שניים-עשר סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שניים-עשר סיפורים
הוספה למועדפים

שניים-עשר סיפורים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יואב חייק

יואב חייק פרסם תשעה ספרי שירה שחלקם כלולים בספרי הלימוד של בתי הספר, כמו כן, פרסם בשנת 1984 רומן בשם 'אני ועוד אחד' שראה אור בהוצאת ׳יחדיו׳ כספר השנה של 'התאחדות המו"לים".
סיפור הילדים 'יומן המסעות של לורי' שזכה בפרס אק"ום ראה אור בהוצאת 'בית עקד" בשנת 2016 .
הרומן, ׳נפשות על הקצה׳, יצא לאור בהוצאת 'בית־עקד" בשנת 2021 .

תקציר

"אבא, אתה באמת חושב שיש אוצר?" — שאלו אותי בנותיי.
— "אינני יודע", — אמרתי — "אבל מה שאני כן יודע הוא, שאם יש מפתח, הרי זה סימן שיש דלת לפתוח, ואם יש דלת, לך דע מה היא טומנת מאחוריה" — הוספתי, מנסה להדביק אותן בשכנוע העצמי שלי ובתחושת השליחות שנועדה לי למצוא את הדלת השייכת למפתח.


הספר 'שנים־עשר סיפורים', פרי עטו של יואב חייק, הינו אסופה של סיפורים קצרים שנכתבו במהלך שני העשורים האחרונים. יחודיותם של הסיפורים הנה בהליכה אל עבר החיים הנסתרים של כולנו. מחשבותינו, פחדינו העמוקים ביותר, מאוויינו, תשוקותינו וזכרונותינו כולנו מוצגים לפנינו בשפתו הייחודית של הכותב, השולחת אותנו לחוויה מרגשת, ההולכת ומתאספת מסיפור לסיפור. קיבוצם של הסיפורים יחדיו מציג בפנינו פנינה ספרותית של ממש, המסעירה את דמיונו של הקורא בה בשעה שמחברת אותו אל הווייתו שלו.


יואב חייק פרסם תשעה ספרי שירה שחלקם כלולים בספרי הלימוד של בתי הספר, כמו כן, פרסם בשנת 1984 רומן בשם 'אני ועוד אחד' שראה אור בהוצאת ׳יחדיו׳ כספר השנה של 'התאחדות המו"לים".
סיפור הילדים 'יומן המסעות של לורי' שזכה בפרס אק"ום ראה אור בהוצאת 'בית עקד" בשנת 2016 .
הרומן, ׳נפשות על הקצה׳, יצא לאור בהוצאת 'בית־עקד" בשנת 2021 .

פרק ראשון

חיי לילה
 

כל חייו של אוריאל, בימים אלה, התנהלו על פי איזו שיגרה יומית, שכאילו נכפתה עליו, או למען האמת, היה הוא זה שכפה אותה על עצמו: יום יום, אחרי גירושיו, הוא היה מסיים את עבודתו, בתור פקיד במשרד הדואר, ובאופן קבוע, , היה נוהג לסטות מדרכו הביתה ונכנס אל חנות משקאות קבועה, מזמין כוסית מלאה של מרטיני יבש, ומערה את תכולתה אל קרבו בהינף אחד.

כך חלפו הימים והחודשים מבלי שיווצר בינו לבין בצלאל, בעל חנות המשקאות, שום שיח. אוריאל היה נוהג להניח את דמי השתייה על הדלפק ויוצא את חנות המשקאות בשתיקה, בדרכו הביתה.

בחלוף חודשים, אחרי שאוריאל גמע את כוסית המרטיני שלו, הודיע לו בצלאל, בעל חנות המשקאות, שדמי השתייה הפעם הם על חשבונו, וזאת כיוון שהיום הוא חוגג את יום ההולדת לבתו.

שיחת החולין בין בעל חנות המשקאות, לבין אוריאל, התמשכה זו הפעם, כאילו לשניהם היה עניין לקחת חלק במשחק הכוס ובמשחק הכיס. באותה שיחת הבאי, גילה בצלאל לאוריאל, שהחנות מהווה בעצם חלק מבית המגורים שלו, וכי בבית זה מתגוררים, מלבדו, גם בני משפחה נוספים: בתו ובנה הקטן.

ביקוריו של אוריאל בחנות המשקאות נמשכו ואף גברו. באחד מביקוריו באותם ימים, קרה שאוריאל, בהיסח הדעת, או בכוונת מכוון, הערה אל קרבו שתי כוסות מלאות מרטיני, במקום הכוס האחת שנהג ללגום תמיד. אחרי שעה קלה הוא הרגיש שראשו סחרחר עליו וכי רק בקושי עולה בידו להחזיק את גופו, בעיקר את ראשו, במקומם הרגיל. יתרה מכך, הוא חש שהמילים מסרבות לצאת מפיו חלקות וכי הן נגררות להן, מקרטעות ועילגות.

בצלאל, בעל החנות, מנע מאוריאל מללכת הביתה במצב זה, כשהוא שרוי בשכרות.

על כן, בעדינות הוא החזיק באוריאל וגרר אותו אל תוך הבית פנימה, אל אחד מחדרי הבית. אחר־כך, הוא עזר לו להתפשט ולשכב על אחת המיטות. הוא אף כיסה את אוריאל בשמיכה ויצא את החדר.

מייד אחרי שסגר את דלת החדר אחריו, הגיח מתוך הבית ילד כבן שבע והסתנן אל החדר בו שהה אוריאל. הילד עמד והתבונן באוריאל ארוכות. אוריאל הבחין בהימצאותו של הילד בתוך החדר, פקח את עיניו ושלח לעבר הילד אילו חיוכים מעוותים.

— תהיה אבא שלי? — צייץ הילד פתאום לעבר אוריאל.

אוריאל, כמו לא שמע את דבריו של הילד, לא הגיב.

— תהיה אבא שלי, כן? — חזר הילד על משאלתו.

— כן — ענה אוריאל בחצי פה.

— אין לי אבא, המשיך הילד, אמא שלי לא מדברת אתי, בעצם היא לא מדברת עם אף אחד בכלל. תהיה אבא רק שלי?

— אהיה אבא רק שלך — מלמל אוריאל, והושיט את זרועו הימנית ללטף את הילד.

— כבר מזמן שאין לי אבא — חזר הילד לדבר — אבא שלי נהרג במלחמה — ומאז אין לי אבא, ואמא לא מדברת אליי, בעצם, מאז, היא לא מדברת עם אף אחד, ואתה תהיה אבא רק שלי, ולא של אף אחד אחר.

— אהיה אבא שלך. רק שלך, השתדל אוריאל להדגיש את דבריו. אחר־כך הוא הושיט את זרועו ונגע בילד ברכות.

— הו, איזה אבא מתוק. אבא רק שלי — עלז הילד בקול יותר רם.

אוריאל הרים את ראשו מעל הכרית, הושיט את שתי ידיו וניסה לחפון את הילד ולהצמידו אל חיקו. אחרי שתיקה קלה, הוא פתח בסיפור "שלגיה ושבעת הגמדים".

— תבטיח לי שתגור אתנו בבית כאן — התחנן הילד.

— אני מבטיח שאגור רק אתכם — אמר אוריאל.

עוד באותו ערב שכר אוריאל חדר למגוריו בביתו של בצלאל, בעל החנות. למחרת, הוא כבר העביר אל חדרו זה את חפציו.

באחד הימים, בשובו מן העבודה, הבחין אוריאל באשה שחלפה על פניו מבלי להביט בו ומבלי לומר לו מילה. אוריאל הבין שזאת אמו של הילד.

ביום המחרת, שוב נתקל אוריאל באותה אישה, שגם הפעם חלפה על פניו במהירות, אף מבלי שיהיה סיפק בידו להתבונן בה כלל ולהתרשם ממראה. אוריאל גמר בנפשו לארוב לאשה הזאת, ויהי מה. למחרת הוא הציב את מארבו במקום ממנו יתאפשר לו לראות את האישה במלואה. הילד, שביקש מאוריאל להיות אבא שלו, פנה אל האישה ואמר:

— אמא, תראי את אבא שלי החדש. אבא שיהיה רק שלי.

האישה הפנתה ראשה לצדדים מבלי להשמיע כל הגה. אולם, בידי אוריאל ניתן היה כבר להתבונן באשה מכל הצדדים, והוא מצא שלפניו עומדת אישה מלאת יופי.

מייד פנה אוריאל אל בצלאל, בעל החנות, ואמר לו: "אני מתפעם מיופייה של בתך, אני רוצה להכיר אותה".

— הייתי פורץ בצחוק אילמלא זה היה עצוב, אמר בצלאל, זה גורם לי לבכות ביני לבין עצמי, כל הזמן.

— למה? — שאל אוריאל בתמיהה.

— היא לא מעוניינת להכיר אף אחד — אמר בצלאל, גם לא מוכנה לדבר עם אף אחד, בכלל, מאז נהרג בעלה בתור חייל במלחמה.

היה קשה לאוריאל להשלים עם תשובתו של בעל החנות. דמותה הבוהקת של האישה הזאת, בעיניה, בגביניה, בריסיה, בפניה ובסנטרה, דומה שכל אלה שמשכו את תשומת ליבו, חרכו את עיניו.

מאותו יום, היה מנהג נקוט בידי אוריאל: יום יום, אחרי שגמר לספר לילד את הסיפור היומי, נהג להשתרע על מיטתו בלילה, חובק בדמיונו את האישה הזאת, שהסעירה את כל ישותו. מייד היה עוטף אותה במבול נשיקות, שהתפזרו על כל חלקי גופה. הוא היה מתהפך מצד לצד וממשיך להתגפף, חוזר ושוב מתנפל עליה, חוזר וזורע בה את נשיקותיו, כשהיא חוזרת ואומרת לו תודה בהכירה, שהוא הפך פתאום לאביו היחיד של בנה היתום. היה חוזר ומלקק כל חלק בחלקי גופה, חוזר ומתגפף אתה, והיא נענית לו, ממש נענית לו, בכל אבריה, מוקסמת מאותם גירויים שהוא היה מוסיף ומעורר בה, גם בשעה שהתמזגו שניהם לגוף אחד, והיא הולכת ומצחקקת לו ללא הפסקה, והוא חוזר וקורא לה בשמה, בייחוד כשהיא חוזרת ולוחשת את שמו, שוב ושוב, בערגה ובמתיקות.

לעת בוקר, היה מקיץ אוריאל משנתו, עייף ומותש מבילוייו הליליים, מוצא את עצמו שרוע לבדו על המיטה, ולרגע, רק לרגע, היה תוהה ושואל את עצמו, אם אכן עייפותו זו היא תוצאה של כל בילוייו הליליים אתה? ואם אכן הוא בילה את הלילה אתה, או שכל זה אינו אלא חלום או אפילו רק דמיון.

אחר־כך היה קם, מתרחץ ומקריא סיפור לבן שלו, שהוא גם שלה, ואחר־כך היה יוצא מהבית לעבודתו היומית.

 

יואב חייק

יואב חייק פרסם תשעה ספרי שירה שחלקם כלולים בספרי הלימוד של בתי הספר, כמו כן, פרסם בשנת 1984 רומן בשם 'אני ועוד אחד' שראה אור בהוצאת ׳יחדיו׳ כספר השנה של 'התאחדות המו"לים".
סיפור הילדים 'יומן המסעות של לורי' שזכה בפרס אק"ום ראה אור בהוצאת 'בית עקד" בשנת 2016 .
הרומן, ׳נפשות על הקצה׳, יצא לאור בהוצאת 'בית־עקד" בשנת 2021 .

עוד על הספר

שניים-עשר סיפורים יואב חייק

חיי לילה
 

כל חייו של אוריאל, בימים אלה, התנהלו על פי איזו שיגרה יומית, שכאילו נכפתה עליו, או למען האמת, היה הוא זה שכפה אותה על עצמו: יום יום, אחרי גירושיו, הוא היה מסיים את עבודתו, בתור פקיד במשרד הדואר, ובאופן קבוע, , היה נוהג לסטות מדרכו הביתה ונכנס אל חנות משקאות קבועה, מזמין כוסית מלאה של מרטיני יבש, ומערה את תכולתה אל קרבו בהינף אחד.

כך חלפו הימים והחודשים מבלי שיווצר בינו לבין בצלאל, בעל חנות המשקאות, שום שיח. אוריאל היה נוהג להניח את דמי השתייה על הדלפק ויוצא את חנות המשקאות בשתיקה, בדרכו הביתה.

בחלוף חודשים, אחרי שאוריאל גמע את כוסית המרטיני שלו, הודיע לו בצלאל, בעל חנות המשקאות, שדמי השתייה הפעם הם על חשבונו, וזאת כיוון שהיום הוא חוגג את יום ההולדת לבתו.

שיחת החולין בין בעל חנות המשקאות, לבין אוריאל, התמשכה זו הפעם, כאילו לשניהם היה עניין לקחת חלק במשחק הכוס ובמשחק הכיס. באותה שיחת הבאי, גילה בצלאל לאוריאל, שהחנות מהווה בעצם חלק מבית המגורים שלו, וכי בבית זה מתגוררים, מלבדו, גם בני משפחה נוספים: בתו ובנה הקטן.

ביקוריו של אוריאל בחנות המשקאות נמשכו ואף גברו. באחד מביקוריו באותם ימים, קרה שאוריאל, בהיסח הדעת, או בכוונת מכוון, הערה אל קרבו שתי כוסות מלאות מרטיני, במקום הכוס האחת שנהג ללגום תמיד. אחרי שעה קלה הוא הרגיש שראשו סחרחר עליו וכי רק בקושי עולה בידו להחזיק את גופו, בעיקר את ראשו, במקומם הרגיל. יתרה מכך, הוא חש שהמילים מסרבות לצאת מפיו חלקות וכי הן נגררות להן, מקרטעות ועילגות.

בצלאל, בעל החנות, מנע מאוריאל מללכת הביתה במצב זה, כשהוא שרוי בשכרות.

על כן, בעדינות הוא החזיק באוריאל וגרר אותו אל תוך הבית פנימה, אל אחד מחדרי הבית. אחר־כך, הוא עזר לו להתפשט ולשכב על אחת המיטות. הוא אף כיסה את אוריאל בשמיכה ויצא את החדר.

מייד אחרי שסגר את דלת החדר אחריו, הגיח מתוך הבית ילד כבן שבע והסתנן אל החדר בו שהה אוריאל. הילד עמד והתבונן באוריאל ארוכות. אוריאל הבחין בהימצאותו של הילד בתוך החדר, פקח את עיניו ושלח לעבר הילד אילו חיוכים מעוותים.

— תהיה אבא שלי? — צייץ הילד פתאום לעבר אוריאל.

אוריאל, כמו לא שמע את דבריו של הילד, לא הגיב.

— תהיה אבא שלי, כן? — חזר הילד על משאלתו.

— כן — ענה אוריאל בחצי פה.

— אין לי אבא, המשיך הילד, אמא שלי לא מדברת אתי, בעצם היא לא מדברת עם אף אחד בכלל. תהיה אבא רק שלי?

— אהיה אבא רק שלך — מלמל אוריאל, והושיט את זרועו הימנית ללטף את הילד.

— כבר מזמן שאין לי אבא — חזר הילד לדבר — אבא שלי נהרג במלחמה — ומאז אין לי אבא, ואמא לא מדברת אליי, בעצם, מאז, היא לא מדברת עם אף אחד, ואתה תהיה אבא רק שלי, ולא של אף אחד אחר.

— אהיה אבא שלך. רק שלך, השתדל אוריאל להדגיש את דבריו. אחר־כך הוא הושיט את זרועו ונגע בילד ברכות.

— הו, איזה אבא מתוק. אבא רק שלי — עלז הילד בקול יותר רם.

אוריאל הרים את ראשו מעל הכרית, הושיט את שתי ידיו וניסה לחפון את הילד ולהצמידו אל חיקו. אחרי שתיקה קלה, הוא פתח בסיפור "שלגיה ושבעת הגמדים".

— תבטיח לי שתגור אתנו בבית כאן — התחנן הילד.

— אני מבטיח שאגור רק אתכם — אמר אוריאל.

עוד באותו ערב שכר אוריאל חדר למגוריו בביתו של בצלאל, בעל החנות. למחרת, הוא כבר העביר אל חדרו זה את חפציו.

באחד הימים, בשובו מן העבודה, הבחין אוריאל באשה שחלפה על פניו מבלי להביט בו ומבלי לומר לו מילה. אוריאל הבין שזאת אמו של הילד.

ביום המחרת, שוב נתקל אוריאל באותה אישה, שגם הפעם חלפה על פניו במהירות, אף מבלי שיהיה סיפק בידו להתבונן בה כלל ולהתרשם ממראה. אוריאל גמר בנפשו לארוב לאשה הזאת, ויהי מה. למחרת הוא הציב את מארבו במקום ממנו יתאפשר לו לראות את האישה במלואה. הילד, שביקש מאוריאל להיות אבא שלו, פנה אל האישה ואמר:

— אמא, תראי את אבא שלי החדש. אבא שיהיה רק שלי.

האישה הפנתה ראשה לצדדים מבלי להשמיע כל הגה. אולם, בידי אוריאל ניתן היה כבר להתבונן באשה מכל הצדדים, והוא מצא שלפניו עומדת אישה מלאת יופי.

מייד פנה אוריאל אל בצלאל, בעל החנות, ואמר לו: "אני מתפעם מיופייה של בתך, אני רוצה להכיר אותה".

— הייתי פורץ בצחוק אילמלא זה היה עצוב, אמר בצלאל, זה גורם לי לבכות ביני לבין עצמי, כל הזמן.

— למה? — שאל אוריאל בתמיהה.

— היא לא מעוניינת להכיר אף אחד — אמר בצלאל, גם לא מוכנה לדבר עם אף אחד, בכלל, מאז נהרג בעלה בתור חייל במלחמה.

היה קשה לאוריאל להשלים עם תשובתו של בעל החנות. דמותה הבוהקת של האישה הזאת, בעיניה, בגביניה, בריסיה, בפניה ובסנטרה, דומה שכל אלה שמשכו את תשומת ליבו, חרכו את עיניו.

מאותו יום, היה מנהג נקוט בידי אוריאל: יום יום, אחרי שגמר לספר לילד את הסיפור היומי, נהג להשתרע על מיטתו בלילה, חובק בדמיונו את האישה הזאת, שהסעירה את כל ישותו. מייד היה עוטף אותה במבול נשיקות, שהתפזרו על כל חלקי גופה. הוא היה מתהפך מצד לצד וממשיך להתגפף, חוזר ושוב מתנפל עליה, חוזר וזורע בה את נשיקותיו, כשהיא חוזרת ואומרת לו תודה בהכירה, שהוא הפך פתאום לאביו היחיד של בנה היתום. היה חוזר ומלקק כל חלק בחלקי גופה, חוזר ומתגפף אתה, והיא נענית לו, ממש נענית לו, בכל אבריה, מוקסמת מאותם גירויים שהוא היה מוסיף ומעורר בה, גם בשעה שהתמזגו שניהם לגוף אחד, והיא הולכת ומצחקקת לו ללא הפסקה, והוא חוזר וקורא לה בשמה, בייחוד כשהיא חוזרת ולוחשת את שמו, שוב ושוב, בערגה ובמתיקות.

לעת בוקר, היה מקיץ אוריאל משנתו, עייף ומותש מבילוייו הליליים, מוצא את עצמו שרוע לבדו על המיטה, ולרגע, רק לרגע, היה תוהה ושואל את עצמו, אם אכן עייפותו זו היא תוצאה של כל בילוייו הליליים אתה? ואם אכן הוא בילה את הלילה אתה, או שכל זה אינו אלא חלום או אפילו רק דמיון.

אחר־כך היה קם, מתרחץ ומקריא סיפור לבן שלו, שהוא גם שלה, ואחר־כך היה יוצא מהבית לעבודתו היומית.