע צעדים). מי שם? זה אתה, יאקוב?

יאקוב (על הבמה). חיובי.

טרפלב. תעמדו במקומות. מתחילים. הירח עולה?

יאקוב. חיובי.

טרפלב. יש שם ספירט? גופרית יש? בקטע עם העיניים האדומות צריך ריח של גופרית. (לנינה) לכי, הכול מוכן שם. את מתרגשת?..

נינה. כן, מאוד. עם אימא שלך עוד אסתדר, אני לא פוחדת ממנה, אבל טריגורין אצלכם... לשחק מולו זה מפחיד, זה מביך... סופר מפורסם... הוא צעיר?

טרפלב. כן.

נינה. איזה סיפורים יפים הוא כותב!

טרפלב (בקרירות). לא יודע, לא קראתי.

נינה. קשה לשחק במחזה שכתבת. אין בו אנשים חיים.

טרפלב. אנשים חיים! צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום.

נינה. כמעט לא קורה כלום במחזה שלך, רק טקסט. במחזה, לפי דעתי, חייב להיות סיפור אהבה...

(שניהם נעלמים אל מאחורי הבמה. נכנסים פולינה ודורן)

פולינה. נהיה קריר. תחזור ותנעל ערדליים.

דורן. חם לי.

פולינה. אתה לא שומר על עצמך. עקשן כזה. אתה דוקטור, ואתה יודע טוב מאוד שמשב רוח קר מזיק לך, אבל מתחשק לך שאני אסבול. אתמול ישבת בכוונה ערב שלם בחוץ...

דורן (מפזם). ״אל נא תאמרי: את עלומיי כיליתי"8.

פולינה. היית כל כך שקוע בשיחה עם אירינה ניקולאייבנה שלא שמת לב לקור. תודֶה שהיא מוצאת חן בעיניך...

דורן. אני בן חמישים וחמש.

פולינה. שטויות, לגבר זה לא זקֵן. אתה שמור למופת, נשים עדיין נמשכות אליך.

דורן. אז מה את רוצה ממני?

פולינה. כשאתם רואים שחקנית, אתם מוכנים ליפול לרגליה. כולכם!

דורן (מפזם). ״עומד אני שוב לפנייך..."9 אם אנשים אוהבים שחקנים ומתייחסים אליהם אחרת מאשר, נאמר, לסוחרים, זה דבר נורמלי. קצת קולטורה.

פולינה. נשים תמיד התאהבו בך ונתלו לך על הצוואר. זה גם קולטורה?

דורן (מושך בכתפיו). מה אני אגיד? נשים היו טובות אליי. בעיקר הן אהבו את זה שאני רופא מצוין. לפני עשר, חמש־עשרה שנה, זוכרת? הייתי הרופא היחיד באזור שידע ליילד כמו שצריך. חוץ מזה, תמיד הייתי אדם ישר.

פולינה (אוחזת בידו). יקר שלי!

דורן. שקט. מישהו בא.

(נכנסים שלובי זרועות ארקדינה וסורין, טריגורין, שמרייב, מדוודנקו ומאשה)

שמרייב. בשנת 1873 ביריד בפולטאבה היא שיחקה נהדר. באמת, פנומנלי! מושלם היא שיחקה! את יודעת במקרה מה עושה בימינו הקומיקאי ההוא, צ'אדין, פאבל סמיוניץ'? בתפקיד רַסְפּלוּיֶב הוא היה פשוט אדיר, יותר טוב מסָדוֹבְסקִי10, נשבע לך, גבירתי. איפה הוא היום?

ארקדינה. אתה תמיד שואל על כל מיני יצורים מלפני המבול. מאיפה לי לדעת!

(מתיישבת)

שמרייב (נאנח). פשאקה צ'אדין! לא מייצרים כאלה יותר. פיניטה לה קומדיה! פעם היה אפשר להיתלות באילנות גבוהים, היום — כולם בולי עץ.

דורן. היום כישרון כבר לא מספיק, זה נכון, אבל הרמה של השחקנים הבינוניים הרבה יותר גבוהה.

שמרייב. אני לא יכול להגיד שאני מסכים איתך, אבל לא בוכים על טעם וריח. De gustibus aut bene, aut nihil 11.

(טרפלב מגיח מהקלעים)

ארקדינה (לבנה). בן מתוק שלי, מתי מתחילים?

טרפלב. בעוד דקה. סבלנות.

ארקדינה (מצטטת מ"המלט"). ״בני, המלט,

חדל! אתה מסב עיניי לתוך נפשי.

ושם אני רואה כתמים שחורים משחור,

שלא יימח צבעם..."

טרפלב (מ"המלט"). ״ומוסיפה לחיות

תוך יֶזַע־פיגולים של ערש נאלחת,

מַרְחֶשֶׁת בזימה וממתיקה דודים

בדיר של חזירים..."12

(נשמעת תרועת קרן מאחורי הבמה)

רבותיי, מתחילים! תשומת לב! אני מתחיל.

(נוקש במקל ומדבר בקול רם)

הו, אתם, צללים נכבדים, עתיקים, הרוחשים לעת לילה מעל האגם הזה, הַפילו עלינו תרדמה והלוואי ונחלום על מה שיהיה בעוד מאתיים אלף שנה!

סורין. בעוד מאתיים אלף שנה לא יהיה כלום.

טרפלב. אז שהצללים יראו לנו את הכלום הזה.

ארקדינה. שיַראו. נרדמנו.

(המסך עולה. ממול נפרש האגם, הירח באופק משתקף במים, על סלע גדול יושבת נינה זרצ'ניה, כולה בלבן)

נינה. בני אדם, אריות, נשרים וחוגלות, אַיָלים מקוּרננים, אווזים ועכבישים, דגים אילמים במים, כוכבי ים וכל מה שאין לראות בעיניים — כלומר, כל היצורים החיים, כל החיים, החיים סיימו לחוג במעגל עצוב ודעכו... כבר מאות אלפי שנים שבהן האדמה לא נושאת על פניה שום יצור חי והירח האומלל מאיר בפנסו לשווא. עגורים לא מתעוררים בצווחות בדשא וחיפושיות האביב לא מזמזמות בחורשות הטיליה. קר, קר, קר. ריק, ריק, ריק. רע, רע, רע.

(פאוזה)

גוף כל חי היה לאפר, והחומר הנצחי הפך אותו לאבן, למים, לעננים, וכל הנשמות התמזגו לאחת. נשמתו האחת של העולם — זאת אני... אני... בי חיות הנשמות של אלכסנדר הגדול ושל יוליוס קיסר ושל שייקספיר ושל נפוליאון וגם של העלוקה העלובה ביותר. בי התמזגו התודעות של בני האדם והיצרים של בעלי החיים, ואני זוכרת את כולם, כולם, כולם, וכל יצור חי — חי מחדש בתוכי.

(נראים אורות הביצה)

ארקדינה (בשקט). זה משהו דקדנטי.

טרפלב (מתחנן בתלונה). אימא!

נינה. אני בודדה. פעם במאה שנה אני פושׂקת את שפתיי כדי לדבר, והקול שלי, ברִיק הזה, נשמע עגום, ואף אחד לא שומע... גם אתם, אורות חיוורים, לא שומעים אותי... עם שחר מולידה אתכם הביצה הרקובה, ואתם משוטטים עד השקיעה, אבל בלי מחשבות, בלי רצונות, בלי רטט החיים. אבי החומר הנצחי, השטן, פוחד שיצוץ בכם ניצוץ חיים, ודואג שבכל שבריר שנייה יתחלפו בתוככם האטומים, כמו באבנים ובמים, אתם משתנים ללא הרף. רק הרוח נשארת יציבה ובלתי משתנה.

(פאוזה)

כמו שבוי שהושלך לבאר עמוקה וריקה, אין לי מושג היכן אני ומה מצפה לי, אבל אני יודעת שבקרב האכזרי והעיקש נגד השטן, מקור הכוח החומרי, נגזר עליי לנַצח. רק אז הגוף והנפש יתמזגו יחד בהרמוניה נהדרת, ורצון העולם ימלוך.

אבל זה יקרה לאט לאט, רק אחרי שיחלפו אלפי שנים, כשהירח וכוכב סיריוס הבהיר וכדור הארץ יתפוררו לאבק... עד אז — זוועה, זוועה...

(פאוזה, על רקע האגם נראות שתי נקודות אדומות)

הנה קרֵב ובא יריבי רב העוצמה, השטן. אני רואה את עיני הארגמן המפחידות שלו...

ארקדינה. ריח של גופרית. זה בכוונה?

טרפלב. כן.

ארקדינה (צוחקת). חתיכת אפקט.

טרפלב. אימא!

נינה. הוא משתעמם בלי בני אדם...

פולינה (לדורן). הורדת את הכובע, תחזיר, אתה תצטנן.

ארקדינה. הדוקטור הסיר את הכובע בפני השטן, אבי החומר הנצחי.

טרפלב (מתפרץ בקול רם). ההצגה נגמרה! די! מסך!

ארקדינה. מה אתה כועס?

טרפלב. די! מסך! תורידו את המסך! (רוקע ברגליו) מסך!

(המסך יורד) ....

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

סקירות וביקורות

אני נינה! התרגום החדש ל'שחף' של צ'כוב לא מספק רוח חדשה למחזה המפורסם, אבל הוא בהחלט לא מזיק

זאת לא המשימה הספרותית הדחופה בעולם, לתרגם פעם נוספת את 'השחף' של צ'כוב לעברית. לא משום שצ'כוב לא ראוי. הוא ראוי בהחלט. אלא משום שתרגומים סבירים כבר קיימים. והדחיפות להחליף את "וצא והפך בחררה", "נלך להתרחץ", "כמצוותך!" ו"בת השחף" של שלונסקי, ב"לך תסתדר", "אנחנו נכנסים קצת למים", "חיובי" ו"השחף" בתרגום רועי חן - היא תולדה של הפקה חדשה בתיאטרון גשר. משימה ראויה, אבל אין לתלות בה כוונות מניפסטיות אקטואליות (לא כהתרסה מול ההכרזה של מירי רגב על אי-אהבתה לצ'כוב ובטח לא כמחווה ל"אני נינה!" של אגם רודברג בסדרה 'חזרות').

המתח המעניין ביותר במחזה הוא בין הבן לאמו, בין קונסטנטין גברילוביץ' טרפלב לאירינה ניקולאייבנה ארקדינה. הבן מחזאי כושל ואילו האם שחקנית מפורסמת. הבן מאוהב אהבה נכזבת בנינה, מי שבחרה במקומו, המחזאי הכושל, במאהב של האם, הסופר המפורסם טריגורין. הבן מרושש, האם בעלת אמצעים. הבן שונא את עצמו, והאם מוקסמת מעצמה. הבן סבור שאמו לא אוהבת אותו, בין היתר כי "אני כבר בן עשרים וחמש, וזה כל הזמן מזכיר לה שהיא לא צעירה" (האם, אגב, רק בת ארבעים ושלוש). ויש רגליים לסברה. "תופעה פסיכולוגית – אמא שלי. ללא ספק, מוכשרת, חכמה, מסוגלת לבכות בגלל ספר... מטפלת בחולים, כמו מלאך... אבל... צריך להחמיא רק לה, לכתוב רק עליה, להריע בקול".

נקודה נוספת מעניינת שכדאי להתעכב עליה במחזה הקלאסי הראשון של צ'כוב מ-‭,1895‬ היא ארספואטית. טרפלב המחזאי המתחיל מחפש "צורות חדשות" לתיאטרון. אבל ברור שהמחזה-בתוך-מחזה שלו, המופשט והדקדנטי ("צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום"), שאת תחילתו אנו רואים כאן, נתפס בעיני צ'כוב כמגוחך ופתטי. תפיסת התיאטרון של צ'כוב היא ריאליסטית, ואולי במונולוג שנשא הגיבור של הנובלה שלו 'מעשה משעמם' (‭,(1889‬ בדבר היעדר הטבעיות של התיאטרון בזמנו, נמצא המניפסט של צ'כוב המחזאי לעתיד. אם כי, יש לציין, ידו של היוצר הנדחפת להתערב בעלילה ניכרת יותר במחזות של צ'כוב מאשר בסיפוריו הריאליסטיים-הטבעיים הגדולים. למשל, בכך שכמעט כל הדמויות כאן מאוהבות במי שלא משיב להן אהבה (טרפלב בנינה; נינה בסופר טריגורין; בת מנהל המשק, מאשה, בטרפלב; המורה השכיר, מדוודנקו, במאשה; אשת מנהל המשק, פולינה, ברופא, דורן). או, למשל, באינטר-טקסטואליות המתבטאת כאן בכך שהמתח בין טרפלב לאמו מקביל למתח בין המלט לאמו במחזה השייקספירי (אינטר-טקסטואליות המודעת לדמויות הבן והאם). או, למשל, בבדיחות לא רעות אבל  מעט מאולצות שבזוקות כאן. או, למשל, באוזלת היד הריאליסטית המבנית של התיאטרון כסוגה לעומת הסיפורת, אוזלת יד הקרויה הדיבור "לעצמו" (בסיפורת טבעי להציג מחשבות, אבל בתיאטרון צריך הרי לומר אותן בקול רם, דבר מה שפוגם בטבעיות  של הסוגה).

גם הרצון של טרפלב להיות כותב מפורסם והמונולוג של טריגורין בדבר האופי האמיתי של הסלבריטאות הספרותית ("אני כותב בלי הפסקה, כמו במרוץ, אני לא יכול אחרת, מה כל כך נהדר וזוהר בזה?... והקהל קורא: 'כן, חביב, כישרוני...חביב, אבל זה לא טולסטוי'. או 'יצירה נהדרת אבל 'אבות ובנים' של טורגנייב יותר טוב'... וכשאני אמות, החברים יעברו על פני הקבר שלי ויגידו: 'פה נטמן טריגורין, הוא היה סופר טוב, אבל פחות טוב מטורגנייב'") רלוונטיים לעידן שלנו שבו כולם כותבים, כולם רוצים להתפרסם.

הגיבורים במחזות של צ'כוב שולחים מבט לעתיד, מהרהרים מה יקרה בו ומה יחשבו בני האדם העתידיים עליהם. "הבה נשגה בדמיונות... למשל, על החיים שיבואו אחרינו, בעוד כמאתיים שלוש מאות שנה", מציע, למשל, וירשינין ב'שלוש אחיות' (בתרגום שלונסקי). האם החיים ישתנו לבלי הכר, כפי שמציע וירשינין, או כפי שמציע שם טוזנבך: "אחרי מותנו יתעופפו הבריות בכדורים פורחים. תשתנה צורת המקטורן, יגלו, אולי, את החוש השישי וישכללוהו. ואולם החיים יוסיפו להיות כפי שהיו, חיים קשים, מלאי תעלומות ורבי-אושר. וגם לאחר אלף שנה יוסיף האדם לגנוח ממש כך: 'אח, קשה לחיות!' ועם זאת, ממש כמו עכשיו, יהא מפחד מפני המוות ולא ירצה בו".

‭126‬ שנה אחרי שהוצג 'השחף' לראשונה נדמה שבינתיים צדק טוזנבך. מעל, או מתחת, להכל מפעמת בדמויות הצ'כוביות התהייה הניהיליסטית, שרלוונטית היום כמו בעבר, על משמעות הקיום והיעדרה. אחת הדמויות, מאשה (מריה), מבטאת אותה כך: "אל תכתוב בצורה רשמית: 'הנכבדה', אלא פשוט: 'למריה, חסרת השורשים, שלא ידוע לשם מה היא חיה בעולם הזה'". את תחושת הריקנות מבקשות הדמויות לשכך במרדף אחר הנעורים והיופי. טריגורין, הפיקח, בכל זאת מדמה בלבו שהאהבה לנינה הצעירה תציל את חייו: "אהבה צעירה, מקסימה, פיוטית, שמובילה אותי לעולם החלומות – רק  היא יכולה לעשות אותי מאושר!"

הוא יעשה לה ילד, טריגורין הפיקח, וכמאמר המשורר: אחר כך יתפכח.

בתמונה: אגם רודברג מתמודדת על התפקיד של נינה בסדרה 'חזרות'

אריק גלסנר 7 לילות 01/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אני נינה! התרגום החדש ל'שחף' של צ'כוב לא מספק רוח חדשה למחזה המפורסם, אבל הוא בהחלט לא מזיק

זאת לא המשימה הספרותית הדחופה בעולם, לתרגם פעם נוספת את 'השחף' של צ'כוב לעברית. לא משום שצ'כוב לא ראוי. הוא ראוי בהחלט. אלא משום שתרגומים סבירים כבר קיימים. והדחיפות להחליף את "וצא והפך בחררה", "נלך להתרחץ", "כמצוותך!" ו"בת השחף" של שלונסקי, ב"לך תסתדר", "אנחנו נכנסים קצת למים", "חיובי" ו"השחף" בתרגום רועי חן - היא תולדה של הפקה חדשה בתיאטרון גשר. משימה ראויה, אבל אין לתלות בה כוונות מניפסטיות אקטואליות (לא כהתרסה מול ההכרזה של מירי רגב על אי-אהבתה לצ'כוב ובטח לא כמחווה ל"אני נינה!" של אגם רודברג בסדרה 'חזרות').

המתח המעניין ביותר במחזה הוא בין הבן לאמו, בין קונסטנטין גברילוביץ' טרפלב לאירינה ניקולאייבנה ארקדינה. הבן מחזאי כושל ואילו האם שחקנית מפורסמת. הבן מאוהב אהבה נכזבת בנינה, מי שבחרה במקומו, המחזאי הכושל, במאהב של האם, הסופר המפורסם טריגורין. הבן מרושש, האם בעלת אמצעים. הבן שונא את עצמו, והאם מוקסמת מעצמה. הבן סבור שאמו לא אוהבת אותו, בין היתר כי "אני כבר בן עשרים וחמש, וזה כל הזמן מזכיר לה שהיא לא צעירה" (האם, אגב, רק בת ארבעים ושלוש). ויש רגליים לסברה. "תופעה פסיכולוגית – אמא שלי. ללא ספק, מוכשרת, חכמה, מסוגלת לבכות בגלל ספר... מטפלת בחולים, כמו מלאך... אבל... צריך להחמיא רק לה, לכתוב רק עליה, להריע בקול".

נקודה נוספת מעניינת שכדאי להתעכב עליה במחזה הקלאסי הראשון של צ'כוב מ-‭,1895‬ היא ארספואטית. טרפלב המחזאי המתחיל מחפש "צורות חדשות" לתיאטרון. אבל ברור שהמחזה-בתוך-מחזה שלו, המופשט והדקדנטי ("צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום"), שאת תחילתו אנו רואים כאן, נתפס בעיני צ'כוב כמגוחך ופתטי. תפיסת התיאטרון של צ'כוב היא ריאליסטית, ואולי במונולוג שנשא הגיבור של הנובלה שלו 'מעשה משעמם' (‭,(1889‬ בדבר היעדר הטבעיות של התיאטרון בזמנו, נמצא המניפסט של צ'כוב המחזאי לעתיד. אם כי, יש לציין, ידו של היוצר הנדחפת להתערב בעלילה ניכרת יותר במחזות של צ'כוב מאשר בסיפוריו הריאליסטיים-הטבעיים הגדולים. למשל, בכך שכמעט כל הדמויות כאן מאוהבות במי שלא משיב להן אהבה (טרפלב בנינה; נינה בסופר טריגורין; בת מנהל המשק, מאשה, בטרפלב; המורה השכיר, מדוודנקו, במאשה; אשת מנהל המשק, פולינה, ברופא, דורן). או, למשל, באינטר-טקסטואליות המתבטאת כאן בכך שהמתח בין טרפלב לאמו מקביל למתח בין המלט לאמו במחזה השייקספירי (אינטר-טקסטואליות המודעת לדמויות הבן והאם). או, למשל, בבדיחות לא רעות אבל  מעט מאולצות שבזוקות כאן. או, למשל, באוזלת היד הריאליסטית המבנית של התיאטרון כסוגה לעומת הסיפורת, אוזלת יד הקרויה הדיבור "לעצמו" (בסיפורת טבעי להציג מחשבות, אבל בתיאטרון צריך הרי לומר אותן בקול רם, דבר מה שפוגם בטבעיות  של הסוגה).

גם הרצון של טרפלב להיות כותב מפורסם והמונולוג של טריגורין בדבר האופי האמיתי של הסלבריטאות הספרותית ("אני כותב בלי הפסקה, כמו במרוץ, אני לא יכול אחרת, מה כל כך נהדר וזוהר בזה?... והקהל קורא: 'כן, חביב, כישרוני...חביב, אבל זה לא טולסטוי'. או 'יצירה נהדרת אבל 'אבות ובנים' של טורגנייב יותר טוב'... וכשאני אמות, החברים יעברו על פני הקבר שלי ויגידו: 'פה נטמן טריגורין, הוא היה סופר טוב, אבל פחות טוב מטורגנייב'") רלוונטיים לעידן שלנו שבו כולם כותבים, כולם רוצים להתפרסם.

הגיבורים במחזות של צ'כוב שולחים מבט לעתיד, מהרהרים מה יקרה בו ומה יחשבו בני האדם העתידיים עליהם. "הבה נשגה בדמיונות... למשל, על החיים שיבואו אחרינו, בעוד כמאתיים שלוש מאות שנה", מציע, למשל, וירשינין ב'שלוש אחיות' (בתרגום שלונסקי). האם החיים ישתנו לבלי הכר, כפי שמציע וירשינין, או כפי שמציע שם טוזנבך: "אחרי מותנו יתעופפו הבריות בכדורים פורחים. תשתנה צורת המקטורן, יגלו, אולי, את החוש השישי וישכללוהו. ואולם החיים יוסיפו להיות כפי שהיו, חיים קשים, מלאי תעלומות ורבי-אושר. וגם לאחר אלף שנה יוסיף האדם לגנוח ממש כך: 'אח, קשה לחיות!' ועם זאת, ממש כמו עכשיו, יהא מפחד מפני המוות ולא ירצה בו".

‭126‬ שנה אחרי שהוצג 'השחף' לראשונה נדמה שבינתיים צדק טוזנבך. מעל, או מתחת, להכל מפעמת בדמויות הצ'כוביות התהייה הניהיליסטית, שרלוונטית היום כמו בעבר, על משמעות הקיום והיעדרה. אחת הדמויות, מאשה (מריה), מבטאת אותה כך: "אל תכתוב בצורה רשמית: 'הנכבדה', אלא פשוט: 'למריה, חסרת השורשים, שלא ידוע לשם מה היא חיה בעולם הזה'". את תחושת הריקנות מבקשות הדמויות לשכך במרדף אחר הנעורים והיופי. טריגורין, הפיקח, בכל זאת מדמה בלבו שהאהבה לנינה הצעירה תציל את חייו: "אהבה צעירה, מקסימה, פיוטית, שמובילה אותי לעולם החלומות – רק  היא יכולה לעשות אותי מאושר!"

הוא יעשה לה ילד, טריגורין הפיקח, וכמאמר המשורר: אחר כך יתפכח.

בתמונה: אגם רודברג מתמודדת על התפקיד של נינה בסדרה 'חזרות'

אריק גלסנר 7 לילות 01/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
השחף אנטון צ'כוב

מערכה ראשונה

(אזור בפארק באחוזת סורין. שדרה רחבה המובילה מהקהל לעומק הפארק, אל האגם. במה שאולתרה לצורך הצגה ביתית מסתירה כליל את האגם. משמאל לבמה ומימין לה צומחים שיחים. כמה כיסאות, שולחן קטן. השמש שקעה זה עתה. על הבמה מאחורי המסך נמצאים יאקוב ופועלים אחרים. נשמעים שיעולים ונקישות. מאשה ומדוודנקו נכנסים משמאל, הם חוזרים מטיול.)

מדוודנקו. למה את תמיד לובשת שחור?

מאשה. אני באבל על החיים שלי. אני אומללה.

מדוודנקו. למה? (מהרהר) לא מבין... את בריאה, אבא שלך אולי לא עשיר, אבל לא חסר לו. החיים שלי הרבה יותר קשים משלך. אני מרוויח בחודש עשרים ושלושה רובל לפני קיזוזים, ואני לא לובש בגדי אבל.

(מתיישבים)

מאשה. זה לא עניין של כסף. גם קבצן יכול להיות מאושר.

מדוודנקו. בתיאוריה. אבל בפרקטיקה זה המצב: אני ואימא שלי ושתי אחיות ואחי הקטן, ומשכורת של עשרים ושלושה רובל. לאכול ולשתות צריך, נכון? תה וסוכר צריך? טבק צריך? עכשיו, לֵך תסתדר.

מאשה (מביטה על הבמה). תכף תתחיל ההצגה.

מדוודנקו. כן. זרצ'ניה משחקת, זה מחזה של קונסטנטין גבירלוביץ'. הם מאוהבים, והיום הנשמות שלהם יתמזגו בשאיפה להציג דימוי אמנותי אחד. לנשמות שלי ושלך, נגיד, אין נקודת חיבור. אני אוהב אותך, אני לא מסוגל לשבת בבית מרוב געגועים אלייך, כל יום אני הולך ברגל שישה קילומטר הלוך ושישה קילומטר חזור, וכל מה שאני מקבל ממך זאת אַפָּתיוּת טוטאלית. זה לא מפליא, יש לי הכנסה קטנה, משפחה גדולה... מי תרצה להתחתן עם בן אדם שלו עצמו אין מה לאכול?

מאשה. שטויות. (מריחה טבק) האהבה שלך נוגעת בי, אבל אני לא יכולה להחזיר לך אהבה, זה הכול. (מושיטה לו את קופסת הטבק) תתכבד.

מדוודנקו. אין לי חשק.

(פאוזה)

מאשה. מחניק, בטח יירד גשם הלילה. אתה תמיד או מתפלסף או מדבר על כסף. בעיניך אין אומללות גדולה יותר מעוני, ובעיניי פי אלף יותר קל ללבוש סמרטוטים ולקבץ נדבות מאשר... בעצם... אתה לא תבין...

(מימין נכנסים סורין וטרפלב)

סורין (נשען על מקל). אני מרגיש מוזר בכפר, מובן מאליו שאף פעם לא אתרגל לפה. אתמול נכנסתי למיטה בעשר והתעוררתי היום בתשע בבוקר בכזאת תחושה, כאילו שמרוב שינה המוח שלי נדבק לגולגולת, וכולי. (צוחק) אחר הצהריים שוב נפלתי לנמנום, ועכשיו אני מרוסק, אני חי בסיוט, בסופו של דבר...

קוסטיה. אתה באמת צריך לחיות בעיר. (מבחין במאשה ומדוודנקו) רבותיי, נקרא לכם כשנתחיל, בינתיים אסור להיות פה. תסתלקו, בבקשה.

סורין (למאשה). מריה אִילִינִיצְ'נָה, עשי לי טובה, בקשי מאבא שלך לשחרר את הכלב, שלא ינבח. אחותי עוד פעם לא נרדמה כל הלילה.

מאשה. דַבֵּר בעצמך עם אבא שלי, בבקשה, אני לא רוצה. (למדוודנקו) בוא!

מדוודנקו (לטרפלב). אז תקראו לנו כשזה מתחיל.

(שניהם יוצאים)

סורין. זה אומר שעוד פעם הכלב ינבח כל הלילה. לא, אף פעם לא חייתי בכפר כמו שחלמתי. אתה לוקח חופשה לעשרים ושמונה ימים, כדי לנוח וכולי, ישר מתחילים לנדנד לך עם שטויות, שמהיום הראשון כבר מתחשק לך להסתלק. (צוחק) מה שתמיד הכי אהבתי בכפר — זה לחזור לעיר... נו, ועכשיו בפנסיה, אין לאן לברוח, כמו שאומרים. רוצה — לא רוצה, תחיה...

יאקוב (לטרפלב). אנחנו נכנסים קצת למים.

טרפלב. טוב, אבל בעוד עשר דקות תהיו במקומות. (מביט בשעון) עוד מעט מתחילים.

יאקוב. חיובי. (יוצא)

טרפלב (סוקר את הבמה). הנה — תיאטרון. מסך, מאחוריו קוליסה ראשונה, קוליסה שנייה, ומאחורה — ריק. שום תפאורה. מבט פתוח לאגם ולאופק. נרים את המסך בשמונה וחצי בדיוק, כשהירח יעלה.

סורין. נהדר.

טרפלב. אם נינה תאחר, הלך כל האפקט. היא אמורה להיות פה. אבא שלה ואשתו החדשה מחזיקים אותה קצר. בשבילה, לצאת מהבית זה כמו לברוח מהכלא. (מסדר לדוד את העניבה) השיער והזקן שלך מבולגנים. אתה חייב להסתפר או משהו...

סורין (מיישר את הזקן). הטרגדיה של חיי. גם כשהייתי צעיר נראיתי כמו אלכוהוליסט וכולי. נשים אף פעם לא אהבו אותי. (מתיישב) למה אחותי מצוברחת?

טרפלב. למה? משועממת. (מתיישב לידו) מקַנאה. היא מראש נגדי ונגד ההצגה ונגד המחזה שלי, כי לא היא משחקת, אלא זרצ'ניה1. היא עוד לא מכירה את המחזה שלי וכבר שונאת אותו.

סורין. זה הכול בראש שלך, באמת...

טרפלב. מראש מרגיז אותה, שֶׁמי שתזכה להצלחה על הבמה הקטנה היא זרצ'ניה ולא היא. (מביט בשעון) תופעה פסיכולוגית — אימא שלי. ללא ספק, מוכשרת, חכמה, מסוגלת לבכות בגלל ספר, להרביץ בעל פה פואמות שלמות של נֶקְרָסוֹב2, מטפלת בחולים, כמו מלאך, אבל תגיד בנוכחותה מילה טובה על דוּזֶה3! אוי ואבוי לך! צריך להחמיא רק לה, לכתוב רק עליה, להריע בקול, להתלהב מהמשחק היוצא דופן שלה ב"הגברת עם הקמליות"4 או ב"שיכרון החיים"5, אבל מכיוון שאין בכפר שום דבר מכל זה, היא משתעממת וכועסת, וכולנו — האויבים שלה, כולנו אשמים. בנוסף לזה היא מאמינה באמונות טפלות, פוחדת משלושה נרות, מהשלושה־עשר בחודש. היא קמצנית. יש לה בבנק באודסה שבעים אלף — אני יודע את זה כעובדה. אבל תבקש ממנה הלוואה, היא תתחיל לבכות.

סורין. המצאת לעצמך שאימא שלך לא אוהבת את המחזה שלך, בגלל זה אתה לחוץ וכולי. תירגע, אימא שלך מעריצה אותך.

טרפלב (מורט עלי כותרת מפרח). אוהבת — לא אוהבת, אוהבת — לא אוהבת, אוהבת — לא אוהבת. (צוחק) רואה, אימא שלי לא אוהבת אותי. לא מפתיע! היא רוצה לחיות, לאהוב, ללבוש חולצות בהירות, אבל אני כבר בן עשרים וחמש, וזה כל הזמן מזכיר לה שהיא לא צעירה. כשאני לא לידה היא בת שלושים ושתיים, כשאני לידה — ארבעים ושלוש, בגלל זה היא שונאת אותי. היא גם יודעת שאני לא מקבל את התיאטרון כמו שהוא. היא אוהבת תיאטרון, נדמה לה שהיא משרתת את האנושות, את האמנות הקדושה, אבל לדעתי התיאטרון בימינו — כולו שגרה ודעות קדומות. כשהמסך עולה ואתה רואה אור של ערב בחדר עם שלושה קירות, והגאונים התורניים, כוהני האמנות הקדושה, מגלמים אנשים שאוכלים, שותים, אוהבים, מתהלכים, לובשים את הז'קטים שלהם, כשאומרים טקסטים וולגריים ודוחפים לך מוסר השכל, מסר קטן שמחליק בגרון ומועיל לכל בית; כשמגישים לי באלף וריאציות אותו הדבר, אותו הדבר, אותו הדבר — אני בורח, בורח כמו שמוֹפַּסַן ברח ממגדל אייפל שלחץ לו על המוח בוולגריות שלו.

סורין. בלי תיאטרון אי אפשר.

טרפלב. נחוצות צורות חדשות. צורות חדשות נחוצות, ואם אין, עדיף בלי כלום. (מביט בשעון) אני אוהב את אימא שלי, מאוד אוהב, אבל היא חיה חיים חסרי טעם, מנדנדת לכולם על הסופר הזה, השם שלה מרוח על כל העיתונים — אותי זה מתיש. לפעמים אני נתקף אנוכיות, כמו כל בן תמותה רגיל, ומצטער שאימא שלי שחקנית מפורסמת, נדמה לי שאם היא הייתה אישה רגילה הייתי שמח יותר. תגיד לי אתה, דוד, אם זה לא מצב פתטי: לפעמים היו באים אלינו אורחים, כל מיני מפורסמים, שחקנים, סופרים, ובין כולם אני היחיד שהוא אפס, הם הסכימו לסבול אותי רק כי אני הבן שלה. מי אני? מה אני? עזבתי את האוניברסיטה בשנה השלישית מסיבות שלא קשורות למערכת, כמו שאומרים, בלי כישרון, בלי כסף, לפי המסמכים — אני בורגני מקייב. הרי אבא שלי הוא בורגני מקייב, למרות שגם הוא היה שחקן מפורסם. בקיצור, כשבסלון שלה כל השחקנים והסופרים האלה עשו טובה ושמו לב לקיומי, היה נדמה לי שהם מודדים במבטים שלהם את האפסיות שלי — קראתי את המחשבות שלהם וסבלתי מההשפלה...

סורין. אגב, תגיד לי, איזה מין בן אדם הוא הסופר הזה? אי אפשר להבין. תמיד הוא שותק.

טרפלב. בן אדם חכם. הוא פשוט, טיפה, אתה יודע, מלנכולי. מאוד הגון. הוא עוד לא בן ארבעים, אבל הוא כבר מפורסם ושָׂבע, שבע עד כאן... ובנוגע לכתיבה שלו... מה אני אגיד לך? נחמד, כישרוני... אבל... אחרי טולסטוי או זולא לא מתחשק לקרוא טריגורין.

סורין. אני דווקא אוהב סופרים. פעם השתוקקתי לשני דברים: רציתי להתחתן ורציתי להיות סופר. לא יצא לי, לא זה ולא זה. כן. אפילו סופר קטן נחמד להיות, בסופו של דבר.

טרפלב (מטה אוזן). אני שומע צעדים... (מחבק את הדוד) אני לא יכול לחיות בלעדיה... אפילו הצליל של הצעדים שלה מקסים אותי... אני כל כך מאושר. (רץ לפגוש את נינה שנכנסת) הנה הקוסמת שלי, החלומית שלי...

נינה (נסערת). לא איחרתי... ברור שלא איחרתי...

טרפלב (מנשק את ידיה). לא, לא, לא...

נינה. כל היום הייתי לחוצה, כל כך פחדתי! דאגתי שאבא שלי לא ירשה לי לצאת... בסוף הוא נסע עם אשתו. השמיים אדומים, הירח תכף יעלה, איך הדהרתי את הסוסה, הדהרתי. (צוחקת) אבל אני שמחה. (לוחצת בחוזקה את ידו של סורין)

סורין (צוחק). לפי העיניים שלך נראה שבכית... אי־אי־אי! לא טוב!

נינה. זה סתם... רואה, אני בקושי נושמת. בעוד חצי שעה אני אחזור הביתה, צריך למהר. אל תעכבו אותי, אני מתחננת, אבא שלי לא יודע שאני כאן.

טרפלב. באמת חייבים להתחיל, צריך לקרוא לכולם.

סורין. אני אגש וכולי, כבר חוזר. (יוצא לימין ומפזם) ״שני גרנדירים צרפתים..."6 (מביט סביב) השיר הזה מזכיר לי, פעם סגן התובע אמר לי: ״אדוני הנכבד, יש לך קול חזק..." ואז חשב רגע והוסיף: ״אבל... מגעיל". (צוחק ויוצא)

נינה. אבא שלי ואשתו לא מרשים לי לבוא לפה, הם אומרים שכאן זה הבוהמה... פוחדים שאני ארצה להיות שחקנית... אבל אני נמשכת לאגם הזה כמו שחף... הלב שלי מלא בך. (מביטה סביב)

טרפלב. רק שנינו פה.

נינה. נדמה לי ש...

טרפלב. אין אף אחד.

(נשיקה)

נינה. איזה עץ זה?

טרפלב. בּוּקִיצָה.

נינה. למה הוא כזה כהה?

טרפלב. כבר ערב, הכול כהה. אל תעזבי מוקדם, אני מתחנן.

נינה. אסור לי.

טרפלב. ואם אני אסע אלייך, נינה? אני אעמוד כל הלילה בגן ואסתכל על החלון שלך.

נינה. אסור, השומר יראה אותך. גם טְרֶזוֹר7 עוד לא התרגל אליך, הוא ינבח.

טרפלב. אני אוהב אותך.

נינה. ששש...

טרפלב (שומע צעדים). מי שם? זה אתה, יאקוב?

יאקוב (על הבמה). חיובי.

טרפלב. תעמדו במקומות. מתחילים. הירח עולה?

יאקוב. חיובי.

טרפלב. יש שם ספירט? גופרית יש? בקטע עם העיניים האדומות צריך ריח של גופרית. (לנינה) לכי, הכול מוכן שם. את מתרגשת?..

נינה. כן, מאוד. עם אימא שלך עוד אסתדר, אני לא פוחדת ממנה, אבל טריגורין אצלכם... לשחק מולו זה מפחיד, זה מביך... סופר מפורסם... הוא צעיר?

טרפלב. כן.

נינה. איזה סיפורים יפים הוא כותב!

טרפלב (בקרירות). לא יודע, לא קראתי.

נינה. קשה לשחק במחזה שכתבת. אין בו אנשים חיים.

טרפלב. אנשים חיים! צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום.

נינה. כמעט לא קורה כלום במחזה שלך, רק טקסט. במחזה, לפי דעתי, חייב להיות סיפור אהבה...

(שניהם נעלמים אל מאחורי הבמה. נכנסים פולינה ודורן)

פולינה. נהיה קריר. תחזור ותנעל ערדליים.

דורן. חם לי.

פולינה. אתה לא שומר על עצמך. עקשן כזה. אתה דוקטור, ואתה יודע טוב מאוד שמשב רוח קר מזיק לך, אבל מתחשק לך שאני אסבול. אתמול ישבת בכוונה ערב שלם בחוץ...

דורן (מפזם). ״אל נא תאמרי: את עלומיי כיליתי"8.

פולינה. היית כל כך שקוע בשיחה עם אירינה ניקולאייבנה שלא שמת לב לקור. תודֶה שהיא מוצאת חן בעיניך...

דורן. אני בן חמישים וחמש.

פולינה. שטויות, לגבר זה לא זקֵן. אתה שמור למופת, נשים עדיין נמשכות אליך.

דורן. אז מה את רוצה ממני?

פולינה. כשאתם רואים שחקנית, אתם מוכנים ליפול לרגליה. כולכם!

דורן (מפזם). ״עומד אני שוב לפנייך..."9 אם אנשים אוהבים שחקנים ומתייחסים אליהם אחרת מאשר, נאמר, לסוחרים, זה דבר נורמלי. קצת קולטורה.

פולינה. נשים תמיד התאהבו בך ונתלו לך על הצוואר. זה גם קולטורה?

דורן (מושך בכתפיו). מה אני אגיד? נשים היו טובות אליי. בעיקר הן אהבו את זה שאני רופא מצוין. לפני עשר, חמש־עשרה שנה, זוכרת? הייתי הרופא היחיד באזור שידע ליילד כמו שצריך. חוץ מזה, תמיד הייתי אדם ישר.

פולינה (אוחזת בידו). יקר שלי!

דורן. שקט. מישהו בא.

(נכנסים שלובי זרועות ארקדינה וסורין, טריגורין, שמרייב, מדוודנקו ומאשה)

שמרייב. בשנת 1873 ביריד בפולטאבה היא שיחקה נהדר. באמת, פנומנלי! מושלם היא שיחקה! את יודעת במקרה מה עושה בימינו הקומיקאי ההוא, צ'אדין, פאבל סמיוניץ'? בתפקיד רַסְפּלוּיֶב הוא היה פשוט אדיר, יותר טוב מסָדוֹבְסקִי10, נשבע לך, גבירתי. איפה הוא היום?

ארקדינה. אתה תמיד שואל על כל מיני יצורים מלפני המבול. מאיפה לי לדעת!

(מתיישבת)

שמרייב (נאנח). פשאקה צ'אדין! לא מייצרים כאלה יותר. פיניטה לה קומדיה! פעם היה אפשר להיתלות באילנות גבוהים, היום — כולם בולי עץ.

דורן. היום כישרון כבר לא מספיק, זה נכון, אבל הרמה של השחקנים הבינוניים הרבה יותר גבוהה.

שמרייב. אני לא יכול להגיד שאני מסכים איתך, אבל לא בוכים על טעם וריח. De gustibus aut bene, aut nihil 11.

(טרפלב מגיח מהקלעים)

ארקדינה (לבנה). בן מתוק שלי, מתי מתחילים?

טרפלב. בעוד דקה. סבלנות.

ארקדינה (מצטטת מ"המלט"). ״בני, המלט,

חדל! אתה מסב עיניי לתוך נפשי.

ושם אני רואה כתמים שחורים משחור,

שלא יימח צבעם..."

טרפלב (מ"המלט"). ״ומוסיפה לחיות

תוך יֶזַע־פיגולים של ערש נאלחת,

מַרְחֶשֶׁת בזימה וממתיקה דודים

בדיר של חזירים..."12

(נשמעת תרועת קרן מאחורי הבמה)

רבותיי, מתחילים! תשומת לב! אני מתחיל.

(נוקש במקל ומדבר בקול רם)

הו, אתם, צללים נכבדים, עתיקים, הרוחשים לעת לילה מעל האגם הזה, הַפילו עלינו תרדמה והלוואי ונחלום על מה שיהיה בעוד מאתיים אלף שנה!

סורין. בעוד מאתיים אלף שנה לא יהיה כלום.

טרפלב. אז שהצללים יראו לנו את הכלום הזה.

ארקדינה. שיַראו. נרדמנו.

(המסך עולה. ממול נפרש האגם, הירח באופק משתקף במים, על סלע גדול יושבת נינה זרצ'ניה, כולה בלבן)

נינה. בני אדם, אריות, נשרים וחוגלות, אַיָלים מקוּרננים, אווזים ועכבישים, דגים אילמים במים, כוכבי ים וכל מה שאין לראות בעיניים — כלומר, כל היצורים החיים, כל החיים, החיים סיימו לחוג במעגל עצוב ודעכו... כבר מאות אלפי שנים שבהן האדמה לא נושאת על פניה שום יצור חי והירח האומלל מאיר בפנסו לשווא. עגורים לא מתעוררים בצווחות בדשא וחיפושיות האביב לא מזמזמות בחורשות הטיליה. קר, קר, קר. ריק, ריק, ריק. רע, רע, רע.

(פאוזה)

גוף כל חי היה לאפר, והחומר הנצחי הפך אותו לאבן, למים, לעננים, וכל הנשמות התמזגו לאחת. נשמתו האחת של העולם — זאת אני... אני... בי חיות הנשמות של אלכסנדר הגדול ושל יוליוס קיסר ושל שייקספיר ושל נפוליאון וגם של העלוקה העלובה ביותר. בי התמזגו התודעות של בני האדם והיצרים של בעלי החיים, ואני זוכרת את כולם, כולם, כולם, וכל יצור חי — חי מחדש בתוכי.

(נראים אורות הביצה)

ארקדינה (בשקט). זה משהו דקדנטי.

טרפלב (מתחנן בתלונה). אימא!

נינה. אני בודדה. פעם במאה שנה אני פושׂקת את שפתיי כדי לדבר, והקול שלי, ברִיק הזה, נשמע עגום, ואף אחד לא שומע... גם אתם, אורות חיוורים, לא שומעים אותי... עם שחר מולידה אתכם הביצה הרקובה, ואתם משוטטים עד השקיעה, אבל בלי מחשבות, בלי רצונות, בלי רטט החיים. אבי החומר הנצחי, השטן, פוחד שיצוץ בכם ניצוץ חיים, ודואג שבכל שבריר שנייה יתחלפו בתוככם האטומים, כמו באבנים ובמים, אתם משתנים ללא הרף. רק הרוח נשארת יציבה ובלתי משתנה.

(פאוזה)

כמו שבוי שהושלך לבאר עמוקה וריקה, אין לי מושג היכן אני ומה מצפה לי, אבל אני יודעת שבקרב האכזרי והעיקש נגד השטן, מקור הכוח החומרי, נגזר עליי לנַצח. רק אז הגוף והנפש יתמזגו יחד בהרמוניה נהדרת, ורצון העולם ימלוך.

אבל זה יקרה לאט לאט, רק אחרי שיחלפו אלפי שנים, כשהירח וכוכב סיריוס הבהיר וכדור הארץ יתפוררו לאבק... עד אז — זוועה, זוועה...

(פאוזה, על רקע האגם נראות שתי נקודות אדומות)

הנה קרֵב ובא יריבי רב העוצמה, השטן. אני רואה את עיני הארגמן המפחידות שלו...

ארקדינה. ריח של גופרית. זה בכוונה?

טרפלב. כן.

ארקדינה (צוחקת). חתיכת אפקט.

טרפלב. אימא!

נינה. הוא משתעמם בלי בני אדם...

פולינה (לדורן). הורדת את הכובע, תחזיר, אתה תצטנן.

ארקדינה. הדוקטור הסיר את הכובע בפני השטן, אבי החומר הנצחי.

טרפלב (מתפרץ בקול רם). ההצגה נגמרה! די! מסך!

ארקדינה. מה אתה כועס?

טרפלב. די! מסך! תורידו את המסך! (רוקע ברגליו) מסך!

(המסך יורד) ....