שלושה ימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלושה ימים
מכר
מאות
עותקים
שלושה ימים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שלושה ימים

4.4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: מעין זיגדון
    • הוצאה: סלע ספרים
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים

    אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

    בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    "ערבובייה מופלאה בין דרמה משטרתית לבין מותחן פשע, ביחד עם דמויות חזקות, אקשן שמתפוצץ לך בפנים ועלילה מפותלת שמגיעה לסוף בלתי צפוי. ספר חובה למעריצי נואר סקנדינבי" (ניו-יורק טיימס)


    לפני 17 שנה, הבלש אוורט גרנס הוזעק לזירת פשע מחרידה. משפחה שלמה חוסלה, והניצולה היחידה – והעדה היחידה לאירוע – הייתה ילדה בת חמש. הילדה הועברה לתוכנית להגנת עדים ובהמשך למשפחת אומנה, הרוצחים מעולם לא נתפסו, אבל הרצח האקראי לכאורה וזיכרון הילדה ששרדה עדיין רודפים את גרנס אחרי כל השנים.


    כשהוא מגלה לפתע שהדירה שבה אירע הטבח נפרצה לאחרונה באופן חשוד ומסמכים אודות הרצח נעלמו מהארכיון המשטרתי, אוורט גרנס חושש שמישהו מתכוון להשתיק את העדה היחידה. הוא יודע שעליו למצוא אותה – ולפני מי שזומם לפגוע בה.


    במקביל, לא שקט בעולם התחתון בשטוקהולם. מישהו מוציא להורג מבריחי נשק ממוצא אלבני בזה אחר זה, ומעמיד בסכנה את משפחתו של המודיע המשטרתי לשעבר, פייט הופמן. הופמן נדרש להילחם באיום הממשי על חיי יקיריו, בעודו מחזיק בכמה סודות משלו. המצוד שלו אחר תשובות משתלב עד מהרה בחקירה שמנהל אוורט גרנס, והשניים מוצאים את עצמם במרכזה של קונספירציה פלילית מסובכת – ומסוכנת – בהרבה מזו שהעלו בדעתם.


    שלושה ימים הוא הרביעי בסדרת רבי המכר של אנדרס רוסלנד העוקבת אחרי חייו של הסוכן הכפול פייט הופמן. קדמו לו שלוש שניות (זוכה פרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2012), שלוש דקות ושלוש שעות.

     

    פרק ראשון

    מוקדם יותר


    אני בת חמש.

    כמעט על היום.

    אני בת חמש וכמה ימים וכמה לילות.

    אני עדיין יכולה להרגיש את היום הזה, כאילו הוא התרחש לפני רגע ולא לפני כמה ימים. אני יושבת ליד שולחן המטבח, אמא מצד אחד שלי ואבא מהצד השני. אליוט וג'וליה יושבים מולי. חמישה נרות ניצבים באמצע העוגה, אדומים עם קצת כחול אבל ממש למטה. רק מי שמסתכל ממש מקרוב יכול לראות את זה. אני נושפת על הנרות ומכבה את כולם בבת אחת.

    כמה ימים וכמה לילות.

    אני מכחכחת בגרוני ומנסה לחייך, כמו שאני תמיד עושה כשאני שרה.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    זה השיר האהוב עליי, ואם אני שרה מספיק חזק הקול שלי מנתר מהקירות אל התקרה וחוזר לזרועותיי הפתוחות.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    כשאני שרה, אני לא שומעת את הטלוויזיה. תוכנית ילדים. צפיתי בה כמעט בכל יום, אתמול ובאתמול שלפניו. לא יכולתי לעשות את זה קודם, אבל עכשיו אני יכולה.

    אני מפסיקה לשיר ומתחילה לזוז. קשה לי לעמוד באותו המקום, כי הרגליים שלי כל הזמן רוצות לזוז. אני מקפצת אל מחוץ לסלון הגדול שלנו, וחייבת להיזהר. הספה כמעט חדשה, והשולחן עשוי זכוכית. אם אני נוגעת בו, האצבעות שלי מותירות עליו סימנים.

    אני קופצת כל הדרך לחדר של אליוט. הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, מנורת השולחן דולקת. הוא מעמיד פנים שהוא קורא את הספר שפתוח לפניו, למרות שהוא באמת יכול כבר לקרוא. אני יודעת את זה, כי הוא כבר בכיתה ב'.

    אליוט הפך יותר נחמד אליי בימים האחרונים, כנראה בגלל שמלאו לי חמש ואני גדולה עכשיו. הוא אפילו לא דוחף אותי יותר כשאני מתקרבת למסלול המרוצים שלו, זה שהוא משאיר גבוה על המדף כדי שלא אוכל להגיע אליו. אתמול אליוט אפילו נתן לי לנצח פעמיים עם המכונית הכחולה שיש לה פס צהוב על הגג. הוא אף פעם לא עשה את זה קודם.

    אני תמיד קופצת על רגל אחת בלבד. רק רגל אחת בכל פעם. אם אני משתמשת בשתי הרגליים, אני חוזרת אחורה ומתחילה מהתחלה. המצאתי את המשחק הזה בעצמי.

    לג'וליה יש בית בובות ישן בחדר שלה, ואסור לי לגעת בו. אם אני נוגעת בו, ג'וליה צורחת ורצה ישר לחדר שלי, תופסת את בית הבובות שלי ומנערת אותו בכל הכוח. עכשיו אחותי הגדולה ישנה. היא שוכבת על הבטן והפנים שלה מופנות הצידה. בחדר שלה אני לא יכולה לקפוץ מחשש שהיא תתעורר ותראה אותי, אז אני מתגנבת פנימה בשקט. היא לא יכולה לראות שאני מזיזה את הרהיטים הקטנים, שאמורים להיות בקומה העליונה של בית הבובות, לקומה התחתונה.

    אמא יושבת על כיסא במטבח וצוחקת קצת. אי אפשר לשמוע את הצחוק שלה, אבל היא מחייכת כשהיא מסתכלת על רגליי בנות החמש מקפצות. היא מחייכת כבר כמה ימים, וזה ממש נחמד שלא אכפת לה אם נשפך לי קצת מיץ תפוזים על הרצפה כשאני שותה ישר מהקופסה, או אם שמתי קצת סוכר וקמח חיטה על השולחן כי אני אופה. אני תופסת את קצה השולחן ומרימה את עצמי לחיקה של אמא. תמיד כיף לדבר איתה, ובעיקר אני אוהבת להצמיד את האוזן שלי לבטן שלה ולהקשיב איך נשמע הקול שלה עמוק בפנים לפני שהוא יוצא החוצה.

    אחרי שאני יושבת על אמא, אני קופצת על רגל אחת לכיסא הנצרים החורק במסדרון, לאבא. הוא אוהב לשבת שם. הוא קורא המון עיתונים, וקצת יותר שקט שם ליד הז'קטים והמטריות. הכיסא גדול כל־כך, כמעט כמו כורסה, ואני מצליחה להידחק לצד אבא. אני חושבת שהוא אוהב כשאני יושבת לידו. כשאנחנו יושבים ככה, זה לא מפריע לו להעביר עמודים בעיתונים שלו.

    אליוט וג'וליה ומאמא ופאפא. אני חושבת שאני אוהבת אותם עכשיו יותר מאשר קודם. אני יכולה לדבר כמה שבא לי, והם מקשיבים.

    זה כיף להיות בת חמש.

    אפילו אחרי כמה ימים וכמה לילות.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    אני שרה שוב, חזק, ממש בקולי קולות, כדי שלא אשמע את פעמון הדלת שמצלצל שוב.

    בסוף אני מפסיקה לשיר, מזנקת מהכיסא של אבא ורצה הכי מהר שאני יכולה לעבר הדלת. אני עומדת על קצות האצבעות וקופצת הכי גבוה שאני יכולה. אני מצליחה בקושי לתפוס את המנעול ולסובב אותו.

    ***

    דלת יפהפייה מתחילת המאה העשרים. כהה, כבדה, מגולפת בעץ. היא משתלבת היטב בדנדון העמום של פעמון הדלת, שממלא את גרם המדרגות המעוגל ומהדהד מהמדרגות התלולות מדי, התקרה הגבוהה והאלגנטית, והטפט הפרחוני שהופך יותר עשיר עם כל קומה שעולים. אוורט גרנס עומד בקומה השלישית של בניין מגורים במרכז שטוקהולם, ולוחץ על פעמון הדלת בפעם השלישית.

    ״יש שם מישהו. אני שומע אותם כל היום. אני שומע אותם דרך התקרה בסלון שלי, במסדרון, אפילו באמבטיה. אתה לא תאמין כמה דקים הקירות בבניין הזה.״

    קול גבוה ועצבני מגיע מאחוריו. גרנס לא טורח אפילו להסתובב, בטח לא לענות. הוא מצלצל בפעמון בפעם הרביעית.

    ״מישהו שר. בטח אחד מהילדים. אני די בטוח שיש להם שלושה. ויש גם טלוויזיה בווליום מאוד חזק. היא דולקת כבר שלושה ימים ולא רק במהלך היום, אלא גם כל הלילה. אני הייתי זה שהתקשר אליכם. אני גר בדירה למעלה.״

    מפקח הבילוש מסתובב סוף־סוף ומביט לאחור. גבר, קצת מעל ארבעים, זרועותיו שלובות. מסוג הגברים שהוא שונא מיד בלי לדעת אפילו למה. מסוג האנשים שמצמידים את האוזן שלהם לדלת כדי לרגל.

    ״היום יום הולדת, היום יום הולדת לך.״

    ״מה?״

    ״זה השיר שהילדה שרה שוב ושוב ושוב.״

    השכן היה זה שהתקשר לדווח על הקולות המוזרים, והתקשר שוב כשהקולות המוזרים הפכו לריחות מוזרים.

    ״אני מבקש שתחזור עכשיו לדירה שלך.״

    ״אבל אני זה ש...״

    ״כן, ועשית את הדבר הנכון. אבל עכשיו אני צריך שתעלה בחזרה למעלה כדי שאוכל לטפל בזה.״

    גרנס ממתין עד שהוא לגמרי לבד, ואז לוחץ על הפעמון פעם נוספת ואחרונה, לחיצה קצת יותר ארוכה. כשאף אחד לא פותח את הדלת הוא מתכופף ומציץ דרך חריץ הדואר, אבל לפני שהוא מגיע לשם, מישהו בצד השני מנסה לפתוח את המנעול.

    מי שנמצא מאחורי הדלת לא מצליח לפתוח את המנעול, אבל מנסה שוב ושוב. גרנס יכול לשמוע חבטה שקטה על רצפת העץ.

    ״משטרה.״

    חבטה. כאילו שמישהו קופץ.

    ״משטרה, נא לפתוח את הדלת.״

    מנעול מסתובב לאיטו. ידית שנעה בכוחות עצמה.

    אוורט גרנס לא אוהב להשתמש בנשק, ולמרות זאת שולף את האקדח מנרתיק הכתף שלו ולוקח צעד לאחור.

    השיער שלה די ארוך, בלונדיני. אוורט גרנס לא מבין כלום בילדים, אבל אם יבקשו ממנו לנחש היא בת ארבע, אולי חמש.

    ״שלום.״

    היא לובשת שמלה אדומה. כתמים גדולים על החזה והבטן. היא מחייכת. גם הפנים שלה מוכתמים. כנראה מאוכל.

    ״אמא או אבא בבית?״

    היא מהנהנת.

    ״יופי. את יכולה לקרוא להם?״

    ״לא.״

    ״לא?״

    ״הם לא יכולים ללכת.״

    כל־כך מוזר. איך ייתכן שהצחנה — החדה, הפולשנית, הצחנה שהוא מכיר כל־כך טוב ושפגשה אותו ברגע שנכנס לגרם המדרגות היפה ותקפה אותו ביתר שאת ברגע שהילדה עם השמלה המוכתמת פתחה את הדלת — איך ייתכן שהיא לא הפכה לחלק מהתודעה שלו עד שנכנס פנימה?

    אחרי כמה צעדים במסדרון, הוא מוצא את עצמו ליד גבר בכיסא נצרים בין מתלה מעילים ומתקן לנעליים.

    ״זה אבא שלי.״

    חור גדול בצד הימני של המצח שלו. נורה מטווח קצר מקדימה, כנראה אקדח יד עם כדור מצופה מתכת רכה, חצי עופרת־חצי טיטניום.

    ״אמרתי לך.״

    חור הקליע השני קצת יותר קטן. נורה מזווית, בדיוק מתחת לרקה השמאלית.

    ״אתה רואה שהוא לא יכול ללכת?״

    לאוורט גרנס אין מספיק זמן לעצור אותה, למנוע ממנה מלזנק לחיק אביה, ולסדר את זרועותיו הלא מתרצות כך שלא יפריעו לה להידחק בין ירכו הימנית לידית הכיסא.

    ״בואי לפה.״

    ״אני רוצה לדבר עם אבוש.״

    ״בואי אליי.״

    גרנס מעולם לא הרים ילדה בגיל הזה, והיא כבדה משדמיין. הוא אוחז בידיה ואז מרים אותה בעדינות.

    ״יש עוד?״

    ״עוד?״

    ״או שזה רק את ואבוש?״

    ״כולם פה.״

    אמא שלה יושבת ליד שולחן המטבח. עיניה נראות עצומות, שפתיה קפואות בחיוך. שני חורי כדורים במצח וברקה. יש סוכר וקמח על השולחן, על הבגדים שלה ועל הרצפה. התערובת מסרבת להתנתק מסוליות נעליו כשהוא הולך על הרצפה. גרנס בוהה בעיקר בעוגה שמונחת על שולחן המטבח הגדול. חמישה נרות כבויים, מרציפן ירוק.

    ״זה שלי. זו עוגת יום ההולדת שלי.״

    ״נראית טעימה.״

    ״כיביתי את הנרות לגמרי בעצמי.״

    שני האחים שלה נמצאים בחדרים שלהם, בדיוק איפה שהילדה אמרה שהם נמצאים כבר הרבה זמן. האחות שוכבת על המיטה, חור כדור בחלק האחורי של ראשה. האח ליד שולחן הכתיבה שלו, נורה ישר מלמעלה, חור כדור בקודקוד.

    הרעש הנוראי הזה. טלוויזיה במקסימום ווליום. תוכנית ילדים. אוורט גרנס מכבה אותה.

    השקט מותיר את החדר ריק יותר, ומאפשר יותר מקום לצחנה. היא חזקה מכפי שחווה אותה קודם.

    הוא מתיישב על ספת העור השחורה, נוצצת כשם שהיא ארוכה, ומניח את הילדה באחת הכורסאות. הוא מסתכל עליה זמן רב. היא לא נראית מבוהלת, רק מזמזמת לעצמה בשקט.

    ״יש לך קול מאוד יפה.״

    ״היום יום הולדת לךךךך.״

    ״יפה מאוד. הייתה לך יום הולדת?״

    ״כן״.

    ״חמש? כמו הנרות שעל העוגה?״

    ״ממש לפני כמה ימים.״

    ״כמה ימים?״

    ״וגם כמה לילות.״

    אוורט גרנס מסתכל סביב, נאבק לנשום בצורה סדירה, לאט ויציב.

    כמה ימים וכמה לילות. זה פרק הזמן שבו הילדה הזאת חיה בלי להבין שכל משפחתה נרצחה.

     

    אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

    בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

    עוד על הספר

    • תרגום: מעין זיגדון
    • הוצאה: סלע ספרים
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    שלושה ימים אנדרס רוסלנד

    מוקדם יותר


    אני בת חמש.

    כמעט על היום.

    אני בת חמש וכמה ימים וכמה לילות.

    אני עדיין יכולה להרגיש את היום הזה, כאילו הוא התרחש לפני רגע ולא לפני כמה ימים. אני יושבת ליד שולחן המטבח, אמא מצד אחד שלי ואבא מהצד השני. אליוט וג'וליה יושבים מולי. חמישה נרות ניצבים באמצע העוגה, אדומים עם קצת כחול אבל ממש למטה. רק מי שמסתכל ממש מקרוב יכול לראות את זה. אני נושפת על הנרות ומכבה את כולם בבת אחת.

    כמה ימים וכמה לילות.

    אני מכחכחת בגרוני ומנסה לחייך, כמו שאני תמיד עושה כשאני שרה.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    זה השיר האהוב עליי, ואם אני שרה מספיק חזק הקול שלי מנתר מהקירות אל התקרה וחוזר לזרועותיי הפתוחות.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    כשאני שרה, אני לא שומעת את הטלוויזיה. תוכנית ילדים. צפיתי בה כמעט בכל יום, אתמול ובאתמול שלפניו. לא יכולתי לעשות את זה קודם, אבל עכשיו אני יכולה.

    אני מפסיקה לשיר ומתחילה לזוז. קשה לי לעמוד באותו המקום, כי הרגליים שלי כל הזמן רוצות לזוז. אני מקפצת אל מחוץ לסלון הגדול שלנו, וחייבת להיזהר. הספה כמעט חדשה, והשולחן עשוי זכוכית. אם אני נוגעת בו, האצבעות שלי מותירות עליו סימנים.

    אני קופצת כל הדרך לחדר של אליוט. הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, מנורת השולחן דולקת. הוא מעמיד פנים שהוא קורא את הספר שפתוח לפניו, למרות שהוא באמת יכול כבר לקרוא. אני יודעת את זה, כי הוא כבר בכיתה ב'.

    אליוט הפך יותר נחמד אליי בימים האחרונים, כנראה בגלל שמלאו לי חמש ואני גדולה עכשיו. הוא אפילו לא דוחף אותי יותר כשאני מתקרבת למסלול המרוצים שלו, זה שהוא משאיר גבוה על המדף כדי שלא אוכל להגיע אליו. אתמול אליוט אפילו נתן לי לנצח פעמיים עם המכונית הכחולה שיש לה פס צהוב על הגג. הוא אף פעם לא עשה את זה קודם.

    אני תמיד קופצת על רגל אחת בלבד. רק רגל אחת בכל פעם. אם אני משתמשת בשתי הרגליים, אני חוזרת אחורה ומתחילה מהתחלה. המצאתי את המשחק הזה בעצמי.

    לג'וליה יש בית בובות ישן בחדר שלה, ואסור לי לגעת בו. אם אני נוגעת בו, ג'וליה צורחת ורצה ישר לחדר שלי, תופסת את בית הבובות שלי ומנערת אותו בכל הכוח. עכשיו אחותי הגדולה ישנה. היא שוכבת על הבטן והפנים שלה מופנות הצידה. בחדר שלה אני לא יכולה לקפוץ מחשש שהיא תתעורר ותראה אותי, אז אני מתגנבת פנימה בשקט. היא לא יכולה לראות שאני מזיזה את הרהיטים הקטנים, שאמורים להיות בקומה העליונה של בית הבובות, לקומה התחתונה.

    אמא יושבת על כיסא במטבח וצוחקת קצת. אי אפשר לשמוע את הצחוק שלה, אבל היא מחייכת כשהיא מסתכלת על רגליי בנות החמש מקפצות. היא מחייכת כבר כמה ימים, וזה ממש נחמד שלא אכפת לה אם נשפך לי קצת מיץ תפוזים על הרצפה כשאני שותה ישר מהקופסה, או אם שמתי קצת סוכר וקמח חיטה על השולחן כי אני אופה. אני תופסת את קצה השולחן ומרימה את עצמי לחיקה של אמא. תמיד כיף לדבר איתה, ובעיקר אני אוהבת להצמיד את האוזן שלי לבטן שלה ולהקשיב איך נשמע הקול שלה עמוק בפנים לפני שהוא יוצא החוצה.

    אחרי שאני יושבת על אמא, אני קופצת על רגל אחת לכיסא הנצרים החורק במסדרון, לאבא. הוא אוהב לשבת שם. הוא קורא המון עיתונים, וקצת יותר שקט שם ליד הז'קטים והמטריות. הכיסא גדול כל־כך, כמעט כמו כורסה, ואני מצליחה להידחק לצד אבא. אני חושבת שהוא אוהב כשאני יושבת לידו. כשאנחנו יושבים ככה, זה לא מפריע לו להעביר עמודים בעיתונים שלו.

    אליוט וג'וליה ומאמא ופאפא. אני חושבת שאני אוהבת אותם עכשיו יותר מאשר קודם. אני יכולה לדבר כמה שבא לי, והם מקשיבים.

    זה כיף להיות בת חמש.

    אפילו אחרי כמה ימים וכמה לילות.

    היום יום הולדת, היום יום הולדת לךךךךך.

    אני שרה שוב, חזק, ממש בקולי קולות, כדי שלא אשמע את פעמון הדלת שמצלצל שוב.

    בסוף אני מפסיקה לשיר, מזנקת מהכיסא של אבא ורצה הכי מהר שאני יכולה לעבר הדלת. אני עומדת על קצות האצבעות וקופצת הכי גבוה שאני יכולה. אני מצליחה בקושי לתפוס את המנעול ולסובב אותו.

    ***

    דלת יפהפייה מתחילת המאה העשרים. כהה, כבדה, מגולפת בעץ. היא משתלבת היטב בדנדון העמום של פעמון הדלת, שממלא את גרם המדרגות המעוגל ומהדהד מהמדרגות התלולות מדי, התקרה הגבוהה והאלגנטית, והטפט הפרחוני שהופך יותר עשיר עם כל קומה שעולים. אוורט גרנס עומד בקומה השלישית של בניין מגורים במרכז שטוקהולם, ולוחץ על פעמון הדלת בפעם השלישית.

    ״יש שם מישהו. אני שומע אותם כל היום. אני שומע אותם דרך התקרה בסלון שלי, במסדרון, אפילו באמבטיה. אתה לא תאמין כמה דקים הקירות בבניין הזה.״

    קול גבוה ועצבני מגיע מאחוריו. גרנס לא טורח אפילו להסתובב, בטח לא לענות. הוא מצלצל בפעמון בפעם הרביעית.

    ״מישהו שר. בטח אחד מהילדים. אני די בטוח שיש להם שלושה. ויש גם טלוויזיה בווליום מאוד חזק. היא דולקת כבר שלושה ימים ולא רק במהלך היום, אלא גם כל הלילה. אני הייתי זה שהתקשר אליכם. אני גר בדירה למעלה.״

    מפקח הבילוש מסתובב סוף־סוף ומביט לאחור. גבר, קצת מעל ארבעים, זרועותיו שלובות. מסוג הגברים שהוא שונא מיד בלי לדעת אפילו למה. מסוג האנשים שמצמידים את האוזן שלהם לדלת כדי לרגל.

    ״היום יום הולדת, היום יום הולדת לך.״

    ״מה?״

    ״זה השיר שהילדה שרה שוב ושוב ושוב.״

    השכן היה זה שהתקשר לדווח על הקולות המוזרים, והתקשר שוב כשהקולות המוזרים הפכו לריחות מוזרים.

    ״אני מבקש שתחזור עכשיו לדירה שלך.״

    ״אבל אני זה ש...״

    ״כן, ועשית את הדבר הנכון. אבל עכשיו אני צריך שתעלה בחזרה למעלה כדי שאוכל לטפל בזה.״

    גרנס ממתין עד שהוא לגמרי לבד, ואז לוחץ על הפעמון פעם נוספת ואחרונה, לחיצה קצת יותר ארוכה. כשאף אחד לא פותח את הדלת הוא מתכופף ומציץ דרך חריץ הדואר, אבל לפני שהוא מגיע לשם, מישהו בצד השני מנסה לפתוח את המנעול.

    מי שנמצא מאחורי הדלת לא מצליח לפתוח את המנעול, אבל מנסה שוב ושוב. גרנס יכול לשמוע חבטה שקטה על רצפת העץ.

    ״משטרה.״

    חבטה. כאילו שמישהו קופץ.

    ״משטרה, נא לפתוח את הדלת.״

    מנעול מסתובב לאיטו. ידית שנעה בכוחות עצמה.

    אוורט גרנס לא אוהב להשתמש בנשק, ולמרות זאת שולף את האקדח מנרתיק הכתף שלו ולוקח צעד לאחור.

    השיער שלה די ארוך, בלונדיני. אוורט גרנס לא מבין כלום בילדים, אבל אם יבקשו ממנו לנחש היא בת ארבע, אולי חמש.

    ״שלום.״

    היא לובשת שמלה אדומה. כתמים גדולים על החזה והבטן. היא מחייכת. גם הפנים שלה מוכתמים. כנראה מאוכל.

    ״אמא או אבא בבית?״

    היא מהנהנת.

    ״יופי. את יכולה לקרוא להם?״

    ״לא.״

    ״לא?״

    ״הם לא יכולים ללכת.״

    כל־כך מוזר. איך ייתכן שהצחנה — החדה, הפולשנית, הצחנה שהוא מכיר כל־כך טוב ושפגשה אותו ברגע שנכנס לגרם המדרגות היפה ותקפה אותו ביתר שאת ברגע שהילדה עם השמלה המוכתמת פתחה את הדלת — איך ייתכן שהיא לא הפכה לחלק מהתודעה שלו עד שנכנס פנימה?

    אחרי כמה צעדים במסדרון, הוא מוצא את עצמו ליד גבר בכיסא נצרים בין מתלה מעילים ומתקן לנעליים.

    ״זה אבא שלי.״

    חור גדול בצד הימני של המצח שלו. נורה מטווח קצר מקדימה, כנראה אקדח יד עם כדור מצופה מתכת רכה, חצי עופרת־חצי טיטניום.

    ״אמרתי לך.״

    חור הקליע השני קצת יותר קטן. נורה מזווית, בדיוק מתחת לרקה השמאלית.

    ״אתה רואה שהוא לא יכול ללכת?״

    לאוורט גרנס אין מספיק זמן לעצור אותה, למנוע ממנה מלזנק לחיק אביה, ולסדר את זרועותיו הלא מתרצות כך שלא יפריעו לה להידחק בין ירכו הימנית לידית הכיסא.

    ״בואי לפה.״

    ״אני רוצה לדבר עם אבוש.״

    ״בואי אליי.״

    גרנס מעולם לא הרים ילדה בגיל הזה, והיא כבדה משדמיין. הוא אוחז בידיה ואז מרים אותה בעדינות.

    ״יש עוד?״

    ״עוד?״

    ״או שזה רק את ואבוש?״

    ״כולם פה.״

    אמא שלה יושבת ליד שולחן המטבח. עיניה נראות עצומות, שפתיה קפואות בחיוך. שני חורי כדורים במצח וברקה. יש סוכר וקמח על השולחן, על הבגדים שלה ועל הרצפה. התערובת מסרבת להתנתק מסוליות נעליו כשהוא הולך על הרצפה. גרנס בוהה בעיקר בעוגה שמונחת על שולחן המטבח הגדול. חמישה נרות כבויים, מרציפן ירוק.

    ״זה שלי. זו עוגת יום ההולדת שלי.״

    ״נראית טעימה.״

    ״כיביתי את הנרות לגמרי בעצמי.״

    שני האחים שלה נמצאים בחדרים שלהם, בדיוק איפה שהילדה אמרה שהם נמצאים כבר הרבה זמן. האחות שוכבת על המיטה, חור כדור בחלק האחורי של ראשה. האח ליד שולחן הכתיבה שלו, נורה ישר מלמעלה, חור כדור בקודקוד.

    הרעש הנוראי הזה. טלוויזיה במקסימום ווליום. תוכנית ילדים. אוורט גרנס מכבה אותה.

    השקט מותיר את החדר ריק יותר, ומאפשר יותר מקום לצחנה. היא חזקה מכפי שחווה אותה קודם.

    הוא מתיישב על ספת העור השחורה, נוצצת כשם שהיא ארוכה, ומניח את הילדה באחת הכורסאות. הוא מסתכל עליה זמן רב. היא לא נראית מבוהלת, רק מזמזמת לעצמה בשקט.

    ״יש לך קול מאוד יפה.״

    ״היום יום הולדת לךךךך.״

    ״יפה מאוד. הייתה לך יום הולדת?״

    ״כן״.

    ״חמש? כמו הנרות שעל העוגה?״

    ״ממש לפני כמה ימים.״

    ״כמה ימים?״

    ״וגם כמה לילות.״

    אוורט גרנס מסתכל סביב, נאבק לנשום בצורה סדירה, לאט ויציב.

    כמה ימים וכמה לילות. זה פרק הזמן שבו הילדה הזאת חיה בלי להבין שכל משפחתה נרצחה.