שניים־עשר סיפורים

חיי לילה
 

כל חייו של אוריאל, בימים אלה, התנהלו על פי איזו שיגרה יומית, שכאילו נכפתה עליו, או למען האמת, היה הוא זה שכפה אותה על עצמו: יום יום, אחרי גירושיו, הוא היה מסיים את עבודתו, בתור פקיד במשרד הדואר, ובאופן קבוע, , היה נוהג לסטות מדרכו הביתה ונכנס אל חנות משקאות קבועה, מזמין כוסית מלאה של מרטיני יבש, ומערה את תכולתה אל קרבו בהינף אחד.

כך חלפו הימים והחודשים מבלי שיווצר בינו לבין בצלאל, בעל חנות המשקאות, שום שיח. אוריאל היה נוהג להניח את דמי השתייה על הדלפק ויוצא את חנות המשקאות בשתיקה, בדרכו הביתה.

בחלוף חודשים, אחרי שאוריאל גמע את כוסית המרטיני שלו, הודיע לו בצלאל, בעל חנות המשקאות, שדמי השתייה הפעם הם על חשבונו, וזאת כיוון שהיום הוא חוגג את יום ההולדת לבתו.

שיחת החולין בין בעל חנות המשקאות, לבין אוריאל, התמשכה זו הפעם, כאילו לשניהם היה עניין לקחת חלק במשחק הכוס ובמשחק הכיס. באותה שיחת הבאי, גילה בצלאל לאוריאל, שהחנות מהווה בעצם חלק מבית המגורים שלו, וכי בבית זה מתגוררים, מלבדו, גם בני משפחה נוספים: בתו ובנה הקטן.

ביקוריו של אוריאל בחנות המשקאות נמשכו ואף גברו. באחד מביקוריו באותם ימים, קרה שאוריאל, בהיסח הדעת, או בכוונת מכוון, הערה אל קרבו שתי כוסות מלאות מרטיני, במקום הכוס האחת שנהג ללגום תמיד. אחרי שעה קלה הוא הרגיש שראשו סחרחר עליו וכי רק בקושי עולה בידו להחזיק את גופו, בעיקר את ראשו, במקומם הרגיל. יתרה מכך, הוא חש שהמילים מסרבות לצאת מפיו חלקות וכי הן נגררות להן, מקרטעות ועילגות.

בצלאל, בעל החנות, מנע מאוריאל מללכת הביתה במצב זה, כשהוא שרוי בשכרות.

על כן, בעדינות הוא החזיק באוריאל וגרר אותו אל תוך הבית פנימה, אל אחד מחדרי הבית. אחר־כך, הוא עזר לו להתפשט ולשכב על אחת המיטות. הוא אף כיסה את אוריאל בשמיכה ויצא את החדר.

מייד אחרי שסגר את דלת החדר אחריו, הגיח מתוך הבית ילד כבן שבע והסתנן אל החדר בו שהה אוריאל. הילד עמד והתבונן באוריאל ארוכות. אוריאל הבחין בהימצאותו של הילד בתוך החדר, פקח את עיניו ושלח לעבר הילד אילו חיוכים מעוותים.

— תהיה אבא שלי? — צייץ הילד פתאום לעבר אוריאל.

אוריאל, כמו לא שמע את דבריו של הילד, לא הגיב.

— תהיה אבא שלי, כן? — חזר הילד על משאלתו.

— כן — ענה אוריאל בחצי פה.

— אין לי אבא, המשיך הילד, אמא שלי לא מדברת אתי, בעצם היא לא מדברת עם אף אחד בכלל. תהיה אבא רק שלי?

— אהיה אבא רק שלך — מלמל אוריאל, והושיט את זרועו הימנית ללטף את הילד.

— כבר מזמן שאין לי אבא — חזר הילד לדבר — אבא שלי נהרג במלחמה — ומאז אין לי אבא, ואמא לא מדברת אליי, בעצם, מאז, היא לא מדברת עם אף אחד, ואתה תהיה אבא רק שלי, ולא של אף אחד אחר.

— אהיה אבא שלך. רק שלך, השתדל אוריאל להדגיש את דבריו. אחר־כך הוא הושיט את זרועו ונגע בילד ברכות.

— הו, איזה אבא מתוק. אבא רק שלי — עלז הילד בקול יותר רם.

אוריאל הרים את ראשו מעל הכרית, הושיט את שתי ידיו וניסה לחפון את הילד ולהצמידו אל חיקו. אחרי שתיקה קלה, הוא פתח בסיפור "שלגיה ושבעת הגמדים".

— תבטיח לי שתגור אתנו בבית כאן — התחנן הילד.

— אני מבטיח שאגור רק אתכם — אמר אוריאל.

עוד באותו ערב שכר אוריאל חדר למגוריו בביתו של בצלאל, בעל החנות. למחרת, הוא כבר העביר אל חדרו זה את חפציו.

באחד הימים, בשובו מן העבודה, הבחין אוריאל באשה שחלפה על פניו מבלי להביט בו ומבלי לומר לו מילה. אוריאל הבין שזאת אמו של הילד.

ביום המחרת, שוב נתקל אוריאל באותה אישה, שגם הפעם חלפה על פניו במהירות, אף מבלי שיהיה סיפק בידו להתבונן בה כלל ולהתרשם ממראה. אוריאל גמר בנפשו לארוב לאשה הזאת, ויהי מה. למחרת הוא הציב את מארבו במקום ממנו יתאפשר לו לראות את האישה במלואה. הילד, שביקש מאוריאל להיות אבא שלו, פנה אל האישה ואמר:

— אמא, תראי את אבא שלי החדש. אבא שיהיה רק שלי.

האישה הפנתה ראשה לצדדים מבלי להשמיע כל הגה. אולם, בידי אוריאל ניתן היה כבר להתבונן באשה מכל הצדדים, והוא מצא שלפניו עומדת אישה מלאת יופי.

מייד פנה אוריאל אל בצלאל, בעל החנות, ואמר לו: "אני מתפעם מיופייה של בתך, אני רוצה להכיר אותה".

— הייתי פורץ בצחוק אילמלא זה היה עצוב, אמר בצלאל, זה גורם לי לבכות ביני לבין עצמי, כל הזמן.

— למה? — שאל אוריאל בתמיהה.

— היא לא מעוניינת להכיר אף אחד — אמר בצלאל, גם לא מוכנה לדבר עם אף אחד, בכלל, מאז נהרג בעלה בתור חייל במלחמה.

היה קשה לאוריאל להשלים עם תשובתו של בעל החנות. דמותה הבוהקת של האישה הזאת, בעיניה, בגביניה, בריסיה, בפניה ובסנטרה, דומה שכל אלה שמשכו את תשומת ליבו, חרכו את עיניו.

מאותו יום, היה מנהג נקוט בידי אוריאל: יום יום, אחרי שגמר לספר לילד את הסיפור היומי, נהג להשתרע על מיטתו בלילה, חובק בדמיונו את האישה הזאת, שהסעירה את כל ישותו. מייד היה עוטף אותה במבול נשיקות, שהתפזרו על כל חלקי גופה. הוא היה מתהפך מצד לצד וממשיך להתגפף, חוזר ושוב מתנפל עליה, חוזר וזורע בה את נשיקותיו, כשהיא חוזרת ואומרת לו תודה בהכירה, שהוא הפך פתאום לאביו היחיד של בנה היתום. היה חוזר ומלקק כל חלק בחלקי גופה, חוזר ומתגפף אתה, והיא נענית לו, ממש נענית לו, בכל אבריה, מוקסמת מאותם גירויים שהוא היה מוסיף ומעורר בה, גם בשעה שהתמזגו שניהם לגוף אחד, והיא הולכת ומצחקקת לו ללא הפסקה, והוא חוזר וקורא לה בשמה, בייחוד כשהיא חוזרת ולוחשת את שמו, שוב ושוב, בערגה ובמתיקות.

לעת בוקר, היה מקיץ אוריאל משנתו, עייף ומותש מבילוייו הליליים, מוצא את עצמו שרוע לבדו על המיטה, ולרגע, רק לרגע, היה תוהה ושואל את עצמו, אם אכן עייפותו זו היא תוצאה של כל בילוייו הליליים אתה? ואם אכן הוא בילה את הלילה אתה, או שכל זה אינו אלא חלום או אפילו רק דמיון.

אחר־כך היה קם, מתרחץ ומקריא סיפור לבן שלו, שהוא גם שלה, ואחר־כך היה יוצא מהבית לעבודתו היומית.