על עצמות המתים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על עצמות המתים
מכר
מאות
עותקים
על עצמות המתים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

על עצמות המתים

4.6 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אולגה טוקרצ'וק (1962) היא סופרת פולנייה, פסיכולוגית במקצועה, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2018 אשר תוארה כאחת מהסופרות המוערכות והמוצלחות ביותר בדורה. כמו כן זכתה בפרס מאן בוקר הבינלאומי עבור ספרה "טיסות". וכן בפרס יאן מיכלסקי.
    טוקרצ'וק היא פעילה פוליטית בעלת עמדות שמאלניות, היא חברת מפלגת הירוקים הפולנית. מאז 1998 היא מתגוררת בכפר הקטן קראיאנוב (פול') ליד נובה רודה.
    טוקרצ'וק היא פסיכולוגית יונגיאנית וכתיבתה מושפעת מהגישה היונגיאנית. היא בעלת הוצאת הספרים פרטית רוטה (Ruta), באמצעותה מוציאה טוקרצ'וק את ספריה. ספרה ספר יעקב העוסק ביעקב פרנק תורגם לעברית על ידי מרים בורנשטיין והופיע בהוצאת כרמל, ירושלים תש"פ. הספר יצא לאור בשנת 2014, לאחר שבע שנים של תחקיר מעמיק, איסוף מסמכים, לימוד ההיסטוריה של המאה ה-18, גימטריה, קבלה ומילים מהשפה העברית.

    תקציר

    רומן מהפנט מאת אולגה טוקרצ'וק, סופרת צעירה, שכבר זכתה בפרס נובל לספרות

    בכפר פולני נידח, על גבול פולין-צ'כיה, חיה בגפה אישה בודדה, ינינה שמה. היא טיפוס די מוזר שמתרחק מחברת בני האדם ומעדיף את חברת בעלי החיים. היא עבדה כמורה בבית ספר עד שפוטרה, וכעת מתפרנסת משמירה על בתים של תושבים שברחו מהכפר בעונת החורף. את שעות הפנאי שלה היא מעבירה בעריכת מפות אסטרולוגיות ובתרגום שיריו של ויליאם בלייק.

    ואז, ערב אחד, מתגלית גופתו של השכן שלה בביתו, לאחר שנחנק לכאורה מעצם של חיה. בכך נפתחת שרשרת מיתות מוזרות של כמה מתושבי הכפר המבודד. הממצאים מעוררים את חשדה של ינינה שמדובר ברציחות, והיא מחליטה לחקור את העניין בדרכים לא קונבנציונליות (כולל עריכת מפות אסטרולוגיות למתים), וזאת כדי לסייע למשטרה, המתמהמהת בפענוח הפרשה.

    "על עצמות המתים" הוא מותחן ספרותי מכשף מאת אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל לספרות וכלת פרס מאן-בוקר הבינלאומי. במסווה של תעלומה בלשית ובכתיבה מהפנטת ששמורה לסופרים מעטים, חוקרת טוקרצ'וק את נימי נפשה של אישה בודדה שמלאה באהבה לבעלי חיים ולטבע, אך מתעבת מסגרות וסדרים חברתיים. באמצעות סיפורה של ינינה, טוקרצ'וק מותחת ביקורת חריפה על הממסד הדתי ותאוות הציד, ומעלה שאלות קיומיות על בדידות, טירוף וגורל כל היצורים כולם, בָּעולם שלנו האלים והמתחסד.

    פרק ראשון

    1. ועכשיו שימו לב!
     
    "מיום שבחר בדרך הרת סכנות,
    היה איש תם וישר מהלך בשפלות רוח
    בגיא צלמוות."
     
    בגילי, ובעיקר במצבי, אני חייבת לרחוץ היטב את הרגליים לפני השינה, למקרה שאצטרך להתפנות באמבולנס באמצע הלילה.
    אילו טרחתי באותו הערב לבדוק באלמנך גרמי השמים מה קורה שם למעלה, בכלל לא הייתי הולכת לישון. אבל נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הסתייעתי לשם כך בתה מצמח הכּשוּת, ובנוסף לקחתי גם שתי טבליות ולריאן. ולכן, כאשר באמצע הלילה העירו אותי דפיקות חזקות בדלת — דפיקות אלימות, פראיות, ולפיכך מבשרות רע — היה לי קשה להתאושש. קפצתי באחת ונעמדתי מתנודדת ליד המיטה, כי הגוף הרוטט, המנומנם, התקשה לעבור פתאום משינה תמימה אל המציאות. הרגשתי חולשה, הסתחררתי כמו הייתי על סף איבוד הכרה. זה קורה לי, למרבה הצער, לאחרונה, וזה קשור לתחלואים שלי. הייתי צריכה להתיישב ולחזור ולומר לעצמי: אני בבית, לילה, מישהו הולם בדלת, ורק כך הצלחתי להשתלט על עצבַּי. כאשר חיפשתי בחשיכה את נעלי הבית, שמעתי שהאיש שהלם בדלת מקיף עכשיו את הבית וממלמל לעצמו. למטה, בכוך המסתור לשעוני החשמל, יש לי מכל של גז פלפל שקיבלתי מדִיזִי בגלל הציידים הלא חוקיים, ובזה נזכרתי עכשיו. הצלחתי לגשש בחושך ולמשש את הצורה המוכרת, הקרירה, של מכל הריסוס, ורק אז, כשהתחמושת בידי, הדלקתי את האור בחוץ. הבטתי במרפסת הקדמית דרך האשנב הצדדי. נשמעה חריקת שלג, ובשדה הראייה שלי הופיע שכני, שאני קוראת לו תפלצת. ידיו הידקו סביב מותניו את שולי פרוות הכבשים הישנה שלו, זו שהוא נוהג ללבוש כשהוא עוסק במלאכות בית שונות. מתחת לפרווה הציצו רגליים בפיג'מת פסים ובנעליים כבדות, מתאימות למסעות בהרים.
    "תפתחי," הוא אמר.
    בפליאה גלויה הוא הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי (אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ; זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי), ובלי מילה נוספת נכנס פנימה.
    "תתלבשי, בבקשה. רגל־גדולה מת."
    מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ובלי אומר נעלתי מגפי שלג גבוהים וזרקתי על עצמי את מעיל הפליז הראשון שהורדתי מהקולב. בחוץ, בְּכתם האור החיוור של מנורת המרפסת, הלך השלג והפך לקילוח איטי, ישנוני. תפלצת עמד לידי דומם, גבוה, כחוש, גרמי, כמו דמות ששורטטה בכמה קווי עיפרון. עם כל תנועה נשרו ממנו פתיתי שלג, כמו אבקת סוכר מעוגיות כוכבים.
    "מה זאת אומרת מת?" שאלתי לבסוף בגרון חנוק בעודי פותחת את הדלת, אבל תפלצת לא ענה.
    בכלל, הוא לא מדבר הרבה. אין ספק, מרקורי נמצא במזל המאופק שלו, כנראה גדי, או על חוד החרמש, בריבוע, אולי מול סאטורן. יכול להיות גם שמרקורי בנסיגה — הוא מתאפיין בסגירוּת.
    יצאנו מן הבית, ומיד אפף אותנו האוויר הקר, הלח, המוכר הזה, המזכיר לנו כל חורף מחדש שהעולם לא נברא למען בני האדם, ומראה לנו במשך חצי שנה לפחות כמה הוא עוין כלפינו. הכפור התנפל באלימות על לחיינו, מן הפה החלו מיתמרים ענני אד לבנים. האור במרפסת כבה אוטומטית, ואנחנו צעדנו בשלג החורק בחשיכה, כשפנס המצח של תפלצת מבקיע את החושך רק במקום אחד, ממש לפניו, ונע יחד איתו. אני דישדשתי באפֵלה אחריו.
    "אין לךְ פנס?" הוא שאל.
    היה לי, כמובן, אבל רק בבוקר, באור יום, הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום.
    ביתו של רגל־גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת, ואני גרנו כאן ולא פחדנו מן החורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים.
    עכשיו ירדנו מן הדרך שהשלג נוקה ממנה קצת, זו שעוברת ביישוב שלנו ומתפצלת לשבילים המובילים לכל אחד מהבתים. אל ביתו של רגל־גדולה הוביל שביל כבוש בשלג העמוק, צר עד כדי כך שהיה צריך להניח את הרגליים זו לפני זו ולשמור כל הזמן על שיווי משקל.
    "זה לא יהיה מראה יפה," הזהיר תפלצת כשהוא פונה אלי ומסנוור אותי לחלוטין לרגע.
    לא ציפיתי לשום דבר אחר. הוא שתק רגע ואחר כך אמר כמצטדק:
    "הטריד אותי האור במטבח שלו והיללות הנואשות של הכלבה. לא שמעת?"
    לא, לא שמעתי. ישנתי, שיכורה מהכשוּת והוולריאן.
    "ואיפה היא עכשיו, הכלבה הזאת?"
    "לקחתי אותה משם, הבאתי אותה אלי, נתתי לה לאכול ונראה לי שהיא נרגעה."
    שוב רגע של שקט.
    "הוא תמיד הולך מוקדם לישון ומכבה את האור, בשביל החיסכון, והפעם הוא דלק ודלק. פס בהיר על השלג. רואים מחלון חדר השינה שלי. אז הלכתי לשם, חשבתי שאולי הוא השתכר, או שאולי הוא מתעלל בכלבה שהיא מייללת כל כך."
    חלפנו על פני הריסות של אסם, וכעבור רגע חשף אור פנסו של תפלצת שני זוגות עיניים בורקות, ירקרקות, זוהרות מן החשיכה.
    "תראה, איילות," אמרתי בלחש נרגש, ומשכתי בשרוול של מעיל פרוות הכבשים שלו. "הן התקרבו כל כך אל הבית. הן לא מפחדות?"
    האיילות עמדו בשלג שהגיע כמעט עד בטנן. הן התבוננו בנו בשקט, כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס. היה חשוך, ולא ידעתי לומר אם אלה אותן עֲלָמוֹת שהגיעו לכאן בסתיו מצ'כיה, או שאולי איילות חדשות. ובעצם, מדוע רק שתיים? באותו הזמן היו לפחות ארבע מצ'כיה.
    "לכו הביתה," אמרתי להן ונופפתי בידיים. הן נרעדו, אבל לא זזו. בשלווה גמורה הן ליוו אותנו במבטיהן עד הדלת ממש. הצטמררתי.
    ובינתיים תפלצת בטש ברגליו בפתח הבית הקטן והמוזנח, כדי להוריד מהן את פתיתי השלג. החלונות הקטנים נאטמו ביריעות פלסטיק ובניירות, את דלת העץ כיסתה יריעת זפת.
    ליד קירות המבואה נערמו עצים להסקה, בולי עץ בגדלים לא שווים. אין ספק, זה לא היה חלל נעים. הוא היה מלוכלך ומוזנח. בכל מקום הורגש ריח של רטיבות, עץ ואדמה — אדמה לחה, רעבתנית. וגם סירחון של עשן רב־שנים שהתנחל בקירות הבית בצורת שכבה שמנונית.
    הדלת למטבח היתה פתוחה קמעה, ומיד ראיתי את גופתו של רגל־גדולה שרועה על הרצפה. מבטי רק נגע בו ונסוג מיד. עבר רגע ארוך עד שיכולתי לשוב ולהסתכל לשם. זה היה מראה מחריד.
    הוא שכב בתנוחה מוזרה, מעוותת, כפות ידיו לצד צווארו, כמו מנסה לפתוח בכוח צווארון לוחץ. התקרבתי לאט, כמו מהופנטת, ראיתי עיניים פקוחות, נעוצות במקום כלשהו מתחת לשולחן. גופייה מלוכלכת, קרועה סמוך לצוואר. זה נראה כאילו הגופה נאבקה עם עצמה, ואחרי שהובסה — נפלה ומתה. נעשה לי קר מרוב אימה, דמי קפא בעורקי, והיה לי רושם שהוא נסוג פנימה, עמוק אל תוככי גופי. רק אתמול ראיתי את הגופה הזאת בחיים.
    "אלוהים אדירים," מילמלתי. "מה קרה?"
    תפלצת משך בכתפיו. "אני לא מצליח להתקשר למשטרה, אנחנו שוב ברשת הצ'כית."
    שלפתי מהכיס את הנייד שלי, הקשתי את המספר שהכרתי מהטלוויזיה — 997 — וכעבור רגע נשמעה הודעה מוקלטת, בצ'כית. ככה זה כאן. הקליטה משתנה ממקום למקום בלי להתחשב בגבולות של שתי המדינות. לפעמים הגבול בין המפעילים מתביית לו לזמן ארוך על המטבח שלי, לפעמים הוא נמצא כמה ימים ליד ביתו של תפלצת, או במרפסת. קשה לנבא את גחמותיה.
    "היית צריך לצאת אל מקום גבוה מחוץ לבית, אל הגבעה," הצעתי לו עצה שעבר זמנה.
    "הוא יתקשח לגמרי לפני שהם יגיעו," אמר תפלצת בנימת דיבור שממש לא אהבתי אצלו, כאילו הוא החכם באדם. הוא הסיר את פרוות הכבשים שלו ותלה אותה על מסעד הכיסא.
    "אנחנו לא יכולים לתת לו להישאר ככה. הוא נראה איום ונורא, ואחרי הכול הוא היה שכן שלנו."
    התבוננתי בגופה המעוותת, המסכנה, של רגל־גדולה, והתקשיתי להאמין שרק אתמול פחדתי מן האיש הזה. לא חיבבתי אותו. ואולי זו אמירה מאופקת מדי — "לא חיבבתי". לאמיתו של דבר הוא נראה לי זוועתי, דוחה. בעצם אפילו לא חשבתי שהוא ברייה אנושית. ועכשיו הוא שכב על רצפה מלוכלכת, בלבנים מלוכלכים, קטן ורזה, חסר אונים ולא מסוכן בכלל. סתם, חתיכת חומר שבעקבות תהליכים בלתי נתפסים היתה לישות שברירית, מופרדת מכל דבר אחר. זה העציב אותי, נורא העציב, כי אפילו מישהו נאלח כמוהו לא ראוי למיתה. ומי בעצם ראוי? גם לי מחכה גורל דומה, וגם לתפלצת ולאיילות שבחוץ; יום אחד כולנו נהיה לא יותר מאשר גוף מת.
    פניתי לתפלצת בתקווה למצוא אצלו קורטוב של נחמה, אבל הוא כבר היה עסוק בסידור המיטה המבולגנת — מרבץ סתור על ספה מתקפלת מתפרקת. ניסיתי על כן להתנחם בעצמי. עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שיחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום.
    הוא היה שכן שלי, המרחק בין הבתים שלנו לא עלה על חצי קילומטר, אבל רק לעתים רחוקות היה לי קשר עם רגל־גדולה. למזלי. הייתי רואה אותו בדרך כלל מרחוק — דמות קטנה, מגוידת, תמיד מתנודדת מעט, החולפת על רקע הנוף. בלכתו נהג למלמל לעצמו, ולפעמים האקוסטיקה ורוחות הרמה היו מביאות לי שרידים של המונולוג הזה, שהיה פשוט ולא מגוון. אוצר המילים שלו היה מורכב בעיקר מקללות שאליהן צירף רק שמות פרטיים משתנים.
    הוא הכיר כאן כל פיסת קרקע, נדמה לי שהוא נולד כאן ומעולם לא הרחיק מעבר לעיר הסמוכה קְלוֹדְזקוֹ. הוא היטיב להכיר את היער — ממה אפשר להרוויח, מה למכור למי. פטריות, אוכמניות, עץ בעירה גנוב, זרדים להבערת אש, מלכודות, המרוץ השנתי של רכבי שטח, ציד. היער פירנס את השד הקטן הזה, ועל כן היה עליו לכבד את היער. והוא לא כיבד אותו. פעם, באוגוסט, כשהיתה בצורת, העלה באש שדה אוכמניות גדול. הזמנתי את מכבי האש, אבל הם לא הצליחו להציל הרבה. מעולם לא נודע לי מדוע עשה את זה. בקיץ היה נודד בסביבה עם מסור וכורת עצים חיים, מלאי לשד. כאשר הערתי לו בנימוס, מתגברת רק בקושי על הכעס, הוא ענה בפשטות, "תעופי לי מהעיניים, מכשפה זקנה." רק במילים גסות יותר. להשלמת פרנסתו, תמיד היה גונב משהו, סוחב, מתחמן; אם הקייטנים השאירו בחצר פנס או מזמרה — רגל־גדולה היה מיד מריח הזדמנות וחוטף הכול, ואחר כך מוכר את זה בעיר. לדעתי הוא היה ראוי כבר לאיזה עונש, בכמה וכמה הזדמנויות, או אפילו למאסר.
    לא יודעת איך הוא הצליח להתחמק כל פעם מחדש. אולי היו מלאכים ששמרו עליו. לפעמים המלאכים מתייצבים בצד הלא נכון.
    ידעתי שהוא עוסק בציד בלתי חוקי בכל הצורות האפשריות. הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו — כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו.
    לילות רבים לא ישנתי בגללו. מחוסר אונים. כמה פעמים טילפנתי למשטרה — אם מישהו כבר הרים שם את השפופרת, הוא היה מקשיב לי בנימוס, ואחר כך כלום לא היה קורה. רגל־גדולה היה יוצא שוב למסלולו, עם צרור מלכודות על שכמו, והוא פולט צעקות מאיימות. כמו אליל קטן ורע. מרושע ומפתיע. תמיד שתוי במקצת, ואולי זה מה שגרם לו להיות מרושע כל כך. הוא היה ממלמל לעצמו ומכה במקל על גזעי העצים, כמו מבקש להניסם מדרכו. דומה היה שהוא נולד מעורפל חושים. לא אחת הייתי הולכת בעקבותיו ואוספת את המלכודות הפרימיטיביות, העשויות תיל פשוט, לולאות שקשורות לעצים צעירים כפופים במקצת, כך שהחיה הנלכדת היתה עפה למעלה כמו נורתה ממקלעת, ונשארת תלויה באוויר. לפעמים הייתי מוצאת חיות מתות — ארנבים, גיריות, איילות.
    "אנחנו חייבים להעביר אותו לספה," אמר תפלצת.
    לא מצא חן בעיני הרעיון הזה, לא מצא חן בעיני שאני צריכה לגעת בו.
    "אני חושבת שעלינו לחכות למשטרה," אמרתי. אבל תפלצת הכין כבר מקום על הספה המתקפלת והפשיל את שרוולי הסוודר שלו. הוא הביט לעברי כשבעיניו הבהירות מבט חוקר.
    "לא היית רוצה שימצאו אותך ככה. במצב כזה. הרי זה לא אנושי."
    כן, כן, אין ספק שהגוף האנושי הוא לא־אנושי. במיוחד גוף מת.
    הרי זהו פרדוקס אפל שאנחנו צריכים עכשיו לטפל בגופתו של רגל־גדולה, שדווקא עלינו הוטלה הצרה האחרונה הזאת. עלינו, על שכניו שהוא לא כיבד, לא חיבב ובכלל לא החשיב.
    לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו היתה יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו. הנשמות היו נודדות במהירות האור אל האור. אם יש בכלל דבר כזה, "נשמה".
    התגברתי על התנגדות עצומה ועשיתי את מה שאמר לי תפלצת. תפסנו את הגופה בידיה וברגליה והעברנו אותה לספה. נדהמתי להיווכח שהוא כבד ובכלל לא נראה חסר תנועה. הוא נוקשה, לא נעים, כמו כלֵי מיטה מעומלנים יתר על המידה. ראיתי גם את הגרביים, או בעצם את מה שכיסה את כפות רגליו במקומם — סמרטוטים מלוכלכים, רצועות בד שנקרעו מסדין ישן שפעם היה לבן ועכשיו הוא אפור ומוכתם. אני לא יודעת מדוע מראֵה סמרטוטי הרגליים האלה הכה בי חזק כל כך, בחזה, בסרעפת, בכל הגוף שלי, עד שלא יכולתי עוד לעצור את הבכי. תפלצת, לעומת זאת, הביט בי בחטף במבט צונן, גוער בבירור.
    "צריך להלביש אותו לפני שהם יבואו," אמר תפלצת, וראיתי שגם הסנטר שלו רועד למראה העליבות האנושית הזאת (אם כי מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות בכך).
    תחילה ניסינו להוריד ממנו את הגופייה המלוכלכת והמצחינה, אבל לא היתה דרך להורידה דרך הראש. תפלצת הוציא מכיסו אולר משוכלל ומורכב, וחתך את הבד לאורך החזה. רגל־גדולה שכב עכשיו לפנינו על הספה המתקפלת חצי־עירום, שעיר כמו טרול, צלקות על חזהו ועל ידיו, מכוסה קעקועים שאי־אפשר לפענחם עוד, ושלא הצלחתי לזהות בהם שום דבר משמעותי. עיניו היו עצומות למחצה ושיוו לו מבט אירוני, ואנחנו חיפשנו בארון ההרוס משהו הולם להלבישו, לפני שהגופה תתקשח לתמיד ותהפוך למה שהיתה באמת — גוש של חומר. תחתוניו הקרועים הציצו מתחת למכנסי טרנינג כסופים, חדשים לגמרי.
    בעדינות הסרתי את הסמרטוטים הדוחים וראיתי את כפות רגליו במערומיהן. נדהמתי. תמיד חשבתי שכפות הרגליים הן החלק האינטימי והאישי ביותר בגוף האדם, לא איברי המין, לא הלב ואפילו לא המוח — אלה איברים חסרי משמעות אמיתית, שזוכים ליחסי ציבור טובים מדי. בכפות הרגליים מסתתר כל המידע על האדם, לשם מתנקזת המשמעות האמיתית של קיומנו והדרך שבה אנחנו קשורים לאדמה. במגע עם האדמה, בנקודת המפגש שלה עם הגוף, מסתתר הסוד כולו — שאנחנו בנויים מיסודות של חומר, ובד בבד אנחנו זרים לו, מופרדים ממנו. כפות הרגליים הן התקע שלנו לשקע.
    ועכשיו כפות הרגליים העירומות האלה היו בשבילי הוכחה שמוצאו אחר. לא ייתכן שהוא היה אדם. הוא צריך היה להיות איזו צורה חסרת שם, אחת מאלה — כמאמרו של בלייק שלנו — שמתיכות מתכות לנוזלים נוהרים, והופכות סדר לכאוס. אפשר שהיה סוג של דֶמון. יצורים דמוניים ניכרים תמיד על פי טביעות שונות בקרקע של כפות רגליהם.
    כפות הרגליים האלה — ארוכות מאוד וצרות, על אצבעותיהן הדקות וציפורניהן השחורות וחסרות הצורה — נראו כמסוגלות ללפות ולאחוז דבר־מה. הבוהן ניצבה מעט בנפרד משאר האצבעות, כמו אגודל. על כולן צמחו שערות שחורות, סמיכות. מישהו ראה אי־פעם מראה כזה? תפלצת ואני החלפנו מבטים.
    בארון הכמעט ריק מצאנו חליפה בצבע קפה, קצת מוכתמת, שלא נראתה מרופטת מאוד. מעולם לא ראיתי אותו לובש אותה. רגל־גדולה התהלך תמיד במגפי לבד ועור כבדים, במכנסיים משומשים מאוד, בחולצת משבצות ובווסט מרופד, בלי שום קשר לעונות השנה.
     
    הלבשת המת העלתה בדעתי ליטוף. אני בספק אם זכה לרכּוּת כזאת בחייו. החזקנו אותו בעדינות מתחת לזרועותיו והחלקנו עליו את הבגדים. כובדו נשען על החזה שלי, ואחרי גל של גועל טבעי שגרם לי בחילה, עלה בדעתי פתאום לחבק את הגוף הזה, לטפוח על שכמו ולומר לו בקול מרגיע: אל תדאג, יהיה טוב. לא עשיתי את זה בגלל נוכחותו של תפלצת. הוא מן הסתם היה רואה בזה סטייה.
    המחוות שוויתרתי עליהן הפכו למחשבות, והתחלתי לרחם על רגל־גדולה. אולי זנחה אותו אמו, והוא היה אומלל כל חייו העצובים. שנים ארוכות של אומללות מדרדרות את האדם לעליבות שהיא גרועה ממחלה קטלנית. מעולם לא ראיתי אצלו אורחים, לא משפחה ולא חברים. אפילו מלקטי הפטריות לא היו עוצרים ליד ביתו לפטפט. אנשים פחדו ממנו, לא אהבו אותו. נראה לי שהתחבר רק עם הציידים, וגם זה רק לעתים רחוקות. להערכתי היה כבן חמישים, והייתי נותנת הרבה כדי לראות את הבית השמיני שלו ולבדוק אם אין שם שילובים של נפטון ופלוטו, עם מארס באופק, כי כשהוא אחז במסור המשונן בידיו המגוידות, הוא הזכיר לי טורף שחי רק כדי לזרוע מוות ולגרום סבל.
    כדי להלבישו בז'קט הרים אותו תפלצת למצב ישיבה, ואז ראינו שהלשון הגדולה והנפוחה שלו כולאת משהו בתוך פיו. אחרי רגע של התלבטות חרקתי שיניים מרוב גועל וניסיתי, פעם אחר פעם, לתפוס את המשהו הזה בעדינות בקצה ולמשוך. בין אצבעותי היתה עצם ארוכה ודקה וחדה כמו פגיון. מפיו של המת נפלטו חרחור גרוני ואוויר שצליליו הזכירו ממש אנחה. שנינו זינקנו אחורה, ואין לי ספק שתפלצת הרגיש בדיוק מה שהרגשתי אני: אימה. מה עוד שכעבור רגע הופיע בפיו של רגל־גדולה דם אדום כהה, כמעט שחור, שהגביר עוד יותר את התחושה הזאת. זֶרם דק חורש רע שנזל לו החוצה.
    קפאנו, מבועתים.
    "טוב," אמר תפלצת בקול רועד, "הוא נחנק. העצם חנקה אותו. העצם נתקעה לו בגרון, הוא נחנק" — הוא חזר שוב ושוב בעצבנות. ואחר כך, כמו מרגיע את עצמו, זרק לעברי: "לעבודה. זה לא תענוג, אבל חובה כלפי הזולת לא תמיד צריכה להיות תענוג."
    ראיתי שהוא מינה את עצמו למנהל משמרת הלילה הזאת וצייתי.
    התמסרנו לגמרי לעבודה כפוית הטובה, וניסינו להלביש את רגל־גדולה באותה חליפה בצבע קפה ולהניחו בתנוחה מכובדת. מזמן לא נגעתי בשום גוף זר, שלא לדבר על גוף מת. חשתי איך מרגע לרגע נכנע הגוף הזה לחוסר תנועה, איך הוא מתאבן מדקה לדקה; לכן הזדרזנו כל כך. וכאשר שכב כבר רגל־גדולה בחליפה החגיגית, נעלמה מפניו סוף־סוף הבעה אנושית, והוא הפך לגופה, ללא כל ספק. רק האצבע המורה של ידו הימנית התמרדה וסירבה להישאר במצב המקובל של ידיים שלובות והזדקרה כלפי מעלה, כמו רצתה למשוך בכך את תשומת לבנו ולעצור לרגע את מאמצינו הקדחתניים, העצבניים. "עכשיו שימו לב!" אמרה האצבע הזאת. "עכשיו שימו לב, כי הנה יש פה משהו שלא הבחנתם בו, נקודת ההתחלה המהותית של תהליך שנסתר מעיניכם, תהליך שראוי למלוא תשומת הלב. הודות לו כולנו נמצאים במקום הזה ובזמן הזה בבית קטן ברמה, בתוככי השלג והלילה. אני בתור גוף מת, ואילו אתם כיצורי אנוש מזדקנים ולא כל כך חשובים. אבל זו רק ההתחלה. רק עכשיו הכול מתחיל להתרחש."
     
    עמדנו, תפלצת ואני, בחדר הקר, הלח, בריקנות קפואה שהשתררה בשעה חסרת ייחוד ואפורה זו, וחשבתי לי שאותו משהו הנפרד מן הגוף שואב פיסת עולם, ולא חשוב אם אותו משהו הוא טוב או רע, אשם או צח כשלג, הוא משאיר אחריו אֵינוּת גדולה. הבטתי מבעד לחלון. השחר החל עולה, ואט־אט מילאו את האֵינוּת הגדולה פתיתי שלג עצלים. הם נשרו אל האדמה בלי למהר, מתפתלים באוויר וסובבים על צירם כמו נוצות.
    רגל־גדולה כבר הלך מאיתנו, וקשה היה לשמור על טינה או כעס כלפיו. נותר הגוף, מת, עטוי חליפה. עכשיו נראה הגוף שלֵו ומרוצה, כמו שמחה הרוח על שהשתחררה סוף־סוף מן החומר, והחומר שמח על שהשתחרר סוף־סוף מן הרוח. בזמן הקצר הזה נערכו גירושים מטפיזיים. הסוף.
    התיישבנו במטבח שדלתו נשארה פתוחה, ותפלצת הושיט יד אל בקבוק הוודקה הפתוח שעמד על השולחן. הוא מצא כוסיות נקיות ומזג — תחילה לי, אחר כך לעצמו. דרך החלונות המכוסים שלג הסתנן השחר פנימה, איטי, חלבי כמו נורות בית חולים, ובאור הזה ראיתי שתפלצת לא מגולח וזיפי זקנו אפורים כמו השיער שלי. פיג'מת הפסים שלו ידעה כביסות רבות והיא הציצה, פתוחה ולא מסודרת, ממעיל פרוות הכבשים שלו, והמעיל עצמו היה מלוכלך בכל סוגי הכתמים שאפשר להעלות על הדעת.
    שתיתי כוסית וודקה לא קטנה, והיא חיממה אותי מבפנים.
    "אני חושב שמילאנו את חובתנו כלפיו. יש מישהו אחר שהיה עושה את זה?" תפלצת דיבר אל עצמו יותר מאשר אלי. "הוא היה בן כלבה קטן ועלוב, אז מה?"
    הוא מזג לעצמו עוד כוסית וגמע אותה בלגימה אחת, אחר כך נרעד בגועל. ראו עליו שאינו רגיל למשקה.
    "אני הולך לטלפן," אמר ויצא. חשבתי שהוא חש חולשה.
    קמתי והתחלתי להתבונן בבלגן הנורא הזה. קיוויתי שאמצא תעודת זהות עם תאריך הלידה של רגל־גדולה. רציתי לבדוק את המערכת האסטרולוגית שלו.
    על שולחן שהיה מכוסה שעוונית מרופטת עמדה תבנית עם חתיכות צלויות יתר על המידה של חיה כלשהי, ובסיר שליד, מכוסָה בשכבת שומן לבנה ודקה, נמה לה חמיצה. פרוסה שנחתכה מכיכר לחם, חמאה בעטיפת זהב. על הרצפה המצופה לינוליאום קרוע התגוללו עוד כמה שרידי חיה שנפלו יחד עם הצלחת מן השולחן, וגם כוס ופירורי עוגיות, והכול נרמס וכמו הוחדר לתוך הרצפה המטונפת.
    ואז, על אדן החלון, על מגש פח, ראיתי משהו שהמוח שלי זיהה רק אחרי רגע ארוך, בניסיון להתחמק מן המראה: זה היה ראש איילה שנחתך בחיתוך חד וישר. לידו היו ארבע רגליים קטנות. העיניים הפקוחות למחצה עקבו בוודאי בעירנות אחרי כל פעולותינו.
    אין ספק, היתה זו אחת העלמות המורעבות האלה, שבחורף נענות בתמימותן לניסיונות פיתוי בעזרת תפוחים קפואים, ואחר כך נלכדות ומתות בייסורים, חנוקות בתיל.
    כאשר התחלתי להבין לאט־לאט מה קרה כאן, שנייה אחרי שנייה, תקפה אותי אימה. הוא לכד את האיילה במלכודת, הרג אותה, ביתר את גופה, צלה אותו ואכל. יצור אחד אכל יצור אחר, בִּדממה, בַּלילה, בלי מילים. איש לא מחה, רעם לא רעם. ובכל זאת פגע העונש בדמון הזה, אף שיד אדם לא הוליכה את המוות.
    במהירות, בידיים רועדות, אספתי את השרידים האלה, את העצמות הקטנות, וערמתי אותן במקום אחד כדי לקבור אותן אחר כך. מצאתי שקית ניילון ישנה ולתוכה הכנסתי אותן, את העצמות הקטנות האלה, בזו אחר זו הן הוכנסו לתכריכי הפלסטיק. וגם את הראש הנחתי בזהירות בתוך השקית.
    כל כך רציתי לדעת את תאריך לידתו של רגל־גדולה, שחיטטתי בעצבנות מסביב — על השידה, בין כמה ניירות, דפי לוח שנה ועיתונים, אחר כך במגירות; המקום הרגיל לשמירת מסמכים בכפרים. ושם היא היתה — בכריכה ירוקה מרופטת, בוודאי כבר פג תוקפה. בתמונה היה רגל־גדולה בן עשרים ומשהו, פנים ארוכות, לא סימטריות, ועיניים סגורות למחצה. הוא לא היה יפה אפילו אז. בשארית של עיפרון כתבתי את תאריך הלידה ואת מקום הלידה. רגל־גדולה נולד ב-21 בדצמבר 1950. הוא נולד כאן.
    ועלי להוסיף שמצאתי עוד משהו במגירה הזאת: ערימת תצלומים, חדשים למדי, צבעוניים. ריפרפתי ביניהם מתוך הרְגל, ואחד מהם משך את תשומת לבי. התבוננתי בו מקרוב וכבר עמדתי להניחו בצד. אך שעה ארוכה לא הצלחתי להבין מה אני רואה. לפתע השתררה דממה, ואני הייתי ממש במרכזה. התבוננתי. גופי נדרך, הייתי מוכנה לקרב. ראשי הסתחרר, באוזני עלה וגבר זמזום, רחש, כמו מעבר לאופק צעד לעברנו צבא של רבבות — קולות, שקשוק מתכת, חריקת גלגלים, הכול רחוק. הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על גוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שכעס מסוגל לחצות כל גבול.
    בידיים רועדות הכנסתי את התצלומים לכיס, ומיד אחר כך שמעתי איך הכול נע קדימה, איך מותנעים מנועי העולם כולו, ומכונותיו יוצאות לדרך — חרקה דלת, מזלג נשר לרצפה. עיני זלגו דמעות.
    תפלצת עמד בדלת.
    "הוא לא היה ראוי לדמעות שלך."
    שפתיו היו קפוצות, ובריכוז רב הוא הקיש על הנייד שלו.
    "כל הזמן עונה המרכזייה הצ'כית," אמר, "אנחנו צריכים לעלות לגבעה. את באה איתי?"
    סגרנו את הדלת בשקט ויצאנו, מבוססים בשלג. על הגבעה התחיל תפלצת להסתובב סביב צירו עם שני הניידים בידיים פשוטות, מחפש קליטה. לפנינו השתרעה כל בקעת קלודזקו, רוחצת בזוהר הכסוף־אפור של השחר.
    "מה שלומך, בן," אמר תפלצת לטלפון. "לא הערתי אותך, נכון?"
    קול עמום השיב משהו שלא קלטתי.
    "כי השכן שלנו מת. אני חושב שנחנק מעצם. עכשיו. הלילה."
    הקול בצד השני שוב אמר משהו.
    "לא, תכף אטלפן. לא היתה קליטה. כבר הלבשנו אותו אני וגברת דוּשֵייקוֹ, השכנה שלי, אתה יודע" — הוא העיף מבט לעברי — "כדי שלא יתקשח..."
    ושוב קול מהעבר השני, עכשיו כמו עצבני יותר.
    "מכל מקום, הוא כבר בחליפה..."
    מישהו מן העבר השני התחיל לדבר הרבה ומהר, ועל כן הרחיק תפלצת את הטלפון מאוזנו והביט בו במיאוס.
    אחר כך טילפנו למשטרה.

    אולגה טוקרצ'וק (1962) היא סופרת פולנייה, פסיכולוגית במקצועה, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2018 אשר תוארה כאחת מהסופרות המוערכות והמוצלחות ביותר בדורה. כמו כן זכתה בפרס מאן בוקר הבינלאומי עבור ספרה "טיסות". וכן בפרס יאן מיכלסקי.
    טוקרצ'וק היא פעילה פוליטית בעלת עמדות שמאלניות, היא חברת מפלגת הירוקים הפולנית. מאז 1998 היא מתגוררת בכפר הקטן קראיאנוב (פול') ליד נובה רודה.
    טוקרצ'וק היא פסיכולוגית יונגיאנית וכתיבתה מושפעת מהגישה היונגיאנית. היא בעלת הוצאת הספרים פרטית רוטה (Ruta), באמצעותה מוציאה טוקרצ'וק את ספריה. ספרה ספר יעקב העוסק ביעקב פרנק תורגם לעברית על ידי מרים בורנשטיין והופיע בהוצאת כרמל, ירושלים תש"פ. הספר יצא לאור בשנת 2014, לאחר שבע שנים של תחקיר מעמיק, איסוף מסמכים, לימוד ההיסטוריה של המאה ה-18, גימטריה, קבלה ומילים מהשפה העברית.

    סקירות וביקורות

    הנאורות שכנגד ספרה של זוכת הנובל כתוב במיומנות ומהנה לקריאה, אך עם זאת הוא מבטא את מה שבעייתי בצדקנות

    ברור, זה ספר טוב. הוא מהנה לקריאה, כתוב  במיומנות, יש חן מסוים לגיבורתו, ויש בו כמה מחשבות די מעניינות (לא מאוד). ואף על פי כן הוא מרתיח אותי. למה? והאם זה בפשטות מקרה של "זה לא היא, זה אני"?

    המספרת והגיבורה היא ינינה דושייקו, אישה מבוגרת, מהנדסת גשרים ואחר כך מורה בעברה. כיום גרה ינינה בקצה פולין, על גבול צ'כיה, באזור שומם למדי ובו כמה בתים פזורים מאוכלסים וכמה בתי קיץ שעליהם ינינה משגיחה בחורף בשכר. הרומן נפתח כששכן גלמוד, שינינה מתעבת בגלל יחסו לבעלי חיים ולטבע, נמצא מת בביתו. הוא מת מחנק, בסוג של צדק פואטי, מעצם של איילה שצד ואכל. משם מפליג הסיפור למעין סיפור בלשי. בזה אחר זה נמצאים מתים גברים השייכים למה שניתן לכנות האליטה של הפרובינציה הנידחת שבה מתרחש הסיפור: מפקד משטרה, בעל חוות שועלים וכולי. מי אחראי למותם? האם אלה פשוט בעלי החיים שבאו לנקום, כפי שגורסת בעקשנות ינינה?

    הגיבורה היא טיפוס. יש לה דעות מוצקות על העולם, אורח חיים אקסצנטרי, הומור, כולל הומור עצמי. יש בה, ובאופן שבו היא מספרת את סיפורה, לא מעט חן. אבל צריך לאפיין נכונה את הגיבורה ואת הרומן שבו היא מככבת: זו גיבורה בעלת אידיאולוגיה ברורה, אידיאולוגיה פנאטית בקצותיה, וזהו רומן אידיאולוגי מובהק, ששייך לז'אנר מתפתח שמכונה "ספרות אקולוגית" (Eco Fiction).

    האידיאולוגיה של הרומן היא פוסט-הומניסטית. על המת הראשון מעירה ינינה: "הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו – כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו". "בוזזים באופיים" הם, במשתמע, בני האדם באופן כללי. כך מתבטאת ינינה על הכלבות שלה, שנורו על ידי ציידים: "הן היו אנושיות יותר מבני אדם בכל מובן. רגישות יותר, חכמות יותר, שמחות יותר... ולאנשים נדמה שאפשר לעשות הכל לבעלי החיים, שהם כמו חפצים".

    המיזנתרופיות שטבועה בטקסט הזה קשורה גם בתאוות כיליון כללית שצצה בו: "והרי אפשרי היה שכל זה לא יהיה. שיהיה רק עשב - מצבורים גדולים של עשב ושיחי קיצנית ניגפים ברוח. כך זה יכול היה להיראות. או כלום - מקום ריק בחלל הקוסמי. ואולי דווקא כך היה מוטב לכולם". בינתיים, עד שיכלה הכל - ואולי הדבר נובע משינוי האקלים, כפי שגורסת אחת הדמויות (ברומן שפורסם במקור ב-‭- (2009‬ בעלי החיים באים לנקום "על הכל".

    טוקרצ'וק בונה גיבורה - שאין שום סימן ברומן שמרמז שהיא לא מזדהה איתה - שמחזיקה בצביר רעיונות הקשורים לאותו יסוד פוסטהומניסטי אקולוגי. למשל, המשיכה של הגיבורה לתיאוריות האנטי-רציונליסטיות והמיסטיות של המשורר האנגלי ויליאם בלייק בן המחצית השניייה של המאה ה-‭.18‬ המשיכה לדמויות בנות המאה ה-‭18‬ שמייצגות את מה שישעיהו ברלין כינה "הנאורות שכנגד", היא אחד הקשרים הבולטים בין הרומן הזה ל'ספרי יעקב' של הסופרת (שזכתה ב-‭2018‬ בנובל), רומן שאפתני בהרבה מ'על עצמות המתים' ומהנה לקריאה הרבה פחות. עיסוקה של הגיבורה באסטרולוגיה מקרב אותה לזרמי ניו-אייג' פנתיאיסטיים בתנועה האקולוגית. הגיבורה היא גם אנטי-קתולית, יסוד שקשור גם הוא בפוסט-הומניזם שלה (הכומר לגיבורה: "אין להתייחס לחיות כאילו היו אנשים. זה חטא. זה רהב... אלוהים נתן לבעלי החיים מקום נמוך יותר, בשירות האדם"). מעל הצביר האינטלקטואלי הזה בוזקת טוקרצ'וק אהבת מהגרים (הרופא החביב עליה הוא מהגר מהמזרח התיכון בשם עלי) ושנאת גברים אופייניות: "יש לי אפילו תיאוריה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת  תקשורת בין-אישית, ופוגע אפילו בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה יותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת העולם השנייה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטרוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות". ציטטתי את הקטע באריכות כי הוא מדגים גם את ההומור של המספרת וגם את העניין המסוים שיש ברעיונותיה (אני מתכוון דווקא להערה לגבי קריאת רומנים, לא לגבי גברים מבוגרים).

    אז מדוע אני רותח? האם זה רק בגלל שאני לא מסכים עם חלק מהרעיונות שמבוטאים ברומן? אני חושב שזה לא רק זה. אני חושב שעולה מהרומן איזו ארומה שבעת רצון מעצמה, של מי שמבטאת את כל הרעיונות "הנכונים", המוסריים ולמרבה הנוחות גם האופנתיים. ואני גם סבור שהספר הזה מבטא בבלי דעת את מה שמסוכן בצדקנות. אם צריך לבחור בין עולם שסובל מרדיפת-יתר של צדק (צדקנות) לעולם שסובל מרדיפת-חסר של צדק (הפקרות) - אני חושב שאבחר באפשרות הראשונה. ובכל זאת, יש יסוד אלים בצדקנות. מתחת לדאגה לחלשים, לחיות, לכדור הארץ, מפעפעת לעיתים אלימות לא מודעת שמצאה לה סוף-סוף הצדקה לפורקנה. וכל קורא שיגיע לסוף הרומן הזה ייווכח בכך שהוא ממחיש להפליא את היסוד האלים שמפעפע בצדקן, למרות שאין זו בהכרח כוונתו.

    בתמונה: נקמת החיות. מתוך פרסומת של ארגון הטבעונות ‭PETA ‬

    אריק גלסנר 7 לילות 24/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    סקירות וביקורות

    הנאורות שכנגד ספרה של זוכת הנובל כתוב במיומנות ומהנה לקריאה, אך עם זאת הוא מבטא את מה שבעייתי בצדקנות

    ברור, זה ספר טוב. הוא מהנה לקריאה, כתוב  במיומנות, יש חן מסוים לגיבורתו, ויש בו כמה מחשבות די מעניינות (לא מאוד). ואף על פי כן הוא מרתיח אותי. למה? והאם זה בפשטות מקרה של "זה לא היא, זה אני"?

    המספרת והגיבורה היא ינינה דושייקו, אישה מבוגרת, מהנדסת גשרים ואחר כך מורה בעברה. כיום גרה ינינה בקצה פולין, על גבול צ'כיה, באזור שומם למדי ובו כמה בתים פזורים מאוכלסים וכמה בתי קיץ שעליהם ינינה משגיחה בחורף בשכר. הרומן נפתח כששכן גלמוד, שינינה מתעבת בגלל יחסו לבעלי חיים ולטבע, נמצא מת בביתו. הוא מת מחנק, בסוג של צדק פואטי, מעצם של איילה שצד ואכל. משם מפליג הסיפור למעין סיפור בלשי. בזה אחר זה נמצאים מתים גברים השייכים למה שניתן לכנות האליטה של הפרובינציה הנידחת שבה מתרחש הסיפור: מפקד משטרה, בעל חוות שועלים וכולי. מי אחראי למותם? האם אלה פשוט בעלי החיים שבאו לנקום, כפי שגורסת בעקשנות ינינה?

    הגיבורה היא טיפוס. יש לה דעות מוצקות על העולם, אורח חיים אקסצנטרי, הומור, כולל הומור עצמי. יש בה, ובאופן שבו היא מספרת את סיפורה, לא מעט חן. אבל צריך לאפיין נכונה את הגיבורה ואת הרומן שבו היא מככבת: זו גיבורה בעלת אידיאולוגיה ברורה, אידיאולוגיה פנאטית בקצותיה, וזהו רומן אידיאולוגי מובהק, ששייך לז'אנר מתפתח שמכונה "ספרות אקולוגית" (Eco Fiction).

    האידיאולוגיה של הרומן היא פוסט-הומניסטית. על המת הראשון מעירה ינינה: "הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו – כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו". "בוזזים באופיים" הם, במשתמע, בני האדם באופן כללי. כך מתבטאת ינינה על הכלבות שלה, שנורו על ידי ציידים: "הן היו אנושיות יותר מבני אדם בכל מובן. רגישות יותר, חכמות יותר, שמחות יותר... ולאנשים נדמה שאפשר לעשות הכל לבעלי החיים, שהם כמו חפצים".

    המיזנתרופיות שטבועה בטקסט הזה קשורה גם בתאוות כיליון כללית שצצה בו: "והרי אפשרי היה שכל זה לא יהיה. שיהיה רק עשב - מצבורים גדולים של עשב ושיחי קיצנית ניגפים ברוח. כך זה יכול היה להיראות. או כלום - מקום ריק בחלל הקוסמי. ואולי דווקא כך היה מוטב לכולם". בינתיים, עד שיכלה הכל - ואולי הדבר נובע משינוי האקלים, כפי שגורסת אחת הדמויות (ברומן שפורסם במקור ב-‭- (2009‬ בעלי החיים באים לנקום "על הכל".

    טוקרצ'וק בונה גיבורה - שאין שום סימן ברומן שמרמז שהיא לא מזדהה איתה - שמחזיקה בצביר רעיונות הקשורים לאותו יסוד פוסטהומניסטי אקולוגי. למשל, המשיכה של הגיבורה לתיאוריות האנטי-רציונליסטיות והמיסטיות של המשורר האנגלי ויליאם בלייק בן המחצית השניייה של המאה ה-‭.18‬ המשיכה לדמויות בנות המאה ה-‭18‬ שמייצגות את מה שישעיהו ברלין כינה "הנאורות שכנגד", היא אחד הקשרים הבולטים בין הרומן הזה ל'ספרי יעקב' של הסופרת (שזכתה ב-‭2018‬ בנובל), רומן שאפתני בהרבה מ'על עצמות המתים' ומהנה לקריאה הרבה פחות. עיסוקה של הגיבורה באסטרולוגיה מקרב אותה לזרמי ניו-אייג' פנתיאיסטיים בתנועה האקולוגית. הגיבורה היא גם אנטי-קתולית, יסוד שקשור גם הוא בפוסט-הומניזם שלה (הכומר לגיבורה: "אין להתייחס לחיות כאילו היו אנשים. זה חטא. זה רהב... אלוהים נתן לבעלי החיים מקום נמוך יותר, בשירות האדם"). מעל הצביר האינטלקטואלי הזה בוזקת טוקרצ'וק אהבת מהגרים (הרופא החביב עליה הוא מהגר מהמזרח התיכון בשם עלי) ושנאת גברים אופייניות: "יש לי אפילו תיאוריה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת  תקשורת בין-אישית, ופוגע אפילו בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה יותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת העולם השנייה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטרוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות". ציטטתי את הקטע באריכות כי הוא מדגים גם את ההומור של המספרת וגם את העניין המסוים שיש ברעיונותיה (אני מתכוון דווקא להערה לגבי קריאת רומנים, לא לגבי גברים מבוגרים).

    אז מדוע אני רותח? האם זה רק בגלל שאני לא מסכים עם חלק מהרעיונות שמבוטאים ברומן? אני חושב שזה לא רק זה. אני חושב שעולה מהרומן איזו ארומה שבעת רצון מעצמה, של מי שמבטאת את כל הרעיונות "הנכונים", המוסריים ולמרבה הנוחות גם האופנתיים. ואני גם סבור שהספר הזה מבטא בבלי דעת את מה שמסוכן בצדקנות. אם צריך לבחור בין עולם שסובל מרדיפת-יתר של צדק (צדקנות) לעולם שסובל מרדיפת-חסר של צדק (הפקרות) - אני חושב שאבחר באפשרות הראשונה. ובכל זאת, יש יסוד אלים בצדקנות. מתחת לדאגה לחלשים, לחיות, לכדור הארץ, מפעפעת לעיתים אלימות לא מודעת שמצאה לה סוף-סוף הצדקה לפורקנה. וכל קורא שיגיע לסוף הרומן הזה ייווכח בכך שהוא ממחיש להפליא את היסוד האלים שמפעפע בצדקן, למרות שאין זו בהכרח כוונתו.

    בתמונה: נקמת החיות. מתוך פרסומת של ארגון הטבעונות ‭PETA ‬

    אריק גלסנר 7 לילות 24/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    על עצמות המתים אולגה טוקרצ'וק

    1. ועכשיו שימו לב!
     
    "מיום שבחר בדרך הרת סכנות,
    היה איש תם וישר מהלך בשפלות רוח
    בגיא צלמוות."
     
    בגילי, ובעיקר במצבי, אני חייבת לרחוץ היטב את הרגליים לפני השינה, למקרה שאצטרך להתפנות באמבולנס באמצע הלילה.
    אילו טרחתי באותו הערב לבדוק באלמנך גרמי השמים מה קורה שם למעלה, בכלל לא הייתי הולכת לישון. אבל נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הסתייעתי לשם כך בתה מצמח הכּשוּת, ובנוסף לקחתי גם שתי טבליות ולריאן. ולכן, כאשר באמצע הלילה העירו אותי דפיקות חזקות בדלת — דפיקות אלימות, פראיות, ולפיכך מבשרות רע — היה לי קשה להתאושש. קפצתי באחת ונעמדתי מתנודדת ליד המיטה, כי הגוף הרוטט, המנומנם, התקשה לעבור פתאום משינה תמימה אל המציאות. הרגשתי חולשה, הסתחררתי כמו הייתי על סף איבוד הכרה. זה קורה לי, למרבה הצער, לאחרונה, וזה קשור לתחלואים שלי. הייתי צריכה להתיישב ולחזור ולומר לעצמי: אני בבית, לילה, מישהו הולם בדלת, ורק כך הצלחתי להשתלט על עצבַּי. כאשר חיפשתי בחשיכה את נעלי הבית, שמעתי שהאיש שהלם בדלת מקיף עכשיו את הבית וממלמל לעצמו. למטה, בכוך המסתור לשעוני החשמל, יש לי מכל של גז פלפל שקיבלתי מדִיזִי בגלל הציידים הלא חוקיים, ובזה נזכרתי עכשיו. הצלחתי לגשש בחושך ולמשש את הצורה המוכרת, הקרירה, של מכל הריסוס, ורק אז, כשהתחמושת בידי, הדלקתי את האור בחוץ. הבטתי במרפסת הקדמית דרך האשנב הצדדי. נשמעה חריקת שלג, ובשדה הראייה שלי הופיע שכני, שאני קוראת לו תפלצת. ידיו הידקו סביב מותניו את שולי פרוות הכבשים הישנה שלו, זו שהוא נוהג ללבוש כשהוא עוסק במלאכות בית שונות. מתחת לפרווה הציצו רגליים בפיג'מת פסים ובנעליים כבדות, מתאימות למסעות בהרים.
    "תפתחי," הוא אמר.
    בפליאה גלויה הוא הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי (אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ; זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי), ובלי מילה נוספת נכנס פנימה.
    "תתלבשי, בבקשה. רגל־גדולה מת."
    מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ובלי אומר נעלתי מגפי שלג גבוהים וזרקתי על עצמי את מעיל הפליז הראשון שהורדתי מהקולב. בחוץ, בְּכתם האור החיוור של מנורת המרפסת, הלך השלג והפך לקילוח איטי, ישנוני. תפלצת עמד לידי דומם, גבוה, כחוש, גרמי, כמו דמות ששורטטה בכמה קווי עיפרון. עם כל תנועה נשרו ממנו פתיתי שלג, כמו אבקת סוכר מעוגיות כוכבים.
    "מה זאת אומרת מת?" שאלתי לבסוף בגרון חנוק בעודי פותחת את הדלת, אבל תפלצת לא ענה.
    בכלל, הוא לא מדבר הרבה. אין ספק, מרקורי נמצא במזל המאופק שלו, כנראה גדי, או על חוד החרמש, בריבוע, אולי מול סאטורן. יכול להיות גם שמרקורי בנסיגה — הוא מתאפיין בסגירוּת.
    יצאנו מן הבית, ומיד אפף אותנו האוויר הקר, הלח, המוכר הזה, המזכיר לנו כל חורף מחדש שהעולם לא נברא למען בני האדם, ומראה לנו במשך חצי שנה לפחות כמה הוא עוין כלפינו. הכפור התנפל באלימות על לחיינו, מן הפה החלו מיתמרים ענני אד לבנים. האור במרפסת כבה אוטומטית, ואנחנו צעדנו בשלג החורק בחשיכה, כשפנס המצח של תפלצת מבקיע את החושך רק במקום אחד, ממש לפניו, ונע יחד איתו. אני דישדשתי באפֵלה אחריו.
    "אין לךְ פנס?" הוא שאל.
    היה לי, כמובן, אבל רק בבוקר, באור יום, הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום.
    ביתו של רגל־גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת, ואני גרנו כאן ולא פחדנו מן החורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים.
    עכשיו ירדנו מן הדרך שהשלג נוקה ממנה קצת, זו שעוברת ביישוב שלנו ומתפצלת לשבילים המובילים לכל אחד מהבתים. אל ביתו של רגל־גדולה הוביל שביל כבוש בשלג העמוק, צר עד כדי כך שהיה צריך להניח את הרגליים זו לפני זו ולשמור כל הזמן על שיווי משקל.
    "זה לא יהיה מראה יפה," הזהיר תפלצת כשהוא פונה אלי ומסנוור אותי לחלוטין לרגע.
    לא ציפיתי לשום דבר אחר. הוא שתק רגע ואחר כך אמר כמצטדק:
    "הטריד אותי האור במטבח שלו והיללות הנואשות של הכלבה. לא שמעת?"
    לא, לא שמעתי. ישנתי, שיכורה מהכשוּת והוולריאן.
    "ואיפה היא עכשיו, הכלבה הזאת?"
    "לקחתי אותה משם, הבאתי אותה אלי, נתתי לה לאכול ונראה לי שהיא נרגעה."
    שוב רגע של שקט.
    "הוא תמיד הולך מוקדם לישון ומכבה את האור, בשביל החיסכון, והפעם הוא דלק ודלק. פס בהיר על השלג. רואים מחלון חדר השינה שלי. אז הלכתי לשם, חשבתי שאולי הוא השתכר, או שאולי הוא מתעלל בכלבה שהיא מייללת כל כך."
    חלפנו על פני הריסות של אסם, וכעבור רגע חשף אור פנסו של תפלצת שני זוגות עיניים בורקות, ירקרקות, זוהרות מן החשיכה.
    "תראה, איילות," אמרתי בלחש נרגש, ומשכתי בשרוול של מעיל פרוות הכבשים שלו. "הן התקרבו כל כך אל הבית. הן לא מפחדות?"
    האיילות עמדו בשלג שהגיע כמעט עד בטנן. הן התבוננו בנו בשקט, כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס. היה חשוך, ולא ידעתי לומר אם אלה אותן עֲלָמוֹת שהגיעו לכאן בסתיו מצ'כיה, או שאולי איילות חדשות. ובעצם, מדוע רק שתיים? באותו הזמן היו לפחות ארבע מצ'כיה.
    "לכו הביתה," אמרתי להן ונופפתי בידיים. הן נרעדו, אבל לא זזו. בשלווה גמורה הן ליוו אותנו במבטיהן עד הדלת ממש. הצטמררתי.
    ובינתיים תפלצת בטש ברגליו בפתח הבית הקטן והמוזנח, כדי להוריד מהן את פתיתי השלג. החלונות הקטנים נאטמו ביריעות פלסטיק ובניירות, את דלת העץ כיסתה יריעת זפת.
    ליד קירות המבואה נערמו עצים להסקה, בולי עץ בגדלים לא שווים. אין ספק, זה לא היה חלל נעים. הוא היה מלוכלך ומוזנח. בכל מקום הורגש ריח של רטיבות, עץ ואדמה — אדמה לחה, רעבתנית. וגם סירחון של עשן רב־שנים שהתנחל בקירות הבית בצורת שכבה שמנונית.
    הדלת למטבח היתה פתוחה קמעה, ומיד ראיתי את גופתו של רגל־גדולה שרועה על הרצפה. מבטי רק נגע בו ונסוג מיד. עבר רגע ארוך עד שיכולתי לשוב ולהסתכל לשם. זה היה מראה מחריד.
    הוא שכב בתנוחה מוזרה, מעוותת, כפות ידיו לצד צווארו, כמו מנסה לפתוח בכוח צווארון לוחץ. התקרבתי לאט, כמו מהופנטת, ראיתי עיניים פקוחות, נעוצות במקום כלשהו מתחת לשולחן. גופייה מלוכלכת, קרועה סמוך לצוואר. זה נראה כאילו הגופה נאבקה עם עצמה, ואחרי שהובסה — נפלה ומתה. נעשה לי קר מרוב אימה, דמי קפא בעורקי, והיה לי רושם שהוא נסוג פנימה, עמוק אל תוככי גופי. רק אתמול ראיתי את הגופה הזאת בחיים.
    "אלוהים אדירים," מילמלתי. "מה קרה?"
    תפלצת משך בכתפיו. "אני לא מצליח להתקשר למשטרה, אנחנו שוב ברשת הצ'כית."
    שלפתי מהכיס את הנייד שלי, הקשתי את המספר שהכרתי מהטלוויזיה — 997 — וכעבור רגע נשמעה הודעה מוקלטת, בצ'כית. ככה זה כאן. הקליטה משתנה ממקום למקום בלי להתחשב בגבולות של שתי המדינות. לפעמים הגבול בין המפעילים מתביית לו לזמן ארוך על המטבח שלי, לפעמים הוא נמצא כמה ימים ליד ביתו של תפלצת, או במרפסת. קשה לנבא את גחמותיה.
    "היית צריך לצאת אל מקום גבוה מחוץ לבית, אל הגבעה," הצעתי לו עצה שעבר זמנה.
    "הוא יתקשח לגמרי לפני שהם יגיעו," אמר תפלצת בנימת דיבור שממש לא אהבתי אצלו, כאילו הוא החכם באדם. הוא הסיר את פרוות הכבשים שלו ותלה אותה על מסעד הכיסא.
    "אנחנו לא יכולים לתת לו להישאר ככה. הוא נראה איום ונורא, ואחרי הכול הוא היה שכן שלנו."
    התבוננתי בגופה המעוותת, המסכנה, של רגל־גדולה, והתקשיתי להאמין שרק אתמול פחדתי מן האיש הזה. לא חיבבתי אותו. ואולי זו אמירה מאופקת מדי — "לא חיבבתי". לאמיתו של דבר הוא נראה לי זוועתי, דוחה. בעצם אפילו לא חשבתי שהוא ברייה אנושית. ועכשיו הוא שכב על רצפה מלוכלכת, בלבנים מלוכלכים, קטן ורזה, חסר אונים ולא מסוכן בכלל. סתם, חתיכת חומר שבעקבות תהליכים בלתי נתפסים היתה לישות שברירית, מופרדת מכל דבר אחר. זה העציב אותי, נורא העציב, כי אפילו מישהו נאלח כמוהו לא ראוי למיתה. ומי בעצם ראוי? גם לי מחכה גורל דומה, וגם לתפלצת ולאיילות שבחוץ; יום אחד כולנו נהיה לא יותר מאשר גוף מת.
    פניתי לתפלצת בתקווה למצוא אצלו קורטוב של נחמה, אבל הוא כבר היה עסוק בסידור המיטה המבולגנת — מרבץ סתור על ספה מתקפלת מתפרקת. ניסיתי על כן להתנחם בעצמי. עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שיחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום.
    הוא היה שכן שלי, המרחק בין הבתים שלנו לא עלה על חצי קילומטר, אבל רק לעתים רחוקות היה לי קשר עם רגל־גדולה. למזלי. הייתי רואה אותו בדרך כלל מרחוק — דמות קטנה, מגוידת, תמיד מתנודדת מעט, החולפת על רקע הנוף. בלכתו נהג למלמל לעצמו, ולפעמים האקוסטיקה ורוחות הרמה היו מביאות לי שרידים של המונולוג הזה, שהיה פשוט ולא מגוון. אוצר המילים שלו היה מורכב בעיקר מקללות שאליהן צירף רק שמות פרטיים משתנים.
    הוא הכיר כאן כל פיסת קרקע, נדמה לי שהוא נולד כאן ומעולם לא הרחיק מעבר לעיר הסמוכה קְלוֹדְזקוֹ. הוא היטיב להכיר את היער — ממה אפשר להרוויח, מה למכור למי. פטריות, אוכמניות, עץ בעירה גנוב, זרדים להבערת אש, מלכודות, המרוץ השנתי של רכבי שטח, ציד. היער פירנס את השד הקטן הזה, ועל כן היה עליו לכבד את היער. והוא לא כיבד אותו. פעם, באוגוסט, כשהיתה בצורת, העלה באש שדה אוכמניות גדול. הזמנתי את מכבי האש, אבל הם לא הצליחו להציל הרבה. מעולם לא נודע לי מדוע עשה את זה. בקיץ היה נודד בסביבה עם מסור וכורת עצים חיים, מלאי לשד. כאשר הערתי לו בנימוס, מתגברת רק בקושי על הכעס, הוא ענה בפשטות, "תעופי לי מהעיניים, מכשפה זקנה." רק במילים גסות יותר. להשלמת פרנסתו, תמיד היה גונב משהו, סוחב, מתחמן; אם הקייטנים השאירו בחצר פנס או מזמרה — רגל־גדולה היה מיד מריח הזדמנות וחוטף הכול, ואחר כך מוכר את זה בעיר. לדעתי הוא היה ראוי כבר לאיזה עונש, בכמה וכמה הזדמנויות, או אפילו למאסר.
    לא יודעת איך הוא הצליח להתחמק כל פעם מחדש. אולי היו מלאכים ששמרו עליו. לפעמים המלאכים מתייצבים בצד הלא נכון.
    ידעתי שהוא עוסק בציד בלתי חוקי בכל הצורות האפשריות. הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו — כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו.
    לילות רבים לא ישנתי בגללו. מחוסר אונים. כמה פעמים טילפנתי למשטרה — אם מישהו כבר הרים שם את השפופרת, הוא היה מקשיב לי בנימוס, ואחר כך כלום לא היה קורה. רגל־גדולה היה יוצא שוב למסלולו, עם צרור מלכודות על שכמו, והוא פולט צעקות מאיימות. כמו אליל קטן ורע. מרושע ומפתיע. תמיד שתוי במקצת, ואולי זה מה שגרם לו להיות מרושע כל כך. הוא היה ממלמל לעצמו ומכה במקל על גזעי העצים, כמו מבקש להניסם מדרכו. דומה היה שהוא נולד מעורפל חושים. לא אחת הייתי הולכת בעקבותיו ואוספת את המלכודות הפרימיטיביות, העשויות תיל פשוט, לולאות שקשורות לעצים צעירים כפופים במקצת, כך שהחיה הנלכדת היתה עפה למעלה כמו נורתה ממקלעת, ונשארת תלויה באוויר. לפעמים הייתי מוצאת חיות מתות — ארנבים, גיריות, איילות.
    "אנחנו חייבים להעביר אותו לספה," אמר תפלצת.
    לא מצא חן בעיני הרעיון הזה, לא מצא חן בעיני שאני צריכה לגעת בו.
    "אני חושבת שעלינו לחכות למשטרה," אמרתי. אבל תפלצת הכין כבר מקום על הספה המתקפלת והפשיל את שרוולי הסוודר שלו. הוא הביט לעברי כשבעיניו הבהירות מבט חוקר.
    "לא היית רוצה שימצאו אותך ככה. במצב כזה. הרי זה לא אנושי."
    כן, כן, אין ספק שהגוף האנושי הוא לא־אנושי. במיוחד גוף מת.
    הרי זהו פרדוקס אפל שאנחנו צריכים עכשיו לטפל בגופתו של רגל־גדולה, שדווקא עלינו הוטלה הצרה האחרונה הזאת. עלינו, על שכניו שהוא לא כיבד, לא חיבב ובכלל לא החשיב.
    לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו היתה יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו. הנשמות היו נודדות במהירות האור אל האור. אם יש בכלל דבר כזה, "נשמה".
    התגברתי על התנגדות עצומה ועשיתי את מה שאמר לי תפלצת. תפסנו את הגופה בידיה וברגליה והעברנו אותה לספה. נדהמתי להיווכח שהוא כבד ובכלל לא נראה חסר תנועה. הוא נוקשה, לא נעים, כמו כלֵי מיטה מעומלנים יתר על המידה. ראיתי גם את הגרביים, או בעצם את מה שכיסה את כפות רגליו במקומם — סמרטוטים מלוכלכים, רצועות בד שנקרעו מסדין ישן שפעם היה לבן ועכשיו הוא אפור ומוכתם. אני לא יודעת מדוע מראֵה סמרטוטי הרגליים האלה הכה בי חזק כל כך, בחזה, בסרעפת, בכל הגוף שלי, עד שלא יכולתי עוד לעצור את הבכי. תפלצת, לעומת זאת, הביט בי בחטף במבט צונן, גוער בבירור.
    "צריך להלביש אותו לפני שהם יבואו," אמר תפלצת, וראיתי שגם הסנטר שלו רועד למראה העליבות האנושית הזאת (אם כי מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות בכך).
    תחילה ניסינו להוריד ממנו את הגופייה המלוכלכת והמצחינה, אבל לא היתה דרך להורידה דרך הראש. תפלצת הוציא מכיסו אולר משוכלל ומורכב, וחתך את הבד לאורך החזה. רגל־גדולה שכב עכשיו לפנינו על הספה המתקפלת חצי־עירום, שעיר כמו טרול, צלקות על חזהו ועל ידיו, מכוסה קעקועים שאי־אפשר לפענחם עוד, ושלא הצלחתי לזהות בהם שום דבר משמעותי. עיניו היו עצומות למחצה ושיוו לו מבט אירוני, ואנחנו חיפשנו בארון ההרוס משהו הולם להלבישו, לפני שהגופה תתקשח לתמיד ותהפוך למה שהיתה באמת — גוש של חומר. תחתוניו הקרועים הציצו מתחת למכנסי טרנינג כסופים, חדשים לגמרי.
    בעדינות הסרתי את הסמרטוטים הדוחים וראיתי את כפות רגליו במערומיהן. נדהמתי. תמיד חשבתי שכפות הרגליים הן החלק האינטימי והאישי ביותר בגוף האדם, לא איברי המין, לא הלב ואפילו לא המוח — אלה איברים חסרי משמעות אמיתית, שזוכים ליחסי ציבור טובים מדי. בכפות הרגליים מסתתר כל המידע על האדם, לשם מתנקזת המשמעות האמיתית של קיומנו והדרך שבה אנחנו קשורים לאדמה. במגע עם האדמה, בנקודת המפגש שלה עם הגוף, מסתתר הסוד כולו — שאנחנו בנויים מיסודות של חומר, ובד בבד אנחנו זרים לו, מופרדים ממנו. כפות הרגליים הן התקע שלנו לשקע.
    ועכשיו כפות הרגליים העירומות האלה היו בשבילי הוכחה שמוצאו אחר. לא ייתכן שהוא היה אדם. הוא צריך היה להיות איזו צורה חסרת שם, אחת מאלה — כמאמרו של בלייק שלנו — שמתיכות מתכות לנוזלים נוהרים, והופכות סדר לכאוס. אפשר שהיה סוג של דֶמון. יצורים דמוניים ניכרים תמיד על פי טביעות שונות בקרקע של כפות רגליהם.
    כפות הרגליים האלה — ארוכות מאוד וצרות, על אצבעותיהן הדקות וציפורניהן השחורות וחסרות הצורה — נראו כמסוגלות ללפות ולאחוז דבר־מה. הבוהן ניצבה מעט בנפרד משאר האצבעות, כמו אגודל. על כולן צמחו שערות שחורות, סמיכות. מישהו ראה אי־פעם מראה כזה? תפלצת ואני החלפנו מבטים.
    בארון הכמעט ריק מצאנו חליפה בצבע קפה, קצת מוכתמת, שלא נראתה מרופטת מאוד. מעולם לא ראיתי אותו לובש אותה. רגל־גדולה התהלך תמיד במגפי לבד ועור כבדים, במכנסיים משומשים מאוד, בחולצת משבצות ובווסט מרופד, בלי שום קשר לעונות השנה.
     
    הלבשת המת העלתה בדעתי ליטוף. אני בספק אם זכה לרכּוּת כזאת בחייו. החזקנו אותו בעדינות מתחת לזרועותיו והחלקנו עליו את הבגדים. כובדו נשען על החזה שלי, ואחרי גל של גועל טבעי שגרם לי בחילה, עלה בדעתי פתאום לחבק את הגוף הזה, לטפוח על שכמו ולומר לו בקול מרגיע: אל תדאג, יהיה טוב. לא עשיתי את זה בגלל נוכחותו של תפלצת. הוא מן הסתם היה רואה בזה סטייה.
    המחוות שוויתרתי עליהן הפכו למחשבות, והתחלתי לרחם על רגל־גדולה. אולי זנחה אותו אמו, והוא היה אומלל כל חייו העצובים. שנים ארוכות של אומללות מדרדרות את האדם לעליבות שהיא גרועה ממחלה קטלנית. מעולם לא ראיתי אצלו אורחים, לא משפחה ולא חברים. אפילו מלקטי הפטריות לא היו עוצרים ליד ביתו לפטפט. אנשים פחדו ממנו, לא אהבו אותו. נראה לי שהתחבר רק עם הציידים, וגם זה רק לעתים רחוקות. להערכתי היה כבן חמישים, והייתי נותנת הרבה כדי לראות את הבית השמיני שלו ולבדוק אם אין שם שילובים של נפטון ופלוטו, עם מארס באופק, כי כשהוא אחז במסור המשונן בידיו המגוידות, הוא הזכיר לי טורף שחי רק כדי לזרוע מוות ולגרום סבל.
    כדי להלבישו בז'קט הרים אותו תפלצת למצב ישיבה, ואז ראינו שהלשון הגדולה והנפוחה שלו כולאת משהו בתוך פיו. אחרי רגע של התלבטות חרקתי שיניים מרוב גועל וניסיתי, פעם אחר פעם, לתפוס את המשהו הזה בעדינות בקצה ולמשוך. בין אצבעותי היתה עצם ארוכה ודקה וחדה כמו פגיון. מפיו של המת נפלטו חרחור גרוני ואוויר שצליליו הזכירו ממש אנחה. שנינו זינקנו אחורה, ואין לי ספק שתפלצת הרגיש בדיוק מה שהרגשתי אני: אימה. מה עוד שכעבור רגע הופיע בפיו של רגל־גדולה דם אדום כהה, כמעט שחור, שהגביר עוד יותר את התחושה הזאת. זֶרם דק חורש רע שנזל לו החוצה.
    קפאנו, מבועתים.
    "טוב," אמר תפלצת בקול רועד, "הוא נחנק. העצם חנקה אותו. העצם נתקעה לו בגרון, הוא נחנק" — הוא חזר שוב ושוב בעצבנות. ואחר כך, כמו מרגיע את עצמו, זרק לעברי: "לעבודה. זה לא תענוג, אבל חובה כלפי הזולת לא תמיד צריכה להיות תענוג."
    ראיתי שהוא מינה את עצמו למנהל משמרת הלילה הזאת וצייתי.
    התמסרנו לגמרי לעבודה כפוית הטובה, וניסינו להלביש את רגל־גדולה באותה חליפה בצבע קפה ולהניחו בתנוחה מכובדת. מזמן לא נגעתי בשום גוף זר, שלא לדבר על גוף מת. חשתי איך מרגע לרגע נכנע הגוף הזה לחוסר תנועה, איך הוא מתאבן מדקה לדקה; לכן הזדרזנו כל כך. וכאשר שכב כבר רגל־גדולה בחליפה החגיגית, נעלמה מפניו סוף־סוף הבעה אנושית, והוא הפך לגופה, ללא כל ספק. רק האצבע המורה של ידו הימנית התמרדה וסירבה להישאר במצב המקובל של ידיים שלובות והזדקרה כלפי מעלה, כמו רצתה למשוך בכך את תשומת לבנו ולעצור לרגע את מאמצינו הקדחתניים, העצבניים. "עכשיו שימו לב!" אמרה האצבע הזאת. "עכשיו שימו לב, כי הנה יש פה משהו שלא הבחנתם בו, נקודת ההתחלה המהותית של תהליך שנסתר מעיניכם, תהליך שראוי למלוא תשומת הלב. הודות לו כולנו נמצאים במקום הזה ובזמן הזה בבית קטן ברמה, בתוככי השלג והלילה. אני בתור גוף מת, ואילו אתם כיצורי אנוש מזדקנים ולא כל כך חשובים. אבל זו רק ההתחלה. רק עכשיו הכול מתחיל להתרחש."
     
    עמדנו, תפלצת ואני, בחדר הקר, הלח, בריקנות קפואה שהשתררה בשעה חסרת ייחוד ואפורה זו, וחשבתי לי שאותו משהו הנפרד מן הגוף שואב פיסת עולם, ולא חשוב אם אותו משהו הוא טוב או רע, אשם או צח כשלג, הוא משאיר אחריו אֵינוּת גדולה. הבטתי מבעד לחלון. השחר החל עולה, ואט־אט מילאו את האֵינוּת הגדולה פתיתי שלג עצלים. הם נשרו אל האדמה בלי למהר, מתפתלים באוויר וסובבים על צירם כמו נוצות.
    רגל־גדולה כבר הלך מאיתנו, וקשה היה לשמור על טינה או כעס כלפיו. נותר הגוף, מת, עטוי חליפה. עכשיו נראה הגוף שלֵו ומרוצה, כמו שמחה הרוח על שהשתחררה סוף־סוף מן החומר, והחומר שמח על שהשתחרר סוף־סוף מן הרוח. בזמן הקצר הזה נערכו גירושים מטפיזיים. הסוף.
    התיישבנו במטבח שדלתו נשארה פתוחה, ותפלצת הושיט יד אל בקבוק הוודקה הפתוח שעמד על השולחן. הוא מצא כוסיות נקיות ומזג — תחילה לי, אחר כך לעצמו. דרך החלונות המכוסים שלג הסתנן השחר פנימה, איטי, חלבי כמו נורות בית חולים, ובאור הזה ראיתי שתפלצת לא מגולח וזיפי זקנו אפורים כמו השיער שלי. פיג'מת הפסים שלו ידעה כביסות רבות והיא הציצה, פתוחה ולא מסודרת, ממעיל פרוות הכבשים שלו, והמעיל עצמו היה מלוכלך בכל סוגי הכתמים שאפשר להעלות על הדעת.
    שתיתי כוסית וודקה לא קטנה, והיא חיממה אותי מבפנים.
    "אני חושב שמילאנו את חובתנו כלפיו. יש מישהו אחר שהיה עושה את זה?" תפלצת דיבר אל עצמו יותר מאשר אלי. "הוא היה בן כלבה קטן ועלוב, אז מה?"
    הוא מזג לעצמו עוד כוסית וגמע אותה בלגימה אחת, אחר כך נרעד בגועל. ראו עליו שאינו רגיל למשקה.
    "אני הולך לטלפן," אמר ויצא. חשבתי שהוא חש חולשה.
    קמתי והתחלתי להתבונן בבלגן הנורא הזה. קיוויתי שאמצא תעודת זהות עם תאריך הלידה של רגל־גדולה. רציתי לבדוק את המערכת האסטרולוגית שלו.
    על שולחן שהיה מכוסה שעוונית מרופטת עמדה תבנית עם חתיכות צלויות יתר על המידה של חיה כלשהי, ובסיר שליד, מכוסָה בשכבת שומן לבנה ודקה, נמה לה חמיצה. פרוסה שנחתכה מכיכר לחם, חמאה בעטיפת זהב. על הרצפה המצופה לינוליאום קרוע התגוללו עוד כמה שרידי חיה שנפלו יחד עם הצלחת מן השולחן, וגם כוס ופירורי עוגיות, והכול נרמס וכמו הוחדר לתוך הרצפה המטונפת.
    ואז, על אדן החלון, על מגש פח, ראיתי משהו שהמוח שלי זיהה רק אחרי רגע ארוך, בניסיון להתחמק מן המראה: זה היה ראש איילה שנחתך בחיתוך חד וישר. לידו היו ארבע רגליים קטנות. העיניים הפקוחות למחצה עקבו בוודאי בעירנות אחרי כל פעולותינו.
    אין ספק, היתה זו אחת העלמות המורעבות האלה, שבחורף נענות בתמימותן לניסיונות פיתוי בעזרת תפוחים קפואים, ואחר כך נלכדות ומתות בייסורים, חנוקות בתיל.
    כאשר התחלתי להבין לאט־לאט מה קרה כאן, שנייה אחרי שנייה, תקפה אותי אימה. הוא לכד את האיילה במלכודת, הרג אותה, ביתר את גופה, צלה אותו ואכל. יצור אחד אכל יצור אחר, בִּדממה, בַּלילה, בלי מילים. איש לא מחה, רעם לא רעם. ובכל זאת פגע העונש בדמון הזה, אף שיד אדם לא הוליכה את המוות.
    במהירות, בידיים רועדות, אספתי את השרידים האלה, את העצמות הקטנות, וערמתי אותן במקום אחד כדי לקבור אותן אחר כך. מצאתי שקית ניילון ישנה ולתוכה הכנסתי אותן, את העצמות הקטנות האלה, בזו אחר זו הן הוכנסו לתכריכי הפלסטיק. וגם את הראש הנחתי בזהירות בתוך השקית.
    כל כך רציתי לדעת את תאריך לידתו של רגל־גדולה, שחיטטתי בעצבנות מסביב — על השידה, בין כמה ניירות, דפי לוח שנה ועיתונים, אחר כך במגירות; המקום הרגיל לשמירת מסמכים בכפרים. ושם היא היתה — בכריכה ירוקה מרופטת, בוודאי כבר פג תוקפה. בתמונה היה רגל־גדולה בן עשרים ומשהו, פנים ארוכות, לא סימטריות, ועיניים סגורות למחצה. הוא לא היה יפה אפילו אז. בשארית של עיפרון כתבתי את תאריך הלידה ואת מקום הלידה. רגל־גדולה נולד ב-21 בדצמבר 1950. הוא נולד כאן.
    ועלי להוסיף שמצאתי עוד משהו במגירה הזאת: ערימת תצלומים, חדשים למדי, צבעוניים. ריפרפתי ביניהם מתוך הרְגל, ואחד מהם משך את תשומת לבי. התבוננתי בו מקרוב וכבר עמדתי להניחו בצד. אך שעה ארוכה לא הצלחתי להבין מה אני רואה. לפתע השתררה דממה, ואני הייתי ממש במרכזה. התבוננתי. גופי נדרך, הייתי מוכנה לקרב. ראשי הסתחרר, באוזני עלה וגבר זמזום, רחש, כמו מעבר לאופק צעד לעברנו צבא של רבבות — קולות, שקשוק מתכת, חריקת גלגלים, הכול רחוק. הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על גוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שכעס מסוגל לחצות כל גבול.
    בידיים רועדות הכנסתי את התצלומים לכיס, ומיד אחר כך שמעתי איך הכול נע קדימה, איך מותנעים מנועי העולם כולו, ומכונותיו יוצאות לדרך — חרקה דלת, מזלג נשר לרצפה. עיני זלגו דמעות.
    תפלצת עמד בדלת.
    "הוא לא היה ראוי לדמעות שלך."
    שפתיו היו קפוצות, ובריכוז רב הוא הקיש על הנייד שלו.
    "כל הזמן עונה המרכזייה הצ'כית," אמר, "אנחנו צריכים לעלות לגבעה. את באה איתי?"
    סגרנו את הדלת בשקט ויצאנו, מבוססים בשלג. על הגבעה התחיל תפלצת להסתובב סביב צירו עם שני הניידים בידיים פשוטות, מחפש קליטה. לפנינו השתרעה כל בקעת קלודזקו, רוחצת בזוהר הכסוף־אפור של השחר.
    "מה שלומך, בן," אמר תפלצת לטלפון. "לא הערתי אותך, נכון?"
    קול עמום השיב משהו שלא קלטתי.
    "כי השכן שלנו מת. אני חושב שנחנק מעצם. עכשיו. הלילה."
    הקול בצד השני שוב אמר משהו.
    "לא, תכף אטלפן. לא היתה קליטה. כבר הלבשנו אותו אני וגברת דוּשֵייקוֹ, השכנה שלי, אתה יודע" — הוא העיף מבט לעברי — "כדי שלא יתקשח..."
    ושוב קול מהעבר השני, עכשיו כמו עצבני יותר.
    "מכל מקום, הוא כבר בחליפה..."
    מישהו מן העבר השני התחיל לדבר הרבה ומהר, ועל כן הרחיק תפלצת את הטלפון מאוזנו והביט בו במיאוס.
    אחר כך טילפנו למשטרה.