על גג הגיהינום
1
מספרים שבסין העתיקה, בימי שושלת סוֹנג הצפונית, היה נסיך שציווה לגדל בכל שנה חֶלקה של אלף אדמוניות. בפתחו של הקיץ התנועעו עלי הכותרת שלהן כאדוות ברוח הקלה.
במשך שישה ימים, כאשר ישב על רצפת ביתן העץ שבו נהג להביט בירח ולשתות מפעם לפעם ספל תה צלול, התבונן בבנותיו, כך כינה אותן. עם שחר ובעת שקיעת השמש היה מתהלך בחֶלקת האדמוניות.
בתחילת היום השביעי היה מצווה על הטֶבח.
המשרתים היו משכיבים את הנרצחות היפות, שבורות הגבעול, בראש נוטה מזרחה, עד שלא נשאר בשדה אלא פרח אחד ויחיד, שעלי הכותרת שלו פתוחים אל גשמי המוֹנסוּן הראשונים.
אחר כך, בחמשת הימים הבאים, היה הנסיך נשאר במקומו ושותה יין כהה. כל חייו התמצו בתריסר היממות האלה; כל השנה חשב רק עליהן; אחרי שחלפו, היה שואל את נפשו למות. אבל השעות שהוקדשו למציאת האחת הנבחרת ואחר כך לשיחתם האילמת, המענגת, הכילו פרקי חיים רבים כל כך בתוך פרק חיים אחד ויחיד, עד שלא ראה בחודשי האבל כל קורבן מצידו.
מה הרגיש כשהתבונן בשורדת היחידה?
עצבות שלבשה צורת אבן חן מנצנצת, ובה פרצי אושר טהור ועז עד כדי כך שליבו נחלש בקרבו.
