ישבתי על כיסא נוח בחוף הים עם ערן, החבר שלי מזה שבע שנים. אתנו היו חברו הטוב, חנן, ואשתו הבלגית הנאה, רות. ערן ישב בסמוך אלי, אך כהרגלו בחודשיים האחרונים היה מרוחק ממני. כשהוא מפנה לי את גבו, שוחח בשקט עם חנן תוך התעלמות מוחלטת ממני. ייחסתי את הריחוק שלו ללחץ הכספי בו הוא נתון.
מאז שאני מכירה את ערן, יש לו מסעדה שבמקום לצבור לקוחות צוברת חובות. בכמה הזדמנויות בהן שוחחתי אתו על המסעדה וייעצתי לו למכור אותה ולהפוך לשכיר, ענה לי שהוא מוכן לנהל משא ומתן אך ורק עם אנשים שיהיו מוכנים לשלם לו על המוניטין של העסק. בקושי רב הצלחתי לעצור את הצחוק שאיים להתפרץ למשמע המילה 'מוניטין'. חששתי שאם הוא ימתין יותר מדי, עוד ימצא עצמו משלם למישהו כדי שיסכים לקבל ממנו את המסעדה.
שוב ושוב נגררנו לוויכוחים שבסופם נהג ערן להבהיר לי חד-משמעית שאינו מתכוון אי-פעם להיות שכיר ושאני, כאשת היי-טק מפונקת עם משכורת ענקית שלא מבינה כלום בניהול עסק, צריכה לשמור את העצות שלי לעצמי.
לאחר כל ויכוח כזה היה ערן מתעטף בשתיקה ואני בתחושת אשמה.
קרבתי את הכיסא שלי לזה של רות והתבדחתי איתה על היום שבו ערן יציע לי נישואין. "כשהוא יסיים את החובות", אמרתי והוספתי כהלצה, "אז כנראה שלא נתחתן לעולם". רות חייכה בעגמומיות ואני חשבתי שאולי הבדיחה לא הייתה כל-כך מוצלחת. הסטתי את מבטי לעברו של ערן, שתלה בי מבט נוקב וקשה. "מצטערת", התנצלתי וחשתי בסולידריות הקבוצתית המתגבשת נגדי.
המשכתי להביט בערן, שהמשיך לשוחח עם חנן, וניסיתי להגיע לתובנות לגבי התחושה שלי שכל הנוכחים נגדי. ראיתי בפרופיל את הלסת המעוצבת שלו המשווה לו מראה כל-כך גברי ומושך, וחשתי קיצרת רוח להפוך אשתו. תהיתי האם החובות בהם הוא שקוע הינם הסיבה האמתית לכך שהוא לא מציע לי נישואין. הבטתי בו לרגע נוסף וחשבתי על כך שבערב, כשנהיה לבדנו בבית, אשוחח אתו על מצב הרוח שלו, אלחץ עליו לקבל ממני עזרה כספית ואולי בעקבות זאת תבוא הצעת הנישואין המיוחלת.
בחורה עם שיער שחור ארוך התקרבה אלינו, נשקה לחנן ורות, העיפה מבט בערן, התעלמה ממני והתיישבה על החול ביני לבין רות. רות פנתה לאורחת בצרפתית ותוך חמש דקות הן היו שקועות בשיחה קולחת והשאירו אותי, כמובן, מחוץ לתחום. רות אפילו לא טרחה להכיר לי את הזרה שהצטרפה אלינו.
החזרתי את הכיסא שלי למקומו הקודם, לצד ערן, וחשתי מטופשת על עצם המעשה. ניסיתי לפתוח אתו בשיחה:
"אתה לא נראה טוב היום, אין לך מצב רוח?"
"נכון, אין לי מצב רוח, אז מה?"
"למה אתה נשמע כועס?"
"כי השאלה שלך מעצבנת!" ענה בקול וגרם לכל הסובבים להביט בי.
הרגשתי מושפלת ולא רצויה. הדמעות עמדו על הסף.
הבטתי הלאה לתוך הים. הייתה זו שעת בין הערביים. כמה אהבתי את השעות האלה, בהן השמש מפתיעה בתפאורה השמימית, חציה כמו נח בתוך המים וחציה צף מעליהם. דייג שעמד על שובר הגלים בסמוך אלינו משך את תשומת לבם של הסובבים, כשהתאמץ קלות להרים דג חסר מזל אותו לכד בעזרת קרס משונן. כולם התרכזו בפעולתו של הדייג, אחר בגופו של דג הבורי הגדול שהתגלה מעל קו המים, מפרפר בין חיים למוות. הדייג הרים אותו אל על והביט בו במבט של ניצחון, כשעדת מעריצים צוהלת סביבו. הסטתי מבטי מהמחזה אל עבר העננים הכהים שנפרשו בשמים וכיסו את הכחול שאך לפני רגע צבע אותם.
חשתי את עיניי נעצמות, וכשפקחתי אותן נראה היה שנרדמתי לפרק זמן ארוך כל-כך, שאפילו הירח והכוכבים כבר עמדו על משמרתם, מגלים את צלליותיהם של חבריי בתוך המים כשהם מקפצים ומצחקקים להנאתם.
שמחתי לראות שמצב רוחו של ערן השתפר. נכנסתי למים וחיבקתי אותו, אך הוא לא חיבק אותי חזרה.
"קרה משהו?" שאלתי בשקט, מנסה להתגבר על תחושת הדחייה הצורבת.
"בואי נצא מהמים", ענה כמעט בלחישה, שולח צדודית מתנצלת לחבריו.
הוא לא החזיק בידי, אלא מיהר לצאת מהמים כשאני משתרכת בכבדות מאחור ומנסה להדביק את צעדיו. חששתי שקרה לו משהו, שאולי הסתבך בחובות כבדים, לקח הלוואה מהשוק האפור ולא הצליח לעמוד בה.
דאגתי לו.
הבטתי בו כשלבש את החולצה. "הולכים?" שאלתי מופתעת.
"כן, מאוחר", ענה תוך כדי נשיפה קצרת רוח. "אני אקח אותך הביתה".
"מה זאת אומרת 'תיקח אותי הביתה'? אתה לא נשאר אצלי?"
"נדבר".
"ועוד איך נדבר, יש לי שיחה רצינית אתך", הוצאתי במשפט אחד את כל העלבון שהצטבר בתוכי במהלך היום.
הוא לא ענה. הבנתי שגם לו יש שיחה רצינית אתי ונלחצתי קצת.
נסענו במשך רבע שעה מבלי להחליף מילה, עד שהגענו לביתי. כשהמכונית נעצרה, יצאו המילים הקשות מפיו מבלי שהייתי מוכנה לכך: "אני מרגיש חנוק בתוך הקשר שלנו, אולי זה בגלל שאנחנו ביחד כבר שבע שנים ולא הספקתי להיות לבד עם עצמי".
דבריו הכו אותי בתדהמה. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנו. "אתה רוצה שאתן לך חופש?" שאלתי פגועה.
"מה זאת אומרת 'אתה רוצה שאתן לך חופש'? לא את נותנת לי חופש, אף אחד לא אחראי על החופש שלי, אני לוקח אותו מתי שאני רוצה". הוא שתק מעט ואחר המשיך, "מצטער, אבל אנחנו צריכים להיפרד, וחשבתי על זה הרבה, תאמיני לי".
הבטתי בו בהשתאות, לא קולטת מה גרם לשינוי. "זה כבר לא זה", הוסיף.
"אני לא מבינה, זה בגלל החובות?" נזכרתי במצב רוחו המדוכדך בחוף הים והוספתי, "אם יש לך בעיה כספית שאתה לא יכול להתמודד איתה, תגיד לי, אני אעזור לך".
"אני מניח שיש לזה משקל, אבל זו לא הסיבה העיקרית".
"מה הסיבה העיקרית, האגו שלך?" שאלתי בזהירות, מנסה לא להישמע מאשימה.
הוא הביט בי במבט מלא צער. "את מאוד יקרה לי, אבל אני כבר לא מוצא עניין בקשר שלנו".
"למה שלא תיכנס ונדבר על זה כמו שני אנשים שחלקו שבע שנים ביחד?"
"שבע שנים ביחד ואת אפילו לא מרגישה שאני יוצא עם אחרות, לפעמים".
הייתי המומה. "אתה בוגד בי!?"
"את רואה למה אני מתכוון? אין לנו מערכת יחסים נורמאלית, אחרת איך את מסבירה שאת אפילו לא רואה את זה?"
'אז עכשיו אני אשמה בזה שהוא בוגד בי', חשבתי בזעם, שואלת את עצמי, 'איפה, לעזאזל, הייתי? איך לא שמתי לב שהוא בוגד בי?'
"אני רוצה להבין, אתה גם בוגד בי וגם רוצה להיפרד ממני כי אתה מרגיש רע עם הבגידות שלך? ממש ג'נטלמן!" לעגתי, כשהיה נדמה לי שאני מזהה בקולו נקיפות מצפון.
"אני מצטער", אמר בלחש.
הבטתי בו בתוכחה, עיניי מלאות בדמעות.
השתררה שתיקה ארוכה, עד שהעזתי לשאול, "יש לך מישהי אחרת?"
"לא".
"אתה משקר".
"אין לי מישהי אחרת. אם הייתה לי, מן הסתם לא הייתי מספר לך על הבגידות שלי".
תחושת מרירות מילאה אותי. התייפחתי בבכי. הוא ישב במכונית, משעין את ראשו על החלון, נועץ בי מבט ריק כממתין שהמסך ירד, שההצגה תסתיים והוא יוכל ללכת לדרכו. אפילו הכוכבים הורידו מסך ונעלמו מהרקיע, מותירים אותי בוהה בחלל השחור.
ציפיתי שידיו יעטפו אותי באהבה, או לפחות בחיבוק מנחם. משלא עשה זאת, מצאתי את עצמי שוקלת אם לצאת מהמכונית בעמדת כוח ולהבהיר לו שאני כועסת על הבגידה, או להישאר בעמדת נחיתות, להמשיך לשבת ולהתחנן מעט על נפשי. בחרתי באפשרות השנייה, אך התביישתי לכפות את עצמי עליו.
השתיקה בינינו סגרה על העבר, עכשיו היינו שני זרים.
פתחתי את הדלת ויצאתי, מקווה בסתר לבי שערן יבוא בעקבותיי, אבל שמעתי את רעש המנוע הולך ודועך במהירות, לוקח אתו את שבע השנים היפות שלי עם ערן ומותיר אותי לבד עם המחשבות על השנים שמחכות לי בלעדיו.
נכנסתי הביתה, לא מעכלת עדיין את החוויה הקשה שעברתי זה עתה. אחרי שעה של מחשבות הגעתי למסקנה שלא ייתכן שהוא באמת לא רוצה אותי יותר, והתקשרתי אליו.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי מלאת אנרגיה חיובית ודאגה, כאילו הוא זה שזקוק לתמיכה.
"רע", ענה קצרות.
"תראה, כשדיברנו במכונית הייתי בשוק, אבל אחר כך חשבתי שאולי נוכל לעבוד על הקשר בינינו. בכל זאת, אנחנו שבע שנים ביחד. אני מעריכה את זה שסיפרת לי על הבגידות שלך וחושבת שאני מוכנה לסלוח לך, אולי אפילו יש לי חלק באשמה. אני בטוחה שאני יכולה לשנות את ההתנהגות שלי, רק תגיד לי מה לשנות".
"את בסדר גמור".
"אם הייתי בסדר, לא היית עוזב אותי", עניתי. הוא שתק ואני מיהרתי להוסיף, "אני לא רוצה ללחוץ, אני יודעת שאתה במצב קשה, קח לך את הזמן שאתה צריך. אני אחכה לך".
"אל תחכי לי, זה נגמר!" אמר בקול חד ומעט כועס.
הייתי המומה מטון דיבורו, הכרתי אותו מספיק זמן כדי לדעת שהוא הפך לזר. "אמרת שאתה מעריץ אותי", אמרתי ספק לערן ספק לעצמי.
"ואני עדיין מעריץ אותך. תמיד אעריץ אותך. את אישה מיוחדת, יפה, עצמאית, חכמה, הכול, ואולי בגלל זה אני רוצה למצוא לי מקום ששם אני קצת יותר".
"שאני אבין, אתה אומר שאתה מרגיש נחות ממני?"
"לא נוח לי ככה. זהו. ותאמיני לי שחשבתי על זה הרבה".
בכיתי. הידיעה שהוא עוזב אותי חלחלה עתה בוודאות לתוך הכרתי.
"ככה לא נפרדים אחרי שבע שנים", אמרתי.
"את מכירה דרך קלה יותר?"
"כן. נפרדים וחוזרים, נפרדים וחוזרים, וככה קל יותר להיפרד סופית", עניתי בבכי.
"כן, את המשחק הזה הייתי צריך לעשות לפני שנה, כשבאמת לא הייתי בטוח מה אני רוצה, אבל עכשיו אני יודע שזה מה שאני רוצה".
"כבר שנה שאתה רוצה להיפרד ממני?!" הזדעזעתי. "אבל מה אני אמורה לעשות? אני אוהבת אותך". המשכתי לבכות.
"זה יעבור לך".
"זה לא. אולי תבוא רק לשעה?"
"אני לא יכול. כמה שתפנימי מהר יותר את העובדות ותלמדי להתמודד איתן, כך תתאוששי מהר יותר. אני יודע שקשה לך, גם לי קשה, ועוד יותר קשה לי להיות תומך ומעודד בעניין שאני אשם בו. לא קל לי לסגור שבע שנים, אל תקשי עלי. אני סוגר עכשיו את הטלפון, אין טעם להמשיך עם השיחה הפתטית הזאת".
פגועה הבטתי על השפופרת המונחת על כנה, וחשבתי איך אני יכולה לגרום לו להצטער. הגעתי למסקנה שבעוד כמה ימים, כשיתגעגע אלי ויתקשר, אני אראה לו... ולמרות זאת, הוצפתי בתחושה של חוסר ביטחון ודיכאון.
התקשרתי לחברתי נועה בלוס אנג'לס. כל זמן שהייתי עם ערן הספיקה לי איתה שיחה אחת בשבוע, אבל עכשיו הייתי צריכה אותה לצדי באופן דחוף.
היא לא ענתה.
התקשרתי לגלית, שגרה במושב הסמוך לביתי. אני, גלית ונועה חברות ילדות מהיסודי, ושומרות על קשר מצוין במשך כל השנים. גדלתי עם אמי ואבי החורג, דבר שגרם לי פעמים רבות להרגיש כמו ילדה לא רצויה, אבל נועה וגלית תמיד היו לצדי ומהלו את חיי בהרבה רגעים של שמחה וצחוק.
"מה קרה?" נבהלה גלית כששמעה אותי בוכה, "זה משהו רע?"
"רע מאוד, נפרדנו".
"מי?"
"מה מי? אני וערן".
"אוי, שטויות. איך אפשר להיפרד אחרי שבע שנים? בשבוע שעבר הכול היה בסדר, עוד יום-יומיים הוא יתקשר אלייך, הוא מת עלייך, את יודעת".
"את חושבת?"
"כן. כל מה שאת צריכה זה להיות סבלנית יום-יומיים ולא להתקשר אליו, תני לו את הזמן שלו לחשוב על הדברים".
קינחתי את אפי, "אבל הוא אמר שזה סופי".
"ככה הם אומרים לפני שהם מציעים לך חתונה. אני בטוחה שיש לו את הפחד הזה, שהוא כבר נמצא על הקצה - אחרי שבע שנים הוא חייב להציע לך נישואין - אז הוא בורח מהנישואין, לא ממך. תאמיני לי, פרידה במקרה שלך זה דבר טוב. הוא יתרחק ממך קצת וילמד להעריך אותך יותר, ואז תעמידי לו תנאים: או חתונה או..."
"או...?" שאלתי.
"חתונה".
"תתפקחי, גלית! שבע שנים לא גרמו לו להחליט להתחתן אתי ופתאום ביומיים האלה רק על זה הוא יחשוב? תגידי, ואם הוא לא יתקשר בעוד יומיים?"
"אז הוא יתקשר בעוד שבוע. את חושבת שהוא יצליח לעבור יום אחד לבד אחרי שבע השנים הנהדרות שהיו לו איתך? הוא מבולבל כרגע. הוא בטח יחשוב קצת ויתקשר. הוא לא ימצא בחורה כמוך".
"הוא ימצא, את יודעת איזה מלצריות יפות עובדות אצלו במסעדה?"
"ועובדה שלמרות זאת הוא היה איתך שבע שנים. את צריכה קצת סבלנות, והכל יהיה בסדר".
סיימנו את השיחה כשאני חושבת על פרטיה - בתחילת השיחה אמרה לי גלית שאחרי יום יומיים ערן יתקשר אלי ויציע לי חתונה, ואחרי שתי דקות אמרה שזה ייקח לו שבוע ימים ובסוף השיחה אמרה שאני צריכה קצת סבלנות. חשבתי לעצמי שטוב עשיתי שסיימתי את השיחה, כי בקצב הזה גלית עוד הייתה מבקשת ממני לחכות לו שנה, כשאני לא יכולה לעבור דקה בלעדיו.
הדלקתי טלוויזיה וזפזפתי בין תוכנית ריאליטי אחת לשנייה, כולן נראו לי שחוקות. כיביתי את הטלוויזיה וחזרתי לריאליטי של החיים שלי. עשיתי ניסיון נוסף להשיג את נועה בלוס אנג'לס. הניסיונות הרבים שלי להשיג אותה עיצבנו אותי, וכשהיא ענתה סוף סוף התפרצתי עליה: "נמאס לי שכל פעם שאני צריכה אותך את לא עונה לטלפונים. גם ככה אי-אפשר להתנחם בטלפון".
"מה את כועסת? נכנסתי רק עכשיו הביתה. חוץ מזה, הגיע הזמן שתבואי לבקר אותי, נעשה חיים".
"זהו, שאין לי מצב רוח ואין לי חיים".
"למה, מה קרה?"
"למה? כי נפרדנו. זה למה, אני וערן כבר לא ביחד", אמרתי בבכי.
"יופי, תמיד חשבתי שאת לא צריכה לבזבז את החיים שלך על הלוזר הזה. מה שיש לו זה רק חובות, מה את צריכה אותו?"
דבריה גרמו לי להגביר את הבכי.
"זה בכי של שמחה, רק שאת עוד לא יודעת... תעלי על מטוס ותבואי לכאן לפני שתעשי את השטות ותחזרי אליו. יש פה מספיק בחורים שירצו אותך, ותאמיני לי שאחרי שתצאי עם אחד כזה, תביני שבזבזת את הזמן שלך אתו".
"נועה, למה הוא לא רוצה אותי יותר?"
"לא יודעת. ואני לא רוצה להיכנס לראש החולני שלו. טוב שהוא עשה את הצעד, כי אחרת לא היית נפרדת ממנו בחיים. כבר דמיינתי אותך לוקחת את הילדים שלו לקניון עם צידנית, כי אין לו כסף לקנות להם המבורגר".
צחקתי, "את חושבת שיש לו מישהי אחרת?"
"בטח שיש לו, מה נראה לך? ברור שאם הוא נפרד ממך אחרי שבע שנים, יש לו מישהי אחרת. הנמושות האלה לא מסוגלים להיות לבד, הם יצורים בוגדניים. רק כשהם מוצאים לנו מחליפות הם מעזים להיפרד מאתנו. מסכנה הבחורה שהתאהבה בו. אבל מה אכפת לנו? העיקר שאת יצאת מעבדות לחרות".
נועה הצליחה להצחיק אותי מעט. "אני מרגישה יותר טוב עכשיו", אמרתי לה, מקנחת את אפי.
"ותזכרי, חמודה, שהגברים הם סוג של חיות, רק שהזנב שלהם נמצא מקדימה במקום מאחור, כמו שהשכל שלהם נמצא למטה במקום למעלה".
בעקבות שיחת הטלפון עם נועה השתפרה הרגשתי. למשך כמה דקות הרגשתי שאני בעמדת עליונות, כאילו זרקו אותי אבל כלפי מעלה. אבל אז כמובן שכוח המשיכה פעל, ואתו הגיעה הצלילה הבלתי נמנעת כלפי מטה. שכבתי במיטה מקוננת על מר גורלי, מביטה שוב ושוב בטלפון ומתנדנדת כמו מטוטלת בין הדחף להתקשר לערן לבין החשש מדחייה.
לאחר כמה שעות החלטתי שזה לא יהיה נורא אם בכל זאת אתקשר אליו. זה לא שאני רודפת אחרי גבר שאתו ביליתי לילה אחד... התקשרתי אליו, אך לא היה מענה. חייגתי באובססיביות ללא הפסקה עד שכאבו לי האצבעות.
לא עצמתי עין כל הלילה ועם שחר, הציץ אור הבוקר וחייך אלי בלעג כאומר - 'אני מקווה שיש לך מספיק אור כדי לראות שאת לגמרי לבד הבוקר'. התלבשתי לעבודה כשאני חצי ישנה, מודעת לעובדה שעיניי נפוחות ואדומות מבכי. הבטתי במראה וראיתי שני כתמי אינפרא אדום במקום זוג עיניים.
חזרתי למיטה והתקשרתי לאורנה, מזכירת המחלקה, והודעתי לה נחרצות שאני לא מגיעה לעבודה.
"קרה משהו?"
"נפרדתי מערן ולא ישנתי כל הלילה".
"אוווווי", הגיבה ואחרי זמן קצר הוסיפה, "אני מצטערת. אז אולי תגיעי בכל זאת למשרד. את יודעת, עדיף לך להיות פה מאשר לבד בבית תקועה עם המחשבות, לפחות עד שתחזרו".
"אבל אין לי מצב רוח, אני לא אהיה נחמדה. תאמיני לי".
"נתחשב בך, יש נסיבות מקלות".
נכנסתי למכונית וקיוויתי שעיניי ימלאו את תפקידן ושחלילה לא אירדם בדרך.
