עורכת מלווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עורכת מלווה
הוספה למועדפים

עורכת מלווה

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ורד זינגר (1969) היא סופרת, עורכת לשון וספרות, ובעלת הבלוג "תרבות הדיור", המתפרסם במהדורה הדיגיטלית של עיתון הארץ. ספרה הקודם, נעולה, ראה אור בשנת 2018 בהוצאת כנרת-זמורה-דביר בסדרה "רוח צד".

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שרי פרץ־נוימן, גיבורת מחזור הסיפורים עורכת מלווה, מדלגת מתפקיד אחד למשנהו בתעשיית הספרות הישראלית, אך יותר מכול משתוקקת להתקדם ללבה הפועם של מציאות הרחוקה מעריכת טקסטים ומעיבודם. אלא שעל כל ניסיון כזה היא משלמת מחיר יקר וכואב, הכרוך באיבוד איבר, רקמה או חוש — כל זאת בזמן שגברים מזדמנים מגיחים אי־משם, ובמקרה הטוב נעלמים כלא היו. שלל המקצועות שהיא לובשת ופושטת, בד בבד עם יציאתו לאור של ספר הביכורים שלה עצמה והשלמת כתיבתו של ספרה השני, מאפשרים הצצה אותנטית אל המתרחש מאחורי הקלעים של התעשייה. טעויות הקלדה מתערבבות בטעויות אנוש, מפגשים קומיים הופכים לטראגיים, אך למרות האכזבות והתסכולים, הן הרומנטיים והן המקצועיים, מצליחה שרי להגחיך את המציאות ולהעניק לקורא מתנה נדירה בספרות הישראלית: הומור שאינו מהסס לנפץ מוסכמות.

ורד זינגר מעניקה קול לתשוקה נשית דומיננטית, קול שגם בימינו רובצות עליו משקולות של השתקה, בושה והכחשה. מבטה הנוקב וכתיבתה הווירטואוזית, הנעה במיומנות ובקלילות בין משלבי לשון קוטביים, הופכים את עורכת מלווה לספר חכם ומקורי, מצחיק ושובה לב.
ורד זינגר (1969) היא סופרת, עורכת לשון וספרות, ובעלת הבלוג "תרבות הדיור", המתפרסם במהדורה הדיגיטלית של עיתון הארץ. ספרה הקודם, נעולה, ראה אור בשנת 2018 בהוצאת כנרת-זמורה-דביר בסדרה "רוח צד".

פרק ראשון

המאלף

קו הלב וקו החיים בשתי כפות הידיים שלי הלכו והיטשטשו מהיום שבו פרינס אימץ אותי בבוקר גשום, כשהמתין לי מחוץ לדלת הכניסה — קטנטן, לא גדול יותר מנעל, רטוב ומוזנח, אבל נחוש ותאב חיים. לפני כן לא אהבתי במיוחד חתולים, אבל מראה הגור העלוב למרגלותיי, שיֵצר החיים געש מכל נקבובית שלו, המֵס אותי כל כך, שלא נותרה לי ברירה מלבד להכניס אותו למטבח ולדחוף לפיו הזעיר לחם טבול בחלב. גורלו של החתול נקשר בגורלי מהרגע שבו ישב והמתין שאכניס אותו לבית, אם כי מאותו יום הלך והיטשטש קו הלב בכפות ידיי, בעקבותיו קו החיים, ומעט אחריהם קו הגורל וקו הראש.

ללא שום סיבה או טריגר נראים לעין נהג החתול להתנפל על כפות הידיים שלי בתיעוב עמוק, כמו ייצגו כפותיי את כל התלאות שעבר בחייו הקצרים, עד הרגע ההוא, שבו התיישב מותש על מפתן דלתי. הוא נהג להסתער על כפותיי כאילו היו החתולים המרושעים שגירשו אותו מהעדר או הכלבים התוקפניים שרדפו אחריו בדרכו אליי, או כל בני האדם שנקרו בדרכו בשכונת רמת ישראל — הרוחשת בין תל אביב לגבעתיים, מתחת לכוכב אי־צדק — והיו גרועים בהרבה מאלה ומאלה גם יחד.

הפציעות הלכו ותכפו, נצברו והעמיקו במשך שנה שלמה, עד שקווי המתאר של שתי כפות ידיי — מסלולי הלב והראש, החיים והגורל, שמייצגים יציבות רגשית, תקשורת בין־אישית, רווחה ובריאות פיזית — היטשטשו וכוסו בעשרות פסים בצבעים ובעוביים שונים, מפת דרכים חדשה ומסועפת בדרכה אל הלא כלום. דיממתי כמעט כל הזמן, שריטות חדשות פתחו שריטות ישנות ולא הניחו להן להחלים, ובכל יום הייתי מנקה את המקלדת מהדם שנקרש בה.

צרחות הכאב שלי החרישו לרגעים אפילו את אוזניי שלי. לפעמים הקאתי מרוב ייסורים. זה היה סבל צרוף, בלתי נגמר, אבל למסור את פרינס לא העליתי בדעתי. למרות הסבל הפיזי, נקשרתי אל החתול המנומר שלי, ובבקרים, כשהייתי מתעוררת כשהוא ישן לצדי על הכרית, שרוע על גבו, לבי היה מתרחב. כשהתבוננתי בו שקוע בשינה — לשונו הוורדרדה משורבבת מבעד לניביו הקדמיים, אפו הקטנטן אנושי להדהים ואגל זעיר של רוק נוצץ על סנטרו השעיר — נשכחה כלא הייתה התוקפנות שלו. כשהייתי מלטפת את ראשו היה פוקח עין אחת, מגרגר לרגע וממשיך לישון. ברגעים האלה היה חמוד עד אין קץ והזכיר לי במעומעם את מראה שני ילדיי עשרים שנה קודם לכן, בטרם פרחו מכאן לבנות את חייהם, רק בלי הלחץ מכך שייחנקו בשנתם, שליווה אז את ההתבוננות המתפעלת בהם, כשנשימותיהם מילאו את החדר החשוך והחמים.

כשפרינס היה נרדם על צדו הייתי לוקחת במהירות את האייפון ומתקתקת סדרת תצלומים לרוחב ולאורך, מקרוב ומקרוב מאוד, ושולחת לחברותיי הדסה ואיילת בתוספת הכיתוב: ״יש מתוק מזה?״ או ״אין מתוק מזה״, אבל מרגע שהתעורר — למעט רגעי חסד ספורים של התחככות נעימה ברגליים לאחר שקיבל את החטיף האהוב עליו, קרוטונים בטעם ירקות שורש, או נמנום על הספה בין שלל הכריות — היה מתנפל עליי, ודעתו לא נחה עד שדיממתי.

בסופו של דבר התחלתי לעטות כפפות צמר לצורך הגנה, הגם שהיה קיץ, אבל זה לא ממש עזר. פרינס התנפל על הכפפות, קרע אותן לגזרים, נגס בבשר ושרט אותו באופן יסודי, שתי וערב, וגם כשהדם החל לזלוג, המשיך לנעוץ את טפריו ושיניו ולא הרפה. דבר לא עזר, גם לא גירוש החוצה בבעיטה. החתול לא עזב אותי ליותר משעתיים, שבסופן היה דופק על זגוגית החלון כל כך חזק, עד שחששתי שתישבר. כשהיה נכנס — מנתר על המיטה, משם לשידה וממנה לרצפה — היה מתחכך ארוכות ברגליי ומגרגר בחוזקה, ואז לוקח תנופה ומטיח עצמו בשוקיי שוב ושוב, תוך ניתור קל. זה הצחיק והקסים אותי, וגם הזכיר לי אגב כך למה אנשים מגדלים חתולים.

ביום שבו גיליתי לחרדתי שכפות ידיי חפות לגמרי מקווי גורל, ראש, חיים ולב, מצאתי את המאלף. שמו הלך לפניו בכל קבוצות בעלי החתולים בפייסבוק. כתבו עליו שהוא קוסם, ״הלוחש לחתולים״, שבמשך שבועות ספורים הופך אותם מנמרים מאיימים לתינוקות חסרי אונים. כתבו שעבורו האילוף איננו מקצוע אלא משימת חיים, ושהתעריף שהוא לוקח קרוב לסמלי. כתבו גם שהוא דייקן ואחראי באופן לא ישראלי. קבעתי אתו עוד באותו יום, והוא הגיע למחרת, ביום חמישי, היום שהפך ליום הביקור הקבוע שלו בביתי.

המאלף של פרינס הכיר אותי אך ורק במצב מדמם. הרבה דם ניגר על הספה שלי בחודשי האילוף ההם, שבין אוגוסט לאוקטובר. במשך חודשיים זהרו עיניו הירוקות של המאלף כשהיה אומר לפרינס ״אסור״ בקול חמור אבל מתוק, כמעט פתייני. גם אליי דיבר באותה נימה, אבל בחיפזון, כלאחר יד. ״הכול יהיה בסדר,״ היה ממלמל לעברי, וחושף את שיניו בחיוך יציב רק כשפרינס היה יוצר אתו קשר עין. ״נכון, חתיך?״ היה מלטף את ראשו נגד כיוון הפרווה. ״אתה בסך הכול רוצה קצת צוּמי, נכון, מלך?״

תהיתי לשם מה הוא מגיע תמיד בבגדים לבנים, שמהר מאוד הוכתמו בדם. הוא היה רזה ונמוך, בן בלי גיל — אולי היה בן ארבעים ואולי בן שבעים — שערו אפור וסמיך, עורו חף מקמטים וקצב הליכתו מתון להדהים. כבר בפגישה הראשונה הצהיר שהוא טבעוני, ומהפגישה השנייה הביא אתו תמיד קופסאות אוכל מפלסטיק, שבהן הייתה תערובת של פירות חתוכים לקוביות, גרעינים ובורגול. בסוף כל מפגש היה מבקש סליחה, יוצא לחצר האחורית, זו הרחוקה יותר מהגוש הרוחש צרחות וקדיחות של השכנים החוקיים והפיראטיים ברמת ישראל, ואוכל בשתיקה את תכולת הקופסה במזלג, שנעטף מבעוד מועד במפית בד לבנה. בתום הארוחה היה מוחה את שפתיו במפית הבד, מקפל אותה שלוש פעמים ומכניס לשקית עם הקופסה הריקה והמזלג.

השיטה של המאלף הניבה תוצאות מופלאות בבתים רבים, ובכל זאת לא היה לה קו מנחה, עקרונות או רציונל, מלבד דיבור אוהב אל החתול בכל מצב. ברגעים שבהם פרינס לא הסכים לשחרר לי את הזרוע, המאלף היה תופס אותו בעורפו. אז היה החתול מרפה מלפיתת הצבת שלו, והמאלף היה מניע אותו ימינה ושמאלה בעדינות, כאילו היה מטרונום. שפתיו היו מתכווצות בקצב שבו הציפורניים של פרינס נעשו קטנות יותר ויותר, עד אשר נעלמו כליל בתוך קפלי עורו.

למעט אכילת תכולת קופסת הפלסטיק סירב המאלף לכל סוג של כיבוד, גם כשהדגשתי שהוא טבעוני למהדרין. באחת מן הפעמים, לאחר אחד מסירוביו, שאלתי אותו אם אינו שותה קפה לעולם, והוא ענה שהוא מעדיף תה צמחים — ספל גדול של מים רותחים ובהם לואיזה, נענע, לימונית ומרווה — בלי סוכר. ״אלה בדיוק העשבים שאני מגדלת בחצר הקדמית!״ קראתי בשמחה, ״ומה בעניין עוגות או עוגיות? יש עוגות ועוגיות טבעוניות נפלאות בקונדיטוריה המעולה שפתחו כאן, בשכונה.״

לאחר מחשבה התרצה והודה שהוא אוהב עוגות בננה או תפוז, ובפעמים הבאות תמיד דאגתי להניח באגרטל על שולחן הסלון צרורות דשנים מארבעת צמחי התבלין שאהב, והם הפיצו ריח עז גם כשהתייבשו בטרם נזרקו לפח כעבור שלושה ימים. בכל ביקור הצעתי לו תמיד שתי עוגות מהמחלקה הטבעונית, שקניתי בקונדיטוריה הפינתית, אבל בכל פעם סירב לאכול ולשתות בטענה שהוא ממהר, ואני הייתי זו שמחסלת את שתי העוגות ביומיים הבאים. ואף על פי כן, היחיד שהלך למטבח בפגישות האילוף היה המאלף, כדי להביא משם קערת מים וסמרטוט, שתמיד המתינו לו על השיש.

ההליכה האטית שלו ריתקה אותי. לפעמים נראה כאילו לא זז כלל, ובכל זאת שב תמיד עם המים והסמרטוט. כשפסע כך, במתינות מהפנטת, יכולתי לדמיין בקלות שהוא רוקד. זה נראה לי ניו אייג'י להחריד וגם לא גברי, ובכל זאת הוקסמתי. לאט־לאט, אבל בהתקדמות ניכרת, הלך פרינס ונרגע. פחות ופחות נעץ בי את שיניו וציפורניו, יותר ויותר הפכה התנהגותו לצפויה. פתאום כבר אפשר היה לחיות אתו. סוף־סוף התחלתי לנשום.

כשריח הגויאבות הנרקבות על אדמתו של השכן בישר את פרוץ החג, התמעטו תקיפותיו של פרינס משש פעמים ביממה לתקרית אחת בכל יומיים־שלושה. באחד מימי רביעי, כשעמדתי לסיים את עריכת הלשון בכתב יד בעייתי של לקוח פרטי, שהרווחים הכפולים בו לא צייתו לדרישתי להצטמצם ואילצו אותי להעתיק מחדש משפטים שלמים, דלים ומטופשים, שמתי לב שהמקלדת נקייה ויבשה, ושכפות ידיי לא שותתות עוד כהרגלן. עצרתי את ההקלדה וניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה פרינס התנפל עליי. לבסוף נזכרתי: ביום שישי האחרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא תקף אותי כמעט שבוע שלם ולוּ פעם אחת, אבל לרגע לא עלה בדעתי לבטל את הפגישה עם המאלף. להפך, חיכיתי בהתרגשות להזדמנות להתגאות בפרינס, לחלוק מחמאות למאלף, ואולי לחגוג באופן סמלי את ההצלחה.

למחרת בבוקר קטפתי מרווה, לואיזה, לימונית ונענע, הנחתי את האלומות הקטנות באגרטל מהזכוכית הכחולה, ואז נכנסתי לאינטרנט ומצאתי מתכון לעוגת בננה טבעונית. עשיתי בסבלנות את כל מה שכתוב והשתמשתי במיטב החומרים, וכשנעצתי קיסם במרכז היצירה שלי התפעמתי — העוגה נראתה מושלמת, תפוחה וריחנית.

המאלף הגיע בדיוק בזמן. ״מה שלום המלך שלנו?״ שאל כשנכנס. עיניו הגדולות והבולטות תרו אחר פרינס לאורך הסלון, עד שלכדו אותו מנמנם על מסעד הכורסה.

״אתה לא תאמין,״ קראתי בהתרגשות. ״כל השבוע הוא לא נשך ולא שרט אותי בכלל, אפילו שבקושי קיבל קרוטונים של 'לה קט'. גם כשגירשתי אותו מהכביסה החמה שיצאה מהמייבש הוא לא תקף. זה פשוט מדהים, אני כל כך שמחה!״

״אז למה לא ביטלת את הפגישה?״ שאל בקוצר רוח. עדיין לא התיישב.

השאלה של המאלף הפתיעה אותי, במיוחד התרעומת שבנימת קולו. ״חשבתי שסוף־סוף נשב שנינו, ככה, בנחת,״ אמרתי במבוכה. ״גם אפיתי עוגת בננה טבעונית שיצאה מושלם, וחוץ מזה קטפתי בשבילך את כל העשבים שאתה אוהב. חשבתי שהפעם... מה אתה אומר, אולי הפעם נשב ותיקח איזו פרוסה?״

הוא התבונן בפרינס ושתק בחומרה.

״ואולי נסכם את התהליך שעברנו,״ המשכתי לשכנע, ״נסיק מסקנות ונחדד תובנות. זה הצליח לנו, כל הכבוד!״

פרינס פסע אליי, השתרע על מקלעת השמש שלי ומתח את כפותיו, כאילו אני החוף, והמאלף — הים. זה דגדג קצת, צחקקתי.

״תודה, אבל היית צריכה לבטל,״ נעץ בנו המאלף מבט מאשים. ״אנשים נואשים ממתינים לי, שרוטים לא פחות ממך, כל רגע נוסף כאן הוא ביטול זמן מבחינתי.״ הוא העיף מבט קצר אל עבר הדלת, כשוקל להסתלק.

״בחייך,״ צחקקתי בעצבנות, ״מה הלחץ? מה קרה? אתה לא שמח שזה הצליח? לא זה מה שרצית? אולי בכל זאת תשב? אני כמובן אשלם על הפגישה,״ הוספתי בנרפוּת.

״הבגדים שלי לא נקיים. באתי בבגדי עבודה למקרה של דימומים,״ הכריז. עדיין עמד.

״אז... אז מה?״ הפטרתי בגמגום.

פרינס יילל והתחכך בי. עיניו של המאלף ניצתו, כאילו בתקווה לקצת אקשן, וכבו משהתברר שמן הסתם לא תהיה כאן שריטה.

״אני לא מבין את המיאו הזה,״ רטן.

״איזה מיאו?״ תהיתי.

״המיאו המתחנחן הזה. ממש מגעיל,״ עיווה את פניו.

התבוננתי בתדהמה במאלף. בקושי הצלחתי לזהות אותו. בחודשיים האחרונים זהרו עיניו הגדולות, וקולו התנגן כג'ינגל עליז, ואילו עיניו של הגבר שעמד מולנו בברכיים מהודקות היו שני חרכים רושפים, וקולו היה גס וקשה. חלף כלא היה הניגון העליז.

לפתע פנה לדלת. ״אני חייב ללכת,״ הודיע. ״כל טוּב שיהיה לך.״

ברגע הזה, בלי שום אזהרה מקדימה, ניתר פרינס מחיקי היישר אל רגליו של המאלף, שבניסיון להתנער מהחתול, צנח על הספה. זה לא עזר לו. במשך רגע ארוך כמו תקיעת שופר היו השניים גוש רוטט של בשר ופרווה. המאלף צרח, ופרינס נהם בקולות משונים ועמוקים, שכמו הגיחו מתוך עולם אחר ורחוק. רק כשצרחותיו של המאלף נחלשו, הפסיק הגוש לרטוט. מראה המדים הצחורים שנספגו בדם סחרר את ראשי. בחילה עלתה בגרוני. המאלף נאנק והתנשם בכבדות, וכתם אדום התפשט גם על הספה.

״אני... אני אביא לך קערת מים כדי לנגב את זה,״ התקשיתי לסיים את המשפט. נדמה שקולי קיבל נפח אחר, מרוכך יותר.

קמתי והלכתי למלא מים בקערה; לאט־לאט הלכתי, כאילו הייתי מחוברת בקצוות לחוטים שחוברו לצלב עץ, שאחזו ידיים גדולות מעליי, אשר שלטו על תנועות הגפיים שלי. הלכתי בעדינות משונה, לא אופיינית, ממש רקדתי כל הדרך אל הברז.

 

ורד זינגר (1969) היא סופרת, עורכת לשון וספרות, ובעלת הבלוג "תרבות הדיור", המתפרסם במהדורה הדיגיטלית של עיתון הארץ. ספרה הקודם, נעולה, ראה אור בשנת 2018 בהוצאת כנרת-זמורה-דביר בסדרה "רוח צד".

סקירות וביקורות

הביצה הספרותית בשיא כיעורה ועליבותה רן בן-נון ביקורת העורך 28/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
שוב שמח בשלולית הספרותית, אבל העיקר הבריאות ירון פריד מעריב 03/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הביצה הספרותית בשיא כיעורה ועליבותה רן בן-נון ביקורת העורך 28/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
שוב שמח בשלולית הספרותית, אבל העיקר הבריאות ירון פריד מעריב 03/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
עורכת מלווה ורד זינגר

המאלף

קו הלב וקו החיים בשתי כפות הידיים שלי הלכו והיטשטשו מהיום שבו פרינס אימץ אותי בבוקר גשום, כשהמתין לי מחוץ לדלת הכניסה — קטנטן, לא גדול יותר מנעל, רטוב ומוזנח, אבל נחוש ותאב חיים. לפני כן לא אהבתי במיוחד חתולים, אבל מראה הגור העלוב למרגלותיי, שיֵצר החיים געש מכל נקבובית שלו, המֵס אותי כל כך, שלא נותרה לי ברירה מלבד להכניס אותו למטבח ולדחוף לפיו הזעיר לחם טבול בחלב. גורלו של החתול נקשר בגורלי מהרגע שבו ישב והמתין שאכניס אותו לבית, אם כי מאותו יום הלך והיטשטש קו הלב בכפות ידיי, בעקבותיו קו החיים, ומעט אחריהם קו הגורל וקו הראש.

ללא שום סיבה או טריגר נראים לעין נהג החתול להתנפל על כפות הידיים שלי בתיעוב עמוק, כמו ייצגו כפותיי את כל התלאות שעבר בחייו הקצרים, עד הרגע ההוא, שבו התיישב מותש על מפתן דלתי. הוא נהג להסתער על כפותיי כאילו היו החתולים המרושעים שגירשו אותו מהעדר או הכלבים התוקפניים שרדפו אחריו בדרכו אליי, או כל בני האדם שנקרו בדרכו בשכונת רמת ישראל — הרוחשת בין תל אביב לגבעתיים, מתחת לכוכב אי־צדק — והיו גרועים בהרבה מאלה ומאלה גם יחד.

הפציעות הלכו ותכפו, נצברו והעמיקו במשך שנה שלמה, עד שקווי המתאר של שתי כפות ידיי — מסלולי הלב והראש, החיים והגורל, שמייצגים יציבות רגשית, תקשורת בין־אישית, רווחה ובריאות פיזית — היטשטשו וכוסו בעשרות פסים בצבעים ובעוביים שונים, מפת דרכים חדשה ומסועפת בדרכה אל הלא כלום. דיממתי כמעט כל הזמן, שריטות חדשות פתחו שריטות ישנות ולא הניחו להן להחלים, ובכל יום הייתי מנקה את המקלדת מהדם שנקרש בה.

צרחות הכאב שלי החרישו לרגעים אפילו את אוזניי שלי. לפעמים הקאתי מרוב ייסורים. זה היה סבל צרוף, בלתי נגמר, אבל למסור את פרינס לא העליתי בדעתי. למרות הסבל הפיזי, נקשרתי אל החתול המנומר שלי, ובבקרים, כשהייתי מתעוררת כשהוא ישן לצדי על הכרית, שרוע על גבו, לבי היה מתרחב. כשהתבוננתי בו שקוע בשינה — לשונו הוורדרדה משורבבת מבעד לניביו הקדמיים, אפו הקטנטן אנושי להדהים ואגל זעיר של רוק נוצץ על סנטרו השעיר — נשכחה כלא הייתה התוקפנות שלו. כשהייתי מלטפת את ראשו היה פוקח עין אחת, מגרגר לרגע וממשיך לישון. ברגעים האלה היה חמוד עד אין קץ והזכיר לי במעומעם את מראה שני ילדיי עשרים שנה קודם לכן, בטרם פרחו מכאן לבנות את חייהם, רק בלי הלחץ מכך שייחנקו בשנתם, שליווה אז את ההתבוננות המתפעלת בהם, כשנשימותיהם מילאו את החדר החשוך והחמים.

כשפרינס היה נרדם על צדו הייתי לוקחת במהירות את האייפון ומתקתקת סדרת תצלומים לרוחב ולאורך, מקרוב ומקרוב מאוד, ושולחת לחברותיי הדסה ואיילת בתוספת הכיתוב: ״יש מתוק מזה?״ או ״אין מתוק מזה״, אבל מרגע שהתעורר — למעט רגעי חסד ספורים של התחככות נעימה ברגליים לאחר שקיבל את החטיף האהוב עליו, קרוטונים בטעם ירקות שורש, או נמנום על הספה בין שלל הכריות — היה מתנפל עליי, ודעתו לא נחה עד שדיממתי.

בסופו של דבר התחלתי לעטות כפפות צמר לצורך הגנה, הגם שהיה קיץ, אבל זה לא ממש עזר. פרינס התנפל על הכפפות, קרע אותן לגזרים, נגס בבשר ושרט אותו באופן יסודי, שתי וערב, וגם כשהדם החל לזלוג, המשיך לנעוץ את טפריו ושיניו ולא הרפה. דבר לא עזר, גם לא גירוש החוצה בבעיטה. החתול לא עזב אותי ליותר משעתיים, שבסופן היה דופק על זגוגית החלון כל כך חזק, עד שחששתי שתישבר. כשהיה נכנס — מנתר על המיטה, משם לשידה וממנה לרצפה — היה מתחכך ארוכות ברגליי ומגרגר בחוזקה, ואז לוקח תנופה ומטיח עצמו בשוקיי שוב ושוב, תוך ניתור קל. זה הצחיק והקסים אותי, וגם הזכיר לי אגב כך למה אנשים מגדלים חתולים.

ביום שבו גיליתי לחרדתי שכפות ידיי חפות לגמרי מקווי גורל, ראש, חיים ולב, מצאתי את המאלף. שמו הלך לפניו בכל קבוצות בעלי החתולים בפייסבוק. כתבו עליו שהוא קוסם, ״הלוחש לחתולים״, שבמשך שבועות ספורים הופך אותם מנמרים מאיימים לתינוקות חסרי אונים. כתבו שעבורו האילוף איננו מקצוע אלא משימת חיים, ושהתעריף שהוא לוקח קרוב לסמלי. כתבו גם שהוא דייקן ואחראי באופן לא ישראלי. קבעתי אתו עוד באותו יום, והוא הגיע למחרת, ביום חמישי, היום שהפך ליום הביקור הקבוע שלו בביתי.

המאלף של פרינס הכיר אותי אך ורק במצב מדמם. הרבה דם ניגר על הספה שלי בחודשי האילוף ההם, שבין אוגוסט לאוקטובר. במשך חודשיים זהרו עיניו הירוקות של המאלף כשהיה אומר לפרינס ״אסור״ בקול חמור אבל מתוק, כמעט פתייני. גם אליי דיבר באותה נימה, אבל בחיפזון, כלאחר יד. ״הכול יהיה בסדר,״ היה ממלמל לעברי, וחושף את שיניו בחיוך יציב רק כשפרינס היה יוצר אתו קשר עין. ״נכון, חתיך?״ היה מלטף את ראשו נגד כיוון הפרווה. ״אתה בסך הכול רוצה קצת צוּמי, נכון, מלך?״

תהיתי לשם מה הוא מגיע תמיד בבגדים לבנים, שמהר מאוד הוכתמו בדם. הוא היה רזה ונמוך, בן בלי גיל — אולי היה בן ארבעים ואולי בן שבעים — שערו אפור וסמיך, עורו חף מקמטים וקצב הליכתו מתון להדהים. כבר בפגישה הראשונה הצהיר שהוא טבעוני, ומהפגישה השנייה הביא אתו תמיד קופסאות אוכל מפלסטיק, שבהן הייתה תערובת של פירות חתוכים לקוביות, גרעינים ובורגול. בסוף כל מפגש היה מבקש סליחה, יוצא לחצר האחורית, זו הרחוקה יותר מהגוש הרוחש צרחות וקדיחות של השכנים החוקיים והפיראטיים ברמת ישראל, ואוכל בשתיקה את תכולת הקופסה במזלג, שנעטף מבעוד מועד במפית בד לבנה. בתום הארוחה היה מוחה את שפתיו במפית הבד, מקפל אותה שלוש פעמים ומכניס לשקית עם הקופסה הריקה והמזלג.

השיטה של המאלף הניבה תוצאות מופלאות בבתים רבים, ובכל זאת לא היה לה קו מנחה, עקרונות או רציונל, מלבד דיבור אוהב אל החתול בכל מצב. ברגעים שבהם פרינס לא הסכים לשחרר לי את הזרוע, המאלף היה תופס אותו בעורפו. אז היה החתול מרפה מלפיתת הצבת שלו, והמאלף היה מניע אותו ימינה ושמאלה בעדינות, כאילו היה מטרונום. שפתיו היו מתכווצות בקצב שבו הציפורניים של פרינס נעשו קטנות יותר ויותר, עד אשר נעלמו כליל בתוך קפלי עורו.

למעט אכילת תכולת קופסת הפלסטיק סירב המאלף לכל סוג של כיבוד, גם כשהדגשתי שהוא טבעוני למהדרין. באחת מן הפעמים, לאחר אחד מסירוביו, שאלתי אותו אם אינו שותה קפה לעולם, והוא ענה שהוא מעדיף תה צמחים — ספל גדול של מים רותחים ובהם לואיזה, נענע, לימונית ומרווה — בלי סוכר. ״אלה בדיוק העשבים שאני מגדלת בחצר הקדמית!״ קראתי בשמחה, ״ומה בעניין עוגות או עוגיות? יש עוגות ועוגיות טבעוניות נפלאות בקונדיטוריה המעולה שפתחו כאן, בשכונה.״

לאחר מחשבה התרצה והודה שהוא אוהב עוגות בננה או תפוז, ובפעמים הבאות תמיד דאגתי להניח באגרטל על שולחן הסלון צרורות דשנים מארבעת צמחי התבלין שאהב, והם הפיצו ריח עז גם כשהתייבשו בטרם נזרקו לפח כעבור שלושה ימים. בכל ביקור הצעתי לו תמיד שתי עוגות מהמחלקה הטבעונית, שקניתי בקונדיטוריה הפינתית, אבל בכל פעם סירב לאכול ולשתות בטענה שהוא ממהר, ואני הייתי זו שמחסלת את שתי העוגות ביומיים הבאים. ואף על פי כן, היחיד שהלך למטבח בפגישות האילוף היה המאלף, כדי להביא משם קערת מים וסמרטוט, שתמיד המתינו לו על השיש.

ההליכה האטית שלו ריתקה אותי. לפעמים נראה כאילו לא זז כלל, ובכל זאת שב תמיד עם המים והסמרטוט. כשפסע כך, במתינות מהפנטת, יכולתי לדמיין בקלות שהוא רוקד. זה נראה לי ניו אייג'י להחריד וגם לא גברי, ובכל זאת הוקסמתי. לאט־לאט, אבל בהתקדמות ניכרת, הלך פרינס ונרגע. פחות ופחות נעץ בי את שיניו וציפורניו, יותר ויותר הפכה התנהגותו לצפויה. פתאום כבר אפשר היה לחיות אתו. סוף־סוף התחלתי לנשום.

כשריח הגויאבות הנרקבות על אדמתו של השכן בישר את פרוץ החג, התמעטו תקיפותיו של פרינס משש פעמים ביממה לתקרית אחת בכל יומיים־שלושה. באחד מימי רביעי, כשעמדתי לסיים את עריכת הלשון בכתב יד בעייתי של לקוח פרטי, שהרווחים הכפולים בו לא צייתו לדרישתי להצטמצם ואילצו אותי להעתיק מחדש משפטים שלמים, דלים ומטופשים, שמתי לב שהמקלדת נקייה ויבשה, ושכפות ידיי לא שותתות עוד כהרגלן. עצרתי את ההקלדה וניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה פרינס התנפל עליי. לבסוף נזכרתי: ביום שישי האחרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא תקף אותי כמעט שבוע שלם ולוּ פעם אחת, אבל לרגע לא עלה בדעתי לבטל את הפגישה עם המאלף. להפך, חיכיתי בהתרגשות להזדמנות להתגאות בפרינס, לחלוק מחמאות למאלף, ואולי לחגוג באופן סמלי את ההצלחה.

למחרת בבוקר קטפתי מרווה, לואיזה, לימונית ונענע, הנחתי את האלומות הקטנות באגרטל מהזכוכית הכחולה, ואז נכנסתי לאינטרנט ומצאתי מתכון לעוגת בננה טבעונית. עשיתי בסבלנות את כל מה שכתוב והשתמשתי במיטב החומרים, וכשנעצתי קיסם במרכז היצירה שלי התפעמתי — העוגה נראתה מושלמת, תפוחה וריחנית.

המאלף הגיע בדיוק בזמן. ״מה שלום המלך שלנו?״ שאל כשנכנס. עיניו הגדולות והבולטות תרו אחר פרינס לאורך הסלון, עד שלכדו אותו מנמנם על מסעד הכורסה.

״אתה לא תאמין,״ קראתי בהתרגשות. ״כל השבוע הוא לא נשך ולא שרט אותי בכלל, אפילו שבקושי קיבל קרוטונים של 'לה קט'. גם כשגירשתי אותו מהכביסה החמה שיצאה מהמייבש הוא לא תקף. זה פשוט מדהים, אני כל כך שמחה!״

״אז למה לא ביטלת את הפגישה?״ שאל בקוצר רוח. עדיין לא התיישב.

השאלה של המאלף הפתיעה אותי, במיוחד התרעומת שבנימת קולו. ״חשבתי שסוף־סוף נשב שנינו, ככה, בנחת,״ אמרתי במבוכה. ״גם אפיתי עוגת בננה טבעונית שיצאה מושלם, וחוץ מזה קטפתי בשבילך את כל העשבים שאתה אוהב. חשבתי שהפעם... מה אתה אומר, אולי הפעם נשב ותיקח איזו פרוסה?״

הוא התבונן בפרינס ושתק בחומרה.

״ואולי נסכם את התהליך שעברנו,״ המשכתי לשכנע, ״נסיק מסקנות ונחדד תובנות. זה הצליח לנו, כל הכבוד!״

פרינס פסע אליי, השתרע על מקלעת השמש שלי ומתח את כפותיו, כאילו אני החוף, והמאלף — הים. זה דגדג קצת, צחקקתי.

״תודה, אבל היית צריכה לבטל,״ נעץ בנו המאלף מבט מאשים. ״אנשים נואשים ממתינים לי, שרוטים לא פחות ממך, כל רגע נוסף כאן הוא ביטול זמן מבחינתי.״ הוא העיף מבט קצר אל עבר הדלת, כשוקל להסתלק.

״בחייך,״ צחקקתי בעצבנות, ״מה הלחץ? מה קרה? אתה לא שמח שזה הצליח? לא זה מה שרצית? אולי בכל זאת תשב? אני כמובן אשלם על הפגישה,״ הוספתי בנרפוּת.

״הבגדים שלי לא נקיים. באתי בבגדי עבודה למקרה של דימומים,״ הכריז. עדיין עמד.

״אז... אז מה?״ הפטרתי בגמגום.

פרינס יילל והתחכך בי. עיניו של המאלף ניצתו, כאילו בתקווה לקצת אקשן, וכבו משהתברר שמן הסתם לא תהיה כאן שריטה.

״אני לא מבין את המיאו הזה,״ רטן.

״איזה מיאו?״ תהיתי.

״המיאו המתחנחן הזה. ממש מגעיל,״ עיווה את פניו.

התבוננתי בתדהמה במאלף. בקושי הצלחתי לזהות אותו. בחודשיים האחרונים זהרו עיניו הגדולות, וקולו התנגן כג'ינגל עליז, ואילו עיניו של הגבר שעמד מולנו בברכיים מהודקות היו שני חרכים רושפים, וקולו היה גס וקשה. חלף כלא היה הניגון העליז.

לפתע פנה לדלת. ״אני חייב ללכת,״ הודיע. ״כל טוּב שיהיה לך.״

ברגע הזה, בלי שום אזהרה מקדימה, ניתר פרינס מחיקי היישר אל רגליו של המאלף, שבניסיון להתנער מהחתול, צנח על הספה. זה לא עזר לו. במשך רגע ארוך כמו תקיעת שופר היו השניים גוש רוטט של בשר ופרווה. המאלף צרח, ופרינס נהם בקולות משונים ועמוקים, שכמו הגיחו מתוך עולם אחר ורחוק. רק כשצרחותיו של המאלף נחלשו, הפסיק הגוש לרטוט. מראה המדים הצחורים שנספגו בדם סחרר את ראשי. בחילה עלתה בגרוני. המאלף נאנק והתנשם בכבדות, וכתם אדום התפשט גם על הספה.

״אני... אני אביא לך קערת מים כדי לנגב את זה,״ התקשיתי לסיים את המשפט. נדמה שקולי קיבל נפח אחר, מרוכך יותר.

קמתי והלכתי למלא מים בקערה; לאט־לאט הלכתי, כאילו הייתי מחוברת בקצוות לחוטים שחוברו לצלב עץ, שאחזו ידיים גדולות מעליי, אשר שלטו על תנועות הגפיים שלי. הלכתי בעדינות משונה, לא אופיינית, ממש רקדתי כל הדרך אל הברז.