מקובלי האקדמיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקובלי האקדמיה

מקובלי האקדמיה

עוד על הספר

אמי בוגנים

אמי בוגנים עוסק בחינוך ובמחשבת ישראל. הוא חקר את תחום הכשרת האליטות המקצועיות ונמנה עם מקימי בית-ספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל. הוא היה בין הראשונים בישראל שעסק במשנתו של עמנואל לוינס, וייחד את עבודת הדוקטורט שלו לתגובתו לאלילות המתחדשת של מרטין היידגר.

בצרפתית, פרסם ספרים על שפינוזה, וולטר בנג'מין, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, לאו שטראוס ועוד. בעברית פרסם "עמיות יהודית בעידן של גלובליזציה," "פגישה עם מחנך," ועוד. 

תקציר

מעולם לא קצרה הקַבָּלה הצלחה כה רבה. בארצות הברית היא מפעילה את קסמיה על כוכבי קולנוע וכוכבי פופ, המחפשים אמונה ומשמעות. בישראל ישיבות מקובלים נפתחות חדשות לבקרים, ובבתי הכנסת ספר הזוהר מתחרה בספר התורה. התרחבות החצרות החסידיות תורמת להפצת משנָיוֹת, לעיתים מופלאות ולעיתים הזויות. תנועות קבלה מצליחות להעיר באמצע הלילה מפורסמים כדי לשמוע שיעורים שאפילו בשעות רגילות קשה לעקוב אחריהם. החוגים ליהדות באוניברסיטאות נכבשו על ידי הקבלה, ונדמה לפעמים שהמקובלים החרוצים ביותר נמנים עם חוקריה. כולם רואים את התסיסה הקבלית הפושטת בארץ, אך איש אינו יכול לִצְפּות מה היא תניב בתחתונים ובעליונים.
הקבלה אפילו מצאה את דרכה לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שנחשבת לאכסניה המכובדת ביותר עבור פרופסורים המצטיינים בתחומם. איש לא היה שומע על המוסד היוקרתי אלמלא איימה שערורייה קבלית על שִגרת יומה. המספֵּר, סוֹפר-צללים המועסק על ידי חברה לייעוץ אסטרטגי, מתבקש להסיר את האיום הנורא.
כדרכו, אָמי בּוּגנים משלב מחקר ופיקציה, דמויות אמיתיות ודמיוניות, ותוהה אם הקבלה משעשעת או משבשת את השׂכל של לומדיה וחוקריה.

פרק ראשון

. 1 .

כאשר אדי התקשר אליי אחרי חמש שנים, לא הופתעתי כלל. בעבור המשחקים האסטרטגיים שלו הוא היה דורך על אימו, שעל שמה קרא את החֶברָה שלו, ומכניס בין סוגריים את אלוהים, שבו הוא האמין מתוך הדר בית"רי. הוא לא עסק באסטרטגיה, הוא היה מכור לה. כמו שאחרים מכורים למחקרים על עכברים, לתככים פוליטיים, לחיבור ספרים תפלים וללימוד קבלה. אם הוא התקשר מחדש, זה היה סימן שהוא היה צריך אותי לעוד מערכה אסטרטגית, מגוּנה עוד יותר משלוש המערכות הקודמות. הוא נחשב בעיניי למלך היועצים האסטרטגיים, הרבה מעל כל השאר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע מה זאת אסטרטגיה. הוא למד פילוסופיה בעבָרו, המשיך לקרוא בה, ובאחת משיחות העקיצות בינינו התוודה שאת כל מה שהוא יודע הוא חב לאפלטון, למקיאוולי ולקונפוציוס. לקח לי זמן להבין לְמה הוא התכוון בפילוסופיה. כי אתם מתארים לעצמכם שפּילוסופיה – עם פ"א דגושה, בפי ישראלי שחושב את עצמו לאסטרטג, ולא רק בגלל עברו הצבאי – רחוקה מלהיות פילוסופיה בַּמשמעות היוונית, הלטינית, האנגלית או הצרפתית של המילה, שלא לדבר על הגרמנית. בלי להיכנס להשקפתו על הפילוסופיה, אומר רק שהוא חשב את היועצים האסטרטגיים לגדולי השרלטנים, ושכדי לבצר את אמינותו המקצועית הוא נמנע מלעסוק בפוליטיקה, לא ברמה הארצית ולא ברמה המקומית, אלא התביית על חברות פרטיות ועל תאגידים, שמעמדם לא היה ברור לא לקברניטיהם ולא לציבור הרחב. הוא ליווה אותם להתחדשות או לפירוק, ובתהליך הליווי, שארך שנים ספורות, גרף הון תועפות על ההפסדים או הרווחים שלהם. בין שהחברה או התאגיד עלו על דרך המלך ובין שהתפרקו – לרוב בניגוד לתחזיותיו – הוא הרוויח.
 
חמש שנים לפני שיחת הטלפון שלו נפרדנו ברוגז – מדומה אצלו, אמיתי אצלי. אם הייתי מרוקאי גזעי הייתי מצטייד בסכין מושחזת ו/או רעילה וחותך אותו לגזרים. הוא הבטיח לשלש את החצי השני של שׂכרי אם אתלווה אליו לפגישתו המכרעת עם הנהלת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואציג במקומו את ההמלצות. כדרכו, הוא שאף לקבל תקציב לשם השלמת מחקר, שהייתה מאפשרת לו להמשיך בהתקשרות עם המוסד ואף להטמיע בו את השינויים שהוא וצוותו גיבשו. הפעם קיבל פיק ברכיים, על אף הפילוסופיה שלו, והחליט שאני אציג טוב יותר ממנו. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא מותיר לי את הכבוד המפוקפק הזה, ענה:
"כי הם יודעים שאני בעל החברה ושאתה סתם חוקר."
"אני לא חוקר, מעולם לא עסקתי במחקר ולעולם לא אעסוק במחקר. הסתפקתי בעריכת הדוח הסופי על בסיס הטיוטות של החוקרים שלך."
"הם מתייחסים אליך כאל המוח של החברה, הם לא יקשו עליך, והסיכויים לקבל תקציב להשלמת מחקר גדולים יותר."
 
בסבב הקודם פיתחתי יחסים טובים עם כמה פרופסורים, שלא היה להם מה לעשות חוץ מלשכתב בפעם החמישית או השביעית את מאמריהם, לאגדם לספרים, להרחיב מהדורות של ספרים קודמים. עבורם, פנסיה נועדה כולה לעריכת הביבליוגרפיה שלהם. מאוד היו רוצים לכתוב ביוגרפיה אבל מקצתם היו באמת ענווים, אחרים חיכו להצעה מסוֹפר צללים מתנדב-מתאבד. כולם התקשו לשרש את ההתניות שההרגלים המחקריים נטעו בהם ולספר לעצמם את סיפור חייהם בלי להכביר הערות שוליים. עם אלה שהתפנו לפגישה איתי ניהלתי שיחות מרתקות על זכות קיומה של האקדמיה, על החופש האקדמי שלהם ועל חופש היצירה שלי, על עליית קרנה של הקבלה. גם על הקשיים שלי להבין את הסיפורים שהם סיפרו, אם במדעי הרוח ואם במדעי הטבע. הקשבתי להם בהתפעמות, מנסה להתחקות אחרי המניעים שריתקו אותם מאחורי סורגי מעבדותיהם או ספריותיהם, חוזרים על אותם ניסויים אלפי פעמים, מחטטים בכתבי יד עבשים. זה היה לפני שהמחשב השתלט על המחקר ושינה כליל את שיטותיו. עכשיו כבר קורסים תחת גיבובי המובאות שלוקטו בעזרת מנוע חיפוש זה או אחר, או מקבלים סחרחורת מההדמיות של מחולות הגלקסיות סביב חורים שחורים.
 
חוקרי קבלה הִילכו עליי קסמים. כולם ידעו את "ספר הזוהר", שאבי ז"ל שקד עליו קרוב לחמישים שנה בלי להשתעמם לרגע. הם נכנסו לפרדס ונִשבּו בו להנאתם. לפחות כך נראה על פניו. קינאתי בהם, הם הגשימו את חלומו של אבי, וכנגד כל התחזיות הם נראו שפויים. לעומתם אני אפילו לא חציתי את "פתח החוק", "שנועד רק לי", וכל מי שהכיר אותי מקרוב או מרחוק העיד עד כמה הייתי מעורער בנפשי ועד כמה לקיתי בכתיבתי. יורשיו וממשיכיו של גרשֹם שלום, המייסד האגדי של חקר הקבלה במאה העשרים, היו לגדולי החוקרים בירושלים, לגדולי המומחים, לגדולי כל-מה-שאפשר-לדעת, למפצחי סודות ולמגלי עתידות. גם אם הצטמצמה מלכותם לגבולותיה של שכונת רחביה, הם זהרו באיני-יודע-איזה רקיע. הם נעשו למקַדמי התורה העילאית ביותר שירושלים יכלה להציע לעולם. קבלה ועוד קבלה. רק בפיתוחה אנחנו באמת מעצמה עולמית. כי רק אצלנו היא נחשבת למדע אלוהי. לא הסינים ולא ההודים חושדים בקיומה. לא המוסלמים יודעים. ואפילו אצל הנוצרים, רק קומץ של מקובלי אומות העולם ירדו למכמניה. היינו מעצמה אזוטרית, ולא ידעתי עד כמה אזוטרית עד שנכנסתי, בחסותו של אדי, לאקדמיה. עד אז חשבתי לתומי שאבי מצא בספר הזוהר מדרשֵי הרדמה כפי שאימי מצאה בספר תהילים פסוקי הרגעה. גיליתי עד כמה כיליתי את ימיי ואת לילותיי בכתיבת סרק, בעוד שיכולתי להיות חבר בחבורה הקדושה שעסקה בקבלה סביב שלום, שנשמת רשב"י ונשמת רמד"ל לפחות התגלגלו בו ובתלמידיו. חוקרי הקבלה הללו, אילנות גדולים, חכמי לב, בוצינא קדישא לפחות, ראו בתיקון מאמריהם את התיקון העילאי ביותר.
על אף הקמע שסביב צווארי, רק לקראת סיום שליחותי הקדושה באקדמיה נזכרתי בערגה בר' פנחס ממוגאדור, אחרון מקובליה של עיר הרוחות. הוא התגורר עם אשתו פְרִיחה ברחוב הכי חשוך ומסתורי בקסבה הישנה. הרחוב היה גם החם ביותר, כי שכַן בו תנור הפחמים ששירת את הרובע; גם האפל ביותר, כי בו היה ממוקם בית הכלא הראשון בעיר; וגם רדוף הרוחות ביותר, כי הוא שימש את מקובלי העיר שקדמו לר' פנחס. אור יום לא נכנס לרחוב, ואפילו בשני קצותיו הוא עצר מהר כאילו חשש לקבל כוויות חום, או להישאר כלוא בתוכו, או נרתע מהשדים ומהמחולות שלהם. פריחה, שהייתה חשוכת ילדים, גידלה בחדווה ובהשלמה ילדי אחרים בחצר. התפריט שלה לא היה עשיר במיוחד, אבל לכל יום הייתה חביתה משלו. ביצים מעורבבות בתפוחי אדמה, בפלפלים קלויים, בפלחי לימונים מתוקים, ברסק עגבניות, בחלקי סרדינים, באיברֵי ארבה. את המים דלתה פריחה ישירות מבאר. המנה האחרונה הייתה קבועה: קיבלנו תאנה יבשה מידי הרב עצמו, וטעמה נדבק לקבלתו. כעבור כמעט שבעים שנה התברר לי שנגינת קולו דיברה אליי יותר מקולו הסמיך של בצרי, גדול מגרשי השדים היהודים, או קולו הסובייטי של לייטמן, ראש אדמו"רי "קבלה לעם", עם הזקן הפרוידיאני שלו והבּוֹלֵרוֹ של מלצרי פריז.
 
להוציא שעה קטנה שהקדיש הרב לתינוקות כדי ללמדם את האלף-בית בהגייה ארמית, הוא היה שקוע כל כולו בזוהרו. כאשר הייתה רוחו נוחה עליו, הוא הקדיש רבע שעה נוספת ללמד אותנו לשיר. תמיד אותו שיר, משובש למדי, בקול צרוד מרוב קדוּשה. הוא שר בית אחר בית, וכולנו חזרנו אחריו. הרוחות נרגעו, או לכל הפחות לא נשמעו. לא פלא שכל יהודי העיר קיבלו את השבת עם שיר של "הכתם פז" לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, שאותו למדו או בחדר או אצל ר' פנחס. חבורתו הורכבה דווקא מרווקים. הם התכנסו בחדרו אחרי שהתינוקות הלכו לבתיהם. בעודם לומדים, פריחה הכינה להם את תבשיליה. הם שילמו לה עבור קניית המצרכים ועבור הבישול, וכל אחד עזב לרווקוּתו-בדידותו עם קדֵרה. מצאתי חמישה מהם, נותר לי לגלות את הארבעה הנותרים כדי לכתוב מאמר על חוג המקובלים היקר לי מכולם. כל אחד היה ממונה על רוח אחת, וכולם ביחד קלעו את רוחותיהם לרוח אלוהים. אינני חושב שר' פנחס השאיר כְּתבים. אחרת הייתי מקבל אותם לידי, חוקר בהם, מגולל את קבלת הרוח שלו וזוכה למינוי לאקדמיה בתור מקובל חדש. הרי הוא היה דוֹד של אבא, ולפי כל המחקרים הגנאלוגיים שערכתי אני יכול לטעון לכתר יורשו. קרוב לשנתיים ביליתי בחצרו, וכל יום קיבלתי את זוהרו עם אותיותיו וברכותיו. ספגתי את מנגינות קבלתו, שנָשבה מכל הכיוונים. מתקרת הזכוכית הזעירה למעלה, מהמדרגות למטה, מחדר הרב שהיה בו חלון שנפתח אל גגות חשוכים.
באקדמיה גיליתי עוד שרוחם של חוקרי מדעי הרוח הייתה נכאה והם לא ידעו מה לעשות. הם לא חדלו לבכות על מצבם. הירידה במספר הסטודנטים, שערקו למקצועות מעשיים יותר, וסגירת חוגים הדאיגו אותם מאוד. הם לא חסכו מאמצים כדי לאסוף את השברים וללקט את הניצוצות. הִרצו בקרונות הרכבת כדי ליצור עניין, ורק פגעו בחוויית הנסיעה של הנוסעים; הִרצו גם בפּאבּים, ופגעו בטעם הבירה. והם דרשו משאבים בלי לדעת מה לעשות איתם. אך המצב העגום לא פגע בתדמית האישית של עמיתֵי האקדמיה המהוללת. הם היו כה מרוצים מעצמם, מפיקים כה הרבה כותרים ועבור כל כותר כה הרבה מהדורות, בכל הלשונות, בהוצאות לאור היוקרתיות ביותר בתבל, עד ששאלתי את עצמי איך יכולתי לחיות בלי לשמוע על חוקר זה או אחר ועל פרסומיו, בין שעסק בתרגום השבעים ובין שעסק בשפינוזה או ניטשה. כאילו שהיו טמונות בפרסומיהם חדשות מרעישות. עד כמה שהתרשמתי כולם היו גדולי הדור, כולם היו פורצי דרך, כולם הובילו בתחומם בעולם. אלא שהם לא היו מאלה שרצים לעיתונות עם כל תגלית, אחרת היו כובשים את הכותרות פעם בשבוע לפחות. התקשיתי לזהות את התחום שלהם ולחשוב באמת ששינויים בנוסחי כתבים עתיקים משנים משהו להבנת העולם ולהבנת האדם העלוב והשברירי העוסק במחקר. היה אפילו אחד שדיבר על לא פחות מאשר שלושים ושלושה קבצים של איני-יודע-איזה כתב עת שהוקדש למגילות הגנוזות, כשמשקלו של כל אחד מהקבצים יותר מקילו. איני יודע אם המגילות היו נגישות בספרים אלה יותר מאשר במערות שלהן. הרהורי כפירה לא הפסיקו להתרוצץ בראשי. לא ממש האמנתי שאלוהים מסתתר בהבדלי נוסחים, וחשד נורא ומכביד התגנב לליבי כי מדובר בדקדקנות מדעית, שיותר מאשר היא מעשירה את האקדמיה היא זורָה חול בעיני הסובבים אותה ומעוורת את השוהים בתוכה. הרבה מחלקות היו צריכות להיסגר כדי להפנות את משאבי הרוח ליצירה ולמאבק נגד האיומים האקולוגיים, המאיימים להכחיד את האנושות.
 
כולם היו אמריטוס, בלי שידעתי מה משמעותה של המילה. היא הצביעה על כבוד, כאומרת "הגעתי להגשמה ולגדוּלה", וגם על הקלה, כאומרת "כל העסק הזה מאחוריי." אבל היא גם נשמעת כקדימון ל-ז"ל, לוקסוס השמור לאנשי אקדמיה שיכולים לומר על עצמם "זיכרוננו לברכה" לפני שהסתלקו מהעולם, ורק האקדמיה יודעת כמה עשורים של הישרדות עדיין מצפים לחבריה. עם או בלי אלצהיימר, עם או בלי פרקינסון. יותר ויותר התברר לי שאמריטוס היה בגדר התנערות מכל התככים, המֵרוֹצים, המינויים, הרדיפות, השְׂנאות, הקְנאוֹת, הפרסומים. הייתי בכלוב של זהב, אבל זה היה כלוב. הקפדתי על הסורגים, שפשפתי אותם, נמנעתי מלירוק לבאר שממנה שתיתי, גם אם לפעמים בא לי להקיא. בעיקר התגייסתי עם כולם נגד המקנאים מבחוץ שביקשו לפרק לי את הכלוב, לחטט בתוכו, לירוק לבאר שלי. אם נאסר עליי למתוח ביקורת מבפנים, על אחת כמה וכמה שנאסר על אחרים מבחוץ. אבל האמריטוסים שהתפנו לשוחח איתי היו דווקא חביבים ונעימים. הם צלחו את המסלול האקדמי ללא חבטות או צלקות, ואף על פי שניכר על פניהם כי היו נטולי מרפקים, הם זכו להתמנות לאקדמיה. אדי ידע כמוני עד כמה הנהלתה לא הייתה מעוניינת במחקר שנכפה עליה, שאיש לא יקרא את הדוח הסופי, ושהמלצותיו לא יזכו לתשומת לב כלשהי.
 
אחרי שגמרתי לחבר את הדוח לשביעות רצונו של אדי, ואחרי שהצגתי ביראת כבוד בפני הנהלת האקדמיה את ההמלצות, על ההיבטים החיוביים והשליליים של כל אחת ואחת מהן, ביקשתי ממנו את החצי השני. אבל הוא סירב לשלש אותו, בטענה שהוא לא קיבל את השלמת המחקר שלה ציפה, לא מן הגורם המממן ולא מן האקדמיה. כאשר חזר אליי, כעבור חמש שנים, עלתה השיחה בטלפון לפסים ולטונים מסחריים. שִחזרתי שוב ושוב את התרגיל המסריח שאליו הוא גרר אותי:
"מתפקידי היה לרדת לגוב האריות, כמו שפרופסור אחד כינה את המקום, להביא בפניהם את ההמלצות, לסבול באיפוק את הבוז שהם רוחשים לכל נטולי הסיכה המוזהבת – אלא אם היא מוכספת – בארץ ולהתפנות משאר עיסוקיי הספרותיים. מלכתחילה לא האמנתי שיבקשו השלמת מחקר יותר משהאמנתי שיקראו את הדוח. לפי החוזה שחתמתי אתךָ הייתי מופקד על עריכת הדוח, לא על יישום המלצותיו. שלא לדבר על השגת השלמת מחקר."
"קיבלת את החצי השני כמפורט בחוזה."
"היית אמור לשלש אותו."
"נכשלתי בשידולים שלי להשיג השלמת מחקר."
"לא היו לי יד ורגל בשידולים שלך ולא בכישלון שלך."
"עכשיו שקיבלתי בקשה להשלמת מחקר, אני מוכן לחתום אתך על חוזה חדש."
 
עבודה לא חסְרה לי. לכתוב ספר הפך לאופנה. כל מי שהצליח בעסקים רצה בספר. כל מי שרצה להיכנס לפוליטיקה רצה בספר. כל מי שהשתעשע ברעיון לשנות את העולם רצה בספר. כל מי שבילה בבית סוהר רצה בספר. כל מי שניצח את הסרטן, העגבת או המַרֶרֶת, המחלה הנפוצה ביותר במחוזותינו, רצה בספר. כל מי שלא ידע באיזו מתנה להיפרד מהוריו שהוזנחו על ידי נכדיהם רצה בספר. כל מי שהחשיב את עצמו לגיבור מלחמה רצה בספר. כל מי שביצע אקזיט ולא ידע מה לעשות בימיו ובלילותיו רצה בספר. כל מי שהתברסלב, חזר בתשובות תימהוניות על שאלות אציליות, רצה בספר. כל מי שביקש כרטיס ביקור שסופו לפח האשפה רצה בספר. רוב אלה שרצו בספרים לא היו קוראים גדולים. אחרת לא היו מתפתים לכתוב ספר בעזרת סופר צללים. הזמנות לא הפסיקו לזרום, ויכולתי לבחור את המפתות ביותר. ללא ידיעתם, ראיינתי בקפידה את המזמינים כדי לבדוק אם היה להם בכלל סיפור. אם יכלו להתפנות לשיחות איתי. אם חשבו שספרם יתחרה עם "מאה שנים של בדידות" לגבריאל גארסיה מארקס או עם "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז. אם היו להם האמצעים כדי לעמוד בתשלום דמי הצללים שלי. נמנעתי מלקחת כל ספר שדרש מחקר או קריאה של יותר משלושה עד חמישה ספרי רקע. רק אחרי שווידאתי את כל הדברים האלה חתמתי על חוזה, ששמר עליי מכל קובלנה ספרותית.
 
העבודה עם אדי הייתה שונה מכתיבת עוד ספר שאיש לא קרא ואפילו לא פתח חוץ ממזמינו, קרוביו והכפופים לו. לכתיבה ועריכה של דוחות עבורו היו כמה יתרונות. לא אני הייתי צריך ללקט את החומר אלא צוות שלם של חוקרים, קוראים ומתמחים, שהוא העסיק בשכר מינימום בעבור הכבוד לרשום שורה בקורות החיים שלהם על התקופה שבילו בחברתו המאוד יוקרתית בנוף חברות הייעוץ האסטרטגי. מקינזי הוא לא היה, אבל מקינזי השלתה רק את המכורים למותגים – כולם ידעו שהדוחות שלה כה עבים ומסורבלים עד כי הם אינם פותרים דבר, ושתרבותה האמריקאית מונעת ממנה לומר דבר שלילי כלשהו. הודות לכישוריו הפילוסופיים ולקשריו החברתיים מִיצֵב אדי את עצמו כחברה בררנית, מקצועית, אמינה. רשימת החברות שנוצלו על ידו הייתה בהחלט מרשימה, ואיש לא זכר את כל החברות שהתפרקו למרות התערבותו. איני זוכר איך הוא הגיע אליי בפעם הראשונה, אבל כל מה שהיה עליי לעשות היה רק לערוך עריכה פוליטית-יצירתית את הדוח הסופי. בפעם הראשונה, הוא לא הפסיק להציק לי:
"צריכים לקרוא את הדוח כמו ספר הרפתקה פילוסופית-עסקית."
מכיוון שלא נהגתי לעבוד עם אותו מזמין יותר מפעם אחת, לא ניסיתי אפילו לנחש מה הייתה כוונתו. עבדתי על הדוח כפי שבא לי – הרי איש אינו יכול לסטות ממה שמוכתב לו על ידי גורלו הספרותי, קולו הפנימי, רוחו הקבלית – ולהפתעתי הרבה הוא התפעם:
"לדוח הזה התכוונתי."
 
לא ניסיתי לתהות אחרי סוד הצלחתי כשם שאינני חוקר את הסיבות לכישלונותיי הספרותיים. איש לא שמע על עשרות הספרים שכתבתי, ואני יכול להבטיח לכם שלא תשמעו עליהם – מהסיבה הפשוטה שהם באמת גרועים וששמי אינו מופיע עליהם. סביר להניח שאדי הוקסם מהציטטה של ובר, שאיני זוכר מאיפה דליתי אותה; מכמה אמרות חז"ל שאני נוהג להכניס בכל חיבוריי העבריים; מפִּסקה שלמה של אפלטון (מעולם לא הבנתי מדוע קוראים לברנש אפלטון ולא פלטון) ועוד אחת של קונפוציוס, שתמיד עושֶה רושם על סוחרים ישראלים שחולמים לפרוץ לשוק הסיני. למרות מגרעותיו הרבות, לאדי הייתה תכונה טובה: על אף הרקע הפילוסופי, או הודות לו, הוא לא ייחס חשיבות למילים. העבודה מולו התנהלה על מי מנוחות. הוא לא ממש קרא את הדוחות, הוא הסתפק בתקצירים. הוא אמנם ביצע עריכה משלו אחרי העריכה שלי, אבל זו הייתה כולה עסקית-מסחרית. הוא היה מאותם פולנים בודדים שגילו שהשְלוֹחים ממולחים יותר משאר היהודים. אני לא כיבדתי אותו, הוא לא כיבד אותי. הוא שיחק באסטרטגיה, אני הטעיתי בכתיבה. הוא השיא עצות, אני רקחתי משפטים.
העבודה עם אדי הוסיפה לי עוד משהו. כאשר עבדתי על ספרים לא למדתי הרבה, במיוחד במקרים שבהם גיבוריהם היו מזמיניהם. הם זכו במפעל הפיס של החיים, רכשו בתים לילדים, לנכדים ולנינים, צברו אוספי אמנות, פיזרו חשבונות בנק בכל רחבי העולם לכל צרה שתבוא, נותר להם רק להפיק ספר בתור מצבה מנייר לפני המצבה משיש. לא חייהם עניינו אותי ולא עסקיהם. אפילו לא מעשי הגבורה שלהם, כאשר היו להם כאלה בעברם, ולא עסקי הפילנתרופיה שלהם, שנועדו מלכתחילה או בדיעבד להשיג גלימות וכובעי טמבל לשם כבוד. סוחרים גדולים פחות או יותר, רופאים חמדנים פחות או יותר, אמנים כושלים פחות או יותר. לא למדתי מהם מה שלא ידעתי לפניהם: שהמסחר הוא סרסרות, הרפואה שרלטנות, האמנות עבודה זרה. הם רק חיזקו את השקפתי על האדם בתור החיה המזיקה והמתרברבת ביותר עלי אדמות. לפחות עם אדי למדתי עוד יותר על המדינה, שכה ריתקה אותי עד כי לא הפסיקה לרעוד בנשמתי. שלושה דוחות ערכתי בשבילו, שלושה עולמות נפתחו בפניי. גיליתי עד כמה הסוכנות היהודית היא מוסד ביזנטי – ועל זה יבוא חיבור נפרד, אם באחד הימים אעבד את הדוח לכדי ספר; גיליתי עד כמה התארכה גסיסתה של התנועה הקיבוצית, בעודה מתמסרת לצבא של יועצים ארגוניים שֶעטו עליה כעל פגר – ועל זה יבוא חיבור שיעלה את הדוח לרמה של אפוס שגבריאל גארסיה מארקס יוכל רק ליהנות ממנו בקברו; ולפני חמש שנים גיליתי כאמור את קיומה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואת חשיבותה בתור בית האבות הכי יוקרתי בישראל – ולזה מוקדש החיבור שאתם מחזיקים בידכם ושספק אם הוא ישעשע או יחכים אתכם.
 
עם אדי, עליי להודות, למדתי על נפש האומה היהודית-ציונית-לאומית-וכו' יותר מאשר עם כל גיבורי ספרי הצללים שלי. בניגוד למזמיני ספרים, הוא לא חיפש תהילה ולא פרסום. אפילו לא כוח. שירותו הקצר בתור מנכ"ל של איני-יודע-איזה משרד ממשלתי הספיק לו. והעיקר: בשורה התחתונה, מחירה של כל מילה איתו היה הרבה יותר גבוה ממחירה בְּספר – בכל הספרים, אפילו אלה שמזמיניהם ביקשו יותר משלוש העריכות שהיו מעוגנות בחוזה. הסכסוך בינינו על אודות שילוש התשלום השני עבור הדוח של האקדמיה היה כה מר עד כי לא הבנתי מדוע הוא חוזר אליי כעבור חמש שנים. סופרי צללים התרבו בינתיים, וכותבי דוחות לא חסרו. הוא ניסה לרַצות אותי:
"קיבלתי השלמת מחקר, היה אך טבעי שאחזור אליך."
יכולתי לטרוק לו את הטלפון, או להודיע לו שמאז שפרשתי לגמלאות אני כותב רק להנאתי כל מיני חיבורים שרציתי לכתוב אבל נבצר ממני להתמסר להם בגלל חובת מזונות לשתי גרושות ועוד אחת בדרך. אבל הרגשתי שהשלמת מחקר עם האקדמיה יכולה לספק לי חומר להשלמת החיבור עליה, שלא ידעתי איך לסיים:
"אתה רוצה לומר לי שקיבלת השלמת מחקר אחרי חמש שנים?"
"אנשי האקדמיה הם אנשים רציניים. הם כנראה אימצו את ההמלצות של הסיבוב הקודם, עשו פיילוט ומעוניינים להעריך את תוצאות הצעדים שהם נקטו לשיפור איכות השירות שלהם."
"אתה רציני? האקדמיה למדעים? אל תגיד לי שהיא מועמדת לעוד מלגת מחקר בין-לאומית, או שאיתרת עבורה תורם חדש שתולה בה תקוות ירושלמיות."
"אל תגיד לי שהפכת חסיד של האקדמיה."
לא הייתי חסיד של האקדמיה יותר מאשר של הרבנות הראשית, של המכון לדמוקרטיה ושל המכון לפוריות. למדתי לדעת שחוקרים במדעי הרוח מפרקים ספרים לכרטיסיות ומרכיבים ספרים על בסיס כרטיסיות, שהם שוקדים במשך שנים על כתיבת חיבורים שלא מעניינים יותר מקומץ חוקרים מקרב תלמידיהם. לא התרגשתי מהמשבר ברוח יותר מאשר המשבר בחברה, מהתפשטות הקבלה יותר מאשר התפשטות הגזזת, המַרֶרֶת והכַּתֶּבֶת האינטלקטואליות. עברתי את הגיל שבו מתרגשים, רציתי לשתות קפה על המרפסת עם הציפורים. אבל לַיום יש עשרים וארבע שעות, והייתי צריך למלא אותן איכשהו.
לולא הפר את התחייבותו לשלש את החצי השני, הייתי שוקל בשמחה להיענות לבקשתו. אבל משהו הפריע לי בשיחה בינינו. על אף כישוריי, האמיתיים או המדומים, הוא לא היה חוזר אליי ללא סיבה כלשהי שמעבר לשיקולי העריכה. הוא היה כה מכור למשחק האסטרטגי שלו עד כי נמנע, כמוני, מלעשות סיבוב שני עם אותם שחקנים, הן לקוחות מוסדיים והן עסקיים. הוא לא נטה לחשוף את מניעיו האמיתיים, לא לעובדיו ולא ללקוחותיו, והנחית את הוראותיו בסמכותיות מקצועית כזאת שלא הותירה מקום לוויכוח. לא האמנתי לסיפורו מכמה סיבות. האקדמיה הייתה האחרונה לבקש השלמת מחקר. היא הייתה מנוסָה מספיק במחקר חברתי על מנת לא לייחס לו חשיבות כלשהי. היא דאגה לתדמיתה בציבור לא יותר מאשר לאיכות השירות שלה, כי היא לא ראתה מתפקידה לספק שירות כלשהו חוץ מאשר לדווח פעם בשלוש שנים על מצב המדע בארץ. התקשיתי להעלות בדעתי שמוסד כלשהו, שכבר נפל פעם בקורי העכביש שטווה אדי סביב לקוחותיו במיומנות רבה וששילם את מה ששילם בעד מצגות ודוחות שלא עזרו ולא הזיקו, יחזור אליו אחרי חמש שנים. יכולתי להבין שגוף ביזנטי כמו הסוכנות היהודית ייענה להצעה מפתה, אבל האקדמיה לא הייתה מסואבת ולא מושחתת. היא הייתה א-פוליטית, אנוֹמית, ובעיקר אפּתית. מכיוון שרוב חבריה עברו את גיל התמותה הממוצע בארץ, סביר להניח שבינתיים התחלפו רוב עמיתיה ונבחרה הנהלה שלא ידעה את קודמתה. משהו הסתתר מאחורי חידוש ההתקשרות בינה ובין אדי, ומשהו עוד יותר חידתי מאחורי פנייתו המחודשת אליי – ואת כל זה רציתי לברר, ולוּ כדי להשלים את החיבור על האקדמיה. קיבלתי את הזמנתו לארוחה. לזכותו ייאמר שהוא מקפיד על בחירת המסעדות שלו לא פחות מאשר על לבושו, על איכות התחזוקה של משרדיו ועל הופעת פקידוֹת ופקידי הקבלה שלו.
 
המשרדים של אדי תפסו לא פחות משלוש קומות באחד ממגדלי המילניום ברחוב הארבעה בתל אביב. פניתָ לקומה השלוש עשרה, הורשית לגשת באמצעות מעלית פנימית לקומה הארבע עשרה, ואם זכית הורשית לגשת באמצעות מעלית פנימית נוספת לקומה החמש עשרה. לכל קומה היו מוזיקה וצבע משלה, ובכל קומה פקיד או פקידה לבושים בקפידה הזמינו אותך לשבת והציעו לך שתייה. המעבר מקומה לקומה היה בגדר טקס העפלה. לא יכולת להגיע ישירות לקומה העליונה אלא לקומה השלוש עשרה. כל מי שהגיע בזמן לפגישה איחר בחמש עד שלושים דקות, לפי זמן ההמתנה בכל לובי ולובי. הניוד בין הקומות היה חלק מאורחות האירוח של אדי, והיו לו כל מיני נימוסים וטריקים כאלה כדי לנסוך באורחיו את התחושה שהם הגיעו להיכל האסטרטגיה. לפי חשיבות האורח, הוא קיבל אותו או בקומה השלוש עשרה או בקומה החמש עשרה המרהיבה.
 
הועליתי בשלבים לקומה העליונה. ההעפלה הייתה קצרה יחסית, היא לא ארכה יותר מרבע שעה. הדברים הסתבכו רק בקומת ההנהלה. אדי בא בעצמו לקבל אותי, חיוך מאיר מרוח על פניו, לחץ בחום את ידי, התנצל על איחור קל עקב פגישה שמתארכת והכניס אותי לחדר ישיבות עתיר ספרי אסטרטגיה, שהשקיף על גגות העיר ההולכים ומצטופפים לקראת הים. הוא נהג להשאיר את אורחיו בָּחדר עד שסגדו לתאודור (הרצל), שהשגיח עליו מקיר אחד, ולוולדימיר (ז'בוטינסקי), שהשגיח מן הקיר הנגדי. אדי היה ציוני אדוק ורוויזיוניסט קנאי בן לרוויזיוניסט, ולולא היה בן יותר משישים היה מכריז על עצמו כנכד לרוויזיוניסט. על אף מעלליו של נתניהו, הוא לא שינה דבר בהדר הבית"רי השוֹרֶה במשרדיו. אני מניח שהוא חשב כי הנוכל הלאומי התקלקל בגלל המרוקאים שסובבו אותו. מה שהיה יפה עוד בעבודה איתו היו ההצצות שהיא אפשרה לי לחבורה שעוד שגתה באשליה שהיא מלח הארץ, ולא השלימה עם הפיכת ישראל מגרורה פולנית לגרורה שְלוֹחית. כי פרט לחרדים המופרכים, עם שרי התורה והאדמו"רים שלהם, לא נותר הרבה מפולניה המקורית. הסוכנות היהודית ניצלה בינתיים כי הפכה לביזנטית, התנועה הקיבוצית עברה הסבה והציעה חיים שווייצריים בהרחבות שלה ומנוחה נכונה בבתי הקברות שלה, ואילו האקדמיה נותרה אוסטרו-הונגרית – אלא אם בינתיים נכבשה גם היא על ידי השְלוֹחים. אחרי שהתפעמתי מגגות העיר המפויחת שחושבת את עצמה ללבנה, קדתי לר' תאודור ובכיתי על גורלו של ר' ולדימיר, שקעתי בכורסא, הוצאתי את הפנקס שבו אני רושם את הרשמים שנכנסים לספרֵי הצללים שלי והתחלתי לחבר שיר הלל לערפילים המכסים את העיר העברית הראשונה והאחרונה. גם אני הייתי מכור למשחק שלי, וכל פגישה מצאה את דרכה לפנקסים. כבר ידעתי מה תהיה השאלה הראשונה שאשאל אותו: "מי הם הארבעה שעליהם נקרא הרחוב?". השאלה עצבנה אותו כי הוא היה חבר בחוג מיטיבי לכת, בדירקטוריון של החברה להגנת הטבע ובהנהלת המועצה לישראל יפה, ובין שלל פעילויותיו הציבוריות ניהל מאבק ציבורי כדי לשנות את שמות הרחובות לשמות פרחים, ציפורים וחרקים. כבר לא חיפשתי היגיון אצל הציונים, ועוד פחות אצל הרוויזיוניסטים שבקרבם. שלא לדבר על השְלוֹחים.
 
עד שהוא סיים את הפגישה שלו חיסלתי את הפנקס עם תריסר שירי ערפילים ושלפתי מתיקי פנקס חדש. לא השליתי את עצמי בדְבר שארית שילוש החצי השני. מעולם לא תבעתי את הבודדים שסירבו לשלם לי את החצי השני בעד שירותי הכתיבה שלי. מעולם לא התמקחתי על עלות המילה, לא הקשיתי על הסגנון, לא שיוויתי כל חשיבות לחיבורים שלי. נטיתי לראות באדם הכותב בריאה פגומה המתקנת את עצמה כל העת, משחירה את ימיה ואת לילותיה בדיו, ועכשיו, כשהיא קוראת וכותבת על מסַכּים, מטשטשת את ראייתה יותר מאשר מחדדת אותה. הכתיבה הייתה בגדר סטייה כפייתית אחת מני רבות. גם האספנות. גם היצירה. גם המחקר. גם אוננות. האוניברסיטה היא בית גידול לחוקרים ולכותבים. בהתחלה מפרסמים כדי לקבל מינוי. אחר כך כדי להתקדם בסולם המינויים. אחר כך כדי לקבל הכרה. אחר כך כדי להגיע לתהילה. ולבסוף כי לא יכולים אחרת. רוב הכותבים סובלים ממלאכת הכתיבה, מיעוטם נהנֶה. אלה הם הנבזיים ביותר, ואני נמנה עימם. את תורת הכתיבה הנבזית הזאת גיבשתי דווקא לפני חמש שנים, כאשר עבדתי על הדוח העוסק באקדמיה. את יסודותיה קיבלתי מהפרופסור האציל ביותר שהזדמן לי לפגוש בחיי. באחת מהרצאותיו הוא שאל שאלה, שריתקה אותי עוד לפני שפגשתי אותו: "למה כותבים?" למה כילה קפקא את בריאותו בכתיבה כפייתית עד חולנית? למה בילה פרוסט את מחצית חייו בחיבור יצירה שמתישה אפילו את הקוראים הנלהבים ביותר שלו? למה מקובלים וחוקרי קבלה כותבים כאחוזי שד? לפרופ' מתתיהו קלאם, עמית האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, אני חב את התזה שלפיה הכתיבה היא בגדר "סטייה כפייתית עילאית" המביאה את אלה לכתוב קבלה, את אלה להספיק כמה שיותר פרסומי מחקר, ואת אלה לרקום במו ידיהם את תכריכיהם בדיו ונייר. משפטיו באותה הרצאה המשיכו להדהד באוזניי. אחרי שהתייאש מכל ההגדרות של המילה "קבלה", הוא פלט בקול חרישי: "יכול להיות שאת סוד הקבלה צריכים לחפש לא במשנותיה ולא בפרקטיקות שלה אלא במניעים הספרותיים של האדם." "לא בוראים את האל, מדובבים אותו; לא יוצרים עולם ומלואו אלא פורשׂים אותו בכתיבה. לא מתפללים לרפואה אלא מחוללים אותה בתפילה." "הכתיבה היא הזרעה, הנועדת להשגת זוהר-הילה." עמדותיי בנושא הכתיבה מושפעות לא מעט גם מהיכרות קרובה עם כותבים מושבעים. מה שראיתי וחוויתי לא היה לכבודם. באמתחתי גם תעודות רפואיות המאשרות את הליקויים הנפשיים שלי.
 
אדי התפנה, וירדנו באותה דרך שעליתי. בכל קומה הוא עצר כדי לשאול לשלומם של פקידי הקבלה, לסדר כורסא בלובי או ליישר תמונה. הכול אמר הדר. הוא השתחרר במקצת רק כאשר התיישבנו בְּמסעדה למרגלות המגדלים:
"זכרתי שאתה אוכל בשר ואוכל כשר. אני מקווה שלא שינית את הרגלי האכילה שלך."
"לא הייתה לי שום סיבה לשנות אותם, שרדתי את כל התקפי הלב והסרטנים שהיו לי, ומאז שאני נחשב לנס רפואי אפילו חזרתי לעוגות קרם. אני עושה את הכול כדי למות בלי לדעת זִקנה."
"הודות לקמע שלך."
"רק הודות לקמע שלי."
הוא לא היה חסיד של ההומור שלי. בגלל שהוא נטול כל חוש הומור, בגלל שההומור שלי כבד עליו, בגלל שהוא חושב אותו לאנטי-אשכנזי. הרי אני צוחק מכל מה שמעסיק פולנים: נימוסים והליכות. חסכונות וריביות. פרוטקציות רפואיות. קידום הבנים ולימודי הנכדים. ובעיקר מרוקאים. לא זכרתי אם הוא היה רק סוכּרתי או גם שומני, אבל ידעתי שהוא מקפיד על דיאטה לא פחות מאשר על גִזרה. הוא הסתפק בסלט טונה, ואני הזמנתי בתור מנה ראשונה כבד קצוץ מתובל בבזיליקום, ובתור מנה עיקרית בשר עגל עם צ'יפס כדי שלא אשאר רעב, ערמונים מבושלים כי זה מה שהמליץ המלצר, אורז כדי להשאיר אותו בצלחת ולהתחיל לנקום את נקמתי. לשתייה הוא ביקש מים מינרליים ואני יין אדום, וכאשר שאל המלצר אם אסתפק בכוס ביקשתי שיביא את כל הבקבוק. הייתי האורח שלו, הוא היה חייב לי שני שלישים של החצי השני, לא הייתה שום סיבה שאתקמצן על הריבית ועל ההצמדה.
"אני רואה שאתה שומר על תאוַות החיים שלך."
"כל אחד והפילוסופיה שלו."
פרטתי על מיתר רגיש. חיוך נמרח שוב על שפתיו הנעריות. תהיתי אם לפולנים היה פעם הוגה דעות כלשהו. אלמלא היה רווק, הייתי משייך להם את קאנט. בגלל הסרבול והכפייתיות שלו. אדי רצה לדעת במה אני עוסק בימים אלה.
"בשום דבר."
"זה מסביר מדוע לא הוצאת את הפנקסים שלך."
הוצאתי את הפנקס וביקשתי מהמלצר להחזיר לי את התפריט כדי להעתיקו למקרה שאצטרך. מאז שהחליטה ישראל להיות מעצמה בשלנית היא הפכה, אחרי עשורים של כישלונות, למעצמה פואטית. אלא שהשירה המוצלחת ביותר שלה מתפרסמת על תפריטיה.
"אז אל תגיד שאתה לא עושה שום דבר."
"מעולם לא עשיתי דבר."
"עשרות ספרים, מאות מאמרים, דוחות למכביר."
"פעם כינית אותי סרסור מילים."
"אחרי שכינית אותי מפרק מוסדות."
"אני לא נפגעתי, דווקא אהבתי. סביר להניח שבגלגול הבא אהיה סופר סת"ם."
"לעומת זאת אני רואה שאתה לא חובש כיפה."
"עוד לא ראיתי את תעודת הכּשרוּת, ולא הייתי רוצה לחלל את הכיפה ברבים."
 
לא הספקנו להחליף כמה עקיצות עד שהמלצר הניח מולי את הכבד ומולו את הסלט. יכול להיות שישראל למדה לבשל, אבל שירות היא מסרבת לתת. אלא אם מלצרֵי רחוב הארבעה יודעים שאדי תמיד ממהר כדי להתפנות לדיונים עם הצוותים שלו, שאותם הוא נוהג להתיש כדי להכניעם ולכפות עליהם את דעתו. לא הספקתי לנגב את המנה הראשונה עד שהמלצר דחף לי את המנה העיקרית. השיחה התנהלה באווירה שהשתרשה בינינו מראשית העבודה על הסוכנות היהודית: אני הייתי בעד לסגור אותה, הוא עוד זכר לה את קיבוץ הגלויות ואת התנעת כור ההיתוך.
"מתי אכלת לאחרונה?"
"לפני חמש שנים, אני עוד מחכה לשני שליש החצי השני כדי להרשות לי ארוחת גורמה."
"הינה קיבלת מקדמה."
"רק אל תגיד לי שאתה מוריד מהחוב שלך את עלות הסלט שלך, לא אוכל לבחור לי את המנה האחרונה."
"עקבת אחרי ההתפתחויות באקדמיה?"
 
לקראת הפגישה איתו שוטטתי במרשתת וגיליתי שהאקדמיה הרחיבה את הפעילות שלה. הרצאות למכביר, כנסים על נושאים מגוונים, ואפילו מיסות פיוטיות בהשתתפות משוררים חיים או מתים בנוכחות קהל מעמק רפאים. מאז שגילו את יו-טיוב, הפרופסורים הראוותנים ביותר מצטלמים בכל הזדמנות ולכל דבר. הם כנראה השתכנעו שזה מה שיישאר מהם, לא כתביהם ולא תעודותיהם. הם אפילו המציאו הנצחה מקורית: חברי אקדמיה צעירים מראיינים את מוריהם או את עמיתיהם הוותיקים יותר. כאילו רק תלמידים יכולים לתהות על גדולת מוריהם, כאילו לא היו אלה משתפים פעולה עם מראיינים מקצועיים. התלמידים מרעיפים כה הרבה שבחים על מוריהם, והתרגשות כה גדולה אוחזת בהם, עד כי סביר להניח שרק אנשים המקורבים למרואיינים צופים בסרטים. אנחנו מקבלים במקרה הטוב "אלה הם חייך", במקרה הרע דברי הספד בנוכחות המרואיינים. האקדמיה לא הבינה שכדי לראיין נדרשות מיומנות וקצת יותר ביקורתיות ממה שהם גילו במחקריהם. כאשר המראיינים אינם מגמגמים, השאלה הראשונה או השנייה היא: "מה רצית להיות כאשר היית ילד כדי להפוך למה שאתה?" קשה ומעודד כאחד לראות איך אפשר לצמצם חיים שלמים וספרייה שלמה לשעה. כאילו היו כל הפרסומים מיותרים, ומה שייוותר הם הסרטים הללו. כאילו מדובר בהצגת ראווה בפני נצח השכיחה.
"בניגוד אליך, אני לא מצפה לדבָר מהכתובים שלי. לא השלמות מחקר ולא ליווי ביישום המלצות. מן הרגע שבו מסרתי את הספר, אינני עוקב אחרי תלאותיו ואני נמנע כמו מאש מלקבל הזמנה מאותו גורם. את הכול אומרים בספר אחד, ספר שני הוא כבר מיותר."
"על מה אתה כותב בימים אלה?"
כאילו זה עניין אותו באמת.
"על תיקון הברית."
"מעניין."
כאשר גמר את הסלט המאוד בריאותי שלו, ובעודי לועס את בשר הטלה או העגל שלי, הוא נזכר:
"איזו ברית?"
"אתה מכיר הרבה בריתות?"
הוא היה מופת לתקינות. תקינות פוליטית. משפחתית. בריאותית. תזונתית. לא דמיינתי אותו עוסק בהפרת כל ברית. תקינותו הייתה לאגדה, וזה מה שהביא לו לקוחות מוסדיים. הוא ליווה במחקריו ובעצותיו רק עסקים אציליים:
"אני מכיר את ברית בין הבתרים, את לוחות הברית, את הברית החדשה."
"זה ביטוי קבלי."
הוא ניצל את ההזדמנות כדי לגשת לעניין לפני שאבקש עוד מגש בשרים. לא עלות הארוחה הפריעה לו – הוא תמיד ביקש קבלה – אלא שלא היה יכול לשאת את המראה של פרא אדם האוכל מבּשרה של חייה שנשחטה על לא עוול בכפה כדי לספק את המאוויים הקרניבוריים של המרוקאים. הוא ידע מראש שלא כדאי לקחת אותי למסעדה טבעונית – הייתי נשאר רעב ובמצב רוח לוחמני.
"אתה זוכר את פרופסור מתתיהו קלאם?"
 
לא לעיתים קרובות קורה לי להתרגש במסעדה, בעודי שואל את עצמי אם הַזמנת בקבוק יין נוסף לפני שחיסלתי את הראשון לא תגדיש את הסאה. שמו של קלאם פעל עליי כמפתח קסמים לעולם שכולו אנינות וחוכמה. פרופסור משכמו ומעלה, עם רעמת שׂיער של הרברט מרקוזה מאוניברסיטת סן-דיאגו של שנות נעוריי, שפם עבות של הוגו ברגמן, רקטור האוניברסיטה העברית של שנות נעוריו, ומבטא אוסטרו-הונגרי, זכר לתקופה שבה כל האימפריה האוסטרו-הונגרית הצטמצמה לגבולותיה של שכונת רחביה בירושלים. התגלמות ארץ ישראל היפה, או מה שנותר מהאקדמיה שלה לפני שנכבשה על ידי צאצאיהם הקקניים של האוסטרו-הונגרים בארץ הקודש. הוא למד את הכול: תנ"ך ותלמוד, מחשבת ישראל וקבלה. בסופו של דבר הוא לא נשבּה בְּדָבר, וכאשר ניגש לדוקטורט בחר, בהמלצת הוגו ברגמן, בקפקא. על אף הישגיו האקדמאיים, הוא לא החזיק מעצמו.
"קפקא המית את עצמו בחיבור ספריו ומכתביו, אני הֵמתּי את עצמי בכתיבה על חיבוריו. ספריו יעברו מדור לדור, ספריי יישכחו. זו קללת האקדמיה, שהיא גוזרת עליך לבלות את חייך עם כְּתבים של אחרים. זו גם ברכתה."
קשה לא לרחוש אהבה וכבוד לאותם פרופסורים ותיקים מסוגו של קלאם. הוא אצר בדמותו את האצילות של דור הוותיקים שגדלו בחו"ל ושמרו על הצניעות היהודית שלהם. לא עשו עניין מהשכלתם, כי היא הייתה להם לגיבנת יותר מאשר דבר להתפאר בו. לא ביקשו פרסים ולא מינויים. בעיקר לא חיפשו להם כל מיני דרכי מילוט לחו"ל, גולת הכותרת של כל פרופסור גולה בארצו. פרופסורים מדורו נשמעו משום מה הרבה יותר אוניברסליים מעמיתיהם הצעירים יותר, שחיפשו בחוֹרים האוניברסיטאיים של אמריקה ניחוח קוסמופוליטי להתהדר בו. אנשים כמו נתן רוטנשטרייך, ארנסט סימון ויהושע בלאו. קלאם היה בעל חוש הומור דקיק, כולו מקופל בענווה אמיתית שרק קוראי קפקא ידעו להעריך.
 
חששתי שאדי יבשר לי את מותו, ויתרתי על שארית הבשר ועל הערמונים שהתחפשו לכמהין. לפני חמש שנים הגיע קלאם לגבורות והזמין אותי לסדרת ההרצאות שבה האקדמיה נוהגת לציין את שנת ה-80 לעמיתיה. לפחות לעמיתֵי החטיבה לרוח, כי לעמיתי החטיבה לטבע, עד כמה שהתרשמתי, לא היה הרבה מה לומר. כל שהבנתי באותו כנס היה שהוא מומחה עולמי לקפקא. המושב הראשון הוקדש לשורשיו של הפרופסור המלומד בצ'כיה, על האווירה המיוחדת השוֹרה בפראג, שלא הפסיקה להצמיח כל מיני דמויות מרתקות, ספק אלכימאים ספק גלמים, החל מהמהר"ל וכלה בקפקא. המושב השני הוקדש לגלריית החוקרים הצ'כים שעלו לארץ כדוגמת שמואל הוגו ברגמן, מנהל בית הספרים הלאומי ולימים רקטור האוניברסיטה העברית; מקס ברוד, ידידו של פרנץ קפקא, מפרסם כתביו ומחזיק עיזבונו; ודוד פלוסר, גדול חוקרי בית שני בכלל וראשית הנצרות בפרט, שראה בישו את מורו ורבו. המושב השלישי הוקדש לתרומתו הייחודית של קלאם לחקר יצירתו של קפקא. עבודותיו הפכו אותו למומחה עולמי, בעיקר הודות לביוגרפיה בת שמונה מאות עמודים שכותרתה "קפקא, הגולם הספרותי של פראג". מקצת הדוברים הזכירו מהדורה מיוחדת של "הטירה" לקפקא, שהוא הוציא בגרמנית ושתורגמה לעשרות שפות, עם ביאורים ופירושים בשולי העמודים כדוגמת פירוש רש"י על התורה; אחרים התייחסו בהערכה למסה, שסימנה תפנית בקריאה בקפקא כאחרון המקובלים. עם אלוהים משלו. מסורת משלו. גאולה משלו. ואפילו מגיָה משלו. הוא התבסס על דבריו של שלום, שראה ביצירתו של קפקא "קבלה אפיקורסית" והִתמיד לִמנות את כתביו בין שלושת היצירות החשובות ביותר של היהדות, יחד עם התנ"ך וספר הזוהר.
במושב האחרון נתן קלאם את אותה הרצאה מבריקה על הכתיבה, שספק אם נשמעה כמותה בהיכל ההרצאות של האקדמיה. נמשכתי, כמו כל אחד, לַקבלה כאל סוד. לא סוד הבריאה – סמכתי יותר על האסטרופיזיקאים; לא סוד הגאולה – הייתי מאלה שהשלימו עם אי ביאת המשיח; אלא סוד הכתיבה. לא הבנתי למשל מה מניע את ר' משה קורדובירו, ממקובלי צפת, בעל "פרדס רימונים", לכתוב שלושים קבצי פרשנויות על ספר הזוהר; או את ר' יוסף קארו, בעל "שולחן ערוך", לתעד ביומנו את חוויותיו המיסטיות לאורך שלושים שנה ולכתוב עשרות אלפי עמודים, שמהם נותרה בידנו רק עשירית תחת הכותרת "מגיד ישרים". גם לא הבנתי את מִבצעו של קפקא, שהותיר לנו מכתבים מטרידים, רומנים שמעולם לא השלים ורק כמה סיפורים קצרים מהממים, שהתפרסמו עוד בחייו. כנ"ל עם פרוסט, שבילה את מחצית חייו במיטתו, שוקד על חיבור אלפי עמודים שבהם הוא משחזר בשקיקה את זיכרונותיו, המפתלים את משפטיו. או את תעצומות הנפש שהשקיע מוסיל ב"אדם ללא תכונות" כדי לתאר את קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בלי שיזכה לסיים את חיבורו. לא הבנתי מדוע מלאכת הכתיבה כופה את עצמה על הכותב ואת סמכותה על הקורא. לא ידעתי להעריך אם הכתובים מזיקים לאנושות או מיטיבים עימה. לא רולאן בארת, מגדולי מבקרי הספרות הצרפתים במאה ה-20; לא ז'ראר ז'נט, שהתפרסם בעיקר בארצות הברית; ואפילו לא ז'אק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, שאיימה לפרק את מדעי הרוח בישראל בעשורים האחרונים, סיפקו לי תשובה משביעת רצון. הם ניתחו תוצרי כתיבה, לרוב את המסורבלים והתמוהים ביותר, ואילו צבא הסטרוקטורליסטים חשף את שלדיהם. בלי מילת תודה אחת, לא לאכסניה ולא לקהל ואפילו לא לאשתו, לבנותיו ולנכדיו שנכחו באולם, קלאם פיצח בשבילי את הסוד שהעסיק אותי. איני יודע מה האחרים הבינו או לא הבינו, אבל דבריו סיבכו-סידרו עוד יותר את יחסיי המעורערים בלאו הכי עם הכתיבה.
 
למחרת ביקשתי עותק כתוב של ההרצאה. הוא הבטיח להעביר לי אותו כשיגמור ללטש אותה. אחרי קרוב לשלושה חודשים, שבהם התראינו פעמיים בשבוע לערך, ההרצאה עדיין לא הייתה מוכנה. גם שנה לאחר מכן הוא לא פרסם אותה, ולהוציא הערות בפנקס שלי לא מצאתי סימנים ממנה. כאילו לא הייתה, כאילו בלע אותה המחשב, כאילו האלכימאים של פראג התאספו במרומים כדי להעלימה מהעולם. כל האירוע לא צולם כי זה קרה לפני שהאקדמיה החלה – אם בעקבות ההמלצות שלנו ואם ביוזמתה היא – לצלם אירועים מובחרים. כה כיבדתי את האיש עד כי לא רציתי ללחוץ עליו. כל אותה תקופה לא סירב לי דבָר. הוא סיפק לי העתקים של המאמרים הבולטים ביותר של חוקרי הקבלה – לכל חוקר יש רק מאמר אחד עיקרי בערֵמת הפרסומים שלו, כדוגמת "מצווה הבאה בעבירה" אצל גרשֹם שלום או "זוהר וארוס" אצל יהודה ליבס. הוא אפילו הכניס אותי, בדרכו הקלילה ועם ההומור הקפקאי שלו, אל מאחורי הקלעים של המינויים והתככים של האקדמיה.
 
 
 
החלטתי שעדיף למהול את עקיצותיי במים מינרליים מבקבוקו של אדי מאשר לחדד אותן בבקבוק יין נוסף – כדי לא לאבד את ההזדמנות גם להשלים את החיבור על האקדמיה, גם לחדש את הקשר עם פרופ' קלאם, ואולי גם לעלות על עקבותיה של אותה הרצאה מאלפת.
"הוא מוסר לך ד"ש חם."
"הוא הפרופסור הכי חכם והכי שקול באקדמיה."
"הוא יצר איתי קשר בתור ראש ועדה חדשה."
אדי טען שלא הוא זה שחזר לאקדמיה אלא שהאקדמיה היא שחיפשה אותו. לא התקשיתי להאמין לו, הרי הוא לא חזר למוסדות שאותם הוא שדד. אם בגלל שקיבלו את עצותיו ולא היו צריכים אותו עוד, או בגלל שלא קיבלו את עצותיו ונעלמו כליל.
"ומשימת הוועדה היא ל..."
"הוא מתנֶה את השלמת המחקר במעורבותך האישית."
 
לא יכולתי לשלוט בעצמי ולעצור את עקיצותיי. זה כנראה מה שקורה לכל העצמאים שאינם תלויים באיש. לא בספּקים ולא בלקוחות. לא בוועדות ולא ברשויות. לא בשכנים ולא בקרובים. לא ברופאים ולא בקברנים. לא בכלבים ולא בחתולים. אפילו במילים איני תלוי. הן מונחות במילונים ועליי רק לחבר אותן למשפטים, לקשור את המשפטים לכדי פסקאות, לחבר פסקאות לכדי פרקים ולספק את מספר הפרקים הנחוץ על מנת לעמוד במספר המילים המופיע בחוזה ההתקשרות.
"נפלת על אגוז קשה ממך. אני מניח שניסית למכור לו מישהו אחר. כפי שאני מכיר אותו, הוא לא יקנה את המועמד שלך בלי שתציג לו את תעודת הפטירה שלי."
"ואם לשפוט על פי קצב הזלילה שלך, תעודת פטירה, לצערי, לא תספק לי בקרוב."
"לעומת זאת אוכל לכתוב מראש את ההספד שתקריא על קברי."
"אתה באמת חושב שאהיה בין אלה שילוו אותך לעפרך?"
"איש לא יחלוק בתענוג המפוקפק ללוות את גרושותיי, בניי ובנותיי, שיתקשו להזיל דמעה, ונכדיי, שספק אם הם יודעים שיש להם סבא."
"למה אתה אומר שהוא יותר קשה ממני?"
"כי הוא צ'כי, והצ'כים הם האוסטרו-הונגרים האחרונים."
"אפילו יותר מהאוסטרים."
"האוסטרים לא מחזיקים בירה כמו הצ'כים."
"מה תאמר על ההונגרים?"
"ההונגרים מכחידים כל טעם וכל צבע, הצ'כים עוד יקימו אימפריה של יופי."
"תודה על המחמאה."
"מה לפולני ולהונגרים?"
"קרה ששני הורי הונגרים."
 
אם חשבתי אותו לפולני, זה כנראה בגלל שהוא הטעה אותי. אחרת לא הייתי עושה טעות כה גסה. לא מבלבלים בין מלפפון פולני לגזר הונגרי. אלא אם הפולני מתחפש מרוב בושה להונגרי. ז'בוטינסקי, שתלוי על קיר חדר הישיבות שלו, הוא שהטעה אותי. אם היה אדי באמת הונגרי, אז הוא היה ההונגרי הרוויזיוניסט היחיד בארץ. ההונגרים מנומקים מכדי להתלהם ולדרוש שלנהר כמו הירדן יהיו שתי גדות. עכשיו שהוא התגלה כהונגרי, היה עליי לבדוק מחדש את התאוריה העדתית-פוליטית המשמשת לי בסיס לפרשנותה של המציאות העגומה של מדינתנו היקרה:
"למה חשבתי אותך לפולני?"
"כי עבור המרוקאים כל האשכנזים פולנים."
"פולנים מעוררים אצלי יצר סכינאות, זה לא קורה עם הרוסים ועם ההונגרים."
"אז אני יכול להיות שקט, לא תתקע לי סכין בגב."
"תלוי בסיפור שאתה עומד לספר לי."
לא היה לו סיפור אלא קצה חוט. קלאם התקשר אליו וביקש ממנו לחזור לאקדמיה להשלמת מחקר:
"כל מה שהוא אמר לי היה שסקנדל מאיים על האקדמיה."
"הוא אמר סקנדל?"
"ככה הוא אמר."
"אתה בטוח שאמר סקנדל ולא משבר או כל מילה אחרת?"
"לא הייתי מחליף מילה עברית במילה לועזית על דעת עצמי."
 
לא ראיתי איזה סקנדל יכול לפרוץ בְּאקדמיה נטולת כל ארוס. זה לא היה משהו סקסואלי כי התקבלו לאקדמיה רק סבים, לא משהו פיננסי כי חבריה לא קיבלו משכורת, לא משהו פסיכיאטרי כי בלאו הכי כולם לוקים בדמנציה אקדמית שטרם זכתה למחקר, לא משהו פלגיאטי כי בלאו הכי פלגיאט עומד ביסוד המחקר במדעי הרוח והחברה, לא גנֵבת תגלית מדעית כי בלאו הכי גילויים מדעיים הם קבוצתיים, לא רישום פטנט ללא אישור החברות העסקיות באוניברסיטאות השונות המקדמות את המצאות חוקריהן, כי רק הפְּתאים ביותר אינם עוקרים למגזר הפרטי לקראת רישום פטנט... האקדמיה אינה גוף מחקרי ואינה גוף יישומי, ממנה לא תצא תורה כי היא אינה לומדת ואינה מלמדת תורה. לפני חמש שנים לא ביקרתי הרבה בבניין האקדמיה, כי לא היה ממש מה לראות. היא עמדה שוממה ומנוכרת רוב הזמן. מהר מאוד עברו פגישותיי עם קלאם לביתו ולגן הוורדים. בהתחלה התלוויתי אליו לסיוריו ברחביה; אחר כך כבר שימשתי לו מורה דרך בשכונות ירושלים, ואף הרחקנו עד צפת. האירוע המרכזי של האקדמיה לא היה הכנסים – עמיתיה שׂבעו כנסים – ולא טקסי חלוקת הפרסים השונים, אפילו לא האספה הכללית לבחירת עמיתים חדשים, אלא האספה הכללית הפתוחה, שבמהלכה קיבלו העמיתים החדשים את תעודת ההצטרפות מידי הנשיא או הנשיאה, ואת הסיכה המוזהבת מידי יושב הראש של אחת משתי החטיבות שלה. התעודה כה שדופה ולקונית עד כי קשה לחשוב שהיא מצליחה להתחרות עם שאר התעודות על קיר ההנצחה של כל פרופסור שמכבד את עצמו ואת פועלו. לעומתה, הסיכה מסמנת את גולת הכותרת של הקריירה האקדמית של העמיתים, כאומרת: "אתה נמנה עם המובחרים שבחוקרים בארץ האורות." אני מניח שעבור אלה שלא זכו בה או לא רצו אותה היא נועדה לפוצץ את הנאד הנפוח שכל אחד מגלם, או עלול לגלם. האירוע מתקיים בחנוכה, והטקס כולו, על הצגת העמיתים החדשים ודבריהם, מסתיים בהדלקת חנוכייה. האורחים המכובדים ביותר נותרים באך או בטהובן, שמספקים את האתנחתות המוזיקליות. נמנעים משום מה מלהזכיר את אלה שנפטרו בשנה שעברה מאז הטקס הקודם. הנשיא או הנשיאה, יהיו חילונים ככל שיהיו, שמאלנים ככל שיהיו, אינם יכולים להימנע מלדבר על אור הנרות כעל אור המדע שיוצא מירושלים לָעולם.
"איני רואה איזה סקנדל יכול לאיים על אקדמיה נקייה למשעי, להוציא אולי את התככים הרגילים במינויים, שמתנהלים לפי הכללים הנהוגים בכל העולם."
"שהם?"
"הכלל שלפיו 'חבר מביא חבר, מורה ממנה תלמידו-ממשיכו או מקורבו-גיסו', והכלל שלפיו 'אתה פועל למינויִי באקדמיה, אני אפעל לקידום מינויך ל... או לקבלת פרס...'."
"לא מדובר במינויים, התככים האלה הם חוק לחמם של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה וכל האקדמיות. ללא התערבות לא משיגים מינוי או פרס. לעניות דעתי האקדמיה בסכנה גדולה הרבה יותר, ולאיום הזה יכולות להיות השלכות עולמיות."
 
לא יכולתי לכבוש את צחוקי וביקשתי את תפריט הקינוחים, בתקווה למצוא בו את כופתאות הפירות או עוגת בוהמיה של גב' קלאם. לצערי הייתי צריך להסתפק בקרם-בּרוּלֶה ישראלי, שעל אף ריבוי תוכניות הבישול שמדגימות עד כמה הישראלים מומחים בבישול לא יגיע לעולם לרמתו של קרם-ברולה צרפתי. בסבלנות, בלי להרים את הקול, תוך התחשבות מרבית בהדר הרוויזיוניסטי של אדי וריכוך מרבי של הדקדנטיות המרוקאית שלי, הסברתי שהאקדמיה, כמו כל בית אבות ברחבי העולם, ובחֶבל ביזנטי יותר מאשר בכל חבל פלִשתי אחר בעולם, היא אולם-המְתנה לבית הקברות. אלה ממתינים לגיל שמונים כדי להיפרד ממושבם, אלה לגיל מאה. אבל לאקדמיה בתור אקדמיה לא אורבת סכנה כלשהי, אפילו אם יפלשו החרדים לרחביה והערבים יחזרו לטלבִּיֶה. היא לא הייתה נחוצה, היא לא עוללה דבר. איש מלבדי לא היה אומר עליה מילה רעה, וגם אם אשחרר את לשוני לא אמצא מה לומר. ואם בכל זאת אמצא, כל הקוראים יתייחסו אליי כאל נֵפל מרוקאים שלא זכה לגלות את גדולתו של הרב אריה מכלוף דרעי, אינו מתפעל משירתו של ארז ביטון ואינו יכול לשמוע זַמָר מזרח תיכוני בלי לבכות על אימא שלו, שגידלה אותו על שירים ברבריים הרבה יותר אציליים. כל זכות קיומה של האקדמיה בעצם קיומה, כל תכליתה בקיומה. אם היא תיעלם, דבר לא יקרה ואיש לא ירגיש. האוניברסיטאות ימשיכו לעסוק במחקרים שלהן, הסטודנטים ללמוֹד תורה מפי מורים גרועים או טובים, הפקולטות למדעי הרוח לקרוא לעזרה, והפקולטות למדעי הטבע – להתריע מפני עריקת מיטב המוחות. האקדמיה לא עמדה בפני סכנת נפשות כי נפשות חבריה, להוציא קומץ פרופסורים בשיעור קומתו של קלאם, היו בלויות, ספק מבריקות ספק מרוטות. רובם הספיקו את מה שהיה להם להספיק, קיבלו את פרסיהם, כתבו את ספריהם, ולא היה מה לצפות מהם עוד.
 
אפשר לומר על אדי הרבה דברים רעים. שהוא רוויזיוניסט כי איני יודע מה זה רוויזיוניזם. שהוא פולני שמתחזה להונגרי. שהוא אינו סובל מרוקאים, לא מקרוב ולא מרחוק. שלמרות שהוא חשף, הודות לפילוסופיה שלו, את שרלטנותה של האסטרטגיה, הוא ממשיך לִזרות את עצותיו במקום לעסוק במקצוע קצת יותר מכובד. אי אפשר לומר עליו שהוא טיפש, או שהוא אינו מבין את נפש בהמתו.
"תסכים איתי שאם הפּנייה באה מפרופסור קלאם, יש דברים בגו."
"מה עוד הוא אמר?"
"הוא רק רמז שהבעיה באה מהמקובלים."
"לא מדעני חטיבת מדעי הטבע יעוררו בעיות, הם רגילים לפתור אותן. אפילו לא הפילוסופים, שאיבדו את כל נוצותיהם בדקונסטרוקציה הכללית, שהוציאה מפיהם את רוק פטפוטם הבלתי נלאה והפכה אותם לדרשנים. אפילו לא אנשי מדעי החברה, שמחקריהם כה שולִיים וטפלים עד כי הם התישו את האנושות. הבעיה יכלה לבוא רק מהפילאלים או מהמקובלים."
"התכוונת לפילולוגים."
"הפילולוגים פסו ועברו מן העולם, התכוונתי לפילאלים. אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת ולהשלמת מחקר אחרת. אני לא מופתע לשמוע שהמקובלים מעיבים על האקדמיה המסכנה. מאז שהיא הופיעה על הבימה הספרותית של היהודים, דרשניה, חוקריה וחסידיה משבשים את הכול. את הפרשנות, את ההתגלות, את האלוהות, את הגאולה, את ההיסטוריה, את המחקר. למה שלא ישבשו את האקדמיה?"
"הוא התעקש על צירופך לצוות כי הוא אמר, ואני מצטט, שאתה פותר בעיות מקצועי ושיכולת להיות ראש ממשלה מעולה."
"אני מקווה שענית לו שאני פותר בעיות בעזרת מילים שקריות."
"הוא אמר שיש לך שכל פלסטי."
"ככה הוא אמר?"
"גם אמר שאתה מתבזבז בכתיבת ספרות מסאית."
"ספרות מסאית?"
"ככה הוא אמר."
בסיבוב הקודם, קלאם היה בין הפרופסורים הבודדים שהסכימו להיפגש עם הצוות של אדי. כולם הבינו שמדובר במחקר סרק שנועד להשגת תרומה גדולה מתורם, ששוכנע על ידי אדי שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הייתה האקדמיה של האקדמיות ושהיא מאגדת את מיטב המוחות של ישראל בכל התחומים.
"אם ככה הוא אמר אני לא צריך אותך, אני יכול להתקשר אליו ישירות."
"אתה יכול לפנות אליו אך ספק אם יהיה לו במה לשלם לך אפילו את החצי הראשון, שלא לדבר על שני השלישים של החצי השני מהפעם הקודמת."
לאדי הייתה מיומנות ששום מתחרה לא היה יכול לרכוש. כי הוא היה בעשר דרגות מעל כולם. לא זו בלבד שהיה חותם כל שישה חודשים על התקשרות חדשה, יוקרתית במיוחד, הוא היה מביא איתו את עלות ההתקשרות ואף הבטחה לתרומה משמעותית בהתאם לממצאי המחקר/הבדיקה/התכנון וכו'. הוא היה מוצא תורם, קרן, אפוטרופוס או קופת מחקר, ומשכנע אותם להשקיע במוסד שבלעדיו היה העולם קורס. הרוויזיוניזם שלו שירת אותו. לא היה רוויזיוניסט בעולם, או צאצא של המשפחה הלוחמת, שאיתו הוא לא היה בקשר. כך היה בסבב הראשון, כך הנחתי שיהיה בסבב השני:
"אז אעבוד לשם שמיים, מתוך אהבה לקלאם ולתפארת האקדמיה במדינת ישראל."
"אתה מאמין במדעי הרוח כמו שאני מאמין באסטרטגיה. אתה יודע כמוני שהאקדמיה היא בית לורדים למדענים נטולי כל כושר ביצוע."
"אני לא מכחיש שכבר בראשית הסבב הראשון אמרתי לך שאתה צריך רופא גֵרונטולוג בצוות שלך."
"לפעמים אני שואל את עצמי אם יש לך אלוהים."
"האמת שלא."
"למרות שאתה ממשיך לשאת את הקמע שלך."
הוא תמיד רצה לדעת מה יש בקמע.
"אמרתי לך שאימי יולדתי אסרה עליי לפתוח את השקית פן תתאדה ברכת ר' פנחס השומרת עליי."
"אם היא באמת שומרת עליך אז איך היית נראֶה, נשמע ונקרא בלעדיה?"
"היא שומרת עליי מפני שדים, מזיקים ושאר פולנים."
"אמרתי לך שאינני פולני."
"אם אתה לא מקבל מחמאות, אשמור אותן לעצמי."
"קראתי את 'וידויה של זונה'."
"אתה מידרדר."
"רציתי לדעת מה אתה חושב על זנוּת."
"רק דברים טובים."
"אתה עוד תוּכֶּה בידי הפמיניסטיות כפי שנוּדֵית על ידי הדתיים, קוּללת בפי המרוקאים, נרדפת על ידי ההומואים, נשחטת על ידי אוהבי חיות."
"מעטים יודעים שאני כתבתי את הספר, וכל בני הזונות במדינה – והם רבים יותר מהמסכנות המכתתות את רגליהן בכביש – מקנאים במחַבֶּרת. הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים. רק חבל שלא חתמתי איתה על אחוזים, אף על פי שתמיד ידעתי שספר של זונה גדולה יקצור הצלחה פנומנלית. לא ציפיתי שדווקא קדֵשה מארץ הקודש תהיה לרב-מכר. בינתיים המחַברת חזרה בתשובה ופתחה ישיבה לבנות."
"נחזור לאקדמיה."
"היינו בה."
"עם הבדל קטן, שבאקדמיה כבר לא מזיעים."
"... ולא מזריעים."
אבחנתי בפניו עווית רוויזיוניסטית כלפי חמוֹר שכל אוּמנותו בעטו:
"באת לריב או לשמוע הצעה?"
"באתי לאכול ולקבל את שני השלישים של החצי השני, צמוד למדד ועם ריבית דריבית."
"אכלת, ארשום לך צ'ק על גובה הריבית. עכשיו אתה רוצה לשמוע."
 
הוא סיפר על פגישה שהתקיימה באקדמיה עם פרופ' קלאם ועוד שני פרופסורים. קלאם הדגיש את חשיבותה של האקדמיה לאיגום המשאבים המחקריים של מדינת ישראל. הפרופסור השני דיבר על המשבר בחטיבה למדעי הרוח ועל תפקידם של המקובלים בערעור כל המוסכמות המחקריות. הפרופסורית השלישית אמרה שהאקדמיה לא תוכל לשלם לו, ושעליו למצוא את המשאבים תמורת הגיבוי שלה. הדברים שאדי שם בפי קלאם לא הלמו את דמותו. לעולם הוא לא היה אומר מילה רעה על עמיתיו ועוד פחות על המקובלים, שראה את עצמו חלק מהם גם אם רִיחם עליהם מאוד.
"אני לא מבין במה חששותיהם של קלאם ושל שני עמיתיו מוסיפים או מורידים לקיטורים של שאר מאה ושלושים, פלוס מינוס, חברי האקדמיה. הרי איש בישראל אינו יודע שהיא קיימת מלבד אלה היכולים לרשום את שמה על כרטיס הביקור שלהם, או אלה שנדחים שנה אחרי שנה למרות הפעלת המרפקים שלהם."
"אחרי שידולים רבים, הוא ניאות לקבל על עצמו לעמוד בראש ועדה שתפקידה לשמור על האקדמיה. הוא התמנה פה אחד על ידי אסֵפה דחופה וסגורה של מועצת העמיתים."
"מי היו שני הפרופסורים האחרים?"
הייתה פרופסורית למשפטים ופרופסור לתלמוד.
"פרופסור זינגר!"
פרופ' קלאם נולד באיחור של דור. היה רק טבעי שירגיש על בשרו את הידרדרות הדורות. הוא התגעגע להוגו ברגמן, שנותר בעיניו הדמות האצילית ביותר של האקדמיה, על אף הסיפור הרומנטי עם מזכירתו מאחורי גבו של בעלה, שהיה גם חברו הקרוב ביותר; העריץ את מרטין בובר על תרומתו לתחיית היהדות בראשית המאה העשרים, על אף גינוני הנביאוּת שלו; התפעם מאישיותו הדנדית-ברלינאית של גרשֹם שלום, למרות סתירותיו המרובות; והכתיר את קפקא כגדול הסופרים של כל הזמנים. לעומתו זינגר, ממיטב חוקרי התלמוד שקמו בעשורים האחרונים ושסומן כיורשו של פרופ' שאול ליברמן, "העילוי ממוטילי", גדול חוקרי התלמוד של כל הזמנים, נרעש ונבעת מחוקרי הקבלה של האקדמיה. הוא לא הצליח לעקוב אחרי משה אידל, שמצא סימני קבלה בכול עד שהלך לאיבוד מחקרִי בַּפּריסה המאוד רחבה שלו על עולם הקבלה ובפרשנויותיו האיקונוקלסטיות, ועוד פחות מכך אחרי בר הפלוגתא שלו, יהודה ליבס, שלו דווקא נטה חסד כי ראה בו מקובל יותר מאשר חוקר קבלה על אף ריבוי הערות השוליים במאמריו. בסבב הראשון הוא לא הסתיר את החששות שתלמידיהם יוציאו את חקר הקבלה מגִדְרות כל מחקר. כאשר שאלתי אותו אם הוא אינו מפחד מטקס פולסא דנורא של תלמידי שלום, ענה בלי להסתיר נימה פרוידיאנית בקולו, אף על פי שהוא הכתיר את פרויד כגדול השרלטנים של תולדות הפסיכיאטריה:
"הם כה שונאים אותו, מאחורי השבחים האקדמאיים שהם חולקים לו, עד כי הם אינם מפסיקים להרוג אותו. הם לא הותירו חיבור אחד שלו שלא פירקו, טענה אחת על הזוהר, השבתאות או החסידות שהם לא הפריכו. אם הרומנטיקה הפילולוגית של שלום חיסלה את מדעי היהדות, תלמידיו חיסלו את שרידי הרומנטיקה המחקרית."
 
על אף ההבדלים באופי שלהם היו קלאם וזינגר, בני אותו גיל, ידידים קרובים. הם הסכימו על כל דבר מלבד על טִבעה, מעמדה וחשיבותה של הקבלה. קלאם התייחס אליה כאל "פיתוח פואטי תאוסוֹפי של האגדה", זינגר כאל "פיתוח מפלצתי של היצר הדרשני של היהודים". זה ראה בחוקריה מבקרים לכל דבר, זה החשיבם כַּמקובלים העקרים ביותר שקמו לישראל. קלאם ראה בספר הזוהר אנתולוגיה של קטעי מקובלים עם סיפור מסגרת חובבני, זינגר ראה בו סֵפר אלילוּת. הקבלה הטריפה את זינגר. הוא קורץ מחומר של עוקרי הרים. שקוע כל כולו במסכתות התלמודיות שלו. יותר הִלכתי מאגדי. עם פנים זועפות תמיד, מתקשה לחייך, בוחל בשעשועים. נוכחתי לדעת שאם יש לקבלה השפעה כלשהי, היא שלילית וניכרת יותר באנשים המתרעמים עליה מאשר באנשים הנהנים ממנה או המכורים לה. זינגר התגעגע לרודנותו של פרופ' יהושע בר-הִלל, הוא "יהושע הפרוע", שרָדָה בכל מי שלא עסק בפילוסופיה אנליטית ופלט משפט בלי לבדוק את התחביר שלו, את הלוגיקה שלו ואת המשמעות שלו. זינגר עוד רצה – בגילו – לדלות פילוסופיה אנליטית של היהדות ממקורות התלמוד. קלאם מצידו עסק בחידה הכללית יותר של הכתיבה. הוא רצה לפצח את הסוד שביסוד הכתיבה בכלל והכתיבה הקבלית בפרט. לא דמיינתי אותו יוצא נגד קומץ חוקרים, שהכניסו לאקדמיה יותר צבע מאשר מחקר והבליטו את מקוריותה ביחס לשאר האקדמיות בעולם. הוא נהג לומר: "אם מציון יוצאת תורה כלשהי, זו תורת הקבלה. רק שהעולם לא מבין אותה."
בסבב הראשון לא התקשה אדי למצוא תורם מאמריקה, שתרם לכֹּה הרבה עמותות שונות ומשונות עד כי הגיע למסקנה שכל ילדי ישראל בסיכון, כל נשות ישראל מוכות וכל חולי ישראל שוכבים בפרוזדורים. הוא רצה בהשקעה משמעותית, שתכניס שפיות למדינת-השטעטל. הוא לא חיפש תואר כבוד ולא פגישה עם ראש הממשלה, נשיא אוניברסיטה, נשיא סנהדרין או נשיא החברה קדישא. הוא רצה להוריד מעליו את השתדלנים כולם בזה שהוא יוכל להכריז בלי לשקר: "אני משקיע רק ב..." הוא ביקש מוסד שפועל לשם שמיים ומרתיע כל מוסד אחר מלהתחרות בו. האקדמיה ענתה על כל הקריטריונים שלו. לא היה לה מתחרה ולא יקום לה מתחרה, היא אינה מעוררת מחלוקות. היא אינה דתית ולא חילונית, לא שמאלנית ולא ימנית, לא ציונית ולא אנטי ציונית אלא מוסד לתפארת רחביה. הפעם, כאשר סיים אדי לספר את מה שהוא נידב לומר, זה עלה לו בשלוש מנות אחרונות נוספות, ולולא היה התפריט דל הייתי ממשיך למרות הסוכּרת מסוג ב' שממנה אני סובל ושבה איני מטפל, כהתגרות ברופאים וכדי להמתיק את שארית ימיי מאז שגיליתי, להפתעתם ולדאבוני, שכבר לא אמות צעיר ולא אזכה לַתהילה המגיעה רק לאלה שנקטעים בדמי ימיהם.

אמי בוגנים

אמי בוגנים עוסק בחינוך ובמחשבת ישראל. הוא חקר את תחום הכשרת האליטות המקצועיות ונמנה עם מקימי בית-ספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל. הוא היה בין הראשונים בישראל שעסק במשנתו של עמנואל לוינס, וייחד את עבודת הדוקטורט שלו לתגובתו לאלילות המתחדשת של מרטין היידגר.

בצרפתית, פרסם ספרים על שפינוזה, וולטר בנג'מין, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, לאו שטראוס ועוד. בעברית פרסם "עמיות יהודית בעידן של גלובליזציה," "פגישה עם מחנך," ועוד. 

עוד על הספר

מקובלי האקדמיה אמי בוגנים
. 1 .

כאשר אדי התקשר אליי אחרי חמש שנים, לא הופתעתי כלל. בעבור המשחקים האסטרטגיים שלו הוא היה דורך על אימו, שעל שמה קרא את החֶברָה שלו, ומכניס בין סוגריים את אלוהים, שבו הוא האמין מתוך הדר בית"רי. הוא לא עסק באסטרטגיה, הוא היה מכור לה. כמו שאחרים מכורים למחקרים על עכברים, לתככים פוליטיים, לחיבור ספרים תפלים וללימוד קבלה. אם הוא התקשר מחדש, זה היה סימן שהוא היה צריך אותי לעוד מערכה אסטרטגית, מגוּנה עוד יותר משלוש המערכות הקודמות. הוא נחשב בעיניי למלך היועצים האסטרטגיים, הרבה מעל כל השאר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע מה זאת אסטרטגיה. הוא למד פילוסופיה בעבָרו, המשיך לקרוא בה, ובאחת משיחות העקיצות בינינו התוודה שאת כל מה שהוא יודע הוא חב לאפלטון, למקיאוולי ולקונפוציוס. לקח לי זמן להבין לְמה הוא התכוון בפילוסופיה. כי אתם מתארים לעצמכם שפּילוסופיה – עם פ"א דגושה, בפי ישראלי שחושב את עצמו לאסטרטג, ולא רק בגלל עברו הצבאי – רחוקה מלהיות פילוסופיה בַּמשמעות היוונית, הלטינית, האנגלית או הצרפתית של המילה, שלא לדבר על הגרמנית. בלי להיכנס להשקפתו על הפילוסופיה, אומר רק שהוא חשב את היועצים האסטרטגיים לגדולי השרלטנים, ושכדי לבצר את אמינותו המקצועית הוא נמנע מלעסוק בפוליטיקה, לא ברמה הארצית ולא ברמה המקומית, אלא התביית על חברות פרטיות ועל תאגידים, שמעמדם לא היה ברור לא לקברניטיהם ולא לציבור הרחב. הוא ליווה אותם להתחדשות או לפירוק, ובתהליך הליווי, שארך שנים ספורות, גרף הון תועפות על ההפסדים או הרווחים שלהם. בין שהחברה או התאגיד עלו על דרך המלך ובין שהתפרקו – לרוב בניגוד לתחזיותיו – הוא הרוויח.
 
חמש שנים לפני שיחת הטלפון שלו נפרדנו ברוגז – מדומה אצלו, אמיתי אצלי. אם הייתי מרוקאי גזעי הייתי מצטייד בסכין מושחזת ו/או רעילה וחותך אותו לגזרים. הוא הבטיח לשלש את החצי השני של שׂכרי אם אתלווה אליו לפגישתו המכרעת עם הנהלת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואציג במקומו את ההמלצות. כדרכו, הוא שאף לקבל תקציב לשם השלמת מחקר, שהייתה מאפשרת לו להמשיך בהתקשרות עם המוסד ואף להטמיע בו את השינויים שהוא וצוותו גיבשו. הפעם קיבל פיק ברכיים, על אף הפילוסופיה שלו, והחליט שאני אציג טוב יותר ממנו. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא מותיר לי את הכבוד המפוקפק הזה, ענה:
"כי הם יודעים שאני בעל החברה ושאתה סתם חוקר."
"אני לא חוקר, מעולם לא עסקתי במחקר ולעולם לא אעסוק במחקר. הסתפקתי בעריכת הדוח הסופי על בסיס הטיוטות של החוקרים שלך."
"הם מתייחסים אליך כאל המוח של החברה, הם לא יקשו עליך, והסיכויים לקבל תקציב להשלמת מחקר גדולים יותר."
 
בסבב הקודם פיתחתי יחסים טובים עם כמה פרופסורים, שלא היה להם מה לעשות חוץ מלשכתב בפעם החמישית או השביעית את מאמריהם, לאגדם לספרים, להרחיב מהדורות של ספרים קודמים. עבורם, פנסיה נועדה כולה לעריכת הביבליוגרפיה שלהם. מאוד היו רוצים לכתוב ביוגרפיה אבל מקצתם היו באמת ענווים, אחרים חיכו להצעה מסוֹפר צללים מתנדב-מתאבד. כולם התקשו לשרש את ההתניות שההרגלים המחקריים נטעו בהם ולספר לעצמם את סיפור חייהם בלי להכביר הערות שוליים. עם אלה שהתפנו לפגישה איתי ניהלתי שיחות מרתקות על זכות קיומה של האקדמיה, על החופש האקדמי שלהם ועל חופש היצירה שלי, על עליית קרנה של הקבלה. גם על הקשיים שלי להבין את הסיפורים שהם סיפרו, אם במדעי הרוח ואם במדעי הטבע. הקשבתי להם בהתפעמות, מנסה להתחקות אחרי המניעים שריתקו אותם מאחורי סורגי מעבדותיהם או ספריותיהם, חוזרים על אותם ניסויים אלפי פעמים, מחטטים בכתבי יד עבשים. זה היה לפני שהמחשב השתלט על המחקר ושינה כליל את שיטותיו. עכשיו כבר קורסים תחת גיבובי המובאות שלוקטו בעזרת מנוע חיפוש זה או אחר, או מקבלים סחרחורת מההדמיות של מחולות הגלקסיות סביב חורים שחורים.
 
חוקרי קבלה הִילכו עליי קסמים. כולם ידעו את "ספר הזוהר", שאבי ז"ל שקד עליו קרוב לחמישים שנה בלי להשתעמם לרגע. הם נכנסו לפרדס ונִשבּו בו להנאתם. לפחות כך נראה על פניו. קינאתי בהם, הם הגשימו את חלומו של אבי, וכנגד כל התחזיות הם נראו שפויים. לעומתם אני אפילו לא חציתי את "פתח החוק", "שנועד רק לי", וכל מי שהכיר אותי מקרוב או מרחוק העיד עד כמה הייתי מעורער בנפשי ועד כמה לקיתי בכתיבתי. יורשיו וממשיכיו של גרשֹם שלום, המייסד האגדי של חקר הקבלה במאה העשרים, היו לגדולי החוקרים בירושלים, לגדולי המומחים, לגדולי כל-מה-שאפשר-לדעת, למפצחי סודות ולמגלי עתידות. גם אם הצטמצמה מלכותם לגבולותיה של שכונת רחביה, הם זהרו באיני-יודע-איזה רקיע. הם נעשו למקַדמי התורה העילאית ביותר שירושלים יכלה להציע לעולם. קבלה ועוד קבלה. רק בפיתוחה אנחנו באמת מעצמה עולמית. כי רק אצלנו היא נחשבת למדע אלוהי. לא הסינים ולא ההודים חושדים בקיומה. לא המוסלמים יודעים. ואפילו אצל הנוצרים, רק קומץ של מקובלי אומות העולם ירדו למכמניה. היינו מעצמה אזוטרית, ולא ידעתי עד כמה אזוטרית עד שנכנסתי, בחסותו של אדי, לאקדמיה. עד אז חשבתי לתומי שאבי מצא בספר הזוהר מדרשֵי הרדמה כפי שאימי מצאה בספר תהילים פסוקי הרגעה. גיליתי עד כמה כיליתי את ימיי ואת לילותיי בכתיבת סרק, בעוד שיכולתי להיות חבר בחבורה הקדושה שעסקה בקבלה סביב שלום, שנשמת רשב"י ונשמת רמד"ל לפחות התגלגלו בו ובתלמידיו. חוקרי הקבלה הללו, אילנות גדולים, חכמי לב, בוצינא קדישא לפחות, ראו בתיקון מאמריהם את התיקון העילאי ביותר.
על אף הקמע שסביב צווארי, רק לקראת סיום שליחותי הקדושה באקדמיה נזכרתי בערגה בר' פנחס ממוגאדור, אחרון מקובליה של עיר הרוחות. הוא התגורר עם אשתו פְרִיחה ברחוב הכי חשוך ומסתורי בקסבה הישנה. הרחוב היה גם החם ביותר, כי שכַן בו תנור הפחמים ששירת את הרובע; גם האפל ביותר, כי בו היה ממוקם בית הכלא הראשון בעיר; וגם רדוף הרוחות ביותר, כי הוא שימש את מקובלי העיר שקדמו לר' פנחס. אור יום לא נכנס לרחוב, ואפילו בשני קצותיו הוא עצר מהר כאילו חשש לקבל כוויות חום, או להישאר כלוא בתוכו, או נרתע מהשדים ומהמחולות שלהם. פריחה, שהייתה חשוכת ילדים, גידלה בחדווה ובהשלמה ילדי אחרים בחצר. התפריט שלה לא היה עשיר במיוחד, אבל לכל יום הייתה חביתה משלו. ביצים מעורבבות בתפוחי אדמה, בפלפלים קלויים, בפלחי לימונים מתוקים, ברסק עגבניות, בחלקי סרדינים, באיברֵי ארבה. את המים דלתה פריחה ישירות מבאר. המנה האחרונה הייתה קבועה: קיבלנו תאנה יבשה מידי הרב עצמו, וטעמה נדבק לקבלתו. כעבור כמעט שבעים שנה התברר לי שנגינת קולו דיברה אליי יותר מקולו הסמיך של בצרי, גדול מגרשי השדים היהודים, או קולו הסובייטי של לייטמן, ראש אדמו"רי "קבלה לעם", עם הזקן הפרוידיאני שלו והבּוֹלֵרוֹ של מלצרי פריז.
 
להוציא שעה קטנה שהקדיש הרב לתינוקות כדי ללמדם את האלף-בית בהגייה ארמית, הוא היה שקוע כל כולו בזוהרו. כאשר הייתה רוחו נוחה עליו, הוא הקדיש רבע שעה נוספת ללמד אותנו לשיר. תמיד אותו שיר, משובש למדי, בקול צרוד מרוב קדוּשה. הוא שר בית אחר בית, וכולנו חזרנו אחריו. הרוחות נרגעו, או לכל הפחות לא נשמעו. לא פלא שכל יהודי העיר קיבלו את השבת עם שיר של "הכתם פז" לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, שאותו למדו או בחדר או אצל ר' פנחס. חבורתו הורכבה דווקא מרווקים. הם התכנסו בחדרו אחרי שהתינוקות הלכו לבתיהם. בעודם לומדים, פריחה הכינה להם את תבשיליה. הם שילמו לה עבור קניית המצרכים ועבור הבישול, וכל אחד עזב לרווקוּתו-בדידותו עם קדֵרה. מצאתי חמישה מהם, נותר לי לגלות את הארבעה הנותרים כדי לכתוב מאמר על חוג המקובלים היקר לי מכולם. כל אחד היה ממונה על רוח אחת, וכולם ביחד קלעו את רוחותיהם לרוח אלוהים. אינני חושב שר' פנחס השאיר כְּתבים. אחרת הייתי מקבל אותם לידי, חוקר בהם, מגולל את קבלת הרוח שלו וזוכה למינוי לאקדמיה בתור מקובל חדש. הרי הוא היה דוֹד של אבא, ולפי כל המחקרים הגנאלוגיים שערכתי אני יכול לטעון לכתר יורשו. קרוב לשנתיים ביליתי בחצרו, וכל יום קיבלתי את זוהרו עם אותיותיו וברכותיו. ספגתי את מנגינות קבלתו, שנָשבה מכל הכיוונים. מתקרת הזכוכית הזעירה למעלה, מהמדרגות למטה, מחדר הרב שהיה בו חלון שנפתח אל גגות חשוכים.
באקדמיה גיליתי עוד שרוחם של חוקרי מדעי הרוח הייתה נכאה והם לא ידעו מה לעשות. הם לא חדלו לבכות על מצבם. הירידה במספר הסטודנטים, שערקו למקצועות מעשיים יותר, וסגירת חוגים הדאיגו אותם מאוד. הם לא חסכו מאמצים כדי לאסוף את השברים וללקט את הניצוצות. הִרצו בקרונות הרכבת כדי ליצור עניין, ורק פגעו בחוויית הנסיעה של הנוסעים; הִרצו גם בפּאבּים, ופגעו בטעם הבירה. והם דרשו משאבים בלי לדעת מה לעשות איתם. אך המצב העגום לא פגע בתדמית האישית של עמיתֵי האקדמיה המהוללת. הם היו כה מרוצים מעצמם, מפיקים כה הרבה כותרים ועבור כל כותר כה הרבה מהדורות, בכל הלשונות, בהוצאות לאור היוקרתיות ביותר בתבל, עד ששאלתי את עצמי איך יכולתי לחיות בלי לשמוע על חוקר זה או אחר ועל פרסומיו, בין שעסק בתרגום השבעים ובין שעסק בשפינוזה או ניטשה. כאילו שהיו טמונות בפרסומיהם חדשות מרעישות. עד כמה שהתרשמתי כולם היו גדולי הדור, כולם היו פורצי דרך, כולם הובילו בתחומם בעולם. אלא שהם לא היו מאלה שרצים לעיתונות עם כל תגלית, אחרת היו כובשים את הכותרות פעם בשבוע לפחות. התקשיתי לזהות את התחום שלהם ולחשוב באמת ששינויים בנוסחי כתבים עתיקים משנים משהו להבנת העולם ולהבנת האדם העלוב והשברירי העוסק במחקר. היה אפילו אחד שדיבר על לא פחות מאשר שלושים ושלושה קבצים של איני-יודע-איזה כתב עת שהוקדש למגילות הגנוזות, כשמשקלו של כל אחד מהקבצים יותר מקילו. איני יודע אם המגילות היו נגישות בספרים אלה יותר מאשר במערות שלהן. הרהורי כפירה לא הפסיקו להתרוצץ בראשי. לא ממש האמנתי שאלוהים מסתתר בהבדלי נוסחים, וחשד נורא ומכביד התגנב לליבי כי מדובר בדקדקנות מדעית, שיותר מאשר היא מעשירה את האקדמיה היא זורָה חול בעיני הסובבים אותה ומעוורת את השוהים בתוכה. הרבה מחלקות היו צריכות להיסגר כדי להפנות את משאבי הרוח ליצירה ולמאבק נגד האיומים האקולוגיים, המאיימים להכחיד את האנושות.
 
כולם היו אמריטוס, בלי שידעתי מה משמעותה של המילה. היא הצביעה על כבוד, כאומרת "הגעתי להגשמה ולגדוּלה", וגם על הקלה, כאומרת "כל העסק הזה מאחוריי." אבל היא גם נשמעת כקדימון ל-ז"ל, לוקסוס השמור לאנשי אקדמיה שיכולים לומר על עצמם "זיכרוננו לברכה" לפני שהסתלקו מהעולם, ורק האקדמיה יודעת כמה עשורים של הישרדות עדיין מצפים לחבריה. עם או בלי אלצהיימר, עם או בלי פרקינסון. יותר ויותר התברר לי שאמריטוס היה בגדר התנערות מכל התככים, המֵרוֹצים, המינויים, הרדיפות, השְׂנאות, הקְנאוֹת, הפרסומים. הייתי בכלוב של זהב, אבל זה היה כלוב. הקפדתי על הסורגים, שפשפתי אותם, נמנעתי מלירוק לבאר שממנה שתיתי, גם אם לפעמים בא לי להקיא. בעיקר התגייסתי עם כולם נגד המקנאים מבחוץ שביקשו לפרק לי את הכלוב, לחטט בתוכו, לירוק לבאר שלי. אם נאסר עליי למתוח ביקורת מבפנים, על אחת כמה וכמה שנאסר על אחרים מבחוץ. אבל האמריטוסים שהתפנו לשוחח איתי היו דווקא חביבים ונעימים. הם צלחו את המסלול האקדמי ללא חבטות או צלקות, ואף על פי שניכר על פניהם כי היו נטולי מרפקים, הם זכו להתמנות לאקדמיה. אדי ידע כמוני עד כמה הנהלתה לא הייתה מעוניינת במחקר שנכפה עליה, שאיש לא יקרא את הדוח הסופי, ושהמלצותיו לא יזכו לתשומת לב כלשהי.
 
אחרי שגמרתי לחבר את הדוח לשביעות רצונו של אדי, ואחרי שהצגתי ביראת כבוד בפני הנהלת האקדמיה את ההמלצות, על ההיבטים החיוביים והשליליים של כל אחת ואחת מהן, ביקשתי ממנו את החצי השני. אבל הוא סירב לשלש אותו, בטענה שהוא לא קיבל את השלמת המחקר שלה ציפה, לא מן הגורם המממן ולא מן האקדמיה. כאשר חזר אליי, כעבור חמש שנים, עלתה השיחה בטלפון לפסים ולטונים מסחריים. שִחזרתי שוב ושוב את התרגיל המסריח שאליו הוא גרר אותי:
"מתפקידי היה לרדת לגוב האריות, כמו שפרופסור אחד כינה את המקום, להביא בפניהם את ההמלצות, לסבול באיפוק את הבוז שהם רוחשים לכל נטולי הסיכה המוזהבת – אלא אם היא מוכספת – בארץ ולהתפנות משאר עיסוקיי הספרותיים. מלכתחילה לא האמנתי שיבקשו השלמת מחקר יותר משהאמנתי שיקראו את הדוח. לפי החוזה שחתמתי אתךָ הייתי מופקד על עריכת הדוח, לא על יישום המלצותיו. שלא לדבר על השגת השלמת מחקר."
"קיבלת את החצי השני כמפורט בחוזה."
"היית אמור לשלש אותו."
"נכשלתי בשידולים שלי להשיג השלמת מחקר."
"לא היו לי יד ורגל בשידולים שלך ולא בכישלון שלך."
"עכשיו שקיבלתי בקשה להשלמת מחקר, אני מוכן לחתום אתך על חוזה חדש."
 
עבודה לא חסְרה לי. לכתוב ספר הפך לאופנה. כל מי שהצליח בעסקים רצה בספר. כל מי שרצה להיכנס לפוליטיקה רצה בספר. כל מי שהשתעשע ברעיון לשנות את העולם רצה בספר. כל מי שבילה בבית סוהר רצה בספר. כל מי שניצח את הסרטן, העגבת או המַרֶרֶת, המחלה הנפוצה ביותר במחוזותינו, רצה בספר. כל מי שלא ידע באיזו מתנה להיפרד מהוריו שהוזנחו על ידי נכדיהם רצה בספר. כל מי שהחשיב את עצמו לגיבור מלחמה רצה בספר. כל מי שביצע אקזיט ולא ידע מה לעשות בימיו ובלילותיו רצה בספר. כל מי שהתברסלב, חזר בתשובות תימהוניות על שאלות אציליות, רצה בספר. כל מי שביקש כרטיס ביקור שסופו לפח האשפה רצה בספר. רוב אלה שרצו בספרים לא היו קוראים גדולים. אחרת לא היו מתפתים לכתוב ספר בעזרת סופר צללים. הזמנות לא הפסיקו לזרום, ויכולתי לבחור את המפתות ביותר. ללא ידיעתם, ראיינתי בקפידה את המזמינים כדי לבדוק אם היה להם בכלל סיפור. אם יכלו להתפנות לשיחות איתי. אם חשבו שספרם יתחרה עם "מאה שנים של בדידות" לגבריאל גארסיה מארקס או עם "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז. אם היו להם האמצעים כדי לעמוד בתשלום דמי הצללים שלי. נמנעתי מלקחת כל ספר שדרש מחקר או קריאה של יותר משלושה עד חמישה ספרי רקע. רק אחרי שווידאתי את כל הדברים האלה חתמתי על חוזה, ששמר עליי מכל קובלנה ספרותית.
 
העבודה עם אדי הייתה שונה מכתיבת עוד ספר שאיש לא קרא ואפילו לא פתח חוץ ממזמינו, קרוביו והכפופים לו. לכתיבה ועריכה של דוחות עבורו היו כמה יתרונות. לא אני הייתי צריך ללקט את החומר אלא צוות שלם של חוקרים, קוראים ומתמחים, שהוא העסיק בשכר מינימום בעבור הכבוד לרשום שורה בקורות החיים שלהם על התקופה שבילו בחברתו המאוד יוקרתית בנוף חברות הייעוץ האסטרטגי. מקינזי הוא לא היה, אבל מקינזי השלתה רק את המכורים למותגים – כולם ידעו שהדוחות שלה כה עבים ומסורבלים עד כי הם אינם פותרים דבר, ושתרבותה האמריקאית מונעת ממנה לומר דבר שלילי כלשהו. הודות לכישוריו הפילוסופיים ולקשריו החברתיים מִיצֵב אדי את עצמו כחברה בררנית, מקצועית, אמינה. רשימת החברות שנוצלו על ידו הייתה בהחלט מרשימה, ואיש לא זכר את כל החברות שהתפרקו למרות התערבותו. איני זוכר איך הוא הגיע אליי בפעם הראשונה, אבל כל מה שהיה עליי לעשות היה רק לערוך עריכה פוליטית-יצירתית את הדוח הסופי. בפעם הראשונה, הוא לא הפסיק להציק לי:
"צריכים לקרוא את הדוח כמו ספר הרפתקה פילוסופית-עסקית."
מכיוון שלא נהגתי לעבוד עם אותו מזמין יותר מפעם אחת, לא ניסיתי אפילו לנחש מה הייתה כוונתו. עבדתי על הדוח כפי שבא לי – הרי איש אינו יכול לסטות ממה שמוכתב לו על ידי גורלו הספרותי, קולו הפנימי, רוחו הקבלית – ולהפתעתי הרבה הוא התפעם:
"לדוח הזה התכוונתי."
 
לא ניסיתי לתהות אחרי סוד הצלחתי כשם שאינני חוקר את הסיבות לכישלונותיי הספרותיים. איש לא שמע על עשרות הספרים שכתבתי, ואני יכול להבטיח לכם שלא תשמעו עליהם – מהסיבה הפשוטה שהם באמת גרועים וששמי אינו מופיע עליהם. סביר להניח שאדי הוקסם מהציטטה של ובר, שאיני זוכר מאיפה דליתי אותה; מכמה אמרות חז"ל שאני נוהג להכניס בכל חיבוריי העבריים; מפִּסקה שלמה של אפלטון (מעולם לא הבנתי מדוע קוראים לברנש אפלטון ולא פלטון) ועוד אחת של קונפוציוס, שתמיד עושֶה רושם על סוחרים ישראלים שחולמים לפרוץ לשוק הסיני. למרות מגרעותיו הרבות, לאדי הייתה תכונה טובה: על אף הרקע הפילוסופי, או הודות לו, הוא לא ייחס חשיבות למילים. העבודה מולו התנהלה על מי מנוחות. הוא לא ממש קרא את הדוחות, הוא הסתפק בתקצירים. הוא אמנם ביצע עריכה משלו אחרי העריכה שלי, אבל זו הייתה כולה עסקית-מסחרית. הוא היה מאותם פולנים בודדים שגילו שהשְלוֹחים ממולחים יותר משאר היהודים. אני לא כיבדתי אותו, הוא לא כיבד אותי. הוא שיחק באסטרטגיה, אני הטעיתי בכתיבה. הוא השיא עצות, אני רקחתי משפטים.
העבודה עם אדי הוסיפה לי עוד משהו. כאשר עבדתי על ספרים לא למדתי הרבה, במיוחד במקרים שבהם גיבוריהם היו מזמיניהם. הם זכו במפעל הפיס של החיים, רכשו בתים לילדים, לנכדים ולנינים, צברו אוספי אמנות, פיזרו חשבונות בנק בכל רחבי העולם לכל צרה שתבוא, נותר להם רק להפיק ספר בתור מצבה מנייר לפני המצבה משיש. לא חייהם עניינו אותי ולא עסקיהם. אפילו לא מעשי הגבורה שלהם, כאשר היו להם כאלה בעברם, ולא עסקי הפילנתרופיה שלהם, שנועדו מלכתחילה או בדיעבד להשיג גלימות וכובעי טמבל לשם כבוד. סוחרים גדולים פחות או יותר, רופאים חמדנים פחות או יותר, אמנים כושלים פחות או יותר. לא למדתי מהם מה שלא ידעתי לפניהם: שהמסחר הוא סרסרות, הרפואה שרלטנות, האמנות עבודה זרה. הם רק חיזקו את השקפתי על האדם בתור החיה המזיקה והמתרברבת ביותר עלי אדמות. לפחות עם אדי למדתי עוד יותר על המדינה, שכה ריתקה אותי עד כי לא הפסיקה לרעוד בנשמתי. שלושה דוחות ערכתי בשבילו, שלושה עולמות נפתחו בפניי. גיליתי עד כמה הסוכנות היהודית היא מוסד ביזנטי – ועל זה יבוא חיבור נפרד, אם באחד הימים אעבד את הדוח לכדי ספר; גיליתי עד כמה התארכה גסיסתה של התנועה הקיבוצית, בעודה מתמסרת לצבא של יועצים ארגוניים שֶעטו עליה כעל פגר – ועל זה יבוא חיבור שיעלה את הדוח לרמה של אפוס שגבריאל גארסיה מארקס יוכל רק ליהנות ממנו בקברו; ולפני חמש שנים גיליתי כאמור את קיומה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואת חשיבותה בתור בית האבות הכי יוקרתי בישראל – ולזה מוקדש החיבור שאתם מחזיקים בידכם ושספק אם הוא ישעשע או יחכים אתכם.
 
עם אדי, עליי להודות, למדתי על נפש האומה היהודית-ציונית-לאומית-וכו' יותר מאשר עם כל גיבורי ספרי הצללים שלי. בניגוד למזמיני ספרים, הוא לא חיפש תהילה ולא פרסום. אפילו לא כוח. שירותו הקצר בתור מנכ"ל של איני-יודע-איזה משרד ממשלתי הספיק לו. והעיקר: בשורה התחתונה, מחירה של כל מילה איתו היה הרבה יותר גבוה ממחירה בְּספר – בכל הספרים, אפילו אלה שמזמיניהם ביקשו יותר משלוש העריכות שהיו מעוגנות בחוזה. הסכסוך בינינו על אודות שילוש התשלום השני עבור הדוח של האקדמיה היה כה מר עד כי לא הבנתי מדוע הוא חוזר אליי כעבור חמש שנים. סופרי צללים התרבו בינתיים, וכותבי דוחות לא חסרו. הוא ניסה לרַצות אותי:
"קיבלתי השלמת מחקר, היה אך טבעי שאחזור אליך."
יכולתי לטרוק לו את הטלפון, או להודיע לו שמאז שפרשתי לגמלאות אני כותב רק להנאתי כל מיני חיבורים שרציתי לכתוב אבל נבצר ממני להתמסר להם בגלל חובת מזונות לשתי גרושות ועוד אחת בדרך. אבל הרגשתי שהשלמת מחקר עם האקדמיה יכולה לספק לי חומר להשלמת החיבור עליה, שלא ידעתי איך לסיים:
"אתה רוצה לומר לי שקיבלת השלמת מחקר אחרי חמש שנים?"
"אנשי האקדמיה הם אנשים רציניים. הם כנראה אימצו את ההמלצות של הסיבוב הקודם, עשו פיילוט ומעוניינים להעריך את תוצאות הצעדים שהם נקטו לשיפור איכות השירות שלהם."
"אתה רציני? האקדמיה למדעים? אל תגיד לי שהיא מועמדת לעוד מלגת מחקר בין-לאומית, או שאיתרת עבורה תורם חדש שתולה בה תקוות ירושלמיות."
"אל תגיד לי שהפכת חסיד של האקדמיה."
לא הייתי חסיד של האקדמיה יותר מאשר של הרבנות הראשית, של המכון לדמוקרטיה ושל המכון לפוריות. למדתי לדעת שחוקרים במדעי הרוח מפרקים ספרים לכרטיסיות ומרכיבים ספרים על בסיס כרטיסיות, שהם שוקדים במשך שנים על כתיבת חיבורים שלא מעניינים יותר מקומץ חוקרים מקרב תלמידיהם. לא התרגשתי מהמשבר ברוח יותר מאשר המשבר בחברה, מהתפשטות הקבלה יותר מאשר התפשטות הגזזת, המַרֶרֶת והכַּתֶּבֶת האינטלקטואליות. עברתי את הגיל שבו מתרגשים, רציתי לשתות קפה על המרפסת עם הציפורים. אבל לַיום יש עשרים וארבע שעות, והייתי צריך למלא אותן איכשהו.
לולא הפר את התחייבותו לשלש את החצי השני, הייתי שוקל בשמחה להיענות לבקשתו. אבל משהו הפריע לי בשיחה בינינו. על אף כישוריי, האמיתיים או המדומים, הוא לא היה חוזר אליי ללא סיבה כלשהי שמעבר לשיקולי העריכה. הוא היה כה מכור למשחק האסטרטגי שלו עד כי נמנע, כמוני, מלעשות סיבוב שני עם אותם שחקנים, הן לקוחות מוסדיים והן עסקיים. הוא לא נטה לחשוף את מניעיו האמיתיים, לא לעובדיו ולא ללקוחותיו, והנחית את הוראותיו בסמכותיות מקצועית כזאת שלא הותירה מקום לוויכוח. לא האמנתי לסיפורו מכמה סיבות. האקדמיה הייתה האחרונה לבקש השלמת מחקר. היא הייתה מנוסָה מספיק במחקר חברתי על מנת לא לייחס לו חשיבות כלשהי. היא דאגה לתדמיתה בציבור לא יותר מאשר לאיכות השירות שלה, כי היא לא ראתה מתפקידה לספק שירות כלשהו חוץ מאשר לדווח פעם בשלוש שנים על מצב המדע בארץ. התקשיתי להעלות בדעתי שמוסד כלשהו, שכבר נפל פעם בקורי העכביש שטווה אדי סביב לקוחותיו במיומנות רבה וששילם את מה ששילם בעד מצגות ודוחות שלא עזרו ולא הזיקו, יחזור אליו אחרי חמש שנים. יכולתי להבין שגוף ביזנטי כמו הסוכנות היהודית ייענה להצעה מפתה, אבל האקדמיה לא הייתה מסואבת ולא מושחתת. היא הייתה א-פוליטית, אנוֹמית, ובעיקר אפּתית. מכיוון שרוב חבריה עברו את גיל התמותה הממוצע בארץ, סביר להניח שבינתיים התחלפו רוב עמיתיה ונבחרה הנהלה שלא ידעה את קודמתה. משהו הסתתר מאחורי חידוש ההתקשרות בינה ובין אדי, ומשהו עוד יותר חידתי מאחורי פנייתו המחודשת אליי – ואת כל זה רציתי לברר, ולוּ כדי להשלים את החיבור על האקדמיה. קיבלתי את הזמנתו לארוחה. לזכותו ייאמר שהוא מקפיד על בחירת המסעדות שלו לא פחות מאשר על לבושו, על איכות התחזוקה של משרדיו ועל הופעת פקידוֹת ופקידי הקבלה שלו.
 
המשרדים של אדי תפסו לא פחות משלוש קומות באחד ממגדלי המילניום ברחוב הארבעה בתל אביב. פניתָ לקומה השלוש עשרה, הורשית לגשת באמצעות מעלית פנימית לקומה הארבע עשרה, ואם זכית הורשית לגשת באמצעות מעלית פנימית נוספת לקומה החמש עשרה. לכל קומה היו מוזיקה וצבע משלה, ובכל קומה פקיד או פקידה לבושים בקפידה הזמינו אותך לשבת והציעו לך שתייה. המעבר מקומה לקומה היה בגדר טקס העפלה. לא יכולת להגיע ישירות לקומה העליונה אלא לקומה השלוש עשרה. כל מי שהגיע בזמן לפגישה איחר בחמש עד שלושים דקות, לפי זמן ההמתנה בכל לובי ולובי. הניוד בין הקומות היה חלק מאורחות האירוח של אדי, והיו לו כל מיני נימוסים וטריקים כאלה כדי לנסוך באורחיו את התחושה שהם הגיעו להיכל האסטרטגיה. לפי חשיבות האורח, הוא קיבל אותו או בקומה השלוש עשרה או בקומה החמש עשרה המרהיבה.
 
הועליתי בשלבים לקומה העליונה. ההעפלה הייתה קצרה יחסית, היא לא ארכה יותר מרבע שעה. הדברים הסתבכו רק בקומת ההנהלה. אדי בא בעצמו לקבל אותי, חיוך מאיר מרוח על פניו, לחץ בחום את ידי, התנצל על איחור קל עקב פגישה שמתארכת והכניס אותי לחדר ישיבות עתיר ספרי אסטרטגיה, שהשקיף על גגות העיר ההולכים ומצטופפים לקראת הים. הוא נהג להשאיר את אורחיו בָּחדר עד שסגדו לתאודור (הרצל), שהשגיח עליו מקיר אחד, ולוולדימיר (ז'בוטינסקי), שהשגיח מן הקיר הנגדי. אדי היה ציוני אדוק ורוויזיוניסט קנאי בן לרוויזיוניסט, ולולא היה בן יותר משישים היה מכריז על עצמו כנכד לרוויזיוניסט. על אף מעלליו של נתניהו, הוא לא שינה דבר בהדר הבית"רי השוֹרֶה במשרדיו. אני מניח שהוא חשב כי הנוכל הלאומי התקלקל בגלל המרוקאים שסובבו אותו. מה שהיה יפה עוד בעבודה איתו היו ההצצות שהיא אפשרה לי לחבורה שעוד שגתה באשליה שהיא מלח הארץ, ולא השלימה עם הפיכת ישראל מגרורה פולנית לגרורה שְלוֹחית. כי פרט לחרדים המופרכים, עם שרי התורה והאדמו"רים שלהם, לא נותר הרבה מפולניה המקורית. הסוכנות היהודית ניצלה בינתיים כי הפכה לביזנטית, התנועה הקיבוצית עברה הסבה והציעה חיים שווייצריים בהרחבות שלה ומנוחה נכונה בבתי הקברות שלה, ואילו האקדמיה נותרה אוסטרו-הונגרית – אלא אם בינתיים נכבשה גם היא על ידי השְלוֹחים. אחרי שהתפעמתי מגגות העיר המפויחת שחושבת את עצמה ללבנה, קדתי לר' תאודור ובכיתי על גורלו של ר' ולדימיר, שקעתי בכורסא, הוצאתי את הפנקס שבו אני רושם את הרשמים שנכנסים לספרֵי הצללים שלי והתחלתי לחבר שיר הלל לערפילים המכסים את העיר העברית הראשונה והאחרונה. גם אני הייתי מכור למשחק שלי, וכל פגישה מצאה את דרכה לפנקסים. כבר ידעתי מה תהיה השאלה הראשונה שאשאל אותו: "מי הם הארבעה שעליהם נקרא הרחוב?". השאלה עצבנה אותו כי הוא היה חבר בחוג מיטיבי לכת, בדירקטוריון של החברה להגנת הטבע ובהנהלת המועצה לישראל יפה, ובין שלל פעילויותיו הציבוריות ניהל מאבק ציבורי כדי לשנות את שמות הרחובות לשמות פרחים, ציפורים וחרקים. כבר לא חיפשתי היגיון אצל הציונים, ועוד פחות אצל הרוויזיוניסטים שבקרבם. שלא לדבר על השְלוֹחים.
 
עד שהוא סיים את הפגישה שלו חיסלתי את הפנקס עם תריסר שירי ערפילים ושלפתי מתיקי פנקס חדש. לא השליתי את עצמי בדְבר שארית שילוש החצי השני. מעולם לא תבעתי את הבודדים שסירבו לשלם לי את החצי השני בעד שירותי הכתיבה שלי. מעולם לא התמקחתי על עלות המילה, לא הקשיתי על הסגנון, לא שיוויתי כל חשיבות לחיבורים שלי. נטיתי לראות באדם הכותב בריאה פגומה המתקנת את עצמה כל העת, משחירה את ימיה ואת לילותיה בדיו, ועכשיו, כשהיא קוראת וכותבת על מסַכּים, מטשטשת את ראייתה יותר מאשר מחדדת אותה. הכתיבה הייתה בגדר סטייה כפייתית אחת מני רבות. גם האספנות. גם היצירה. גם המחקר. גם אוננות. האוניברסיטה היא בית גידול לחוקרים ולכותבים. בהתחלה מפרסמים כדי לקבל מינוי. אחר כך כדי להתקדם בסולם המינויים. אחר כך כדי לקבל הכרה. אחר כך כדי להגיע לתהילה. ולבסוף כי לא יכולים אחרת. רוב הכותבים סובלים ממלאכת הכתיבה, מיעוטם נהנֶה. אלה הם הנבזיים ביותר, ואני נמנה עימם. את תורת הכתיבה הנבזית הזאת גיבשתי דווקא לפני חמש שנים, כאשר עבדתי על הדוח העוסק באקדמיה. את יסודותיה קיבלתי מהפרופסור האציל ביותר שהזדמן לי לפגוש בחיי. באחת מהרצאותיו הוא שאל שאלה, שריתקה אותי עוד לפני שפגשתי אותו: "למה כותבים?" למה כילה קפקא את בריאותו בכתיבה כפייתית עד חולנית? למה בילה פרוסט את מחצית חייו בחיבור יצירה שמתישה אפילו את הקוראים הנלהבים ביותר שלו? למה מקובלים וחוקרי קבלה כותבים כאחוזי שד? לפרופ' מתתיהו קלאם, עמית האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, אני חב את התזה שלפיה הכתיבה היא בגדר "סטייה כפייתית עילאית" המביאה את אלה לכתוב קבלה, את אלה להספיק כמה שיותר פרסומי מחקר, ואת אלה לרקום במו ידיהם את תכריכיהם בדיו ונייר. משפטיו באותה הרצאה המשיכו להדהד באוזניי. אחרי שהתייאש מכל ההגדרות של המילה "קבלה", הוא פלט בקול חרישי: "יכול להיות שאת סוד הקבלה צריכים לחפש לא במשנותיה ולא בפרקטיקות שלה אלא במניעים הספרותיים של האדם." "לא בוראים את האל, מדובבים אותו; לא יוצרים עולם ומלואו אלא פורשׂים אותו בכתיבה. לא מתפללים לרפואה אלא מחוללים אותה בתפילה." "הכתיבה היא הזרעה, הנועדת להשגת זוהר-הילה." עמדותיי בנושא הכתיבה מושפעות לא מעט גם מהיכרות קרובה עם כותבים מושבעים. מה שראיתי וחוויתי לא היה לכבודם. באמתחתי גם תעודות רפואיות המאשרות את הליקויים הנפשיים שלי.
 
אדי התפנה, וירדנו באותה דרך שעליתי. בכל קומה הוא עצר כדי לשאול לשלומם של פקידי הקבלה, לסדר כורסא בלובי או ליישר תמונה. הכול אמר הדר. הוא השתחרר במקצת רק כאשר התיישבנו בְּמסעדה למרגלות המגדלים:
"זכרתי שאתה אוכל בשר ואוכל כשר. אני מקווה שלא שינית את הרגלי האכילה שלך."
"לא הייתה לי שום סיבה לשנות אותם, שרדתי את כל התקפי הלב והסרטנים שהיו לי, ומאז שאני נחשב לנס רפואי אפילו חזרתי לעוגות קרם. אני עושה את הכול כדי למות בלי לדעת זִקנה."
"הודות לקמע שלך."
"רק הודות לקמע שלי."
הוא לא היה חסיד של ההומור שלי. בגלל שהוא נטול כל חוש הומור, בגלל שההומור שלי כבד עליו, בגלל שהוא חושב אותו לאנטי-אשכנזי. הרי אני צוחק מכל מה שמעסיק פולנים: נימוסים והליכות. חסכונות וריביות. פרוטקציות רפואיות. קידום הבנים ולימודי הנכדים. ובעיקר מרוקאים. לא זכרתי אם הוא היה רק סוכּרתי או גם שומני, אבל ידעתי שהוא מקפיד על דיאטה לא פחות מאשר על גִזרה. הוא הסתפק בסלט טונה, ואני הזמנתי בתור מנה ראשונה כבד קצוץ מתובל בבזיליקום, ובתור מנה עיקרית בשר עגל עם צ'יפס כדי שלא אשאר רעב, ערמונים מבושלים כי זה מה שהמליץ המלצר, אורז כדי להשאיר אותו בצלחת ולהתחיל לנקום את נקמתי. לשתייה הוא ביקש מים מינרליים ואני יין אדום, וכאשר שאל המלצר אם אסתפק בכוס ביקשתי שיביא את כל הבקבוק. הייתי האורח שלו, הוא היה חייב לי שני שלישים של החצי השני, לא הייתה שום סיבה שאתקמצן על הריבית ועל ההצמדה.
"אני רואה שאתה שומר על תאוַות החיים שלך."
"כל אחד והפילוסופיה שלו."
פרטתי על מיתר רגיש. חיוך נמרח שוב על שפתיו הנעריות. תהיתי אם לפולנים היה פעם הוגה דעות כלשהו. אלמלא היה רווק, הייתי משייך להם את קאנט. בגלל הסרבול והכפייתיות שלו. אדי רצה לדעת במה אני עוסק בימים אלה.
"בשום דבר."
"זה מסביר מדוע לא הוצאת את הפנקסים שלך."
הוצאתי את הפנקס וביקשתי מהמלצר להחזיר לי את התפריט כדי להעתיקו למקרה שאצטרך. מאז שהחליטה ישראל להיות מעצמה בשלנית היא הפכה, אחרי עשורים של כישלונות, למעצמה פואטית. אלא שהשירה המוצלחת ביותר שלה מתפרסמת על תפריטיה.
"אז אל תגיד שאתה לא עושה שום דבר."
"מעולם לא עשיתי דבר."
"עשרות ספרים, מאות מאמרים, דוחות למכביר."
"פעם כינית אותי סרסור מילים."
"אחרי שכינית אותי מפרק מוסדות."
"אני לא נפגעתי, דווקא אהבתי. סביר להניח שבגלגול הבא אהיה סופר סת"ם."
"לעומת זאת אני רואה שאתה לא חובש כיפה."
"עוד לא ראיתי את תעודת הכּשרוּת, ולא הייתי רוצה לחלל את הכיפה ברבים."
 
לא הספקנו להחליף כמה עקיצות עד שהמלצר הניח מולי את הכבד ומולו את הסלט. יכול להיות שישראל למדה לבשל, אבל שירות היא מסרבת לתת. אלא אם מלצרֵי רחוב הארבעה יודעים שאדי תמיד ממהר כדי להתפנות לדיונים עם הצוותים שלו, שאותם הוא נוהג להתיש כדי להכניעם ולכפות עליהם את דעתו. לא הספקתי לנגב את המנה הראשונה עד שהמלצר דחף לי את המנה העיקרית. השיחה התנהלה באווירה שהשתרשה בינינו מראשית העבודה על הסוכנות היהודית: אני הייתי בעד לסגור אותה, הוא עוד זכר לה את קיבוץ הגלויות ואת התנעת כור ההיתוך.
"מתי אכלת לאחרונה?"
"לפני חמש שנים, אני עוד מחכה לשני שליש החצי השני כדי להרשות לי ארוחת גורמה."
"הינה קיבלת מקדמה."
"רק אל תגיד לי שאתה מוריד מהחוב שלך את עלות הסלט שלך, לא אוכל לבחור לי את המנה האחרונה."
"עקבת אחרי ההתפתחויות באקדמיה?"
 
לקראת הפגישה איתו שוטטתי במרשתת וגיליתי שהאקדמיה הרחיבה את הפעילות שלה. הרצאות למכביר, כנסים על נושאים מגוונים, ואפילו מיסות פיוטיות בהשתתפות משוררים חיים או מתים בנוכחות קהל מעמק רפאים. מאז שגילו את יו-טיוב, הפרופסורים הראוותנים ביותר מצטלמים בכל הזדמנות ולכל דבר. הם כנראה השתכנעו שזה מה שיישאר מהם, לא כתביהם ולא תעודותיהם. הם אפילו המציאו הנצחה מקורית: חברי אקדמיה צעירים מראיינים את מוריהם או את עמיתיהם הוותיקים יותר. כאילו רק תלמידים יכולים לתהות על גדולת מוריהם, כאילו לא היו אלה משתפים פעולה עם מראיינים מקצועיים. התלמידים מרעיפים כה הרבה שבחים על מוריהם, והתרגשות כה גדולה אוחזת בהם, עד כי סביר להניח שרק אנשים המקורבים למרואיינים צופים בסרטים. אנחנו מקבלים במקרה הטוב "אלה הם חייך", במקרה הרע דברי הספד בנוכחות המרואיינים. האקדמיה לא הבינה שכדי לראיין נדרשות מיומנות וקצת יותר ביקורתיות ממה שהם גילו במחקריהם. כאשר המראיינים אינם מגמגמים, השאלה הראשונה או השנייה היא: "מה רצית להיות כאשר היית ילד כדי להפוך למה שאתה?" קשה ומעודד כאחד לראות איך אפשר לצמצם חיים שלמים וספרייה שלמה לשעה. כאילו היו כל הפרסומים מיותרים, ומה שייוותר הם הסרטים הללו. כאילו מדובר בהצגת ראווה בפני נצח השכיחה.
"בניגוד אליך, אני לא מצפה לדבָר מהכתובים שלי. לא השלמות מחקר ולא ליווי ביישום המלצות. מן הרגע שבו מסרתי את הספר, אינני עוקב אחרי תלאותיו ואני נמנע כמו מאש מלקבל הזמנה מאותו גורם. את הכול אומרים בספר אחד, ספר שני הוא כבר מיותר."
"על מה אתה כותב בימים אלה?"
כאילו זה עניין אותו באמת.
"על תיקון הברית."
"מעניין."
כאשר גמר את הסלט המאוד בריאותי שלו, ובעודי לועס את בשר הטלה או העגל שלי, הוא נזכר:
"איזו ברית?"
"אתה מכיר הרבה בריתות?"
הוא היה מופת לתקינות. תקינות פוליטית. משפחתית. בריאותית. תזונתית. לא דמיינתי אותו עוסק בהפרת כל ברית. תקינותו הייתה לאגדה, וזה מה שהביא לו לקוחות מוסדיים. הוא ליווה במחקריו ובעצותיו רק עסקים אציליים:
"אני מכיר את ברית בין הבתרים, את לוחות הברית, את הברית החדשה."
"זה ביטוי קבלי."
הוא ניצל את ההזדמנות כדי לגשת לעניין לפני שאבקש עוד מגש בשרים. לא עלות הארוחה הפריעה לו – הוא תמיד ביקש קבלה – אלא שלא היה יכול לשאת את המראה של פרא אדם האוכל מבּשרה של חייה שנשחטה על לא עוול בכפה כדי לספק את המאוויים הקרניבוריים של המרוקאים. הוא ידע מראש שלא כדאי לקחת אותי למסעדה טבעונית – הייתי נשאר רעב ובמצב רוח לוחמני.
"אתה זוכר את פרופסור מתתיהו קלאם?"
 
לא לעיתים קרובות קורה לי להתרגש במסעדה, בעודי שואל את עצמי אם הַזמנת בקבוק יין נוסף לפני שחיסלתי את הראשון לא תגדיש את הסאה. שמו של קלאם פעל עליי כמפתח קסמים לעולם שכולו אנינות וחוכמה. פרופסור משכמו ומעלה, עם רעמת שׂיער של הרברט מרקוזה מאוניברסיטת סן-דיאגו של שנות נעוריי, שפם עבות של הוגו ברגמן, רקטור האוניברסיטה העברית של שנות נעוריו, ומבטא אוסטרו-הונגרי, זכר לתקופה שבה כל האימפריה האוסטרו-הונגרית הצטמצמה לגבולותיה של שכונת רחביה בירושלים. התגלמות ארץ ישראל היפה, או מה שנותר מהאקדמיה שלה לפני שנכבשה על ידי צאצאיהם הקקניים של האוסטרו-הונגרים בארץ הקודש. הוא למד את הכול: תנ"ך ותלמוד, מחשבת ישראל וקבלה. בסופו של דבר הוא לא נשבּה בְּדָבר, וכאשר ניגש לדוקטורט בחר, בהמלצת הוגו ברגמן, בקפקא. על אף הישגיו האקדמאיים, הוא לא החזיק מעצמו.
"קפקא המית את עצמו בחיבור ספריו ומכתביו, אני הֵמתּי את עצמי בכתיבה על חיבוריו. ספריו יעברו מדור לדור, ספריי יישכחו. זו קללת האקדמיה, שהיא גוזרת עליך לבלות את חייך עם כְּתבים של אחרים. זו גם ברכתה."
קשה לא לרחוש אהבה וכבוד לאותם פרופסורים ותיקים מסוגו של קלאם. הוא אצר בדמותו את האצילות של דור הוותיקים שגדלו בחו"ל ושמרו על הצניעות היהודית שלהם. לא עשו עניין מהשכלתם, כי היא הייתה להם לגיבנת יותר מאשר דבר להתפאר בו. לא ביקשו פרסים ולא מינויים. בעיקר לא חיפשו להם כל מיני דרכי מילוט לחו"ל, גולת הכותרת של כל פרופסור גולה בארצו. פרופסורים מדורו נשמעו משום מה הרבה יותר אוניברסליים מעמיתיהם הצעירים יותר, שחיפשו בחוֹרים האוניברסיטאיים של אמריקה ניחוח קוסמופוליטי להתהדר בו. אנשים כמו נתן רוטנשטרייך, ארנסט סימון ויהושע בלאו. קלאם היה בעל חוש הומור דקיק, כולו מקופל בענווה אמיתית שרק קוראי קפקא ידעו להעריך.
 
חששתי שאדי יבשר לי את מותו, ויתרתי על שארית הבשר ועל הערמונים שהתחפשו לכמהין. לפני חמש שנים הגיע קלאם לגבורות והזמין אותי לסדרת ההרצאות שבה האקדמיה נוהגת לציין את שנת ה-80 לעמיתיה. לפחות לעמיתֵי החטיבה לרוח, כי לעמיתי החטיבה לטבע, עד כמה שהתרשמתי, לא היה הרבה מה לומר. כל שהבנתי באותו כנס היה שהוא מומחה עולמי לקפקא. המושב הראשון הוקדש לשורשיו של הפרופסור המלומד בצ'כיה, על האווירה המיוחדת השוֹרה בפראג, שלא הפסיקה להצמיח כל מיני דמויות מרתקות, ספק אלכימאים ספק גלמים, החל מהמהר"ל וכלה בקפקא. המושב השני הוקדש לגלריית החוקרים הצ'כים שעלו לארץ כדוגמת שמואל הוגו ברגמן, מנהל בית הספרים הלאומי ולימים רקטור האוניברסיטה העברית; מקס ברוד, ידידו של פרנץ קפקא, מפרסם כתביו ומחזיק עיזבונו; ודוד פלוסר, גדול חוקרי בית שני בכלל וראשית הנצרות בפרט, שראה בישו את מורו ורבו. המושב השלישי הוקדש לתרומתו הייחודית של קלאם לחקר יצירתו של קפקא. עבודותיו הפכו אותו למומחה עולמי, בעיקר הודות לביוגרפיה בת שמונה מאות עמודים שכותרתה "קפקא, הגולם הספרותי של פראג". מקצת הדוברים הזכירו מהדורה מיוחדת של "הטירה" לקפקא, שהוא הוציא בגרמנית ושתורגמה לעשרות שפות, עם ביאורים ופירושים בשולי העמודים כדוגמת פירוש רש"י על התורה; אחרים התייחסו בהערכה למסה, שסימנה תפנית בקריאה בקפקא כאחרון המקובלים. עם אלוהים משלו. מסורת משלו. גאולה משלו. ואפילו מגיָה משלו. הוא התבסס על דבריו של שלום, שראה ביצירתו של קפקא "קבלה אפיקורסית" והִתמיד לִמנות את כתביו בין שלושת היצירות החשובות ביותר של היהדות, יחד עם התנ"ך וספר הזוהר.
במושב האחרון נתן קלאם את אותה הרצאה מבריקה על הכתיבה, שספק אם נשמעה כמותה בהיכל ההרצאות של האקדמיה. נמשכתי, כמו כל אחד, לַקבלה כאל סוד. לא סוד הבריאה – סמכתי יותר על האסטרופיזיקאים; לא סוד הגאולה – הייתי מאלה שהשלימו עם אי ביאת המשיח; אלא סוד הכתיבה. לא הבנתי למשל מה מניע את ר' משה קורדובירו, ממקובלי צפת, בעל "פרדס רימונים", לכתוב שלושים קבצי פרשנויות על ספר הזוהר; או את ר' יוסף קארו, בעל "שולחן ערוך", לתעד ביומנו את חוויותיו המיסטיות לאורך שלושים שנה ולכתוב עשרות אלפי עמודים, שמהם נותרה בידנו רק עשירית תחת הכותרת "מגיד ישרים". גם לא הבנתי את מִבצעו של קפקא, שהותיר לנו מכתבים מטרידים, רומנים שמעולם לא השלים ורק כמה סיפורים קצרים מהממים, שהתפרסמו עוד בחייו. כנ"ל עם פרוסט, שבילה את מחצית חייו במיטתו, שוקד על חיבור אלפי עמודים שבהם הוא משחזר בשקיקה את זיכרונותיו, המפתלים את משפטיו. או את תעצומות הנפש שהשקיע מוסיל ב"אדם ללא תכונות" כדי לתאר את קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בלי שיזכה לסיים את חיבורו. לא הבנתי מדוע מלאכת הכתיבה כופה את עצמה על הכותב ואת סמכותה על הקורא. לא ידעתי להעריך אם הכתובים מזיקים לאנושות או מיטיבים עימה. לא רולאן בארת, מגדולי מבקרי הספרות הצרפתים במאה ה-20; לא ז'ראר ז'נט, שהתפרסם בעיקר בארצות הברית; ואפילו לא ז'אק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, שאיימה לפרק את מדעי הרוח בישראל בעשורים האחרונים, סיפקו לי תשובה משביעת רצון. הם ניתחו תוצרי כתיבה, לרוב את המסורבלים והתמוהים ביותר, ואילו צבא הסטרוקטורליסטים חשף את שלדיהם. בלי מילת תודה אחת, לא לאכסניה ולא לקהל ואפילו לא לאשתו, לבנותיו ולנכדיו שנכחו באולם, קלאם פיצח בשבילי את הסוד שהעסיק אותי. איני יודע מה האחרים הבינו או לא הבינו, אבל דבריו סיבכו-סידרו עוד יותר את יחסיי המעורערים בלאו הכי עם הכתיבה.
 
למחרת ביקשתי עותק כתוב של ההרצאה. הוא הבטיח להעביר לי אותו כשיגמור ללטש אותה. אחרי קרוב לשלושה חודשים, שבהם התראינו פעמיים בשבוע לערך, ההרצאה עדיין לא הייתה מוכנה. גם שנה לאחר מכן הוא לא פרסם אותה, ולהוציא הערות בפנקס שלי לא מצאתי סימנים ממנה. כאילו לא הייתה, כאילו בלע אותה המחשב, כאילו האלכימאים של פראג התאספו במרומים כדי להעלימה מהעולם. כל האירוע לא צולם כי זה קרה לפני שהאקדמיה החלה – אם בעקבות ההמלצות שלנו ואם ביוזמתה היא – לצלם אירועים מובחרים. כה כיבדתי את האיש עד כי לא רציתי ללחוץ עליו. כל אותה תקופה לא סירב לי דבָר. הוא סיפק לי העתקים של המאמרים הבולטים ביותר של חוקרי הקבלה – לכל חוקר יש רק מאמר אחד עיקרי בערֵמת הפרסומים שלו, כדוגמת "מצווה הבאה בעבירה" אצל גרשֹם שלום או "זוהר וארוס" אצל יהודה ליבס. הוא אפילו הכניס אותי, בדרכו הקלילה ועם ההומור הקפקאי שלו, אל מאחורי הקלעים של המינויים והתככים של האקדמיה.
 
 
 
החלטתי שעדיף למהול את עקיצותיי במים מינרליים מבקבוקו של אדי מאשר לחדד אותן בבקבוק יין נוסף – כדי לא לאבד את ההזדמנות גם להשלים את החיבור על האקדמיה, גם לחדש את הקשר עם פרופ' קלאם, ואולי גם לעלות על עקבותיה של אותה הרצאה מאלפת.
"הוא מוסר לך ד"ש חם."
"הוא הפרופסור הכי חכם והכי שקול באקדמיה."
"הוא יצר איתי קשר בתור ראש ועדה חדשה."
אדי טען שלא הוא זה שחזר לאקדמיה אלא שהאקדמיה היא שחיפשה אותו. לא התקשיתי להאמין לו, הרי הוא לא חזר למוסדות שאותם הוא שדד. אם בגלל שקיבלו את עצותיו ולא היו צריכים אותו עוד, או בגלל שלא קיבלו את עצותיו ונעלמו כליל.
"ומשימת הוועדה היא ל..."
"הוא מתנֶה את השלמת המחקר במעורבותך האישית."
 
לא יכולתי לשלוט בעצמי ולעצור את עקיצותיי. זה כנראה מה שקורה לכל העצמאים שאינם תלויים באיש. לא בספּקים ולא בלקוחות. לא בוועדות ולא ברשויות. לא בשכנים ולא בקרובים. לא ברופאים ולא בקברנים. לא בכלבים ולא בחתולים. אפילו במילים איני תלוי. הן מונחות במילונים ועליי רק לחבר אותן למשפטים, לקשור את המשפטים לכדי פסקאות, לחבר פסקאות לכדי פרקים ולספק את מספר הפרקים הנחוץ על מנת לעמוד במספר המילים המופיע בחוזה ההתקשרות.
"נפלת על אגוז קשה ממך. אני מניח שניסית למכור לו מישהו אחר. כפי שאני מכיר אותו, הוא לא יקנה את המועמד שלך בלי שתציג לו את תעודת הפטירה שלי."
"ואם לשפוט על פי קצב הזלילה שלך, תעודת פטירה, לצערי, לא תספק לי בקרוב."
"לעומת זאת אוכל לכתוב מראש את ההספד שתקריא על קברי."
"אתה באמת חושב שאהיה בין אלה שילוו אותך לעפרך?"
"איש לא יחלוק בתענוג המפוקפק ללוות את גרושותיי, בניי ובנותיי, שיתקשו להזיל דמעה, ונכדיי, שספק אם הם יודעים שיש להם סבא."
"למה אתה אומר שהוא יותר קשה ממני?"
"כי הוא צ'כי, והצ'כים הם האוסטרו-הונגרים האחרונים."
"אפילו יותר מהאוסטרים."
"האוסטרים לא מחזיקים בירה כמו הצ'כים."
"מה תאמר על ההונגרים?"
"ההונגרים מכחידים כל טעם וכל צבע, הצ'כים עוד יקימו אימפריה של יופי."
"תודה על המחמאה."
"מה לפולני ולהונגרים?"
"קרה ששני הורי הונגרים."
 
אם חשבתי אותו לפולני, זה כנראה בגלל שהוא הטעה אותי. אחרת לא הייתי עושה טעות כה גסה. לא מבלבלים בין מלפפון פולני לגזר הונגרי. אלא אם הפולני מתחפש מרוב בושה להונגרי. ז'בוטינסקי, שתלוי על קיר חדר הישיבות שלו, הוא שהטעה אותי. אם היה אדי באמת הונגרי, אז הוא היה ההונגרי הרוויזיוניסט היחיד בארץ. ההונגרים מנומקים מכדי להתלהם ולדרוש שלנהר כמו הירדן יהיו שתי גדות. עכשיו שהוא התגלה כהונגרי, היה עליי לבדוק מחדש את התאוריה העדתית-פוליטית המשמשת לי בסיס לפרשנותה של המציאות העגומה של מדינתנו היקרה:
"למה חשבתי אותך לפולני?"
"כי עבור המרוקאים כל האשכנזים פולנים."
"פולנים מעוררים אצלי יצר סכינאות, זה לא קורה עם הרוסים ועם ההונגרים."
"אז אני יכול להיות שקט, לא תתקע לי סכין בגב."
"תלוי בסיפור שאתה עומד לספר לי."
לא היה לו סיפור אלא קצה חוט. קלאם התקשר אליו וביקש ממנו לחזור לאקדמיה להשלמת מחקר:
"כל מה שהוא אמר לי היה שסקנדל מאיים על האקדמיה."
"הוא אמר סקנדל?"
"ככה הוא אמר."
"אתה בטוח שאמר סקנדל ולא משבר או כל מילה אחרת?"
"לא הייתי מחליף מילה עברית במילה לועזית על דעת עצמי."
 
לא ראיתי איזה סקנדל יכול לפרוץ בְּאקדמיה נטולת כל ארוס. זה לא היה משהו סקסואלי כי התקבלו לאקדמיה רק סבים, לא משהו פיננסי כי חבריה לא קיבלו משכורת, לא משהו פסיכיאטרי כי בלאו הכי כולם לוקים בדמנציה אקדמית שטרם זכתה למחקר, לא משהו פלגיאטי כי בלאו הכי פלגיאט עומד ביסוד המחקר במדעי הרוח והחברה, לא גנֵבת תגלית מדעית כי בלאו הכי גילויים מדעיים הם קבוצתיים, לא רישום פטנט ללא אישור החברות העסקיות באוניברסיטאות השונות המקדמות את המצאות חוקריהן, כי רק הפְּתאים ביותר אינם עוקרים למגזר הפרטי לקראת רישום פטנט... האקדמיה אינה גוף מחקרי ואינה גוף יישומי, ממנה לא תצא תורה כי היא אינה לומדת ואינה מלמדת תורה. לפני חמש שנים לא ביקרתי הרבה בבניין האקדמיה, כי לא היה ממש מה לראות. היא עמדה שוממה ומנוכרת רוב הזמן. מהר מאוד עברו פגישותיי עם קלאם לביתו ולגן הוורדים. בהתחלה התלוויתי אליו לסיוריו ברחביה; אחר כך כבר שימשתי לו מורה דרך בשכונות ירושלים, ואף הרחקנו עד צפת. האירוע המרכזי של האקדמיה לא היה הכנסים – עמיתיה שׂבעו כנסים – ולא טקסי חלוקת הפרסים השונים, אפילו לא האספה הכללית לבחירת עמיתים חדשים, אלא האספה הכללית הפתוחה, שבמהלכה קיבלו העמיתים החדשים את תעודת ההצטרפות מידי הנשיא או הנשיאה, ואת הסיכה המוזהבת מידי יושב הראש של אחת משתי החטיבות שלה. התעודה כה שדופה ולקונית עד כי קשה לחשוב שהיא מצליחה להתחרות עם שאר התעודות על קיר ההנצחה של כל פרופסור שמכבד את עצמו ואת פועלו. לעומתה, הסיכה מסמנת את גולת הכותרת של הקריירה האקדמית של העמיתים, כאומרת: "אתה נמנה עם המובחרים שבחוקרים בארץ האורות." אני מניח שעבור אלה שלא זכו בה או לא רצו אותה היא נועדה לפוצץ את הנאד הנפוח שכל אחד מגלם, או עלול לגלם. האירוע מתקיים בחנוכה, והטקס כולו, על הצגת העמיתים החדשים ודבריהם, מסתיים בהדלקת חנוכייה. האורחים המכובדים ביותר נותרים באך או בטהובן, שמספקים את האתנחתות המוזיקליות. נמנעים משום מה מלהזכיר את אלה שנפטרו בשנה שעברה מאז הטקס הקודם. הנשיא או הנשיאה, יהיו חילונים ככל שיהיו, שמאלנים ככל שיהיו, אינם יכולים להימנע מלדבר על אור הנרות כעל אור המדע שיוצא מירושלים לָעולם.
"איני רואה איזה סקנדל יכול לאיים על אקדמיה נקייה למשעי, להוציא אולי את התככים הרגילים במינויים, שמתנהלים לפי הכללים הנהוגים בכל העולם."
"שהם?"
"הכלל שלפיו 'חבר מביא חבר, מורה ממנה תלמידו-ממשיכו או מקורבו-גיסו', והכלל שלפיו 'אתה פועל למינויִי באקדמיה, אני אפעל לקידום מינויך ל... או לקבלת פרס...'."
"לא מדובר במינויים, התככים האלה הם חוק לחמם של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה וכל האקדמיות. ללא התערבות לא משיגים מינוי או פרס. לעניות דעתי האקדמיה בסכנה גדולה הרבה יותר, ולאיום הזה יכולות להיות השלכות עולמיות."
 
לא יכולתי לכבוש את צחוקי וביקשתי את תפריט הקינוחים, בתקווה למצוא בו את כופתאות הפירות או עוגת בוהמיה של גב' קלאם. לצערי הייתי צריך להסתפק בקרם-בּרוּלֶה ישראלי, שעל אף ריבוי תוכניות הבישול שמדגימות עד כמה הישראלים מומחים בבישול לא יגיע לעולם לרמתו של קרם-ברולה צרפתי. בסבלנות, בלי להרים את הקול, תוך התחשבות מרבית בהדר הרוויזיוניסטי של אדי וריכוך מרבי של הדקדנטיות המרוקאית שלי, הסברתי שהאקדמיה, כמו כל בית אבות ברחבי העולם, ובחֶבל ביזנטי יותר מאשר בכל חבל פלִשתי אחר בעולם, היא אולם-המְתנה לבית הקברות. אלה ממתינים לגיל שמונים כדי להיפרד ממושבם, אלה לגיל מאה. אבל לאקדמיה בתור אקדמיה לא אורבת סכנה כלשהי, אפילו אם יפלשו החרדים לרחביה והערבים יחזרו לטלבִּיֶה. היא לא הייתה נחוצה, היא לא עוללה דבר. איש מלבדי לא היה אומר עליה מילה רעה, וגם אם אשחרר את לשוני לא אמצא מה לומר. ואם בכל זאת אמצא, כל הקוראים יתייחסו אליי כאל נֵפל מרוקאים שלא זכה לגלות את גדולתו של הרב אריה מכלוף דרעי, אינו מתפעל משירתו של ארז ביטון ואינו יכול לשמוע זַמָר מזרח תיכוני בלי לבכות על אימא שלו, שגידלה אותו על שירים ברבריים הרבה יותר אציליים. כל זכות קיומה של האקדמיה בעצם קיומה, כל תכליתה בקיומה. אם היא תיעלם, דבר לא יקרה ואיש לא ירגיש. האוניברסיטאות ימשיכו לעסוק במחקרים שלהן, הסטודנטים ללמוֹד תורה מפי מורים גרועים או טובים, הפקולטות למדעי הרוח לקרוא לעזרה, והפקולטות למדעי הטבע – להתריע מפני עריקת מיטב המוחות. האקדמיה לא עמדה בפני סכנת נפשות כי נפשות חבריה, להוציא קומץ פרופסורים בשיעור קומתו של קלאם, היו בלויות, ספק מבריקות ספק מרוטות. רובם הספיקו את מה שהיה להם להספיק, קיבלו את פרסיהם, כתבו את ספריהם, ולא היה מה לצפות מהם עוד.
 
אפשר לומר על אדי הרבה דברים רעים. שהוא רוויזיוניסט כי איני יודע מה זה רוויזיוניזם. שהוא פולני שמתחזה להונגרי. שהוא אינו סובל מרוקאים, לא מקרוב ולא מרחוק. שלמרות שהוא חשף, הודות לפילוסופיה שלו, את שרלטנותה של האסטרטגיה, הוא ממשיך לִזרות את עצותיו במקום לעסוק במקצוע קצת יותר מכובד. אי אפשר לומר עליו שהוא טיפש, או שהוא אינו מבין את נפש בהמתו.
"תסכים איתי שאם הפּנייה באה מפרופסור קלאם, יש דברים בגו."
"מה עוד הוא אמר?"
"הוא רק רמז שהבעיה באה מהמקובלים."
"לא מדעני חטיבת מדעי הטבע יעוררו בעיות, הם רגילים לפתור אותן. אפילו לא הפילוסופים, שאיבדו את כל נוצותיהם בדקונסטרוקציה הכללית, שהוציאה מפיהם את רוק פטפוטם הבלתי נלאה והפכה אותם לדרשנים. אפילו לא אנשי מדעי החברה, שמחקריהם כה שולִיים וטפלים עד כי הם התישו את האנושות. הבעיה יכלה לבוא רק מהפילאלים או מהמקובלים."
"התכוונת לפילולוגים."
"הפילולוגים פסו ועברו מן העולם, התכוונתי לפילאלים. אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת ולהשלמת מחקר אחרת. אני לא מופתע לשמוע שהמקובלים מעיבים על האקדמיה המסכנה. מאז שהיא הופיעה על הבימה הספרותית של היהודים, דרשניה, חוקריה וחסידיה משבשים את הכול. את הפרשנות, את ההתגלות, את האלוהות, את הגאולה, את ההיסטוריה, את המחקר. למה שלא ישבשו את האקדמיה?"
"הוא התעקש על צירופך לצוות כי הוא אמר, ואני מצטט, שאתה פותר בעיות מקצועי ושיכולת להיות ראש ממשלה מעולה."
"אני מקווה שענית לו שאני פותר בעיות בעזרת מילים שקריות."
"הוא אמר שיש לך שכל פלסטי."
"ככה הוא אמר?"
"גם אמר שאתה מתבזבז בכתיבת ספרות מסאית."
"ספרות מסאית?"
"ככה הוא אמר."
בסיבוב הקודם, קלאם היה בין הפרופסורים הבודדים שהסכימו להיפגש עם הצוות של אדי. כולם הבינו שמדובר במחקר סרק שנועד להשגת תרומה גדולה מתורם, ששוכנע על ידי אדי שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הייתה האקדמיה של האקדמיות ושהיא מאגדת את מיטב המוחות של ישראל בכל התחומים.
"אם ככה הוא אמר אני לא צריך אותך, אני יכול להתקשר אליו ישירות."
"אתה יכול לפנות אליו אך ספק אם יהיה לו במה לשלם לך אפילו את החצי הראשון, שלא לדבר על שני השלישים של החצי השני מהפעם הקודמת."
לאדי הייתה מיומנות ששום מתחרה לא היה יכול לרכוש. כי הוא היה בעשר דרגות מעל כולם. לא זו בלבד שהיה חותם כל שישה חודשים על התקשרות חדשה, יוקרתית במיוחד, הוא היה מביא איתו את עלות ההתקשרות ואף הבטחה לתרומה משמעותית בהתאם לממצאי המחקר/הבדיקה/התכנון וכו'. הוא היה מוצא תורם, קרן, אפוטרופוס או קופת מחקר, ומשכנע אותם להשקיע במוסד שבלעדיו היה העולם קורס. הרוויזיוניזם שלו שירת אותו. לא היה רוויזיוניסט בעולם, או צאצא של המשפחה הלוחמת, שאיתו הוא לא היה בקשר. כך היה בסבב הראשון, כך הנחתי שיהיה בסבב השני:
"אז אעבוד לשם שמיים, מתוך אהבה לקלאם ולתפארת האקדמיה במדינת ישראל."
"אתה מאמין במדעי הרוח כמו שאני מאמין באסטרטגיה. אתה יודע כמוני שהאקדמיה היא בית לורדים למדענים נטולי כל כושר ביצוע."
"אני לא מכחיש שכבר בראשית הסבב הראשון אמרתי לך שאתה צריך רופא גֵרונטולוג בצוות שלך."
"לפעמים אני שואל את עצמי אם יש לך אלוהים."
"האמת שלא."
"למרות שאתה ממשיך לשאת את הקמע שלך."
הוא תמיד רצה לדעת מה יש בקמע.
"אמרתי לך שאימי יולדתי אסרה עליי לפתוח את השקית פן תתאדה ברכת ר' פנחס השומרת עליי."
"אם היא באמת שומרת עליך אז איך היית נראֶה, נשמע ונקרא בלעדיה?"
"היא שומרת עליי מפני שדים, מזיקים ושאר פולנים."
"אמרתי לך שאינני פולני."
"אם אתה לא מקבל מחמאות, אשמור אותן לעצמי."
"קראתי את 'וידויה של זונה'."
"אתה מידרדר."
"רציתי לדעת מה אתה חושב על זנוּת."
"רק דברים טובים."
"אתה עוד תוּכֶּה בידי הפמיניסטיות כפי שנוּדֵית על ידי הדתיים, קוּללת בפי המרוקאים, נרדפת על ידי ההומואים, נשחטת על ידי אוהבי חיות."
"מעטים יודעים שאני כתבתי את הספר, וכל בני הזונות במדינה – והם רבים יותר מהמסכנות המכתתות את רגליהן בכביש – מקנאים במחַבֶּרת. הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים. רק חבל שלא חתמתי איתה על אחוזים, אף על פי שתמיד ידעתי שספר של זונה גדולה יקצור הצלחה פנומנלית. לא ציפיתי שדווקא קדֵשה מארץ הקודש תהיה לרב-מכר. בינתיים המחַברת חזרה בתשובה ופתחה ישיבה לבנות."
"נחזור לאקדמיה."
"היינו בה."
"עם הבדל קטן, שבאקדמיה כבר לא מזיעים."
"... ולא מזריעים."
אבחנתי בפניו עווית רוויזיוניסטית כלפי חמוֹר שכל אוּמנותו בעטו:
"באת לריב או לשמוע הצעה?"
"באתי לאכול ולקבל את שני השלישים של החצי השני, צמוד למדד ועם ריבית דריבית."
"אכלת, ארשום לך צ'ק על גובה הריבית. עכשיו אתה רוצה לשמוע."
 
הוא סיפר על פגישה שהתקיימה באקדמיה עם פרופ' קלאם ועוד שני פרופסורים. קלאם הדגיש את חשיבותה של האקדמיה לאיגום המשאבים המחקריים של מדינת ישראל. הפרופסור השני דיבר על המשבר בחטיבה למדעי הרוח ועל תפקידם של המקובלים בערעור כל המוסכמות המחקריות. הפרופסורית השלישית אמרה שהאקדמיה לא תוכל לשלם לו, ושעליו למצוא את המשאבים תמורת הגיבוי שלה. הדברים שאדי שם בפי קלאם לא הלמו את דמותו. לעולם הוא לא היה אומר מילה רעה על עמיתיו ועוד פחות על המקובלים, שראה את עצמו חלק מהם גם אם רִיחם עליהם מאוד.
"אני לא מבין במה חששותיהם של קלאם ושל שני עמיתיו מוסיפים או מורידים לקיטורים של שאר מאה ושלושים, פלוס מינוס, חברי האקדמיה. הרי איש בישראל אינו יודע שהיא קיימת מלבד אלה היכולים לרשום את שמה על כרטיס הביקור שלהם, או אלה שנדחים שנה אחרי שנה למרות הפעלת המרפקים שלהם."
"אחרי שידולים רבים, הוא ניאות לקבל על עצמו לעמוד בראש ועדה שתפקידה לשמור על האקדמיה. הוא התמנה פה אחד על ידי אסֵפה דחופה וסגורה של מועצת העמיתים."
"מי היו שני הפרופסורים האחרים?"
הייתה פרופסורית למשפטים ופרופסור לתלמוד.
"פרופסור זינגר!"
פרופ' קלאם נולד באיחור של דור. היה רק טבעי שירגיש על בשרו את הידרדרות הדורות. הוא התגעגע להוגו ברגמן, שנותר בעיניו הדמות האצילית ביותר של האקדמיה, על אף הסיפור הרומנטי עם מזכירתו מאחורי גבו של בעלה, שהיה גם חברו הקרוב ביותר; העריץ את מרטין בובר על תרומתו לתחיית היהדות בראשית המאה העשרים, על אף גינוני הנביאוּת שלו; התפעם מאישיותו הדנדית-ברלינאית של גרשֹם שלום, למרות סתירותיו המרובות; והכתיר את קפקא כגדול הסופרים של כל הזמנים. לעומתו זינגר, ממיטב חוקרי התלמוד שקמו בעשורים האחרונים ושסומן כיורשו של פרופ' שאול ליברמן, "העילוי ממוטילי", גדול חוקרי התלמוד של כל הזמנים, נרעש ונבעת מחוקרי הקבלה של האקדמיה. הוא לא הצליח לעקוב אחרי משה אידל, שמצא סימני קבלה בכול עד שהלך לאיבוד מחקרִי בַּפּריסה המאוד רחבה שלו על עולם הקבלה ובפרשנויותיו האיקונוקלסטיות, ועוד פחות מכך אחרי בר הפלוגתא שלו, יהודה ליבס, שלו דווקא נטה חסד כי ראה בו מקובל יותר מאשר חוקר קבלה על אף ריבוי הערות השוליים במאמריו. בסבב הראשון הוא לא הסתיר את החששות שתלמידיהם יוציאו את חקר הקבלה מגִדְרות כל מחקר. כאשר שאלתי אותו אם הוא אינו מפחד מטקס פולסא דנורא של תלמידי שלום, ענה בלי להסתיר נימה פרוידיאנית בקולו, אף על פי שהוא הכתיר את פרויד כגדול השרלטנים של תולדות הפסיכיאטריה:
"הם כה שונאים אותו, מאחורי השבחים האקדמאיים שהם חולקים לו, עד כי הם אינם מפסיקים להרוג אותו. הם לא הותירו חיבור אחד שלו שלא פירקו, טענה אחת על הזוהר, השבתאות או החסידות שהם לא הפריכו. אם הרומנטיקה הפילולוגית של שלום חיסלה את מדעי היהדות, תלמידיו חיסלו את שרידי הרומנטיקה המחקרית."
 
על אף ההבדלים באופי שלהם היו קלאם וזינגר, בני אותו גיל, ידידים קרובים. הם הסכימו על כל דבר מלבד על טִבעה, מעמדה וחשיבותה של הקבלה. קלאם התייחס אליה כאל "פיתוח פואטי תאוסוֹפי של האגדה", זינגר כאל "פיתוח מפלצתי של היצר הדרשני של היהודים". זה ראה בחוקריה מבקרים לכל דבר, זה החשיבם כַּמקובלים העקרים ביותר שקמו לישראל. קלאם ראה בספר הזוהר אנתולוגיה של קטעי מקובלים עם סיפור מסגרת חובבני, זינגר ראה בו סֵפר אלילוּת. הקבלה הטריפה את זינגר. הוא קורץ מחומר של עוקרי הרים. שקוע כל כולו במסכתות התלמודיות שלו. יותר הִלכתי מאגדי. עם פנים זועפות תמיד, מתקשה לחייך, בוחל בשעשועים. נוכחתי לדעת שאם יש לקבלה השפעה כלשהי, היא שלילית וניכרת יותר באנשים המתרעמים עליה מאשר באנשים הנהנים ממנה או המכורים לה. זינגר התגעגע לרודנותו של פרופ' יהושע בר-הִלל, הוא "יהושע הפרוע", שרָדָה בכל מי שלא עסק בפילוסופיה אנליטית ופלט משפט בלי לבדוק את התחביר שלו, את הלוגיקה שלו ואת המשמעות שלו. זינגר עוד רצה – בגילו – לדלות פילוסופיה אנליטית של היהדות ממקורות התלמוד. קלאם מצידו עסק בחידה הכללית יותר של הכתיבה. הוא רצה לפצח את הסוד שביסוד הכתיבה בכלל והכתיבה הקבלית בפרט. לא דמיינתי אותו יוצא נגד קומץ חוקרים, שהכניסו לאקדמיה יותר צבע מאשר מחקר והבליטו את מקוריותה ביחס לשאר האקדמיות בעולם. הוא נהג לומר: "אם מציון יוצאת תורה כלשהי, זו תורת הקבלה. רק שהעולם לא מבין אותה."
בסבב הראשון לא התקשה אדי למצוא תורם מאמריקה, שתרם לכֹּה הרבה עמותות שונות ומשונות עד כי הגיע למסקנה שכל ילדי ישראל בסיכון, כל נשות ישראל מוכות וכל חולי ישראל שוכבים בפרוזדורים. הוא רצה בהשקעה משמעותית, שתכניס שפיות למדינת-השטעטל. הוא לא חיפש תואר כבוד ולא פגישה עם ראש הממשלה, נשיא אוניברסיטה, נשיא סנהדרין או נשיא החברה קדישא. הוא רצה להוריד מעליו את השתדלנים כולם בזה שהוא יוכל להכריז בלי לשקר: "אני משקיע רק ב..." הוא ביקש מוסד שפועל לשם שמיים ומרתיע כל מוסד אחר מלהתחרות בו. האקדמיה ענתה על כל הקריטריונים שלו. לא היה לה מתחרה ולא יקום לה מתחרה, היא אינה מעוררת מחלוקות. היא אינה דתית ולא חילונית, לא שמאלנית ולא ימנית, לא ציונית ולא אנטי ציונית אלא מוסד לתפארת רחביה. הפעם, כאשר סיים אדי לספר את מה שהוא נידב לומר, זה עלה לו בשלוש מנות אחרונות נוספות, ולולא היה התפריט דל הייתי ממשיך למרות הסוכּרת מסוג ב' שממנה אני סובל ושבה איני מטפל, כהתגרות ברופאים וכדי להמתיק את שארית ימיי מאז שגיליתי, להפתעתם ולדאבוני, שכבר לא אמות צעיר ולא אזכה לַתהילה המגיעה רק לאלה שנקטעים בדמי ימיהם.