סוגר מעגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוגר מעגל
הוספה למועדפים

סוגר מעגל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

תקציר

סיפורו המטלטל של יהושע ורשבסקי, כיום בן 90, שמעלה לראשונה על הכתב את סיפור חייו המרגש והמצמרר.
הסיפור מתאר את האובדן של בני משפחתו בשואה, את יצר ההישרדות ותעצומות הנפש הבלתי נדלים, את הבור ביער, ששימש לו מחבוא חודשים.
יהושע ורשבסקי הצטרף לפרטיזנים וברח מהגרמנים הנאצים. עלה לישראל, הצטרף לשורות הפלמ"ח והקים משפחה.
ברבות השנים הצטרף יהושע ורשבסקי למסעות תלמידים לפולין כעד וכנושא הרצאות במסגרת "זיכרון בסלון".
הסיפור נכתב מדם ליבו באותנטיות רבה. הכתיבה סוחפת את הקורא, ואף שהמאורעות המתוארים בספר לעיתים קשים מנשוא ובלתי נסבלים, הספר משרה גם אופטימיות, תקווה ושליחות, שליחותו של איש אמיץ אחד שנלחם למען החיים, יהושע ורשבסקי.

פרק ראשון

אבא
אבא שלי, יוסף, נולד בדְרוֹכִיצִ׳ין. גם סבא שלו נולד שם, ושמו היה שעיה מרדכי ורשבסקי. הוא היה אדם דתי, חסיד של חסידות סְלוֹנים בפולין. פעמיים בשנה היה נוסע עם קבוצה לחצר של הרבי מסלונים, שזו עיר גדולה בפולין. היו לו פאות וזקן, והוא היה לובש כַּפּוֹתָה ומשמש גבאי בבית הכנסת בעיר שלנו. ביידיש בית כנסת הוא שׅיל.
אבא שלי, כמו כל האנשים הדתיים, היה פחות עם הילדים, זה היה התפקיד של אימא. היינו רואים אותו בין התפילות. הוא עבד. היה שוכר מטעים של פירות — תפוחי עץ מסוג קיפְלֶס, שזה סוג של תפוחים אדומים, חורפיים, שהחזיקו מעמד בחורף. היינו שומרים על המטעים ומוכרים את הפירות בשוק בחורף. היו שם עצי אגסים מסוג שְמֶלְטוּפְׅקֶס, אגסים שנמסים בפה ולא מתוקים מאוד. היו גם תפוחי עץ של קיץ שקראו להם רֶנֶטן, והיה גם תפוח עץ, פַּפְּרוּבְקֶס, שמבשיל מיד אחרי האביב והופך קמחי. אהבתי לאכול אותו כשהוא כבר היה קמחי. את הקָרְשֶן, שהם דובדבנים גם צהובים וגם אדומים, היה צריך לקטוף ולמכור מיד, עונתי. היה מָאלֶנֶס, שזה פטל אדום וצהוב, וגם את זה אבא שלי היה מוכר.
איך הוא היה שוכר? זה לא היה קרוב. לגויים היו מטעים. הוא היה בא לשם באפריל, בפריחה, ואז שוכר את המטעים. היו משלמים לו חלק מהתשלום ומחכים לקיץ. בקיץ היינו כל המשפחה, כל האחים ואימא, עוברים לגור במטע ושומרים עליו. היו מקומות שהיה בהם בית בתוך המטע, לא בית טוב, אבל מספיק, והיו מקומות שבהם היינו ממש גרים מתחת לעצים, עד הורדת הפרי. הנוכחות שלנו שם מנעה גניבות. אם היו עצים חולים, היינו מרוויחים פחות. אבא שלי התפרנס מזה. אני אהבתי להיות במטעים. זה היה כמו בית הבראה. היה שקט. הודות לזה שהכרנו מקומות, יכולנו אחי ואני בהמשך, בזמן המלחמה ובזמן הבריחה מהגטו, להגיע למקומות האלה: נָארוּבְקֶה — שם היה בית הפרדס, שהיה שייך לכומר; קְרינְקׅי — שם היינו בחוץ; מוּזֶ׳ה — הייתה שם רפת של עגלים ואנחנו היינו ליד הגדר; ושינֶבׅיץ, והיינו גם בעיר שלנו, דְרוֹכִיצִ׳ין. שם היה פרדס גדול ליד הבּוּג. היו שם שלושה פרדסים שהשכרנו.
אבא שלי דאג שנלמד תורה בחֶיְידֶר ושנמשיך במסורת. זה היה הכי חשוב לו. הוא היה בבית בשבתות, ולמדנו גמרא. הוא בכלל רצה שאני אלך בדרך שלו.
אבא שלי היה מביא יהודים לבית כמעט בכל יום שישי וגם באמצע השבוע. קראו לזה אוֹיְירֵח, אורחים שבאו לבית כנסת מערים אחרות. היו אוספים בשבילם כסף כי הם היו עניים מאוד. אבא שלי דאג להם מאוד, ולפעמים אפילו לקח אותם אלינו הביתה לאכול ארוחת ערב. אני הייתי יושב בדרך כלל ליד אבא, ואז הייתי מפנה את המקום שלי לאורח. זה היה ביטוי של כבוד. כל הזמן הוא חיפש איך לעשות מצוות.
הוא היה דתי מאוד, התפלל הרבה. היו הרבה אנשים חולים, ובעיר לא היה רופא. אם היה צריך ניתוח, היו לוקחים את החולים לוורשה. פעמיים ביום היה מגיע אוטובוס שנוסע לוורשה, ואז היו אוספים כסף בשביל הניתוח — ואת זה אבא שלי עשה. אם היו ריבים, כמעט מכות בין יהודים, הוא היה מפשר ומפריד. היה לו קשר הדוק עם הרב.
היו לו כפותה מיוחדת לחגים ושבתות וכובע של חסידים, עם מין מצחיות מיוחדות. הוא היה קושר את הגֶרְטֶל, שזו חגורה מיוחדת של חסידים, וכך היה הולך לבית הכנסת.
כשביקש משהו ולא עשינו או שכחנו, הוא היה מרביץ. בעיקר גדליה היה מקבל מכות כי הוא היה ילד שובב. הוא נתן לי כמה פעמים סטירות. זה היה מקובל אז. לסטירה קראו אָפַּאצְ׳. בכיתי וזהו.
היינו משפחה ענייה. בעיר היו גם יהודים עשירים, בעיקר סוחרי הסוסים, הפרות והתבואות. רוב החנויות בדְרוֹכִיצִ׳ין היו של יהודים. הייתה כיכר גדולה שסביבה חנויות, שרובן היו של יהודים.
 אימא
לאימא שלי קראו לאה פּוּטֶרְמַן (שם גרמני). היא לא נולדה בדְרוֹכִיצִ׳ין, אלא בויסוקי-ליטובסקי, ליד בָּרַנוֹבׅיץ׳. היה לה אח שקראו לו סרול שמעון, ולאימא שלה קראו מלכה (לאחותי קראו על שמה).
אומרים שיש לי עיניים יפות, והן כמו שהיו לאימא. היו לה עיניים ירוקות ושיער שטני, ואני הייתי דומה לה. היא עבדה קשה מאוד בבית. אנחנו הילדים היינו שְֹרולֶ׳ה, שִֹימְחֶה, מנדל, הֶרְש-חיים, גדליה, אני, והכי קטנה, אחותי הקטנה — מלכה.
אני זוכר שבכל יום חמישי במשך שנים, הייתה באה אישה עם קוֹיְש, מן סלסילה גדולה קלועה מקש, והן היו יוצאות שתיהן לאסוף אוכל עבור הנצרכים לשבת — חלות, בשר, גפילטע פיש. את זה הן היו מחלקות ביום חמישי בלילה לאנשים עניים, שיהיה להם מה לאכול בשבת. גמילות חסדים. היא גם הייתה מתפללת בבית הכנסת בעזרת הנשים. מסכנה, היה קשה לגדל משפחה גדולה בבית.
 
הבית היה ישן, הגג היה מקש והרצפה הייתה עשויה מחמר מהודק. החלונות היו כפולים, לבידוד הקור. היה תנור עם משטח למעלה ובחורף היינו הילדים עולים למעלה, ושם היה נעים.
ביום רגיל, האוכל שלנו היה בעיקר כוסמת, גריסים (פֶּרְלְקָשָה). היינו אוכלים בעיקר תפוחי אדמה עם שמן ולחם שחור עם שמאלץ, שומן אווזים, שהיה בצנצנות. אכלנו גם דג מלוח עם תפוחי אדמה. האוכל הזה היה בעיקר במוצאי שבת. ביום שישי אימא הייתה מכינה צׅימֶס, שאוכלים בעשר בבוקר. גם בצימס שמו חתיכות שומן אווז. אחר כך היא הייתה מכינה אוכל לקראת שישי בערב, ואז אכלנו מרק עוף זך שרואים בו את העיניים, עיגולי שומן, עם אטריות לוֹקְשֶן שהיא הכינה. לפעמים היה גם בשר, עוף לא תמיד, וחלה. לא אכלו אז סלטים. היו עושים גם בּוֹרְשְט כרוב עם פירה, אבל זה היה אוכל מיוחד. היה גם בורשט סלק. בקיץ היה בורשט צ׳אוֶוה, צמח חמצמץ, שהיו אוכלים עם שמנת. מין חמיצה ששתו קר. זה צמח שגדל בקיץ ליד גדות הבּוּג. היינו קוטפים אותו, מנקים ומבשלים. הכול אימא הכינה.
בחורף, בבית, היה מתקן שקראו טָרְטְקֶה, מין גלים מפח, לוח כביסה שעליו היו משפשפים את הבגדים בסבון מיוחד לכביסה. בקיץ היא הייתה יורדת לבּוּג. במקומות מסוימים על שפת הבּוּג היו אבנים גדולות. כולם היו שמים את הכביסה על האבן והיה כלי מעץ עם שיניים, שהיו דופקים אותו על הבגדים וככה עשו כביסה ושטפו בנהר. כל היום אימא שלי עבדה קשה; לבשל, לכבס למשפחה גדולה.
כשהייתה משכיבה את אחותי, היא הייתה מספרת לה סיפור ודופקת לה בעדינות על הישבן, וככה היא נרדמה. אני לא זוכר אותה צוחקת. היא הייתה אישה עם חיים קשים.
כשאח שלי שְֹרולֶ׳ה התחתן, אז אימא ואבא קנו בגדים חדשים. הוא התחתן לא בעיר שלנו אלא בסְביצְלוֹיְיס, ליד ווֹלְקוֹוׅיצְק. ראיתי אותם מלובשים יפה. אחי הגיע משם ולקח אותם לחתונה, ואנחנו נשארנו לבד כמה ימים. האחים הגדולים שמרו עלינו. לא זכור לי עוד אירוע מיוחד כמו זה.
אימא שלי הייתה עושה קניות, כי אבא עבד והיה גבאי. היא הלכה למאפייה, שבה היינו שמים את הצ׳ולנט. זה היה התפקיד שלי לקחת את הסיר אחרי התפילה. היה שם תנור גדול שבו הכינו את החמין. בתבשיל היו תפוחי אדמה ושעועית ולפעמים גם בשר, והיה קישְקֶע וקִיגֶל, שאצלנו לא היה חריף.
בבר המצווה של הנין שלי, ענבר, בפרדס חנה, הגישו קיגל פולני שהנכדה הזמינה בבנימינה. זה היה בדיוק הטעם של הקיגל שלנו, ואכלתי שם חתיכה רצינית. את הקישקע אימא שלי הייתה מכינה בעצמה, וזה היה מעדן.
אימא שלי הייתה טובת לב וחברותית, וכולם העריכו אותה. היא הייתה מעודדת אחרים ומדברת עם כולם, גם עם העניים. אבא לפעמים היה מתעצבן והיה נותן לנו אפאצ׳, אבל אימא לא.
הגיע זמן שבו בנינו בית חדש מהכסף של אח של אבא שלי, יצחק לייזר, שגר באמריקה, ונתן להורים שלי כסף, וגם לדודה סימה, שהייתה אחות של אבא שלי וגרה איתנו.
לא היה חייט ואימא שלי הייתה מתקנת בגדים שנקרעו. לא תמיד הלכנו עם בגדים שלמים. היינו משפחה ענייה, לא תמיד היה הכול, אבל היא הייתה מתקנת. היינו שובבים והיא תיקנה טלאי על טלאי. היא אהבה אותנו וגידלה את כולנו. היא כנראה הייתה חולת לב, ובמלחמה זה כבר ממש התפרץ לה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
סוגר מעגל יהושע ורשבסקי
אבא
אבא שלי, יוסף, נולד בדְרוֹכִיצִ׳ין. גם סבא שלו נולד שם, ושמו היה שעיה מרדכי ורשבסקי. הוא היה אדם דתי, חסיד של חסידות סְלוֹנים בפולין. פעמיים בשנה היה נוסע עם קבוצה לחצר של הרבי מסלונים, שזו עיר גדולה בפולין. היו לו פאות וזקן, והוא היה לובש כַּפּוֹתָה ומשמש גבאי בבית הכנסת בעיר שלנו. ביידיש בית כנסת הוא שׅיל.
אבא שלי, כמו כל האנשים הדתיים, היה פחות עם הילדים, זה היה התפקיד של אימא. היינו רואים אותו בין התפילות. הוא עבד. היה שוכר מטעים של פירות — תפוחי עץ מסוג קיפְלֶס, שזה סוג של תפוחים אדומים, חורפיים, שהחזיקו מעמד בחורף. היינו שומרים על המטעים ומוכרים את הפירות בשוק בחורף. היו שם עצי אגסים מסוג שְמֶלְטוּפְׅקֶס, אגסים שנמסים בפה ולא מתוקים מאוד. היו גם תפוחי עץ של קיץ שקראו להם רֶנֶטן, והיה גם תפוח עץ, פַּפְּרוּבְקֶס, שמבשיל מיד אחרי האביב והופך קמחי. אהבתי לאכול אותו כשהוא כבר היה קמחי. את הקָרְשֶן, שהם דובדבנים גם צהובים וגם אדומים, היה צריך לקטוף ולמכור מיד, עונתי. היה מָאלֶנֶס, שזה פטל אדום וצהוב, וגם את זה אבא שלי היה מוכר.
איך הוא היה שוכר? זה לא היה קרוב. לגויים היו מטעים. הוא היה בא לשם באפריל, בפריחה, ואז שוכר את המטעים. היו משלמים לו חלק מהתשלום ומחכים לקיץ. בקיץ היינו כל המשפחה, כל האחים ואימא, עוברים לגור במטע ושומרים עליו. היו מקומות שהיה בהם בית בתוך המטע, לא בית טוב, אבל מספיק, והיו מקומות שבהם היינו ממש גרים מתחת לעצים, עד הורדת הפרי. הנוכחות שלנו שם מנעה גניבות. אם היו עצים חולים, היינו מרוויחים פחות. אבא שלי התפרנס מזה. אני אהבתי להיות במטעים. זה היה כמו בית הבראה. היה שקט. הודות לזה שהכרנו מקומות, יכולנו אחי ואני בהמשך, בזמן המלחמה ובזמן הבריחה מהגטו, להגיע למקומות האלה: נָארוּבְקֶה — שם היה בית הפרדס, שהיה שייך לכומר; קְרינְקׅי — שם היינו בחוץ; מוּזֶ׳ה — הייתה שם רפת של עגלים ואנחנו היינו ליד הגדר; ושינֶבׅיץ, והיינו גם בעיר שלנו, דְרוֹכִיצִ׳ין. שם היה פרדס גדול ליד הבּוּג. היו שם שלושה פרדסים שהשכרנו.
אבא שלי דאג שנלמד תורה בחֶיְידֶר ושנמשיך במסורת. זה היה הכי חשוב לו. הוא היה בבית בשבתות, ולמדנו גמרא. הוא בכלל רצה שאני אלך בדרך שלו.
אבא שלי היה מביא יהודים לבית כמעט בכל יום שישי וגם באמצע השבוע. קראו לזה אוֹיְירֵח, אורחים שבאו לבית כנסת מערים אחרות. היו אוספים בשבילם כסף כי הם היו עניים מאוד. אבא שלי דאג להם מאוד, ולפעמים אפילו לקח אותם אלינו הביתה לאכול ארוחת ערב. אני הייתי יושב בדרך כלל ליד אבא, ואז הייתי מפנה את המקום שלי לאורח. זה היה ביטוי של כבוד. כל הזמן הוא חיפש איך לעשות מצוות.
הוא היה דתי מאוד, התפלל הרבה. היו הרבה אנשים חולים, ובעיר לא היה רופא. אם היה צריך ניתוח, היו לוקחים את החולים לוורשה. פעמיים ביום היה מגיע אוטובוס שנוסע לוורשה, ואז היו אוספים כסף בשביל הניתוח — ואת זה אבא שלי עשה. אם היו ריבים, כמעט מכות בין יהודים, הוא היה מפשר ומפריד. היה לו קשר הדוק עם הרב.
היו לו כפותה מיוחדת לחגים ושבתות וכובע של חסידים, עם מין מצחיות מיוחדות. הוא היה קושר את הגֶרְטֶל, שזו חגורה מיוחדת של חסידים, וכך היה הולך לבית הכנסת.
כשביקש משהו ולא עשינו או שכחנו, הוא היה מרביץ. בעיקר גדליה היה מקבל מכות כי הוא היה ילד שובב. הוא נתן לי כמה פעמים סטירות. זה היה מקובל אז. לסטירה קראו אָפַּאצְ׳. בכיתי וזהו.
היינו משפחה ענייה. בעיר היו גם יהודים עשירים, בעיקר סוחרי הסוסים, הפרות והתבואות. רוב החנויות בדְרוֹכִיצִ׳ין היו של יהודים. הייתה כיכר גדולה שסביבה חנויות, שרובן היו של יהודים.
 אימא
לאימא שלי קראו לאה פּוּטֶרְמַן (שם גרמני). היא לא נולדה בדְרוֹכִיצִ׳ין, אלא בויסוקי-ליטובסקי, ליד בָּרַנוֹבׅיץ׳. היה לה אח שקראו לו סרול שמעון, ולאימא שלה קראו מלכה (לאחותי קראו על שמה).
אומרים שיש לי עיניים יפות, והן כמו שהיו לאימא. היו לה עיניים ירוקות ושיער שטני, ואני הייתי דומה לה. היא עבדה קשה מאוד בבית. אנחנו הילדים היינו שְֹרולֶ׳ה, שִֹימְחֶה, מנדל, הֶרְש-חיים, גדליה, אני, והכי קטנה, אחותי הקטנה — מלכה.
אני זוכר שבכל יום חמישי במשך שנים, הייתה באה אישה עם קוֹיְש, מן סלסילה גדולה קלועה מקש, והן היו יוצאות שתיהן לאסוף אוכל עבור הנצרכים לשבת — חלות, בשר, גפילטע פיש. את זה הן היו מחלקות ביום חמישי בלילה לאנשים עניים, שיהיה להם מה לאכול בשבת. גמילות חסדים. היא גם הייתה מתפללת בבית הכנסת בעזרת הנשים. מסכנה, היה קשה לגדל משפחה גדולה בבית.
 
הבית היה ישן, הגג היה מקש והרצפה הייתה עשויה מחמר מהודק. החלונות היו כפולים, לבידוד הקור. היה תנור עם משטח למעלה ובחורף היינו הילדים עולים למעלה, ושם היה נעים.
ביום רגיל, האוכל שלנו היה בעיקר כוסמת, גריסים (פֶּרְלְקָשָה). היינו אוכלים בעיקר תפוחי אדמה עם שמן ולחם שחור עם שמאלץ, שומן אווזים, שהיה בצנצנות. אכלנו גם דג מלוח עם תפוחי אדמה. האוכל הזה היה בעיקר במוצאי שבת. ביום שישי אימא הייתה מכינה צׅימֶס, שאוכלים בעשר בבוקר. גם בצימס שמו חתיכות שומן אווז. אחר כך היא הייתה מכינה אוכל לקראת שישי בערב, ואז אכלנו מרק עוף זך שרואים בו את העיניים, עיגולי שומן, עם אטריות לוֹקְשֶן שהיא הכינה. לפעמים היה גם בשר, עוף לא תמיד, וחלה. לא אכלו אז סלטים. היו עושים גם בּוֹרְשְט כרוב עם פירה, אבל זה היה אוכל מיוחד. היה גם בורשט סלק. בקיץ היה בורשט צ׳אוֶוה, צמח חמצמץ, שהיו אוכלים עם שמנת. מין חמיצה ששתו קר. זה צמח שגדל בקיץ ליד גדות הבּוּג. היינו קוטפים אותו, מנקים ומבשלים. הכול אימא הכינה.
בחורף, בבית, היה מתקן שקראו טָרְטְקֶה, מין גלים מפח, לוח כביסה שעליו היו משפשפים את הבגדים בסבון מיוחד לכביסה. בקיץ היא הייתה יורדת לבּוּג. במקומות מסוימים על שפת הבּוּג היו אבנים גדולות. כולם היו שמים את הכביסה על האבן והיה כלי מעץ עם שיניים, שהיו דופקים אותו על הבגדים וככה עשו כביסה ושטפו בנהר. כל היום אימא שלי עבדה קשה; לבשל, לכבס למשפחה גדולה.
כשהייתה משכיבה את אחותי, היא הייתה מספרת לה סיפור ודופקת לה בעדינות על הישבן, וככה היא נרדמה. אני לא זוכר אותה צוחקת. היא הייתה אישה עם חיים קשים.
כשאח שלי שְֹרולֶ׳ה התחתן, אז אימא ואבא קנו בגדים חדשים. הוא התחתן לא בעיר שלנו אלא בסְביצְלוֹיְיס, ליד ווֹלְקוֹוׅיצְק. ראיתי אותם מלובשים יפה. אחי הגיע משם ולקח אותם לחתונה, ואנחנו נשארנו לבד כמה ימים. האחים הגדולים שמרו עלינו. לא זכור לי עוד אירוע מיוחד כמו זה.
אימא שלי הייתה עושה קניות, כי אבא עבד והיה גבאי. היא הלכה למאפייה, שבה היינו שמים את הצ׳ולנט. זה היה התפקיד שלי לקחת את הסיר אחרי התפילה. היה שם תנור גדול שבו הכינו את החמין. בתבשיל היו תפוחי אדמה ושעועית ולפעמים גם בשר, והיה קישְקֶע וקִיגֶל, שאצלנו לא היה חריף.
בבר המצווה של הנין שלי, ענבר, בפרדס חנה, הגישו קיגל פולני שהנכדה הזמינה בבנימינה. זה היה בדיוק הטעם של הקיגל שלנו, ואכלתי שם חתיכה רצינית. את הקישקע אימא שלי הייתה מכינה בעצמה, וזה היה מעדן.
אימא שלי הייתה טובת לב וחברותית, וכולם העריכו אותה. היא הייתה מעודדת אחרים ומדברת עם כולם, גם עם העניים. אבא לפעמים היה מתעצבן והיה נותן לנו אפאצ׳, אבל אימא לא.
הגיע זמן שבו בנינו בית חדש מהכסף של אח של אבא שלי, יצחק לייזר, שגר באמריקה, ונתן להורים שלי כסף, וגם לדודה סימה, שהייתה אחות של אבא שלי וגרה איתנו.
לא היה חייט ואימא שלי הייתה מתקנת בגדים שנקרעו. לא תמיד הלכנו עם בגדים שלמים. היינו משפחה ענייה, לא תמיד היה הכול, אבל היא הייתה מתקנת. היינו שובבים והיא תיקנה טלאי על טלאי. היא אהבה אותנו וגידלה את כולנו. היא כנראה הייתה חולת לב, ובמלחמה זה כבר ממש התפרץ לה.