לאסוף מתנות מהרצפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאסוף מתנות מהרצפה
הוספה למועדפים

לאסוף מתנות מהרצפה

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

נושאים

תקציר

שני צעירים התפלשו באבק הדרך בקרב רחוב אלים
בעיר התחתית שבחיפה.
בלתי אפשרי היה להתקרב או לנסות להפריד, מפחיד.
נער צעיר שגלש מן הברז לים הסמוכים פתר את הבעיה בדרך מקורית 
תוך הפגנת כריזמה ומנהיגות.
תלמיד שהיה בדרכו חזרה מבית הספר ושהיה עד למתרחש 
חשב לעצמו, שדרך פתירת הבעיה הייתה גאונית לא פחות מהכריזמה והמנהיגות.
כך הם נפגשו לראשונה.

שני צעירים פוגשים זה את זה על רקע רחובות העיר התחתית שבחיפה.
ידידות מיוחדת נרקמת ביניהם, למרות שהם שונים באופיים.
האחד, חובב קריאה מושבע ומחובר למסורת.
השני, קריאה עושה לו כאב ראש ומסורת זה נחמד... אבל מרחוק. 
המשותף לשני החברים, היא החשיבה הבלתי שגרתית וחכמת הרחוב
מהסוג הזה שלא לומדים באף אוניברסיטה, ושבעזרתה הם פותרים בעיות
ומחלצים אחרים בסביבתם הקרובה ואפילו הרחוקה.
עד כמה רחוקה? עד כדי עזרה לאיש עסקים יהודי במקסיקו, שראש
קרטל פשע אכזרי ומסוכן מתכוון לחסלו ולהשתלט על עסקיו.
הם עושים זאת, מתקופת בגרותם ועד להווה ממש, והם עושים זאת
בדרך המקורית והאופיינית להם, ובהרבה פעמים גם משעשעת. 
חברות אמיתית, שאפשר רק לקנא בה ודמויות ציוריות וססגוניות
שבמבט שטחי נראות פשוטות ובהתבוננות מעמיקה יותר, מתגלות
כבעלות חכמת חיים נדירה. כל אלה מתלווים לסיפור עלילתי
הכתוב בשפה אותנטית ייחודית ושזור בהומור לכל אורכו. 
על הדרך, כבדרך אגב, אנו נחשפים לרעיונות ותובנות פורצי שגרה
 בכל תחומי החיים.
בין היתר אנחנו מבינים, שלא תמיד נכון לחכות ולהגיב לאירועים
וכך להיגרר למצבים שלא תמיד רצויים לנו, אלא אפשר בתכנון  ובחשיבה נכונה,
לשנות את המציאות ובכך להתאימה לנו. 
המסרים לא מובאים כשיעור אלא, חבויים בסיפור, נמצאים על הדרך.
פעמים, צריך להעמיק ולחפש אותם, וברוב הפעמים הם מונחים לפנינו
ולנו לא נשאר אלא, לאסוף מהרצפה.

פרק ראשון

פרולוג
חיפה - 1972
רק לחורשי מזימות יש מה לעשות בחוץ במזג אוויר כזה ובשעות כאלה.
בלילה ללא ירח, שמיים קודרים ועננים עבים המרמזים על גשם סוער שמתקרב, שתי הצלליות הלבושות שחורים נדמו כלקוחות מתוך מחזה סוריאליסטי.
בתנועותיהם המתואמות, נראו כשני חלקי מכונה משומנת הפועלים בהרמוניה.
כשסיימו, עלו וישבו על דרגש העגלון. עטופים במעילי רוח שחורים וישובים על עגלה ישנה הרתומה לסוס, התגלגלו מרחוב שפירא, שתחילתו ברחוב החלוץ, וירדו לכל אורכו של מעלה השחרור.
כשהגיעו לצומת ה'טי', במקום שהייתה באר מים בתקופת המנדט הבריטי, פנו ימינה אל רחוב שיבת ציון ואל תוך שכונת ואדי סאליב.
העגלה הכבדה כמעט התהפכה בעיקול החד היורד לשכונה. במאמץ רב הצליחו להשתלט עליה ולייצבה. דקות ספורות לאחר מכן, עצרו ליד בניין אבן ישן בן שלוש קומות. למזלם
היעד נמצא בקומה הראשונה. הם עלו על העגלה ומשם, בגמישות ובקלילות, ובתמיכת מרזב ישן, טיפסו אל מרפסת הדירה הפונה אל הרחוב.
דלת העץ הישנה, שידעה ימים יפים יותר, הייתה נעולה. חלקה התחתון, שנרקב זה מכבר תוקן בעזרת חתיכת דיקט בגודל של כחמישים סנטימטרים. ללא אומר, שלפו השניים מברגים ובסבלנות פירקו את לוח העץ, הניחו אותו בעדינות בצד והשתחלו דרך הפרצה החדשה שנוצרה, שהובילה אותם אל מטבחון הדירה הקטנה.
לפתע, נשמע צליל מתכת הפוגשת ברצפה, כשמברג נפל מכיסו של אחד מהם והתגלגל דרך הפרצה שבדלת לכיוון המרפסת. הרעש המצלצל הקפיא אותם במקום.
שתי דקות תמימות דממו במקומם, מאזינים לכל רחש שיעיד כי התגלו חלילה.
אך לא נשמע כל רחש.
כשאחד מהם שלח את ידו מעבר לפרצה שבדלת, כדי להרים את המברג, נשרט עמוקות בחלקה הפנימי של אמת ידו משביב עץ ישן שבדופן הדלת. הוא לא הוציא הגה.
הם התקדמו חרש באפלולית הדירה אל עבר חדר השינה.
הדירה הייתה מרוהטת בדלות, פחות מן הדרוש אפילו לצורכי הישרדות בסיסיים.
היו בה שולחן אוכל קטנטן ושני כיסאות עץ ישנים, שידה בת ארבע מגירות הייתה צמודה לקיר ומעליה תלויה תמונה בשחור לבן של רב בעל זקן לבן ומרשים ועיניים נוקבות.
על הרצפה נפרש שטיח בלוי וכמה כריות הונחו בצמוד לקיר. סלון.
בנוסף למטבחון הצר ולסלון הצנוע היה גם חדר שינה. הם פנו אליו חרש.
הדלת הייתה פתוחה. דיירים כאלה אינם חוששים מגניבות. הגיוני. מה כבר גנבים יכולים למצוא פה בלילה? מה שבעל הבית אינו מצליח למצוא באור היום?
הם הציצו פנימה בזהירות. מתחת לכמה שמיכות, שעליהן נפרש שטיח ישן להגברת החימום, התכרבלה אישה מבוגרת.
אחד הפורצים שלף ממחטה מכיס פנימי, הספיג אותה בנוזל מבקבוק קטן ובעדינות הצמיד אותה אל פני האישה. היא תישן קצת יותר הלילה.
עכשיו יכלו להזדרז יותר.
הם פנו אל הדלת הראשית, פתחו אותה בעזרת מפתח שהיה תחוב בחור המנעול וירדו במדרגות אל הרחוב הראשי. כשסיימו, לאחר שעה של פעילות חרישית, נעלו את הדלת הראשית מבפנים.
לפני שפנו לצאת בדרך שבא נכנסו, עצר אחד מהם מול תמונת הרב שמעל השידה, וקירב את אצבעו לפיו במחווה שאומרת 'ששש'.
לאחר שסגרו את דלת המרפסת מבפנים, השתחלו החוצה דרך הפרצה והבריגו את הדיקט בחזרה למקומו המדויק. למטה ברחוב נפרדו בטפיחת כף מלווה בקריצה מחויכת. אחד מהם התפנה לטפל בסוס ואילו השני פתח בריצה קלה לכיוון צומת שיבת ציון ומעלה השחרור ונעלם מהעין.
למחרת, בשעות אחר הצהריים, ירד נער במדרגות האבן הרחבות מכיוון בית ספר "יבנה", נושא על גבו ילקוט גדוש בספרים. הוא פנה שמאלה דרך ואדי סאליב לעבר שיבת ציון.
ליד בית הקפה השכונתי נראתה התקהלות חריגה. במרכז החבורה עמדה אישה מבוגרת, שאך לפני שבועיים התאלמנה ונשארה בחוסר כול. בעלה היה המפרנס היחיד.
בעיניים בורקות מהתרגשות, סיפרה לכל השכנים על הנס הגלוי שחוותה.
בסיום השבעה, לאחר שכל ההמולה שככה – השכנים הטובים שבו לשגרת יומם והילדים שבו לפנימייה – עמדה בודדה בסלון ביתה, פרשה ידיה לשמיים ובדמעות שליש ביקשה על נפשה. היא עוד תוכל לשרוד במשך השבוע, חשבה, אבל כשילדיה יחזרו מהפנימייה לשבת, לא יהיה לה במה להאכיל אותם. לאחר שפרקה את כל אשר על ליבה הרגישה שלווה ורוגע. היא את שלה עשתה, עכשיו – תורו.
בליל אמש פרשה לישון מוקדם. חשבה לקום עם אור ראשון ולכתת רגליה לכמה בניינים בשכונת הדר, אולי ירצו שם מנקה לחדרי המדרגות. אלא שתוכניותיה השתבשו.
באופן חריג, נפלה עליה תרדמה מבורכת.
כשהתעוררה בשעה מאוחרת, לא האמינה למראה עיניה ולרגע חשבה שהיא בבית אחר. היא שפשפה את עיניה למראה פינת אוכל חדשה, ספה ושתי כורסאות, שתי מיטות מתקפלות, כולל מזרנים, שטיח עבה ונקי, קרטון גדול עמוס בשמיכות צמר, רדיאטור, מקרר מלא מצרכים ועוד שני קרטונים מלאים כל טוב.
אל הקרטון הוצמד פתק כתוב בכתב רש"י, הוסיפה האישה ואמרה – "קרטון בכל שבת".
התלמיד המשיך בדרכו. כשעבר ליד הנער שישב על הברזלים, מול בית הקפה, החליף איתו קריצה מחויכת והמשיך ללא אומר. לאחר שעבר כמה מטרים שמע את קולו מאחוריו.
"כדאי שתטפל בפצע, שלא יזדהם".
שתי איילות ומוריס אחד

5:30 לפנות בוקר. עדיין חשוך ואפילו הציפורים עוד לא התעוררו. הנייד, שהתחיל לזמזם ולרקד סביב עצמו, העיר אותי. בשעה כזו, זה הדבר הכי קרוב לשיחה מזוהה – ג'מבו.
"מוריס נפטר".
התאפסתי.
"מוריס? איזה מוריס?"
"תגיד, אין לך היסטוריה? מוריס מהשכונה. בעל בית הקפה, שמכר יותר ערק מקפה".
אני שותק, מעבד אינפורמציה. תמונות חולפות לי בראש בהילוך מהיר.
ואדי סאליב, חיפה. מוריס, בעל השפם הענק והחיוך הנצחי והעיניים המלאות באהבה, לכל דבר – לשמש, לאנשים ובעיקר לערק.
שחקני השש-בש על השולחן ברחבה שלידו. שניים זכורים לי במיוחד. כוס קפה מלאה לידם
וגם כוסית ערק, בדרך כלל ריקה, אבל לא להרבה זמן.
הברזלים מול הערקפה, כס הברזל של ג'מבו.
ממול, החייט הפְרנסָאווי, שכנראה מעולם לא היה בצרפת. במרוקו – יותר סביר. צרפוקאי.
אפילו בראש התמונות כבר מצהיבות. תמונות המתקרבות לחגיגות היובל שלהן. זיכרונות מימים לא פשוטים. ימים שבהם המחשבה שהעסיקה אותך מהרגע שקמת בבוקר ועד לרגע שבו פרשת לשנת הלילה הייתה הישרדות.
ימים שבהם אל רוב המקומות צעדת ברגל. למקומות הרחוקים באמת, חיכית לאוטובוס והתפללת שלא יחלוף על פניך בלי לעצור בתחנה כיוון שהוא מלא. גם בעמידה.
ימים שבהם כדי לזכות במים חמים למקלחת, היית צריך לחמם סיר על הגז, לקחת אותו למקלחת, לערבב אותו עם מים קרים עד שהגעת לחום המתאים לך ואז, עם כלי קטן יותר, לקחת מהמים ולשפוך על עצמך. והייתה גם, כמובן, האפשרות הפשוטה יותר – להתרחץ במים קרים.
ימים שבהם בחורף, כששמעת את צלצול פעמונו של עגלון הנפט, היית צריך לטוס במהירות עם ג'ריקנים ריקים ולחזור איתם, אחד בכל יד, צולע ומדדה מפאת כובד משקלם, רק כדי להזין את תנורי החימום מסוג "פרידמן", כדי להתחמם איכשהו.
ימים שבהם לחיצת יד לסיכום עניין, כמוה כחתימת חוזה בנוכחות נשיא בית המשפט העליון וסגנו. ימים שבהם זכה לכינוי "אחי" רק מי שבאמת היה ראוי לו ולא כל סוכן מכירות שמנסה למכור לך משהו שהוא לעולם לא היה קונה.
יש כנראה סיבה להתרפקות שלנו על העבר. נכון, אלה היו ימים לא קלים, אבל עוצמתיים. כאלה שמשאירים חותם. ואולי,
זה לא יותר מכוחה האדיר של הנוסטלגיה. כן, זה כנראה זה.
"הלו? הלו? יש מישהו בבית? צא מהריחוף ותגיע לבית הקברות הישן.
מחנה דוד, שעה 14:00. תגיע בזמן, בקושי יש זימון".
"התכוונת בקושי יש מניין", תיקנתי.
"מה שתגיד. תגיע וזהו".
שכונת מחנה דוד בחיפה שהייתה פעם מעברה.
מוריס עובר מוואדי סאליב למחנה דוד. קרוב לים. השתדרג.
***
אנחנו בבית הקברות, הולכים אחרי נושאי האלונקה מטעם חברה קדישא.
קבוצה קטנה: ג'מבו, אני, ועוד מישהו על כיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר. אסייתי. אין אפילו מניין.
תמונת אדם זקן בכיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר נראתה לי תמיד צורמת. כמו חלק מפאזל שלא הורכב במקומו. האיש הזה גידל, מן הסתם, ילדים. ליטף אותם בקטנותם וטרח ועמל עשרות שנים כדי להקל עליהם את טורח החיים. איפה הם עכשיו?
הזקן היה צריך להיות מלווה על ידי הבן, הבת, הנכד, לא חשוב מי, אבל מהמשפחה. טוב, אולי לא בכל רגע ולא במקום העובד הזר, אבל כך זה יותר טבעי. המחשבה הזו תמיד הציקה לי ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליה. היא באה ומסתובבת לי בראש תמיד כשאני רואה פאזל שיושב עקום.
ואולי הזמנים השתנו ואני לא עומד בקצב? אנשים רצים, טרודים בקריירה, אין להם זמן?
מצטער, אבל, לא מסכים. אני מעדיף את הקצב הישן.
הרי כתוב: "כבד את אביך [...] למען יאריכון ימיך".
למה יאריכון? שאם תאמר, "אין לי פנאי לטפל או לעזור, אני עובד, עסוק", אז אומרים לך – אל תדאג. את הזמן ש"בזבזת" יוסיפו לך, כלומר "יאריכון ימיך". יאריכו, כדי שתטפל. שלא יהיה לך תירוץ. יהודים.
עכשיו אנחנו בבית הקברות, מעל קבר של אדם יקר. מסביבנו כמה אנשי חברה קדישא.
אחד אומר פרקי תהילים. נראה משועמם למוות. מתאים למקום.
"המנחה", זה המשועמם, מסיים את הקינה שלו ושואל אם מישהו רוצה לומר כמה מילות פרידה. חשבתי לומר משהו. בכל זאת זה מוריס. מוריס שלנו. כזה שלא יהיו יותר כמותו. לא יכול להיות עוד כזה.
התכוננתי, כשלפתע ננעץ לי מרפק בצלעות.
"לא צריך", לוחש לי ג'מבו, "הם לא מכירים אותו והוא כבר לא שומע". שיהיה.
מורידים את הגופה לבור תוך כדי אמירת פסוקים.
מספר עובדי הקדישא מתחילים להתארגן עם טוריות לכיסוי הבור. המשועמם לא מפסיק למלמל. עבודה. יופי של פרנסה מצא לו. אין מצב שלא תהיה לו עבודה.
פתאום, כאילו משום מקום, האיש הזקן שעל כיסא הגלגלים מתעורר מתנומתו, מרים את היד ומסמן לעובדים, אלה שתמיד תהיה להם עבודה, לעצור.
כולם עוצרים ונותנים כבוד לאיש הזקן. אולי הוא רוצה לומר משהו, אולי להיפרד. אבל הוא לא אומר כלום. מכניס את היד ברווח שבינו ובין הכיסא שלו ומוציא בקבוק. בקבוק ערק.
זה עם תווית שתי האיילות. חוזק 50%. השקיע.
הוא מסמן למשועמם להניח את הבקבוק צמוד למוריס. בתוך הקבר. נותן לו צידה לדרך?
היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לא לצחוק. ניסיתי, אבל עם הצלחה חלקית בלבד.
ה"מנחה", זה המשועמם, מוחה.
"לא, לא, זה לא מקובל. יש מנהג, נוהל, הליכים, חוקים". מתחילים ויכוחים מהוסים, שבהדרגה מגביהים טון. בלגן שקט. רוחש.
הנכה לא מדבר, לא יכול, רק מסמן בידיים, אבל מתעקש, לא מוותר.
הטקס נתקע. אבל לא להרבה זמן.
ג'מבו ניגש אל האיש בכיסא הגלגלים, יורד לעמידה שפופה לידו, מדבר איתו בשקט.
הנכה, כחוש ומקומט, שנראה שכל תנועה עולה לו בייסורים, מנסה ללחוש משהו לג'מבו.
ג'מבו מקשיב בשקט האופייני לו. אחר לוחץ לו את היד במחווה השמורה לאדם יקר, לוקח מידו את הבקבוק, בדחילו ורחימו, מתקרב אל המנחה ומתבונן בעיניו.
משתהה, רק נועץ עיניים.
שקט. דממה. שניות מתוחות, שמרגישות כנצח.
ואז, בנינוחות וברוגע מן הסוג המסוים ההוא, רוגע ג'מבואי, זה שאתה יודע שזהו, אין ויכוח, העניין סגור, ג'מבו מטעים: "ז ה - ה ו ל ך - א י ת ו".
המנחה וחבריו נראים מעט מפוחדים. הם רגילים להוביל כאן את העניינים. עיניהם מרצדות מאחד לשני, מעבירים משקל מרגל לרגל, אובדי עצות. מאין יבוא עזרי.
מסכנים. לא כוחות. אם הם היו מכירים את קורות החיים של זה שמולו הם עומדים, הם אפילו לא היו מחפשים עזרה.
הורדתי את הראש כדי להסתיר את החיוך שלא יכולתי לעצור.
עד כמה שזה נשמע סוריאליסטי, כל כך אהבתי את הקטעים האלה. זה כמו סרט שראיתי הרבה פעמים, רק התסריט משתנה כל פעם. וזה תמיד מצחיק. אני לא שולט בזה.
תמיד הדהים אותי איך אדם יכול לשלוט בסובבים אותו ללא קול. רק מעצם הנוכחות שלו. באמצעות שפת הגוף. במקרה הזה, לכל החבילה קוראים ג'מבו.
עכשיו, הוא מעביר את מבטו מאחד לאחד, ככה ליתר ביטחון, ויורד בעצמו לבור ומצמיד את הבקבוק לגופה. נגמרו הוויכוחים.
עכשיו אני יודע שמוריס רגוע.
והמשועמם חשב שהוא ראה הכול.
מתחילים במילוי העפר.
אני לוחש, "מה היה שם עם האיש בכיסא הגלגלים? מי זה?"
ג'מבו ממשיך להתבונן בבור שהולך ומתמלא ברגבי אדמה ומבלי להסב מבט לוחש לי חזרה. "גם אני לא הכרתי. זה החייט הפְרנסָאווי מהשכונה. היחיד שנשאר מאז. הם נשבעו זה לזה שהראשון שילך, חברו ידאג שייקבר עם הבקבוק, כי לך תדע איזה סחורה יש להם שם למעלה".
אנחנו מחפשים אנשים למניין. לפחות כדי להגיד קדיש. מגרדים אנשים מסביב, אחד מפה, אחד משם. כולם נענים. אפילו מרוצים. יהודים.
* * *
אנחנו מלווים את הפְרנסָאווי לרכב. לא נותנים לעובד הזר להוביל אותו. נותנים לו סוג של כבוד, המעט שבמעט שבאפשרותנו, בנקודת הזמן הזו. עוזרים לו לעלות לרכב. הוא לא מדבר. לא יכול.
שנינו יודעים שכנראה לא נראה אותו יותר.
שנינו יודעים שזו לא רק פרידה ממוריס או מהחייט הפְרנסָאווי.
שנינו יודעים, בעומק הבפנוכו, שזו פרידה מהשכונה. פרידה מתקופה, על כל הנלווה אליה.
מהערקפה. מהערסים הכי טובי לב שיש ושכנראה כבר לא יהיו. משחקני השש-בש, שאין סיכוי שבעולם שתנצח את אחד מהם, אפילו אם אתה חתן פרס נובל בתורת המשחקים.
מהחייט הפְרנסָאווי, שגם אם תפר לך חליפה עקומה, שיושבת עליך כמו "ארמאני" על רועה גרמני, עדיין יצליח לשכנע אותך, שג'יימס בונד נראה כמו קוף לידך.
נפרדים מהחייט. שריד אחרון מוואדי סאליב.
לפני שפונים ללכת הוא מסמן לנו להתקרב. אנחנו מקרבים את ראשינו אליו, אולי ילחש משהו. אבל הוא רק פותח את ידיו, מחבק אותנו ומצמיד אליו. הרגשתי רעד. שלי. שלו.
אחרי שניות אחדות הוא מרפה. מסמן לנו ללכת.
אני מתרחק ושם לב שג'מבו לא איתי. מסתובב ורואה אותו מסתודד עם העובד הזר.
אנחנו יוצאים מבית הקברות. במקום המיתה יש טומאה, אז נוטלים ידיים ביציאה ולא מנגבים. נותנים לטבע לעשות את שלו. הנפטר ישתכח מן הלב לאט לאט, לכן לא מנגבים, לא מוחקים מהר. מחווה של זיכרון. יהודים. בדרך לרכב אני ספק תוהה, ספק מציין.
"אם אין משפחה קרובה, אין מי שיעשה אזכרה, שיקרא קדיש, כל החבילה".
עצרנו לפני הרכבים.
ג'מבו הרים אליי מבט. "אתה מתכוון ש..."
הנהנתי.
"בדיוק. נפגשים כאן בשבוע הבא. נארגן משהו".

עוד על הספר

נושאים

לאסוף מתנות מהרצפה יצחק טויטו
פרולוג
חיפה - 1972
רק לחורשי מזימות יש מה לעשות בחוץ במזג אוויר כזה ובשעות כאלה.
בלילה ללא ירח, שמיים קודרים ועננים עבים המרמזים על גשם סוער שמתקרב, שתי הצלליות הלבושות שחורים נדמו כלקוחות מתוך מחזה סוריאליסטי.
בתנועותיהם המתואמות, נראו כשני חלקי מכונה משומנת הפועלים בהרמוניה.
כשסיימו, עלו וישבו על דרגש העגלון. עטופים במעילי רוח שחורים וישובים על עגלה ישנה הרתומה לסוס, התגלגלו מרחוב שפירא, שתחילתו ברחוב החלוץ, וירדו לכל אורכו של מעלה השחרור.
כשהגיעו לצומת ה'טי', במקום שהייתה באר מים בתקופת המנדט הבריטי, פנו ימינה אל רחוב שיבת ציון ואל תוך שכונת ואדי סאליב.
העגלה הכבדה כמעט התהפכה בעיקול החד היורד לשכונה. במאמץ רב הצליחו להשתלט עליה ולייצבה. דקות ספורות לאחר מכן, עצרו ליד בניין אבן ישן בן שלוש קומות. למזלם
היעד נמצא בקומה הראשונה. הם עלו על העגלה ומשם, בגמישות ובקלילות, ובתמיכת מרזב ישן, טיפסו אל מרפסת הדירה הפונה אל הרחוב.
דלת העץ הישנה, שידעה ימים יפים יותר, הייתה נעולה. חלקה התחתון, שנרקב זה מכבר תוקן בעזרת חתיכת דיקט בגודל של כחמישים סנטימטרים. ללא אומר, שלפו השניים מברגים ובסבלנות פירקו את לוח העץ, הניחו אותו בעדינות בצד והשתחלו דרך הפרצה החדשה שנוצרה, שהובילה אותם אל מטבחון הדירה הקטנה.
לפתע, נשמע צליל מתכת הפוגשת ברצפה, כשמברג נפל מכיסו של אחד מהם והתגלגל דרך הפרצה שבדלת לכיוון המרפסת. הרעש המצלצל הקפיא אותם במקום.
שתי דקות תמימות דממו במקומם, מאזינים לכל רחש שיעיד כי התגלו חלילה.
אך לא נשמע כל רחש.
כשאחד מהם שלח את ידו מעבר לפרצה שבדלת, כדי להרים את המברג, נשרט עמוקות בחלקה הפנימי של אמת ידו משביב עץ ישן שבדופן הדלת. הוא לא הוציא הגה.
הם התקדמו חרש באפלולית הדירה אל עבר חדר השינה.
הדירה הייתה מרוהטת בדלות, פחות מן הדרוש אפילו לצורכי הישרדות בסיסיים.
היו בה שולחן אוכל קטנטן ושני כיסאות עץ ישנים, שידה בת ארבע מגירות הייתה צמודה לקיר ומעליה תלויה תמונה בשחור לבן של רב בעל זקן לבן ומרשים ועיניים נוקבות.
על הרצפה נפרש שטיח בלוי וכמה כריות הונחו בצמוד לקיר. סלון.
בנוסף למטבחון הצר ולסלון הצנוע היה גם חדר שינה. הם פנו אליו חרש.
הדלת הייתה פתוחה. דיירים כאלה אינם חוששים מגניבות. הגיוני. מה כבר גנבים יכולים למצוא פה בלילה? מה שבעל הבית אינו מצליח למצוא באור היום?
הם הציצו פנימה בזהירות. מתחת לכמה שמיכות, שעליהן נפרש שטיח ישן להגברת החימום, התכרבלה אישה מבוגרת.
אחד הפורצים שלף ממחטה מכיס פנימי, הספיג אותה בנוזל מבקבוק קטן ובעדינות הצמיד אותה אל פני האישה. היא תישן קצת יותר הלילה.
עכשיו יכלו להזדרז יותר.
הם פנו אל הדלת הראשית, פתחו אותה בעזרת מפתח שהיה תחוב בחור המנעול וירדו במדרגות אל הרחוב הראשי. כשסיימו, לאחר שעה של פעילות חרישית, נעלו את הדלת הראשית מבפנים.
לפני שפנו לצאת בדרך שבא נכנסו, עצר אחד מהם מול תמונת הרב שמעל השידה, וקירב את אצבעו לפיו במחווה שאומרת 'ששש'.
לאחר שסגרו את דלת המרפסת מבפנים, השתחלו החוצה דרך הפרצה והבריגו את הדיקט בחזרה למקומו המדויק. למטה ברחוב נפרדו בטפיחת כף מלווה בקריצה מחויכת. אחד מהם התפנה לטפל בסוס ואילו השני פתח בריצה קלה לכיוון צומת שיבת ציון ומעלה השחרור ונעלם מהעין.
למחרת, בשעות אחר הצהריים, ירד נער במדרגות האבן הרחבות מכיוון בית ספר "יבנה", נושא על גבו ילקוט גדוש בספרים. הוא פנה שמאלה דרך ואדי סאליב לעבר שיבת ציון.
ליד בית הקפה השכונתי נראתה התקהלות חריגה. במרכז החבורה עמדה אישה מבוגרת, שאך לפני שבועיים התאלמנה ונשארה בחוסר כול. בעלה היה המפרנס היחיד.
בעיניים בורקות מהתרגשות, סיפרה לכל השכנים על הנס הגלוי שחוותה.
בסיום השבעה, לאחר שכל ההמולה שככה – השכנים הטובים שבו לשגרת יומם והילדים שבו לפנימייה – עמדה בודדה בסלון ביתה, פרשה ידיה לשמיים ובדמעות שליש ביקשה על נפשה. היא עוד תוכל לשרוד במשך השבוע, חשבה, אבל כשילדיה יחזרו מהפנימייה לשבת, לא יהיה לה במה להאכיל אותם. לאחר שפרקה את כל אשר על ליבה הרגישה שלווה ורוגע. היא את שלה עשתה, עכשיו – תורו.
בליל אמש פרשה לישון מוקדם. חשבה לקום עם אור ראשון ולכתת רגליה לכמה בניינים בשכונת הדר, אולי ירצו שם מנקה לחדרי המדרגות. אלא שתוכניותיה השתבשו.
באופן חריג, נפלה עליה תרדמה מבורכת.
כשהתעוררה בשעה מאוחרת, לא האמינה למראה עיניה ולרגע חשבה שהיא בבית אחר. היא שפשפה את עיניה למראה פינת אוכל חדשה, ספה ושתי כורסאות, שתי מיטות מתקפלות, כולל מזרנים, שטיח עבה ונקי, קרטון גדול עמוס בשמיכות צמר, רדיאטור, מקרר מלא מצרכים ועוד שני קרטונים מלאים כל טוב.
אל הקרטון הוצמד פתק כתוב בכתב רש"י, הוסיפה האישה ואמרה – "קרטון בכל שבת".
התלמיד המשיך בדרכו. כשעבר ליד הנער שישב על הברזלים, מול בית הקפה, החליף איתו קריצה מחויכת והמשיך ללא אומר. לאחר שעבר כמה מטרים שמע את קולו מאחוריו.
"כדאי שתטפל בפצע, שלא יזדהם".
שתי איילות ומוריס אחד

5:30 לפנות בוקר. עדיין חשוך ואפילו הציפורים עוד לא התעוררו. הנייד, שהתחיל לזמזם ולרקד סביב עצמו, העיר אותי. בשעה כזו, זה הדבר הכי קרוב לשיחה מזוהה – ג'מבו.
"מוריס נפטר".
התאפסתי.
"מוריס? איזה מוריס?"
"תגיד, אין לך היסטוריה? מוריס מהשכונה. בעל בית הקפה, שמכר יותר ערק מקפה".
אני שותק, מעבד אינפורמציה. תמונות חולפות לי בראש בהילוך מהיר.
ואדי סאליב, חיפה. מוריס, בעל השפם הענק והחיוך הנצחי והעיניים המלאות באהבה, לכל דבר – לשמש, לאנשים ובעיקר לערק.
שחקני השש-בש על השולחן ברחבה שלידו. שניים זכורים לי במיוחד. כוס קפה מלאה לידם
וגם כוסית ערק, בדרך כלל ריקה, אבל לא להרבה זמן.
הברזלים מול הערקפה, כס הברזל של ג'מבו.
ממול, החייט הפְרנסָאווי, שכנראה מעולם לא היה בצרפת. במרוקו – יותר סביר. צרפוקאי.
אפילו בראש התמונות כבר מצהיבות. תמונות המתקרבות לחגיגות היובל שלהן. זיכרונות מימים לא פשוטים. ימים שבהם המחשבה שהעסיקה אותך מהרגע שקמת בבוקר ועד לרגע שבו פרשת לשנת הלילה הייתה הישרדות.
ימים שבהם אל רוב המקומות צעדת ברגל. למקומות הרחוקים באמת, חיכית לאוטובוס והתפללת שלא יחלוף על פניך בלי לעצור בתחנה כיוון שהוא מלא. גם בעמידה.
ימים שבהם כדי לזכות במים חמים למקלחת, היית צריך לחמם סיר על הגז, לקחת אותו למקלחת, לערבב אותו עם מים קרים עד שהגעת לחום המתאים לך ואז, עם כלי קטן יותר, לקחת מהמים ולשפוך על עצמך. והייתה גם, כמובן, האפשרות הפשוטה יותר – להתרחץ במים קרים.
ימים שבהם בחורף, כששמעת את צלצול פעמונו של עגלון הנפט, היית צריך לטוס במהירות עם ג'ריקנים ריקים ולחזור איתם, אחד בכל יד, צולע ומדדה מפאת כובד משקלם, רק כדי להזין את תנורי החימום מסוג "פרידמן", כדי להתחמם איכשהו.
ימים שבהם לחיצת יד לסיכום עניין, כמוה כחתימת חוזה בנוכחות נשיא בית המשפט העליון וסגנו. ימים שבהם זכה לכינוי "אחי" רק מי שבאמת היה ראוי לו ולא כל סוכן מכירות שמנסה למכור לך משהו שהוא לעולם לא היה קונה.
יש כנראה סיבה להתרפקות שלנו על העבר. נכון, אלה היו ימים לא קלים, אבל עוצמתיים. כאלה שמשאירים חותם. ואולי,
זה לא יותר מכוחה האדיר של הנוסטלגיה. כן, זה כנראה זה.
"הלו? הלו? יש מישהו בבית? צא מהריחוף ותגיע לבית הקברות הישן.
מחנה דוד, שעה 14:00. תגיע בזמן, בקושי יש זימון".
"התכוונת בקושי יש מניין", תיקנתי.
"מה שתגיד. תגיע וזהו".
שכונת מחנה דוד בחיפה שהייתה פעם מעברה.
מוריס עובר מוואדי סאליב למחנה דוד. קרוב לים. השתדרג.
***
אנחנו בבית הקברות, הולכים אחרי נושאי האלונקה מטעם חברה קדישא.
קבוצה קטנה: ג'מבו, אני, ועוד מישהו על כיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר. אסייתי. אין אפילו מניין.
תמונת אדם זקן בכיסא גלגלים הנדחף על ידי עובד זר נראתה לי תמיד צורמת. כמו חלק מפאזל שלא הורכב במקומו. האיש הזה גידל, מן הסתם, ילדים. ליטף אותם בקטנותם וטרח ועמל עשרות שנים כדי להקל עליהם את טורח החיים. איפה הם עכשיו?
הזקן היה צריך להיות מלווה על ידי הבן, הבת, הנכד, לא חשוב מי, אבל מהמשפחה. טוב, אולי לא בכל רגע ולא במקום העובד הזר, אבל כך זה יותר טבעי. המחשבה הזו תמיד הציקה לי ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליה. היא באה ומסתובבת לי בראש תמיד כשאני רואה פאזל שיושב עקום.
ואולי הזמנים השתנו ואני לא עומד בקצב? אנשים רצים, טרודים בקריירה, אין להם זמן?
מצטער, אבל, לא מסכים. אני מעדיף את הקצב הישן.
הרי כתוב: "כבד את אביך [...] למען יאריכון ימיך".
למה יאריכון? שאם תאמר, "אין לי פנאי לטפל או לעזור, אני עובד, עסוק", אז אומרים לך – אל תדאג. את הזמן ש"בזבזת" יוסיפו לך, כלומר "יאריכון ימיך". יאריכו, כדי שתטפל. שלא יהיה לך תירוץ. יהודים.
עכשיו אנחנו בבית הקברות, מעל קבר של אדם יקר. מסביבנו כמה אנשי חברה קדישא.
אחד אומר פרקי תהילים. נראה משועמם למוות. מתאים למקום.
"המנחה", זה המשועמם, מסיים את הקינה שלו ושואל אם מישהו רוצה לומר כמה מילות פרידה. חשבתי לומר משהו. בכל זאת זה מוריס. מוריס שלנו. כזה שלא יהיו יותר כמותו. לא יכול להיות עוד כזה.
התכוננתי, כשלפתע ננעץ לי מרפק בצלעות.
"לא צריך", לוחש לי ג'מבו, "הם לא מכירים אותו והוא כבר לא שומע". שיהיה.
מורידים את הגופה לבור תוך כדי אמירת פסוקים.
מספר עובדי הקדישא מתחילים להתארגן עם טוריות לכיסוי הבור. המשועמם לא מפסיק למלמל. עבודה. יופי של פרנסה מצא לו. אין מצב שלא תהיה לו עבודה.
פתאום, כאילו משום מקום, האיש הזקן שעל כיסא הגלגלים מתעורר מתנומתו, מרים את היד ומסמן לעובדים, אלה שתמיד תהיה להם עבודה, לעצור.
כולם עוצרים ונותנים כבוד לאיש הזקן. אולי הוא רוצה לומר משהו, אולי להיפרד. אבל הוא לא אומר כלום. מכניס את היד ברווח שבינו ובין הכיסא שלו ומוציא בקבוק. בקבוק ערק.
זה עם תווית שתי האיילות. חוזק 50%. השקיע.
הוא מסמן למשועמם להניח את הבקבוק צמוד למוריס. בתוך הקבר. נותן לו צידה לדרך?
היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לא לצחוק. ניסיתי, אבל עם הצלחה חלקית בלבד.
ה"מנחה", זה המשועמם, מוחה.
"לא, לא, זה לא מקובל. יש מנהג, נוהל, הליכים, חוקים". מתחילים ויכוחים מהוסים, שבהדרגה מגביהים טון. בלגן שקט. רוחש.
הנכה לא מדבר, לא יכול, רק מסמן בידיים, אבל מתעקש, לא מוותר.
הטקס נתקע. אבל לא להרבה זמן.
ג'מבו ניגש אל האיש בכיסא הגלגלים, יורד לעמידה שפופה לידו, מדבר איתו בשקט.
הנכה, כחוש ומקומט, שנראה שכל תנועה עולה לו בייסורים, מנסה ללחוש משהו לג'מבו.
ג'מבו מקשיב בשקט האופייני לו. אחר לוחץ לו את היד במחווה השמורה לאדם יקר, לוקח מידו את הבקבוק, בדחילו ורחימו, מתקרב אל המנחה ומתבונן בעיניו.
משתהה, רק נועץ עיניים.
שקט. דממה. שניות מתוחות, שמרגישות כנצח.
ואז, בנינוחות וברוגע מן הסוג המסוים ההוא, רוגע ג'מבואי, זה שאתה יודע שזהו, אין ויכוח, העניין סגור, ג'מבו מטעים: "ז ה - ה ו ל ך - א י ת ו".
המנחה וחבריו נראים מעט מפוחדים. הם רגילים להוביל כאן את העניינים. עיניהם מרצדות מאחד לשני, מעבירים משקל מרגל לרגל, אובדי עצות. מאין יבוא עזרי.
מסכנים. לא כוחות. אם הם היו מכירים את קורות החיים של זה שמולו הם עומדים, הם אפילו לא היו מחפשים עזרה.
הורדתי את הראש כדי להסתיר את החיוך שלא יכולתי לעצור.
עד כמה שזה נשמע סוריאליסטי, כל כך אהבתי את הקטעים האלה. זה כמו סרט שראיתי הרבה פעמים, רק התסריט משתנה כל פעם. וזה תמיד מצחיק. אני לא שולט בזה.
תמיד הדהים אותי איך אדם יכול לשלוט בסובבים אותו ללא קול. רק מעצם הנוכחות שלו. באמצעות שפת הגוף. במקרה הזה, לכל החבילה קוראים ג'מבו.
עכשיו, הוא מעביר את מבטו מאחד לאחד, ככה ליתר ביטחון, ויורד בעצמו לבור ומצמיד את הבקבוק לגופה. נגמרו הוויכוחים.
עכשיו אני יודע שמוריס רגוע.
והמשועמם חשב שהוא ראה הכול.
מתחילים במילוי העפר.
אני לוחש, "מה היה שם עם האיש בכיסא הגלגלים? מי זה?"
ג'מבו ממשיך להתבונן בבור שהולך ומתמלא ברגבי אדמה ומבלי להסב מבט לוחש לי חזרה. "גם אני לא הכרתי. זה החייט הפְרנסָאווי מהשכונה. היחיד שנשאר מאז. הם נשבעו זה לזה שהראשון שילך, חברו ידאג שייקבר עם הבקבוק, כי לך תדע איזה סחורה יש להם שם למעלה".
אנחנו מחפשים אנשים למניין. לפחות כדי להגיד קדיש. מגרדים אנשים מסביב, אחד מפה, אחד משם. כולם נענים. אפילו מרוצים. יהודים.
* * *
אנחנו מלווים את הפְרנסָאווי לרכב. לא נותנים לעובד הזר להוביל אותו. נותנים לו סוג של כבוד, המעט שבמעט שבאפשרותנו, בנקודת הזמן הזו. עוזרים לו לעלות לרכב. הוא לא מדבר. לא יכול.
שנינו יודעים שכנראה לא נראה אותו יותר.
שנינו יודעים שזו לא רק פרידה ממוריס או מהחייט הפְרנסָאווי.
שנינו יודעים, בעומק הבפנוכו, שזו פרידה מהשכונה. פרידה מתקופה, על כל הנלווה אליה.
מהערקפה. מהערסים הכי טובי לב שיש ושכנראה כבר לא יהיו. משחקני השש-בש, שאין סיכוי שבעולם שתנצח את אחד מהם, אפילו אם אתה חתן פרס נובל בתורת המשחקים.
מהחייט הפְרנסָאווי, שגם אם תפר לך חליפה עקומה, שיושבת עליך כמו "ארמאני" על רועה גרמני, עדיין יצליח לשכנע אותך, שג'יימס בונד נראה כמו קוף לידך.
נפרדים מהחייט. שריד אחרון מוואדי סאליב.
לפני שפונים ללכת הוא מסמן לנו להתקרב. אנחנו מקרבים את ראשינו אליו, אולי ילחש משהו. אבל הוא רק פותח את ידיו, מחבק אותנו ומצמיד אליו. הרגשתי רעד. שלי. שלו.
אחרי שניות אחדות הוא מרפה. מסמן לנו ללכת.
אני מתרחק ושם לב שג'מבו לא איתי. מסתובב ורואה אותו מסתודד עם העובד הזר.
אנחנו יוצאים מבית הקברות. במקום המיתה יש טומאה, אז נוטלים ידיים ביציאה ולא מנגבים. נותנים לטבע לעשות את שלו. הנפטר ישתכח מן הלב לאט לאט, לכן לא מנגבים, לא מוחקים מהר. מחווה של זיכרון. יהודים. בדרך לרכב אני ספק תוהה, ספק מציין.
"אם אין משפחה קרובה, אין מי שיעשה אזכרה, שיקרא קדיש, כל החבילה".
עצרנו לפני הרכבים.
ג'מבו הרים אליי מבט. "אתה מתכוון ש..."
הנהנתי.
"בדיוק. נפגשים כאן בשבוע הבא. נארגן משהו".