- פרק ראשון -
התמונה
אני מבליחה לכמה שניות ושוקעת לתוך עצמי. ושוב. אני שומעת קולות, אנשים מדברים אליי, האור חזק, בוהק, מציק. המון מכשירים מצפצפים סביבי. אני מרגישה כמו משקולת ענקית, אפילו פקיחת העיניים קשה לי ואני נעלמת. קוראים בשמי, אני שומעת כמו מתוך בלון, אבל לא יכולה להגיב. ושוב קוראים בשמי בשקט, בעדינות, ואני צפה לקראתם ממחשכי התהום שבה אני נמצאת. ההכרה קשה לי, לא מסוגלת לשאת את קיומי, קיום שמוטל בספק. אני מעדיפה לשקוע, לא להרגיש. אחיות ניגשות אליי, הן מדברות איתי, הן עדינות ונעימות. פנים שאני לא מכירה מחייכות אליי בהשתאות. היפהפייה הנרדמת, הם קוראים לי, ועל פניהם מרוח חיוך ענקי. אני משיבה במבט חלול, חסר עניין, חסר חיים. הפנים שלי הן רק עור שתלוי על עצמות, כל השרירים בגוף שלי נמסו. אני לא מחייכת בחזרה, לא מסוגלת לקיים כל סוג של תקשורת וגם לא רוצה. אני רק מביטה ולא מגיבה. כל הגוף כואב לי, ואני לא יכולה לעזור לעצמי. אני צמאה, מעולם לא הייתי כל כך צמאה, בעוד רגע הגרון שלי ייסדק מרוב יובש, אני חייבת לשתות תכף ומיד. כל כולי מרוכזת בצמא הגדול. הגוף לא משתף פעולה עם הפקודות של המוח. אני לא יכולה לדבר, לא יכולה לסמן, לא יכולה להתחנן. פשוט מוטלת בתוך גוף שלא מתפקד. אני מסמנת עם הפה שאני צמאה, ניגש אליי אח ומסביר שאסור לו לתת לי לשתות, הוא מסביר שזה לא טוב לי. אני שרועה על המיטה כמו לווייתן שנפלט אל החוף. כל כולי כלי קיבול לייסורים, ושוב אני שוקעת...
***
אנחנו גרים בבית נאה במושב קטן באזור השרון, עשרים דקות מתל אביב, ובכל זאת בין עצים רבים, אפילו מתהלכות בינינו כמה תרנגולות שמשוטטות להנאתן באין מפריע, ובשכנות טובה עם שני הכלבים וחתולת הרחוב שאימצנו בתור חתול, ולכן היא עונה לשם אברם. מי שיתעקש יוכל למצוא במרחב שלנו גם תוכים, דגים, טווסים ותרנגולת דרום-אפריקאית אחת. אני חיה את חיי בשגרה נעימה ועצלה, ובתוך כך לא יכולה לדמיין מה מחכה לי ממש מעבר לפינה.
אנחנו משפחה נחמדה, לא הרפתקנית במיוחד אבל גם לא משעממת, משפחה ממוצעת ושמחה בחלקה. המושב שבו אנחנו גרים מקסים בעיניי וצורת החיים משביעה את רצוני. בבית שלי, כמו בסיפורים הכי יפים, אני מתעוררת בבוקר לקול ציוץ ציפורים שמתגודדות על העצים הרבים שסביבנו, פותחת את דלת ביתי לכבוד שמיים מרהיבים שנפרשים מולי ובשבילי. מה עוד אפשר לבקש. מבחינתי, אני חיה את החלום.
אנחנו גרים בשכנות להוריו של בעלי, ואף על פי שכולנו יודעים שזה יכול להיות מצע לחיכוכים רבים, הצלחנו למצוא את דרכנו לשכנות טובה בדרך כלל. הקרבה למשפחה המורחבת הייתה לי תמיד לעזר רב, וצורת החיים הזאת היא גן עדן לילדיי - שני בתנו הבכורה בת אחת-עשרה, יובל בן שבע ועידו הקטן בן שלוש.
אבא, אימא ושלושה ילדים. אני האימא בסיפור הזה, אם לא היה ברור. ובמשרה מלאה. מרגע ששני נולדה והוכתרתי כאימא, הפכתי את התואר הזה לתכלית חיי במחשבה צלולה ובלב שלם. ברור לכולם שאני מנצחת על התזמורת במיומנות רבה. טוב, אני האימא, וכמו אימי ואפילו כמו סבתי, ובעצם כמו רוב הנשים שאני מכירה, אני הדומיננטית ומסביבי הכול מתנהל. באופן טבעי הסמכתי את עצמי למנהלת הלא רשמית של ענייני הלוגיסטיקה, התרבות, הפנאי והקולינריה. בענייני הקולינריה לא התגליתי ככישרון גדול, אבל גם עם כישורי הבישול המפוקפקים שלי הצלחתי להאכיל את משפחתי מספיק כדי שישרדו, ולפעמים אפילו נמלטה מפיהם הכרת תודה על המזון הטעים שהכנתי, אולי מתוך אינסטינקט הישרדותי. תמיד הקפדתי איתם על ארוחת צהריים מסביב לשולחן, בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי כשהייתי ילדה קטנה. אולי דווקא בגלל שאני כילדה העדפתי להתחבא ולכרסם ביסלי ספירלי כתום או לחסל חבילת שוקולד ובכך לשבוע באושר גדול, וזאת חרף העובדה שעל הכיריים בבית ילדותי היו מוצבים בכל רגע נתון שניים או שלושה סירים מלאים בכל טוב. ניחוחות הבישולים היו מתפשטים בחדר המדרגות, ובכל מפגש אקראי עם השכנים הם היו מתעניינים בקנאה מה אימא הכינה היום. אף פעם לא ידעתי מה לענות כי פשוט לא בדקתי.
אמנם היו סירים על הכיריים, אבל לא היו ארוחות מסודרות. תמיד היה אוכל ומי שהיה רעב היה ניגש לסירים ובוחר ממגוון התבשילים הריחניים. חוץ ממני. אני הייתי עוף מוזר בנוף הקולינרי המרשים בבית ילדותי. כשכולם היו גוהרים מעל צלחות מלאות בתבשילים מהבילים וריחניים, אני הייתי מורחת שכבה דקה של מרגרינה על פרוסת לחם שחור, מוסיפה שתי פרוסות דקיקות של עגבנייה, בוזקת כמה גרגירי מלח, והרי לפניי ארוחת צהריים מושלמת.
כך שאמנם לא הבנתי את פשר העניין הרב באוכל ובתבשילים, אבל תמיד רציתי שאמי תנהג כמו האימהות של חברותיי, שהיו קוראות להן מהחלון שיפסיקו מיד את המשחק ויעלו הביתה לאכול. גם אני וגם זיוה אחותי הגדולה ביקשנו מאימא שתקרא לנו מהחלון לארוחת הצהריים, ושכולנו נשב מסביב לשולחן. כולנו זה אימי, אני ושלושת אחיי. אבא שלי פשוט היה כל הזמן בעבודה. אימא כיווצה את גביניה הדקיקים לשמע הבקשה המוזרה, אך שיתפה פעולה וקראה לנו מהחלון בדיוק כפי שביקשנו. וכך היה, שיחקנו עם חברינו לרחוב, קפצנו בחבל, בגומי, הקפצנו כדור, הכנו עציצים מקופסאות שמנת ריקות, כשלפתע נשמע קולה המיוחל של אימי ממרפסת ביתנו שבקומה החמישית. זיוה ואני חייכנו זו אל זו בשביעות רצון ועלינו הביתה מלאות חשיבות עצמית. ואז התיישבנו מסביב לשולחן, הבטנו אלה באלה וכולנו הרגשנו מטופשים. עכשיו אני גדולה וגם לי יש ילדים, אבל אנחנו לא גרים בבניין משותף, ואני פשוט מתחננת אליהם שיֵצאו מהחורים שלהם בפינות הבית, שיכבו את הטלוויזיה או המחשב ויבואו לאכול. מיד לאחר הארוחה אני מזדרזת לנקות, לסדר ולשוות לבית מראה מטופח ומרגיע. הסדר והשגרה חשובים לי מאוד. אני נאחזת בהם, והם נותנים לי ביטחון. אני עובדת קשה מאוד בשביל זה. סדר וארגון הם לא חלק מהאישיות שלי, ולכן נדרש ממני מאמץ רב כדי לשמור עליהם. לשם כך אני מתרכזת כל כולי במשימה. האופי שלי מבורדק, חולמני, גמלוני, ובטוחני שאפשר להוסיף עוד כמה כינויים מתחום החלל. אבל עכשיו אני אימא ואני חייבת להיות אחראית. אין מקום לטעויות. לא רוצה מסיבות (וגם לא יכולה להבטיח שעדיין כיף איתי), לא רוצה שמרטפים, לא סומכת על אף אחד. בעלי בדעה אחת איתי וטוב לנו כך.
אני יודעת שאני מגזימה, אבל אני מכירה קצת עולם ויודעת שעלולים לקרות הרבה דברים רעים. אני מאמינה שאם אשמור ממש טוב ואקפיד על מסגרת אטומה למשפחה שלי, אצליח להימנע מכל הרע והמרושע שיש בחוץ.
בכל בוקר אני מתעוררת אחרי שליאור בעלי כבר הכין כריכים, סידר אותם בתוך קופסאות אוכל מושקעות ויצא מהבית בתקווה שיספיק להימלט רגע לפני שאתעורר ואזכר בעוד כל מיני משימות דחופות ממש לעכשיו. השעון מצלצל, ואני שומעת את גלגלי המכונית שלו מחליקים מהחניה בדרכם לבירת גוש דן לעוד יום עבודה ארוך. אני שותה את הקפה שלי בנחת, משנסת מותניים ומתחילה את היום החדש.
בוקר טוב לנסיך הקטן, בוקר טוב לנסיך הגדול, בוקר טוב לנסיכה היפה שלי. צריך לקום, מתוקים. קדימה להתעורר, להתלבש, כן, אבא כבר נסע לעבודה, לא מן הנמנע שיביא גם מתנה. הבגדים של ילדיי כבר מוכנים מקופלים על הכיסא. אני רצה למטבח לחלק את קופסאות האוכל הממותגות בתיקים הממותגים. עוד מעט אשלח את שלושת הילדים המסורקים והחמודים שלי לבית הספר ולגן. הגדולים עולים על ההסעה לבית הספר. אני משתעשעת עוד קצת עם הנסיך הקטן, וגם אנחנו יוצאים מהבית בדרכנו אל גן הילדים הקהילתי המוכר כל כך. אני מפטפטת עם הגננת, מנופפת לאימהות אחרות, עוצרת במכולת השכונתית במושב הנאה שבו אני גרה וחוזרת הביתה. הו, יופי, סיימתי את מטלות הבוקר, עכשיו אמשיך את היום המתוכנן, שבעצם דומה מאוד לאתמול וכנראה גם מחר אמשיך באותו הנוהל. זה לא פשוט להגיע לשגרה מבורכת וזה לא פשוט לשמור עליה... בין לבין אני אפילו מוצאת זמן לפעמים לשוטט באינטרנט, ושם אני קוראת כתבות על אנשים הזויים שקרו להם מקרים הזויים, לא עלינו, טפו טפו, חמסה שום בצל. טוב, די, הכתבות האלה מלחיצות אותי. אני צריכה לשנות את התודעה, אני לא אוהבת שלא נעים לי, אני ממהרת לרוקן את המוח, קצת רכילות לא תזיק, והופ אני במדור רכילות מציצני ומרתק. מצוין, כאן נוח לי. אבל כמה כבר אפשר להחכים מרכילות צהובה, פיקנטית ככל שתהיה. בשעה 9:00 בבוקר אני מתחילה לעבוד. יש לי משרה נחמדה, נוחה, עבודה מהבית אונליין עם אנשים מקסימים שאני מחבבת ועושה רושם שגם הם די מחבבים אותי. הצלחתי לארגן לי חיים מוצלחים ואני לא מתלוננת.
כמה שעות של עבודה נינוחה והילדים חוזרים הביתה. בתחילה מגיעים מבית הספר שני הגדולים, אחר כך אני אוספת את הנסיך הקטן. הוא בן רבע לשלוש ועדיין יונק, אני מיניקה למרחקים ארוכים, שלוש שנים של הנקה בדיוק כמו אחיו לפניו, הנסיך הגדול.
כזו אני, אימא משקיענית. כשהייתי ילדה חלמתי להיות מורה, ומכיוון שחלקתי את אותו חלום עם רוב חברותיי, בילינו את שעות הפנאי במתן שיעורי בית זו לזו. כשבגרתי חלמתי להיות שחקנית, ועל החלום הזה כבר לא ויתרתי, ואחרי הצבא פניתי ללימודי משחק ובימוי, ואף עסקתי בזה עד ההיריון הראשון. אחר כך כבר הרגשתי שהדרמה שבאמת מרתקת אותי היא המשפחה שליאור ואני יוצרים. ושם רציתי להיות. ידעתי שהבחירה הזאת תדרוש ממני לוותר לעת עתה על הקריירה שחלמתי עליה, ובכל זאת קיבלתי החלטה וסיכמתי עם עצמי שגם אם יהיה לי קשה אעמוד מאחורי ההחלטה הזאת ולא אתקרבן. התמזל מזלי שאני יכולה לגדל את ילדיי ולהיות איתם רוב שעות היום. כל עניין האימהות מפליא אותי, ואני מתרגשת מכך בכל יום מחדש. אין ספק שלעתים גם קשה לי ואני מתמרמרת לא מעט, אך לרגע לא שוקלת לוותר על הבחירה שלי.
עם זאת, הרי לא יכולתי להישאר ממש כל היום בבית, ובין לידה ללידה מצאתי לעצמי משרות קטנות שלכבודן התלבשתי והתאפרתי בכל בוקר, ושם פגשתי אנשים מעל גובה מטר שאיתם יכולתי לדבר על נושאים של גדולים ולשתות קפה בלי שאיזה זב חוטם ימשוך לי בשמלה. וכך רקדתי על שתי החתונות.
בכל אופן, שגרת היום נמשכת. עד עכשיו יש מאחוריי מספר נכבד של מטלות שביצעתי בהצלחה, ואני ממשיכה: ארוחת צהריים, חוגים, חברים, הבעל מגיע, ארוחת ערב, מנקים, מסדרים, מקלחות ופיג'מות תואמות. אחרי השעה שמונה בערב אני כבר על גנרטור, אין לי סבלנות להתחיל לספר סיפור לילה טוב, רק ציצי ולישון. וכך מתנהלים הערבים, כשאני מנצחת על התזמורת ביד רמה. אף אחד לא מכריח אותי, אני הסמכתי את עצמי ואני אוהבת להיות זו שעל פיה יישק דבר. הבית שלי הוא אובססיה שאני מתחזקת באדיקות רבה. הבית חייב להיות נקי ומסודר בכל רגע נתון. אחד התחביבים הגדולים שלי הוא לקשט ולייפות את הבית שלנו. אני נהנית להביט סביבי בסיפוק כשהכול נקי, מסודר ויפה. וכי איך אפשר לשמור על שגרה מבורכת בתוך בלגן, או חלילה לכלוך. הרי לכלוך ובלגן מצביעים על חוסר שליטה, משהו לא בסדר, גם המילה "בסדר" מצביעה על כך שהכול טוב רק אם הוא בתוך הסדר. אי אפשר לחיות בבלגן. אני חייבת לשמור על הסדר אחרת התמונה היפה שלי תיהרס!
הימים הם ימי השנה החדשה, חגי תשרי בפתח. הנהגתי מסורת שבה אני מקפידה לפני כל חג להשמיע לילדיי את שירי החג המתקרב. אנחנו מרבים לנסוע מפה לשם ומשם לפה, כך שהם נחשפים במכונית לכל שירי החגים לפי התור. אני גאה בעצמי שאני מצליחה להנחיל להם קורטוב של זיקה לארץ ישראל הישנה והטובה. השירים החביבים עליי הם שירי ראש השנה, הם מסמנים לי שהקיץ הלוהט מתחיל להראות סימני דעיכה. יש ריח של סתיו. בגופי מתפשטת שמחה, הסתיו הוא הבית של הנשמה שלי.
אחרי החגים אני אפילו מוצאת לי זמן ללמוד. אני נרשמת ללימודי עריכת טקסט בעברית, תחום שעניין אותי הרבה זמן, אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת מילים. עד עכשיו הייתי כל כולי עסוקה בהקמת משפחה ובהנקה במשך שש שנים רצופות כמעט. אבל עכשיו, בהחלטה שהתקבלה מראש, סיימתי להניק את הנסיך הקטן תוך עינוי רגשי לשנינו, אבל הילד כבר מזמן לא תינוק והוא אפילו יודע למספר את הציצים לפי רצונו. זה בהחלט הזמן מבחינתי לשחרר אותו לשחר אחר מזון ממקורות אחרים. התפנה לי זמן להקדיש לעצמי. אחרי הרבה שנים של התמסרות מוחלטת לגידול הילדים, אני לוקחת לעצמי יום שלם של חופש ומתמסרת ללימודיי החדשים. הלימודים מרתקים, מתאימים לי כמו כפפה ליד. אני מגיעה אליהם בשמחה ובהתרגשות. מקשיבה בשקיקה ולומדת את רזי השפה העברית. מהר מאוד אני הופכת למעריצה נלהבת של העברית ומדקלמת באוזני כל מי שהתברך באוזניים על אודות החשיבות של השימוש התקין בשפה. אני מתעלמת בהפגנתיות מחוסר שביעות הרצון של שומעיי, שנדמים כמצטערים על הרגע שהכירו אותי. אבל אני ממשיכה, מסבירה ומתקנת, אבל רק את קרוביי, מכינה את שיעורי הבית באדיקות כמו תלמידת תיכון שקדנית ומחכה בקוצר רוח ליום הלימודים הבא. בזמן ההמתנה אני מקפידה להרביץ בבעלי את הידע שרכשתי, הוא מהנהן בנימוס ומציע לנקות לי את המכונית באותו הרגע ממש. אפילו בלילות אני חולמת את קולה של מורתי החכמה, מסבירה פרקים נבחרים בלשון חז"ל.
וכך נוסף על שלל הסמכויות שהענקתי לעצמי, הוסמכתי על ידיי להיות שומרת הסף של השפה העברית. השיגעון החדש שלי הוא להשתדל תמיד לחפש את החלופה העברית למילים לועזיות. ולא עוזרים גלגולי העיניים של סובביי.
באחד משיטוטיי בשוק הפשפשים נחו עיניי על ארגז ובו תמונות ישנות, ישנות מאוד. בעודי נוברת בתמונות, הבחנתי בתמונה מיוחדת במיוחד. בתמונה מצולם אליעזר בן יהודה כשהוא רוכן על ספריו. התאהבנו מיד, אני והתמונה. הזדרזתי ורכשתי אותה במיטב כספי, ועוד באותו היום תליתי אותה על הקיר שמולי בפינת העבודה שלי. יש שתולים תמונות מחופשה משפחתית, יש שיתלו תמונות של ילדים מחייכים, של אהובים מצועפי עיניים, ציורים מהגן וברכות שנה טובה - ואני תליתי תצלום ממוסגר של אליעזר בן יהודה.
בימים שבהם אני יוצאת ללימודים, הסבתות ערוכות ומצוידות בהוראות הפעלה, הכול מאורגן ומסודר לקראת היעדרותי, ואני שקטה. מה יכול להיות יותר טוב מזה. חיים מושלמים. בית נאה, ילדים מקסימים, סבתות מסורות, בעל אהוב ומוצלח ולימודים שמגביהים את נפשי. הקיץ הכועס נרגע והסתיו הנהדר מגיע, ואיתו יום הולדתי שמשמח ומרגש אותי בכל שנה מחדש משל הייתי ילדה קטנה. וטוב לי.