צל ידו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צל ידו
מכר
מאות
עותקים
צל ידו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צל ידו

4.3 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

    במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
    בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.
    בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
     

    תקציר

    הזמנה לטירה מסתורית באוסטרייה לוקחת את חיים באר לעולמות שלא שיער שיגיע אליהם אי פעם. הטירה מאובזרת בכל חידושי הטכנולוגיה, הכול בה נראה מושלם, עד שמתגלה מי אורחיה ומניין באו. ודווקא אז – במקום שייחרד עד עומקי נשמתו – הוא נמלא סקרנות, ומאחד האורחים, מרגע שהבין מיהו, הוא מתקשה מאוד להיפרד.
    צֵל ידו מבקש לחולל תיקון במקום שבו תיקון אינו אפשרי. האם תיתכן פגישה מחודשת עם אב שהשנים הקצרות במחיצתו היו טעונות וקשות? האם יהיה אפשר לברר סוף סוף את כל מה שלא התברר בזמנו, ואולי גם להתפייס? כמו בהמשך מהופך לרומן חבלים פונה באר אל המקומות ששתק בהם ואל דמותו של אביו, שנשארה אז בצל. דמיון ומציאות מתערבבים כאן יחד בעירוב מופלא, ומכוחו של הגעגוע מתחיל מסע לאחור בזמן. שנים לאחר שאירעו הדברים מופנה המבט אל מעבר לפרגוד הכעסים והמשאלות שלא מומשו, ומתאפשרת לבסוף, ולו רק פעם אחת ויחידה, השיחה ההיא שלא נתקיימה מעולם.
     חיים באר, מבכירי סופרינו, משלים כאן בספר מפתיע מהלך עמוק שהחל בו לפני יותר משני עשורים.

    פרק ראשון

    1

    במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו והסינר האפור המוכתם חגור לחזהו, ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו, והוא דומה להפליא במגבעת הקש הלבנה לוויטוריו גסמאן ב"בושם נשים". פעמים נראה רק חלק ממנו, כגון רגליו הצבות בנעליים חומות־לבנות, נעלי מהמר יהודי מלאס וגאס מחוררות בדגמי פרחים, שהגיעו אלינו באחת מחבילות הבגדים מאמריקה, או גוו הנתון בחליפת קיץ בגון השמנת, שהביא עימו מקייב לפני שנות דור ועם השנים נעשתה קטנה ממידותיו. ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור, המזיל ריר, השמוט הצידה מחמת השבץ בחדר ההולכים למות, האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו.
     
    אמנם אבי הלך לעולמו לפני קרוב לשישים שנה, אבל רק כעבור ארבעה עשורים ניעורה בי לפתע התשוקה לפענח את סוד חייו בשנים שקדמו להולדתי, שנים שמאז ומעולם היו לי כספר החתום. מכיוון שרוב האנשים והנשים שהכירו אותו כבר לא היו איתנו, החלטתי לנסוע אל עיר הולדתו אוֹבְרוּץ', או אַוורִיטְש בפיו, עיר במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה, בתקווה שאמצא שם משהו מעולמו. חמש פעמים נסעתי לשם, שנה אחר שנה בקיץ, פעם אחת עם רעייתי, שלוש פעמים עם ילדיי, ופעם חמישית עם שלושים ושניים מבני משפחתו המורחבת של אבי. מלבד תמרור הדרכים המלמד שאמנם הגענו לפתחה של אוברוץ', לנחל הזורם בשיפוליה, נחל שאבי רחץ במימיו בילדותו ובבחרותו, ומלבד המנזר העתיק ששרד מן הפלישה המונגולית ושבצילו הצטופפו משכנות היהודים, ומלבד תחנת הרכבת שבה קצרה מכונת הירייה של גיסות פטליורה כמה עשרות מבני העיר ובהם את יעקב ביריביס, שרבים מבני החבורה שלנו היו יוצאי ירכו, לא מצאתי אף באחד מביקוריי בעיר שריד לאוברוץ' היהודית. "בשביל מה נסענו את כל הנסיעה הזאת, אם לא נשאר כאן דבר מהמשפחה שלכם?" באה אליי בטרוניה אחת מבנות המשפחה הנלוות. "תראי," הצבעתי כלפי מעלה, "לפחות נשארה פה, מעלינו, אותה חלקת שמיים שהייתה פרושׂה גם לפני מאה שנה."
    מאז אותו ביקור בקיץ 2013 לא חזרתי לאוברוץ', ועם זכרה ההולך ומתעמעם של עיירת הולדתו של אבי, הלכו והצטמצמו גם ניסיונותיי להתחקות אחרי שורשי עולמו, ורובם ככולם נשארו בבחינת מזמור שיר לעתיד לבוא. כך היה הדבר עד לאחד מימי מרץ 2019, כשהשיגה אותי שיחת טלפון שקידומת מִספרה על צג הנייד שלי העידה כי זו שיחת חוץ שיצאה מאוסטרייה. הדוברת, שככל שיכולתי להתרשם מקולה הייתה אשה צעירה, פנתה אליי בעברית ישראלית שרק רמזים קלים של אקצנט גרמני הדהדו מתוכה ושאלה אם היא אכן מדברת עם מחבר "חבלים". כשאישרתי את הדבר, הציגה את עצמה כד"ר הילה אנגל, הממונה על מפעלות התרבות בקונצרן הדיג "הַרְפּוּן", שההנהלה הראשית שלו יושבת בווינה, ושאלה אם היא רשאית לגזול כרבע שעה מזמני היקר.
    במשפטים קצובים, כמי שמדקלמת מתוך דף מסרים, סיפרה על התאגיד, שרשתו פרושה על פני שבעת הימים, והוא מספק את תצרוכת הדגים למיליוני בני אדם בכל רחבי העולם ומעסיק בחברותיו רבבות עובדים, וצי אוניות הקירור וספינות הדיג שלו הוא מהגדולים בציי העולם.
    "את בטוחה שהגעת לאיש הנכון?" קטעתי אותה.
    "הבטחת לתת לי רבע שעה, לא?" צחקקה הד"ר אנגל אי־שם בלשכתה הווינאית, "ואתה יכול להיות בטוח שאגיע מהר מאוד אל העיקר." והעיקר היה רצונו של ד"ר רָפָאל ליוורנו, המייסד, המנכ"ל ובעל השליטה בקונצרן "הרפּוּן", לגייס אותי לפרויקט שלשנינו יש ללא ספק אינטרס אישי עמוק בהצלחתו.
    "תחילה, תרשה לי לספר לך מעט שבמעט משבחו של דוקטור ליוורנו, או כמו שכולנו קוראים לו כאן בקונצרן, 'הקפטן'. הקפטן הוא איש תרבות רנסנסי, פטרון של אמנויות ומֵצֵנָט שרק ג'ון רוקפלר הבן עלה עליו בהיקף פעילותו. בין השאר, הוא נשיא הכבוד של 'החברה האוסטרית החדשה לאנתרופולוגיה ולפולקלור', יושב ראש אגודת השוחרים של אחד הקולג'ים החשובים בקיימברידג', קולג' שהוא אחד מבוגריו, ומה שאולי יכול לדבר אל ליבך כסופר, ליוורנו הוא המושך בחוטים באחת מהוצאות הספרים הגרמניות הכי אליטיסטיות, הוצאה שמוציאה לאור ספרות איכותית, גם מתורגמת." הדוברת נחה לרגע קט מקשירת כתרים לראשו של מעסיקה, ואחר כך הוסיפה כי הקפטן הוא נדבן בקנה מידה בלתי רגיל, שדואג לרווחתה של האוכלוסייה היהודית הזקנה, בייחוד לניצולי השואה ולפליטים מארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ורק לאחרונה, בניגוד לרצונו, נחשף ברבים כי הוא הבעלים של רשת בתי אבות יוקרתיים, דיור מוגן לגיל השלישי, שיהודים עריריים שוכנו בהם ברווחה. "וגולת הכותרת של מפעלותיו הפילנתרופיים, היהלום שבכתר," אמרה הד"ר אנגל, "הוא 'שער השמיים', קומפלקס אקסקלוסיבי של דיור מוגן שמיועד באופן בלעדי ליוצאי אוברוץ'."
    "אוברוץ'!" נזעקתי, "מה לבוס שלך ולאוברוץ'?"
    "אוברוץ' היא עיר הולדתה של אימו," מיהרה ד"ר אנגל להשיב.
    "אוברוץ' היא עיר הולדתו של אבי," אמרתי אני.
    "בדיוק מן הטעם הזה ביקש ממני הקפטן ליצור איתך קשר," צחקקה בשביעות רצון הממונה על מפעלות התרבות בקונצרן הדיג.
    "ואיך נודע לכם שאבא שלי מאוברוץ'?"
    "כי קראנו את 'חבלים'," הייתה התשובה מוכנה בפיה, ומיד פתחה וסיפרה על מיזם חדשני, "פרויקט עֵדוּת" שמו, שעומד לצאת אל הפועל ב"שער השמיים". הפרויקט אמור לתעד את זיכרונותיהם של דיירי הקומפלקס ואת זיכרונות הוריהם והורי הוריהם, כפי ששמעו אותם מפיהם בילדותם ובנעוריהם. את הפרויקט יזמה ההיסטוריונית ד"ר ורה שרף, הנחשבת היום לאחת מראשי המדברים בתחום ההיסטוריה האוראלית, ועיקר עיסוקה הוא באגו־דוֹקוּמנטים ואוטוביוגרפיות קיבוציות. את ההשראה לכך קיבלה ממפעל אוטוביוגרפיות חלוצי שיזם מכון יִיוואָ בווילנה בין שתי מלחמות העולם, ובזכותו נשארו בידינו למשמרת עדויות מאלפות על ההיסטוריה החברתית והתרבותית של היהודים במזרח אירופה לפני השואה.
    "נשמע מעניין מאוד," ניצלתי רגע של אתנחתה קלה.
    "ליוורנו היה מצפה שתיטול חלק בפרויקט," אמרה ד"ר אנגל.
    "דהיינו?"
    "שתגור חודש־חודשיים בסוויטת אירוח שמימית בלב קומפלקס שנשקף אל נופים פסטורליים מהממים, שתיפגש פעמיים־שלוש בשבוע למשך כשעה וחצי עם קבוצה נבחרת של דיירי הדיור המוגן, לא יותר משנים עשר גברים ונשים, ושתדובב אותם." לדעת הקפטן, אמרה, אני האדם המתאים ביותר למשימה זו, הן כסופר שקשוב לשיח האנושי, הן כאחד מיוצאי חלציה של אוברוץ'. "אתה תצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את הפסוק 'דובב שפתי ישנים', שהוא השם הפיוטי שאני הצעתי למיזם."
    גיחוך שגיחכתי בסתר לא נעלם מאוזנה הכרויה של ד"ר אנגל, שתהתה אילו פעמונים נעלמים הניד אצלי הפסוק בלי שבכלל התכוונה לכך. ובעל כורחי נאלצתי לומר לה כי המשמעות שמתלווה אצלי לפסוק שבחרה כשם לפרויקט שלהם הוא מוות.
    "מוות?" נחרדה ד"ר אנגל.
    "כן, כשאני שומע 'דובב שפתי ישנים' אני נזכר בדברי הגמרא על תלמידי חכמים שנסתלקו מן העולם, שכיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר."
    "איום ונורא להתעסק איתכם, בעלי הגרסא דינקותא," נאנחה ד"ר אנגל, "אני ממש מבקשת ממך שתמחה מזיכרונך את השם עם הקונוטציות הנוראיות, ותחזור לדרך המלך של השיחה שלנו."
    לדבריה, כולם יֵצאו נשכרים מהשתתפותי. דיירי הקומפלקס שזיכרונותיהם ייצרו פסיפס חי של סיפורי קהילה, הד"ר שרף שמתעתדת להוציא לאור בקרוב ספר שיאגד בתוכו את העדויות, וכמובן גם אני, שאחרי שאיחשף לחומרים ואשהה בקרב חבורת הנלבבים היושבת בצל קורתו של הד"ר ליוורנו, לא זו בלבד שאעמיק את היכרותי עם עולמו של אבי אלא אולי אף ינבטו בי זרעיו של ספר חדש, שאוברוץ' תהיה זירת ההתרחשות שלו.
    עוד אמרה שאני יכול להסיר דאגה מליבי בכל הנוגע לצדדים הטכניים של המפגשים, הצוות המיומן שלהם יקליט ויצלם את הפגישות, יתמלל את סיפוריהם של הדוברים ויערוך וידפיס אותם בלי שאני עצמי אצטרך לטרוח בדבר.
    "עד עכשיו השמעתי באוזניך את ה'הגדה', וגם בעניין הכופתאות אין מקום לדאגה," אמרה אשת שיחי והוסיפה שבשעה הקרובה אקבל בדוא"ל מהנהלת הפרויקט מכתב רשמי שיפורטו בו תנאי העסקתי. ואכן ההוֹנוֹרריוּם שהוצע לי היה מכובד ביותר, ואליו נוספה שורת הטבות ובהן טיסות במחלקת עסקים, רכב צמוד ובילויים מגוונים בסופי השבוע.
    "ברור לך שעליי לשקול בדבר וכמובן להיוועץ ברעייתי ובילדיי, שאני עתיד להיעלם להם לפתע פתאום לחודשיים," אמרתי לה לקראת סיום שיחתנו.
    "אני אחזור אליך בשבוע הבא, ואם התשובה שלך תהיה באופן עקרוני חיובית נזמין אותך לווינה לימים אחדים כדי שתיוועד עם הקפטן, תבקר ב'שער השמיים' ובסוויטת האירוח, תיפגש בארכיון עם הדוקטור שרף וכמובן עם הקבוצה שאיתה תעבוד, וככה תוכל להחליט החלטה סופית."
     
    בתוך פחות ממחצית השעה של שיוט על גלי הגוגל העליתי במכמורתי עשרות אזכורים של ליוורנו, ולשמו מוצמדים לא פעם כינויים מפוקפקים שמאזכרים את מוצאו היהודי. לשיא ההשתלחות בו הגיע צהובון גרמני, שהדביק לו לפני כעשור את התואר "פוסידון הנימול", תואר אשר מלווה אותו מאז כצל. מקצת האזכורים היו מלאי הערצה וסגידה, ממש על גבול החנופה, ומקצתם עוינים, ולאלה השתרבבה לא אחת אותה נימה אנטישמית. אך לא היה לי צל של ספק שמדובר במיליארדר אמיתי, בן גילי פחות או יותר, יליד לונדון, בן למשפחה יהודית ספרדית ממוצא איטלקי, בעל קונצרן דיג ענקי, שזרועות התמנון שלו נשלחו לכל עבר, אדם שנודע כיהודי חם, פילנתרופ שתומך במפעלי חסד וצדקה ובעיקר פטרון של מפעלי תרבות, מוזיקה וספרות.
    אמנם על קשריו לאוברוץ' לא מצאתי כל אזכור, אבל לא התעוררה בי תמיהה, שהרי הזרקור בכל הרשימות על אודותיו כוון אל משפחת אביו הנכבדה ובעלת הייחוס ולא אל אימו, בת למשפחת מהגרים יהודית מאחת העיירות שבמחוז ז'יטומיר.
    באותם ימים נועצתי עם כמה ממיודעיי כדי לשמוע מה דעתם על ההצעה שהונחה לפניי. אחד מהם, עורך דין מן הבכירים במשק, שמשמש דירקטור בתאגידי ענק, עיקם את אפו ואמר כי האיש הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלו. "ודע לך ידידי," פסק האדבוקט, "שיותר ממה שאתה צריך אותו, צריך הוא אותך. ועכשיו עליך להחליט אם אתה רוצה לשמוע הסברים מלומדים, מגובים באסמכתאות, או מעדיף במקום זה להקשיב לסיפור קטן, שבקליפת אגוז יתאר לך ללא כחל ושרק מי הוא זה ואיזה הוא ליוורנו."
    "אני, כידוע לך, אוהב סיפורים," מיהרתי להשיב.
    "ובכן, באחת מישיבות מועצת המנהלים של חברה מחברות הבת הענקיות שלו, ישיבה שנכחתי בה כבא כוחו של משקיע ישראלי, הקשיב ליוורנו לדברי הדירקטורים רק כדי להשמיע באוזנינו את אמרת השפר הבאה: 'מכובדיי כולם, תלמדו ממני כלל ברזל אחד ויחיד, לעולם תפזרו פירורי לחם על פני המים, שבכך תרגילו את הדגים להתקרב אליכם, כך שבבוא היום לא יקשה עליכם לדוג אותם'."
    אבל את הכף הכריע מיודעי איש קהילת המודיעין, שפסק כי לדעתו יש לשים פדות בין ד"ר ליוורנו הביזנסמן הקשוח והחמדן, ובין רפי היהודי החם והפטריוט הישראלי, שהוא אדם נדיב ואנושי ואיש רעים להתרועע. ואם הוא בכלל רשאי לחשוף לפניי עניינים שהשתיקה יפה להם, אמר אחרי שהתחבט בינו לבין עצמו, עוד יבוא יום והאומה תאמר ל"קפטן" מווינה במילותיו של אלתרמן: "אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,/ וּבַלּוֹֹיְדִים אֵינָה מְפֻרְסֶמֶת./ אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,/ בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת."
     
    וכך, כחודש ימים לאחר שיחתי הראשונה עם ד"ר אנגל, שמתי פעמיי לווינה.
    אמנם פגישתי עם ליוורנו נקבעה ליום שני בצהריים, אך אני טסתי כבר ביום ראשון, מתוך כוונה לנצל את שהייתי באוסטרייה למימושה של משאלת לב ישנה — לבקר בעיירה קויברסדורף שבבורגנלאנד, ששם לפני מאה ושבעים שנה כיהן אחד מאבות אבותיי, לשם דיוק סב סבו של סבי, כמרא דאתרא, ונודע בכינויו "הגאון מקויברסדורף". וכך, לצד חלקה המרכזי של הנסיעה, שאמור להיות מוקדש לעולמו של אבי, יעמוד חלקה הראשון בסימן עולמה של אימי.

    חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

    במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
    בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.
    בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
     

    סקירות וביקורות

    עומד בצל ספרו החדש של חיים באר מכיל רגעים יפים ומצמררים על יחסי אבות ובנים, אך מוטב היה אילו התמקד רק בהם

    נכון שתמיד כתיבתו של חיים באר מלאת חן, אבל כמה שטויות והבלים, קליפות וזגים, צריך לעבור ב'צל ידו' עד שמגיעים סוף-סוף לעיקר, לגרעין. ידו של  באר, הבדרן הספרותי המוכשר - וכפי שקורה בחלק גדול מיצירותיו המאוחרות - גוברת כאן, רוב הספר, על ידו של באר הסופר הרציני, מי שכתב את 'עת הזמיר' ובעיקר את 'חבלים'.

    השטויות וההבלים כוללים טייקון מסתורי בשם רפאל ליוורנו ששכר את שירותיו של באר (הגיבור-המספר של 'צל ידו' הוא באר עצמו) לכתוב את תולדות העיר האוקראינית אוברוץ', שבה נולדו אביו של באר ואמו של הטייקון. ביצירותיו של באר המאוחר יש יותר מדי טייקונים כאלה שמזמינים את בני דמותו של הסופר לסיגרי "מונטה כריסטו עבודת יד" וללגימת "ג'וני ווקר בלו לייבל". הם גם משכנים את בן דמותו של הסופר בטירות ובאתרי ריטריטים יוקרתיים שמאפשרים לפרוזה של באר לכבוש לה מחוזות חדשים מעין אלה: "שולחן כתיבה ששתי דלתותיו קושטו בעיני טווס כחולות-ירוקות. 'השולחן הזה הוא אר נובו או אר דקו?' שאלתי בהיסוס. 'השולחן הוא זצסיון וינאי מקורי', הזדקף צווארה של פראו אוריאלס".

    עוד כולל הטפל ברומן הזה את הרכיב הפנטסטי. באר פוגש בטירה המסתורית שבה שיכן אותו ליוורנו קבוצה של יוצאי אוברוץ' שנועדים איתו על מנת לנסות לחלץ את דמותה העיירה היהודית מציפורני השכחה. עד מהרה מבין באר (כפי שהבין כבר הקורא הקשוב קודם לכן), שלא ייתכן שקבוצת יושבי המפגש המסתורי הם יהודים חיים. ב‭2019-‬ אין כבר אנשים חיים שיכולים לספר על אוברוץ' של המאה ה-‭19‬ ותחילת  המאה ה-‭20‬ בגוף ראשון. כך אנו נקלעים לסיפור מסתורין שאינו מעלה ואינו מוריד מבחינת הקורא, כאשר מתגלה לו שכל הדמויות ברומן הן רוחות רפאים וכיו"ב.

    כפי שפתחתי ואמרתי, גם באר הבדרן הספרותי הוא כותב בעל חן. חינו נובע, ראשית, מהמשלב הלשוני הגבוה והשורשי, המענג כשלעצמו; משלב שיורד לעיתים במכוון לשפת עלמא הדין שלנו, בקונטרסטיות קומית: "לתפילה הזאת, 'תפילת הדרך', צריך לעשות ריפרשינג יומי, כי לך תדע מה מחכה לבן אדם כשהוא יוצא מהבית". ושנית, מהאנקדוטות המענגות שהוא שוזר בסיפורו. אבל עד אמצע הרומן בערך חשבתי שהפעם הזוטיות ואי-העקרוניות ואי-הרצינות של הטקסט הזה מטות את הכף לשבט.

    מה שקרה כאן הוא להערכתי זה: באר תיכנן לכתוב רומן המשך ל'חבלים' (הרומן האוטוביוגרפי המצוין שלו מ-‭,(1998 ‬ובמקום דמותה של האם להעמיד הפעם במרכז את דמותו של אביו. "ספר שימשיך, ואולי גם יסיים, את המהלך שהתחלתי ב'חבלים'... ספר שבמרכזו תעמוד דמותו המיוסרת והכאובה של אבי, שבעיצומם של ימי התבגרותי... נעלם לפתע פתאום מחיי". האב נשא את אמו של באר כשהוא כבן יותר מ-‭.50‬ לשניהם היו אלה נישואים שניים. נישואים של זוג רצוץ שמשברי וגלי החיים עברו עליו היטב. לצורך הרומן, כך אני משער, ערך באר תחקיר על חיי אביו והעיירה אוברוץ', שממנה עלה עם אשתו הראשונה בשנות ה-‭30‬ ארצה. אלא שהתחקיר לא העלה חומרים שיספיקו לרומן שלם ובאר נאלץ לעבות את סיפורו של אביו ובעצם למהול אותו בכל השטיקים שהזכרתי: המיליארדר, טירת האירוח על נפלאות עיצוב הפנים והחוץ שלה, רוחות הרפאים וכולי.

    ולמרות כל זאת, למרות שכמות הדג בגפילטע הזה זעומה - הרי שמזומנים כאן לקורא רגעים מרטיטים על יחסי בנים ואבות, שמצדיקים את ההתוודעות לרומן הזה. בתור ילד כעס באר על אביו (אביו הזקן ביחס להורי חבריו) הגלותי, המוזנח. מתוארים כאן רגעים חזקים בקרע הזה (גם אם חלקם הופיעו כבר ב'חבלים', לעדות הסופר). ובעצם ימי המרד, כאמור בציטוט לעיל, נלקח ממנו האב שמת בפתאומיות. ממרומי גילו, כשהוא "הרי כבר הרבה יותר קרוב מרחוק" למפגש מחודש עם האב, מייחל באר לפיוס: "והפיוס מגיע ביום שהבנים נעשים בעצמם אבות לילדים מתבגרים, ואז הם מתבוננים לאחור במבט חדש, מפויס, על האבות שלהם". לצורך העלאת הזיכרונות והגישוש אחר פיוס יצר באר מפגש מחודש בינו לבין אביו, וזו ההצדקה היחידה לרכיב הפנטסטי כאן. השיחות ביניהם מלאות רגעים מרגשים עד מאוד על חיי האב לפני שהכיר את האם, על תפיסת היהדות שלו, על יחסיו עם אמו של באר ועל יחסיהם הקלוקלים של הבן והאב שנקטעו כך באיבם. השיחות מכילות גם כמה גילויים מרעישים על ראשית חייו של באר.

    יש כאן רגעים מצמררים, רגעים שמביאים לסף בכי, רגעים של ספרות חזקה שאינה רק בידור אינטליגנטי חינני, שמטים את הכף ביחס ל'צל ידו' לחסד.

    בתמונה: בית קברות יהודי באוקראינה

    אריק גלסנר 7 לילות 03/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    עומד בצל ספרו החדש של חיים באר מכיל רגעים יפים ומצמררים על יחסי אבות ובנים, אך מוטב היה אילו התמקד רק בהם

    נכון שתמיד כתיבתו של חיים באר מלאת חן, אבל כמה שטויות והבלים, קליפות וזגים, צריך לעבור ב'צל ידו' עד שמגיעים סוף-סוף לעיקר, לגרעין. ידו של  באר, הבדרן הספרותי המוכשר - וכפי שקורה בחלק גדול מיצירותיו המאוחרות - גוברת כאן, רוב הספר, על ידו של באר הסופר הרציני, מי שכתב את 'עת הזמיר' ובעיקר את 'חבלים'.

    השטויות וההבלים כוללים טייקון מסתורי בשם רפאל ליוורנו ששכר את שירותיו של באר (הגיבור-המספר של 'צל ידו' הוא באר עצמו) לכתוב את תולדות העיר האוקראינית אוברוץ', שבה נולדו אביו של באר ואמו של הטייקון. ביצירותיו של באר המאוחר יש יותר מדי טייקונים כאלה שמזמינים את בני דמותו של הסופר לסיגרי "מונטה כריסטו עבודת יד" וללגימת "ג'וני ווקר בלו לייבל". הם גם משכנים את בן דמותו של הסופר בטירות ובאתרי ריטריטים יוקרתיים שמאפשרים לפרוזה של באר לכבוש לה מחוזות חדשים מעין אלה: "שולחן כתיבה ששתי דלתותיו קושטו בעיני טווס כחולות-ירוקות. 'השולחן הזה הוא אר נובו או אר דקו?' שאלתי בהיסוס. 'השולחן הוא זצסיון וינאי מקורי', הזדקף צווארה של פראו אוריאלס".

    עוד כולל הטפל ברומן הזה את הרכיב הפנטסטי. באר פוגש בטירה המסתורית שבה שיכן אותו ליוורנו קבוצה של יוצאי אוברוץ' שנועדים איתו על מנת לנסות לחלץ את דמותה העיירה היהודית מציפורני השכחה. עד מהרה מבין באר (כפי שהבין כבר הקורא הקשוב קודם לכן), שלא ייתכן שקבוצת יושבי המפגש המסתורי הם יהודים חיים. ב‭2019-‬ אין כבר אנשים חיים שיכולים לספר על אוברוץ' של המאה ה-‭19‬ ותחילת  המאה ה-‭20‬ בגוף ראשון. כך אנו נקלעים לסיפור מסתורין שאינו מעלה ואינו מוריד מבחינת הקורא, כאשר מתגלה לו שכל הדמויות ברומן הן רוחות רפאים וכיו"ב.

    כפי שפתחתי ואמרתי, גם באר הבדרן הספרותי הוא כותב בעל חן. חינו נובע, ראשית, מהמשלב הלשוני הגבוה והשורשי, המענג כשלעצמו; משלב שיורד לעיתים במכוון לשפת עלמא הדין שלנו, בקונטרסטיות קומית: "לתפילה הזאת, 'תפילת הדרך', צריך לעשות ריפרשינג יומי, כי לך תדע מה מחכה לבן אדם כשהוא יוצא מהבית". ושנית, מהאנקדוטות המענגות שהוא שוזר בסיפורו. אבל עד אמצע הרומן בערך חשבתי שהפעם הזוטיות ואי-העקרוניות ואי-הרצינות של הטקסט הזה מטות את הכף לשבט.

    מה שקרה כאן הוא להערכתי זה: באר תיכנן לכתוב רומן המשך ל'חבלים' (הרומן האוטוביוגרפי המצוין שלו מ-‭,(1998 ‬ובמקום דמותה של האם להעמיד הפעם במרכז את דמותו של אביו. "ספר שימשיך, ואולי גם יסיים, את המהלך שהתחלתי ב'חבלים'... ספר שבמרכזו תעמוד דמותו המיוסרת והכאובה של אבי, שבעיצומם של ימי התבגרותי... נעלם לפתע פתאום מחיי". האב נשא את אמו של באר כשהוא כבן יותר מ-‭.50‬ לשניהם היו אלה נישואים שניים. נישואים של זוג רצוץ שמשברי וגלי החיים עברו עליו היטב. לצורך הרומן, כך אני משער, ערך באר תחקיר על חיי אביו והעיירה אוברוץ', שממנה עלה עם אשתו הראשונה בשנות ה-‭30‬ ארצה. אלא שהתחקיר לא העלה חומרים שיספיקו לרומן שלם ובאר נאלץ לעבות את סיפורו של אביו ובעצם למהול אותו בכל השטיקים שהזכרתי: המיליארדר, טירת האירוח על נפלאות עיצוב הפנים והחוץ שלה, רוחות הרפאים וכולי.

    ולמרות כל זאת, למרות שכמות הדג בגפילטע הזה זעומה - הרי שמזומנים כאן לקורא רגעים מרטיטים על יחסי בנים ואבות, שמצדיקים את ההתוודעות לרומן הזה. בתור ילד כעס באר על אביו (אביו הזקן ביחס להורי חבריו) הגלותי, המוזנח. מתוארים כאן רגעים חזקים בקרע הזה (גם אם חלקם הופיעו כבר ב'חבלים', לעדות הסופר). ובעצם ימי המרד, כאמור בציטוט לעיל, נלקח ממנו האב שמת בפתאומיות. ממרומי גילו, כשהוא "הרי כבר הרבה יותר קרוב מרחוק" למפגש מחודש עם האב, מייחל באר לפיוס: "והפיוס מגיע ביום שהבנים נעשים בעצמם אבות לילדים מתבגרים, ואז הם מתבוננים לאחור במבט חדש, מפויס, על האבות שלהם". לצורך העלאת הזיכרונות והגישוש אחר פיוס יצר באר מפגש מחודש בינו לבין אביו, וזו ההצדקה היחידה לרכיב הפנטסטי כאן. השיחות ביניהם מלאות רגעים מרגשים עד מאוד על חיי האב לפני שהכיר את האם, על תפיסת היהדות שלו, על יחסיו עם אמו של באר ועל יחסיהם הקלוקלים של הבן והאב שנקטעו כך באיבם. השיחות מכילות גם כמה גילויים מרעישים על ראשית חייו של באר.

    יש כאן רגעים מצמררים, רגעים שמביאים לסף בכי, רגעים של ספרות חזקה שאינה רק בידור אינטליגנטי חינני, שמטים את הכף ביחס ל'צל ידו' לחסד.

    בתמונה: בית קברות יהודי באוקראינה

    אריק גלסנר 7 לילות 03/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    צל ידו חיים באר

    1

    במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו והסינר האפור המוכתם חגור לחזהו, ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו, והוא דומה להפליא במגבעת הקש הלבנה לוויטוריו גסמאן ב"בושם נשים". פעמים נראה רק חלק ממנו, כגון רגליו הצבות בנעליים חומות־לבנות, נעלי מהמר יהודי מלאס וגאס מחוררות בדגמי פרחים, שהגיעו אלינו באחת מחבילות הבגדים מאמריקה, או גוו הנתון בחליפת קיץ בגון השמנת, שהביא עימו מקייב לפני שנות דור ועם השנים נעשתה קטנה ממידותיו. ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור, המזיל ריר, השמוט הצידה מחמת השבץ בחדר ההולכים למות, האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו.
     
    אמנם אבי הלך לעולמו לפני קרוב לשישים שנה, אבל רק כעבור ארבעה עשורים ניעורה בי לפתע התשוקה לפענח את סוד חייו בשנים שקדמו להולדתי, שנים שמאז ומעולם היו לי כספר החתום. מכיוון שרוב האנשים והנשים שהכירו אותו כבר לא היו איתנו, החלטתי לנסוע אל עיר הולדתו אוֹבְרוּץ', או אַוורִיטְש בפיו, עיר במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה, בתקווה שאמצא שם משהו מעולמו. חמש פעמים נסעתי לשם, שנה אחר שנה בקיץ, פעם אחת עם רעייתי, שלוש פעמים עם ילדיי, ופעם חמישית עם שלושים ושניים מבני משפחתו המורחבת של אבי. מלבד תמרור הדרכים המלמד שאמנם הגענו לפתחה של אוברוץ', לנחל הזורם בשיפוליה, נחל שאבי רחץ במימיו בילדותו ובבחרותו, ומלבד המנזר העתיק ששרד מן הפלישה המונגולית ושבצילו הצטופפו משכנות היהודים, ומלבד תחנת הרכבת שבה קצרה מכונת הירייה של גיסות פטליורה כמה עשרות מבני העיר ובהם את יעקב ביריביס, שרבים מבני החבורה שלנו היו יוצאי ירכו, לא מצאתי אף באחד מביקוריי בעיר שריד לאוברוץ' היהודית. "בשביל מה נסענו את כל הנסיעה הזאת, אם לא נשאר כאן דבר מהמשפחה שלכם?" באה אליי בטרוניה אחת מבנות המשפחה הנלוות. "תראי," הצבעתי כלפי מעלה, "לפחות נשארה פה, מעלינו, אותה חלקת שמיים שהייתה פרושׂה גם לפני מאה שנה."
    מאז אותו ביקור בקיץ 2013 לא חזרתי לאוברוץ', ועם זכרה ההולך ומתעמעם של עיירת הולדתו של אבי, הלכו והצטמצמו גם ניסיונותיי להתחקות אחרי שורשי עולמו, ורובם ככולם נשארו בבחינת מזמור שיר לעתיד לבוא. כך היה הדבר עד לאחד מימי מרץ 2019, כשהשיגה אותי שיחת טלפון שקידומת מִספרה על צג הנייד שלי העידה כי זו שיחת חוץ שיצאה מאוסטרייה. הדוברת, שככל שיכולתי להתרשם מקולה הייתה אשה צעירה, פנתה אליי בעברית ישראלית שרק רמזים קלים של אקצנט גרמני הדהדו מתוכה ושאלה אם היא אכן מדברת עם מחבר "חבלים". כשאישרתי את הדבר, הציגה את עצמה כד"ר הילה אנגל, הממונה על מפעלות התרבות בקונצרן הדיג "הַרְפּוּן", שההנהלה הראשית שלו יושבת בווינה, ושאלה אם היא רשאית לגזול כרבע שעה מזמני היקר.
    במשפטים קצובים, כמי שמדקלמת מתוך דף מסרים, סיפרה על התאגיד, שרשתו פרושה על פני שבעת הימים, והוא מספק את תצרוכת הדגים למיליוני בני אדם בכל רחבי העולם ומעסיק בחברותיו רבבות עובדים, וצי אוניות הקירור וספינות הדיג שלו הוא מהגדולים בציי העולם.
    "את בטוחה שהגעת לאיש הנכון?" קטעתי אותה.
    "הבטחת לתת לי רבע שעה, לא?" צחקקה הד"ר אנגל אי־שם בלשכתה הווינאית, "ואתה יכול להיות בטוח שאגיע מהר מאוד אל העיקר." והעיקר היה רצונו של ד"ר רָפָאל ליוורנו, המייסד, המנכ"ל ובעל השליטה בקונצרן "הרפּוּן", לגייס אותי לפרויקט שלשנינו יש ללא ספק אינטרס אישי עמוק בהצלחתו.
    "תחילה, תרשה לי לספר לך מעט שבמעט משבחו של דוקטור ליוורנו, או כמו שכולנו קוראים לו כאן בקונצרן, 'הקפטן'. הקפטן הוא איש תרבות רנסנסי, פטרון של אמנויות ומֵצֵנָט שרק ג'ון רוקפלר הבן עלה עליו בהיקף פעילותו. בין השאר, הוא נשיא הכבוד של 'החברה האוסטרית החדשה לאנתרופולוגיה ולפולקלור', יושב ראש אגודת השוחרים של אחד הקולג'ים החשובים בקיימברידג', קולג' שהוא אחד מבוגריו, ומה שאולי יכול לדבר אל ליבך כסופר, ליוורנו הוא המושך בחוטים באחת מהוצאות הספרים הגרמניות הכי אליטיסטיות, הוצאה שמוציאה לאור ספרות איכותית, גם מתורגמת." הדוברת נחה לרגע קט מקשירת כתרים לראשו של מעסיקה, ואחר כך הוסיפה כי הקפטן הוא נדבן בקנה מידה בלתי רגיל, שדואג לרווחתה של האוכלוסייה היהודית הזקנה, בייחוד לניצולי השואה ולפליטים מארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ורק לאחרונה, בניגוד לרצונו, נחשף ברבים כי הוא הבעלים של רשת בתי אבות יוקרתיים, דיור מוגן לגיל השלישי, שיהודים עריריים שוכנו בהם ברווחה. "וגולת הכותרת של מפעלותיו הפילנתרופיים, היהלום שבכתר," אמרה הד"ר אנגל, "הוא 'שער השמיים', קומפלקס אקסקלוסיבי של דיור מוגן שמיועד באופן בלעדי ליוצאי אוברוץ'."
    "אוברוץ'!" נזעקתי, "מה לבוס שלך ולאוברוץ'?"
    "אוברוץ' היא עיר הולדתה של אימו," מיהרה ד"ר אנגל להשיב.
    "אוברוץ' היא עיר הולדתו של אבי," אמרתי אני.
    "בדיוק מן הטעם הזה ביקש ממני הקפטן ליצור איתך קשר," צחקקה בשביעות רצון הממונה על מפעלות התרבות בקונצרן הדיג.
    "ואיך נודע לכם שאבא שלי מאוברוץ'?"
    "כי קראנו את 'חבלים'," הייתה התשובה מוכנה בפיה, ומיד פתחה וסיפרה על מיזם חדשני, "פרויקט עֵדוּת" שמו, שעומד לצאת אל הפועל ב"שער השמיים". הפרויקט אמור לתעד את זיכרונותיהם של דיירי הקומפלקס ואת זיכרונות הוריהם והורי הוריהם, כפי ששמעו אותם מפיהם בילדותם ובנעוריהם. את הפרויקט יזמה ההיסטוריונית ד"ר ורה שרף, הנחשבת היום לאחת מראשי המדברים בתחום ההיסטוריה האוראלית, ועיקר עיסוקה הוא באגו־דוֹקוּמנטים ואוטוביוגרפיות קיבוציות. את ההשראה לכך קיבלה ממפעל אוטוביוגרפיות חלוצי שיזם מכון יִיוואָ בווילנה בין שתי מלחמות העולם, ובזכותו נשארו בידינו למשמרת עדויות מאלפות על ההיסטוריה החברתית והתרבותית של היהודים במזרח אירופה לפני השואה.
    "נשמע מעניין מאוד," ניצלתי רגע של אתנחתה קלה.
    "ליוורנו היה מצפה שתיטול חלק בפרויקט," אמרה ד"ר אנגל.
    "דהיינו?"
    "שתגור חודש־חודשיים בסוויטת אירוח שמימית בלב קומפלקס שנשקף אל נופים פסטורליים מהממים, שתיפגש פעמיים־שלוש בשבוע למשך כשעה וחצי עם קבוצה נבחרת של דיירי הדיור המוגן, לא יותר משנים עשר גברים ונשים, ושתדובב אותם." לדעת הקפטן, אמרה, אני האדם המתאים ביותר למשימה זו, הן כסופר שקשוב לשיח האנושי, הן כאחד מיוצאי חלציה של אוברוץ'. "אתה תצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את הפסוק 'דובב שפתי ישנים', שהוא השם הפיוטי שאני הצעתי למיזם."
    גיחוך שגיחכתי בסתר לא נעלם מאוזנה הכרויה של ד"ר אנגל, שתהתה אילו פעמונים נעלמים הניד אצלי הפסוק בלי שבכלל התכוונה לכך. ובעל כורחי נאלצתי לומר לה כי המשמעות שמתלווה אצלי לפסוק שבחרה כשם לפרויקט שלהם הוא מוות.
    "מוות?" נחרדה ד"ר אנגל.
    "כן, כשאני שומע 'דובב שפתי ישנים' אני נזכר בדברי הגמרא על תלמידי חכמים שנסתלקו מן העולם, שכיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר."
    "איום ונורא להתעסק איתכם, בעלי הגרסא דינקותא," נאנחה ד"ר אנגל, "אני ממש מבקשת ממך שתמחה מזיכרונך את השם עם הקונוטציות הנוראיות, ותחזור לדרך המלך של השיחה שלנו."
    לדבריה, כולם יֵצאו נשכרים מהשתתפותי. דיירי הקומפלקס שזיכרונותיהם ייצרו פסיפס חי של סיפורי קהילה, הד"ר שרף שמתעתדת להוציא לאור בקרוב ספר שיאגד בתוכו את העדויות, וכמובן גם אני, שאחרי שאיחשף לחומרים ואשהה בקרב חבורת הנלבבים היושבת בצל קורתו של הד"ר ליוורנו, לא זו בלבד שאעמיק את היכרותי עם עולמו של אבי אלא אולי אף ינבטו בי זרעיו של ספר חדש, שאוברוץ' תהיה זירת ההתרחשות שלו.
    עוד אמרה שאני יכול להסיר דאגה מליבי בכל הנוגע לצדדים הטכניים של המפגשים, הצוות המיומן שלהם יקליט ויצלם את הפגישות, יתמלל את סיפוריהם של הדוברים ויערוך וידפיס אותם בלי שאני עצמי אצטרך לטרוח בדבר.
    "עד עכשיו השמעתי באוזניך את ה'הגדה', וגם בעניין הכופתאות אין מקום לדאגה," אמרה אשת שיחי והוסיפה שבשעה הקרובה אקבל בדוא"ל מהנהלת הפרויקט מכתב רשמי שיפורטו בו תנאי העסקתי. ואכן ההוֹנוֹרריוּם שהוצע לי היה מכובד ביותר, ואליו נוספה שורת הטבות ובהן טיסות במחלקת עסקים, רכב צמוד ובילויים מגוונים בסופי השבוע.
    "ברור לך שעליי לשקול בדבר וכמובן להיוועץ ברעייתי ובילדיי, שאני עתיד להיעלם להם לפתע פתאום לחודשיים," אמרתי לה לקראת סיום שיחתנו.
    "אני אחזור אליך בשבוע הבא, ואם התשובה שלך תהיה באופן עקרוני חיובית נזמין אותך לווינה לימים אחדים כדי שתיוועד עם הקפטן, תבקר ב'שער השמיים' ובסוויטת האירוח, תיפגש בארכיון עם הדוקטור שרף וכמובן עם הקבוצה שאיתה תעבוד, וככה תוכל להחליט החלטה סופית."
     
    בתוך פחות ממחצית השעה של שיוט על גלי הגוגל העליתי במכמורתי עשרות אזכורים של ליוורנו, ולשמו מוצמדים לא פעם כינויים מפוקפקים שמאזכרים את מוצאו היהודי. לשיא ההשתלחות בו הגיע צהובון גרמני, שהדביק לו לפני כעשור את התואר "פוסידון הנימול", תואר אשר מלווה אותו מאז כצל. מקצת האזכורים היו מלאי הערצה וסגידה, ממש על גבול החנופה, ומקצתם עוינים, ולאלה השתרבבה לא אחת אותה נימה אנטישמית. אך לא היה לי צל של ספק שמדובר במיליארדר אמיתי, בן גילי פחות או יותר, יליד לונדון, בן למשפחה יהודית ספרדית ממוצא איטלקי, בעל קונצרן דיג ענקי, שזרועות התמנון שלו נשלחו לכל עבר, אדם שנודע כיהודי חם, פילנתרופ שתומך במפעלי חסד וצדקה ובעיקר פטרון של מפעלי תרבות, מוזיקה וספרות.
    אמנם על קשריו לאוברוץ' לא מצאתי כל אזכור, אבל לא התעוררה בי תמיהה, שהרי הזרקור בכל הרשימות על אודותיו כוון אל משפחת אביו הנכבדה ובעלת הייחוס ולא אל אימו, בת למשפחת מהגרים יהודית מאחת העיירות שבמחוז ז'יטומיר.
    באותם ימים נועצתי עם כמה ממיודעיי כדי לשמוע מה דעתם על ההצעה שהונחה לפניי. אחד מהם, עורך דין מן הבכירים במשק, שמשמש דירקטור בתאגידי ענק, עיקם את אפו ואמר כי האיש הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלו. "ודע לך ידידי," פסק האדבוקט, "שיותר ממה שאתה צריך אותו, צריך הוא אותך. ועכשיו עליך להחליט אם אתה רוצה לשמוע הסברים מלומדים, מגובים באסמכתאות, או מעדיף במקום זה להקשיב לסיפור קטן, שבקליפת אגוז יתאר לך ללא כחל ושרק מי הוא זה ואיזה הוא ליוורנו."
    "אני, כידוע לך, אוהב סיפורים," מיהרתי להשיב.
    "ובכן, באחת מישיבות מועצת המנהלים של חברה מחברות הבת הענקיות שלו, ישיבה שנכחתי בה כבא כוחו של משקיע ישראלי, הקשיב ליוורנו לדברי הדירקטורים רק כדי להשמיע באוזנינו את אמרת השפר הבאה: 'מכובדיי כולם, תלמדו ממני כלל ברזל אחד ויחיד, לעולם תפזרו פירורי לחם על פני המים, שבכך תרגילו את הדגים להתקרב אליכם, כך שבבוא היום לא יקשה עליכם לדוג אותם'."
    אבל את הכף הכריע מיודעי איש קהילת המודיעין, שפסק כי לדעתו יש לשים פדות בין ד"ר ליוורנו הביזנסמן הקשוח והחמדן, ובין רפי היהודי החם והפטריוט הישראלי, שהוא אדם נדיב ואנושי ואיש רעים להתרועע. ואם הוא בכלל רשאי לחשוף לפניי עניינים שהשתיקה יפה להם, אמר אחרי שהתחבט בינו לבין עצמו, עוד יבוא יום והאומה תאמר ל"קפטן" מווינה במילותיו של אלתרמן: "אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,/ וּבַלּוֹֹיְדִים אֵינָה מְפֻרְסֶמֶת./ אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,/ בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת."
     
    וכך, כחודש ימים לאחר שיחתי הראשונה עם ד"ר אנגל, שמתי פעמיי לווינה.
    אמנם פגישתי עם ליוורנו נקבעה ליום שני בצהריים, אך אני טסתי כבר ביום ראשון, מתוך כוונה לנצל את שהייתי באוסטרייה למימושה של משאלת לב ישנה — לבקר בעיירה קויברסדורף שבבורגנלאנד, ששם לפני מאה ושבעים שנה כיהן אחד מאבות אבותיי, לשם דיוק סב סבו של סבי, כמרא דאתרא, ונודע בכינויו "הגאון מקויברסדורף". וכך, לצד חלקה המרכזי של הנסיעה, שאמור להיות מוקדש לעולמו של אבי, יעמוד חלקה הראשון בסימן עולמה של אימי.