לא היה כדבר הזה

הקדמה

כשברצלונה עשתה את הרמונטדה המפורסמת ב-8 במארס 2017, זעקתי בכל גרוני ארבע מילים: ״לא היה כדבר הזה!״

למרות ששידרתי מאות משחקים לפני כן ומאות משחקים לאחר מכן, את המשפט הזה אף אחד לא יכול לשכוח. הוא הפך למטבע לשון.

אבל מבחינתי היה בארבע המילים הללו, שנאמרו בספונטניות וללא כל הכנה מוקדמת, משהו אחר. גדול יותר מהאירוע עצמו. אני חושב שבארבע המילים הללו הצלחתי באופן לא מודע לזקק את הקסם שמהלך עלינו הדבר הזה שקוראים לו כדורגל.

נולדתי לפני קצת למעלה מ-60 שנה בבאר שבע והכדורגל היה שם מהרגע הראשון. שם, בבאר שבע הקטנה והתמימה של שנות ה-60, נקבע גורלי. הזכרונות מאותם ימים רחוקים קשורים כמעט תמיד, בצורה כזו אחרת, לכדורגל. או שאנחנו שיחקנו בשכונה או בליגת הנוער העירונית, או שהיינו באצטדיון, מריעים לגיבורי ילדותנו, מאיר ברד, אברהם נומה, אלון בן דור.

הספר הזה הוא ספר מסע. המסע האישי שלי, מרחוב המעפילים בשכונה ג', ועד המונדיאל וגמר ליגת האלופות. ובמסע הארוך הזה היו אין ספור תחנות, בעשרות מדינות וערים ברחבי העולם. כמה מהתחנות הללו מופיעות בספר הזה.

את מרבית המשחקים של מונדיאל 1982 ראיתי בחו״ל. זאת אומרת, בלבנון. הייתה אז מלחמה ואנחנו, בני מחזור יולי 1979, נאלצנו לצפות במשחקים אחרי שהוסיפו לנו שלושה חודשים לשירות הצבאי. שס״ן הם קראו לזה. שירות סדיר נוסף.

חוץ מלהשתחרר היה לי אז חלום גדול אחד: לטוס לאנגליה ולראות שם כדורגל. עד אז, למעט לבנון כאמור, מעולם לא עזבתי את גבולות ישראל. בסתיו 1983 ארזתי מזוודה וטסתי בפעם הראשונה למולדת הכדורגל ומאז, כבר כמעט 40 שנה, אני לא מפסיק. ולא רק באנגליה, אלא ב-40 מדינות נוספות.

בהתחלה זה היה תחביב, אחר כך זה הפך למקצוע. ולאורך כל השנים הארוכות הללו מעולם לא הפסקתי לכתוב על כדורגל. לשדר? זה הגיע הרבה שנים אחרי.

הספר הזה הוא כמו משחק מלא באירועים. המחצית הראשונה כוללת את סיפורי המסעות האישיים שלי. במחצית השנייה מופיעים כמה מהסיפורים המופלאים של הכדורגל העולמי. וכראוי למשחק משובח, יש גם הארכה, שבה אני חוזר להיסטוריה הפרטית שלי ולכמה דמויות מרתקות שהזדמן לי לראיין. וכן, יש בסוף גם פרק של פנדלים. ואפילו תוספת מפתיעה.

אז איך אומר מודי בראון? תבלו.

נדב יעקבי

אוגוסט 2021