תחרה וצבע 2 - זהב ודיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחרה וצבע 2 - זהב ודיו
מכר
אלפי
עותקים
תחרה וצבע 2 - זהב ודיו
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

תחרה וצבע 2 - זהב ודיו

4.2 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

תקציר

"טליה," קול שקט קורא לי מהדלת. אני שוכבת בדממה ולא עונה. אין לי מילים עוד לאף אחד.
הצעדים מתקרבים ומנורה קטנה נדלקת ליד המיטה. הגב שלי לאור, אין לי כוח אפילו להסתובב.
 
טליה בלום, הבלוגרית החושפנית, שבויה בעברה המכאיב, מאוהבת עד כלות בבן סטורם, שזעזע את עולמה, מתמודדת עם דיכאון עמוק וצריכה להתחיל מחדש. בברצלונה נראית המציאות מאיימת מתמיד לאחר שנחשפה לעולם בשמה האמיתי, פחדים ישנים וחדשים מאלצים אותו להתמודד עם השדים שלה פעם נוספת ולגלות שהחיים מזמינים לה הפתעות פעם אחר פעם.
"זהב ודיו" הוא החלק השני בטרילוגיה המצליחה "תחרה וצבע". הספר ממשיך את סיפורה של טליה בחיפושיה אחר מזור לפחדיה, כוח למגר את השדים שלה ואומץ להשיב את האהבה לחייה - קודם כל לעצמה.
 
אילת סווטיצקי, מחברת הטרילוגיה שהיתה לרב מכר, גרה בקיבוץ יגור עם בעלה ושלושת ילדיהם.

פרק ראשון

פרק ראשון

אני שומעת את דלת החדר נפתחת. קול מוכר ממלמל תודה שקטה. צעדים. אבל אני לא יכולה לפתוח את העיניים. אני באפיסת כוחות.

שלושה ימים. שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. לא אכלתי, לא התקלחתי, לא כתבתי. רק שירותים ומים. ועכשיו מישהו נכנס לחדר שלי ואני לא יכולה לזוז.

"טליה," אני שומעת קול מרוסק קורא לי מהדלת. אני שוכבת בדממה ולא עונה. אין לי מילים יותר . לאף אחד. אפילו לא לדני.

הצעדים מתקרבים, אור קטן נדלק ליד המיטה. אני שוכבת עם הגב אליו, אין לי כוח אפילו להסתובב.

"טליה." הוא מתיישב על המיטה ליד הראש שלי והיד שלו נשלחת ללטף את התלתלים שאינם.

"אלוהים אדירים..." הוא לוחש מזועזע. "מה עשית לעצמך? אני לוקח אותך הביתה."

אני לא פותחת את העיניים. הוא רק יושב שם, מלטף את השיער הקצר על הראש שלי ולא אומר דבר.

"את יכולה לקום?" הקול שלו שקט, כאילו הוא מפחד על יצור החרסינה ששוכב במיטה, שעלול להתרסק אם רק ירים את הקול יותר. אני שוכבת דוממת, מקשיבה לו, לא יכולה לענות. אני מבועתת. אני רוצה לדבר אבל אני חוששת שאם אפתח את הפה כל מה שיצא משם זאת צעקה נוראית שתשרוף את שנינו. אז אני שותקת והוא ממשיך ללחוש.

"מתי אכלת משהו?" הקול שלו רועד. הוא נשמע שבור. 

הוא קם, אני יכולה לשמוע רוכסן של תיק נפתח ושקית זזה, הוא חוזר למיטה ומתיישב לידי שוב.

"אני אעזור לך." הוא שולח יד להושיב אותי, סוגר אותה על המפרק הפצוע שלי והצעקה האיומה משתחררת. צעקה מכלה, כואבת, מיוסרת, שהחזקתי בבטן שלושה ימים. הוא קופא בבהלה, אני תופסת את היד שלי ומתייפחת מכאב. כואב לי ביד וכואב לי בלב. למה לא נתת לי למות?

"מה עשית?!" הוא לוחש, המום, מושך בעדינות את היד שלי וחושף שלוש כוויות אדומות ומודלקות על המפרק.

"פאק טליה!" הוא מסנן קללה בתסכול, עוצם את העיניים ולוקח נשימה עמוקה. "אני הולך להביא לך תחבושת ומשחה."

הוא קם מהמיטה ויוצא מהדלת, משאיר אותי שוכבת בעיניים עצומות, בוכה בשקט.

 

דני הושיב אותי בעדינות וחבש את היד שלי במשחה אנטיביוטית ותחבושת רחבה. ואני רק בהיתי בקיר ונתתי לדמעות לזלוג בלי להוציא מילה.

הוא יושב על המיטה ומסתכל עלי בעיניים מוטרפות מדאגה.

"אני רוצה שתאכלי משהו לפני שאנחנו יוצאים." הוא ממלמל. וסוף סוף באות לי מילים.

"אני לא נוסעת איתך." אני לוחשת. אני לא חוזרת ללונדון.

"את חוזרת איתי הביתה." הוא נועץ בי מבט רציני אבל לא מרים את הקול. הוא עדיין מפחד שאשבר.

"לא." אני עונה בשקט. אני לא חוזרת איתך. לא עכשיו ולא אף פעם.

"תקשיבי, זה נורא פשוט. דיברתי עם אמא והיא לא יכולה לטפל בך במצבך. אז את יכולה לבחור, או לחזור איתי ללונדון או שאני עולה איתך על המטוס הראשון לישראל והמונית תיקח אותנו ישר לאשפוז." עיניים שלו בוערות.

"אתה לא תעשה לי את זה..." אני מסרבת להאמין לאיום שלו.

"את חושבת? לא כדאי לך לנסות אותי. הם יעיפו בך מבט אחד והשאלה היחידה תהיה איזה כדורים לדחוף לך, לבנים או כתומים." הוא עונה בעצבנות.

"למה אתה עושה את זה?" אני יושבת על המיטה, מרכינה את הראש ובוכה בשקט.

"את בכלל לא מבינה את המצב שלך..." הוא מנענע את הראש מצד לצד, מושיט יד ומושך מהשידה הקטנה שליד המיטה כלי פלסטיק שקוף מלא תותים.

"עכשיו תאכלי בזמן שאני אורז את הדברים שלך."

הוא הגיע מוכן. הוא מכיר אותי. מספיק בשביל לדעת שלא אכלתי כבר ימים. הוא ידע שלא אסכים לאכול כל דבר. אבל תותים...

הוא קם מהמיטה, פותח את המזוודה שלי ומתחיל לקפל לתוכה את כל הבגדים. אני פותחת את הכלי השקוף, לוקחת תות אדום ומושלם, מכניסה אותו לפה. אני לא באמת רעבה, אבל מבט אחד על הפנים של דני ואני לא מתווכחת יותר. אני נוגסת נגיסות קטנות, התות יורד לבטן שלי שלא פגשה כלום כבר ימים ומכאיב לי, אבל אני שותקת, מוציאה תות שני ואוכלת בדממה.

"מתי התקלחת?" דני מרים אלי מבט בוחן. אני לא עונה. לפני שלושה ימים אחרי שהשארתי את רעמת התלתלים שלי על הרצפה. הוא נאנח ומנענע את הראש מצד לצד.

"טוב, נצטרך לדאוג לזה בבית. אני לא רוצה לאחר לטיסה..." הוא ממלמל בעצבנות.

"למה באת?" אני לוחשת.

"ניתקת את הטלפון שלך ולא כתבת כלום במשך ימים. ידעתי שמשהו לא בסדר." הוא ממשיך לארוז במהירות בלי להסתכל עלי.

"אבל איך-" אני מניחה את הקערה על יד המיטה. אכלתי חמישה תותים והבטן שלי כואבת. אני לא יכולה לאכול יותר. איך הוא מצא אותי?

"שילמת על המלון באשראי." הוא רוטן בשקט, רוכס את המזוודה.

"את יכולה ללכת?"

אני מהנהנת. הוא מעמיס את תיק הלפטופ שלי על הכתף שלו, מעביר מעל הראש שלי את תיק הצד הקטן, נועל לי נעלי בובה שטוחות. הוא מושיט לי יד בעדינות, אני נעמדת מסוחררת והוא תופס אותי במותן, משעין אותי עליו.

"אלוהים אדירים, טליה..." הוא נאנח, מחזיק מחנק נוראי בגרון. הוא שבור מדאגה. מלראות אותי ככה. הוא פותח את דלת החדר ומחזיק אותי כל הדרך למעלית, מושיב אותי בלובי על הכורסא, מחזיר בקבלה את המפתח לחדר ומזמין לנו מונית. הטלפון שלו מצלצל, אני שומעת חצי שיחה. הראש שלי נשען על הכורסא והעיניים שלי עצומות.

"ג'ון...כן...לא טוב. אנחנו יוצאים עכשיו. בשמונה... אני יודע... גם אני." הוא מנתק והמונית שלנו מצפצפת מהסמטה.

 

דני דואג להכול. הוא מעביר אותי בביקורת הדרכונים, מוצא לי ספסל שקט לשבת עליו כשאנחנו מחכים לעליה למטוס, עוזר לי להתיישב במושב שלי. הכול בלי להוציא מילה. רק במטוס הוא מכסה אותי בשמיכה, מוודא שלא קר לי, ושלא כואב לי בשום מקום. אבל כואב לי. בלב. והוא לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה.

 

 ג'ון מחכה לנו באולם הטיסות הנכנסות. העיניים שלו מתרוצצות, מוטרדות, מחפשות אותנו. הוא נראה עייף. כאילו שגם הוא לא ישן ימים. דני מרים אליו יד ומסמן לו, ג'ון מזנק לכיוונינו ותוך שנייה הוא עומד לצידי, היד שלו מחבקת את המותן שלי. הוא מוביל את הדרך לאוטו שלו, פותח לי את הדלת ומרים אותי למושב האחורי. הוא סוגר אחרי את הדלת בזהירות, דני מכניס את המזוודה שלי לתא המטען וג'ון מתיישב במושב הנהג ומציץ אלי מהמראה. המבט שלו מודאג. כל כך מודאג. דני מתיישב במושב לידו ומעיף מבט אחורה.

"את חגורה?" הוא שואל בשקט, אני שומעת את העייפות בקול שלו.

"כן." אני לוחשת וג'ון מתניע את המכונית, אני משעינה את הראש שלי אחורה על המושב, עוצמת את העיניים ונרדמת.

 

ידיים בטוחות נושאות אותי למיטה שלי בחדר המוכר בבית של דני וג'ון. אני לא פותחת את העיניים אבל אני יודעת בלי לראות שדני הוא זה שמכסה אותי בשמיכה ומתיישב על המיטה ליד הרגליים שלי. אני מנסה להתעורר אבל העיניים שלי כבדות מדי. אני כל כך עייפה.

ואני יכולה לשמוע, רגע לפני שאני חומקת שוב לאפילה, את האח הגדול והחזק שלי בוכה כמו ילד.

 

מישהו מסית את הוילון בחדר שלי, נותן לשמש לחדור מבעד לחלון. אני מניחה את היד שלי על העיניים ומנסה להגן עליהן מהאור. אני לא רוצה לקום. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני רק רוצה להישאר במיטה שלי ולא לקום לעולם.

"טליה," אני שומעת את הקול הנעים של ג'ון בשעה שהוא מתיישב על המיטה שלי. "את צריכה לאכול."

אני פותחת באיטיות את העיניים הכואבות ומביטה בו באומללות.

"דני ישן סוף סוף ואני לא רוצה להעיר אותו. בואי למטבח, נשתה קפה ביחד ואני אכין לך טוסט." הוא מסתכל עלי במבט רך. אני מתיישבת באיטיות על המיטה ומרכינה את הראש. 

"את רוצה להתקלח קודם?" הוא שואל בשקט.

אני מהנהנת בלי מילים.

"טוב. אני אשים לך שרפרף. אני לא רוצה שתעמדי." הוא קם לאט ויוצא מהחדר שלי. אני מעיפה מבט בחדר הלבן. אני פה. שוב. בלונדון. אבל הפעם אני מרוסקת. צל של עצמי. אני מורידה שתי רגליים מהמיטה ועושה ניסיון לעמוד. כל הגוף כואב לי. אני מתרוממת באיטיות ועושה את הדרך למקלחת בשקט בצעדים כושלים.

המים החמים שורפים לי בעור, אני יושבת על השרפרף הקטן ומניחה להם לזרום עלי. הם לא יכולים לנחם אותי וגם לא להביא הקלה. השבוע האחרון היה סיוט ששום מקלחת לא יכולה למחוק לי מהזיכרון. המחשבות שלי נודדות בכאב שני רחובות ממני לבית אחד עם דלת לבנה, לגבר עם העיניים הכי ירוקות שראיתי בחיים שלי ששונא אותי. הלב שלי מתכווץ שוב בכאב כשאני חושבת על שלגיה אחת שמנחמת אותו ומשכיחה כל זיכרון שלי במיטה שלו.

ואז בא הבכי שוב. מתחת למים החמים. בכי גדול ודמעות עגולות על הלחיים. אני מרכינה את הראש לברכיים ונותנת להכול לצאת. הוא שונא אותי וכולם כועסים עלי. אני אכזבה. מתוסבכת ומתסכלת וחסרת אונים. ורק הבכי מצליח להוציא ממני איזשהו רגש מתחת לזרם החם.

אני יושבת בלי לזוז דקות ארוכות עד ששתי דפיקות על הדלת מחזירות את המחשבות שלי לחדר הרחצה הרחב.

"טליה, הקפה שלך מוכן." אני שומעת את הקול של ג'ון מהעבר השני, שקט ומודאג. אני סוגרת את המים בלי לענות לו, מושכת מגבת לבנה מהמתלה, קמה באיטיות ועוטפת את הגוף שלי. אני מעיפה מבט במראה בדרך החוצה. יצור מרוסק עם קצוות שיער חומים ולא שווים מסתכל עלי במבט מיוסר, מתחנן שאציל אותו. ואני לא יודעת איך.

אני מתלבשת בחדר שלי לאט, מכניסה את הרגליים לתוך ג'ינס שעד לפני שבועיים היה צמוד עלי ועכשיו הוא רחב, נתלה לי על עצמות האגן. אני עומדת מול המראה, מעבירה יד על עצם הבריח שלי שבולטת יותר מתמיד. שום תחושה נפלאה לא מציפה אותי. רק האצבע שלי שעוברת על העצם ועיניים אומללות מסתכלות אלי מהמראה. אני מעבירה מעל הראש חולצת טי שירט שחורה, לא טורחת ללבוש חזייה, יוצאת יחפה מהחדר שלי למטבח. ג'ון מחכה לי ליד אי השיש השחור, בוחן אותי במבט מודאג. הוא קולט כמה רזיתי.

"את רוצה לעשן?" הוא שואל בשקט. אני שוב מהנהנת בלי מילים.

"אני אביא לך את הקפה החוצה." הוא לוקח את כוס הקפה שהוא הכין לי ואת הצלחת עם הטוסט והולך אחרי למרפסת. אני מתיישבת באיטיות על הספה הקטנה, נשענת אחורה.

ג'ון מדליק סיגריה ונותן לי אותה, אני לוקחת אותה בין האצבעות שלי ומקרבת אותה לפה, הוא קולט את התחבושת על המפרק שלי. אני רואה את הזעזוע במבט שלו.

"אנחנו צריכים להחליף את זה." הוא ממלמל בקול מוטרד, מדליק לעצמו סיגריה, נשען אחורה והמבט שלו פונה אלי, שקט ועייף. שנינו שותקים. הוא רק מתסכל עלי ואני עוצמת את העיניים ולוקחת שאיפות גדולות מהסיגריה, היד שלי משחקת בקצוות שיער חומה וקצרה להחריד.

 

"אני שמח שאת בבית." הוא שובר את הדממה. אני פותחת עיניים ומסתכלת עליו במבט אומלל.

 למה אתה שמח? אתה אמור להיות כועס. זועם. לא נחמד ותומך. דמעה קטנה מציצה בזווית העין שלי.

"טליה, הדאגת את כולנו מאוד." הוא אומר בשקט האופייני לו, מסתכל עלי במבט רך.

"סליחה..." אני מצליחה ללחוש כמעט בלי קול.

"אני יודע שאת לא רוצה לדבר, אבל אני רוצה שתקשיבי. בסדר?" המבט שלו מחפש אישור ממני. אני מהנהנת ובולעת את הרוק שלי. זה יכול להיות רע. עכשיו הוא רוצה להגיד לי את כל מה שיש לו . וזה יכול להיות ממש נורא.

"אני מדבר רק בשם עצמי," הוא אומר בשקט, שוקל את המילים שלו. "אני עצוב. אני עצוב ואני מאוכזב מעצמי, שלא ידעת שאת יכולה לבוא אלי עם כל דבר. אני יודע שנבהלת ושחשבת שלברוח זה הפיתרון הכי קל, אבל אני הייתי כאן דלת אחת ממך ולא ידעת שאת יכולה לבוא אלי."

הוא לוקח אוויר והלב שלי מתכווץ. אחרי כל מה שאני עשיתי ג'ון לוקח את זה על עצמו? הדמעה בזוית העין שלי זולגת על הלחי כשאני רואה את המבט הכואב בעיניים שלו. הוא לוקח שאיפה מהסיגריה שלו, משחרר עשן לבן וממשיך. "אני יודע מה זה לברוח. וכשלא שמענו ממך שלושה ימים," הוא עוצם את העיניים ואז פוקח אותן, מסתכל עלי במבט מיוסר. "טליה, זה היה יכול להיגמר רע. ממש רע. ואני לא הייתי סולח לעצמי ודני לא היה סולח לעצמו ובן גם."

למה אתה אומר את זה? איך אתם קשורים לבריחה שלי? זאת אני שדפוקה כאן. אתם לא צריכים לקחת את זה על עצמכם. ומילא אתה ודני, אתם אוהבים אותי באמת. אבל בן? מה אכפת לו בכלל?

"טליה, האנשים בבית הזה אוהבים אותך יותר משאת יודעת. גם כשאנחנו כועסים. וגם כשאנחנו מאוכזבים. במשפחה עומדים אחד לצד השני גם כשקשה. ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה קודם. את האחות הקטנה שלי, ממש כמו של דני. אם משהו היה קורה לך," הוא משתתק, מנענע את הראש בתנועות קטנות. ואני קולטת. כמה הדאגתי את כולם. כמה הבהלתי אותם.

"עכשיו תעשי לאח הגדול שלך נחת ותאכלי את הטוסט לפני שאני מסתבך עם בעלי." הוא מחייך חיוך קטן ועייף. הוא לא צועק. ולא כועס. ולא מאשים. רק דואג לי ואוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב.

אני מצליחה להתרומם באיטיות לישיבה, מכבה את הסיגריה במאפרה ולוקחת את הטוסט, נוגסת בו באיטיות. ג'ון עוצם את העיניים ואני מנחשת שהראש שלו מפליג במחשבות למקום אחר.

אני מסיימת את הטוסט שלי, מקווה שאולי זה ישמח אותו קצת אחרי כל מה שעשיתי, מרימה את הרגליים על הספה הקטנה, נותנת לגוף שלי לגלוש לשכיבה, הרגליים שלי מקופלות לחזה, עוצמת עיניים ונרדמת.

 

מישהו כיסה אותי. אני מרגישה את קרני השמש מחממות אותי כשהן עוברות את קו הגג וחודרות למרפסת בשעת אחר הצהריים. אף אחד לא הזיז אותי. רק כיסו אותי ונתנו לי לברוח לתוך השינה המנחמת.

אני שומעת קולות מהמטבח. דיבורים מעורפלים. אני מנסה לחדד את השמיעה שלי, להבין מה הם אומרים.

אני מזהה את הקול של דני. שקט ומודאג. "אני לא יודע אם זה רעיון טוב. היא במצב רגיש."

"אני רק רוצה לראות שהיא בסדר. אני לא אתעכב." הלב שלי צונח. הקול המוכר והמכאיב של בן. הוא פה. בבית של דני. והם לא רבים. אף אחד לא צועק. אבל למה הוא פה? אני שומעת צעדים יוצאים למרפסת אבל אני מסרבת לפתוח את העיניים. אני לא יכולה לראות אותו. הידיים שלי מחזיקות חזק בקצה השמיכה. רק תלך. אל תגיד כלום. רק תלך בלי להכאיב לי יותר. המחנק בגרון שלי נוראי והלב שלי דופק. תיקח את העיניים שלך מכאן. בבקשה...

"טליה," אני שומעת את הקול הכי נפלא והכי נורא בעולם לוחש בשקט את השם שלי. אני אילמת. מחבקת את השמיכה. "את יכולה לדבר איתי?"

אני בולעת את הרוק שלי. העיניים שלי נפתחות באיטיות, אני מביטה מלמטה בגבר שהיה שלי עומד במרפסת בחליפה מחויטת מושלמת ושיער מרושל ועיניים עייפות, כמו העיניים של דני. ושל ג'ון. והלב שלי מתרסק שוב.

אני לא מוציאה מילה. רק מבט מבוהל ואומלל.

"רק רציתי לראות שאת בסדר." הוא עדיין עומד, מדבר בשקט. הגוף שלו נראה מתוח, הוא מעביר את היד שלו באיטיות בשיער שהתארך, לוקח נשימה. "טליה, הדאגת אותי מאוד."

אני אוחזת בשמיכה כאילו חיי תלויים בה. אני עדיין לא מבינה מה הוא עושה כאן. הוא היה יכול לשאול את דני או ג'ון לשלומי. אבל הוא היה חייב לבוא ולראות אותי ולרסק לי את הלב. הוא היה חייב לבוא ולראות את היצור האומלל הזה שהוא אני.

אני מתיישבת באיטיות על הספה, העיניים הירוקות נפערות בתדהמה וזעזוע. המבט שלו נעוץ במקום שבו היו התלתלים שלי. אני שולחת יד מהירה ומעבירה אותה במבוכה בשיער הקצר כל כך.

"השיער שלך," הוא לוחש בעיניים מיוסרות. הוא אהב את התלתלים שלי. ועכשיו הם אינם. "את עשית את זה?!"

אני שותקת. מודה באשמה. הוא זז באיטיות, מתיישב על הספה הגדולה, מניח את המרפקים על הברכיים ומרכין ראש, טומן את השיער הרך שלו בכפות ידיו.

אני מחזיקה את השמיכה גבוה, ליד הסנטר, יוצרת חומה שמגינה עלי. חומה בינינו.

"אני כל כך מצטער..." הוא מנענע את הראש מצד לצד, מרים את הראש ומסתכל עלי בעיניים מבריקות. והשדות הירוקים חוזרים אלי, מכאיבים ומטלטלים, דמעה קטנה זולגת על הלחי שלי שוב. "אני לא רוצה לגרום לך לבכות. כדאי שאני אלך." הוא אומר בשקט וקם באיטיות, עוצר רק לרגע, מסתכל עלי שוב במבט כואב ואז מסתובב ונכנס שוב הביתה, אני נשכבת בחזרה על הספה ומנסה להרגיע את הלב המסכן שלי.

אני מקשיבה לקולות מהמטבח.

"זאת לא אשמתך." הקול של דני מנסה להרגיע.

"בחייך דני, ראיתי אותה." בן נאנח.

"זאת טליה. אם זה לא היית אתה..."

"זה קרה בעבר?"

"כן, אבל לא ככה."

"השיער שלה..." הקול של בן נשמע כל כך מיוסר.

"היא צריכה לראות רופא." דני אומר בנחרצות.

 מה?! אני לא הולכת לראות רופא. בשנייה שאני אהיה מספיק חזקה אני עפה מפה. הרחק מעל הבלגן שעשיתי. הרחק מהגבר שלי והשלגיה שלו.

"היא לא אוכלת?" הקול של בן מוטרד. מה אכפת לך בכלל?

"לא מספיק."

"לפחות היא בבית עכשיו."

"כן. אתה חוזר למשרד?"

"כן. אני בטח אישן שם הלילה."

"אני מצטער על כל הבלגן." דני מתנצל.

"גם אני." בן מממלמל בעייפות, אני שומעת צעדים, הדלת נפתחת ואז נסגרת והוא איננו. ואני יכולה לחזור לישון ולא לחשוב יותר על כלום. ואם יהיה לי מזל גם לא אתעורר שוב. לעולם.

 

אני פותחת את העיניים שלי באיטיות לחריץ קטן, מסתובבת במיטה על הצד, אור השמש מנסה להיכנס מהחלון הסגור בלי הצלחה. אני שוכבת בלי לזוז, בוהה בקרניים שמנסות לחדור לחדר הסגור כמו הלב שלי. אני לא רואה אור. לאן שאני לא מסתכלת על החיים שלי הכול שחור ואפל.

אני שוכבת בשקט, בלי לדעת מה השעה או כמה זמן עובר, עד ששתי דפיקות על הדלת מחזירות את המחשבות שלי לחדר. הדלת נפתחת בחריץ קטן ואני שומעת את הקול של דני.

"טליה, אנחנו הולכים לשחק כדורגל בפארק," הוא אומר בשקט. "תקומי ותאכלי משהו, טוב?"

אני לא זזה.

"טוב. אנחנו נחזור אחר כך." הוא סוגר אחריו את הדלת, אני מסתכלת על האור בחלון ומתיישבת לאט, יוצאת באיטיות מהחדר ונכנסת למקלחת. שוב הבכי המוכר במקלחת מציף אותי. אני מניחה לו לצאת כי אין טעם לנסות ולעצור אותו. זה ממילא לא יעזור. אני מתלבשת בשקט בחדר, יוצאת למטבח להכין לי כוס קפה ולברוח למרפסת, לשקט של החצר האחורית.

זוג עיניים ירוקות מרימות אלי מבט מעל מחשב נייד על אי השיש השחור. אני קופאת במקום.

מה הוא עושה כאן?!

הלב שלי מתחיל לדפוק. אני עומדת דוממת מולו, נועצות בו עיניים נפוחות מבכי.

"דני לא הסכים להשאיר אותך לבד והנחתי שהוא צריך להתאוורר קצת. וגם ג'ון. אז הצעתי לשבת פה קצת." הוא מסתכל עלי בעיניים שקטות.

אני לא צריכה בייביסיטר. ובטח לא אותך. למה דני לא טרח להזהיר אותי?

"אני רק אשב פה ולא אפריע לך. אני מבטיח." הוא עדיין לא מוריד ממני את העיניים.

אתה לא תפריע? רק העובדה שאתה כאן מפריעה. ומטלטלת. ומכאיבה. אתה לא תפריע...

אני מתקרבת באיטיות, עוברת מאחוריו ולוחצת על הקומקום. ריח הבושם שלו מכה בי, גורם לבטן שלי להתהפך.

זה דפוק לגמרי. זה בטח כל רגשות האשמה האלה שלו, אם יש לו כאלה בכלל. הוא בטח מנסה להיות בסדר עם דני.

"את יכולה לצאת. אני אכין לך קפה." הוא מסתובב אלי.

אני לא צריכה טובות. ואני לא צריכה את הקפה שלך. אני נועצת בו מבט כואב. למה אתה כאן? אתה לא מבין שזה מספיק קשה גם בלי שתבוא כל הזמן?

"תפסיקי להיות עקשנית ולכי לשבת בחוץ." הוא קם מהכיסא ואני עושה צעד מהיר אחורה. הוא קרוב מדי. אני חייבת לתפוס ממנו מרחק. הוא קולט את הצעד המבוהל שעשיתי והעיניים שלו נעוצות בי במבט מעונה.

אני בורחת ממנו למרפסת, מדליקה סיגריה על הספה הקטנה, מחבקת את הברכיים קרוב לחזה. אני לבושה בטרנינג האפור שלי וסווטשירט עם שרוולים ארוכים. אוגוסט או לא, כל הזמן קר לי. ועכשיו הוא שוב פה. בבית של דני. בבית שלי. מכין לי קפה ומעמיד פנים שהוא דואג לי. הנוכחות שלו מכאיבה.

"הקפה שלך." בן מניח על השולחן מולי כוס קפה גדולה. אני מחבקת את הברכיים יותר חזק, מרכינה את הראש ועוצמת את העיניים.

הוא עומד במרפסת ושותק. אני שומעת את הספה הגדולה זזה, יודעת שהוא התיישב עליה. הלב שלי מתכווץ.

"למה את לא כותבת יותר?" הוא שואל בשקט.

למה אני לא כותבת יותר? חשבתי שאתה רוצה שאני אעלים את הבלוג הזה. איך אני אמורה לכתוב כשאני יודעת שאתה קורא כל מילה?

אני פותחת את העיניים ומסתכלת עליו.

"אני לא מאמין שגזרת את התלתלים שלך..." הוא ממלמל ואני שולחת יד למה שנשאר מהשיער שלי וממוללת את הקצוות הקצרים בין האצבעות.

אני מושיטה יד קדימה לקחת את כוס הקפה שעומדת על השולחן והמבט שלו ננעץ בשרוול שלי שמתרומם וחושף את העדות האחרונה לטירוף שלי.

"מה קרה ליד שלך?!" הוא מנסה לראות יותר ואני רק מושכת את השרוול למטה להסתיר כמה שיותר, מצמידה את היד שלי לחזה.

"אל תהיה ילדה קטנה. תראי לי."

אני מסתכלת עליו מבועתת. איך ראית את זה עכשיו? אני אוחזת בשרוול שלי בכוח בלי להוציא מילה.

"טליה. תראי לי את היד שלך! " הקול שלו הופך תקיף. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ונזופה שוב.

אני פושטת את היד קדימה ובולעת את הרוק שלי. שלוש כוויות שעשיתי לעצמי מסיגריה בוערת בסמטה צדדית בברצלונה מציצות מתחת לשרוול.

"פאק, טליה." הוא מסנן בשקט, מנענע את הראש מצד לצד במבט מזועזע. "את צריכה לחבוש את זה."

 העיניים שלו מיוסרות, אני יודעת שכואב לו לראות את זה. הוא לא יכול להסתיר את זה. ואני בכלל לא בטוחה שהוא מנסה. זה רגשות האשמה האלה.

"הקפה שלך מתקרר." הוא ממלמל בשקט, עדיין מנסה לעכל את מה שהראיתי לו. הוא קם באיטיות ונכנס פנימה, אני לוקחת את הקפה, לוגמת אותו בידיים רועדות, נשענת אחורה ומנסה להרגיע את הלב שלי.

 

אני לא מבינה מה קורה פה. אף אחד לא כועס עלי. ואם כן הם עושים עבודה ממש טובה בלהסתיר את זה. אני מבולבלת. ציפיתי לזעם גדול ומתפרץ אבל בכל מקום אני מוצאת רק שקט. ומבטים דואגים. לי. כולם רק רוצים להציל אותי. מעצמי. ואני רק תוהה אם נשאר משהו להציל.

 

אני יושבת בשקט במרפסת, שותה את הקפה שלי ומעשנת עוד סיגריה. שוב עיניים ירוקות מציצות אלי. הוא עובר את הפתח, מחזיק כוס גדולה ביד אחת וביד השנייה ערכת עזרה ראשונה. הלב שלי שוב דופק. אתה לא מבין שאתה חייב להתרחק ממני?

"אל תתעצבני אבל הבאתי לך משהו לאכול. זה רק מרק, אז בלי הצגות." הוא מניח את הכוס הגדולה על השולחן, הריח של המרק נפלא. "עכשיו תני לי לחבוש את היד שלך."

אני בולעת את הרוק שלי ונועצת בו מבט מבוהל. הוא רוצה לחבוש לי את היד. הוא רוצה לבוא ולשבת לידי ולגעת בי. אפילו שזה רק ביד. הוא בכלל לא מבין מה הוא מבקש ממני.

"תפסיקי להיות עקשנית. עכשיו תני לראות מה עשית לעצמך." הוא מתקרב אלי והלב שלי דוהר כמו סוס מרוצים על קו הסיום. הוא מתיישב לידי והריח של הבושם שלו הופך לי את הבטן ומטלטל אותי שוב. הוא מניח את הערכה על השולחן ופותח אותה, אני מביטה בו בעיניים מבוהלות. הוא מוציא משחה אנטיביוטית, מרים את המבט והעיניים שלנו נפגשות. הוא כל כך קרוב. ואני נזכרת בפעם ההיא שהוא נישק אותי על הספה. אבל אין סכנה שזה יקרה שוב. לא אחרי השבוע האחרון. הוא רק רוצה לחבוש לי את היד. אני מושיטה אותה קדימה ומורידה את המבט שלי בלב דופק לשלוש הנקודות על המפרק. הוא לוקח את היד שלי, מחזיק אותה בכף היד הגדולה שלו והמגע שלו, העדין, שורף לי עוד חור בלב. רק שיעשה את זה מהר. הלב שלי דופק ואני בולעת את הרוק שלי שוב, הוא מורח את המשחה על הכוויות וסוגר את הפקק.

"כואב?" הוא שואל בשקט. אני מנענעת את הראש לשלילה. אני בכלל לא מרגישה את היד שלי. רק את הלב. הריח שלך משגע ונורא באותו זמן. השיער שלו כל כך קרוב שאני יכולה להריח את השמפו שלו, ריח שמזכיר לי מקלחות נשכחות וגוף ערום ואנחות רמות. דמעות קטנות של געגוע זולגות לי על הלחיים.

"אמרת שזה לא כואב." הוא מרים את העיניים במבט מבוהל.

אני מרימה את המבט שלי לתוך השדות הירוקים, דמעה נוספת זולגת על הלחי שלי. בן מוריד את העיניים ומדביק תחבושת גדולה על המפרק שלי, מניח את היד שלי בעדינות בין ברכי. שוב המבטים שלנו נפגשים.

"עכשיו תאכלי את המרק שלך." הוא מסתכל לתוך העיניים שלי. ואני הולכת לאיבוד שוב...

המרק נפלא. הוא כבר לא רותח. אני לא אוהבת מרק רותח. מה הטעם במרק רותח אם אי אפשר לאכול אותו?

אני יושבת בשקט על הספה. אני לא מבינה למה הוא דואג לי. למה הוא מעמיד פנים שאכפת לו? אם הוא עושה הצגה בשביל דני ממש אין בה צורך. הוא רק מחמיר את המצב. אני מסיימת את המרק שלי וגעגוע לציורים שלי מתגנב ועולה ואני רוצה לרדת למרתף. אבל לפני כן אני אצטרך להתמודד עם העיניים הירוקות שיושבות מול המחשב הנייד במטבח. אני קמה באיטיות, משאירה את השמיכה מאחורי ונכנסת פנימה, עוברת מאחוריו, הוא מסתובב, מופתע לראות אותי.

"הכול בסדר?" הוא שואל בשקט ואני רק מגניבה אליו מבט אומלל בעודי חולפת מאחוריו, פותחת את דלת המרתף.

"תקראי לי אם את צריכה משהו." הוא קורא אחרי כשאני משאירה את הדלת פתוחה ויורדת למטה למרתף שלי.

הציורים שלי פה. עומדים מסודרים לאורך הקירות. אני מרגישה שעברו שנים מאז שציירתי אותם. ציורים שמחים וכועסים וכואבים. קשת של רגשות מרוחה על בדים שהיו פעם לבנים ועכשיו הם מונחים עזובים על הרצפה כמו החיים שלי. אני ניגשת למערכת ומדליקה אותה. השיר של ג'ורדן ספארקס מתחיל לנגן, והיא שרה את הרגשות שלי, איך אני אמורה לחיות בלי אוויר?

אני מגבירה את המוסיקה, מתיישבת על הספה, מרימה רגליים לחזה וממררת בבכי. לא אכפת לי למה אתה כאן. מישהי אחרת מחכה לך בבית, במיטה שלך, לוחשת לך דברים בלילה. כמה מהר נפטרת ממני. ומה הפלא? תראה אותי? יצור מתועב ובזוי. מי יכול לרצות ממני משהו? אז השתעשעת קצת ונמאס לך. ברגע ששלגיה חזרה נעלת אותי בבקתה עזובה ביער ודהרת איתה אל האופק. ועכשיו אתה חי איתה את הסוף הטוב, עד עצם היום הזה, ואני יכולה רק לעמוד בחלון המאובק בבקתה באמצע היער האפל ולראות את הרוחות הרעות יוצאות החוצה.

 

אני נשכבת על הספה, מביאה את הברכיים לחזה ומנסה להתכרבל. אני בוכה בלי הפסקה, בכי שקט ונוראי שלא מביא איתו שום הקלה. אני רק רוצה שהוא ילך. העייפות מכריעה אותי שוב, אני לא מצליחה להחזיק את העיניים השורפות פתוחות יותר וצוללת שוב לאפילה גדולה.

 

הידיים הבטוחות והחזקות של דני נושאות אותי למעלה, במדרגות, מכניסות אותי למיטה, מכסות אותי בשמיכה ומכבות את האור. אני לא רוצה לקום. רק לישון ולברוח ולא להתעורר לעולם. אין לי שום דרך לעצור את שצף הרגשות שמציפים אותי. מתנפצים עלי גלים גלים, מטביעים אותי. רק לישון. רק להיות מעורפלת ומטושטשת וחסרת תחושה. ואילמת. נגמרו לי המילים. אני רק רוצה למות.

 

אני על הספה הקטנה במרפסת. בקושי קמתי מהמיטה. אבל הצורך לעשן ניצח את העייפות ואת הגוף הכואב ועכשיו השמש החמימה של יום ראשון שולחת קרניים קטנות ומציירת ציורים של אור על הדשא משחקת עם הצל תופסת. כמו החיים שלי. משחק שלא נגמר בין החושך לאור. רגע אחד הכול מאיר אלי וחמים וברגע אחר קר ואפור ואפל.

אני שוכבת. הברכיים שלי מקופלות לחזה. השמיכה משוכה עד הסנטר. אני מכבה את הסיגריה במאפרה על הרצפה וצוללת לשינה שוב. אני לא מצליחה להישאר ערה. אני רק רוצה לישון כל הזמן. לא לחשוב ולא לכאוב ולא להרגיש כלום.

 

צעדים. דלת המרפסת נפתחת. ריח של מרק עוף ולחם טרי. אני פותחת את העיניים, כתפיים רחבות ומבט מודאג מביטים בי מלמעלה, שרועה על הספה הקטנה בדממה.

"הבאתי לך משהו לאכול."

הקול שלו שורף. כמו הכוויות על היד שלי. אני נועצת בו מבט מבוהל בעיני שקד גדולות. היד שלי נשלחת בתנועה אוטומטית לקצוות שיער קצרות במקום תלתלים גדולים ושובבים. שום דבר לא שובב פה יותר. רק כבוי.

"טליה בבקשה תאכלי משהו." הוא מבקש בקול מיוסר. למה אכפת לך? למה אתה נראה ככה, סובל? זאת רק אני עם החיים שלי שאתה לא רוצה להיות חלק מהם יותר.

אני לא אומרת כלום. רק נשארת לשכב על הספה הקטנה, מכורבלת, אוחזת בשמיכה חזק בידיים רועדות.

"דני וג'ון עושים קניות. אני במטבח אם את צריכה משהו." הוא נאנח בשקט ונכנס חזרה פנימה.

הריח של המרק משכנע אותי להתיישב. אני מחבקת את הכוס הרותחת ונושפת לתוכה לקרר את הנוזל הלוהט. למה הוא דואג לי? מה אכפת לו בכלל?

אני לוגמת לגימות קטנות ולוהטות, הלשון שלי נשרפת. אבל אני חסרת תחושה, לא אכפת לי. אני מסיימת את המרק, מניחה את הכוס על השולחן, מעיפה מבט בלחם. הוא מריח כל כך טוב. אבל אני לא יכולה לאכול אותו. לא עכשיו. המרק הזה מספיק. אני נשכבת בחזרה. הוא במטבח. עשרה מטרים ממני. עשרה מטרים שמרגישים כמו אלף קילומטר. הוא לא שלי יותר. בטח לא אחרי כל מה שקרה. בטח לא עם העיניים הכחולות שחזרו בסערה לחיים שלו, למיטה שלו, ללב שלו. אל תחשבי על זה. זה לא משנה עכשיו. תחזרי לישון. ככה לא כואב.

 

מישהו פינה את השולחן. הקפה והמרק לא על פה. רק את הלחם השאירו, בתקווה קטנה שאולי עוד אוכל אותו. קולות מעוממים מהמטבח. אני מנסה לשמוע על מה הם מדברים.

"איזה עיתוי הא?...אנחנו יכולים לעשות את זה...צריך לעבוד מהר..."

ואז צעדים ועיני שקד מציצות אלי מהדלת.

"התעוררת." דני מחייך בחום. אני לא עונה. רק מתסכלת במבט אומלל. התעוררתי. בניגוד מוחלט לרצוני. "בן אמר לי שאכלת מרק."

אני ילדה קטנה. ילדה קטנה שצריכה השגחה וטיפול צמוד. חסרת אונים. מדאיגה את כולם. מוציאה אותם משגרת החיים השקטה שלהם. רק בלגן אני מביאה איתי לכל מקום. מה אתם צריכים את זה? יותר טוב לכם בלעדיי. למה החזרת אותי מברצלונה? היית צריך להשאיר אותי שם. במלון, במיטה, עם השערות שלי על הרצפה והלב שלי מרוסק בסמטאות. למה היית חייב לבוא ולנסות להציל אותי? לא נשאר מה להציל. אני רק צל של מי שהייתי.

 "את צריכה משהו?" דני מקווה שאולי אקום, שאולי אדבר. אבל אני רק מסתכלת עליו, ואז עוצמת בחזרה את העיניים, מנסה שוב לישון.

 

אני שומעת קולות מהמטבח. דני. הוא בטלפון. הוא נשמע מוטרד.

"אני לא משאיר אותה לבד... כמה זמן שצריך... אתה לא חייב, אני יודע שהעיתוי מחורבן...."

כולם דואגים לי. אף אחד לא כועס. רק שקט ומבטים מיוסרים. אני מתיישבת באיטיות על הספה, מדליקה סיגריה. זה לא עוזב אותי. מחנק בגרון וצעקה שרוצה לצאת. אז אני שותקת. מפחדת ממה שיקרה אם אפתח את הפה. זה מכלה אותי מבפנים, מחריב כל חלקה טובה.

צעדים. ג'ון יוצא למרפסת. הוא כל כך נפלא. דני רגיל. דני כבר היה בסיפור הזה. רק לא ככה. ג'ון רק שמע את הסיפורים. ועכשיו גם החיים שלו נסחפו בטורנדו טליה והסתחררו. אבל הוא מצליח לעמוד ולא לעוף במערבולת.

"ישנונית," הוא מחייך אלי בחום ומתיישב. אני מנסה לחייך בחזרה, קו עקום על הפה שלי.

הוא מדליק סיגריה. הוא לא לוחץ. רק יושב שם ומחייך אלי.

"דני יעבוד מהבית בימים הקרובים." הוא לוקח שאיפה מהסיגריה. איך אני מסבכת לכולם את החיים.

אני נשכבת בחזרה, מכבה את הסיגריה במאפרה על הרצפה ועוצמת את העיניים.

 

אני חושבת שכבר יום שני. אבל אני לא בטוחה. אני שוכבת במיטה. כל הימים שלי נראים אותו דבר ומרגישים אותו דבר. קרני שמש מנסות לחדור מהחלון. אני נעמדת באיטיות, מתלבשת בשקט ונכנסת למטבח. דני מסתובב אלי, הטלפון באוזן שלו והוא מחייך אלי חיוך קטן. אני שמחה שהוא פה. אני שמחה שהוא לא הלך לעבודה והשאיר אותי לבד. אני לא רוצה להפריע לו. אני לוחצת על הקומקום ועומדת ליד השיש, מחכה שהמים ירתחו.

"לא...אני עדיין חושב שזאת טעות...אנחנו צריכים ללכת עם חברה שאנחנו מכירים... בן, הפרויקט הזה רציני, אתה לא יכול לתת לשיקולים אישיים להשפיע עליך..."

אני מוציאה כוס מהארון ומכינה קפה.

"טוב, אנחנו עוד נדבר על זה...כן...אין בעיה." הוא סוגר את הטלפון.

"התעוררת?" הוא מחייך אלי, מעיף מבט בטרנינג האפור וחולצת הסווטשירט הגדולה.

אני לא מסוגלת לחייך. רק להסתכל עליו במבט עייף. בסוף ימאס לו. בסוף הוא יצטרך לחזור לחיים שלו והוא לא יחייך יותר. אני לוקחת את הקפה ויוצאת לעשן.

הספה נוחה ומנחמת. אני נותנת לגוף שלי לשקוע לתוכה כמו שאני עושה כבר שלושה ימים. מעשנת וישנה ולא אומרת מילה. עליתי על הקרוסלה ונפלתי נפילה כואבת ואני לא יודעת איך לקום.

 

דלת הבית נפתחת, אני שומעת דיבורים שקטים. ואחר כך היא נפתחת שוב ואז צעדים ובן בחליפה מחויטת ואפורה יוצא למרפסת, מניח כוס גדולה של מרק על השולחן ולחם טרי עם ריח של מאפיה.

אני מרימה אליו מבט מבוהל, לא מוכנה לנוכחות התמידית שלו פה.

"המבטים שלך הורגים אותי." הוא ממלמל בשקט. למה? איך אתה רוצה שאסתכל עליך? "דני יצא לאכול ארוחת צהריים עם ג'ון. אני במטבח אם את צריכה משהו." הוא מסתכל עלי בעיניים מיוסרות. הוא רוצה שאגיד משהו. אבל אני לא יכולה לדבר. אם אני אפתח את הפה בטח יפרוץ משם בכי נוראי ואני לא רוצה לבכות מולו. אני רק מרכינה את המבט שלי לידיים ומשחקת בציפורניים. הוא נכנס חזרה הביתה משאיר אחריו ריח של מרק עוף לוהט ולחם טרי.

אני לא יכולה לזוז. הנוכחות שלו משתקת. או שהוא לא יודע מה הוא עושה לי או שלא אכפת לו.

וזה בכלל לא משנה. אני צריכה ללמוד לחיות עם העובדה שהוא מסתובב פה כל הזמן. לחכות לרגע שהלב שלי יפסיק לדפוק כל פעם שהוא מסתכל עלי, שזה יפסיק כל כך לכאוב.

 

אכלתי את כל המרק. ונרדמתי על הספה הקטנה. לא נגעתי בלחם. החיים שלי מסוחררים במערבולת ויש רק דבר אחד שאני שולטת עליו. ואם גם את זה אני אאבד...

אחר הצהריים אני עוברת למיטה שלי, מסגלת לעצמי שגרה מאלחשת. מקלחת, קפה, סיגריה, מרפסת, מיטה. ומרק. שבן מביא איתו מלווה במבט מיוסר.

אני לא עוקבת אחרי הימים שעוברים. כולם נראים אותו דבר. כולם מתהלכים על קצות האצבעות סביבי, מפחדים לשבור עוד את בובת החרסינה הסדוקה. דני מעביר אותי למיטה כל ערב כשאני נרדמת על הספה הקטנה, מכסה אותי ומנשק את השיער הקצר. וג'ון מחייך אלי מהספה הגדולה ולא לוחץ. ובן. יוצא למרפסת עם מרק לוהט ולחם שאני אף פעם לא אוכלת ומסתכל עלי במבט שמפרק אותי כל פעם. "אני במטבח אם את צריכה משהו."

אני כבר לא צריכה כלום. את מה שרציתי לא הסכמת לתת. לא הסכמת אפילו לדבר על זה. ועכשיו יש מישהי אחרת, רזה ועדינה עם עיניים כחולות ושיער שחור כמו הלילה, והיא בטח נפלאה, לא סחורה פגומה כמוני. 

אני שותקת. אני שותקת כבר ימים. אני בוכה הרבה פחות. רק שוכבת על הספה הקטנה באמצע חודש אוגוסט ובוהה בשמיים וישנה.

אני חושבת שיום חמישי. אבל אני לא בטוחה. דני עדיין עובד מהבית ושיחות הטלפון נהיות יותר ויותר תכופות. אני יודעת שאני חיה על זמן שאול. שעון החול שלי אוזל. הוא לא יוכל להמשיך לעבוד מהבית לנצח.

הוא יוצא למרפסת, מתיישב על הכורסא הגדולה, המבט על הפנים שלו מוטרד. אני מרימה את העיניים, יודעת שהגיע הרגע. הוא רוצה לדבר. הוא לא אמר מילה כבר שבוע. הוא לא הזכיר את מה שקרה. לא את ארוחת הערב ההיא, ולא את העובדה שהתגנבתי מאחורי גבו חודשיים, ולא את הבריחה שלי לברצלונה. ועכשיו הוא יושב על הספה ובוחר את המילים שלו ואני יודעת שהזמן שלי נגמר.

"אנחנו צריכים לדבר." הוא מסתכל עלי במבט רציני והלב שלי דופק. אין לי מושג מה הוא הולך להגיד ואין לי מושג אם אני בכלל יכולה לענות לו. "את בבית כבר שבוע והמצב לא משתפר. אני חושב שהגיע הזמן שתראי מישהו."

הלב שלי מתפוצץ בחזה. מישהו? אתה מתכוון לרופא? אתה רוצה לקחת אותי לאיזה פסיכיאטר שידחוף לי כדורים ויסמם אותי ויחזיר את החיים למסלולם. אני מסתכלת עליו בעיניים גדולות ומבוהלות ולא עונה.

"אני לא יכול לעזור לך כשאת ככה. ואני לא יכול להמשיך לעבוד מהבית. אני לא יודע מה עוד לעשות." הוא נאנח בכאב. הוא לא יודע איך לעזור לי . וגם אני לא יודעת איך לעזור לי.

"טליה, השתיקה שלך לא עוזרת למצב." הוא מנענע את הראש מצד לצד בתסכול. אני פוחדת לדבר. אני פוחדת להתחיל לבכות שוב. דמעות גדולות עולות לי בעיניים ומחנק נוראי מציף לי את הגרון. אני מנסה לעצור את הבכי בכל כוחי. אבל הוא חזק ממני, והוא בא, סוחף ומתפרץ, הדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים.

"טליה, בבקשה תדברי איתי," הוא מתחנן, ואני מניחה את כפות ידי על העיניים שלי ופורצת בבכי. דני קופץ מהמקום שלו ותוך שנייה הוא יושב לידי, מניח את הראש שלי על הברכיים שלו ומלטף לי את השיער. אני בוכה כל כך חזק. כמעט צועקת.

"תתני לזה לצאת," הוא מלטף את הקצוות החומים, "הכול יהיה בסדר."

אני בוכה על הברכיים של דני. על היכולת שלי לסבך את החיים כל פעם מחדש. על חוסר הזהירות שלי. ידעתי שאני חוגגת. ידעתי שאני לא ישנה מספיק ושאני לא אוכלת מספיק. וידעתי שכגודל החגיגה כך גם גודל הנפילה. אבל לזה לא ציפיתי. לא ללילות במיטה הגדולה והרכה. לא לרגשות שהציפו אותי אהבה שלא ידעתי שאפשרית בכלל. לא לג'ני. ואני בוכה על הגבר עם העיניים הירוקות שלא רצה אותי אף פעם באמת. זאת רק אני שהייתי פתיה. להאמין שמישהו יוכל לאהוב אותי בחזרה.

 

 אין לי מושג כמה זמן עובר. הבכי נרגע לאט, הגוף שלי מותש מההתפרקות. אני מתיישבת בחזרה, מניחה את הראש שלי על הכתף של דני והוא מחבק אותי מסביב, מושך את הראש שלי לכיוונו ומנשק לי את השיער.

"טליה את חייבת לדבר איתי." הוא אומר בשקט. ואני סוף סוף עונה.

"אני לא יודעת מה לעשות."

המילים יוצאות החוצה בלחישה, כמעט לא נשמעות. אבל הוא עוצם את העיניים לרגע, ואז פותח אותן ורק מדבר בשקט.

"איך הגענו למצב הזה?"

"אני כל כך דפוקה..." אני ממלמלת בשקט.

"את לא דפוקה. אבל את לא עוזרת לעצמך."

"אני לא יודעת איך."

"בטח לא בלשבת כל היום על הספה בחוץ ולעשן ולישון. טליה, את צריכה לדבר על מה שקרה."

הוא רוצה שאני אדבר איתו. אני לא יודעת מה הוא יודע. אני לא יודעת כמה מהבלוג שלי הוא קרא.  אני לא יודעת מה בן סיפר לו ובכל מקרה אני בטוחה שהגרסה שלו שונה מאוד.

"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת בשקט והבטן שלי מתהפכת.

"מה קרה עם בן?"

אני בולעת את הרוק שלי ומסתכלת עליו בעיניים מבוהלות. הוא קולט את המבט שלי. "טליה, אני לא הולך לכעוס עלייך, אבל אני צריך לדעת."

מאיפה להתחיל? מהשיחות שהיו לנו? מהביקור בקמדן מרקט כשבן גילה את כל הסודות שלי ולא נבהל? מהדברים המטורפים שעשיתי כדי להשיג אותו? מהלב שלי שדופק עדין כל פעם שהוא בסביבה? מהעובדה שלמרות כל מה שקרה אני עדין מתגעגעת לריח שלו ולמגע שלו ולמילים שלו?

"אני לא יודעת מה להגיד לך," אני ממלמלת. "זה פשוט קרה."

"היית איתו חודשיים?" הוא שואל בשקט.

"כן..."

"וכל מה שכתבת בבלוג שלך, ככה זה היה?" הוא שואל ואני שוב בולעת את הרוק שלי. הוא כנראה קרא הרבה.

"כן..." אני מגמגמת.

"השיחות והמזימות והשייט והסוויטה?"

אוי אלוהים. הלחיים שלי מאדימות.

"כן..."

"הוא אמר לך בדיוק מה קורה?"

"הוא אמר שהוא לא רוצה חברה." הלב שלי מתכווץ בכאב. הוא לא רצה אותי אף פעם באמת.

"ואת רצית יותר." הוא נאנח.

"כן." אני עונה בלחישה. "ואז ג'ני חזרה."

הוא מלטף את השיער שלי.

"אוי, טליה."

"אתה לא כועס עלי?" אני שואלת בקול רועד.

"אין לי כוח לכעוס יותר. כעסתי מספיק על בן."

"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..." אני מגמגמת. אין לי מושג איך להוציא את עצמי מהבור הזה.

"למה את לא כותבת?" הוא שואל בשקט.

למה אני לא כותבת? איך אני יכולה לכתוב, עכשיו שאני יודעת מי קורא את המילים שלי?

"אני לא יודעת אם אני רוצה לכתוב יותר."

"אולי זה יעזור," הוא מחייך חיוך קטן. "לסדר את המחשבות שלך."

"אני אחשוב על זה." אני עונה בשקט.

"אנחנו צריכים לדבר על האוכל שלך."

"דני..." אני מנסה לגמגם תשובה. אבל מה אני יכולה להגיד שירגיע אותו? אני יודעת שהוא צודק.

"את לא יכולה להתקיים ממרק. "

"אני לא יכולה לאכול." אני רוטנת.

"זה לא מספיק טוב. את צריכה להתחיל לאכול או ש..." הוא מסתכל עלי במבט רציני. או ש מה?

"אל תעשה את זה." אני מסתכלת עליו במבט מבוהל. אני לא יודעת למה הוא מתכוון.

"אז תתחילי לאכול." הוא לא מוותר. הוא לא הולך לוותר לי על זה. הוא צריך לחזור לעבודה והוא רוצה לוודא לפני זה שאני אסתדר בלעדיו. אני מגלגלת עיניים.

"עכשיו אני חוזר למחשב שלי. את צריכה משהו?" הוא קם באיטיות מהספה.

"לא." אני ממלמלת.

הוא נכנס פנימה בצעדים איטיים ואני נשכבת חזרה על הספה הקטנה, מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. הראש שלי נודד לסוויטה אחת ומיטה ענקית ובן שמחבק אותי חזק חזק ונרדם מאחורי. והלב שלי שוב נשבר.

 

אני מתעוררת מריח של מרק חם ולחם. אף אחד לא במרפסת. אני מנחשת שבן השאיר אותם פה. הוא בטח במטבח. אני מתיישבת באיטיות ולוקחת את המרק. הוא עדיין רותח. הוא בטח הביא אותו לא מזמן. אני מניחה אותו בחזרה, לוקחת את הלחם וחותכת חתיכה קטנה. אני לא יודעת למה דני התכוון במה שהיה נשמע כמו איום, אבל אני לא רוצה לגלות. אני טובלת את הלחם במרק ומכניסה את החתיכה לפה שלי.

"פאק!" אני משחררת צעקה. זה רותח! תוך שנייה עיניים ירוקות ומבוהלות עומדות מולי במרפסת ומסתכלות עלי.

"מה קרה?!" הוא מנסה להרגיע את הלב שלו. אני מסתכלת עליו ולא אומרת מילה. המבט שלו משתק אותי.

"אלוהים אדירים טליה, תתחילי כבר לדבר!" הוא מסנן בתסכול.

"קיבלתי כוויה מהמרק." אני עונה בשקט, מורידה את המבט.

"להביא לך מים?"

אני מנענעת את הראש לשלילה. אל תביא לי כלום. רק תלך.

"זה לא יכול להימשך ככה." הוא נאנח. אני מרימה את העיניים, נתקלת בשדות הירוקים והלב שלי מתכווץ.

"אתה יכול ללכת." אני ממלמלת. אני בסדר. זה רק המרק.

"אני לא רוצה ללכת. אני רוצה שתדברי איתי." העיניים שלו ממוקדות עלי. אני מורידה חזרה את המבט.

"אין לי מה להגיד לך."

"לי יש הרבה מה להגיד לך."

"דני כבר דיבר איתי. אני לא בנויה לעוד שיחה." אני לוחשת.

"אנחנו צריכים לדבר."

"לא, אנחנו לא."

"טליה," הוא נאנח.

"אני לא רוצה לדבר איתך. בבקשה תלך." אני מתחננת.

"את בלתי אפשרית..." הוא מסנן בתסכול, נכנס חזרה הביתה.

אני בלתי אפשרית. ובגלל זה לא רצית אותי. עכשיו תניח לי לנפשי.

אני מסיימת את כל המרק וכמה חתיכות קטנות מהלחם שלי. אני רוצה לברוח למרתף. אני מקווה שהוא לא ינסה לדבר איתי שוב במטבח.

אני נכנסת הביתה, מרכינה את הראש שלי כדי שהמבטים שלנו לא יתקלו, הולכת לחדר שלי, לוקחת את תיק הגב וחומקת למרתף. הוא לא מנסה להחליף איתי אף מילה. רק עוקב אחרי עם המבט האומלל שלו כשאני חולפת על פניו ויורדת במדרגות.

 

אני באמת חוזרת לכתוב? נעלמתי מהבלוג שלי לפני יותר משבוע, ואף אחד לא יודע שחזרתי ללונדון. ואני לא יודעת מה יקרה כשהם יגלו איפה אני. דני אמר שהיה פה בלגן רציני ואני עדיין לא יודעת למה הוא התכוון. הטלפון בבית שקט ואני מניחה שהוא עדיין מנותק.

אולי אני יכולה לכתוב בלי להגיד איפה אני. זה לא ממש חשוב מאיפה אני כותבת.

 

יום חמישי

16 באוגוסט 2012

ועכשיו אני מבוהלת. מחשבת את הצעדים שלי. שוקלת את המילים שלי. מה שבא לי הכי בקלות דורש ממני עכשיו מאמץ עילאי. עכשיו שאני חשופה וגלויה, עכשיו אני יודעת מי קורא את המילים שלי. אני מפחדת לדבר. מפחדת לקחת נשימה ולקפוץ למים. אני לא יודעת איזה אפקט יהיה לזה. הכול היה יותר קל בתוך האנונימיות שלי. אבל אני בחרתי להיפרד ממנה והלב שלי דופק. ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. אולי זה תחילתו של הסוף. אולי זה הזמן שלי לעבור הלאה. אולי נגמרו לי המילים...

 

אני שולחת את המילים שלי לעולם ונכנסת לעמוד הפייסבוק שלי. או קי. מה קורה כאן? עכשיו גם המספרים שלכם השתגעו? יש לי איזה מליון הצעות חברות חדשות. טוב לא מליון. אבל 342.  זה הכול בגלל הבלוג שלי. אנשים קראו אותו ועכשיו הם רוצים להיות חברים שלי. ועכשיו אני צריכה לעבור על השמות אחד אחד. זה ייקח לי יום שלם. אולי אני צריכה דף פייסבוק רק לבלוג. אם אנשים כל כך רוצים להיות חברים שלי. יש לי חמש הודעות חדשות. טוב, זה ייקח פחות זמן. אני פותחת אותן. לא מכירה אותך...לא מכירה...לא מכירה...לא מכירה...בן סטורם. למה הוא שלח לי הודעה? אולי זאת הודעה מהזמן שהייתי בברצלונה. אני מקווה שהיא לא נוראית כמו הקודמת. אני פותחת אותה.  זאת הודעה מלפני שלושה ימים. לא מברצלונה.

בן סטורם: את לא מדברת. ואת לא כותבת יותר. איזו עוד דרך יש לדעת מה את מרגישה? את רק נועצת מבטים מבוהלים וכואבים ואני מת מהמחשבה שאני גרמתי להם. בבקשה תחזרי לכתוב.

למה אתה כותב לי? מה הטעם? למה המילים שלי כל כך חשובות לך? ולמה אתה רוצה לדעת איך אני מרגישה?

אני מדליקה את המערכת, מעבירה כמה שירים ומגבירה, אמינם וריהאנה ממלאים את המרתף, אני נשכבת על הספה הקטנה, מקשיבה למילים. הודעה חדשה מהבהבת בפייסבוק. אני לוחצת עליה. בן. העובדה שאנחנו לא חברים בפייסבוק לא מונעת ממנו לשלוח לי הודעות.

בן סטורם : בלי להעליב את אמינם והחברה שלו, אני הייתי מקשיב לזה.

הוא צירף קישור ליו טיוב. אני מחלישה את המערכת, לוחצת על הקישור והוא מעביר אותי לעמוד אחר, ניק קייב מתחיל לשיר עם קול הבס המהפנט שלו את  ship song.

אני מכירה את השיר הזה. אני מכירה כל מילה. ועכשיו הוא שולח לי את המילים האלה ואין לי מושג למה. איזה משחק הוא משחק? מה הוא מנסה לעשות? הוא יושב במטבח ושולח לי הודעות ובבית יושבת שלגיה ומחכה לו שיחזור. אני לא מבינה אותו. הוא מסוכן. אני צריכה להיזהר ממנו. להתרחק ממנו כמו מאש.

המילים באות לי בשצף. משלימות את החסר מהשבוע האחרון.

 

יום חמישי

16 באוגוסט 2012

משחק הדמעות

בליגת ההיאבקות היו משלמים לך משכורת עתק. והיית יכול לבנות איתה את כל הבניינים שבעולם. למשחק שלך אין גבולות. אתה לא  לוקח שבויים. ברגע שרק מרימים את הראש לידך עלולים לחטוף את האגרוף הבא. ככה אתה אוהב אותי. מובסת. מדממת על הרצפה. אתה ממשיך בשלך, בודק כמה עוד תוכל לרסק את מה ששבור כבר מזמן. אבל אבוד לך. הלב שלי לא כאן. השארתי אותו על רצפת האמבטיה במלון קטן בברצלונה ליד ערימת התלתלים שלי. סגרתי עליו את הדלת במנעול ובריח ואני לא נותנת לך להיכנס. לא לך ולא לאף אחד אחר. אני לא יכולה לקחת את הסיכון. הנסיעה האחרונה ברכבת ההרים היתה פרועה מדי. כל כך פרועה שברגים התחילו להשתחרר והתעופפו לכל עבר. רק בקושי הקרון שלי עצר בזמן. ולא בזכותי. ואני לא הולכת לקחת עוד סיבוב בקרון החורק. יש לי קצוות שיער קצרצרים וכוויות עגולות שיזכירו לי את זה כל אימת שאחשוב לשכוח. אין לי מה לתת יותר. לקחת הכול. יותר משהעזתי לתת אי פעם. לקחת והשלכת ועכשיו אתה חוזר לסיבוב נוסף. אז אני לא מרימה את הראש. אני רק אשאר שוכבת על המזרון עד שהכרוז יכריז עליך כמנצח וישלח את כולם לדרכם. ולא יעזרו כל הניסיונות השקופים שלך לעודד אותי לקום. ולא יעזרו כל המילים היפות וכל השירים שבעולם. אני לא קמה יותר. זה מפחיד מדי. ומסוכן מדי.

טליה. 

 

אני מגבירה שוב את המוסיקה, נשכבת על הספה וחומקת לאפילה.

"טליה!" דני קורא לי מקצה המדרגות. "אלוהים, איך את יכולה לישון עם הווליום הזה?!"

אני מתיישבת באיטיות ומחלישה את המוסיקה. אני לא מאמינה שנרדמתי. דני יורד למטה ומסתכל עלי במבט רגוע.

"הכול בסדר?" הוא מחייך חיוך קטן.

"כן." אני עדיין מנסה להתעורר.

"יופי. בן אמר לי שאכלת קצת."

אני מגלגלת עיניים. בן אמר לך שאכלתי קצת. איזה יופי. עשיתם חילוף משמרות מסודר? אתם מנהלים רישום כמו שצריך? אני מרגישה כמו ילדה קטנה. וזה ממש לא כיף.

"בואי למעלה." הוא ממשיך לחייך. הוא מרוצה שאכלתי. ואני מרוצה שהוא מרוצה. שלא יכנסו לו רעיונות לראש. שלא ישלח אותי לשום רופא.

אני קמה באיטיות ועולה אחריו במדרגות למטבח. בן הלך. אני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ליד אי השיש השחור ודני מכין לי כוס קפה כמו שאני אוהבת.

 

אני שוכבת במיטה בתשע בערב וקוראת שוב את ההודעה המבלבלת של בן. למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין אותו. למה הוא רוצה לדעת מה אני מרגישה? זה בטח רגשות האשמה שלו. או שסתם בא לו עוד לטיפה לאגו. ככה תהיה לו את שלגיה במיטה ואותי מתייסרת בגעגוע.

אני גולשת באינטרנט. סוף סוף אני מצליחה להישאר ערה יותר. אני לא יודעת אם זה הלחם מהצהריים או שאני מרגישה קצת יותר טוב. אבל הכאב עדיין כאן, ממאן ללכת. ושוב הודעה חדשה.

בן סטורם: אני שמח שחזרת לכתוב. אבל לא הבנת כלום.

זהו? לא הבנת כלום? מה זה אומר? זה גם חלק מהמשחק? לדבר איתי בחידות? כמו שהוא שלח אותי לחפש את ליידי איזלינגטון. הוא מת על המשחק. ואני לא רוצה להתפתות. אולי אני צריכה להיות ישירה איתו. וכנה. בלי סיסמאות ובלי קלישאות ובלי תיאורים ציוריים. פשוט להגיד לו להתרחק ממני.

טליה בלום : ההודעות שלך מכאיבות לי. וגם המבטים. והניסיונות לדבר איתי. אני עדיין מנסה לאסוף את השברים של מה שהיו החיים שלי. פגעת בי. מאוד. ועכשיו אני לא סומכת עליך. ואני לא סומכת עלי. אז בבקשה. אל תכאיב לי יותר.

 

זהו. כמעט בלי תיאורים ציוריים. ישיר וכנה. ומאוד ברור. אולי הכי ישיר שאי פעם הייתי איתו. הוא לא שיקר לי אף פעם. אני זאת ששיקרה. לו ולעצמי. רציתי יותר. והכחשתי. הוא ידע שזה מה שיקרה ולי לא היה אכפת. הוא הזהיר אותי. ואני התעלמתי. ועכשיו אני צריכה להמשיך הלאה. בלעדיו.

הוא לא מבין בקשות פשוטות?!

בן סטורם: אני לא רוצה לפגוע בך. ואני משתגע מהמחשבה שאני מכאיב לך. אבל אני לא מצטער שסוף סוף את מדברת איתי.

למה אתה כזה חסר התחשבות? זאת הנקמה שלך? על מה? על ארוחת הערב? על הבלוג שלי? על הבלגן שאני עושה לך בעבודה? זה מה שאתה? נקמני?

טליה בלום: למה אתה חושב שאני מדברת איתך? אתה זה שלא מבין כלום.

בן סטורם: לפחות אכלת היום משהו. זאת גם התקדמות. עכשיו תאשרי בבקשה את החברות שלי שוב.

הלב שלי דופק בפראות. מה?! על מה אתה מדבר? אתה רוצה להיות חבר שלי בפייסבוק? אחרי כל מה שקרה? אתה לא מבין שאני רוצה להתרחק ממך?

טליה בלום: בשום אופן לא. לא שהייתי מוצאת את הבקשה שלך בין מאות הבקשות החדשות שלי.

בן סטורם: אז תשלחי לי בקשה. אני אאשר אותה מיד.

טליה בלום : למה אתה עושה לי את זה? אתה נהנה לראות אותי סובלת? אתה מניאק מהסוג הגרוע ביותר. היינו בסיפור הזה ותראה איך הוא נגמר. הספיק לי סיבוב אחד. ניצחת. בנוקאאוט. עכשיו מספיק עם זה.

בן סטורם : אני מצטער, על הכול. אני מצטער שאני מכאיב לך, ואני מצטער שאת שונאת אותי, וחושבת עלי את כל הדברים הנוראיים האלה, אבל זה כנראה מגיע לי. השארתי לך את הלחם במקרר למחר. לפחות לא תקבלי שוב כוויה מהמרק. לילה טוב טליה.

הוא השאיר לי את הלחם במקרר? הוא לא הולך לבוא יותר? הוא לא הפסיק להסתובב פה כל השבוע עם המבטים האומללים שלו.

טליה בלום: אז אתה לא בא מחר? החלטת להניח לי סוף סוף? 

בן סטורם: אני לא בא מחר כי אני בבארנסלי.

מה? איפה אתה? מתי הספקת לנסוע?

טליה בלום: מה אתה עושה שם?

בן סטורם: תשלחי לי כבר בקשה עקשנית אחת!

הבטן שלי מתהפכת . למה אני מעוללת את זה לעצמי? הוא היה כל כך ברור חודשיים ואני השליתי את עצמי. ועכשיו הוא עם מישהי אחרת והוא משחק איתי משחק נוראי ואני נמשכת כמו פרפר לאש.

לא הספיק לי? אני רק רוצה להבין למה הוא נסע. ולמה הוא משחק איתי את המשחק הזה.

אני שולחת לו בקשת חברות חדשה.

מטומטמת. מגיע לך כל מה שקורה לך. תתגברי עליו כבר! הוא לא שלך!

הוא מאשר אותה בשניות ופותח תיבת צ'אט מוכרת שנועצת את הסכין בלב שלי ומסובבת אותה.

בן סטורם: נסעתי בענייני עבודה. ותודה על הבקשה.

טליה בלום: ממתי יש לך עבודה בבארנסלי?

בן סטורם: הפרויקט החדש. בטח שמעת אותי ואת דני מדברים.

טליה בלום: לא ידעתי שהוא בצפון.

בן סטורם: הוא בצפון. אז את חושבת שתסתדרי בלי המרק הרותח שלי כמה ימים?

כמה ימים? הוא לא הולך להיות פה. הלב שלי מתכווץ. הנה את עושה את זה שוב. מה

אכפת לך איפה הוא, ומה עושה, ועם מי הוא עושה את זה?

טליה בלום: כמה ימים?

בן סטורם: כן. זה פרויקט גדול. זכינו במכרז שמאוד רצינו.

טליה בלום: אני שמחה בשבילכם.

בן סטורם: תודה.

טליה בלום: אז איפה אתה גר? כשאתה בבארנסלי...

בן סטורם:  בבית שלי.

טליה בלום: הבית הראשון שלך?

בן סטורם: כן

טליה בלום: אה

בן סטורם : טליה...

טליה בלום: מה?

בן סטורם: מה זה אה?

טליה בלום : כלום.

 בן סטורם : טליה...

טליה בלום : כלום. אני לא צריכה לדבר איתך בכלל...

בן סטורם : אבל את מדברת. עכשיו תדברי.

טליה בלום: מה הטעם?

בן סטורם: מה זאת אומרת?

טליה בלום: מה הטעם לדבר איתך? הבנתי הכול.

בן סטורם: מה הבנת?

טליה בלום: ששוב טעיתי. חשבתי שאתה שונה. אבל אתה בדיוק כמו כולם.

בן סטורם: בבקשה אל תגידי את זה.

טליה בלום: למה? תראה אותי. במה אתה שונה מכל אחד אחר שהשאיר אותי מרוסקת?

בן סטורם: אני מצטער, על כל הכאב שגרמתי לך.

אני בוהה במשפט הבודד הזה, לא יודעת מה לענות.

בן סטורם: את עדיין כאן?

טליה בלום: כן.

בן סטורם: אנחנו צריכים לדבר טליה.

טליה בלום: אני לא חושבת שזה יהיה חכם.

בן סטורם: אז אני אדבר ואת תקשיבי.

טליה בלום: נו?

בן סטורם: לא בפייסבוק.

לא בפייסבוק? שיט. הוא רוצה להיפגש. אני לא יודעת אם זה חכם.

טליה בלום: אני לא יודעת.

בן סטורם: טליה, לא דיברנו כבר שבועות. אני לא עושה את זה בצ'אט.

הוא מתעקש. אני יודעת שהוא לא יוותר. אם אני לא אפגוש אותו הוא יבוא לכאן ויגיד לי את כל מה שיש לו להגיד, ואני לא חושבת שכדאי שננהל את השיחה הזאת מול דני.

טליה בלום: אתה רוצה לדבר על מה שקרה?

בן סטורם: גם.

טליה בלום: על מה עוד?

בן סטורם: ניסיון יפה. לא בפייסבוק.

טליה בלום: אז מתי?

בן סטורם: ביום ראשון.

טליה: אתה חוזר ביום ראשון?

בן סטורם: כן.

טליה בלום: ואז נדבר?

בן סטורם: כן.

טליה בלום: טוב. 

בן סטורם: עכשיו לכי לישון. כבר מאוחר.

טליה בלום: רק עשר .

בן סטורם:  טליה...

טליה בלום: אוף... טוב. אני הולכת לישון.

בן סטורם: אל תכתבי לתוך הלילה.

טליה בלום: נראה.

בן סטורם : את בלתי אפשרית.

אני עוצרת את עצמי. כמעט חמקתי להרגל הישן. כמעט כתבתי לו שהוא מת עלי ככה. אבל עצרתי את עצמי. אני לא מפלרטטת איתו. אני לא. הוא רוצה לדבר על מה שקרה, לשים את הכול מאחורינו. ואולי אז הלב שלי יוכל להתחיל להחלים.

טליה בלום: לילה טוב. אל תעבוד קשה.

בן סטורם: אני דווקא אעבוד מאוד קשה כדי לסיים הכול עד יום ראשון.

טליה בלום: אז במקרה הזה אני מאשרת.

 בן סטורם: אני שמח לשמוע. לילה טוב צ'ארלי.

טליה בלום: צ'ארלי?

בן סטורם : צ'אפלין ☺ הבאת את זה על עצמך עם השתיקות שלך...

טליה בלום: אתה ממשיך ואחר כך אתה תתלונן שלא הלכתי לישון מוקדם.

בן סטורם: צודקת. לילה טוב.

טליה בלום: ביי.

ואני מתנתקת. ושוב אני לא יכולה לנשום.

 

זה לא משנה כלום. כלום. אז מה אם הוא רוצה לדבר. הוא רק רוצה לדעת מה קרה. הסקרנות שלו בטח אוכלת אותו. הוא עדיין הגבר שזרק את כל מה שהיה בינינו בלי לחשוב פעמיים. והוא עדיין משחק משחקים עם הראש שלי ועם הלב שלי. ועכשיו אני לא אצטרך לראות אותו. לפחות יומיים. או שלושה. גם אם אני אתגעגע אליו. כמו שאני מתגעגעת אליו כבר שבועות. זה לא משנה כלום.

אני מתהפכת במיטה שלי. הוא שוב מנסה  לשחק בי, אבל אני לא אתן לו את התענוג. אני לא אתן לו לפגוע בי שוב. הפעם האחרונה הספיקה לי. באמת.

אני נרדמת לתוך שינה טרופת חלומות ושלגיות, ורפונזל במגדל, השיער שלה גזור והיא לא יכולה לשלשל אותו לנסיך, והיא לא יכולה לצעוק אליו, כי הוא כבר לא שלה.

 

אני מתעוררת בבהלה מעוד חלום, מושכת את השמיכה. בחוץ עדיין חושך. אני מציצה בנייד שלי. שתיים וחצי. תחזרי לישון. אני מתהפכת על הצד ועוצמת את העיניים, מניחה למחשבות שלי לנדוד למקומות אחרים, ואני חוזרת לפארק, לשמיכה על הדשא, לראש שמונח על הירך שלי ועיניים ירוקות עצומות והידיים שלי בשיער הנפלא והקול שלי מקריא עוד פרק מהארי פוטר והלב שלי מתכווץ. ואני נרדמת שוב.

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

עוד על הספר

תחרה וצבע 2 - זהב ודיו אילת סווטיצקי

פרק ראשון

אני שומעת את דלת החדר נפתחת. קול מוכר ממלמל תודה שקטה. צעדים. אבל אני לא יכולה לפתוח את העיניים. אני באפיסת כוחות.

שלושה ימים. שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. לא אכלתי, לא התקלחתי, לא כתבתי. רק שירותים ומים. ועכשיו מישהו נכנס לחדר שלי ואני לא יכולה לזוז.

"טליה," אני שומעת קול מרוסק קורא לי מהדלת. אני שוכבת בדממה ולא עונה. אין לי מילים יותר . לאף אחד. אפילו לא לדני.

הצעדים מתקרבים, אור קטן נדלק ליד המיטה. אני שוכבת עם הגב אליו, אין לי כוח אפילו להסתובב.

"טליה." הוא מתיישב על המיטה ליד הראש שלי והיד שלו נשלחת ללטף את התלתלים שאינם.

"אלוהים אדירים..." הוא לוחש מזועזע. "מה עשית לעצמך? אני לוקח אותך הביתה."

אני לא פותחת את העיניים. הוא רק יושב שם, מלטף את השיער הקצר על הראש שלי ולא אומר דבר.

"את יכולה לקום?" הקול שלו שקט, כאילו הוא מפחד על יצור החרסינה ששוכב במיטה, שעלול להתרסק אם רק ירים את הקול יותר. אני שוכבת דוממת, מקשיבה לו, לא יכולה לענות. אני מבועתת. אני רוצה לדבר אבל אני חוששת שאם אפתח את הפה כל מה שיצא משם זאת צעקה נוראית שתשרוף את שנינו. אז אני שותקת והוא ממשיך ללחוש.

"מתי אכלת משהו?" הקול שלו רועד. הוא נשמע שבור. 

הוא קם, אני יכולה לשמוע רוכסן של תיק נפתח ושקית זזה, הוא חוזר למיטה ומתיישב לידי שוב.

"אני אעזור לך." הוא שולח יד להושיב אותי, סוגר אותה על המפרק הפצוע שלי והצעקה האיומה משתחררת. צעקה מכלה, כואבת, מיוסרת, שהחזקתי בבטן שלושה ימים. הוא קופא בבהלה, אני תופסת את היד שלי ומתייפחת מכאב. כואב לי ביד וכואב לי בלב. למה לא נתת לי למות?

"מה עשית?!" הוא לוחש, המום, מושך בעדינות את היד שלי וחושף שלוש כוויות אדומות ומודלקות על המפרק.

"פאק טליה!" הוא מסנן קללה בתסכול, עוצם את העיניים ולוקח נשימה עמוקה. "אני הולך להביא לך תחבושת ומשחה."

הוא קם מהמיטה ויוצא מהדלת, משאיר אותי שוכבת בעיניים עצומות, בוכה בשקט.

 

דני הושיב אותי בעדינות וחבש את היד שלי במשחה אנטיביוטית ותחבושת רחבה. ואני רק בהיתי בקיר ונתתי לדמעות לזלוג בלי להוציא מילה.

הוא יושב על המיטה ומסתכל עלי בעיניים מוטרפות מדאגה.

"אני רוצה שתאכלי משהו לפני שאנחנו יוצאים." הוא ממלמל. וסוף סוף באות לי מילים.

"אני לא נוסעת איתך." אני לוחשת. אני לא חוזרת ללונדון.

"את חוזרת איתי הביתה." הוא נועץ בי מבט רציני אבל לא מרים את הקול. הוא עדיין מפחד שאשבר.

"לא." אני עונה בשקט. אני לא חוזרת איתך. לא עכשיו ולא אף פעם.

"תקשיבי, זה נורא פשוט. דיברתי עם אמא והיא לא יכולה לטפל בך במצבך. אז את יכולה לבחור, או לחזור איתי ללונדון או שאני עולה איתך על המטוס הראשון לישראל והמונית תיקח אותנו ישר לאשפוז." עיניים שלו בוערות.

"אתה לא תעשה לי את זה..." אני מסרבת להאמין לאיום שלו.

"את חושבת? לא כדאי לך לנסות אותי. הם יעיפו בך מבט אחד והשאלה היחידה תהיה איזה כדורים לדחוף לך, לבנים או כתומים." הוא עונה בעצבנות.

"למה אתה עושה את זה?" אני יושבת על המיטה, מרכינה את הראש ובוכה בשקט.

"את בכלל לא מבינה את המצב שלך..." הוא מנענע את הראש מצד לצד, מושיט יד ומושך מהשידה הקטנה שליד המיטה כלי פלסטיק שקוף מלא תותים.

"עכשיו תאכלי בזמן שאני אורז את הדברים שלך."

הוא הגיע מוכן. הוא מכיר אותי. מספיק בשביל לדעת שלא אכלתי כבר ימים. הוא ידע שלא אסכים לאכול כל דבר. אבל תותים...

הוא קם מהמיטה, פותח את המזוודה שלי ומתחיל לקפל לתוכה את כל הבגדים. אני פותחת את הכלי השקוף, לוקחת תות אדום ומושלם, מכניסה אותו לפה. אני לא באמת רעבה, אבל מבט אחד על הפנים של דני ואני לא מתווכחת יותר. אני נוגסת נגיסות קטנות, התות יורד לבטן שלי שלא פגשה כלום כבר ימים ומכאיב לי, אבל אני שותקת, מוציאה תות שני ואוכלת בדממה.

"מתי התקלחת?" דני מרים אלי מבט בוחן. אני לא עונה. לפני שלושה ימים אחרי שהשארתי את רעמת התלתלים שלי על הרצפה. הוא נאנח ומנענע את הראש מצד לצד.

"טוב, נצטרך לדאוג לזה בבית. אני לא רוצה לאחר לטיסה..." הוא ממלמל בעצבנות.

"למה באת?" אני לוחשת.

"ניתקת את הטלפון שלך ולא כתבת כלום במשך ימים. ידעתי שמשהו לא בסדר." הוא ממשיך לארוז במהירות בלי להסתכל עלי.

"אבל איך-" אני מניחה את הקערה על יד המיטה. אכלתי חמישה תותים והבטן שלי כואבת. אני לא יכולה לאכול יותר. איך הוא מצא אותי?

"שילמת על המלון באשראי." הוא רוטן בשקט, רוכס את המזוודה.

"את יכולה ללכת?"

אני מהנהנת. הוא מעמיס את תיק הלפטופ שלי על הכתף שלו, מעביר מעל הראש שלי את תיק הצד הקטן, נועל לי נעלי בובה שטוחות. הוא מושיט לי יד בעדינות, אני נעמדת מסוחררת והוא תופס אותי במותן, משעין אותי עליו.

"אלוהים אדירים, טליה..." הוא נאנח, מחזיק מחנק נוראי בגרון. הוא שבור מדאגה. מלראות אותי ככה. הוא פותח את דלת החדר ומחזיק אותי כל הדרך למעלית, מושיב אותי בלובי על הכורסא, מחזיר בקבלה את המפתח לחדר ומזמין לנו מונית. הטלפון שלו מצלצל, אני שומעת חצי שיחה. הראש שלי נשען על הכורסא והעיניים שלי עצומות.

"ג'ון...כן...לא טוב. אנחנו יוצאים עכשיו. בשמונה... אני יודע... גם אני." הוא מנתק והמונית שלנו מצפצפת מהסמטה.

 

דני דואג להכול. הוא מעביר אותי בביקורת הדרכונים, מוצא לי ספסל שקט לשבת עליו כשאנחנו מחכים לעליה למטוס, עוזר לי להתיישב במושב שלי. הכול בלי להוציא מילה. רק במטוס הוא מכסה אותי בשמיכה, מוודא שלא קר לי, ושלא כואב לי בשום מקום. אבל כואב לי. בלב. והוא לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה.

 

 ג'ון מחכה לנו באולם הטיסות הנכנסות. העיניים שלו מתרוצצות, מוטרדות, מחפשות אותנו. הוא נראה עייף. כאילו שגם הוא לא ישן ימים. דני מרים אליו יד ומסמן לו, ג'ון מזנק לכיוונינו ותוך שנייה הוא עומד לצידי, היד שלו מחבקת את המותן שלי. הוא מוביל את הדרך לאוטו שלו, פותח לי את הדלת ומרים אותי למושב האחורי. הוא סוגר אחרי את הדלת בזהירות, דני מכניס את המזוודה שלי לתא המטען וג'ון מתיישב במושב הנהג ומציץ אלי מהמראה. המבט שלו מודאג. כל כך מודאג. דני מתיישב במושב לידו ומעיף מבט אחורה.

"את חגורה?" הוא שואל בשקט, אני שומעת את העייפות בקול שלו.

"כן." אני לוחשת וג'ון מתניע את המכונית, אני משעינה את הראש שלי אחורה על המושב, עוצמת את העיניים ונרדמת.

 

ידיים בטוחות נושאות אותי למיטה שלי בחדר המוכר בבית של דני וג'ון. אני לא פותחת את העיניים אבל אני יודעת בלי לראות שדני הוא זה שמכסה אותי בשמיכה ומתיישב על המיטה ליד הרגליים שלי. אני מנסה להתעורר אבל העיניים שלי כבדות מדי. אני כל כך עייפה.

ואני יכולה לשמוע, רגע לפני שאני חומקת שוב לאפילה, את האח הגדול והחזק שלי בוכה כמו ילד.

 

מישהו מסית את הוילון בחדר שלי, נותן לשמש לחדור מבעד לחלון. אני מניחה את היד שלי על העיניים ומנסה להגן עליהן מהאור. אני לא רוצה לקום. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני רק רוצה להישאר במיטה שלי ולא לקום לעולם.

"טליה," אני שומעת את הקול הנעים של ג'ון בשעה שהוא מתיישב על המיטה שלי. "את צריכה לאכול."

אני פותחת באיטיות את העיניים הכואבות ומביטה בו באומללות.

"דני ישן סוף סוף ואני לא רוצה להעיר אותו. בואי למטבח, נשתה קפה ביחד ואני אכין לך טוסט." הוא מסתכל עלי במבט רך. אני מתיישבת באיטיות על המיטה ומרכינה את הראש. 

"את רוצה להתקלח קודם?" הוא שואל בשקט.

אני מהנהנת בלי מילים.

"טוב. אני אשים לך שרפרף. אני לא רוצה שתעמדי." הוא קם לאט ויוצא מהחדר שלי. אני מעיפה מבט בחדר הלבן. אני פה. שוב. בלונדון. אבל הפעם אני מרוסקת. צל של עצמי. אני מורידה שתי רגליים מהמיטה ועושה ניסיון לעמוד. כל הגוף כואב לי. אני מתרוממת באיטיות ועושה את הדרך למקלחת בשקט בצעדים כושלים.

המים החמים שורפים לי בעור, אני יושבת על השרפרף הקטן ומניחה להם לזרום עלי. הם לא יכולים לנחם אותי וגם לא להביא הקלה. השבוע האחרון היה סיוט ששום מקלחת לא יכולה למחוק לי מהזיכרון. המחשבות שלי נודדות בכאב שני רחובות ממני לבית אחד עם דלת לבנה, לגבר עם העיניים הכי ירוקות שראיתי בחיים שלי ששונא אותי. הלב שלי מתכווץ שוב בכאב כשאני חושבת על שלגיה אחת שמנחמת אותו ומשכיחה כל זיכרון שלי במיטה שלו.

ואז בא הבכי שוב. מתחת למים החמים. בכי גדול ודמעות עגולות על הלחיים. אני מרכינה את הראש לברכיים ונותנת להכול לצאת. הוא שונא אותי וכולם כועסים עלי. אני אכזבה. מתוסבכת ומתסכלת וחסרת אונים. ורק הבכי מצליח להוציא ממני איזשהו רגש מתחת לזרם החם.

אני יושבת בלי לזוז דקות ארוכות עד ששתי דפיקות על הדלת מחזירות את המחשבות שלי לחדר הרחצה הרחב.

"טליה, הקפה שלך מוכן." אני שומעת את הקול של ג'ון מהעבר השני, שקט ומודאג. אני סוגרת את המים בלי לענות לו, מושכת מגבת לבנה מהמתלה, קמה באיטיות ועוטפת את הגוף שלי. אני מעיפה מבט במראה בדרך החוצה. יצור מרוסק עם קצוות שיער חומים ולא שווים מסתכל עלי במבט מיוסר, מתחנן שאציל אותו. ואני לא יודעת איך.

אני מתלבשת בחדר שלי לאט, מכניסה את הרגליים לתוך ג'ינס שעד לפני שבועיים היה צמוד עלי ועכשיו הוא רחב, נתלה לי על עצמות האגן. אני עומדת מול המראה, מעבירה יד על עצם הבריח שלי שבולטת יותר מתמיד. שום תחושה נפלאה לא מציפה אותי. רק האצבע שלי שעוברת על העצם ועיניים אומללות מסתכלות אלי מהמראה. אני מעבירה מעל הראש חולצת טי שירט שחורה, לא טורחת ללבוש חזייה, יוצאת יחפה מהחדר שלי למטבח. ג'ון מחכה לי ליד אי השיש השחור, בוחן אותי במבט מודאג. הוא קולט כמה רזיתי.

"את רוצה לעשן?" הוא שואל בשקט. אני שוב מהנהנת בלי מילים.

"אני אביא לך את הקפה החוצה." הוא לוקח את כוס הקפה שהוא הכין לי ואת הצלחת עם הטוסט והולך אחרי למרפסת. אני מתיישבת באיטיות על הספה הקטנה, נשענת אחורה.

ג'ון מדליק סיגריה ונותן לי אותה, אני לוקחת אותה בין האצבעות שלי ומקרבת אותה לפה, הוא קולט את התחבושת על המפרק שלי. אני רואה את הזעזוע במבט שלו.

"אנחנו צריכים להחליף את זה." הוא ממלמל בקול מוטרד, מדליק לעצמו סיגריה, נשען אחורה והמבט שלו פונה אלי, שקט ועייף. שנינו שותקים. הוא רק מתסכל עלי ואני עוצמת את העיניים ולוקחת שאיפות גדולות מהסיגריה, היד שלי משחקת בקצוות שיער חומה וקצרה להחריד.

 

"אני שמח שאת בבית." הוא שובר את הדממה. אני פותחת עיניים ומסתכלת עליו במבט אומלל.

 למה אתה שמח? אתה אמור להיות כועס. זועם. לא נחמד ותומך. דמעה קטנה מציצה בזווית העין שלי.

"טליה, הדאגת את כולנו מאוד." הוא אומר בשקט האופייני לו, מסתכל עלי במבט רך.

"סליחה..." אני מצליחה ללחוש כמעט בלי קול.

"אני יודע שאת לא רוצה לדבר, אבל אני רוצה שתקשיבי. בסדר?" המבט שלו מחפש אישור ממני. אני מהנהנת ובולעת את הרוק שלי. זה יכול להיות רע. עכשיו הוא רוצה להגיד לי את כל מה שיש לו . וזה יכול להיות ממש נורא.

"אני מדבר רק בשם עצמי," הוא אומר בשקט, שוקל את המילים שלו. "אני עצוב. אני עצוב ואני מאוכזב מעצמי, שלא ידעת שאת יכולה לבוא אלי עם כל דבר. אני יודע שנבהלת ושחשבת שלברוח זה הפיתרון הכי קל, אבל אני הייתי כאן דלת אחת ממך ולא ידעת שאת יכולה לבוא אלי."

הוא לוקח אוויר והלב שלי מתכווץ. אחרי כל מה שאני עשיתי ג'ון לוקח את זה על עצמו? הדמעה בזוית העין שלי זולגת על הלחי כשאני רואה את המבט הכואב בעיניים שלו. הוא לוקח שאיפה מהסיגריה שלו, משחרר עשן לבן וממשיך. "אני יודע מה זה לברוח. וכשלא שמענו ממך שלושה ימים," הוא עוצם את העיניים ואז פוקח אותן, מסתכל עלי במבט מיוסר. "טליה, זה היה יכול להיגמר רע. ממש רע. ואני לא הייתי סולח לעצמי ודני לא היה סולח לעצמו ובן גם."

למה אתה אומר את זה? איך אתם קשורים לבריחה שלי? זאת אני שדפוקה כאן. אתם לא צריכים לקחת את זה על עצמכם. ומילא אתה ודני, אתם אוהבים אותי באמת. אבל בן? מה אכפת לו בכלל?

"טליה, האנשים בבית הזה אוהבים אותך יותר משאת יודעת. גם כשאנחנו כועסים. וגם כשאנחנו מאוכזבים. במשפחה עומדים אחד לצד השני גם כשקשה. ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה קודם. את האחות הקטנה שלי, ממש כמו של דני. אם משהו היה קורה לך," הוא משתתק, מנענע את הראש בתנועות קטנות. ואני קולטת. כמה הדאגתי את כולם. כמה הבהלתי אותם.

"עכשיו תעשי לאח הגדול שלך נחת ותאכלי את הטוסט לפני שאני מסתבך עם בעלי." הוא מחייך חיוך קטן ועייף. הוא לא צועק. ולא כועס. ולא מאשים. רק דואג לי ואוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב.

אני מצליחה להתרומם באיטיות לישיבה, מכבה את הסיגריה במאפרה ולוקחת את הטוסט, נוגסת בו באיטיות. ג'ון עוצם את העיניים ואני מנחשת שהראש שלו מפליג במחשבות למקום אחר.

אני מסיימת את הטוסט שלי, מקווה שאולי זה ישמח אותו קצת אחרי כל מה שעשיתי, מרימה את הרגליים על הספה הקטנה, נותנת לגוף שלי לגלוש לשכיבה, הרגליים שלי מקופלות לחזה, עוצמת עיניים ונרדמת.

 

מישהו כיסה אותי. אני מרגישה את קרני השמש מחממות אותי כשהן עוברות את קו הגג וחודרות למרפסת בשעת אחר הצהריים. אף אחד לא הזיז אותי. רק כיסו אותי ונתנו לי לברוח לתוך השינה המנחמת.

אני שומעת קולות מהמטבח. דיבורים מעורפלים. אני מנסה לחדד את השמיעה שלי, להבין מה הם אומרים.

אני מזהה את הקול של דני. שקט ומודאג. "אני לא יודע אם זה רעיון טוב. היא במצב רגיש."

"אני רק רוצה לראות שהיא בסדר. אני לא אתעכב." הלב שלי צונח. הקול המוכר והמכאיב של בן. הוא פה. בבית של דני. והם לא רבים. אף אחד לא צועק. אבל למה הוא פה? אני שומעת צעדים יוצאים למרפסת אבל אני מסרבת לפתוח את העיניים. אני לא יכולה לראות אותו. הידיים שלי מחזיקות חזק בקצה השמיכה. רק תלך. אל תגיד כלום. רק תלך בלי להכאיב לי יותר. המחנק בגרון שלי נוראי והלב שלי דופק. תיקח את העיניים שלך מכאן. בבקשה...

"טליה," אני שומעת את הקול הכי נפלא והכי נורא בעולם לוחש בשקט את השם שלי. אני אילמת. מחבקת את השמיכה. "את יכולה לדבר איתי?"

אני בולעת את הרוק שלי. העיניים שלי נפתחות באיטיות, אני מביטה מלמטה בגבר שהיה שלי עומד במרפסת בחליפה מחויטת מושלמת ושיער מרושל ועיניים עייפות, כמו העיניים של דני. ושל ג'ון. והלב שלי מתרסק שוב.

אני לא מוציאה מילה. רק מבט מבוהל ואומלל.

"רק רציתי לראות שאת בסדר." הוא עדיין עומד, מדבר בשקט. הגוף שלו נראה מתוח, הוא מעביר את היד שלו באיטיות בשיער שהתארך, לוקח נשימה. "טליה, הדאגת אותי מאוד."

אני אוחזת בשמיכה כאילו חיי תלויים בה. אני עדיין לא מבינה מה הוא עושה כאן. הוא היה יכול לשאול את דני או ג'ון לשלומי. אבל הוא היה חייב לבוא ולראות אותי ולרסק לי את הלב. הוא היה חייב לבוא ולראות את היצור האומלל הזה שהוא אני.

אני מתיישבת באיטיות על הספה, העיניים הירוקות נפערות בתדהמה וזעזוע. המבט שלו נעוץ במקום שבו היו התלתלים שלי. אני שולחת יד מהירה ומעבירה אותה במבוכה בשיער הקצר כל כך.

"השיער שלך," הוא לוחש בעיניים מיוסרות. הוא אהב את התלתלים שלי. ועכשיו הם אינם. "את עשית את זה?!"

אני שותקת. מודה באשמה. הוא זז באיטיות, מתיישב על הספה הגדולה, מניח את המרפקים על הברכיים ומרכין ראש, טומן את השיער הרך שלו בכפות ידיו.

אני מחזיקה את השמיכה גבוה, ליד הסנטר, יוצרת חומה שמגינה עלי. חומה בינינו.

"אני כל כך מצטער..." הוא מנענע את הראש מצד לצד, מרים את הראש ומסתכל עלי בעיניים מבריקות. והשדות הירוקים חוזרים אלי, מכאיבים ומטלטלים, דמעה קטנה זולגת על הלחי שלי שוב. "אני לא רוצה לגרום לך לבכות. כדאי שאני אלך." הוא אומר בשקט וקם באיטיות, עוצר רק לרגע, מסתכל עלי שוב במבט כואב ואז מסתובב ונכנס שוב הביתה, אני נשכבת בחזרה על הספה ומנסה להרגיע את הלב המסכן שלי.

אני מקשיבה לקולות מהמטבח.

"זאת לא אשמתך." הקול של דני מנסה להרגיע.

"בחייך דני, ראיתי אותה." בן נאנח.

"זאת טליה. אם זה לא היית אתה..."

"זה קרה בעבר?"

"כן, אבל לא ככה."

"השיער שלה..." הקול של בן נשמע כל כך מיוסר.

"היא צריכה לראות רופא." דני אומר בנחרצות.

 מה?! אני לא הולכת לראות רופא. בשנייה שאני אהיה מספיק חזקה אני עפה מפה. הרחק מעל הבלגן שעשיתי. הרחק מהגבר שלי והשלגיה שלו.

"היא לא אוכלת?" הקול של בן מוטרד. מה אכפת לך בכלל?

"לא מספיק."

"לפחות היא בבית עכשיו."

"כן. אתה חוזר למשרד?"

"כן. אני בטח אישן שם הלילה."

"אני מצטער על כל הבלגן." דני מתנצל.

"גם אני." בן מממלמל בעייפות, אני שומעת צעדים, הדלת נפתחת ואז נסגרת והוא איננו. ואני יכולה לחזור לישון ולא לחשוב יותר על כלום. ואם יהיה לי מזל גם לא אתעורר שוב. לעולם.

 

אני פותחת את העיניים שלי באיטיות לחריץ קטן, מסתובבת במיטה על הצד, אור השמש מנסה להיכנס מהחלון הסגור בלי הצלחה. אני שוכבת בלי לזוז, בוהה בקרניים שמנסות לחדור לחדר הסגור כמו הלב שלי. אני לא רואה אור. לאן שאני לא מסתכלת על החיים שלי הכול שחור ואפל.

אני שוכבת בשקט, בלי לדעת מה השעה או כמה זמן עובר, עד ששתי דפיקות על הדלת מחזירות את המחשבות שלי לחדר. הדלת נפתחת בחריץ קטן ואני שומעת את הקול של דני.

"טליה, אנחנו הולכים לשחק כדורגל בפארק," הוא אומר בשקט. "תקומי ותאכלי משהו, טוב?"

אני לא זזה.

"טוב. אנחנו נחזור אחר כך." הוא סוגר אחריו את הדלת, אני מסתכלת על האור בחלון ומתיישבת לאט, יוצאת באיטיות מהחדר ונכנסת למקלחת. שוב הבכי המוכר במקלחת מציף אותי. אני מניחה לו לצאת כי אין טעם לנסות ולעצור אותו. זה ממילא לא יעזור. אני מתלבשת בשקט בחדר, יוצאת למטבח להכין לי כוס קפה ולברוח למרפסת, לשקט של החצר האחורית.

זוג עיניים ירוקות מרימות אלי מבט מעל מחשב נייד על אי השיש השחור. אני קופאת במקום.

מה הוא עושה כאן?!

הלב שלי מתחיל לדפוק. אני עומדת דוממת מולו, נועצות בו עיניים נפוחות מבכי.

"דני לא הסכים להשאיר אותך לבד והנחתי שהוא צריך להתאוורר קצת. וגם ג'ון. אז הצעתי לשבת פה קצת." הוא מסתכל עלי בעיניים שקטות.

אני לא צריכה בייביסיטר. ובטח לא אותך. למה דני לא טרח להזהיר אותי?

"אני רק אשב פה ולא אפריע לך. אני מבטיח." הוא עדיין לא מוריד ממני את העיניים.

אתה לא תפריע? רק העובדה שאתה כאן מפריעה. ומטלטלת. ומכאיבה. אתה לא תפריע...

אני מתקרבת באיטיות, עוברת מאחוריו ולוחצת על הקומקום. ריח הבושם שלו מכה בי, גורם לבטן שלי להתהפך.

זה דפוק לגמרי. זה בטח כל רגשות האשמה האלה שלו, אם יש לו כאלה בכלל. הוא בטח מנסה להיות בסדר עם דני.

"את יכולה לצאת. אני אכין לך קפה." הוא מסתובב אלי.

אני לא צריכה טובות. ואני לא צריכה את הקפה שלך. אני נועצת בו מבט כואב. למה אתה כאן? אתה לא מבין שזה מספיק קשה גם בלי שתבוא כל הזמן?

"תפסיקי להיות עקשנית ולכי לשבת בחוץ." הוא קם מהכיסא ואני עושה צעד מהיר אחורה. הוא קרוב מדי. אני חייבת לתפוס ממנו מרחק. הוא קולט את הצעד המבוהל שעשיתי והעיניים שלו נעוצות בי במבט מעונה.

אני בורחת ממנו למרפסת, מדליקה סיגריה על הספה הקטנה, מחבקת את הברכיים קרוב לחזה. אני לבושה בטרנינג האפור שלי וסווטשירט עם שרוולים ארוכים. אוגוסט או לא, כל הזמן קר לי. ועכשיו הוא שוב פה. בבית של דני. בבית שלי. מכין לי קפה ומעמיד פנים שהוא דואג לי. הנוכחות שלו מכאיבה.

"הקפה שלך." בן מניח על השולחן מולי כוס קפה גדולה. אני מחבקת את הברכיים יותר חזק, מרכינה את הראש ועוצמת את העיניים.

הוא עומד במרפסת ושותק. אני שומעת את הספה הגדולה זזה, יודעת שהוא התיישב עליה. הלב שלי מתכווץ.

"למה את לא כותבת יותר?" הוא שואל בשקט.

למה אני לא כותבת יותר? חשבתי שאתה רוצה שאני אעלים את הבלוג הזה. איך אני אמורה לכתוב כשאני יודעת שאתה קורא כל מילה?

אני פותחת את העיניים ומסתכלת עליו.

"אני לא מאמין שגזרת את התלתלים שלך..." הוא ממלמל ואני שולחת יד למה שנשאר מהשיער שלי וממוללת את הקצוות הקצרים בין האצבעות.

אני מושיטה יד קדימה לקחת את כוס הקפה שעומדת על השולחן והמבט שלו ננעץ בשרוול שלי שמתרומם וחושף את העדות האחרונה לטירוף שלי.

"מה קרה ליד שלך?!" הוא מנסה לראות יותר ואני רק מושכת את השרוול למטה להסתיר כמה שיותר, מצמידה את היד שלי לחזה.

"אל תהיה ילדה קטנה. תראי לי."

אני מסתכלת עליו מבועתת. איך ראית את זה עכשיו? אני אוחזת בשרוול שלי בכוח בלי להוציא מילה.

"טליה. תראי לי את היד שלך! " הקול שלו הופך תקיף. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ונזופה שוב.

אני פושטת את היד קדימה ובולעת את הרוק שלי. שלוש כוויות שעשיתי לעצמי מסיגריה בוערת בסמטה צדדית בברצלונה מציצות מתחת לשרוול.

"פאק, טליה." הוא מסנן בשקט, מנענע את הראש מצד לצד במבט מזועזע. "את צריכה לחבוש את זה."

 העיניים שלו מיוסרות, אני יודעת שכואב לו לראות את זה. הוא לא יכול להסתיר את זה. ואני בכלל לא בטוחה שהוא מנסה. זה רגשות האשמה האלה.

"הקפה שלך מתקרר." הוא ממלמל בשקט, עדיין מנסה לעכל את מה שהראיתי לו. הוא קם באיטיות ונכנס פנימה, אני לוקחת את הקפה, לוגמת אותו בידיים רועדות, נשענת אחורה ומנסה להרגיע את הלב שלי.

 

אני לא מבינה מה קורה פה. אף אחד לא כועס עלי. ואם כן הם עושים עבודה ממש טובה בלהסתיר את זה. אני מבולבלת. ציפיתי לזעם גדול ומתפרץ אבל בכל מקום אני מוצאת רק שקט. ומבטים דואגים. לי. כולם רק רוצים להציל אותי. מעצמי. ואני רק תוהה אם נשאר משהו להציל.

 

אני יושבת בשקט במרפסת, שותה את הקפה שלי ומעשנת עוד סיגריה. שוב עיניים ירוקות מציצות אלי. הוא עובר את הפתח, מחזיק כוס גדולה ביד אחת וביד השנייה ערכת עזרה ראשונה. הלב שלי שוב דופק. אתה לא מבין שאתה חייב להתרחק ממני?

"אל תתעצבני אבל הבאתי לך משהו לאכול. זה רק מרק, אז בלי הצגות." הוא מניח את הכוס הגדולה על השולחן, הריח של המרק נפלא. "עכשיו תני לי לחבוש את היד שלך."

אני בולעת את הרוק שלי ונועצת בו מבט מבוהל. הוא רוצה לחבוש לי את היד. הוא רוצה לבוא ולשבת לידי ולגעת בי. אפילו שזה רק ביד. הוא בכלל לא מבין מה הוא מבקש ממני.

"תפסיקי להיות עקשנית. עכשיו תני לראות מה עשית לעצמך." הוא מתקרב אלי והלב שלי דוהר כמו סוס מרוצים על קו הסיום. הוא מתיישב לידי והריח של הבושם שלו הופך לי את הבטן ומטלטל אותי שוב. הוא מניח את הערכה על השולחן ופותח אותה, אני מביטה בו בעיניים מבוהלות. הוא מוציא משחה אנטיביוטית, מרים את המבט והעיניים שלנו נפגשות. הוא כל כך קרוב. ואני נזכרת בפעם ההיא שהוא נישק אותי על הספה. אבל אין סכנה שזה יקרה שוב. לא אחרי השבוע האחרון. הוא רק רוצה לחבוש לי את היד. אני מושיטה אותה קדימה ומורידה את המבט שלי בלב דופק לשלוש הנקודות על המפרק. הוא לוקח את היד שלי, מחזיק אותה בכף היד הגדולה שלו והמגע שלו, העדין, שורף לי עוד חור בלב. רק שיעשה את זה מהר. הלב שלי דופק ואני בולעת את הרוק שלי שוב, הוא מורח את המשחה על הכוויות וסוגר את הפקק.

"כואב?" הוא שואל בשקט. אני מנענעת את הראש לשלילה. אני בכלל לא מרגישה את היד שלי. רק את הלב. הריח שלך משגע ונורא באותו זמן. השיער שלו כל כך קרוב שאני יכולה להריח את השמפו שלו, ריח שמזכיר לי מקלחות נשכחות וגוף ערום ואנחות רמות. דמעות קטנות של געגוע זולגות לי על הלחיים.

"אמרת שזה לא כואב." הוא מרים את העיניים במבט מבוהל.

אני מרימה את המבט שלי לתוך השדות הירוקים, דמעה נוספת זולגת על הלחי שלי. בן מוריד את העיניים ומדביק תחבושת גדולה על המפרק שלי, מניח את היד שלי בעדינות בין ברכי. שוב המבטים שלנו נפגשים.

"עכשיו תאכלי את המרק שלך." הוא מסתכל לתוך העיניים שלי. ואני הולכת לאיבוד שוב...

המרק נפלא. הוא כבר לא רותח. אני לא אוהבת מרק רותח. מה הטעם במרק רותח אם אי אפשר לאכול אותו?

אני יושבת בשקט על הספה. אני לא מבינה למה הוא דואג לי. למה הוא מעמיד פנים שאכפת לו? אם הוא עושה הצגה בשביל דני ממש אין בה צורך. הוא רק מחמיר את המצב. אני מסיימת את המרק שלי וגעגוע לציורים שלי מתגנב ועולה ואני רוצה לרדת למרתף. אבל לפני כן אני אצטרך להתמודד עם העיניים הירוקות שיושבות מול המחשב הנייד במטבח. אני קמה באיטיות, משאירה את השמיכה מאחורי ונכנסת פנימה, עוברת מאחוריו, הוא מסתובב, מופתע לראות אותי.

"הכול בסדר?" הוא שואל בשקט ואני רק מגניבה אליו מבט אומלל בעודי חולפת מאחוריו, פותחת את דלת המרתף.

"תקראי לי אם את צריכה משהו." הוא קורא אחרי כשאני משאירה את הדלת פתוחה ויורדת למטה למרתף שלי.

הציורים שלי פה. עומדים מסודרים לאורך הקירות. אני מרגישה שעברו שנים מאז שציירתי אותם. ציורים שמחים וכועסים וכואבים. קשת של רגשות מרוחה על בדים שהיו פעם לבנים ועכשיו הם מונחים עזובים על הרצפה כמו החיים שלי. אני ניגשת למערכת ומדליקה אותה. השיר של ג'ורדן ספארקס מתחיל לנגן, והיא שרה את הרגשות שלי, איך אני אמורה לחיות בלי אוויר?

אני מגבירה את המוסיקה, מתיישבת על הספה, מרימה רגליים לחזה וממררת בבכי. לא אכפת לי למה אתה כאן. מישהי אחרת מחכה לך בבית, במיטה שלך, לוחשת לך דברים בלילה. כמה מהר נפטרת ממני. ומה הפלא? תראה אותי? יצור מתועב ובזוי. מי יכול לרצות ממני משהו? אז השתעשעת קצת ונמאס לך. ברגע ששלגיה חזרה נעלת אותי בבקתה עזובה ביער ודהרת איתה אל האופק. ועכשיו אתה חי איתה את הסוף הטוב, עד עצם היום הזה, ואני יכולה רק לעמוד בחלון המאובק בבקתה באמצע היער האפל ולראות את הרוחות הרעות יוצאות החוצה.

 

אני נשכבת על הספה, מביאה את הברכיים לחזה ומנסה להתכרבל. אני בוכה בלי הפסקה, בכי שקט ונוראי שלא מביא איתו שום הקלה. אני רק רוצה שהוא ילך. העייפות מכריעה אותי שוב, אני לא מצליחה להחזיק את העיניים השורפות פתוחות יותר וצוללת שוב לאפילה גדולה.

 

הידיים הבטוחות והחזקות של דני נושאות אותי למעלה, במדרגות, מכניסות אותי למיטה, מכסות אותי בשמיכה ומכבות את האור. אני לא רוצה לקום. רק לישון ולברוח ולא להתעורר לעולם. אין לי שום דרך לעצור את שצף הרגשות שמציפים אותי. מתנפצים עלי גלים גלים, מטביעים אותי. רק לישון. רק להיות מעורפלת ומטושטשת וחסרת תחושה. ואילמת. נגמרו לי המילים. אני רק רוצה למות.

 

אני על הספה הקטנה במרפסת. בקושי קמתי מהמיטה. אבל הצורך לעשן ניצח את העייפות ואת הגוף הכואב ועכשיו השמש החמימה של יום ראשון שולחת קרניים קטנות ומציירת ציורים של אור על הדשא משחקת עם הצל תופסת. כמו החיים שלי. משחק שלא נגמר בין החושך לאור. רגע אחד הכול מאיר אלי וחמים וברגע אחר קר ואפור ואפל.

אני שוכבת. הברכיים שלי מקופלות לחזה. השמיכה משוכה עד הסנטר. אני מכבה את הסיגריה במאפרה על הרצפה וצוללת לשינה שוב. אני לא מצליחה להישאר ערה. אני רק רוצה לישון כל הזמן. לא לחשוב ולא לכאוב ולא להרגיש כלום.

 

צעדים. דלת המרפסת נפתחת. ריח של מרק עוף ולחם טרי. אני פותחת את העיניים, כתפיים רחבות ומבט מודאג מביטים בי מלמעלה, שרועה על הספה הקטנה בדממה.

"הבאתי לך משהו לאכול."

הקול שלו שורף. כמו הכוויות על היד שלי. אני נועצת בו מבט מבוהל בעיני שקד גדולות. היד שלי נשלחת בתנועה אוטומטית לקצוות שיער קצרות במקום תלתלים גדולים ושובבים. שום דבר לא שובב פה יותר. רק כבוי.

"טליה בבקשה תאכלי משהו." הוא מבקש בקול מיוסר. למה אכפת לך? למה אתה נראה ככה, סובל? זאת רק אני עם החיים שלי שאתה לא רוצה להיות חלק מהם יותר.

אני לא אומרת כלום. רק נשארת לשכב על הספה הקטנה, מכורבלת, אוחזת בשמיכה חזק בידיים רועדות.

"דני וג'ון עושים קניות. אני במטבח אם את צריכה משהו." הוא נאנח בשקט ונכנס חזרה פנימה.

הריח של המרק משכנע אותי להתיישב. אני מחבקת את הכוס הרותחת ונושפת לתוכה לקרר את הנוזל הלוהט. למה הוא דואג לי? מה אכפת לו בכלל?

אני לוגמת לגימות קטנות ולוהטות, הלשון שלי נשרפת. אבל אני חסרת תחושה, לא אכפת לי. אני מסיימת את המרק, מניחה את הכוס על השולחן, מעיפה מבט בלחם. הוא מריח כל כך טוב. אבל אני לא יכולה לאכול אותו. לא עכשיו. המרק הזה מספיק. אני נשכבת בחזרה. הוא במטבח. עשרה מטרים ממני. עשרה מטרים שמרגישים כמו אלף קילומטר. הוא לא שלי יותר. בטח לא אחרי כל מה שקרה. בטח לא עם העיניים הכחולות שחזרו בסערה לחיים שלו, למיטה שלו, ללב שלו. אל תחשבי על זה. זה לא משנה עכשיו. תחזרי לישון. ככה לא כואב.

 

מישהו פינה את השולחן. הקפה והמרק לא על פה. רק את הלחם השאירו, בתקווה קטנה שאולי עוד אוכל אותו. קולות מעוממים מהמטבח. אני מנסה לשמוע על מה הם מדברים.

"איזה עיתוי הא?...אנחנו יכולים לעשות את זה...צריך לעבוד מהר..."

ואז צעדים ועיני שקד מציצות אלי מהדלת.

"התעוררת." דני מחייך בחום. אני לא עונה. רק מתסכלת במבט אומלל. התעוררתי. בניגוד מוחלט לרצוני. "בן אמר לי שאכלת מרק."

אני ילדה קטנה. ילדה קטנה שצריכה השגחה וטיפול צמוד. חסרת אונים. מדאיגה את כולם. מוציאה אותם משגרת החיים השקטה שלהם. רק בלגן אני מביאה איתי לכל מקום. מה אתם צריכים את זה? יותר טוב לכם בלעדיי. למה החזרת אותי מברצלונה? היית צריך להשאיר אותי שם. במלון, במיטה, עם השערות שלי על הרצפה והלב שלי מרוסק בסמטאות. למה היית חייב לבוא ולנסות להציל אותי? לא נשאר מה להציל. אני רק צל של מי שהייתי.

 "את צריכה משהו?" דני מקווה שאולי אקום, שאולי אדבר. אבל אני רק מסתכלת עליו, ואז עוצמת בחזרה את העיניים, מנסה שוב לישון.

 

אני שומעת קולות מהמטבח. דני. הוא בטלפון. הוא נשמע מוטרד.

"אני לא משאיר אותה לבד... כמה זמן שצריך... אתה לא חייב, אני יודע שהעיתוי מחורבן...."

כולם דואגים לי. אף אחד לא כועס. רק שקט ומבטים מיוסרים. אני מתיישבת באיטיות על הספה, מדליקה סיגריה. זה לא עוזב אותי. מחנק בגרון וצעקה שרוצה לצאת. אז אני שותקת. מפחדת ממה שיקרה אם אפתח את הפה. זה מכלה אותי מבפנים, מחריב כל חלקה טובה.

צעדים. ג'ון יוצא למרפסת. הוא כל כך נפלא. דני רגיל. דני כבר היה בסיפור הזה. רק לא ככה. ג'ון רק שמע את הסיפורים. ועכשיו גם החיים שלו נסחפו בטורנדו טליה והסתחררו. אבל הוא מצליח לעמוד ולא לעוף במערבולת.

"ישנונית," הוא מחייך אלי בחום ומתיישב. אני מנסה לחייך בחזרה, קו עקום על הפה שלי.

הוא מדליק סיגריה. הוא לא לוחץ. רק יושב שם ומחייך אלי.

"דני יעבוד מהבית בימים הקרובים." הוא לוקח שאיפה מהסיגריה. איך אני מסבכת לכולם את החיים.

אני נשכבת בחזרה, מכבה את הסיגריה במאפרה על הרצפה ועוצמת את העיניים.

 

אני חושבת שכבר יום שני. אבל אני לא בטוחה. אני שוכבת במיטה. כל הימים שלי נראים אותו דבר ומרגישים אותו דבר. קרני שמש מנסות לחדור מהחלון. אני נעמדת באיטיות, מתלבשת בשקט ונכנסת למטבח. דני מסתובב אלי, הטלפון באוזן שלו והוא מחייך אלי חיוך קטן. אני שמחה שהוא פה. אני שמחה שהוא לא הלך לעבודה והשאיר אותי לבד. אני לא רוצה להפריע לו. אני לוחצת על הקומקום ועומדת ליד השיש, מחכה שהמים ירתחו.

"לא...אני עדיין חושב שזאת טעות...אנחנו צריכים ללכת עם חברה שאנחנו מכירים... בן, הפרויקט הזה רציני, אתה לא יכול לתת לשיקולים אישיים להשפיע עליך..."

אני מוציאה כוס מהארון ומכינה קפה.

"טוב, אנחנו עוד נדבר על זה...כן...אין בעיה." הוא סוגר את הטלפון.

"התעוררת?" הוא מחייך אלי, מעיף מבט בטרנינג האפור וחולצת הסווטשירט הגדולה.

אני לא מסוגלת לחייך. רק להסתכל עליו במבט עייף. בסוף ימאס לו. בסוף הוא יצטרך לחזור לחיים שלו והוא לא יחייך יותר. אני לוקחת את הקפה ויוצאת לעשן.

הספה נוחה ומנחמת. אני נותנת לגוף שלי לשקוע לתוכה כמו שאני עושה כבר שלושה ימים. מעשנת וישנה ולא אומרת מילה. עליתי על הקרוסלה ונפלתי נפילה כואבת ואני לא יודעת איך לקום.

 

דלת הבית נפתחת, אני שומעת דיבורים שקטים. ואחר כך היא נפתחת שוב ואז צעדים ובן בחליפה מחויטת ואפורה יוצא למרפסת, מניח כוס גדולה של מרק על השולחן ולחם טרי עם ריח של מאפיה.

אני מרימה אליו מבט מבוהל, לא מוכנה לנוכחות התמידית שלו פה.

"המבטים שלך הורגים אותי." הוא ממלמל בשקט. למה? איך אתה רוצה שאסתכל עליך? "דני יצא לאכול ארוחת צהריים עם ג'ון. אני במטבח אם את צריכה משהו." הוא מסתכל עלי בעיניים מיוסרות. הוא רוצה שאגיד משהו. אבל אני לא יכולה לדבר. אם אני אפתח את הפה בטח יפרוץ משם בכי נוראי ואני לא רוצה לבכות מולו. אני רק מרכינה את המבט שלי לידיים ומשחקת בציפורניים. הוא נכנס חזרה הביתה משאיר אחריו ריח של מרק עוף לוהט ולחם טרי.

אני לא יכולה לזוז. הנוכחות שלו משתקת. או שהוא לא יודע מה הוא עושה לי או שלא אכפת לו.

וזה בכלל לא משנה. אני צריכה ללמוד לחיות עם העובדה שהוא מסתובב פה כל הזמן. לחכות לרגע שהלב שלי יפסיק לדפוק כל פעם שהוא מסתכל עלי, שזה יפסיק כל כך לכאוב.

 

אכלתי את כל המרק. ונרדמתי על הספה הקטנה. לא נגעתי בלחם. החיים שלי מסוחררים במערבולת ויש רק דבר אחד שאני שולטת עליו. ואם גם את זה אני אאבד...

אחר הצהריים אני עוברת למיטה שלי, מסגלת לעצמי שגרה מאלחשת. מקלחת, קפה, סיגריה, מרפסת, מיטה. ומרק. שבן מביא איתו מלווה במבט מיוסר.

אני לא עוקבת אחרי הימים שעוברים. כולם נראים אותו דבר. כולם מתהלכים על קצות האצבעות סביבי, מפחדים לשבור עוד את בובת החרסינה הסדוקה. דני מעביר אותי למיטה כל ערב כשאני נרדמת על הספה הקטנה, מכסה אותי ומנשק את השיער הקצר. וג'ון מחייך אלי מהספה הגדולה ולא לוחץ. ובן. יוצא למרפסת עם מרק לוהט ולחם שאני אף פעם לא אוכלת ומסתכל עלי במבט שמפרק אותי כל פעם. "אני במטבח אם את צריכה משהו."

אני כבר לא צריכה כלום. את מה שרציתי לא הסכמת לתת. לא הסכמת אפילו לדבר על זה. ועכשיו יש מישהי אחרת, רזה ועדינה עם עיניים כחולות ושיער שחור כמו הלילה, והיא בטח נפלאה, לא סחורה פגומה כמוני. 

אני שותקת. אני שותקת כבר ימים. אני בוכה הרבה פחות. רק שוכבת על הספה הקטנה באמצע חודש אוגוסט ובוהה בשמיים וישנה.

אני חושבת שיום חמישי. אבל אני לא בטוחה. דני עדיין עובד מהבית ושיחות הטלפון נהיות יותר ויותר תכופות. אני יודעת שאני חיה על זמן שאול. שעון החול שלי אוזל. הוא לא יוכל להמשיך לעבוד מהבית לנצח.

הוא יוצא למרפסת, מתיישב על הכורסא הגדולה, המבט על הפנים שלו מוטרד. אני מרימה את העיניים, יודעת שהגיע הרגע. הוא רוצה לדבר. הוא לא אמר מילה כבר שבוע. הוא לא הזכיר את מה שקרה. לא את ארוחת הערב ההיא, ולא את העובדה שהתגנבתי מאחורי גבו חודשיים, ולא את הבריחה שלי לברצלונה. ועכשיו הוא יושב על הספה ובוחר את המילים שלו ואני יודעת שהזמן שלי נגמר.

"אנחנו צריכים לדבר." הוא מסתכל עלי במבט רציני והלב שלי דופק. אין לי מושג מה הוא הולך להגיד ואין לי מושג אם אני בכלל יכולה לענות לו. "את בבית כבר שבוע והמצב לא משתפר. אני חושב שהגיע הזמן שתראי מישהו."

הלב שלי מתפוצץ בחזה. מישהו? אתה מתכוון לרופא? אתה רוצה לקחת אותי לאיזה פסיכיאטר שידחוף לי כדורים ויסמם אותי ויחזיר את החיים למסלולם. אני מסתכלת עליו בעיניים גדולות ומבוהלות ולא עונה.

"אני לא יכול לעזור לך כשאת ככה. ואני לא יכול להמשיך לעבוד מהבית. אני לא יודע מה עוד לעשות." הוא נאנח בכאב. הוא לא יודע איך לעזור לי . וגם אני לא יודעת איך לעזור לי.

"טליה, השתיקה שלך לא עוזרת למצב." הוא מנענע את הראש מצד לצד בתסכול. אני פוחדת לדבר. אני פוחדת להתחיל לבכות שוב. דמעות גדולות עולות לי בעיניים ומחנק נוראי מציף לי את הגרון. אני מנסה לעצור את הבכי בכל כוחי. אבל הוא חזק ממני, והוא בא, סוחף ומתפרץ, הדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים.

"טליה, בבקשה תדברי איתי," הוא מתחנן, ואני מניחה את כפות ידי על העיניים שלי ופורצת בבכי. דני קופץ מהמקום שלו ותוך שנייה הוא יושב לידי, מניח את הראש שלי על הברכיים שלו ומלטף לי את השיער. אני בוכה כל כך חזק. כמעט צועקת.

"תתני לזה לצאת," הוא מלטף את הקצוות החומים, "הכול יהיה בסדר."

אני בוכה על הברכיים של דני. על היכולת שלי לסבך את החיים כל פעם מחדש. על חוסר הזהירות שלי. ידעתי שאני חוגגת. ידעתי שאני לא ישנה מספיק ושאני לא אוכלת מספיק. וידעתי שכגודל החגיגה כך גם גודל הנפילה. אבל לזה לא ציפיתי. לא ללילות במיטה הגדולה והרכה. לא לרגשות שהציפו אותי אהבה שלא ידעתי שאפשרית בכלל. לא לג'ני. ואני בוכה על הגבר עם העיניים הירוקות שלא רצה אותי אף פעם באמת. זאת רק אני שהייתי פתיה. להאמין שמישהו יוכל לאהוב אותי בחזרה.

 

 אין לי מושג כמה זמן עובר. הבכי נרגע לאט, הגוף שלי מותש מההתפרקות. אני מתיישבת בחזרה, מניחה את הראש שלי על הכתף של דני והוא מחבק אותי מסביב, מושך את הראש שלי לכיוונו ומנשק לי את השיער.

"טליה את חייבת לדבר איתי." הוא אומר בשקט. ואני סוף סוף עונה.

"אני לא יודעת מה לעשות."

המילים יוצאות החוצה בלחישה, כמעט לא נשמעות. אבל הוא עוצם את העיניים לרגע, ואז פותח אותן ורק מדבר בשקט.

"איך הגענו למצב הזה?"

"אני כל כך דפוקה..." אני ממלמלת בשקט.

"את לא דפוקה. אבל את לא עוזרת לעצמך."

"אני לא יודעת איך."

"בטח לא בלשבת כל היום על הספה בחוץ ולעשן ולישון. טליה, את צריכה לדבר על מה שקרה."

הוא רוצה שאני אדבר איתו. אני לא יודעת מה הוא יודע. אני לא יודעת כמה מהבלוג שלי הוא קרא.  אני לא יודעת מה בן סיפר לו ובכל מקרה אני בטוחה שהגרסה שלו שונה מאוד.

"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת בשקט והבטן שלי מתהפכת.

"מה קרה עם בן?"

אני בולעת את הרוק שלי ומסתכלת עליו בעיניים מבוהלות. הוא קולט את המבט שלי. "טליה, אני לא הולך לכעוס עלייך, אבל אני צריך לדעת."

מאיפה להתחיל? מהשיחות שהיו לנו? מהביקור בקמדן מרקט כשבן גילה את כל הסודות שלי ולא נבהל? מהדברים המטורפים שעשיתי כדי להשיג אותו? מהלב שלי שדופק עדין כל פעם שהוא בסביבה? מהעובדה שלמרות כל מה שקרה אני עדין מתגעגעת לריח שלו ולמגע שלו ולמילים שלו?

"אני לא יודעת מה להגיד לך," אני ממלמלת. "זה פשוט קרה."

"היית איתו חודשיים?" הוא שואל בשקט.

"כן..."

"וכל מה שכתבת בבלוג שלך, ככה זה היה?" הוא שואל ואני שוב בולעת את הרוק שלי. הוא כנראה קרא הרבה.

"כן..." אני מגמגמת.

"השיחות והמזימות והשייט והסוויטה?"

אוי אלוהים. הלחיים שלי מאדימות.

"כן..."

"הוא אמר לך בדיוק מה קורה?"

"הוא אמר שהוא לא רוצה חברה." הלב שלי מתכווץ בכאב. הוא לא רצה אותי אף פעם באמת.

"ואת רצית יותר." הוא נאנח.

"כן." אני עונה בלחישה. "ואז ג'ני חזרה."

הוא מלטף את השיער שלי.

"אוי, טליה."

"אתה לא כועס עלי?" אני שואלת בקול רועד.

"אין לי כוח לכעוס יותר. כעסתי מספיק על בן."

"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..." אני מגמגמת. אין לי מושג איך להוציא את עצמי מהבור הזה.

"למה את לא כותבת?" הוא שואל בשקט.

למה אני לא כותבת? איך אני יכולה לכתוב, עכשיו שאני יודעת מי קורא את המילים שלי?

"אני לא יודעת אם אני רוצה לכתוב יותר."

"אולי זה יעזור," הוא מחייך חיוך קטן. "לסדר את המחשבות שלך."

"אני אחשוב על זה." אני עונה בשקט.

"אנחנו צריכים לדבר על האוכל שלך."

"דני..." אני מנסה לגמגם תשובה. אבל מה אני יכולה להגיד שירגיע אותו? אני יודעת שהוא צודק.

"את לא יכולה להתקיים ממרק. "

"אני לא יכולה לאכול." אני רוטנת.

"זה לא מספיק טוב. את צריכה להתחיל לאכול או ש..." הוא מסתכל עלי במבט רציני. או ש מה?

"אל תעשה את זה." אני מסתכלת עליו במבט מבוהל. אני לא יודעת למה הוא מתכוון.

"אז תתחילי לאכול." הוא לא מוותר. הוא לא הולך לוותר לי על זה. הוא צריך לחזור לעבודה והוא רוצה לוודא לפני זה שאני אסתדר בלעדיו. אני מגלגלת עיניים.

"עכשיו אני חוזר למחשב שלי. את צריכה משהו?" הוא קם באיטיות מהספה.

"לא." אני ממלמלת.

הוא נכנס פנימה בצעדים איטיים ואני נשכבת חזרה על הספה הקטנה, מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. הראש שלי נודד לסוויטה אחת ומיטה ענקית ובן שמחבק אותי חזק חזק ונרדם מאחורי. והלב שלי שוב נשבר.

 

אני מתעוררת מריח של מרק חם ולחם. אף אחד לא במרפסת. אני מנחשת שבן השאיר אותם פה. הוא בטח במטבח. אני מתיישבת באיטיות ולוקחת את המרק. הוא עדיין רותח. הוא בטח הביא אותו לא מזמן. אני מניחה אותו בחזרה, לוקחת את הלחם וחותכת חתיכה קטנה. אני לא יודעת למה דני התכוון במה שהיה נשמע כמו איום, אבל אני לא רוצה לגלות. אני טובלת את הלחם במרק ומכניסה את החתיכה לפה שלי.

"פאק!" אני משחררת צעקה. זה רותח! תוך שנייה עיניים ירוקות ומבוהלות עומדות מולי במרפסת ומסתכלות עלי.

"מה קרה?!" הוא מנסה להרגיע את הלב שלו. אני מסתכלת עליו ולא אומרת מילה. המבט שלו משתק אותי.

"אלוהים אדירים טליה, תתחילי כבר לדבר!" הוא מסנן בתסכול.

"קיבלתי כוויה מהמרק." אני עונה בשקט, מורידה את המבט.

"להביא לך מים?"

אני מנענעת את הראש לשלילה. אל תביא לי כלום. רק תלך.

"זה לא יכול להימשך ככה." הוא נאנח. אני מרימה את העיניים, נתקלת בשדות הירוקים והלב שלי מתכווץ.

"אתה יכול ללכת." אני ממלמלת. אני בסדר. זה רק המרק.

"אני לא רוצה ללכת. אני רוצה שתדברי איתי." העיניים שלו ממוקדות עלי. אני מורידה חזרה את המבט.

"אין לי מה להגיד לך."

"לי יש הרבה מה להגיד לך."

"דני כבר דיבר איתי. אני לא בנויה לעוד שיחה." אני לוחשת.

"אנחנו צריכים לדבר."

"לא, אנחנו לא."

"טליה," הוא נאנח.

"אני לא רוצה לדבר איתך. בבקשה תלך." אני מתחננת.

"את בלתי אפשרית..." הוא מסנן בתסכול, נכנס חזרה הביתה.

אני בלתי אפשרית. ובגלל זה לא רצית אותי. עכשיו תניח לי לנפשי.

אני מסיימת את כל המרק וכמה חתיכות קטנות מהלחם שלי. אני רוצה לברוח למרתף. אני מקווה שהוא לא ינסה לדבר איתי שוב במטבח.

אני נכנסת הביתה, מרכינה את הראש שלי כדי שהמבטים שלנו לא יתקלו, הולכת לחדר שלי, לוקחת את תיק הגב וחומקת למרתף. הוא לא מנסה להחליף איתי אף מילה. רק עוקב אחרי עם המבט האומלל שלו כשאני חולפת על פניו ויורדת במדרגות.

 

אני באמת חוזרת לכתוב? נעלמתי מהבלוג שלי לפני יותר משבוע, ואף אחד לא יודע שחזרתי ללונדון. ואני לא יודעת מה יקרה כשהם יגלו איפה אני. דני אמר שהיה פה בלגן רציני ואני עדיין לא יודעת למה הוא התכוון. הטלפון בבית שקט ואני מניחה שהוא עדיין מנותק.

אולי אני יכולה לכתוב בלי להגיד איפה אני. זה לא ממש חשוב מאיפה אני כותבת.

 

יום חמישי

16 באוגוסט 2012

ועכשיו אני מבוהלת. מחשבת את הצעדים שלי. שוקלת את המילים שלי. מה שבא לי הכי בקלות דורש ממני עכשיו מאמץ עילאי. עכשיו שאני חשופה וגלויה, עכשיו אני יודעת מי קורא את המילים שלי. אני מפחדת לדבר. מפחדת לקחת נשימה ולקפוץ למים. אני לא יודעת איזה אפקט יהיה לזה. הכול היה יותר קל בתוך האנונימיות שלי. אבל אני בחרתי להיפרד ממנה והלב שלי דופק. ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. אולי זה תחילתו של הסוף. אולי זה הזמן שלי לעבור הלאה. אולי נגמרו לי המילים...

 

אני שולחת את המילים שלי לעולם ונכנסת לעמוד הפייסבוק שלי. או קי. מה קורה כאן? עכשיו גם המספרים שלכם השתגעו? יש לי איזה מליון הצעות חברות חדשות. טוב לא מליון. אבל 342.  זה הכול בגלל הבלוג שלי. אנשים קראו אותו ועכשיו הם רוצים להיות חברים שלי. ועכשיו אני צריכה לעבור על השמות אחד אחד. זה ייקח לי יום שלם. אולי אני צריכה דף פייסבוק רק לבלוג. אם אנשים כל כך רוצים להיות חברים שלי. יש לי חמש הודעות חדשות. טוב, זה ייקח פחות זמן. אני פותחת אותן. לא מכירה אותך...לא מכירה...לא מכירה...לא מכירה...בן סטורם. למה הוא שלח לי הודעה? אולי זאת הודעה מהזמן שהייתי בברצלונה. אני מקווה שהיא לא נוראית כמו הקודמת. אני פותחת אותה.  זאת הודעה מלפני שלושה ימים. לא מברצלונה.

בן סטורם: את לא מדברת. ואת לא כותבת יותר. איזו עוד דרך יש לדעת מה את מרגישה? את רק נועצת מבטים מבוהלים וכואבים ואני מת מהמחשבה שאני גרמתי להם. בבקשה תחזרי לכתוב.

למה אתה כותב לי? מה הטעם? למה המילים שלי כל כך חשובות לך? ולמה אתה רוצה לדעת איך אני מרגישה?

אני מדליקה את המערכת, מעבירה כמה שירים ומגבירה, אמינם וריהאנה ממלאים את המרתף, אני נשכבת על הספה הקטנה, מקשיבה למילים. הודעה חדשה מהבהבת בפייסבוק. אני לוחצת עליה. בן. העובדה שאנחנו לא חברים בפייסבוק לא מונעת ממנו לשלוח לי הודעות.

בן סטורם : בלי להעליב את אמינם והחברה שלו, אני הייתי מקשיב לזה.

הוא צירף קישור ליו טיוב. אני מחלישה את המערכת, לוחצת על הקישור והוא מעביר אותי לעמוד אחר, ניק קייב מתחיל לשיר עם קול הבס המהפנט שלו את  ship song.

אני מכירה את השיר הזה. אני מכירה כל מילה. ועכשיו הוא שולח לי את המילים האלה ואין לי מושג למה. איזה משחק הוא משחק? מה הוא מנסה לעשות? הוא יושב במטבח ושולח לי הודעות ובבית יושבת שלגיה ומחכה לו שיחזור. אני לא מבינה אותו. הוא מסוכן. אני צריכה להיזהר ממנו. להתרחק ממנו כמו מאש.

המילים באות לי בשצף. משלימות את החסר מהשבוע האחרון.

 

יום חמישי

16 באוגוסט 2012

משחק הדמעות

בליגת ההיאבקות היו משלמים לך משכורת עתק. והיית יכול לבנות איתה את כל הבניינים שבעולם. למשחק שלך אין גבולות. אתה לא  לוקח שבויים. ברגע שרק מרימים את הראש לידך עלולים לחטוף את האגרוף הבא. ככה אתה אוהב אותי. מובסת. מדממת על הרצפה. אתה ממשיך בשלך, בודק כמה עוד תוכל לרסק את מה ששבור כבר מזמן. אבל אבוד לך. הלב שלי לא כאן. השארתי אותו על רצפת האמבטיה במלון קטן בברצלונה ליד ערימת התלתלים שלי. סגרתי עליו את הדלת במנעול ובריח ואני לא נותנת לך להיכנס. לא לך ולא לאף אחד אחר. אני לא יכולה לקחת את הסיכון. הנסיעה האחרונה ברכבת ההרים היתה פרועה מדי. כל כך פרועה שברגים התחילו להשתחרר והתעופפו לכל עבר. רק בקושי הקרון שלי עצר בזמן. ולא בזכותי. ואני לא הולכת לקחת עוד סיבוב בקרון החורק. יש לי קצוות שיער קצרצרים וכוויות עגולות שיזכירו לי את זה כל אימת שאחשוב לשכוח. אין לי מה לתת יותר. לקחת הכול. יותר משהעזתי לתת אי פעם. לקחת והשלכת ועכשיו אתה חוזר לסיבוב נוסף. אז אני לא מרימה את הראש. אני רק אשאר שוכבת על המזרון עד שהכרוז יכריז עליך כמנצח וישלח את כולם לדרכם. ולא יעזרו כל הניסיונות השקופים שלך לעודד אותי לקום. ולא יעזרו כל המילים היפות וכל השירים שבעולם. אני לא קמה יותר. זה מפחיד מדי. ומסוכן מדי.

טליה. 

 

אני מגבירה שוב את המוסיקה, נשכבת על הספה וחומקת לאפילה.

"טליה!" דני קורא לי מקצה המדרגות. "אלוהים, איך את יכולה לישון עם הווליום הזה?!"

אני מתיישבת באיטיות ומחלישה את המוסיקה. אני לא מאמינה שנרדמתי. דני יורד למטה ומסתכל עלי במבט רגוע.

"הכול בסדר?" הוא מחייך חיוך קטן.

"כן." אני עדיין מנסה להתעורר.

"יופי. בן אמר לי שאכלת קצת."

אני מגלגלת עיניים. בן אמר לך שאכלתי קצת. איזה יופי. עשיתם חילוף משמרות מסודר? אתם מנהלים רישום כמו שצריך? אני מרגישה כמו ילדה קטנה. וזה ממש לא כיף.

"בואי למעלה." הוא ממשיך לחייך. הוא מרוצה שאכלתי. ואני מרוצה שהוא מרוצה. שלא יכנסו לו רעיונות לראש. שלא ישלח אותי לשום רופא.

אני קמה באיטיות ועולה אחריו במדרגות למטבח. בן הלך. אני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ליד אי השיש השחור ודני מכין לי כוס קפה כמו שאני אוהבת.

 

אני שוכבת במיטה בתשע בערב וקוראת שוב את ההודעה המבלבלת של בן. למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין אותו. למה הוא רוצה לדעת מה אני מרגישה? זה בטח רגשות האשמה שלו. או שסתם בא לו עוד לטיפה לאגו. ככה תהיה לו את שלגיה במיטה ואותי מתייסרת בגעגוע.

אני גולשת באינטרנט. סוף סוף אני מצליחה להישאר ערה יותר. אני לא יודעת אם זה הלחם מהצהריים או שאני מרגישה קצת יותר טוב. אבל הכאב עדיין כאן, ממאן ללכת. ושוב הודעה חדשה.

בן סטורם: אני שמח שחזרת לכתוב. אבל לא הבנת כלום.

זהו? לא הבנת כלום? מה זה אומר? זה גם חלק מהמשחק? לדבר איתי בחידות? כמו שהוא שלח אותי לחפש את ליידי איזלינגטון. הוא מת על המשחק. ואני לא רוצה להתפתות. אולי אני צריכה להיות ישירה איתו. וכנה. בלי סיסמאות ובלי קלישאות ובלי תיאורים ציוריים. פשוט להגיד לו להתרחק ממני.

טליה בלום : ההודעות שלך מכאיבות לי. וגם המבטים. והניסיונות לדבר איתי. אני עדיין מנסה לאסוף את השברים של מה שהיו החיים שלי. פגעת בי. מאוד. ועכשיו אני לא סומכת עליך. ואני לא סומכת עלי. אז בבקשה. אל תכאיב לי יותר.

 

זהו. כמעט בלי תיאורים ציוריים. ישיר וכנה. ומאוד ברור. אולי הכי ישיר שאי פעם הייתי איתו. הוא לא שיקר לי אף פעם. אני זאת ששיקרה. לו ולעצמי. רציתי יותר. והכחשתי. הוא ידע שזה מה שיקרה ולי לא היה אכפת. הוא הזהיר אותי. ואני התעלמתי. ועכשיו אני צריכה להמשיך הלאה. בלעדיו.

הוא לא מבין בקשות פשוטות?!

בן סטורם: אני לא רוצה לפגוע בך. ואני משתגע מהמחשבה שאני מכאיב לך. אבל אני לא מצטער שסוף סוף את מדברת איתי.

למה אתה כזה חסר התחשבות? זאת הנקמה שלך? על מה? על ארוחת הערב? על הבלוג שלי? על הבלגן שאני עושה לך בעבודה? זה מה שאתה? נקמני?

טליה בלום: למה אתה חושב שאני מדברת איתך? אתה זה שלא מבין כלום.

בן סטורם: לפחות אכלת היום משהו. זאת גם התקדמות. עכשיו תאשרי בבקשה את החברות שלי שוב.

הלב שלי דופק בפראות. מה?! על מה אתה מדבר? אתה רוצה להיות חבר שלי בפייסבוק? אחרי כל מה שקרה? אתה לא מבין שאני רוצה להתרחק ממך?

טליה בלום: בשום אופן לא. לא שהייתי מוצאת את הבקשה שלך בין מאות הבקשות החדשות שלי.

בן סטורם: אז תשלחי לי בקשה. אני אאשר אותה מיד.

טליה בלום : למה אתה עושה לי את זה? אתה נהנה לראות אותי סובלת? אתה מניאק מהסוג הגרוע ביותר. היינו בסיפור הזה ותראה איך הוא נגמר. הספיק לי סיבוב אחד. ניצחת. בנוקאאוט. עכשיו מספיק עם זה.

בן סטורם : אני מצטער, על הכול. אני מצטער שאני מכאיב לך, ואני מצטער שאת שונאת אותי, וחושבת עלי את כל הדברים הנוראיים האלה, אבל זה כנראה מגיע לי. השארתי לך את הלחם במקרר למחר. לפחות לא תקבלי שוב כוויה מהמרק. לילה טוב טליה.

הוא השאיר לי את הלחם במקרר? הוא לא הולך לבוא יותר? הוא לא הפסיק להסתובב פה כל השבוע עם המבטים האומללים שלו.

טליה בלום: אז אתה לא בא מחר? החלטת להניח לי סוף סוף? 

בן סטורם: אני לא בא מחר כי אני בבארנסלי.

מה? איפה אתה? מתי הספקת לנסוע?

טליה בלום: מה אתה עושה שם?

בן סטורם: תשלחי לי כבר בקשה עקשנית אחת!

הבטן שלי מתהפכת . למה אני מעוללת את זה לעצמי? הוא היה כל כך ברור חודשיים ואני השליתי את עצמי. ועכשיו הוא עם מישהי אחרת והוא משחק איתי משחק נוראי ואני נמשכת כמו פרפר לאש.

לא הספיק לי? אני רק רוצה להבין למה הוא נסע. ולמה הוא משחק איתי את המשחק הזה.

אני שולחת לו בקשת חברות חדשה.

מטומטמת. מגיע לך כל מה שקורה לך. תתגברי עליו כבר! הוא לא שלך!

הוא מאשר אותה בשניות ופותח תיבת צ'אט מוכרת שנועצת את הסכין בלב שלי ומסובבת אותה.

בן סטורם: נסעתי בענייני עבודה. ותודה על הבקשה.

טליה בלום: ממתי יש לך עבודה בבארנסלי?

בן סטורם: הפרויקט החדש. בטח שמעת אותי ואת דני מדברים.

טליה בלום: לא ידעתי שהוא בצפון.

בן סטורם: הוא בצפון. אז את חושבת שתסתדרי בלי המרק הרותח שלי כמה ימים?

כמה ימים? הוא לא הולך להיות פה. הלב שלי מתכווץ. הנה את עושה את זה שוב. מה

אכפת לך איפה הוא, ומה עושה, ועם מי הוא עושה את זה?

טליה בלום: כמה ימים?

בן סטורם: כן. זה פרויקט גדול. זכינו במכרז שמאוד רצינו.

טליה בלום: אני שמחה בשבילכם.

בן סטורם: תודה.

טליה בלום: אז איפה אתה גר? כשאתה בבארנסלי...

בן סטורם:  בבית שלי.

טליה בלום: הבית הראשון שלך?

בן סטורם: כן

טליה בלום: אה

בן סטורם : טליה...

טליה בלום: מה?

בן סטורם: מה זה אה?

טליה בלום : כלום.

 בן סטורם : טליה...

טליה בלום : כלום. אני לא צריכה לדבר איתך בכלל...

בן סטורם : אבל את מדברת. עכשיו תדברי.

טליה בלום: מה הטעם?

בן סטורם: מה זאת אומרת?

טליה בלום: מה הטעם לדבר איתך? הבנתי הכול.

בן סטורם: מה הבנת?

טליה בלום: ששוב טעיתי. חשבתי שאתה שונה. אבל אתה בדיוק כמו כולם.

בן סטורם: בבקשה אל תגידי את זה.

טליה בלום: למה? תראה אותי. במה אתה שונה מכל אחד אחר שהשאיר אותי מרוסקת?

בן סטורם: אני מצטער, על כל הכאב שגרמתי לך.

אני בוהה במשפט הבודד הזה, לא יודעת מה לענות.

בן סטורם: את עדיין כאן?

טליה בלום: כן.

בן סטורם: אנחנו צריכים לדבר טליה.

טליה בלום: אני לא חושבת שזה יהיה חכם.

בן סטורם: אז אני אדבר ואת תקשיבי.

טליה בלום: נו?

בן סטורם: לא בפייסבוק.

לא בפייסבוק? שיט. הוא רוצה להיפגש. אני לא יודעת אם זה חכם.

טליה בלום: אני לא יודעת.

בן סטורם: טליה, לא דיברנו כבר שבועות. אני לא עושה את זה בצ'אט.

הוא מתעקש. אני יודעת שהוא לא יוותר. אם אני לא אפגוש אותו הוא יבוא לכאן ויגיד לי את כל מה שיש לו להגיד, ואני לא חושבת שכדאי שננהל את השיחה הזאת מול דני.

טליה בלום: אתה רוצה לדבר על מה שקרה?

בן סטורם: גם.

טליה בלום: על מה עוד?

בן סטורם: ניסיון יפה. לא בפייסבוק.

טליה בלום: אז מתי?

בן סטורם: ביום ראשון.

טליה: אתה חוזר ביום ראשון?

בן סטורם: כן.

טליה בלום: ואז נדבר?

בן סטורם: כן.

טליה בלום: טוב. 

בן סטורם: עכשיו לכי לישון. כבר מאוחר.

טליה בלום: רק עשר .

בן סטורם:  טליה...

טליה בלום: אוף... טוב. אני הולכת לישון.

בן סטורם: אל תכתבי לתוך הלילה.

טליה בלום: נראה.

בן סטורם : את בלתי אפשרית.

אני עוצרת את עצמי. כמעט חמקתי להרגל הישן. כמעט כתבתי לו שהוא מת עלי ככה. אבל עצרתי את עצמי. אני לא מפלרטטת איתו. אני לא. הוא רוצה לדבר על מה שקרה, לשים את הכול מאחורינו. ואולי אז הלב שלי יוכל להתחיל להחלים.

טליה בלום: לילה טוב. אל תעבוד קשה.

בן סטורם: אני דווקא אעבוד מאוד קשה כדי לסיים הכול עד יום ראשון.

טליה בלום: אז במקרה הזה אני מאשרת.

 בן סטורם: אני שמח לשמוע. לילה טוב צ'ארלי.

טליה בלום: צ'ארלי?

בן סטורם : צ'אפלין ☺ הבאת את זה על עצמך עם השתיקות שלך...

טליה בלום: אתה ממשיך ואחר כך אתה תתלונן שלא הלכתי לישון מוקדם.

בן סטורם: צודקת. לילה טוב.

טליה בלום: ביי.

ואני מתנתקת. ושוב אני לא יכולה לנשום.

 

זה לא משנה כלום. כלום. אז מה אם הוא רוצה לדבר. הוא רק רוצה לדעת מה קרה. הסקרנות שלו בטח אוכלת אותו. הוא עדיין הגבר שזרק את כל מה שהיה בינינו בלי לחשוב פעמיים. והוא עדיין משחק משחקים עם הראש שלי ועם הלב שלי. ועכשיו אני לא אצטרך לראות אותו. לפחות יומיים. או שלושה. גם אם אני אתגעגע אליו. כמו שאני מתגעגעת אליו כבר שבועות. זה לא משנה כלום.

אני מתהפכת במיטה שלי. הוא שוב מנסה  לשחק בי, אבל אני לא אתן לו את התענוג. אני לא אתן לו לפגוע בי שוב. הפעם האחרונה הספיקה לי. באמת.

אני נרדמת לתוך שינה טרופת חלומות ושלגיות, ורפונזל במגדל, השיער שלה גזור והיא לא יכולה לשלשל אותו לנסיך, והיא לא יכולה לצעוק אליו, כי הוא כבר לא שלה.

 

אני מתעוררת בבהלה מעוד חלום, מושכת את השמיכה. בחוץ עדיין חושך. אני מציצה בנייד שלי. שתיים וחצי. תחזרי לישון. אני מתהפכת על הצד ועוצמת את העיניים, מניחה למחשבות שלי לנדוד למקומות אחרים, ואני חוזרת לפארק, לשמיכה על הדשא, לראש שמונח על הירך שלי ועיניים ירוקות עצומות והידיים שלי בשיער הנפלא והקול שלי מקריא עוד פרק מהארי פוטר והלב שלי מתכווץ. ואני נרדמת שוב.