דרכי אליך - חלק ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרכי אליך - חלק ב'
מכר
אלפי
עותקים
דרכי אליך - חלק ב'
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

דרכי אליך - חלק ב'

4.9 כוכבים (145 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

הנסיון שלי לשים סוף לכאב לא הצליח. החיים כנראה באמת חזקים מהכול.

דומיניק היה איתי בכל צעד שעשיתי. לקחתי אותו איתי לכל מקום כשאספתי את שברי חיי וניסיתי אט אט לבנות משהו מההריסות.

 כמעט שהצלחתי. מצאתי דירה קטנה והייתי אמורה להתחיל ללמוד, אבל אז המציאות חבטה שוב בפניי.

 הוחזרתי  לסיציליה והסחרור החל שוב.

והגיהינום...

הוא נפתח מחדש בכל הכוח.

פרק ראשון

1

סגרתי את דלת חדר המוטל מאחוריי ונשענתי עליה בעייפות. כמעט בוקר.
את הלילות הארוכים ביליתי בשוטטות חסרת תכלית בעיר, ידיי מאוגרפות בחוזקה ותקועות עמוק בכיסי המעיל הקל שקניתי לי. צעדתי כך במשך שעות. צרחתי את ייאושי בשקט אל השמיים. זעקתי את כאבי אל המרחבים האינסופיים של הקוסמוס. ניהלתי התחשבנות עם אלים קדומים, עם אלוהים, עם עצמי.
חוסר התוחלת שבמעשים שלי היה ברור לי, אבל לא יכולתי להימנע מכך יותר משיכולתי למנוע את נשימתי הבאה, פעולה לא רצונית שלא הייתה לי עליה כל שליטה.
נשימה פנימה ונשיפה החוצה.
המוח שלט בי ואילץ אותי לעשות את מה שלא רציתי.
הלוואי שהייתי יכולה לשכב ופשוט להפסיק לנשום. הלוואי והיה איזה כפתור בגוף שיכולתי ללחוץ עליו ולכבות את הכול. כמו כפתור רדיו, כשהמוזיקה מתחילה לעצבן פשוט לוחצים על כפתור ומכבים אותה, משתיקים אותה לנצח.
הלוואי שיכולתי לכבות את עצמי באותה הקלות לנצח.
לא היה שום מקום שיכולתי לברוח אליו, ובכל זאת כפיתי על עצמי בכל לילה לצאת החוצה בתירוץ שהאוויר הקריר מקל עליי.
לא שהשכונות שבחרתי להסתובב בהן היו שכונות יוקרה נקיות. שכונות שבחיים הקודמים שלי לא הייתי מעזה להיכנס אליהן גם בשעות היום, הפכו למקום המפלט שלי בלילות הארוכים. שכונות של זנות וסמים שריח השתן, האשפה והעליבות עטף בהן כל פינה. מקומות שבהם מישהו עלול להירצח רק בגלל שמישהו אחר רצה את המעיל שלו. יום אחד מישהו ימצא את הגופה שלי באחת הסימטאות המלוכלכות האלה, ואני אשאר באחת מהן לנצח.
יכולתי כמעט לראות את הגופה שלי שם. מוטלת בסמטה כשבלשי המשטרה מקיפים אותי, רוכנים על גוש הבשר שהיה פעם אני. את ציור הגיר של הגופה שלי על הרצפה המלוכלכת אחרי שיפנו אותי משם. סרטים צהובים מתנפנפים ברוח, כמו באיזו סדרת טלווזיה.
חייכתי. אולי מישהו אחר יעשה במקומי את מה שלא הצלחתי.
ידעתי שהתנדנדתי על קצה שפיותי והבטתי לתהום. די בצעד אחד קטן קדימה ואני מאבדת אותה.
זיכרון אחר הצהריים הארור שבו ניסיתי לשים קץ לכל, מילא את פי בטעם חומצתי ומר. חשבתי שהלכתי אליו, אבל בסך הכול איבדתי את ההכרה. מראה הדם שלי, החולי והתשישות הכריעו אותי. שלושת החתכים לא היו מספיק עמוקים. לאחר זמן קצר הדם הפסיק לזרום מהם ולא היה בי הכוח הנפשי לחזור על המעשה.
הבחילה תקפה אותי שוב בחוסר רחמים, טיפסה ממעמקי הבטן שלי היישר לגרון. בקושי הצלחתי להגיע לחדר האמבטיה לפני שהתחלתי להקיא. הגוף שלי התעוות במאמץ כואב. חוץ ממים לא היה לי הרבה מה להוציא. התמוטטתי ליד האסלה מותשת. אולי כדאי להישאר כאן. זה יחסוך לי את הצורך לרוץ בכל פעם. יהיה פשוט יותר להניח את הראש כאן ולהתפוגג לי.
אלוהים בבקשה, התחננתי באלם. אני רוצה למות.
"אלי, אלי," קול עדין התנגן באוזניי. סירבתי לפקוח את העיניים.
"אלי! אליסון אוסטר!" שוב הקול, כעוס הפעם.
סבתא? הקול נשמע בדיוק כמו קולה של סבתא כשהיא הייתה נוזפת בי בבקרים כשאיחרתי לקום לבית הספר.
זה לא יכול להיות. היא לא פה. כבר שנים שהיא לא פה. ובכל זאת לא יכולתי למנוע מעצמי ללחוש, "סבתוש?"
"הבכי שלך, כל כך כואב, קרא לי ואילץ אותי לחזור אלייך." הקול היה כל כך רך. בדיוק כמו של סבתא. "מה קורה נשיקונת שלי?." שם החיבה, המוכר והאהוב, העלה דמעות בעיניי. כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו. ובכל זאת, זו לא יכלה להיות באמת סבתא, היא הרי מתה לפני שנים.
"את מתה סבתא, לא יכול להיות שאת כאן. את הזיה. אף אחד לא חוזר מהמקום שאליו את הלכת."
"אולי כן ואולי לא. אבל אני כאן, בין אם יציר הדמיון שלך או איזו ממשות אחרת. את רוצה לספר לי למה את ישנה על האסלה?"
"אני רוצה למות."
"כאן כשהראש שלך על האסלה?" סבתא צקצקה בלשונה, "ככה את רוצה שימצאו אותך?"
"תראו מי שמדברת. את בחרת ללכת ולקבל דום לב באמצע הרחוב. התמוטטת על המדרכה המלוכלכת לפני כל העולם ואשתו. זה בטח לא היה מראה יפה לכל מי שהיה שם. ממש חוסר התחשבות אם את שואלת אותי."
"תמיד היית חוכמולוגית," סבתא נאנחה בקול רם. "אבל אנחנו מדברים עלייך, לא עליי. את רוצה להגיד לי למה הנכדה שלי רוצה למות?"
"כי אני לא רוצה לחיות?"
"איך קוראים לו?" יכולתי להישבע שהרגשתי את ידה מלטפת את שערי וזה היה כל כך מנחם שהמשכתי לשוחח איתה כאילו היא באמת הייתה איתי ולא הזיה שנרקמה במוחי הקודח.
"דומיניק," נשנקתי, שמו על שפתיי נשיקת כאב צורבת. "קוראים לו דומיניק."
"ואת אוהבת אותו... מאוד."
"כן סבתא וסרט טוב וקערת פופקורן לא יגרמו לי להרגיש יותר טוב, אז חבל על הזמן שלך."
"כמו להוציא מים מאבן," הקול האהוב והמוכר כל־כך קיטר. "תמיד זה היה ככה איתך. אולי תספרי לי הכול מההתחלה?"
"אין מה לספר, הוא מת."
"אוי מתוקה שלי," הקול התרכך בהשתתפות. "אני כל כך מצטערת. כל כך, כל כך מצטערת."
"הלב שלי מת סבתא," לחשתי בקול שבור.
"הלב שלך לא מת מתוקה שלי. הלב שלך כואב וכל עוד הוא כואב הוא עדיין חי."
"בובה שלי," הקול של סבתא המשיך כשלא טרחתי לענות. "אני יודעת שמה שאני הולכת להגיד לך עכשיו לא ינחם אותך... תמיד הרגשת חזק כל כך." סבתא, או קול ההזיה בראשי נאנח. "ככה הרגשתי כשסבא שלך השאיר אותי פה. גם אני הייתי שם, במקום שבו את נמצאת עכשיו. החשיכה הקיפה אותי וכל מה שרציתי היה לעצום את העיניים ולא להיות יותר. אבל אז את הגעת והאור שאת הבאת, כמו מיליון נרות דולקים, מילא את הלב הריק שלי והרחיק אט אט את האפלה. אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל גם החשיכה שאת נמצאת בה עכשיו תדחק על ידי אלפי נרות דולקים, אם רק תתני להם להיכנס."
"אני רוצה למות סבתא, אני לא רוצה אלפי נרות דולקים מחורבנים."
"את זה אני לא מוכנה לשמוע. המוות הוא סופי קטנה שלי. החלל הזה, שאת כל כך רוצה עכשיו ליפול לתוכו, יחכה עוד כמה שנים. אני יודעת שקל יותר לשקוע אל תוך הריק, אל החלל הענק שהוא השאיר בליבך... במקום, תני לאור האהבה שהוא הביא לחייך להוביל אותך ולהנחות אותך אל מעבר לשולי האפלה."
"מה הטעם סבתא," שאלתי בייאוש, "אני רוצה אותו! לא אור ולא זיכרון."
"אין לי עוד הרבה זמן נשיקונת יפה שלי אני תכף צריכה ללכת," הקול אמר בהתנצלות. "אז אני רוצה שתקשיבי לי," הקול התקשה כהרף עין, בדיוק כמו סבתא בימים הטובים שלה. "תבוסתנות היא לא בלקסיקון של בני אוסטר ואת אוסטר כולך. את לוחמת! אם השנים האחרונות לא לימדו אותך את זה, אני אומרת לך. וכדאי שתאמיני לי כי אני מעולם לא שיקרתי לך. את לוחמת! אז תילחמי להשאיר אותו חי בקרבך. תאהבי אותו, אל תכתימי את זכרו בכניעה. תאמיני לי, הוא לא רוצה את הקורבן הזה."
"את לא מבינה," ניסיתי להכניס מילה למונולוג שלה. מילותיה דמו לסכינים חדות שפצעו אותי עמוק בבשר החי. רציתי להגיד לה שלא נלחמתי ושזו הייתה אשמתי. דומיניק מת באשמתי!
"אני מבינה שהייתה שם אהבה גדולה," סבתא המשיכה כאילו לא שמעה אותי. "את חושבת שהוא היה שמח לראות אותך במצב הזה? הוא בטח מסתכל עלייך עכשיו מלמעלה ומת אלף פעם מחדש. הוא רואה אותך ולא יכול להגיע אליך כשאת כל כך רחוקה ולא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור לאישה שהוא אוהב. אם המצב היה הפוך, את היית רוצה לראות אותו כך? חולה ואומלל, זרוק באיזה מוטל מסריח?"
"אני לא כמוך סבתא, אני לא יודעת אם יש לי את הכוח."
"ואת גם לא תדעי עד שלא תעשי את הצעד הראשון. ואם את לא יודעת מאיפה להתחיל אז אני אגיד לך. את קמה וקובעת תור לדוקטור מולר. את זוכרת אותו, הרופא שלנו? את קובעת תור והולכת אליו. את חולה ואם לא תטפלי בעצמך את באמת תמותי, ואת זה אני לא מוכנה לקבל. אני הולכת עכשיו בובה, הלוואי שהייתי יכולה להישאר עוד קצת."
"התגעגעתי אלייך סבתוש," לחשתי. "אני אוהבת אותך."
"גם אני נשיקונת. גם אני אוהבת אותך, יותר ממה שאי פעם תוכלי לדעת. אבל אני חייבת לזוז ואם תכריחי אותי לחזור לכאן תצטרכי להתמודד עם רוח רפאים מאוד, מאוד כועסת. אני אוהבת אותך ילדה." הקול של סבתא הלך ונמוג.
התעוררתי בבת אחת כאילו מישהו ניער אותי. הלחי שלי הייתה דבוקה למושב האסלה. הגוף שלי כאב מהישיבה על הרצפה הקרה וקולה האהוב של סבתא עדיין הדהד בראשי. עצמתי את עיניי שוב וניסיתי לחזור לחלום את סבתא ואת האהבה שכל כך חסרה לי.
אחרי זמן מה נתמכתי בכיור ומשכתי את עצמי לעמידה. נשענתי על השיש ומילאתי לי כוס מים ושתיתי אותם בלגימות קטנות. הבטתי באישה הרדופה שהחזירה לי מבט מהמראה הקטנה שהייתה קבועה בקיר. היא לא דמתה במאום לאישה שהייתי עד לפני מספר ימים. העיניים שלי היו שני שקעים כהים שכל החיות ניטלה מהן והפנים החיוורות שלי רק הדגישו אותן. הלחיים שלי היו שקועות ושערי הלח נדבק אליהן והדגיש את רזונן. לא זכרתי את הפעם האחרונה שבה אכלתי.
"קדימה!" שמעתי בנבכי זיכרוני את קולה של סבתא מאיץ בי. "קדימה מתוקה שלי, את לא רוצה לפספס את התור שלך לרופא, הבטחת לי."

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

דרכי אליך - חלק ב' מיכל גטניו
1

סגרתי את דלת חדר המוטל מאחוריי ונשענתי עליה בעייפות. כמעט בוקר.
את הלילות הארוכים ביליתי בשוטטות חסרת תכלית בעיר, ידיי מאוגרפות בחוזקה ותקועות עמוק בכיסי המעיל הקל שקניתי לי. צעדתי כך במשך שעות. צרחתי את ייאושי בשקט אל השמיים. זעקתי את כאבי אל המרחבים האינסופיים של הקוסמוס. ניהלתי התחשבנות עם אלים קדומים, עם אלוהים, עם עצמי.
חוסר התוחלת שבמעשים שלי היה ברור לי, אבל לא יכולתי להימנע מכך יותר משיכולתי למנוע את נשימתי הבאה, פעולה לא רצונית שלא הייתה לי עליה כל שליטה.
נשימה פנימה ונשיפה החוצה.
המוח שלט בי ואילץ אותי לעשות את מה שלא רציתי.
הלוואי שהייתי יכולה לשכב ופשוט להפסיק לנשום. הלוואי והיה איזה כפתור בגוף שיכולתי ללחוץ עליו ולכבות את הכול. כמו כפתור רדיו, כשהמוזיקה מתחילה לעצבן פשוט לוחצים על כפתור ומכבים אותה, משתיקים אותה לנצח.
הלוואי שיכולתי לכבות את עצמי באותה הקלות לנצח.
לא היה שום מקום שיכולתי לברוח אליו, ובכל זאת כפיתי על עצמי בכל לילה לצאת החוצה בתירוץ שהאוויר הקריר מקל עליי.
לא שהשכונות שבחרתי להסתובב בהן היו שכונות יוקרה נקיות. שכונות שבחיים הקודמים שלי לא הייתי מעזה להיכנס אליהן גם בשעות היום, הפכו למקום המפלט שלי בלילות הארוכים. שכונות של זנות וסמים שריח השתן, האשפה והעליבות עטף בהן כל פינה. מקומות שבהם מישהו עלול להירצח רק בגלל שמישהו אחר רצה את המעיל שלו. יום אחד מישהו ימצא את הגופה שלי באחת הסימטאות המלוכלכות האלה, ואני אשאר באחת מהן לנצח.
יכולתי כמעט לראות את הגופה שלי שם. מוטלת בסמטה כשבלשי המשטרה מקיפים אותי, רוכנים על גוש הבשר שהיה פעם אני. את ציור הגיר של הגופה שלי על הרצפה המלוכלכת אחרי שיפנו אותי משם. סרטים צהובים מתנפנפים ברוח, כמו באיזו סדרת טלווזיה.
חייכתי. אולי מישהו אחר יעשה במקומי את מה שלא הצלחתי.
ידעתי שהתנדנדתי על קצה שפיותי והבטתי לתהום. די בצעד אחד קטן קדימה ואני מאבדת אותה.
זיכרון אחר הצהריים הארור שבו ניסיתי לשים קץ לכל, מילא את פי בטעם חומצתי ומר. חשבתי שהלכתי אליו, אבל בסך הכול איבדתי את ההכרה. מראה הדם שלי, החולי והתשישות הכריעו אותי. שלושת החתכים לא היו מספיק עמוקים. לאחר זמן קצר הדם הפסיק לזרום מהם ולא היה בי הכוח הנפשי לחזור על המעשה.
הבחילה תקפה אותי שוב בחוסר רחמים, טיפסה ממעמקי הבטן שלי היישר לגרון. בקושי הצלחתי להגיע לחדר האמבטיה לפני שהתחלתי להקיא. הגוף שלי התעוות במאמץ כואב. חוץ ממים לא היה לי הרבה מה להוציא. התמוטטתי ליד האסלה מותשת. אולי כדאי להישאר כאן. זה יחסוך לי את הצורך לרוץ בכל פעם. יהיה פשוט יותר להניח את הראש כאן ולהתפוגג לי.
אלוהים בבקשה, התחננתי באלם. אני רוצה למות.
"אלי, אלי," קול עדין התנגן באוזניי. סירבתי לפקוח את העיניים.
"אלי! אליסון אוסטר!" שוב הקול, כעוס הפעם.
סבתא? הקול נשמע בדיוק כמו קולה של סבתא כשהיא הייתה נוזפת בי בבקרים כשאיחרתי לקום לבית הספר.
זה לא יכול להיות. היא לא פה. כבר שנים שהיא לא פה. ובכל זאת לא יכולתי למנוע מעצמי ללחוש, "סבתוש?"
"הבכי שלך, כל כך כואב, קרא לי ואילץ אותי לחזור אלייך." הקול היה כל כך רך. בדיוק כמו של סבתא. "מה קורה נשיקונת שלי?." שם החיבה, המוכר והאהוב, העלה דמעות בעיניי. כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו. ובכל זאת, זו לא יכלה להיות באמת סבתא, היא הרי מתה לפני שנים.
"את מתה סבתא, לא יכול להיות שאת כאן. את הזיה. אף אחד לא חוזר מהמקום שאליו את הלכת."
"אולי כן ואולי לא. אבל אני כאן, בין אם יציר הדמיון שלך או איזו ממשות אחרת. את רוצה לספר לי למה את ישנה על האסלה?"
"אני רוצה למות."
"כאן כשהראש שלך על האסלה?" סבתא צקצקה בלשונה, "ככה את רוצה שימצאו אותך?"
"תראו מי שמדברת. את בחרת ללכת ולקבל דום לב באמצע הרחוב. התמוטטת על המדרכה המלוכלכת לפני כל העולם ואשתו. זה בטח לא היה מראה יפה לכל מי שהיה שם. ממש חוסר התחשבות אם את שואלת אותי."
"תמיד היית חוכמולוגית," סבתא נאנחה בקול רם. "אבל אנחנו מדברים עלייך, לא עליי. את רוצה להגיד לי למה הנכדה שלי רוצה למות?"
"כי אני לא רוצה לחיות?"
"איך קוראים לו?" יכולתי להישבע שהרגשתי את ידה מלטפת את שערי וזה היה כל כך מנחם שהמשכתי לשוחח איתה כאילו היא באמת הייתה איתי ולא הזיה שנרקמה במוחי הקודח.
"דומיניק," נשנקתי, שמו על שפתיי נשיקת כאב צורבת. "קוראים לו דומיניק."
"ואת אוהבת אותו... מאוד."
"כן סבתא וסרט טוב וקערת פופקורן לא יגרמו לי להרגיש יותר טוב, אז חבל על הזמן שלך."
"כמו להוציא מים מאבן," הקול האהוב והמוכר כל־כך קיטר. "תמיד זה היה ככה איתך. אולי תספרי לי הכול מההתחלה?"
"אין מה לספר, הוא מת."
"אוי מתוקה שלי," הקול התרכך בהשתתפות. "אני כל כך מצטערת. כל כך, כל כך מצטערת."
"הלב שלי מת סבתא," לחשתי בקול שבור.
"הלב שלך לא מת מתוקה שלי. הלב שלך כואב וכל עוד הוא כואב הוא עדיין חי."
"בובה שלי," הקול של סבתא המשיך כשלא טרחתי לענות. "אני יודעת שמה שאני הולכת להגיד לך עכשיו לא ינחם אותך... תמיד הרגשת חזק כל כך." סבתא, או קול ההזיה בראשי נאנח. "ככה הרגשתי כשסבא שלך השאיר אותי פה. גם אני הייתי שם, במקום שבו את נמצאת עכשיו. החשיכה הקיפה אותי וכל מה שרציתי היה לעצום את העיניים ולא להיות יותר. אבל אז את הגעת והאור שאת הבאת, כמו מיליון נרות דולקים, מילא את הלב הריק שלי והרחיק אט אט את האפלה. אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל גם החשיכה שאת נמצאת בה עכשיו תדחק על ידי אלפי נרות דולקים, אם רק תתני להם להיכנס."
"אני רוצה למות סבתא, אני לא רוצה אלפי נרות דולקים מחורבנים."
"את זה אני לא מוכנה לשמוע. המוות הוא סופי קטנה שלי. החלל הזה, שאת כל כך רוצה עכשיו ליפול לתוכו, יחכה עוד כמה שנים. אני יודעת שקל יותר לשקוע אל תוך הריק, אל החלל הענק שהוא השאיר בליבך... במקום, תני לאור האהבה שהוא הביא לחייך להוביל אותך ולהנחות אותך אל מעבר לשולי האפלה."
"מה הטעם סבתא," שאלתי בייאוש, "אני רוצה אותו! לא אור ולא זיכרון."
"אין לי עוד הרבה זמן נשיקונת יפה שלי אני תכף צריכה ללכת," הקול אמר בהתנצלות. "אז אני רוצה שתקשיבי לי," הקול התקשה כהרף עין, בדיוק כמו סבתא בימים הטובים שלה. "תבוסתנות היא לא בלקסיקון של בני אוסטר ואת אוסטר כולך. את לוחמת! אם השנים האחרונות לא לימדו אותך את זה, אני אומרת לך. וכדאי שתאמיני לי כי אני מעולם לא שיקרתי לך. את לוחמת! אז תילחמי להשאיר אותו חי בקרבך. תאהבי אותו, אל תכתימי את זכרו בכניעה. תאמיני לי, הוא לא רוצה את הקורבן הזה."
"את לא מבינה," ניסיתי להכניס מילה למונולוג שלה. מילותיה דמו לסכינים חדות שפצעו אותי עמוק בבשר החי. רציתי להגיד לה שלא נלחמתי ושזו הייתה אשמתי. דומיניק מת באשמתי!
"אני מבינה שהייתה שם אהבה גדולה," סבתא המשיכה כאילו לא שמעה אותי. "את חושבת שהוא היה שמח לראות אותך במצב הזה? הוא בטח מסתכל עלייך עכשיו מלמעלה ומת אלף פעם מחדש. הוא רואה אותך ולא יכול להגיע אליך כשאת כל כך רחוקה ולא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור לאישה שהוא אוהב. אם המצב היה הפוך, את היית רוצה לראות אותו כך? חולה ואומלל, זרוק באיזה מוטל מסריח?"
"אני לא כמוך סבתא, אני לא יודעת אם יש לי את הכוח."
"ואת גם לא תדעי עד שלא תעשי את הצעד הראשון. ואם את לא יודעת מאיפה להתחיל אז אני אגיד לך. את קמה וקובעת תור לדוקטור מולר. את זוכרת אותו, הרופא שלנו? את קובעת תור והולכת אליו. את חולה ואם לא תטפלי בעצמך את באמת תמותי, ואת זה אני לא מוכנה לקבל. אני הולכת עכשיו בובה, הלוואי שהייתי יכולה להישאר עוד קצת."
"התגעגעתי אלייך סבתוש," לחשתי. "אני אוהבת אותך."
"גם אני נשיקונת. גם אני אוהבת אותך, יותר ממה שאי פעם תוכלי לדעת. אבל אני חייבת לזוז ואם תכריחי אותי לחזור לכאן תצטרכי להתמודד עם רוח רפאים מאוד, מאוד כועסת. אני אוהבת אותך ילדה." הקול של סבתא הלך ונמוג.
התעוררתי בבת אחת כאילו מישהו ניער אותי. הלחי שלי הייתה דבוקה למושב האסלה. הגוף שלי כאב מהישיבה על הרצפה הקרה וקולה האהוב של סבתא עדיין הדהד בראשי. עצמתי את עיניי שוב וניסיתי לחזור לחלום את סבתא ואת האהבה שכל כך חסרה לי.
אחרי זמן מה נתמכתי בכיור ומשכתי את עצמי לעמידה. נשענתי על השיש ומילאתי לי כוס מים ושתיתי אותם בלגימות קטנות. הבטתי באישה הרדופה שהחזירה לי מבט מהמראה הקטנה שהייתה קבועה בקיר. היא לא דמתה במאום לאישה שהייתי עד לפני מספר ימים. העיניים שלי היו שני שקעים כהים שכל החיות ניטלה מהן והפנים החיוורות שלי רק הדגישו אותן. הלחיים שלי היו שקועות ושערי הלח נדבק אליהן והדגיש את רזונן. לא זכרתי את הפעם האחרונה שבה אכלתי.
"קדימה!" שמעתי בנבכי זיכרוני את קולה של סבתא מאיץ בי. "קדימה מתוקה שלי, את לא רוצה לפספס את התור שלך לרופא, הבטחת לי."