מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?
הוספה למועדפים

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דניאל בר-אלי ביטון

 דניאל בר-אלי ביטון הוא בן למעפילי צפון אפריקה שנולד בחיפה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה.

תקציר

ספרו של דניאל בר-אלי ביטון מבקש להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם,  דימויים בעיני המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית, התנועה הציונית – לא קיבלו מקום בספרות המחקר אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלג'יר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי, כפי שמשתקף בדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית, השפיע בוודאי על היקף ההעפלה מהמגרב, חרף העובדה שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. זאת ועוד, השואה דלדלה מאוד את יהדות אירופה, והעקורים היהודים מצאו את דרכם בעיקר ל"גולדן מדינע", בעוד שיהודי המגרב ייחלו לעלות לציון.

ספר זה מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב ביחס ליהודי המגרב; עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ-ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. הוא בוחן מקרוב את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות היהודיות בתוניס ומרוקו, וכמו כן מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומהעבודה במחנות, כל זאת לצד מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות שיחסם למוגרבים היה מפלה. המחבר טוען שניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בהמשך: בשנות ה-50 בוואדי סאליב, ומחאת הפנתרים השחורים בשנות ה-70.

 דניאל בר-אלי ביטון הוא בן למעפילי צפון אפריקה שנולד בחיפה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה.

פרק ראשון

1
מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב
"לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך"

(בראשית י"ב, א')

המאה ה-20 הייתה עדה לעלייה בהיקף ההגירה היהודית, בעיקר ממזרח־אירופה, בעקבות אירועים שונים: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה וסגירת שערי ההגירה לארצות הברית ולאירופה ובשלהי שנות ה-30 של המאה התקדרה בענני מלחמה. התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם מצב מורכב וכמעט בלתי אפשרי: הגירת המונים מאירופה המאיימת. בחירתם של רוב יהודי אירופה הייתה להגר לאמריקה, שזכתה לכינוי היידי "גולדן מדינע". לאחר מלחמת העולם השנייה בנוסף התמודדה התנועה הציונית עם שורת גורמים בו־בזמן: תוצאות השואה, הארגונים היהודיים האמריקאיים, היא"ס (HIAS) והג'וינט (AJJDC), שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה, והבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות אלו אילצו את התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. עם זאת, לא תמיד שררה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, שכן ההסתדרות הציונית התחשבה באילוצים מדיניים בין־לאומיים ואילו הסוכנות עסקה ביישום החזון הציוני על אדמת פלשתינה־א"י.

התנועה הציונית לא העניקה תשומת לב ראויה לקהילות יהודיות בארצות המזרח בכלל, ולקהילות היהודיות בצפון אפריקה בפרט. מתי־מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה - מזרח אירופה. רק בגין השואה נפתחו שערי פלשתינה־א"י בפני יהודי ארצות האסלאם וארצות המזרח, ובכללם יהודי המגרב. האידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של "היהודי החדש" לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון, שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו כמיהה זו כתפיסה משיחית, מאחר שלא נשאה עימה את השינוי הדרוש לתקומת היהודי החדש על פי ערכי התנועה הציונית.

המושגים 'עלייה' ו'העפלה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים "עלייה בלתי לגאלית", "העפלה" ו"עלייה" קיבלו משמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בהיסטוריה של התנועה הציונית. העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות הבריטית שהגבילה עליית יהודים לפלשתינה־א"י. כל זאת למרות שרישיונות העלייה - סרטיפיקטים שניתנו במסגרת השדיול (מכסת הרישיונות) - נקבעו על ידי הבריטים, בעקבות המלצתה של הסוכנות היהודית. העלייה הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה־א"י, בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי בריטניה ככניסה לא־חוקית לארץ ישראל, והיא לא הכירה בעולים הבלתי לגאליים כפליטים. לדידה, "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים, ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה".18 עמדה זו נגדה את עמדת התנועה הציונית, מכיוון שסתרה את מהותה וחזונה, ולכן נאלצו המוסדות הציוניים והיישוב לשנות את מדיניותם מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.

יצחק אבנרי העריך שהעלייה הבלתי לגאלית החלה בשנת 1922, עם עליית 4,000 עולים לפלשתינה־א"י.19 ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית, כשלצידה עלייה לגאלית בעזרת סרטיפיקטים.20 יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול בשנות ה-30 למען העלייה הבלתי לגאלית ביבשה ובים, לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית.21 עם זאת, ישנה הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה ולוס בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו לפלשתינה־א"י 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר.22 עדית זרטל ציינה ש"בקום המדינה היה כל יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי - מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנו גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן־גוריון, העלייה היא "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית". גם חברו להנהגת היישוב, אליהו גולומב, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים.23 לפי זרטל, בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית, בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד".24 דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו־תכליתי - הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני".25

הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ־ישראל, סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הכיר בכך שההגירה היא ציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית, הקודמת לכל תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: (1) היבט פורמליסטי/חוקי - הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית; (2) היבט תעמולתי - הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, מכיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; (3) היבט ענייני - כל עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד היישוב ונגד הממשל שאיפשר הגירה זו. על בסיס הנחות אלו ניסה הנציב העליון דאז לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים: "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי". הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים באופן כזה שלא התקבל על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תוכנית החלוקה".26

הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים אלא מהגרים בלתי לגאליים, ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומתם, הפלסטינים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות ספרים לבנים - תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה.27 בין 1946-1948 הטילה בריטניה מצור ימי בים התיכון, שהיה נתיב ההעפלה העיקרי. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות".28 למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של חיים ויצמן על כך שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים, והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

המאבק בספר הלבן (1939) היה משימה ציונית־יהודית שהביאה לאימוץ מדיניות של עלייה ב' - הגדרת העלייה הבלתי לגאלית כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות שונים: עלייה ג' ("עלייה לוחמת", "עלייה מזוינת", "מרד עלייה"), עלייה יבשתית (מארצות המזרח הקרוב), עלייה ד' (זיוף מסמכים), עלייה ה' - 'עלייה פרטית (נישואין פיקטיביים), עלייה ו' (חיילי צבא אנדרס הפולני), עליית כנף (הטסת יהודים). השימוש במונחים אלו נועד להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב היישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה בספר הלבן של שנת 1939.

בדצמבר 1938, בדיון בסוכנות היהודית, הגדיר דוד בן־גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה".29 רק לאחר שבן־גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה מתוכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי, וזאת כדי ליצור לחץ ציבורי בין־לאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל.30

מרד העלייה לא התממש מכיוון שמשה שרתוק, משה סנה31 ושאול אביגור, ממנהיגי היישוב המאורגן, לא תמכו בהצעת בן־גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב, שהוקמו על־ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן כדי לשמר את האינטרסים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי־אליטיסטי מבחירה ובמסגרת תנועתית, וגם מניעת הגירה של יהודי אירופה לארץ זרה שאיננה פלשתינה־א"י כדי לשפר את מצבם הכלכלי. לכן, כששערי הארץ ננעלו, חיפשה התנועה כל דרך לעודד עלייה, כולל הסתכנות בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

על פי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכות טבעית של היהודים, ואולם לפי התפיסה הדתית העלייה היא מצווה.32 התנועה הציונית עמדה בפני דילמה בין החשש מעלייה המונית לא"י, שהייתה עלולה להערים קשיים בוויסות כל העולים ובקליטתם, מחד גיסא, לבין עמידה על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית, שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה־א"י ללא קשיי ויסות וקליטה, מאידך גיסא. חיים ויצמן קרא לעלייה גדולה לארץ־ישראל מפני ש"העולם כולו מחולק לשתיים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן".33 הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית, שלפיה אין לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה־א"י.

חגית לבסקי ראתה בציונות "מקרה ספציפי של תנועה לאומית שהיא גם תנועת הגירה שלא התכוונה להיות עוד ארגון הצלה של יהודים".34 הצהרה זו העמידה את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב"תחרות" עם הארגונים היהודיים האמריקאיים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו את פעילותם כהצלה וסיוע ליהודים - שארית הפליטה - להגר לארצות אחרות מלבד פלשתינה־א"י.

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה-80 של המאה ה-20, ראה בהגירה תופעה כלל־אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו, "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד [...] ונועדה [...] לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי". אלא שלדעתו, בעלייה יש "אלמנטים של טובת הכלל".35 גור אלרואי טען שלמונח עלייה הוענק ממד ערכי ו"שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: 'עלייה שונה מכל הגירה' והיא אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו, "ההגירה לארץ ישראל מבוססת [על] אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה, שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי, "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימיגרנטים' ו'אימיגרציה' במקום 'עולים' ו'עלייה' נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול".36 המיתוס הציוני - הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל - התנפץ במידה כלשהי מול עולים שלא עמדו בקריטריונים של החלוציות. ואולם למעשה זו הייתה הגירה. גם העליות הרביעית והחמישית "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי־ציוני המעפילים".37

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב

מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א"י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.38

אליהו לולו [הכרמלי], יו"ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא"י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: "מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך".39 בדיון במזכירות מפא"י (24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל "הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". דובקין הגדיר את "הרזרוואר" של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא"י - "בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין". הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, "אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה", ואם לא כן, הוא צפה "קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה".40 לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.

החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור שם".41 סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, "הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה [...] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן".42 השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.

רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט - החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה"צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד (נוח"ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו"י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים".43 שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה.44 שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון "לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה״.45

על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר".46 ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת - יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.47 באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב', בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:

המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [...] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.48

נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה"שליחות לארצות הללו [ צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב'], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו".49 לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א"י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח"ד [ברית חלוצים דתיים]50 צרפת ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. [...] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט [הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום".51 ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח"ד ותורה ועבודה.52 מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר".53

שתי התוכניות - החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 - ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח", והאחר, "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י".54 לפיכך, בגין האג'נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא"י על תוכנית החלוץ האחיד.

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913 הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. [...] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות [...] אלא [...] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים".55 שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים".56 הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים "התאומים" - אפרים פרידמן ויגאל כהן57 - הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שדיול". נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה".58 המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית - עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים", בעוד האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז".59 טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה".60

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה "ההעפלה והמעפילים שימשו [...] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית". [...] עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי [...] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".61

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים]62 ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ"ח והפלי"ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה-30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1946-1948.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: "בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".63 כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית "מקרים סוציאליים", כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש"בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה",64 כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברהּ ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א"י ביחס לעלייה מהמגרב.65

במזכר פנימי של נ' וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת "חסותה האימפריאלית של הסוכנות", מכיוון ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".66 תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה.67 זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".68 העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1932-1933 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב.69 רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה־א"י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: "עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים".70 הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א"י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש"הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, [...] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה".71

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג'וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב' לצפון אפריקה, "הג'וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג'וינט אינו נותן".72

בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון - סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו-1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.73

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.

מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א"י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונות אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב' באלג'יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית.74 רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה "לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים".75 רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח "חלוצים" ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א"י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתוניס, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א"י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א"י.

ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: "כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת 'מקרים סוציאליים', הגבלנו את גיל העולים ל-25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית". שפירא ציין עוד שהעניינים אינם "כפי שנהוג באירופה".76 מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א"י. ראוי להזכיר שמדובר בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא - גיל ובעיקר הכשרה חלוצית - הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א"י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־אביב: "לדאבוננו אין לע"ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה], ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ"ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות".77 המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג'יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן - "התאומים" כהן יגאל ופרידמן אפרים - בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:

 

1. הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב' הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.78

2. השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיונות עלייה,79 והמשרדים הארץ־ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.

3. המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.

4. חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה - יהודים אירופים.

 

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם.80 אך רק כעבור ארבע שנים (!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד הארץ־ישראלי באלג'יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:

בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.81

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שהתגוררו במדינות ידידותיות.82 ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל - להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

 דניאל בר-אלי ביטון הוא בן למעפילי צפון אפריקה שנולד בחיפה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה? דניאל בר-אלי ביטון

1
מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב
"לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך"

(בראשית י"ב, א')

המאה ה-20 הייתה עדה לעלייה בהיקף ההגירה היהודית, בעיקר ממזרח־אירופה, בעקבות אירועים שונים: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה וסגירת שערי ההגירה לארצות הברית ולאירופה ובשלהי שנות ה-30 של המאה התקדרה בענני מלחמה. התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם מצב מורכב וכמעט בלתי אפשרי: הגירת המונים מאירופה המאיימת. בחירתם של רוב יהודי אירופה הייתה להגר לאמריקה, שזכתה לכינוי היידי "גולדן מדינע". לאחר מלחמת העולם השנייה בנוסף התמודדה התנועה הציונית עם שורת גורמים בו־בזמן: תוצאות השואה, הארגונים היהודיים האמריקאיים, היא"ס (HIAS) והג'וינט (AJJDC), שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה, והבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות אלו אילצו את התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. עם זאת, לא תמיד שררה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, שכן ההסתדרות הציונית התחשבה באילוצים מדיניים בין־לאומיים ואילו הסוכנות עסקה ביישום החזון הציוני על אדמת פלשתינה־א"י.

התנועה הציונית לא העניקה תשומת לב ראויה לקהילות יהודיות בארצות המזרח בכלל, ולקהילות היהודיות בצפון אפריקה בפרט. מתי־מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה - מזרח אירופה. רק בגין השואה נפתחו שערי פלשתינה־א"י בפני יהודי ארצות האסלאם וארצות המזרח, ובכללם יהודי המגרב. האידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של "היהודי החדש" לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון, שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו כמיהה זו כתפיסה משיחית, מאחר שלא נשאה עימה את השינוי הדרוש לתקומת היהודי החדש על פי ערכי התנועה הציונית.

המושגים 'עלייה' ו'העפלה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים "עלייה בלתי לגאלית", "העפלה" ו"עלייה" קיבלו משמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בהיסטוריה של התנועה הציונית. העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות הבריטית שהגבילה עליית יהודים לפלשתינה־א"י. כל זאת למרות שרישיונות העלייה - סרטיפיקטים שניתנו במסגרת השדיול (מכסת הרישיונות) - נקבעו על ידי הבריטים, בעקבות המלצתה של הסוכנות היהודית. העלייה הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה־א"י, בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי בריטניה ככניסה לא־חוקית לארץ ישראל, והיא לא הכירה בעולים הבלתי לגאליים כפליטים. לדידה, "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים, ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה".18 עמדה זו נגדה את עמדת התנועה הציונית, מכיוון שסתרה את מהותה וחזונה, ולכן נאלצו המוסדות הציוניים והיישוב לשנות את מדיניותם מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.

יצחק אבנרי העריך שהעלייה הבלתי לגאלית החלה בשנת 1922, עם עליית 4,000 עולים לפלשתינה־א"י.19 ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית, כשלצידה עלייה לגאלית בעזרת סרטיפיקטים.20 יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול בשנות ה-30 למען העלייה הבלתי לגאלית ביבשה ובים, לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית.21 עם זאת, ישנה הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה ולוס בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו לפלשתינה־א"י 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר.22 עדית זרטל ציינה ש"בקום המדינה היה כל יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי - מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנו גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן־גוריון, העלייה היא "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית". גם חברו להנהגת היישוב, אליהו גולומב, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים.23 לפי זרטל, בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית, בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד".24 דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו־תכליתי - הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני".25

הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ־ישראל, סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הכיר בכך שההגירה היא ציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית, הקודמת לכל תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: (1) היבט פורמליסטי/חוקי - הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית; (2) היבט תעמולתי - הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, מכיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; (3) היבט ענייני - כל עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד היישוב ונגד הממשל שאיפשר הגירה זו. על בסיס הנחות אלו ניסה הנציב העליון דאז לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים: "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי". הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים באופן כזה שלא התקבל על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תוכנית החלוקה".26

הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים אלא מהגרים בלתי לגאליים, ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומתם, הפלסטינים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות ספרים לבנים - תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה.27 בין 1946-1948 הטילה בריטניה מצור ימי בים התיכון, שהיה נתיב ההעפלה העיקרי. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות".28 למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של חיים ויצמן על כך שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים, והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

המאבק בספר הלבן (1939) היה משימה ציונית־יהודית שהביאה לאימוץ מדיניות של עלייה ב' - הגדרת העלייה הבלתי לגאלית כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות שונים: עלייה ג' ("עלייה לוחמת", "עלייה מזוינת", "מרד עלייה"), עלייה יבשתית (מארצות המזרח הקרוב), עלייה ד' (זיוף מסמכים), עלייה ה' - 'עלייה פרטית (נישואין פיקטיביים), עלייה ו' (חיילי צבא אנדרס הפולני), עליית כנף (הטסת יהודים). השימוש במונחים אלו נועד להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב היישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה בספר הלבן של שנת 1939.

בדצמבר 1938, בדיון בסוכנות היהודית, הגדיר דוד בן־גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה".29 רק לאחר שבן־גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה מתוכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי, וזאת כדי ליצור לחץ ציבורי בין־לאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל.30

מרד העלייה לא התממש מכיוון שמשה שרתוק, משה סנה31 ושאול אביגור, ממנהיגי היישוב המאורגן, לא תמכו בהצעת בן־גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב, שהוקמו על־ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן כדי לשמר את האינטרסים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי־אליטיסטי מבחירה ובמסגרת תנועתית, וגם מניעת הגירה של יהודי אירופה לארץ זרה שאיננה פלשתינה־א"י כדי לשפר את מצבם הכלכלי. לכן, כששערי הארץ ננעלו, חיפשה התנועה כל דרך לעודד עלייה, כולל הסתכנות בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

על פי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכות טבעית של היהודים, ואולם לפי התפיסה הדתית העלייה היא מצווה.32 התנועה הציונית עמדה בפני דילמה בין החשש מעלייה המונית לא"י, שהייתה עלולה להערים קשיים בוויסות כל העולים ובקליטתם, מחד גיסא, לבין עמידה על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית, שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה־א"י ללא קשיי ויסות וקליטה, מאידך גיסא. חיים ויצמן קרא לעלייה גדולה לארץ־ישראל מפני ש"העולם כולו מחולק לשתיים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן".33 הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית, שלפיה אין לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה־א"י.

חגית לבסקי ראתה בציונות "מקרה ספציפי של תנועה לאומית שהיא גם תנועת הגירה שלא התכוונה להיות עוד ארגון הצלה של יהודים".34 הצהרה זו העמידה את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב"תחרות" עם הארגונים היהודיים האמריקאיים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו את פעילותם כהצלה וסיוע ליהודים - שארית הפליטה - להגר לארצות אחרות מלבד פלשתינה־א"י.

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה-80 של המאה ה-20, ראה בהגירה תופעה כלל־אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו, "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד [...] ונועדה [...] לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי". אלא שלדעתו, בעלייה יש "אלמנטים של טובת הכלל".35 גור אלרואי טען שלמונח עלייה הוענק ממד ערכי ו"שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: 'עלייה שונה מכל הגירה' והיא אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו, "ההגירה לארץ ישראל מבוססת [על] אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה, שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי, "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימיגרנטים' ו'אימיגרציה' במקום 'עולים' ו'עלייה' נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול".36 המיתוס הציוני - הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל - התנפץ במידה כלשהי מול עולים שלא עמדו בקריטריונים של החלוציות. ואולם למעשה זו הייתה הגירה. גם העליות הרביעית והחמישית "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי־ציוני המעפילים".37

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב

מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א"י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.38

אליהו לולו [הכרמלי], יו"ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא"י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: "מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך".39 בדיון במזכירות מפא"י (24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל "הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". דובקין הגדיר את "הרזרוואר" של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא"י - "בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין". הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, "אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה", ואם לא כן, הוא צפה "קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה".40 לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.

החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור שם".41 סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, "הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה [...] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן".42 השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.

רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט - החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה"צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד (נוח"ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו"י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים".43 שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה.44 שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון "לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה״.45

על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר".46 ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת - יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.47 באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב', בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:

המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [...] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.48

נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה"שליחות לארצות הללו [ צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב'], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו".49 לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א"י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח"ד [ברית חלוצים דתיים]50 צרפת ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. [...] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט [הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום".51 ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח"ד ותורה ועבודה.52 מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר".53

שתי התוכניות - החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 - ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח", והאחר, "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י".54 לפיכך, בגין האג'נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא"י על תוכנית החלוץ האחיד.

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913 הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. [...] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות [...] אלא [...] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים".55 שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים".56 הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים "התאומים" - אפרים פרידמן ויגאל כהן57 - הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שדיול". נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה".58 המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית - עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים", בעוד האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז".59 טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה".60

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה "ההעפלה והמעפילים שימשו [...] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית". [...] עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי [...] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".61

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים]62 ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ"ח והפלי"ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה-30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1946-1948.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: "בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".63 כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית "מקרים סוציאליים", כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש"בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה",64 כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברהּ ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א"י ביחס לעלייה מהמגרב.65

במזכר פנימי של נ' וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת "חסותה האימפריאלית של הסוכנות", מכיוון ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".66 תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה.67 זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".68 העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1932-1933 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב.69 רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה־א"י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: "עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים".70 הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א"י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש"הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, [...] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה".71

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג'וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב' לצפון אפריקה, "הג'וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג'וינט אינו נותן".72

בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון - סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו-1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.73

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.

מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א"י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונות אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב' באלג'יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית.74 רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה "לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים".75 רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח "חלוצים" ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א"י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתוניס, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א"י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א"י.

ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: "כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת 'מקרים סוציאליים', הגבלנו את גיל העולים ל-25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית". שפירא ציין עוד שהעניינים אינם "כפי שנהוג באירופה".76 מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א"י. ראוי להזכיר שמדובר בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא - גיל ובעיקר הכשרה חלוצית - הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א"י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־אביב: "לדאבוננו אין לע"ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה], ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ"ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות".77 המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג'יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן - "התאומים" כהן יגאל ופרידמן אפרים - בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:

 

1. הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב' הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.78

2. השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיונות עלייה,79 והמשרדים הארץ־ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.

3. המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.

4. חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה - יהודים אירופים.

 

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם.80 אך רק כעבור ארבע שנים (!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד הארץ־ישראלי באלג'יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:

בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.81

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שהתגוררו במדינות ידידותיות.82 ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל - להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.