הקדמה
״נפשו של קשיש, בדומה לדייר ותיק של בית ישן, קשורה למגוריו למרות אי נוחיותם.״ אמירות שונות (1819)
הלן אשתי מספרת שפעם במהלך טיול עם אבא, הוא שאל אותה: ״למה בחרת לחיות עם 'הדוב' הזה?״
כן, אני דוב ואני מודע לכך. לרוב אני נוקשה במגע עם הבריות. הדבר גרם לי כנראה ללא מעט בעיות, בין היתר, במהלך הקריירה המקצועית שלי שהייתה ככל הנראה מוצלחת למדי, אבל יכלה להיות מהנה יותר עבורי ועבור הזולת.
בדיעבד, אין לי ספק שבימי מלחמת־העולם־השנייה בצרפת, שהותי במחבוא עם דני אחי — מחוץ להישג ידם של הגרמנים, בקרב ילדים רבים, כאשר היה צורך לחשוד בכל אחד והיה אסור לדבר עם זרים או להחצין רגשות — אילצה אותי להסתגר בחיים פנימיים שלא יכולתי לחלוק עם איש. חיפשתי בתוכי מענה למצבי הרוח ולבעיות הקיומיות שנוצרו בעקבות המצבים אליהם נקלעתי, למרות שזכיתי לרוב בטיפול טוב באמצעים של אותם הימים: אספירין, יוד, כוסות רוח ואפילו הוקנתה לי השכלה לעיתים.
אמא תמיד חסרה לי.
אישה בעלת חוש אחריות ותחושת חובה מופתיים כשלה הוא דבר בהחלט ראוי לציון. במשך כל ימי חייה היא תמיד עשתה את הדבר הנכון, מה 'שצריך לעשות'. לא רק למעננו המשפחה והקרובים, אלא גם למען אחרים, הרבה אחרים! היכן הייתה חיבתה אלי?
אמא הייתה אישה מאופקת. היא ידעה להביע דעות ולהעניק עצות, טובות לרוב. היה לה תואר בכלכלה מדינית, אישה מלומדת. היא מעולם לא החצינה את רגשותיה — לפחות לא כלפי. היא נישקה אותי כפי שהייתה מנשקת חברים ומכרים, הלוך ושוב על או על־יד הלחיים, על פי הנימוס הנהוג. אני משוכנע שללא היסוס אמא הייתה משליכה את עצמה על המוקד עבורי. אבל חיבוק אמיתי, שובר עצמות ולבבות, בזרועותיה... יוק! אז את הדוב יש לאלף, הוא זקוק לחיבוק כדי להפוך לטלה.
אני מקנא בזמר רֶנוֹ שלמען אחד משיריו התמקם במרכז כיכר בפריז עם השלט: 'חיבוק חינם'. הוא חיבק בחיבוק ממושך ומשמעותי את כל העוברים והשבים שחפצו בכך. היו רבים ואפילו שוטרים שחובקו.
הדוב זקוק להרגיש בזרועות סביבו, הוא זקוק לחיבוק כדי להירגע ואז, אולי...
נהייתי במידה מסוימת ביישן חולני. לא רק כלפי המין היפה, אלא ביחסי הציבור שלי ככלל. עם הזמן התגברתי על כך חלקית, כשזכיתי במעט ביטחון עצמי הודות להצלחה מקצועית מסוימת. אילצתי את עצמי, פעמים רבות, על מנת להתגבר על ביישנותי להשתמש בבטחון מופרז, דבר שפוגע באנשים לרוב.
אבא צדק, אני דוב.
מכאן אקח אתכם למסע הביוגרפי, האגנוסטי, הגרגרני וחסר האשליות שלי. אנסה לעקוב אחר קורות חיי משפחתי ההולכת וגדלה. ארשה לעצמי מספר גיחות בהן תוכלו להיות עדים למאורעות חשובים בחיי המקצועיים והיצירתיים כפי שחוויתי אותם ולעיתים עדיין חווה אותם, כיום.
אמשיך לטלטל אתכם בכל פעם שהחיים טלטלו אותי ממקום למקום ומקווה שנגיע ביחד לפעם האחרונה, לנחלה.
