שפה אחלה – שילוב הערבית בעברית הישראלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שפה אחלה – שילוב הערבית בעברית הישראלית
הוספה למועדפים

שפה אחלה – שילוב הערבית בעברית הישראלית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 362 עמ' מודפסים

תקציר

חדירת המרכיב הערבי ללשון העברית בת-זמננו הולכת ומתרחבת ומקיפה את כל תחומי הלשון והחברה. המילים הערביות המשולבות בעברית הן חוט השדרה של הסלֶנג הישראלי ומשמשות בו כמילות מפתח המייצגות תכונות ורגשות; הן נפוצות בשיח היומיומי, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה וביצירות ספרותיות.

ספר זה בוחן ביסודיות את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ואת המדיניות כלפיה בקרב האוכלוסייה היהודית מנקודת ראות היסטורית-סוציולינגוויסטית. הספר מתמקד בחקר אופני השאילה של המילים הערביות ובדרכי קליטתן בארץ לפני קום המדינה ולאחר מכן מנקודת ראות בלשנית. בסוף הספר יש מילון רלוונטי לעברית המעורבת.

המחבר, ד"ר עבד אלרחמן מרעי מהמכללה האקדמית בית ברל, הוא מומחה לספרות העברית של ימי הביניים וחוקר את שתי השפות, הערבית והעברית, בישראל.

פרק ראשון

פרק ראשון
הערבית בקרב הקהילות היהודיות בתקופה הקדומה

מהעיון בקשר התרבותי־הלשוני בין הערבים ליהודים על ציר הזמן מנקודת ראות דיאכרונית עולה שהקרבה ביניהם מתבטאת בשני אופנים, לשוני וגיאוגרפי. מבחינה לשונית, העברית והערבית הן שתי שפות אחיות, שנגזרו מענף המשפחה השמית הגדולה, והזיקות ביניהן רבות (דנה, 2000). ומבחינה גיאוגרפית, ההיסטוריה מלמדת ששני העמים נפגשו שלוש פעמים בשלוש תקופות, בשלושה מקומות שונים (מרעי, 2008; 2008א): בחצי האי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית ולאחריה; בספרד בימי הביניים, שבה ינקה העברית מהלשון הערבית ומתרבותהּ מלוא חופניים; ובתקופה המודרנית, החל מהמאה התשע עשרה ועד היום בארץ, בתקופת היישוב היהודי לפני הקמת המדינה ולאחריה[5]

 

התקופה הג'אהילית (הטרום־אסלאמית)[6] בחצי האי ערב

מקדמת דנא הקהילה היהודית נדדה בין ארצות, וכל ארץ חדשה שהגיעו אליה הפכה למולדת חדשה למהגרים היהודים. על תולדות היהודים ותפוצתם ברחבי תבל לפני האסלאם כותב מרטין גילברט (2013 עמ' 28):

 

שנים לפני בוא האסלאם, מאות אלפי יהודים עשו את דרכם בתוך האימפריה הרומית, בים וביבשה, אל יעדים חדשים: מערבה אל ספרד וצפון אפריקה, צפונה עד הרי האלפים השוויצריים, מזרחה אל חופי הים השחור והים הכספי, ודרומה עד לתימן. במולדתם החדשה – בתפוצות או בגלות – יהודים אלה הקימו קהילות יהודיות, אשר במשך שלוש מאות שנה לפני התפשטות הנצרות, וחמש מאות שנה לפני עליית האסלאם, דבקו באמונתם, במנהגיהם ומסורתיהם. למרות שאימצו את השפות המקומיות בחיי היומיום ובעבודה, הם שימרו את העברית כשפת קרוא וכתוב ותפילה.

 

תיאור ההתיישבות היהודית בחצי האי ערב זכה לתיעוד במסורות ערביות, קרי ספרי היסטריוגרפיה, ספרי שירה וספרות אסלאמית עתיקה. לדוגמה יצוין 'כִּתָאבּ אלְאַעָ'אנִי' (ספר השירים) לאַבּוּ אלְפַרַג' אלְאַצְפָהָאנִי (מת בשנת 967) שהוא אנציקלופדיה ענקית של 21 כרכים הסוקרת בהרחבה את חקר הספרות הערבית החל מהתקופה הטרום־אסלאמית, כולל שירתם של היהודים. חיים שוארצבוים (תשכ"ד) טוען כי אורח החיים של הערבים השפיע על היהודים, הם אימצו את חיי המדבר, ההווַי והתרבות של הערבים.

ערבית הייתה שפת הדיבור של הקהילות היהודיות שנוצרו בצפון חצי האי ערב במאות הראשונות לספירה, כגון בתַיְמָא, ביַתְ'רִבּ וְבחַ'יְבַּר (טובי, תשע"ז) בסביבות העיר אלְמַדִינַה.[7] היהודים חיו בערב בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים. שלושת השבטים הגדולים שבהם היו: בַּנִי נִדִיר, בַּנִי קֻרַיְטַ'ה ובַּנִי קֻנַיְקָאע. היהודים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות ובהכנת כלי נשק. הערבית שימשה בהוראה בבתי הספר לילדים, 'בֵּית אלְמַדְרַס', של קהילות אלו. כמו כן התלמידים למדו בבית הספר מקרא על פי קטעים שהיו מתורגמים לערבית־יהודית (טובי, תשס"א).

היהודים כתבו שירה ערבית למופת השמורה באנתלוגיות הערביות תחת הכותרת 'שירת היהודים'. השירה היהודית שנכתבה בערב הקדומה שלפני האסלאם לא זכתה למחקר מקיף וממצה של החוקרים. המחבר היחיד בימי הביניים המעלה את זכרה, הוא משה אבן עזרא במאה השתים עשרה בספרו 'אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה' (ספר העיונים והדיונים), שעוסק בפואטיקה של השירה העברית בספרד. הוא אומר (אבן עזרא, 1975 עמ' 31, בתרגום מערבית):

 

אף כל הבא מגלותנו אל ארצם, רצוני, של הערבים, ופרים ורבים שם, דיבורם חי ולשונם עריבה ושירתם עדינה, מפני שרחקו מלחות אויר סוריה ובאו אל אויר חְגָ'אז היבש לעומתו כאשר קדם. על כן פרצה השירה מפיהם ואצו אל הפיוט, כגון שמואל בן עָאדְיָא ואלְרַבִּיע אִבִּן אַבִּי אלחֻקַיְק ואחרים מבין האנשים שמנום בעלי תולדותיהם. ואולי הם מבין הערבים אשר בחרו בדת היהודים בימי בערותם לפני הטפת האסלאם, שהרי היו שבטים גרים לדת היהודים כגון חִמְיַר ונַגְ'דָה ובַּנִי כְּנָאנַה ועוד.

 

הלשון הערבית שימשה לשון יצירה ספרותית בקרב הקהילה בשני תחומים עיקריים: תרגומי המקרא ששימשו ללימוד בבתי הספר (טובי, תשס"א) וחיבור שירה בערבית. שירה זו אין בינה לבין השירה הערבית שום הבדל; היא כתובה ברוח אידיאל החיים של הערבי, כמעט ללא יסודות יהודיים. על כן היא נשתמרה באנתלוגיות הערביות ונקלטה בשירה הערבית כיצירת מופת.

 

משוררים יהודים כותבים שירים בערבית

בתקופה הג'אהילית (הטרום־אסלאמית) יהודים דוברי ערבית כתבו שירה בערבית, אשר לא נבדלה מן הערבית הכללית. מספר המשוררים היהודים הגיע ל־22 (מקדאד, 1999). המפורסם מבין המשוררים היהודים בתקופה זו הוא אִ־סַמַוְאַל בִּן עָאדְיָא (שמואל בן עאדיה).[8] אִ־סַמַוְאַל חי בְּתַיְמָא במחצית הראשונה של המאה השישית במצודת אבותיו שבצפון חצי האי ערב. מסופר עליו שהיה יהודי או בן לשבט שקיבל על עצמו את היהדות, אך בשירתו אין דבר שיעיד על כך, או שמבדיל אותו במשהו מן המשוררים הערבים בני זמנו (נדב, 2014).

הוא נמנה עם המשוררים הדגולים בשירת ערב והתפרסם בתולדות ערב בזכות שירתו המליצית, וגם הודות לנאמנותו למופת, כשהגן על פיקדון שהפקיד בידיו משורר מהולל אחר, אִמְרְאוּ אל־קַיְס, ועלה לו במחיר חייו של בנו. ומכאן היה שמו למטבע לשון במשלי ערב: 'אַוְפָא מִן אִ־סַמַוְאַל' (נאמן משמואל). משל זה נישא עד היום בשפת הערבים, כולל המלומדים שבהם. המעשה שבגללו היה המשורר אִ־סַמַוְאַל למשל ולמופת בפי הערבים היה הנחישות שהפגין כבדווי מסורתי, שהעדיף להקריב את נפש בנו ולא הפֵר את הבטחתו, כמו בדווי שומר סף על פיקדונו. אִ־סַמַוְאַל ראה במעשיו כמייצגים נאמנה את עמו היהודי באומרו:

 

הִנְנוּ עָם לֹא יַחֲשָׁב־לוֹ מָוֶת לְדֹפִי  

כִּבְנֵי עוֹמֵר וְסָלוּל אֲשֶׁר כֵּן חֲשָׁבוּהוּ

 

בקרב היהודים והערבים התפרסם שירו של אִ־סַמַוְאַל המהלל את שבטו אשר זכה לשם 'לָאמִיַּה' על פי החריזה שלו באות למ"ד, ונודע לתהילה בין הערבים. את השיר תרגם לעברית תחילה חיים הירשברג (1946 עמ' 254– 256), ולאחר מכן תרגמוהו מתרגמים אחרים. להלן תרגום השיר מערבית בידי יהונתן נדב (2014):

 

אִם לֹא יִטַּמֵּא בִּנְבָלָה כְּבוֹד אָדָם

כָּל לְבוּשׁ שֶׁיִּלְבַּשׁ אֶת יָפְיוֹ בּוֹ יַכְלִיל

אִם לֹא יַעֲמֹס עַל נַפְשׁוֹ מַתְלָאוֹת

לֹא יִמְצָא לַתְּהִלָּה וְלַשֶּׁבַח כָּל שְׁבִיל

בִּזַּתְנוּ אִשָּׁה: מַה זָּעוּם מִסְפָּרְכֶם

וָאַשִּׁיב לָהּ: אַךְ קֹמֶץ נֶחְשָׁב לְאָצִיל

לֹא יִמְעַט מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כְּמוֹתֵנוּ  

זָקֵן וַנַעַר כְּמֵהִים תִּפְאָרָה לְהַגְדִּיל

מְעַטִּים – אַךְ הַגֵּר בִּשְׁעָרֵינוּ נִכְבָּד

וּמִנְהַג הָרַבִּים גֵּרֵיהֶם לְהַשְׁפִּיל

יֵשׁ הָר בִּגְבוּלֵנוּ, מִשְׁכַּן כָּל חוֹסֶה,

הָר רָם וְנִשָּׂא, כָּל מַבָּט יַאֲפִיל

שָׁקְעוּ מוֹסָדָיו תַּחְתֵי אָרֶץ, רֹאשׁוֹ

יִתְנַשֵּׂא עַד כּוֹכָב, מִי אֵלָיו יַעְפִּיל

הֵן אָנוּ בַּקֶּטֶל רְבָב לֹא נִמְצָא,  

אַף אִם לִבְנֵי עַאמֶר נֶחְשָׁב זֶה מַבְחִיל

לַמָּוֶת עָרַגְנוּ, נָחִישׁ אֶת בּוֹאוֹ,  

אַךְ שׂוֹנְאָיו – שְׁנוֹתֵיהֶם מִי יוּכַל לְהָכִיל

וְאֵין בָּנוּ שָׂר שֶׁכִּלָּה מְלוֹא יָמָיו,

אוֹ נִקְטָל וְדָמוֹ הַנִּשְׁפָּךְ לֹא גָאוּל

עַל פִּי חֲרָבוֹת נַפְשׁוֹתֵינוּ קוֹלְחוֹת,

וְאַךְ לַהַב הַחֶרֶב נַפְשֵׁנוּ יַטְבִּיל

נִצְרַפְנוּ הֵיטֵב, יִחוּסֵנוּ בְּלִי רְבָב

מוֹלִידֵינוּ דְּגוּלִים – אָב וָאֵם, אֵין מַבְדִּיל

אִכַּפְנוּ סוּסִים מֻבְחָרִים וָנִרְכֹּב  

לַמּוֹעֵד לִנְאוֹת חֶמֶד וְשָׁם נַאֲהִיל

זַכִּים כְּמֵי עָב, לֹא יִקְהֶה הַנִּצָּב  

בִּקְהָלֵנוּ קַמְצָן וְכִילַי לֹא יַקְהִיל

אִם נֹאבֶה, נִתְגּוֹלֵל עַל כָּל אִישׁ בְּמִלִּים

אַךְ דְּבָרֵנוּ אֵיתָן, הַמַּכְחִישׁ לֹא יוֹעִיל

אִם מֵת אַלּוּפֵנוּ יָקוּם לוֹ יוֹרֵשׁ

כִּנְדִיבִים יְדַבֵּר וּכְמוֹתָם הוּא פּוֹעֵל

לֹא הִדְעַכְנוּ אִשֵּׁנוּ לְמוּל הַבָּאִים  

לֹא אֵרַע שֶׁאוֹרֵחַ אֶת שְׁמֵנוּ קִלֵּל

יְמוֹתֵינוּ נוֹדְעוּ לִתְהִלָּה בֵּין אוֹיְבִים

כְּסוּסִים אַבִּירִים, רַמָּכִים לְהַלֵּל

מִקֶּדֶם עַד יָם חַרְבוֹתֵינוּ כֻּלָּן  

נִפְגְּמוּ בְּדָקְרָן שִׁרְיוֹנוֹת הַבַּרְזֶל

לֹא יֵצֵא לַהֲבָן מִנְּדָנוֹ, לֹא יָשׁוּב

עַד הִכְרִיעַ כָּל שֵׁבֶט בְּקֶטֶל וָחִיל

לֹא תֵּדְעִי מִי אֲנַחְנוּ? חִקְרִי בַּבְּרִיּוֹת

הַיּוֹדֵעַ חָכָם, מִי שֶׁלֹּא – בּוּר וּכְסִיל

כִּי בְּנֵי אַ־דִּיַאן הֵם הַצִּיר לְעַמָּם,

וְעָלָיו סָב הַמֶּמֶל, חוֹזֵר וּמַתְחִיל

 

מעיון בשיר זה עולה שהוא נמנה עם שירי ההתפארות השבטיים. השיר נכתב כתגובה לדברי נסיכה שלעגה על מספרם הדל של בני שבטו של אִ־סַמַוְאַל. הוא ענה לה בביטחון עצמי, כמו בדווי שמתגאה בעצמו, שאין חשיבות למספר אלא למהות, ובעיקר לכבוד שיוכל האדם להשרות על אחרים.

 

תקופת ימי הביניים על אדמת ספרד

מרטין גילברט (2013) טוען כי היהודים בצפון אפריקה ובספרד קיבלו בברכה את הכובשים המוסלמים כדי להשתחרר מרדיפות הנוצרים, ובמקומות רבים השלטון המוסלמי אכן העניק ליהודים את המקלט שהם קיוו לו. זה היה נכון במאה השמינית בספרד כאשר הצבא המוסלמי, בפיקודם של מוּסָא בִּן נֻצַיְר וטָארִק בִּן זְיָאד, גירש את השליטים הנוצרים שדיכאו את היהודים.

הכיבושים המוסלמים באלאנדלוס (אנדלוסיה) שבדרום ספרד בישֹרו את התחלתו של 'תור הזהב' של יהודי ספרד. השליטים המוסלמים הקימו את שלטונם המרכזי בעיר קורדובה וכיבדו את היהודים. האינטלקטואלים היהודים בפרט ופשוטי העם בכלל, נהנו מן החופש הדתי המובטח לאנשי הדִ'ימִי (בני החסות).

התקופה הספרדית הייתה התקופה המזהירה ביותר בתולדות הערבים והיהודים בימי הביניים. ספרד בשנותיה הראשונות הייתה ארץ עשירה ומשגשגת מאוד שנשלטה בשלטון מוסלמי שהיה נוח מאוד ליהודים (טובי, 2000). השלטון הדגיש טיפוח של התרבות והאומנות על גווניהן השונים ונהג בסובלנות רבה כלפי המיעוט היהודי. מנהיגי הקהילה היהודית עמדו בראשם של תפקידי ציבור חשובים ומרכזיים, תמכו ביוצרים ושמרו על המורשת הדתית העתיקה.

מצב היהודים השתפר לאחר הכיבוש המוסלמי בספרד ובצפון אפריקה. בספרד פעלו הוגים ויוצרים שהיו מחויבים לרעיון השתלבותם של היהודים במחוזות מגוריהם כאזרחים שווי זכויות, וכמיעוט תרבותי הנהנה מאוטונומיה תרבותית ודתית. ואכן היהודים לא נרדפו והצליחו להשתתף בחיי החברה והממשלה. סוחרים יהודים הביאו ממצרים לספרד את הפשתן וייבאו פנינים, צבעים ותרופות (גילברט, 2013).

עם התפשטות האסלאם במאה השביעית המוסלמים שלטו בכל המזרח התיכון, במרכז אסיה, בצפון אפריקה ובספרד. השפה הערבית הפכה לשפה בין־לאומית ואומצה בידי מרבית היהודים בעולם. כך לדוגמה בשנת 1200 היו כ־90 אחוז מיהודי העולם דוברי ערבית כשפת אם (בן־דור ואחרים, 2018).

 

המפגש התרבותי־ספרותי בין העברית לערבית

שיתוף הפעולה בין שני העמים עבר מתחום התרבות למעגלות חיי החברה. השכנים היהודים והערבים היו משתתפים בנסיבות חברתיות יחדיו ונרקמה ביניהם מערכת יחסים טובה. היהודים שהיו בספרד לא נדחקו לשולי החברה אלא השתלבו היטב בחיי היום־יום של הערבים, ואף הגיעו לעמדות ציבוריות חשובות ונטלו חלק נכבד בחיים המדיניים, דוגמת הנדיב חסדאי אבן שפרוט והמשורר הדגול שמואל הנגיד.

חסדאי אבן שפרוט (975-915) שימש בתפקידים בכירים בחצר השליט עבד אלרחמן השלישי. מכוח מעמדו פעל אבן שפרוט למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. ואילו המשורר שמואל הנגיד (1156-993) נתמנה בשנת 1020 לווזיר, שר הצבא, אצל מלך גרנדה. הוא היה גם מפקד הצבא המוסלמי בימיהם של המלכים חבוס ובאדיס, ויצא להילחם נגד אויבי המלך הערבי. בעקבות כך הוא כתב שירי מלחמה בסגנונה של השירה הערבית, סוג זה של שירה לא היה חלק מהווי חייהם של היהודים (רצהבי, 1994).

חשוב לציין כי בזכות כישרונותיהם ובקיאותם הלשונית של אבן שפרוט ושל שמואל הנגיד הלכה ורבתה השפעתם בשטח המדיני וביחסי החוץ. לצד צמיחת תרבות תורנית עשירה ופעלתנית הייתה פעילות יוצרת גם בשטחי תרבות אחרים, שהופרתה על ידי המגע עם תרבות הסביבה (טובי, 2000).

כאמור, במאה השתים עשרה בקרב 90 אחוז מהיהודים בספרד הערבית הייתה השפה העיקרית הדבורה בפיהם בחיי היום־יום. לעומת זאת היוצרים והמלומדים היהודים (שהיו 10אחוז מהיהודים) שלטו בעברית וגם בערבית הספרותית וכתבו את חיבוריהם הפרוזאיים, כולל בתחומי הקודש, ההלכה ושאלות ותשובות בערבית־היהודית. דהיינו, שפה שנכתבה באותיות עבריות ובתוספות סימנים מיוחדים לאותיות ערביות שאין להן מקבילות בעברית. דוגמאות לכך 'כִּתָאבּ אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה למשה אבן עזרא (1975). אפילו הרמב"ם הנחשב לדמות לאומית ודתית בולטת כתב את מרבית חיבוריו בערבית־יהודית, ובראשם ספרו דַלָאלַה אלְחָאִירִין (מורה נבוכים), ורק את 'משנה תורה', שהוא חלק קטן מחיבוריו, כתב בעברית. יש לציין כי הכתיבה בלשון הערבית־היהודית נמשכה גם אחרי המאה השלוש עשרה, וכמעט עד ימינו אלה, אך חשיבות הספרות שנכתבה בה פוחתת והולכת (שלוסברג, תשס"ד).

חשוב להדגיש כי בספרות הפרוזה נהגו המחברים היהודים על פי סגנונם ודרכם של הסופרים הערבים, והם שילבו בחיבוריהם העבריים פסוקים מן המקרא, שירה, דברי חוכמה ועוד. יהודי ספרד נטלו חלק בספרות ובמדעים לצידם של המוסלמים. המשכילים היהודים אף שלטו בלשון הקלאסית ובדקדוקהּ ובשירה הערבית ובספרותהּ. המשכילים ששלטו מספיק בערבית שלחו ידם בכתיבת שירה ערבית ושיריהם זכו לשבחים (רצהבי, 1994).

השירה הערבית שימשה דגם חיקוי להתהוות השירה העברית בספרד. יהודה רצהבי הקדיש את מרבית מחקריו לעיון במקוריות השירה, הפרוזה, דברי חוכמה ועוד, שהושפעו מן הערבית. הוא מציין שיותר מכול קלטה השירה הספרדית מוטיבים ומאמרים ערביים (רצהבי, 2007 עמ' 7):

 

המקבילות הערביות מלמדות לא על המוטיב בלבד אלא גם על הסופרים והספרים שקראו משוררי ישראל, וכן על דרכי התרגום שאחזו בהם, בשירה ובפרוזה. פעמים שעל פי המקבילה הערבית אפשר להגיהּ את הנוסח העברי ואף להשלים חסרות. כיוצא בזה לשונות עבריים סתומים, שהמקור הערבי מאיר אותם.

 

במשך מאות בשנים לפני הופעת השירה העברית גיבשה השירה הערבית סגנון מיוחד לנושאים מסוימים מאוד. בכל נושא שירי היו צפויים מוטיבים המיוחדים לו, לשון פיגורטיבית מועדפת, ניבים לשוניים מסוגננים שייחדוהו מהנושאים האחרים ועשאוהו כמין סוג אומנותי. כאשר החלו לכתוב בספרד שירים, הלכו המשוררים היהודים בעקבות השירה הערבית וחיקו את מהלכיה בכל התחומים: במבנים, במשקלים ובדימויים ואף בעמדת הדובר, הכול לפי סוג השיר ועל פי מוסכמותיהם המקובלות, התימטיות והצורניות. נוסף על אלה, רעיונות ומסרים חינוכיים שהיוו חלק אינטגראלי מחיי הערבים מצאו להם הדים בקרב המלומדים היהודיים, כמו אורח החיים בחצרות המלכים, תלות המשוררים בנדיבים ועוד.

באמצע המאה העשירית נוצר בספרד המוסלמית מרכז חדש של שירת החול העברית ובו היא פרחה והגיעה לשיא אומנותי גבוה מאוד. תקופת הפריחה, הידועה כ'תור הזהב' של השירה העברית ארכה כמאתיים שנה (1150-950). השירה העברית בספרד נחשבת אחד מפרקיה החשובים של הספרות העברית לדורותיה. ראשיתה בקורדובה, אך היא הגיעה לשיא התפתחותה במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בערים של ספרד המוסלמית (שירמן, 1996).

הסופרים היהודים כתבו את יצירותיהם מתוך התרבות העברית היהודית ולמענה. המשורר העברי טעון במטען תרבותי עברי עמוק שיסודו במקרא, בתיאורים ובניבים מקראיים רבים ומגוונים (פליישר, 2007). אלה מוצאים את רישומם בשיר, אצל כל משורר בדרכו שלו, כשהוא מטמיע את הרכיבים הפואטיים המקראיים בדרך ההבעה הפואטית של חומר שנלקח מהסוגות השונות של השירה הערבית (טובי, 2000).

עד אמצע המאה העשירית הייתה השירה העברית רובה ככולה שירת קודש המיועדת לתפילת הרבים. הופעת שירת החול בספרד הייתה בגדר חידוש, שהתבטא לא רק בתכנים אלא גם בצורות ובסגנון. יסודות השירה העברית בספרד נעוצים במפגש הפתוח עם השירה הערבית בת הזמן, שהגיעה לדרגה אומנותית גבוהה ושימשה מופת אסתטי ליוצרים העברים.

 

זהות יהודית ושירה לאומית

השירה הערבית, הן בַּמַשְרִק (מזרח. הכוונה לדמשק ולבגדאד) הן בַּמַגְרִבּ (מערב. הכוונה לספרד ולצפון אפריקה), לא עסקה כלל בנושאים לאומיים, כיוון שההגמוניה הערבית האסלאמית הייתה שלטת בשני אזורים אלה ולא היה צורך לעסוק בהיבטים לאומיים. שירה לאומית צומחת בקרב מיעוטים ואילו הרוב ששוכן בארצו אינו חש התגעגעות לארץ הנכספת. לעומת זאת, היהודים בספרד היו מיעוט, ובשירה העברית שהם יצרו ניכרים היטב היסודות המבטאים את הזהות התרבותית היהודית, קודם כול מכוחה של השפה. הלשון העברית משכה אל היצירות השיריות את האסוציאציות הקולקטיביות הלאומיות. בכל סוגי השירה שמרה השפה העברית על זיכרונות העבר, על הזהות העצמאית הלאומית דרך השיבוצים של טקסטים מהמקרא (יהלום, 2008).

את הקשר לארץ ישראל ביטאו המשוררים דרך סוגה חדשה שנקראת 'שירי ציון'. שירי המשוררים שיקפו לא רק געגועים עזים לציון, אלא גם תהליך נפשי־רוחני ממושך, שהגיע לבשלות במסע אל הארץ הנכספת (לוין, 2007 עמ' 254). דוגמה לכך, שירו של יהודה הלוי 'לבי במזרח' (לוין, שם עמ' 260):

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

אֵיכָה אֲשַׁלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל־טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֶרָב!

 

בשיר זה ביטא הלוי את כיסופיו לארץ ישראל בלשון מקורית ובמטפוריקה נועזת. הוא טבע את הצירוף הלשוני 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב', ששימש מורה דרך למשוררים ולאנשי רוח לבקר בארץ (יהלום, 2008). מהיוצרים נציין את יהודה אלחריזי, שתיעד את מסעותיו לארץ ביצירותיו, הן במחברת 46 בספר תחכמוני הן במקאמה ערבית פרי עטו (רצהבי, 1980).

שיר זה נמנה עם אחד השירים החשובים בקבוצת 'שירי ציון', ובו מראה המשורר שהוא חי בעולם חצוי: הוא נמצא פיזית בספרד, אך נפשית רוצה מאוד להיות בארץ ישראל. קרע זה גורם למשורר שלא יוכל ליהנות משום דבר, אפילו לא מטעם האוכל. המשורר הגדיל לתאר את מצוקתו הנפשית דרך הפסוקים המקראיים: 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב' – רמז לפסוק: "רְחֹק מִזְרָח, מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ, אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהלים קג יב);  'אֵיכָה אֲשַׁלֵם נְדָרַי' – רמז למגילת הקינות איכה ולפסוק מתוכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א א); 'בְּעוֹד צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?' – רמז לספר איוב: "טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב" (יח י).

 

ההשפעות הערביות על שירת החול העברית

המשוררים היהודים בספרד העריצו את השירה הערבית לדורותיה והושפעו ממנה. השפעת השירה הערבית, ובוודאי השפעת הפילוסופיה הערבית, ניכרה לא רק בשירת החול אלא גם בשירת הקודש ובפיוט הליטורגי שנועד להשתלב במסגרת התפילה בבית הכנסת (פליישר, 2007). וזאת לא בעניינים שבצורה ובלשון, אלא אף בעניינים שבתוכן. בייחוד גדולה הייתה השפעתה של השירה הערבית החצרנית הספרדית, שנכתבה סביב חיי החברה התוססים בארמונותיהם של השליטים ושל השרים הערבים בספרד.

משה אבן עזרא קבע בספרו העיוני 'אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה' (אבן עזרא, 1975) על שירת החול העברית בספרד, כי אל להם למשוררים העברים להתרחק מערכיה של השירה הערבית, הראויה, לדעתו, להיות מופת לשירה העברית ומקור לחיקוי. ואכן נדמתה שירת החול של המשוררים היהודים לרעותה הערבית בכול: במבנים, במשקלים, במוטיבים ובקישוטים, ואף בעמדת הדובר בשיר – הכול על פי סוג השיר ועל פי מוסכמותיהם המקובלות של השירים.

כאמור, הסופרים והמשוררים היהודים שלטו היטב בערבית הספרותית, דבר זה הביא במישרין לידי העשרתה והרחבתה של העברית. מאחר ששתי הלשונות, הערבית והעברית, הן אחיות בעלות שורשים וצלילים משותפים, השתמשו המשוררים ביודעין ושלא ביודעין במילים ערביות. ומכוח השפעתה של הערבית־יהודית נתחדשו מילים במישרין מן הערבית, והפכו להיות חלק בלתי נפרד מן השפה העברית, כגון קוטר, מרכז, אופק, אקלים, ממולח, החליף, לחן ורצד.

נוסף על כך, מלאכת התרגום התפתחה בתקופה ההיא עקב הפעילות הנמרצת של המתרגמים הידועים, כגון יהודה אבן תיבון, שמואל אבן תיבון ויהודה אלחריזי. תורגמו לעברית יצירות חשובות שכתבו היהודים, בעיקר בערבית־יהודית, כ'חובת הלבבות' לבחיי אבן פקודה (1120-1050), 'הכוזרי' לר' יהודה הלוי (1141-1075) ו'מורה נבוכים' לר' משה אבן מימון (1204-1138). התרגומים נעשו גם בשדה השירה. המשוררים היהודים תרגמו בתי שיר ערביים, שילבו אותם ביצירותיהם (מרעי, 2015), ואף חיברו שירים בערבית. שמות המשוררים וקטעי שיריהם נשתמרו בספרות הערבית האנדלוסית (רצהבי, 1994).[9] בספרות המקאמות תרגם יהודה אלחריזי (1225-1166) את ספר המקאמות של אבו מוחמד עלי בן אלקאסם אלחרירי (1122-1054) לעברית וקרא לו 'מחברות איתיאל'.

השפעתה של השפה הערבית ותרבותה על העברית ניכרות בתחומי הצורות הדקדוקיות, אוצר המילים והעברית התרגומית (בלאו, 1996). נוסף על חידוש מילים בודדות העברית שאלה מטבעות לשון וצירופי לשון ותחביר. ביטויים מטפוריים השאולים מהערבית מצויים בשפע ביצירה העברית, והם למעשה תרגומי שאילה מהערבית. דוגמאות: חידושי השנים – קורות הזמן; בני הזמן או תולדות הזמן – צרות הזמן; ילדי הזמן – האנשים; ים המחשבות – שקוע במחשבות; בנות המחשבות – מחשבות צלולות; בת הכרמים – היין; ים השכל – חוכמה; בני המוות – בני תמותה; מלאכת השיר – חיבור שירה; ים הנדבה – נדיב מאוד; לו ואולי – לשונות להבעת משאלות; נפש רחבה – נדיבות לב; קרא שלום על – שאל לשלומו או דרש לשלומו; האחרית – העולם הבא; ארד עימהם הים – אפליג בים ועוד (מרעי, 1995 עמ' 268-265).

נוכחותה של הערבית בלשונה של הספרות היהודית בימי הביניים מכונה 'העברית המשוערבת', כלומר עברית המושפעת מן הלשון הערבית מבחינת המורפולוגיה של השם והפועל, מבחינת התחביר והשימוש במילות היחס ואף מבחינה סמנטית (גושן־גוטשטיין, תשס"ו). ידיעתה של השפה הערבית נחוצה כדי להבין דברים לא מובנים בלשונה של השירה העברית (טובי, תשע"ז).

יש לציין כי זרותם של היסודות הערביים שחדרו לעברית באותה תקופה אינה מורגשת עוד היום (גושן־גוטשטיין, 1965). כל החידושים הלשוניים נשתמרו במילונים והרחיבו את תורת המילונאות בימי הביניים. במקביל לכך, השתדלה השירה העברית שלא לסטות מלשון המקרא, ובכל זאת מכוח השפעתה של הערבית נתחדשו מילים בעברית. בתקופה זו הפכה השפה הערבית־היהודית לשפה הדבורה בחיי יום־יום. כל היצירות הפרוזאיות נכתבו בשפה זו, ורק השירה והמקאמות נכתבו בשפה העברית. לסופרים היהודים היה נוח לכתוב בערבית, שהייתה שפה רחבה ועשירה לעומת העברית שהייתה שפה דלה וחסרה מינוחים מתאימים לכתיבה, הן מדעית הן יומיומית, כפי שטען יונה אבן ג'נאח במאה השתים עשרה במבוא ל'ספר הרקמה' (אבן ג'נאח, תרצ"א):

 

והספרים אלה חיברם בלשון ערבי... כי הם היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל ממלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבֵּר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא, ואיננו מספיק לכל צורך המדבֵּר.

מכוח השפעתה של הערבית ולשונה פילסו היצירות את דרכן גם לספרות התיאולוגיה והמחשבה היהודית, לתחומי דעת יהודיים דתיים מובהקים ולביקורת המקרא, והן נכתבו בשפה הערבית היהודית (דרורי, 1988; לצרוס־יפה, תשנ"ט; גוייטין, 2005). לדוגמה נציין שלושה ספרים: רס"ג כתב ספר תיאולוגי גדול בערבית־יהודית, 'כִּתָאב אַלְמֻחְ'תָאר פִי אלְאַמָאנָאת ואלְמֻעְתַקָאדָאת' (ספר הנבחר באמונות ובדעות) תוך דיאלוג פורה עם חכמי האסלאם בני זמנו. הספר נחשב אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל שנתחברו בימי הביניים ופורץ דרך בתחום הפילוסופיה היהודית. רבי משה בן מימון (רמב"ם) חיבר את הספר 'דַלִיל אלְחָאאִרִין' (מורה נבוכים) שצוין לעיל ונחשב אחד החיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים. הספר הושפע מהתיאולוגיה האסלאמית המכונה "כַּלָאם" (תורת המליצה והדיבור) ובפרט מזרם מועתזלה. ר' בחיי אבן פקודה חיבר את הספר 'אלְהִדָאיַה אִלָא פַרָאאִץֹ אלְקוּלוּבּ' (תורת חובת הלבבות), שהוא למעשה ניסוח של תורת מוסר יהודית.

 

העיסוק בבלשנות העברית

המלומדים הערבים בימי הביניים עסקו בספרות חוכמת הלשון הערבית וכתבו מילונים וספרי דקדוק על לשונם (ממן, תשס"ז). היהודים אימצו את הישגי המדע של הערבים, ובלטו ביניהם יוצרים דגולים בלשון, בשירה ובהגות היהודית, כמו רב סעדיה גאון (882- 942), רבי יונה אבן ג'נאח (1050-995), רבי יהודה הלוי (1141-1075), הרמב"ם (1204-1138) ואחרים[10], אשר הבינו את יסודותיה וסודותיה של הלשון הערבית. הבקיאות בערבית סייעה בידי היוצרים העבריים לכתוב חיבורים פרוזאיים ושירה בערבית, מחד גיסא; וחיבורים בתחום הלשון העברית, מאידך גיסא.

העיסוק בבלשנות ובמילונים בתקופת ימי הביניים התמקד בשני תחומים: האחד, מילונים ללשון המקרא. המילונים העבריים הראשונים למקרא נכתבו בערבית. רבי סעדיה גאון (רס"ג), שנולד בשנת 882 במצרים וכיהן כגאון בבגדאד נחשב ראשון המדקדקים העבריים בימי הביניים. הוא חיבר את 'ספר האַגְרון', שהוא סוג של מילון או  לקסיקון לכחמשת אלפים מילים בלשון הקודש המציג את שורשי המילים המקראיות (אלוני, 1969). ספר האגרון נכתב בהשראת עבודתם של מדקדקים ערבים בני זמנו. מדקדקים יהודים אחרים הושפעו מן הדקדוק הערבי, וחלק מהם אף כתבו את ספרי הדקדוק שלהם בערבית־יהודית. דוגמאות: מילון 'המחברת' ללשון העברית וללשון הארמית במקרא למנחם בן סרוק (970-920), שנתחבר בשנת 960 בערך; יונה אבן ג'נאח שכתב את 'ספר השורשים' (כִּתָאב אלְאוּצוּל),[11] המטפל בשורשיהן של מילות המקרא על פי סדר הא"ב.[12]

התחום השני, מילונים ללשון העברית, כמו 'ספר אלמואזנה' (אלמֻוָאזַנַה בַּיְן אַללֻע'ה אלְעִבְּרָאנִיַה ואלְעָרַבִּיַה – ספר ההשוואה בין העברית לערבית)[13] ליצחק בן ברון, שעוסק בהשוואה בין הדקדוק העברי לדקדוק הערבי ובהשפעות הערביות עליו.[14]

להיסטוריה של השפה הערבית עצמה הייתה השפעה לא רק על היהודים אלא גם על ההיסטוריה של השפה העברית. השפה העברית שהייתה שפה דתית עד המאה התשיעית הפכה להיות מגוונת יותר בעקבות הפרייתה במילים ערביות והחלה לעסוק גם בעניינים חילוניים. המחקרים ההשוואתיים בין השירה הערבית לבין השירה העברית מלמדים מה עשירות ועמוקות היו ההשפעות ההדדיות של זו על זו. השירה בימי הביניים, מבחינת תוכנהּ ורעיונותיהּ, הייתה מושתתת על מוסכמות קונבנציונליות, על כן המקוריות של המשוררים התבטאה בצורת העיצוב ובדרך ההבּעה (מרעי, 1995). מן המאה ה־14 יהודים השתמשו פחות בערבית הספרותית, ופחות בערבית היהודית הקלאסית, ועברו לערבית־יהודית המאוחרת שהייתה וריאנט של הערבית המדוברת (בן־דור ואחרים, 2018). שינויים אלו התחוללו במקביל לתהליכים לשוניים שלא הקפידו על הפצת היצירה בלשון הקלאסית, בעקבות התפוררותה של האימפריה האסלאמית בבגדאד במזרח ובספרד במערב והשתלטות התורכים על האזור.

לסיכום ייאמר, הלשון הערבית שהייתה שגורה בפי היוצרים היהודים בספרד ובצפון אפריקה שיחקה תפקיד חשוב בהעשרתהּ ובהרחבתהּ של הלשון העברית. השפעתה של הלשון הערבית התבטאה בכל הנוגע למורפולוגיה, לתחביר ולסמנטיקה. אומנם נעשו מחקרים רבים בתחום ההשפעות הערביות, אך עדיין רחוק הנושא ממיצויו. כל מחקר חדש בתחום שופך אור חדש על ההיבט הלשוני ותורם לגילוי השפעות נוספות שלא נודעו עד היום.

[5] יש לציין כי התקיים מפגש בין הערבית לעברית בצפון אפריקה, אך הוא לא זכה למחקר מקיף שיעניק לו מעמד עצמאי כשאר המפגשים שנזכרו לעיל. ועל כך מעיד יוסף טובי (2007 עמ' 136): "על אף עושרה הגדול של הספרות הנדונה, מועט ביותר המחקר בה. באומרי 'עושרה הגדול' כוונתי לא רק לכמות אלא אף לגיוון, קביעות העולות בבירור מן הממצאים שבידינו. אף דומה עלי – על סמך עיסוקי בספרות זו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, כי טמון בה גם עושר ספרותי וחברתי, והריהי מהווה אוצר בלום להכרת חיי הרוח והחברה של קהילות צפון אפריקה במאתיים השנים האחרונות. אלא שלמרבה הצער, מועטים ביותר העוסקים בה – אם לגופה ואם לצורך דיסציפלינות אחרות במחקר, כגון ההיסטוריה, הדת והחברה". 
[6] התקופה הג'אהילית היא התקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני הופעת האסלאם. תקופה זו נחשבת תקופת בוּרוּת (גָ'אהִלִיָה – בוּרוּת) מבחינה דתית, ללא אמונה באל אחד והיא הסתיימה בשנת 610. 
[7] היא העיר השנייה בקדושתה למוסלמים אחרי מֶכָּה, ונמצאת במחוז אל־חג'אז שבמערב ערב הסעודית. 
[8] המשוררים האחרים: רָבּיע בִּן אַבִּי אלְחֻקַיְק, אַבּוּ אלְזִנָאד, כַּעְבְּ בִּן אלְאַשְרַף, אַבּוּ קַיְס בִּן רְפָאעָה, שֻרַיְח בִּן עַמְרָאן, דַרְהַם בִּן זַיְד, עֻרַיְץֹ ואחרים. 
[9] המשוררים הם: יוסף בן אסחאק אלאסראילי, שמואל הנגיד, יהוסף הנגיד, אסחאק בן שמעון, אבו איוב אבן אלמעלם, אבו אסחאק בן אלפח'אר אליהודי, נסים אלאסראילי, והם נוספים על שני משוררים יהודים שהתאסלמו: אבו אלפצֹל חסדאי בן חסדאי ואבו אסחאק אברהים בן סהל אלאסראילי ולמשוררת קסמונה בנת אסמאעיל אליהודי. היא הייתה בת לאב שכתב גם הוא שירה בערבית ספרותית, וחינך את בתו על ברכי ספרי האַדַבּ הערבי. שני בתים שחיברה קסמונה נוגעים למחשבותיה כאשר חשה שבגרה וטרם נישאה. יום אחד הסתכלה בראי, וכשהבחינה ביופייה אמרה:'רואה אני גן, עת קטיפתו הגיעה ואיני רואה אוֹרֶה שישלח ידו אליומה רב הצער על העלומים היורדים לאבדון ואשר לא אפָרֵש בשמו ייוָותר בודד'כששמע אביה בתים אלה נתן דעתו לבקש לה בעל ראוי. 
[10] יש לציין כי ליהודים היו שמות גם בערבית לצד השם העברי. למשל, יהודה הלוי (ריה"ל) – שמו בערבית היה אַבּוּ אלְחַסַן אלְלָאוִי. אבן ג'נאח נודע בשמו הערבי אַבּוּ אלְוָלִיד או מַרְוָאן אִבִּן גַ'נָאח (שמו הלטיני – מרינוס), שמואל הנגיד הוא אִסְחָאק אִסְמָאעִיל אִבִּן נָגְרִילָה, רמב"ם הוא מוּסָא בִּן מַיְמוּן בִּן עַבְּדַאלְלַה אלְקֻרְטֻבִּי אלְאִסְרָאִילִי ועוד. 
[11] נוסף על לקסיקון זה, חיבר אבן ג'נאח את ספר הרקמה (כִּתָאבּ אִלְלֻמַע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר זה מתייחס אבן ג'נאח גם לטעויות דקדוקיות וסגנוניות של פייטנים ומשוררים עבריים שקדמו לו.
[12] לצד הפירושים למקרא חיבר רבי נתן בן רבי יחיאל מרומי (1110-1035) מחכמי איטליה, את ספר 'הערוך' שהוא מילון העוסק בפירוש מילים זרות בתלמודים ובמדרשים. פירוש המילים הוא שילוב של הפרשנות של המחבר ופירושים מספרות הגאונים. 
[13] הספר יצא לאור במהדורה מדעית מורחבת על־ידי דן בקר בשנת 2005 (בקר, תשס"ה).
[14] יצחק בן ברון חי בספרד במחצית השניה של המאה ה־11 וברבע הראשון של המאה ה־12 (נפטר לכל המאוחר בשנת 1128), ואת המואזנה כתב ככל הנראה, לפני שנת 1080 (בקר, תשס"ה עמ' 5).

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 362 עמ' מודפסים
שפה אחלה – שילוב הערבית בעברית הישראלית עבד אלרחמן מרעי

פרק ראשון
הערבית בקרב הקהילות היהודיות בתקופה הקדומה

מהעיון בקשר התרבותי־הלשוני בין הערבים ליהודים על ציר הזמן מנקודת ראות דיאכרונית עולה שהקרבה ביניהם מתבטאת בשני אופנים, לשוני וגיאוגרפי. מבחינה לשונית, העברית והערבית הן שתי שפות אחיות, שנגזרו מענף המשפחה השמית הגדולה, והזיקות ביניהן רבות (דנה, 2000). ומבחינה גיאוגרפית, ההיסטוריה מלמדת ששני העמים נפגשו שלוש פעמים בשלוש תקופות, בשלושה מקומות שונים (מרעי, 2008; 2008א): בחצי האי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית ולאחריה; בספרד בימי הביניים, שבה ינקה העברית מהלשון הערבית ומתרבותהּ מלוא חופניים; ובתקופה המודרנית, החל מהמאה התשע עשרה ועד היום בארץ, בתקופת היישוב היהודי לפני הקמת המדינה ולאחריה[5]

 

התקופה הג'אהילית (הטרום־אסלאמית)[6] בחצי האי ערב

מקדמת דנא הקהילה היהודית נדדה בין ארצות, וכל ארץ חדשה שהגיעו אליה הפכה למולדת חדשה למהגרים היהודים. על תולדות היהודים ותפוצתם ברחבי תבל לפני האסלאם כותב מרטין גילברט (2013 עמ' 28):

 

שנים לפני בוא האסלאם, מאות אלפי יהודים עשו את דרכם בתוך האימפריה הרומית, בים וביבשה, אל יעדים חדשים: מערבה אל ספרד וצפון אפריקה, צפונה עד הרי האלפים השוויצריים, מזרחה אל חופי הים השחור והים הכספי, ודרומה עד לתימן. במולדתם החדשה – בתפוצות או בגלות – יהודים אלה הקימו קהילות יהודיות, אשר במשך שלוש מאות שנה לפני התפשטות הנצרות, וחמש מאות שנה לפני עליית האסלאם, דבקו באמונתם, במנהגיהם ומסורתיהם. למרות שאימצו את השפות המקומיות בחיי היומיום ובעבודה, הם שימרו את העברית כשפת קרוא וכתוב ותפילה.

 

תיאור ההתיישבות היהודית בחצי האי ערב זכה לתיעוד במסורות ערביות, קרי ספרי היסטריוגרפיה, ספרי שירה וספרות אסלאמית עתיקה. לדוגמה יצוין 'כִּתָאבּ אלְאַעָ'אנִי' (ספר השירים) לאַבּוּ אלְפַרַג' אלְאַצְפָהָאנִי (מת בשנת 967) שהוא אנציקלופדיה ענקית של 21 כרכים הסוקרת בהרחבה את חקר הספרות הערבית החל מהתקופה הטרום־אסלאמית, כולל שירתם של היהודים. חיים שוארצבוים (תשכ"ד) טוען כי אורח החיים של הערבים השפיע על היהודים, הם אימצו את חיי המדבר, ההווַי והתרבות של הערבים.

ערבית הייתה שפת הדיבור של הקהילות היהודיות שנוצרו בצפון חצי האי ערב במאות הראשונות לספירה, כגון בתַיְמָא, ביַתְ'רִבּ וְבחַ'יְבַּר (טובי, תשע"ז) בסביבות העיר אלְמַדִינַה.[7] היהודים חיו בערב בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים. שלושת השבטים הגדולים שבהם היו: בַּנִי נִדִיר, בַּנִי קֻרַיְטַ'ה ובַּנִי קֻנַיְקָאע. היהודים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות ובהכנת כלי נשק. הערבית שימשה בהוראה בבתי הספר לילדים, 'בֵּית אלְמַדְרַס', של קהילות אלו. כמו כן התלמידים למדו בבית הספר מקרא על פי קטעים שהיו מתורגמים לערבית־יהודית (טובי, תשס"א).

היהודים כתבו שירה ערבית למופת השמורה באנתלוגיות הערביות תחת הכותרת 'שירת היהודים'. השירה היהודית שנכתבה בערב הקדומה שלפני האסלאם לא זכתה למחקר מקיף וממצה של החוקרים. המחבר היחיד בימי הביניים המעלה את זכרה, הוא משה אבן עזרא במאה השתים עשרה בספרו 'אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה' (ספר העיונים והדיונים), שעוסק בפואטיקה של השירה העברית בספרד. הוא אומר (אבן עזרא, 1975 עמ' 31, בתרגום מערבית):

 

אף כל הבא מגלותנו אל ארצם, רצוני, של הערבים, ופרים ורבים שם, דיבורם חי ולשונם עריבה ושירתם עדינה, מפני שרחקו מלחות אויר סוריה ובאו אל אויר חְגָ'אז היבש לעומתו כאשר קדם. על כן פרצה השירה מפיהם ואצו אל הפיוט, כגון שמואל בן עָאדְיָא ואלְרַבִּיע אִבִּן אַבִּי אלחֻקַיְק ואחרים מבין האנשים שמנום בעלי תולדותיהם. ואולי הם מבין הערבים אשר בחרו בדת היהודים בימי בערותם לפני הטפת האסלאם, שהרי היו שבטים גרים לדת היהודים כגון חִמְיַר ונַגְ'דָה ובַּנִי כְּנָאנַה ועוד.

 

הלשון הערבית שימשה לשון יצירה ספרותית בקרב הקהילה בשני תחומים עיקריים: תרגומי המקרא ששימשו ללימוד בבתי הספר (טובי, תשס"א) וחיבור שירה בערבית. שירה זו אין בינה לבין השירה הערבית שום הבדל; היא כתובה ברוח אידיאל החיים של הערבי, כמעט ללא יסודות יהודיים. על כן היא נשתמרה באנתלוגיות הערביות ונקלטה בשירה הערבית כיצירת מופת.

 

משוררים יהודים כותבים שירים בערבית

בתקופה הג'אהילית (הטרום־אסלאמית) יהודים דוברי ערבית כתבו שירה בערבית, אשר לא נבדלה מן הערבית הכללית. מספר המשוררים היהודים הגיע ל־22 (מקדאד, 1999). המפורסם מבין המשוררים היהודים בתקופה זו הוא אִ־סַמַוְאַל בִּן עָאדְיָא (שמואל בן עאדיה).[8] אִ־סַמַוְאַל חי בְּתַיְמָא במחצית הראשונה של המאה השישית במצודת אבותיו שבצפון חצי האי ערב. מסופר עליו שהיה יהודי או בן לשבט שקיבל על עצמו את היהדות, אך בשירתו אין דבר שיעיד על כך, או שמבדיל אותו במשהו מן המשוררים הערבים בני זמנו (נדב, 2014).

הוא נמנה עם המשוררים הדגולים בשירת ערב והתפרסם בתולדות ערב בזכות שירתו המליצית, וגם הודות לנאמנותו למופת, כשהגן על פיקדון שהפקיד בידיו משורר מהולל אחר, אִמְרְאוּ אל־קַיְס, ועלה לו במחיר חייו של בנו. ומכאן היה שמו למטבע לשון במשלי ערב: 'אַוְפָא מִן אִ־סַמַוְאַל' (נאמן משמואל). משל זה נישא עד היום בשפת הערבים, כולל המלומדים שבהם. המעשה שבגללו היה המשורר אִ־סַמַוְאַל למשל ולמופת בפי הערבים היה הנחישות שהפגין כבדווי מסורתי, שהעדיף להקריב את נפש בנו ולא הפֵר את הבטחתו, כמו בדווי שומר סף על פיקדונו. אִ־סַמַוְאַל ראה במעשיו כמייצגים נאמנה את עמו היהודי באומרו:

 

הִנְנוּ עָם לֹא יַחֲשָׁב־לוֹ מָוֶת לְדֹפִי  

כִּבְנֵי עוֹמֵר וְסָלוּל אֲשֶׁר כֵּן חֲשָׁבוּהוּ

 

בקרב היהודים והערבים התפרסם שירו של אִ־סַמַוְאַל המהלל את שבטו אשר זכה לשם 'לָאמִיַּה' על פי החריזה שלו באות למ"ד, ונודע לתהילה בין הערבים. את השיר תרגם לעברית תחילה חיים הירשברג (1946 עמ' 254– 256), ולאחר מכן תרגמוהו מתרגמים אחרים. להלן תרגום השיר מערבית בידי יהונתן נדב (2014):

 

אִם לֹא יִטַּמֵּא בִּנְבָלָה כְּבוֹד אָדָם

כָּל לְבוּשׁ שֶׁיִּלְבַּשׁ אֶת יָפְיוֹ בּוֹ יַכְלִיל

אִם לֹא יַעֲמֹס עַל נַפְשׁוֹ מַתְלָאוֹת

לֹא יִמְצָא לַתְּהִלָּה וְלַשֶּׁבַח כָּל שְׁבִיל

בִּזַּתְנוּ אִשָּׁה: מַה זָּעוּם מִסְפָּרְכֶם

וָאַשִּׁיב לָהּ: אַךְ קֹמֶץ נֶחְשָׁב לְאָצִיל

לֹא יִמְעַט מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כְּמוֹתֵנוּ  

זָקֵן וַנַעַר כְּמֵהִים תִּפְאָרָה לְהַגְדִּיל

מְעַטִּים – אַךְ הַגֵּר בִּשְׁעָרֵינוּ נִכְבָּד

וּמִנְהַג הָרַבִּים גֵּרֵיהֶם לְהַשְׁפִּיל

יֵשׁ הָר בִּגְבוּלֵנוּ, מִשְׁכַּן כָּל חוֹסֶה,

הָר רָם וְנִשָּׂא, כָּל מַבָּט יַאֲפִיל

שָׁקְעוּ מוֹסָדָיו תַּחְתֵי אָרֶץ, רֹאשׁוֹ

יִתְנַשֵּׂא עַד כּוֹכָב, מִי אֵלָיו יַעְפִּיל

הֵן אָנוּ בַּקֶּטֶל רְבָב לֹא נִמְצָא,  

אַף אִם לִבְנֵי עַאמֶר נֶחְשָׁב זֶה מַבְחִיל

לַמָּוֶת עָרַגְנוּ, נָחִישׁ אֶת בּוֹאוֹ,  

אַךְ שׂוֹנְאָיו – שְׁנוֹתֵיהֶם מִי יוּכַל לְהָכִיל

וְאֵין בָּנוּ שָׂר שֶׁכִּלָּה מְלוֹא יָמָיו,

אוֹ נִקְטָל וְדָמוֹ הַנִּשְׁפָּךְ לֹא גָאוּל

עַל פִּי חֲרָבוֹת נַפְשׁוֹתֵינוּ קוֹלְחוֹת,

וְאַךְ לַהַב הַחֶרֶב נַפְשֵׁנוּ יַטְבִּיל

נִצְרַפְנוּ הֵיטֵב, יִחוּסֵנוּ בְּלִי רְבָב

מוֹלִידֵינוּ דְּגוּלִים – אָב וָאֵם, אֵין מַבְדִּיל

אִכַּפְנוּ סוּסִים מֻבְחָרִים וָנִרְכֹּב  

לַמּוֹעֵד לִנְאוֹת חֶמֶד וְשָׁם נַאֲהִיל

זַכִּים כְּמֵי עָב, לֹא יִקְהֶה הַנִּצָּב  

בִּקְהָלֵנוּ קַמְצָן וְכִילַי לֹא יַקְהִיל

אִם נֹאבֶה, נִתְגּוֹלֵל עַל כָּל אִישׁ בְּמִלִּים

אַךְ דְּבָרֵנוּ אֵיתָן, הַמַּכְחִישׁ לֹא יוֹעִיל

אִם מֵת אַלּוּפֵנוּ יָקוּם לוֹ יוֹרֵשׁ

כִּנְדִיבִים יְדַבֵּר וּכְמוֹתָם הוּא פּוֹעֵל

לֹא הִדְעַכְנוּ אִשֵּׁנוּ לְמוּל הַבָּאִים  

לֹא אֵרַע שֶׁאוֹרֵחַ אֶת שְׁמֵנוּ קִלֵּל

יְמוֹתֵינוּ נוֹדְעוּ לִתְהִלָּה בֵּין אוֹיְבִים

כְּסוּסִים אַבִּירִים, רַמָּכִים לְהַלֵּל

מִקֶּדֶם עַד יָם חַרְבוֹתֵינוּ כֻּלָּן  

נִפְגְּמוּ בְּדָקְרָן שִׁרְיוֹנוֹת הַבַּרְזֶל

לֹא יֵצֵא לַהֲבָן מִנְּדָנוֹ, לֹא יָשׁוּב

עַד הִכְרִיעַ כָּל שֵׁבֶט בְּקֶטֶל וָחִיל

לֹא תֵּדְעִי מִי אֲנַחְנוּ? חִקְרִי בַּבְּרִיּוֹת

הַיּוֹדֵעַ חָכָם, מִי שֶׁלֹּא – בּוּר וּכְסִיל

כִּי בְּנֵי אַ־דִּיַאן הֵם הַצִּיר לְעַמָּם,

וְעָלָיו סָב הַמֶּמֶל, חוֹזֵר וּמַתְחִיל

 

מעיון בשיר זה עולה שהוא נמנה עם שירי ההתפארות השבטיים. השיר נכתב כתגובה לדברי נסיכה שלעגה על מספרם הדל של בני שבטו של אִ־סַמַוְאַל. הוא ענה לה בביטחון עצמי, כמו בדווי שמתגאה בעצמו, שאין חשיבות למספר אלא למהות, ובעיקר לכבוד שיוכל האדם להשרות על אחרים.

 

תקופת ימי הביניים על אדמת ספרד

מרטין גילברט (2013) טוען כי היהודים בצפון אפריקה ובספרד קיבלו בברכה את הכובשים המוסלמים כדי להשתחרר מרדיפות הנוצרים, ובמקומות רבים השלטון המוסלמי אכן העניק ליהודים את המקלט שהם קיוו לו. זה היה נכון במאה השמינית בספרד כאשר הצבא המוסלמי, בפיקודם של מוּסָא בִּן נֻצַיְר וטָארִק בִּן זְיָאד, גירש את השליטים הנוצרים שדיכאו את היהודים.

הכיבושים המוסלמים באלאנדלוס (אנדלוסיה) שבדרום ספרד בישֹרו את התחלתו של 'תור הזהב' של יהודי ספרד. השליטים המוסלמים הקימו את שלטונם המרכזי בעיר קורדובה וכיבדו את היהודים. האינטלקטואלים היהודים בפרט ופשוטי העם בכלל, נהנו מן החופש הדתי המובטח לאנשי הדִ'ימִי (בני החסות).

התקופה הספרדית הייתה התקופה המזהירה ביותר בתולדות הערבים והיהודים בימי הביניים. ספרד בשנותיה הראשונות הייתה ארץ עשירה ומשגשגת מאוד שנשלטה בשלטון מוסלמי שהיה נוח מאוד ליהודים (טובי, 2000). השלטון הדגיש טיפוח של התרבות והאומנות על גווניהן השונים ונהג בסובלנות רבה כלפי המיעוט היהודי. מנהיגי הקהילה היהודית עמדו בראשם של תפקידי ציבור חשובים ומרכזיים, תמכו ביוצרים ושמרו על המורשת הדתית העתיקה.

מצב היהודים השתפר לאחר הכיבוש המוסלמי בספרד ובצפון אפריקה. בספרד פעלו הוגים ויוצרים שהיו מחויבים לרעיון השתלבותם של היהודים במחוזות מגוריהם כאזרחים שווי זכויות, וכמיעוט תרבותי הנהנה מאוטונומיה תרבותית ודתית. ואכן היהודים לא נרדפו והצליחו להשתתף בחיי החברה והממשלה. סוחרים יהודים הביאו ממצרים לספרד את הפשתן וייבאו פנינים, צבעים ותרופות (גילברט, 2013).

עם התפשטות האסלאם במאה השביעית המוסלמים שלטו בכל המזרח התיכון, במרכז אסיה, בצפון אפריקה ובספרד. השפה הערבית הפכה לשפה בין־לאומית ואומצה בידי מרבית היהודים בעולם. כך לדוגמה בשנת 1200 היו כ־90 אחוז מיהודי העולם דוברי ערבית כשפת אם (בן־דור ואחרים, 2018).

 

המפגש התרבותי־ספרותי בין העברית לערבית

שיתוף הפעולה בין שני העמים עבר מתחום התרבות למעגלות חיי החברה. השכנים היהודים והערבים היו משתתפים בנסיבות חברתיות יחדיו ונרקמה ביניהם מערכת יחסים טובה. היהודים שהיו בספרד לא נדחקו לשולי החברה אלא השתלבו היטב בחיי היום־יום של הערבים, ואף הגיעו לעמדות ציבוריות חשובות ונטלו חלק נכבד בחיים המדיניים, דוגמת הנדיב חסדאי אבן שפרוט והמשורר הדגול שמואל הנגיד.

חסדאי אבן שפרוט (975-915) שימש בתפקידים בכירים בחצר השליט עבד אלרחמן השלישי. מכוח מעמדו פעל אבן שפרוט למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. ואילו המשורר שמואל הנגיד (1156-993) נתמנה בשנת 1020 לווזיר, שר הצבא, אצל מלך גרנדה. הוא היה גם מפקד הצבא המוסלמי בימיהם של המלכים חבוס ובאדיס, ויצא להילחם נגד אויבי המלך הערבי. בעקבות כך הוא כתב שירי מלחמה בסגנונה של השירה הערבית, סוג זה של שירה לא היה חלק מהווי חייהם של היהודים (רצהבי, 1994).

חשוב לציין כי בזכות כישרונותיהם ובקיאותם הלשונית של אבן שפרוט ושל שמואל הנגיד הלכה ורבתה השפעתם בשטח המדיני וביחסי החוץ. לצד צמיחת תרבות תורנית עשירה ופעלתנית הייתה פעילות יוצרת גם בשטחי תרבות אחרים, שהופרתה על ידי המגע עם תרבות הסביבה (טובי, 2000).

כאמור, במאה השתים עשרה בקרב 90 אחוז מהיהודים בספרד הערבית הייתה השפה העיקרית הדבורה בפיהם בחיי היום־יום. לעומת זאת היוצרים והמלומדים היהודים (שהיו 10אחוז מהיהודים) שלטו בעברית וגם בערבית הספרותית וכתבו את חיבוריהם הפרוזאיים, כולל בתחומי הקודש, ההלכה ושאלות ותשובות בערבית־היהודית. דהיינו, שפה שנכתבה באותיות עבריות ובתוספות סימנים מיוחדים לאותיות ערביות שאין להן מקבילות בעברית. דוגמאות לכך 'כִּתָאבּ אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה למשה אבן עזרא (1975). אפילו הרמב"ם הנחשב לדמות לאומית ודתית בולטת כתב את מרבית חיבוריו בערבית־יהודית, ובראשם ספרו דַלָאלַה אלְחָאִירִין (מורה נבוכים), ורק את 'משנה תורה', שהוא חלק קטן מחיבוריו, כתב בעברית. יש לציין כי הכתיבה בלשון הערבית־היהודית נמשכה גם אחרי המאה השלוש עשרה, וכמעט עד ימינו אלה, אך חשיבות הספרות שנכתבה בה פוחתת והולכת (שלוסברג, תשס"ד).

חשוב להדגיש כי בספרות הפרוזה נהגו המחברים היהודים על פי סגנונם ודרכם של הסופרים הערבים, והם שילבו בחיבוריהם העבריים פסוקים מן המקרא, שירה, דברי חוכמה ועוד. יהודי ספרד נטלו חלק בספרות ובמדעים לצידם של המוסלמים. המשכילים היהודים אף שלטו בלשון הקלאסית ובדקדוקהּ ובשירה הערבית ובספרותהּ. המשכילים ששלטו מספיק בערבית שלחו ידם בכתיבת שירה ערבית ושיריהם זכו לשבחים (רצהבי, 1994).

השירה הערבית שימשה דגם חיקוי להתהוות השירה העברית בספרד. יהודה רצהבי הקדיש את מרבית מחקריו לעיון במקוריות השירה, הפרוזה, דברי חוכמה ועוד, שהושפעו מן הערבית. הוא מציין שיותר מכול קלטה השירה הספרדית מוטיבים ומאמרים ערביים (רצהבי, 2007 עמ' 7):

 

המקבילות הערביות מלמדות לא על המוטיב בלבד אלא גם על הסופרים והספרים שקראו משוררי ישראל, וכן על דרכי התרגום שאחזו בהם, בשירה ובפרוזה. פעמים שעל פי המקבילה הערבית אפשר להגיהּ את הנוסח העברי ואף להשלים חסרות. כיוצא בזה לשונות עבריים סתומים, שהמקור הערבי מאיר אותם.

 

במשך מאות בשנים לפני הופעת השירה העברית גיבשה השירה הערבית סגנון מיוחד לנושאים מסוימים מאוד. בכל נושא שירי היו צפויים מוטיבים המיוחדים לו, לשון פיגורטיבית מועדפת, ניבים לשוניים מסוגננים שייחדוהו מהנושאים האחרים ועשאוהו כמין סוג אומנותי. כאשר החלו לכתוב בספרד שירים, הלכו המשוררים היהודים בעקבות השירה הערבית וחיקו את מהלכיה בכל התחומים: במבנים, במשקלים ובדימויים ואף בעמדת הדובר, הכול לפי סוג השיר ועל פי מוסכמותיהם המקובלות, התימטיות והצורניות. נוסף על אלה, רעיונות ומסרים חינוכיים שהיוו חלק אינטגראלי מחיי הערבים מצאו להם הדים בקרב המלומדים היהודיים, כמו אורח החיים בחצרות המלכים, תלות המשוררים בנדיבים ועוד.

באמצע המאה העשירית נוצר בספרד המוסלמית מרכז חדש של שירת החול העברית ובו היא פרחה והגיעה לשיא אומנותי גבוה מאוד. תקופת הפריחה, הידועה כ'תור הזהב' של השירה העברית ארכה כמאתיים שנה (1150-950). השירה העברית בספרד נחשבת אחד מפרקיה החשובים של הספרות העברית לדורותיה. ראשיתה בקורדובה, אך היא הגיעה לשיא התפתחותה במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בערים של ספרד המוסלמית (שירמן, 1996).

הסופרים היהודים כתבו את יצירותיהם מתוך התרבות העברית היהודית ולמענה. המשורר העברי טעון במטען תרבותי עברי עמוק שיסודו במקרא, בתיאורים ובניבים מקראיים רבים ומגוונים (פליישר, 2007). אלה מוצאים את רישומם בשיר, אצל כל משורר בדרכו שלו, כשהוא מטמיע את הרכיבים הפואטיים המקראיים בדרך ההבעה הפואטית של חומר שנלקח מהסוגות השונות של השירה הערבית (טובי, 2000).

עד אמצע המאה העשירית הייתה השירה העברית רובה ככולה שירת קודש המיועדת לתפילת הרבים. הופעת שירת החול בספרד הייתה בגדר חידוש, שהתבטא לא רק בתכנים אלא גם בצורות ובסגנון. יסודות השירה העברית בספרד נעוצים במפגש הפתוח עם השירה הערבית בת הזמן, שהגיעה לדרגה אומנותית גבוהה ושימשה מופת אסתטי ליוצרים העברים.

 

זהות יהודית ושירה לאומית

השירה הערבית, הן בַּמַשְרִק (מזרח. הכוונה לדמשק ולבגדאד) הן בַּמַגְרִבּ (מערב. הכוונה לספרד ולצפון אפריקה), לא עסקה כלל בנושאים לאומיים, כיוון שההגמוניה הערבית האסלאמית הייתה שלטת בשני אזורים אלה ולא היה צורך לעסוק בהיבטים לאומיים. שירה לאומית צומחת בקרב מיעוטים ואילו הרוב ששוכן בארצו אינו חש התגעגעות לארץ הנכספת. לעומת זאת, היהודים בספרד היו מיעוט, ובשירה העברית שהם יצרו ניכרים היטב היסודות המבטאים את הזהות התרבותית היהודית, קודם כול מכוחה של השפה. הלשון העברית משכה אל היצירות השיריות את האסוציאציות הקולקטיביות הלאומיות. בכל סוגי השירה שמרה השפה העברית על זיכרונות העבר, על הזהות העצמאית הלאומית דרך השיבוצים של טקסטים מהמקרא (יהלום, 2008).

את הקשר לארץ ישראל ביטאו המשוררים דרך סוגה חדשה שנקראת 'שירי ציון'. שירי המשוררים שיקפו לא רק געגועים עזים לציון, אלא גם תהליך נפשי־רוחני ממושך, שהגיע לבשלות במסע אל הארץ הנכספת (לוין, 2007 עמ' 254). דוגמה לכך, שירו של יהודה הלוי 'לבי במזרח' (לוין, שם עמ' 260):

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

אֵיכָה אֲשַׁלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל־טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֶרָב!

 

בשיר זה ביטא הלוי את כיסופיו לארץ ישראל בלשון מקורית ובמטפוריקה נועזת. הוא טבע את הצירוף הלשוני 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב', ששימש מורה דרך למשוררים ולאנשי רוח לבקר בארץ (יהלום, 2008). מהיוצרים נציין את יהודה אלחריזי, שתיעד את מסעותיו לארץ ביצירותיו, הן במחברת 46 בספר תחכמוני הן במקאמה ערבית פרי עטו (רצהבי, 1980).

שיר זה נמנה עם אחד השירים החשובים בקבוצת 'שירי ציון', ובו מראה המשורר שהוא חי בעולם חצוי: הוא נמצא פיזית בספרד, אך נפשית רוצה מאוד להיות בארץ ישראל. קרע זה גורם למשורר שלא יוכל ליהנות משום דבר, אפילו לא מטעם האוכל. המשורר הגדיל לתאר את מצוקתו הנפשית דרך הפסוקים המקראיים: 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב' – רמז לפסוק: "רְחֹק מִזְרָח, מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ, אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהלים קג יב);  'אֵיכָה אֲשַׁלֵם נְדָרַי' – רמז למגילת הקינות איכה ולפסוק מתוכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א א); 'בְּעוֹד צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?' – רמז לספר איוב: "טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב" (יח י).

 

ההשפעות הערביות על שירת החול העברית

המשוררים היהודים בספרד העריצו את השירה הערבית לדורותיה והושפעו ממנה. השפעת השירה הערבית, ובוודאי השפעת הפילוסופיה הערבית, ניכרה לא רק בשירת החול אלא גם בשירת הקודש ובפיוט הליטורגי שנועד להשתלב במסגרת התפילה בבית הכנסת (פליישר, 2007). וזאת לא בעניינים שבצורה ובלשון, אלא אף בעניינים שבתוכן. בייחוד גדולה הייתה השפעתה של השירה הערבית החצרנית הספרדית, שנכתבה סביב חיי החברה התוססים בארמונותיהם של השליטים ושל השרים הערבים בספרד.

משה אבן עזרא קבע בספרו העיוני 'אלְמֻחָאצַֹרַה ואלְמֻדָ'אכַּרַה' (אבן עזרא, 1975) על שירת החול העברית בספרד, כי אל להם למשוררים העברים להתרחק מערכיה של השירה הערבית, הראויה, לדעתו, להיות מופת לשירה העברית ומקור לחיקוי. ואכן נדמתה שירת החול של המשוררים היהודים לרעותה הערבית בכול: במבנים, במשקלים, במוטיבים ובקישוטים, ואף בעמדת הדובר בשיר – הכול על פי סוג השיר ועל פי מוסכמותיהם המקובלות של השירים.

כאמור, הסופרים והמשוררים היהודים שלטו היטב בערבית הספרותית, דבר זה הביא במישרין לידי העשרתה והרחבתה של העברית. מאחר ששתי הלשונות, הערבית והעברית, הן אחיות בעלות שורשים וצלילים משותפים, השתמשו המשוררים ביודעין ושלא ביודעין במילים ערביות. ומכוח השפעתה של הערבית־יהודית נתחדשו מילים במישרין מן הערבית, והפכו להיות חלק בלתי נפרד מן השפה העברית, כגון קוטר, מרכז, אופק, אקלים, ממולח, החליף, לחן ורצד.

נוסף על כך, מלאכת התרגום התפתחה בתקופה ההיא עקב הפעילות הנמרצת של המתרגמים הידועים, כגון יהודה אבן תיבון, שמואל אבן תיבון ויהודה אלחריזי. תורגמו לעברית יצירות חשובות שכתבו היהודים, בעיקר בערבית־יהודית, כ'חובת הלבבות' לבחיי אבן פקודה (1120-1050), 'הכוזרי' לר' יהודה הלוי (1141-1075) ו'מורה נבוכים' לר' משה אבן מימון (1204-1138). התרגומים נעשו גם בשדה השירה. המשוררים היהודים תרגמו בתי שיר ערביים, שילבו אותם ביצירותיהם (מרעי, 2015), ואף חיברו שירים בערבית. שמות המשוררים וקטעי שיריהם נשתמרו בספרות הערבית האנדלוסית (רצהבי, 1994).[9] בספרות המקאמות תרגם יהודה אלחריזי (1225-1166) את ספר המקאמות של אבו מוחמד עלי בן אלקאסם אלחרירי (1122-1054) לעברית וקרא לו 'מחברות איתיאל'.

השפעתה של השפה הערבית ותרבותה על העברית ניכרות בתחומי הצורות הדקדוקיות, אוצר המילים והעברית התרגומית (בלאו, 1996). נוסף על חידוש מילים בודדות העברית שאלה מטבעות לשון וצירופי לשון ותחביר. ביטויים מטפוריים השאולים מהערבית מצויים בשפע ביצירה העברית, והם למעשה תרגומי שאילה מהערבית. דוגמאות: חידושי השנים – קורות הזמן; בני הזמן או תולדות הזמן – צרות הזמן; ילדי הזמן – האנשים; ים המחשבות – שקוע במחשבות; בנות המחשבות – מחשבות צלולות; בת הכרמים – היין; ים השכל – חוכמה; בני המוות – בני תמותה; מלאכת השיר – חיבור שירה; ים הנדבה – נדיב מאוד; לו ואולי – לשונות להבעת משאלות; נפש רחבה – נדיבות לב; קרא שלום על – שאל לשלומו או דרש לשלומו; האחרית – העולם הבא; ארד עימהם הים – אפליג בים ועוד (מרעי, 1995 עמ' 268-265).

נוכחותה של הערבית בלשונה של הספרות היהודית בימי הביניים מכונה 'העברית המשוערבת', כלומר עברית המושפעת מן הלשון הערבית מבחינת המורפולוגיה של השם והפועל, מבחינת התחביר והשימוש במילות היחס ואף מבחינה סמנטית (גושן־גוטשטיין, תשס"ו). ידיעתה של השפה הערבית נחוצה כדי להבין דברים לא מובנים בלשונה של השירה העברית (טובי, תשע"ז).

יש לציין כי זרותם של היסודות הערביים שחדרו לעברית באותה תקופה אינה מורגשת עוד היום (גושן־גוטשטיין, 1965). כל החידושים הלשוניים נשתמרו במילונים והרחיבו את תורת המילונאות בימי הביניים. במקביל לכך, השתדלה השירה העברית שלא לסטות מלשון המקרא, ובכל זאת מכוח השפעתה של הערבית נתחדשו מילים בעברית. בתקופה זו הפכה השפה הערבית־היהודית לשפה הדבורה בחיי יום־יום. כל היצירות הפרוזאיות נכתבו בשפה זו, ורק השירה והמקאמות נכתבו בשפה העברית. לסופרים היהודים היה נוח לכתוב בערבית, שהייתה שפה רחבה ועשירה לעומת העברית שהייתה שפה דלה וחסרה מינוחים מתאימים לכתיבה, הן מדעית הן יומיומית, כפי שטען יונה אבן ג'נאח במאה השתים עשרה במבוא ל'ספר הרקמה' (אבן ג'נאח, תרצ"א):

 

והספרים אלה חיברם בלשון ערבי... כי הם היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל ממלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבֵּר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא, ואיננו מספיק לכל צורך המדבֵּר.

מכוח השפעתה של הערבית ולשונה פילסו היצירות את דרכן גם לספרות התיאולוגיה והמחשבה היהודית, לתחומי דעת יהודיים דתיים מובהקים ולביקורת המקרא, והן נכתבו בשפה הערבית היהודית (דרורי, 1988; לצרוס־יפה, תשנ"ט; גוייטין, 2005). לדוגמה נציין שלושה ספרים: רס"ג כתב ספר תיאולוגי גדול בערבית־יהודית, 'כִּתָאב אַלְמֻחְ'תָאר פִי אלְאַמָאנָאת ואלְמֻעְתַקָאדָאת' (ספר הנבחר באמונות ובדעות) תוך דיאלוג פורה עם חכמי האסלאם בני זמנו. הספר נחשב אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל שנתחברו בימי הביניים ופורץ דרך בתחום הפילוסופיה היהודית. רבי משה בן מימון (רמב"ם) חיבר את הספר 'דַלִיל אלְחָאאִרִין' (מורה נבוכים) שצוין לעיל ונחשב אחד החיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים. הספר הושפע מהתיאולוגיה האסלאמית המכונה "כַּלָאם" (תורת המליצה והדיבור) ובפרט מזרם מועתזלה. ר' בחיי אבן פקודה חיבר את הספר 'אלְהִדָאיַה אִלָא פַרָאאִץֹ אלְקוּלוּבּ' (תורת חובת הלבבות), שהוא למעשה ניסוח של תורת מוסר יהודית.

 

העיסוק בבלשנות העברית

המלומדים הערבים בימי הביניים עסקו בספרות חוכמת הלשון הערבית וכתבו מילונים וספרי דקדוק על לשונם (ממן, תשס"ז). היהודים אימצו את הישגי המדע של הערבים, ובלטו ביניהם יוצרים דגולים בלשון, בשירה ובהגות היהודית, כמו רב סעדיה גאון (882- 942), רבי יונה אבן ג'נאח (1050-995), רבי יהודה הלוי (1141-1075), הרמב"ם (1204-1138) ואחרים[10], אשר הבינו את יסודותיה וסודותיה של הלשון הערבית. הבקיאות בערבית סייעה בידי היוצרים העבריים לכתוב חיבורים פרוזאיים ושירה בערבית, מחד גיסא; וחיבורים בתחום הלשון העברית, מאידך גיסא.

העיסוק בבלשנות ובמילונים בתקופת ימי הביניים התמקד בשני תחומים: האחד, מילונים ללשון המקרא. המילונים העבריים הראשונים למקרא נכתבו בערבית. רבי סעדיה גאון (רס"ג), שנולד בשנת 882 במצרים וכיהן כגאון בבגדאד נחשב ראשון המדקדקים העבריים בימי הביניים. הוא חיבר את 'ספר האַגְרון', שהוא סוג של מילון או  לקסיקון לכחמשת אלפים מילים בלשון הקודש המציג את שורשי המילים המקראיות (אלוני, 1969). ספר האגרון נכתב בהשראת עבודתם של מדקדקים ערבים בני זמנו. מדקדקים יהודים אחרים הושפעו מן הדקדוק הערבי, וחלק מהם אף כתבו את ספרי הדקדוק שלהם בערבית־יהודית. דוגמאות: מילון 'המחברת' ללשון העברית וללשון הארמית במקרא למנחם בן סרוק (970-920), שנתחבר בשנת 960 בערך; יונה אבן ג'נאח שכתב את 'ספר השורשים' (כִּתָאב אלְאוּצוּל),[11] המטפל בשורשיהן של מילות המקרא על פי סדר הא"ב.[12]

התחום השני, מילונים ללשון העברית, כמו 'ספר אלמואזנה' (אלמֻוָאזַנַה בַּיְן אַללֻע'ה אלְעִבְּרָאנִיַה ואלְעָרַבִּיַה – ספר ההשוואה בין העברית לערבית)[13] ליצחק בן ברון, שעוסק בהשוואה בין הדקדוק העברי לדקדוק הערבי ובהשפעות הערביות עליו.[14]

להיסטוריה של השפה הערבית עצמה הייתה השפעה לא רק על היהודים אלא גם על ההיסטוריה של השפה העברית. השפה העברית שהייתה שפה דתית עד המאה התשיעית הפכה להיות מגוונת יותר בעקבות הפרייתה במילים ערביות והחלה לעסוק גם בעניינים חילוניים. המחקרים ההשוואתיים בין השירה הערבית לבין השירה העברית מלמדים מה עשירות ועמוקות היו ההשפעות ההדדיות של זו על זו. השירה בימי הביניים, מבחינת תוכנהּ ורעיונותיהּ, הייתה מושתתת על מוסכמות קונבנציונליות, על כן המקוריות של המשוררים התבטאה בצורת העיצוב ובדרך ההבּעה (מרעי, 1995). מן המאה ה־14 יהודים השתמשו פחות בערבית הספרותית, ופחות בערבית היהודית הקלאסית, ועברו לערבית־יהודית המאוחרת שהייתה וריאנט של הערבית המדוברת (בן־דור ואחרים, 2018). שינויים אלו התחוללו במקביל לתהליכים לשוניים שלא הקפידו על הפצת היצירה בלשון הקלאסית, בעקבות התפוררותה של האימפריה האסלאמית בבגדאד במזרח ובספרד במערב והשתלטות התורכים על האזור.

לסיכום ייאמר, הלשון הערבית שהייתה שגורה בפי היוצרים היהודים בספרד ובצפון אפריקה שיחקה תפקיד חשוב בהעשרתהּ ובהרחבתהּ של הלשון העברית. השפעתה של הלשון הערבית התבטאה בכל הנוגע למורפולוגיה, לתחביר ולסמנטיקה. אומנם נעשו מחקרים רבים בתחום ההשפעות הערביות, אך עדיין רחוק הנושא ממיצויו. כל מחקר חדש בתחום שופך אור חדש על ההיבט הלשוני ותורם לגילוי השפעות נוספות שלא נודעו עד היום.

[5] יש לציין כי התקיים מפגש בין הערבית לעברית בצפון אפריקה, אך הוא לא זכה למחקר מקיף שיעניק לו מעמד עצמאי כשאר המפגשים שנזכרו לעיל. ועל כך מעיד יוסף טובי (2007 עמ' 136): "על אף עושרה הגדול של הספרות הנדונה, מועט ביותר המחקר בה. באומרי 'עושרה הגדול' כוונתי לא רק לכמות אלא אף לגיוון, קביעות העולות בבירור מן הממצאים שבידינו. אף דומה עלי – על סמך עיסוקי בספרות זו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, כי טמון בה גם עושר ספרותי וחברתי, והריהי מהווה אוצר בלום להכרת חיי הרוח והחברה של קהילות צפון אפריקה במאתיים השנים האחרונות. אלא שלמרבה הצער, מועטים ביותר העוסקים בה – אם לגופה ואם לצורך דיסציפלינות אחרות במחקר, כגון ההיסטוריה, הדת והחברה". 
[6] התקופה הג'אהילית היא התקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני הופעת האסלאם. תקופה זו נחשבת תקופת בוּרוּת (גָ'אהִלִיָה – בוּרוּת) מבחינה דתית, ללא אמונה באל אחד והיא הסתיימה בשנת 610. 
[7] היא העיר השנייה בקדושתה למוסלמים אחרי מֶכָּה, ונמצאת במחוז אל־חג'אז שבמערב ערב הסעודית. 
[8] המשוררים האחרים: רָבּיע בִּן אַבִּי אלְחֻקַיְק, אַבּוּ אלְזִנָאד, כַּעְבְּ בִּן אלְאַשְרַף, אַבּוּ קַיְס בִּן רְפָאעָה, שֻרַיְח בִּן עַמְרָאן, דַרְהַם בִּן זַיְד, עֻרַיְץֹ ואחרים. 
[9] המשוררים הם: יוסף בן אסחאק אלאסראילי, שמואל הנגיד, יהוסף הנגיד, אסחאק בן שמעון, אבו איוב אבן אלמעלם, אבו אסחאק בן אלפח'אר אליהודי, נסים אלאסראילי, והם נוספים על שני משוררים יהודים שהתאסלמו: אבו אלפצֹל חסדאי בן חסדאי ואבו אסחאק אברהים בן סהל אלאסראילי ולמשוררת קסמונה בנת אסמאעיל אליהודי. היא הייתה בת לאב שכתב גם הוא שירה בערבית ספרותית, וחינך את בתו על ברכי ספרי האַדַבּ הערבי. שני בתים שחיברה קסמונה נוגעים למחשבותיה כאשר חשה שבגרה וטרם נישאה. יום אחד הסתכלה בראי, וכשהבחינה ביופייה אמרה:'רואה אני גן, עת קטיפתו הגיעה ואיני רואה אוֹרֶה שישלח ידו אליומה רב הצער על העלומים היורדים לאבדון ואשר לא אפָרֵש בשמו ייוָותר בודד'כששמע אביה בתים אלה נתן דעתו לבקש לה בעל ראוי. 
[10] יש לציין כי ליהודים היו שמות גם בערבית לצד השם העברי. למשל, יהודה הלוי (ריה"ל) – שמו בערבית היה אַבּוּ אלְחַסַן אלְלָאוִי. אבן ג'נאח נודע בשמו הערבי אַבּוּ אלְוָלִיד או מַרְוָאן אִבִּן גַ'נָאח (שמו הלטיני – מרינוס), שמואל הנגיד הוא אִסְחָאק אִסְמָאעִיל אִבִּן נָגְרִילָה, רמב"ם הוא מוּסָא בִּן מַיְמוּן בִּן עַבְּדַאלְלַה אלְקֻרְטֻבִּי אלְאִסְרָאִילִי ועוד. 
[11] נוסף על לקסיקון זה, חיבר אבן ג'נאח את ספר הרקמה (כִּתָאבּ אִלְלֻמַע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר זה מתייחס אבן ג'נאח גם לטעויות דקדוקיות וסגנוניות של פייטנים ומשוררים עבריים שקדמו לו.
[12] לצד הפירושים למקרא חיבר רבי נתן בן רבי יחיאל מרומי (1110-1035) מחכמי איטליה, את ספר 'הערוך' שהוא מילון העוסק בפירוש מילים זרות בתלמודים ובמדרשים. פירוש המילים הוא שילוב של הפרשנות של המחבר ופירושים מספרות הגאונים. 
[13] הספר יצא לאור במהדורה מדעית מורחבת על־ידי דן בקר בשנת 2005 (בקר, תשס"ה).
[14] יצחק בן ברון חי בספרד במחצית השניה של המאה ה־11 וברבע הראשון של המאה ה־12 (נפטר לכל המאוחר בשנת 1128), ואת המואזנה כתב ככל הנראה, לפני שנת 1080 (בקר, תשס"ה עמ' 5).