שקופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקופה
מכר
מאות
עותקים
שקופה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) היא סופרת (בעיקר ספרות ילדים), מחזאית ומשוררת ישראלית.

נושאים

תקציר

דריה לבנה כבר התייאשה מזמן מלהיות חלק מהמעגל החברתי הנחשב של הכיתה.
שלוש שנים היא לומדת איתם יחד באותה הכיתה, אבל הם פונים אליה רק אם הם צריכים ממנה משהו. וגם אז, היא יודעת, זהו חסד זמני בלבד.
בשעות הארוכות שאחרי הלימודים היא סגורה בחדרה, מנגנת ושרה, בונה לעצמה עולם פרטי שבו היא יפה ואהובה.
שיחה אקראית בין שני בנים מכיתתה חושפת אותה לסוד שעומד להתגלות למחרת היום.
דריה מחליטה לעשות מעשה, אלא שבגידתם האכזרית של חבריה מובילה אותה למחוזות של כאב ובדידות שאפילו היא לא הכירה.
מן המקום הקשה שאליו הגיעה מוצאת דריה סולם לטפס בו, באמצעות מי שמגלה את אישיותה המיוחדת ואת כישרונה הנדיר.
סיפורה של דריה נשזר בסיפורה של אמה, נערה מסתורית שמגיעה בטיסה מברלין בשעת בוקר מוקדמת ושמה פעמיה לחנות קטנה בתל אביב.
שם, היא יודעת, נמצאות התשובות לסודות שהוסתרו מפניה כל השנים, והיא מתכוונת לחשוף אותם עד הסוף.
זהו סיפורן של שתי נערות שאינן מכירות זו את זו, עד שהגורל וחוטים מן העבר קושרים ביניהן.
נאוה מקמל עתיר, מהסופרות האהובות ביותר למבוגרים ולנוער, פורשת סיפור רחב יריעה על שתי נערות צעירות שמוצאות את קולן הייחודי, ושעברן שהולך ונחשף מאיר גם את העתיד. בין ספריה הקודמים: אות מאבשלום, הנערה במרפסת ממול, העדי של עדי ועוד רבים.

פרק ראשון

פרק 1


יעל נכנסה בסערה הביתה והחנתה במרכז המטבח את עגלת המצרכים המתפקעת.
"אתה יודע את מי פגשתי בסופרמרקט?" רשפה.
יוני הרים את עיניו מהלפטופ והסתכל בהר שנעמד להם באמצע המטבח.
"את מי?" הוא השתדל להישמע רגוע.
"את גלית, אמא של מיכל מהכיתה של דריה!" נעצה יעל את אגרופיה בשני צדי גופה, מזוותת את זרועותיה לשני משולשי זעם.
יוני הסתכל בהר שתחתיתו חומרי ניקוי, אמצעו חומרי ניקוי ופסגתו קוטג' ואמר: "גם היא נכנסה לקנות רק גבינה ויצאה עם קנייה של 700 שקל?"
יעל התעלמה מדבריו. רושפת מזעם היא החלה שועטת במטבח, מניחה בארונות קופסאות ובקבוקים, שומטת מצרכים למקומם וקולה רודף אחרי ידיה. "היית צריך לראות אותה, מעמיסה סלטים מהמקרר, שניים מכל סוג, אחר כך מרוששת את מדפי החטיפים, ובסוף עוד מזמינה בקונדיטוריה עוגה בגודל דונם עם קרם וקישוטים! אתה יודע מה זה אומר, יוני?" היא נעצרה.
"שהיא הפסיקה את הדיאטה?" ניחש.
"לא. שמיכל עושה מסיבת יומולדת! זה מה שזה אומר!" טיפס קולה של יעל, וידיה כבר סוגרות את החלון למלט צערה מאוזני השכנים.
"אז מסיבה? זה כל הסיפור?" נרגע יוני וגלגל את אישוניו בחזרה למסך.
"במוצאי שבת! ביררתי עם נחום מהקונדיטוריה," אמרה יעל.
"שיהיה במזל," בירך.
"ואת דריה לא הזמינו!" לחשה.
שתיקת פתאום נפלה במטבח ויוני הרים את מבטו.
"אז לא הזמינו, ביג דיל," אמר לבסוף. "חסכנו כמה שקלים על מתנה. תשמחי."
אבל יעל לא שמחה. "היית צריך לראות אותה!" פרטה את הכאב לפרוטות, "מסתכלת לי בעיניים ולא אומרת כלום, כאילו אינה מכירה אותי, ובסוף עוד מבקשת שיקראו ברמקול לאלכסיי מהמחסן שיביא עשרה ארגזים של קולה. ברמקול, אתה מבין? שכל הסוּפּר ישמע שמיכלי עושה מסיבה... ואת דריה לא הזמינו!"
"אולי עוד יזמינו, יעלי, אנחנו רק ביום שלישי," ניסה.
"לא יזמינו," אמרה יעל בשקט. "הם אף פעם לא מזמינים."
יעל נכנסה לחדר השינה וסגרה אחריה את הדלת. היא שמעה את יוני מדליק את הרדיו, ואחר כך את קריין מהדורת החדשות מדווח על רעידת אדמה בצ'ילה, על משבר ביחסים עם אמריקה ועל אִיום מוחשי של הפצצה האיראנית. אבל ידעה שאף לא אחד מאלה מדאיג את יוני כמו הידיעה על העלאת מחירי המים הלילה.
היא ניגשה לחלון והביטה אל הפארק המשתרע מתחת. דשא מטולא ערוגות, רחוץ שמש של אמצע היום, סימא את עיניה. היא הסיטה את הווילון, ניתקה ממנו ופתחה את דלת הארון. רגע ארוך עמדה מול המראה ושתקה, ואז החלה לוחשת במשפטים קרועים את הטקסט שתאמר בשיחת הטלפון. לבדה עמדה יעל בחדר החשוך למחצה, מודדת מילים ומשנה, לובשת ופושטת פסקאות שנבצעו מתוך הכאב, מנסחת משפטים קצרים בטון ידידותי אך תקיף. גלית לא תדע איפה לקבור את עצמה מרוב בושה, הבטיחה לעצמה שבמראה, ושערותיה, שכבר מזמן היו צריכות לעבור תספורת, הזדקרו כפרוות לביאה טרם קרב.
כשכבר ישבו המשפטים על לשונה, שלפה יעל את הטלפון מהתושבת וחייגה באצבעות קרות. קולה המתכתי הקר של גלית מן העבר השני של הקו ריפה באחת את נחישותה, אך צערה של בתה, שכבר נצרב בה, השיב אליה את כוחותיה.
"שלום גלית, מדברת יעל לִבְנֶה..." היא התאמצה להישמע בוטחת. "יעל, אמא של דריה... מה 'איזו דריה'?" היא צחקה, "דריה מהכיתה של מיכלי, הן ביחד עוד מהגן..." היא לקחה אוויר. אסור לה להישבר עכשיו. "זה בקשר למסיבה שלכם במוצאי שבת. יכול להיות שמיכלי שכחה להזמין את דריה? ...את יודעת איך זה, לפעמים ילדים שוכחים... יהיה נחמד אם מיכלי תזרוק לה איזו מילה מחר..." היא דיברה מהר, אבל כשנשמה שוב הצליחה גלית להשחיל משפט שלא היה אפשר לטעות בו.
"אה, אני מצטערת..." שמעה יעל את עצמה אומרת. "לא ידעתי שיש לכם אורחים עכשיו... לא רואים דברים כאלה בטלפון..." היא צחקקה מתוך דמעות העלבון שטיפסו במעלה גרונה. "שאתקשר שוב בערב?... לא? אז אולי מחר?... ביום ראשון את אומרת?... לא, לא! ביום ראשון כבר יהיה מאוחר מדי..." אבל גלית כבר הספיקה לנתק את השיחה.
מחמת ההתרגשות, הבלבול או הצער, ואולי כל השלושה גם יחד, לא הרגישה יעל איך נפערת בשקט הדלת מאחורי גבה. רחש של השתנקות החריד אותה לפתע מעומדה והיא הסתובבה בבת אחת בבהלה. במסגרת הדלת עמדה עכשיו דריה, לבנה כאילו קומחו פניה, והביטה בה בזעם אילם.
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה!" נפלו עכשיו מילותיה של דריה בחלל החדר כמו מטבעות הנושרות במכונת הימורים. "אני לא מאמינה שצלצלת מאחורי גבי לאמא של מיכל לבקש שיזמינו אותי!" הכאב הידרדר בתוכה כמפולת ונִקווה בכפות רגליה, שנעשו לפתע כבדות כאילו יָצוּק הצער עופרת. "איך אני אוכל להראות מחר את הפרצוף שלי בבית הספר?" צרחה. "למה עשית את זה, אמא? למה?!"
"דריה'לה, אני רוצה להסביר," התחננה יעל מבוהלת וניסתה להבין איך קם פתאום החיץ הזה בינה לבין בתה. אבל דריה סירבה בכל תוקף לשמוע ויעל ידעה שאלף כבאים לא יצליחו לכבות עכשיו את הכעס של דריה ולהזיז אותה מדעתה. "אני רק רוצה שתילחמי על המקום שלך בחברה שלהם," עוד הספיקה להגיד לה, "ואם הם לא פותחים לך את הדלת לשם, אז תפתחי אותה בעצמך!" ולא ידעה אם הגיעו דבריה אל דריה, שכבר הסתלקה משם, נכנסה אל חדרה, טרקה בחוזקה את הדלת וטלטלה את כל הבניין.

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) היא סופרת (בעיקר ספרות ילדים), מחזאית ומשוררת ישראלית.

עוד על הספר

נושאים

שקופה נאוה מקמל־עתיר

פרק 1


יעל נכנסה בסערה הביתה והחנתה במרכז המטבח את עגלת המצרכים המתפקעת.
"אתה יודע את מי פגשתי בסופרמרקט?" רשפה.
יוני הרים את עיניו מהלפטופ והסתכל בהר שנעמד להם באמצע המטבח.
"את מי?" הוא השתדל להישמע רגוע.
"את גלית, אמא של מיכל מהכיתה של דריה!" נעצה יעל את אגרופיה בשני צדי גופה, מזוותת את זרועותיה לשני משולשי זעם.
יוני הסתכל בהר שתחתיתו חומרי ניקוי, אמצעו חומרי ניקוי ופסגתו קוטג' ואמר: "גם היא נכנסה לקנות רק גבינה ויצאה עם קנייה של 700 שקל?"
יעל התעלמה מדבריו. רושפת מזעם היא החלה שועטת במטבח, מניחה בארונות קופסאות ובקבוקים, שומטת מצרכים למקומם וקולה רודף אחרי ידיה. "היית צריך לראות אותה, מעמיסה סלטים מהמקרר, שניים מכל סוג, אחר כך מרוששת את מדפי החטיפים, ובסוף עוד מזמינה בקונדיטוריה עוגה בגודל דונם עם קרם וקישוטים! אתה יודע מה זה אומר, יוני?" היא נעצרה.
"שהיא הפסיקה את הדיאטה?" ניחש.
"לא. שמיכל עושה מסיבת יומולדת! זה מה שזה אומר!" טיפס קולה של יעל, וידיה כבר סוגרות את החלון למלט צערה מאוזני השכנים.
"אז מסיבה? זה כל הסיפור?" נרגע יוני וגלגל את אישוניו בחזרה למסך.
"במוצאי שבת! ביררתי עם נחום מהקונדיטוריה," אמרה יעל.
"שיהיה במזל," בירך.
"ואת דריה לא הזמינו!" לחשה.
שתיקת פתאום נפלה במטבח ויוני הרים את מבטו.
"אז לא הזמינו, ביג דיל," אמר לבסוף. "חסכנו כמה שקלים על מתנה. תשמחי."
אבל יעל לא שמחה. "היית צריך לראות אותה!" פרטה את הכאב לפרוטות, "מסתכלת לי בעיניים ולא אומרת כלום, כאילו אינה מכירה אותי, ובסוף עוד מבקשת שיקראו ברמקול לאלכסיי מהמחסן שיביא עשרה ארגזים של קולה. ברמקול, אתה מבין? שכל הסוּפּר ישמע שמיכלי עושה מסיבה... ואת דריה לא הזמינו!"
"אולי עוד יזמינו, יעלי, אנחנו רק ביום שלישי," ניסה.
"לא יזמינו," אמרה יעל בשקט. "הם אף פעם לא מזמינים."
יעל נכנסה לחדר השינה וסגרה אחריה את הדלת. היא שמעה את יוני מדליק את הרדיו, ואחר כך את קריין מהדורת החדשות מדווח על רעידת אדמה בצ'ילה, על משבר ביחסים עם אמריקה ועל אִיום מוחשי של הפצצה האיראנית. אבל ידעה שאף לא אחד מאלה מדאיג את יוני כמו הידיעה על העלאת מחירי המים הלילה.
היא ניגשה לחלון והביטה אל הפארק המשתרע מתחת. דשא מטולא ערוגות, רחוץ שמש של אמצע היום, סימא את עיניה. היא הסיטה את הווילון, ניתקה ממנו ופתחה את דלת הארון. רגע ארוך עמדה מול המראה ושתקה, ואז החלה לוחשת במשפטים קרועים את הטקסט שתאמר בשיחת הטלפון. לבדה עמדה יעל בחדר החשוך למחצה, מודדת מילים ומשנה, לובשת ופושטת פסקאות שנבצעו מתוך הכאב, מנסחת משפטים קצרים בטון ידידותי אך תקיף. גלית לא תדע איפה לקבור את עצמה מרוב בושה, הבטיחה לעצמה שבמראה, ושערותיה, שכבר מזמן היו צריכות לעבור תספורת, הזדקרו כפרוות לביאה טרם קרב.
כשכבר ישבו המשפטים על לשונה, שלפה יעל את הטלפון מהתושבת וחייגה באצבעות קרות. קולה המתכתי הקר של גלית מן העבר השני של הקו ריפה באחת את נחישותה, אך צערה של בתה, שכבר נצרב בה, השיב אליה את כוחותיה.
"שלום גלית, מדברת יעל לִבְנֶה..." היא התאמצה להישמע בוטחת. "יעל, אמא של דריה... מה 'איזו דריה'?" היא צחקה, "דריה מהכיתה של מיכלי, הן ביחד עוד מהגן..." היא לקחה אוויר. אסור לה להישבר עכשיו. "זה בקשר למסיבה שלכם במוצאי שבת. יכול להיות שמיכלי שכחה להזמין את דריה? ...את יודעת איך זה, לפעמים ילדים שוכחים... יהיה נחמד אם מיכלי תזרוק לה איזו מילה מחר..." היא דיברה מהר, אבל כשנשמה שוב הצליחה גלית להשחיל משפט שלא היה אפשר לטעות בו.
"אה, אני מצטערת..." שמעה יעל את עצמה אומרת. "לא ידעתי שיש לכם אורחים עכשיו... לא רואים דברים כאלה בטלפון..." היא צחקקה מתוך דמעות העלבון שטיפסו במעלה גרונה. "שאתקשר שוב בערב?... לא? אז אולי מחר?... ביום ראשון את אומרת?... לא, לא! ביום ראשון כבר יהיה מאוחר מדי..." אבל גלית כבר הספיקה לנתק את השיחה.
מחמת ההתרגשות, הבלבול או הצער, ואולי כל השלושה גם יחד, לא הרגישה יעל איך נפערת בשקט הדלת מאחורי גבה. רחש של השתנקות החריד אותה לפתע מעומדה והיא הסתובבה בבת אחת בבהלה. במסגרת הדלת עמדה עכשיו דריה, לבנה כאילו קומחו פניה, והביטה בה בזעם אילם.
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה!" נפלו עכשיו מילותיה של דריה בחלל החדר כמו מטבעות הנושרות במכונת הימורים. "אני לא מאמינה שצלצלת מאחורי גבי לאמא של מיכל לבקש שיזמינו אותי!" הכאב הידרדר בתוכה כמפולת ונִקווה בכפות רגליה, שנעשו לפתע כבדות כאילו יָצוּק הצער עופרת. "איך אני אוכל להראות מחר את הפרצוף שלי בבית הספר?" צרחה. "למה עשית את זה, אמא? למה?!"
"דריה'לה, אני רוצה להסביר," התחננה יעל מבוהלת וניסתה להבין איך קם פתאום החיץ הזה בינה לבין בתה. אבל דריה סירבה בכל תוקף לשמוע ויעל ידעה שאלף כבאים לא יצליחו לכבות עכשיו את הכעס של דריה ולהזיז אותה מדעתה. "אני רק רוצה שתילחמי על המקום שלך בחברה שלהם," עוד הספיקה להגיד לה, "ואם הם לא פותחים לך את הדלת לשם, אז תפתחי אותה בעצמך!" ולא ידעה אם הגיעו דבריה אל דריה, שכבר הסתלקה משם, נכנסה אל חדרה, טרקה בחוזקה את הדלת וטלטלה את כל הבניין.