מבוא
מרכז חיינו בדור הזה הוא המכשיר הסלולרי שנמצא לידנו ממש עכשיו. ואם זה לא מספיק, בשנים האחרונות הצטרפו לחיינו הרשתות החברתיות כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק ועוד. פלטפורמות שאפשרו לכולנו להסתיר בקלות רבה את הרגשות שלנו מאחורי חומות ואפליקציות, לייפות את המציאות בעזרת הרבה פילטרים ועריכות — פחות אמת והתמודדות.
הבעיה התחילה כשלקחנו את הכלי הזה והשתמשנו בו נגדנו. בעצם, התחלנו לשכוח מעצמנו, התרגלנו להדחיק ולא לייחס חשיבות לדברים שיושבים עלינו. הסמארטפון שקנינו לפני שנה בסך הכול כבר לא נחשב שם דבר. ההרגשה הזאת, שתמיד חייבים להתחדש כל הזמן, לא מפסיקה — שחלילה לא יֵצא מצב שלא נעשה ריפרש, נגלול, או סתם נעלה תמונה לסטורי או פוסט לפיד ונרגיש שאנחנו מאחור. אין ערך לכלום אם הוא לא הופך לוויראלי. גרמנו לעצמנו להאמין שאנחנו שווים פחות ממה שחשבנו אם אין על התמונה, בתוך כמה דקות מרגע ההעלאה, עשרות לייקים ותגובות.
אני יותר ממאושר שאתם מחזיקים את הספר שלי. סליחה שאני מפריע לכם לגלול בפיד, לדפדף בסטורי או להעלות סרטון לטיק טוק. תבקשו בשמי סליחה גם מהמכשיר הנייד שלכם,
ותעשו לי טובה, תניחו אותו בצד על מצב שקט. אני לא רוצה שתאבדו ריכוז ואז אאבד אתכם.
סביר להניח שבעוד רגע תקפוץ לכם התראה על לייק או תגובה, הודעה במסנג'ר או בדיירקט, גורם חיצוני שיגרום לכם שוב להדחיק ולא להיסחף לספר, אל תוך המציאות של כל אחד, שלי — וגם שלכם.
בכל חלק וחלק בספר אנסה לגעת בזיכרונות ובדברים שחלק מכם עוברים עד היום. אנסה לגעת באותם הרגעים שהכי נפגעתם מהם, שהכי התאמצתם לשכוח, שתמיד חיפשתם להדחיק, שתמיד העדפתם לברוח מהם. אני אגיד לכם את האמת: ישבתי וכתבתי ימים ולילות, חיפשתי וגם מצאתי את המילים המדויקות שיפגעו בלב כמו חץ, ובאותה נשימה גם ייתנו לכם ליטוף אוהב על הפנים.
יצא לכם לחוות מערבולת של תחושות ורגשות מתפרצים? אלפי רגעים שלא מצאתם את המילים? אני בטוח שכן, ועדיין, ככל הנראה רובכם המוחלט העדיף שלא להקדיש לעצמו רגע אחד, בדיוק כמו זה שאתם מקדישים לעצמכם עכשיו — להתנתק לרגע מהכול ולעשות סדר בדברים.
הנפש שלכם מאותתת כבר תקופה שמשהו לא תקין, ולא, תאמינו לי, מניסיון, היא לא צריכה מסיבות או בילויים, היא צריכה יחס אחר. הנפש שלכם צריכה להירגע, למצוא פינה אמפתית ומכילה. היא לא צריכה לשים על עצמה מסכה ולהמשיך בחיי השגרה.
אתם מבינים איפה מתחילה הבעיה? הבעיה מתחילה כשאתם בוחרים להתעלם כאילו כלום לא קרה, אתם מתנהגים כרגיל ובעצם מדחיקים. אתם מתלבשים בבגדים הכי נוצצים שלכם, יוצאים למסיבות, יושבים עם חברים או עם חברות, שותים אלכוהול בכמויות. כל אלה לא נקרא להתמודד, זה נקרא להדחיק.
ושלא תבינו אותי לא נכון, גם אני תמיד הדחקתי, גם אני תמיד העדפתי לברוח, גם אני תמיד בחרתי שלא להתמודד. עשיתי בדיוק את אותן פעולות. גם אני הסתרתי את מה שעובר עליי, גם אני הראיתי לכולם בסטורי באמצע שבוע בבר תל־אביבי שכאילו הכול בסדר, שיתפתי בפייסבוק פוסט עם צ'ק־אין מפתה בחופשה חלומית בזמן שאני בכלל נמצא במינוס בבנק ובלי עבודה. עשיתי הכול בשביל לשכוח לרגע אחד תקופה קשה שעוברת עליי. כן, כולנו התרגלנו להסתיר את הרגשות שלנו מאחורי לייקים ותגובות אוהדות ברשתות החברתיות, להתעלם ממה שאנחנו מרגישים. אנחנו לא מפסיקים להדחיק.
עד שבחרתי בעצמי. בחרתי בגיל. בחרתי להתמודד. הפסקתי להדחיק.
ובשביל להתמודד אתם לא צריכים כלום, רק זמן לעצמכם. בדיוק ככה — איך שאתם נראים כרגע: רגל על רגל, קפוצ'ון שגדול עליכם בכמה מידות או חולצת סוף מסלול, בלי פן או איפור, אחרי סיגריה חמישית, זרוקים על המיטה בשמיכת צמר וספל נס קפה פושר. תנו יחס לרגשות שלכם ולמה שעובר עליכם.
חשבנו שעלינו על שיטה "עילאית" : משאירים את הבלגן בלב ואת המחשבות מתחת לשמיכה עם הבגדים, לפני ששוב בורחים מהדלת. אבל מפעם לפעם נופל האסימון וגורם לנו להבין שזה לא באמת מועיל.
התרגלנו לדחות ספקות ולהעדיף סיפוקים, להדחיק רגעים קשים, כי זה נוח לא להתמודד עם הזיכרונות פנים אל פנים, כי זה נוח להדחיק ולזרוק לצד את מה שאנחנו באמת מרגישים.
אז לקחתי דף ועיפרון
והתחלתי לכתוב.
וכמה כתבתי...
הוצאתי הכול (טוב, בעוד רגע תוכלו גם בעצמכם לראות)
התמודדתי עם השדים הכי נוראים שהסתתרו בתוכי,
עם הפחדים הכי גדולים שידעתי,
עם הסיטואציות הכי קשות שעברתי.
כתבתי על אהבות שנזרקו לפח
על רגעים מיוחדים שנתנו לי השראה
על אנשים יקרים שאיבדתי
על כל מה שהיה בעבורי בריחה
על מכרים שנפגעתי מהם
ועל שקרים שסיפרתי.
כתבתי דברים שמעולם לא הצלחתי לתאר במילים, והכול נמצא בספר. האמת היא שפחדתי להתעמת עם כל זה, אני אחד מול אלפי אותיות. אבל החלטתי להתמודד. ככה גם אתם, בדיוק כמו שאתם עושים עכשיו.
אני מאמין בכל ליבי שהמילים שלי יעזרו לכם — והרבה. אני מאמין שתקראו ותגידו לעצמכם שזה בדיוק מה שהרגשתם, זה בדיוק מה שרציתם לומר, זה בדיוק מה שעבר עליכם, שהספר הזה הוא בדיוק מה שהייתם צריכים.
אז תכינו את עצמכם, כי איתי תפסיקו לברוח ותתחילו להתמודד.
המוח האנושי
מדהים איך המוח שלנו עובד, חשבתם על זה פעם? המוח האנושי הוא היצירה הגדולה ביותר של אלוהים, אבל לא משנה כמה ננסה, אנחנו לא נזכור כל פרט ופרט בחיים שלנו. כלומר, ככל שהזמן יעבור, אנחנו לא נזכור לדוגמה כמה תלמידים היינו בסך הכול בכיתה ה' או מה צבע הילקוט שהיה לנו.
אבל איך זה שלא משנה כמה זמן יעבור, תמיד נזכור את הפעם הראשונה שנשבר לנו הלב? המוח האנושי הוא היצירה הגדולה ביותר של אלוהים, אבל לא משנה כמה ננסה, אנחנו לא נצליח להשכיח את הכאב הזה. אגלה לכם סוד, לעולם גם לא נשכח את היום הזה.
ואני זוכר את היום הזה היטב. הכול התנהל כרגיל באותו יום, הייתי בן שבע־עשרה וחשבתי שרק המבוגרים סובלים משיברון לב. העולם כהרגלו הסתובב, השמש זרחה לה, העננים בצבע לבן והשמיים תכלת — כמו צבע העיניים שלה.
היינו יושבים בפארק חשוך אחרי בית ספר, רצים במגרש ומאירים את הרגש. היא חשפה אותי לראשונה לדבר הזה שנקרא אישה, ליופי נשי פנימי, לחיצוניות המושכת ולאופי הכריזמטי. היא הייתה הראשונה שהפכה אותי מסתם ילד לילד מאוהב, אבל גם הראשונה שהפכה את הלב שלי לשבור.
מדהים איך המוח האנושי עובד, חשבתם על זה? המוח האנושי הוא היצירה הגדולה ביותר של אלוהים, מערכת הפעלה מדהימה ולגמרי מוצלחת, אין ספק. אבל איך המוח הזה, היצירה המופלאה הזאת, לא מצליחה למחוק מהזיכרון את הכאב הכי גדול שמפריע לה להתקדם? לא משנה כמה ניסיתי וכמה אני מנסה עד היום, ככל שהשנים עוברות הזיכרון הזה, היום שהלב שלי נשבר לראשונה, עוד פועם בחוזקה ועושה לי כאב ראש וסחרחורות.
זה היה בתחילת החורף, כל המשפחה מבלה בסוף שבוע רגוע בבית מלון בצפון — חוגגים שבת חתן לדוד שלי. ממש לפני כניסת שבת, בזמן שהשמש עדיין נוכחת מעליי ורגע אחרי שירדתי ללובי לכיוון חדר האוכל, קיבלתי את ההודעה שהרסה לי הכול. הרסה אותי. בהודעה היא כתבה שיש מישהו אחר, שיש לו אופי קצת יותר מוצלח וקצת הרבה יותר מוצא חן בעיניה. ההודעה תיארה לי כמה אני ילד וכמה אהבה היא עניין מורכב. לפעמים אהבה גורמת לאנשים לצאת בעל כורחם הדמות הרעה, רק בגלל שהעדיפו לחתוך את זה ככה בהודעה ולא לראות את הבעות הפנים שאולי יגרמו לך להטיל ספק בהחלטה שלך.
ההודעה הראתה לי שיש לי עוד הרבה ללמוד אבל בלי מספיק זמן לעכל כי ברגע שאתה מקבל הודעה כזאת המגננות שלך הופכות לנוראיות, הן מונעות ממך לתאר בשקיפות מלאה את התחושות מהצד שלך. בהודעות מהסוג הזה אתה מצפה שהשמיים ייפלו עליך בבת אחת ובמקום גשם אתה מרגיש מטר של אבנים שנופלות עליך ישירות מידו הכבדה של אלוהים.
בחולצה מכופתרת לבנה מצאתי את עצמי יוצא מהלובי ומבריז מארוחת שישי חגיגית ושמחה. חיברתי אוזניות לאייפון והאזנתי בלופים לשיר "ואת'' של הראל סקעת. פתאום הזמן עובר לאט והשמש כבר התחילה להסתתר בין עננים. בעוד רגע היא שוקעת ומביאה את החושך שנראה פתאום כל כך דרמטי ומפחיד. הסתובבתי שם בטיילת בין אנשים טובים שבירכו ב"שבת שלום" את כל העוברים וגם כמה זוגות מאוהבים שהחזיקו ידיים והראו לעולם שאפשר למצוא אמונה מלאה באדם אחר שהוא לא בהכרח אתה. ורק אני בעיניים הכבויות שלי מראה לעולם אכזבה, ייאוש.
ירדתי לחוף וספרתי גרגירי חול, צרחתי על הגלים. החזרתי צדפות לים, שלא יתגעגע אליהם מדי. גם עם כל כמויות המים שיש לו, דווקא הצדפות החסרות ידגישו בו באירוניה מגוחכת את תחושת הריקנות. הסתכלתי למעלה, הבטתי בשמש שכבר מזמן מוסתרת והשאירה אותי לבדי. העיניים שלי דמעו מעצמן. שאלתי את אלוהים מתי הוא מתכוון להפיל עליי את השמיים, ובבקשה שיעשה את זה זריז.
אבל מה שקרה הפתיע אותי. חיכיתי וחיכיתי ואלוהים לא הפיל עליי את השמיים. יותר מזה, הוא גרם לעננים לזוז ולא להסתיר לי את השמש ששוב האירה עליי באור גדול שחימם את פניי וגרם לעיניים שלי לחזור להיות יבשות. אלוהים לא הפיל עליי את השמיים, הוא בירך אותי בברכת הדרך החדשה. בעזרת העננים הראה לי אלוהים שיש עוד דרך ארוכה. בעזרת השמש הוא דאג להזכיר לי שגם בימים הבודדים והקרים שעוד לפניי, היא עדיין תהיה שם. הבנתי שזה מדהים עד כמה המוח האנושי לא נותן לנו לשכוח דברים חשובים כמו שברים ברגליים, בידיים ובעיקר בלב.
אלוהים הזכיר לי שצריך לזכור רגעים קשים בשביל להעריך ימים מאושרים. הלב שלי יהיה שוב שלם ביום מן הימים, אבל כרגע הוא נסגר זמנית לרגל שיפוצים.
אז לקחתי נשימה עמוקה וארוכה ונאנחתי לרווחה. הבנתי שזה לא סוף העולם, הים עוד יגאה וכך גם יהיה, השמש תהיה מעליי, השמיים בסופו של דבר ייפתחו — ואלוהים ישמור עליי.
