אני מתכננת, מרפי צוחק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני מתכננת, מרפי צוחק
מכר
מאות
עותקים
אני מתכננת, מרפי צוחק
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אני מתכננת, מרפי צוחק

4.8 כוכבים (48 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"באופן מפתיע ומאוד לא אופייני, עד כה, כבר שלושה ימים שלמים בקורס, וכמות הפדיחות, הנפילות, המעידות וכדומה היומית שלי דומה לזו של המשתתפים האחרים בקורס. אה... מעניין מה מרפי מתכנן לי כאן..."
חוק מרפי: תיאוריה הגורסת שאם משהו יכול לפעול שלא כשורה, כך אכן יקרה. או במילים אחרות, כל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. כל אחד ואחת מאיתנו פוגשים בחוק מרפי מפעם לפעם במהלך החיים, אבל אצל בודדים הוא הופך לשותף קבוע בחייהם. יחידי סגולה אפילו מצליחים לייצר איתו מעין חברות משעשעת ומצליחים לרתום אותו ולהפוך אותו לכוח מניע בחייהם.
ספרה של ענבל אבידע מתאר את סיפורה של ישראלית כובשת לב, אשר חייה שזורים בשלל רגעים שמזכירים את חוק מרפי. תגובותיה לסיטואציות אלה מראות לנו את דרכה ההומוריסטית והמיוחדת להתמודד עם כל מה שמרפי זורק עליה... 
הספר מלא ברגעי הומור, שמעלים חיוך רחב על הפנים ולעיתים אף פרצי צחוק בלתי נשלטים.

פרק ראשון

פרק 1 
המפקדת

בוקר. עושה את צעדיי הראשונים בצה״ל ועל הגב שלי תיק צ'ימידן גדול יותר ממני. כבר חצי יום עבר ואני עדיין בשוק. הלם תרבות. מסיימת את שרשרת החיול ונשלחת לעלות על אוטובוס. אחרי כמה דקות של התברברות, אני מוצאת את האוטובוס, עולה עליו ומורידה מעליי את התיק הכבד. מסתכלת סביב ורואה הרבה מבטים ננעצים בי. אחד החיילים זורק באוויר: ״איזה כיף שיש איתנו בחורה במחלקה! כבוד שאת מתגייסת לקרבי!״
״מה קרבי?! אני? איזה קרבי?!״ אני משיבה בתדהמה. הנהג, שכנראה כבר ראה הרבה כמוני, מבקש לראות את הטופס שאני אוחזת בידי ואומר: ״מייד'לה, את על האוטובוס הלא נכון, את צריכה את האוטובוס שבקצה הטור״.
קופצת במהירות מהאוטובוס ומרגישה הקלה מסוימת. האוטובוס סוגר את דלתותיו מאחוריי ומתחיל בנסיעה. שוב מרגישה את המבטים של כולם ננעצים בי, הפעם דרך החלון האחורי של האוטובוס. מה לעזאזל מצחיק עכשיו? אני שואלת את עצמי. אז טעיתי באוטובוס, זה עד כדי כך מצחיק?! פתאום אני מבינה שההקלה שהרגשתי קודם לא הייתה סתם. שכחתי את התיק שלי באוטובוס. שיט, שיט! אני חייבת להשיג אותו בחזרה. מתחילה לרוץ אחרי האוטובוס ומנופפת לו כדי שיעצור. נהג האוטובוס המנוסה, שגם צעירות מעופפות במיוחד כמוני כבר ראה בעבר, עוצר את האוטובוס, ואחד החיילים זורק אליי את התיק דרך הדלת האחורית. ״נו באמת, אוי נהדר!״ אני אומרת לו ומוסיפה בציניות: ״תודה, באמת תודה״.
רצה לכיוון האוטובוס הנכון (בשאיפה), מסדירה את הנשימה אחרי הריצה והפעם מקפידה להתחיל ברגל ימין. מרימה את הרגל למדרגה הראשונה של האוטובוס ומשקל התיק מושך אותי למטה היישר לרצפה. מנסה להתרומם ולהתנהג כאילו איש לא ראה את הנפילה. נהגת האוטובוס, שנראית יותר כמו נהג, אומרת בקול צרוד: ״סוף־סוף הגיעה דרדסית ביש־גדא שלנו״. אני מחייכת חיוך פלסטי וחושבת - עוד סימן אחד מלמעלה וכבר היום אני דופקת נפקדות. מתיישבת ומקווה שהרושם הראשוני שיצרתי על כל הבנות באוטובוס לא ידבק בי לאורך כל הטירונות.
שבוע שלם של ״הנאות״ הטירונות גורם לכל אחד להרגיש כאילו הוא שנה בצבא. ואני, עם המזל שלי, כמובן, עוד מסונג׳רת להיות חניכה תורנית. מחכה כבר לצאת הביתה ולהיות עם המשפחה ועם החבר, אם רק נצליח לעבור את מסדר המפקדת מחר. אבל מנוסות שכמותנו, כבר לכולנו ברור שהמסדר לא יעבור חלק. לא משנה כמה באמת החדר יהיה נקי ומסודר, הוא לעולם לא יעבור מסדר בפעם הראשונה או השנייה. תמיד־תמיד המפקדת תמצא איזה ״פאק״.
חמישי בערב. המפקדת מסכמת את היום בקול הרובוטי והמעצבן שלה: ״חיילות, כל היום לא עמדתן בזמנים, המדים שלכן רחוקים מלהיות מדוגמים, השלשות שלכן לא היו עוברות שיעור חשבון ובואו לא נדבר על החדר. מקווה שלא תהיו המחזור הראשון שלי שנשאר שבת בשבת הראשונה שלו. אבל עם מחדלים כמו שלכן, לא הייתי בונה על בית״.
יום שישי לפנות בוקר, ולמרות האיום מאתמול, אחת הבנות, רוזי, מציעה שלא לנקות כמו לפסח לקראת המסדר הראשון, "כי גם ככה רוב הסיכויים שהמפקדת לא תעביר אותו". אנחנו מתלהבות מההצעה ומחליטות לנקות רק חפיף ולהמתין להערות, כדי להבין איפה להתמקד ובשאיפה לעבור את המסדר בפעם השנייה. אני מנחמת את כולנו בזה: בטוח מתישהו היום נעבור את המסדר, כי גם המפקדת בסופו של דבר בן אדם, וגם היא רוצה לצאת הביתה. ואולי אפילו גם לה יש חבר.
אנחנו מתארגנות באיטיות למסדר. אני קולטת בזווית העין את המפקדת מתקרבת לבניין וצועקת במלוא הגרון, בעיקר כדי שהיא תשמע: ״בנות, יש לנו עוד חמש דקות, תזדרזנה!״
אנחנו נעמדות כל אחת ליד המיטה שלה וממתינות למפקדת. אני מכניסה בדקה התשעים את החולצה למכנסיים ובודקת שכל הכפתורים במקומם. מצחיקה את עצמי במחשבה שעם המזל שלי, המסדר ייפול על איזה כפתור שאני לא אסגור בסדר הנכון.
מתכופפת כדי לקשור את השרוך של הנעל, שמה לב שנשארה על הרצפה שלולית קטנה ובה קצת סבון וחושבת בליבי שמישהי פה לקחה את הרעיון של מסדר לא מושלם רחוק מדי...
שומעת את הקולות של סגל המפקדות, העולות במדרגות. בעיניי כולן נראות אותו דבר. תוהה אם מלמדים את זה בקורס מפקדות: שיער אסוף בתוך הכובע, והכובע מכסה את העיניים. רק שחלילה לא יהיה קשר עין בינן ובינינו. צועקת שוב - מההתרגשות אפילו בקול חזק יותר מקודם - ״למסדר המפקדת כולן לעבור להקשב: שתיים, שלוש, הקשב!״
המפקדת, נמוכה ממני בהרבה, תמיד מרימה את הראש בזווית מסוימת למעלה. כנראה כדי להוסיף לעצמה עוד כמה סנטימטרים. היא נכנסת לחדר בדרמטיות, מרימה את הראש עוד יותר מהרגיל ואז… הרגל שלה מפספסת את המדרגה בכניסה לחדר. היא מאבדת את שיווי המשקל, ואני אומרת לעצמי בחיוך שבטח היא נזכרת שהמפקדת לעולם לא נופלת, אלא תמיד בודקת מקרוב את הרצפה. אבל המפקדת כנראה לא רוצה להגיע לרצפה, אז היא מנסה להציל את עצמה, שולחת רגל קדימה, דורכת בדיוק על השלולית ובה הסבון ומחליקה מקצה אחד של החדר לקצה השני.
כולנו המומות, בייחוד אני. אני חושבת בליבי: למה, למה, ל־מ־ה?! כל זה קורה דווקא במשמרת שלי כחניכה תורנית? הרי כל כך ברור שלא נעבור את המסדר לאור העובדה שעל הרצפה הייתה שלולית! (אם היה ספר חוקים על מסדרי ניקיון בצה״ל, הסעיף הזה לא היה כתוב בכלל מרוב שמובן מאליו שלא אמורה להיות שלולית על הרצפה).
הפאק הזה במסדר, שלא לדבר על המדים המקומטים של המפקדת, לא מותירים ספק: אנחנו, או ליתר דיוק - אני, בצרות. כולנו בחדר יודעות שאסור, אבל אסור בשום אופן להוציא צליל מהפה. וכולנו גם יודעות שזה רק עניין של זמן עד שאחת תפלוט קול גיחוך וכל החדר יתפוצץ מצחוק. כל אחת מסתכלת על נקודה אחרת בחדר, כדי שלא יהיה קשר עין בינינו. ממתינות בדום מתוח לראות מה יקרה עכשיו.
המפקדת נעמדת, מיישרת את החולצה, פונה לאט־לאט לעברנו, מסתכלת על כולנו ונעצרת בי. אומרת בטון רגוע אבל מפחיד: ״וואחד פאק בניקיון, השלולית שהייתה פה. ככה אתן חושבות שתעברו את המסדר?״ לא יודעת מה עובר עליי, אבל אני מחליטה לענות לה וממלמלת בקול חלש בלי להזיז את הראש: ״המפקדת, מקווה שלא שברת איזו רגל, המפקדת״.
המפקדת מן הסתם מתעצבנת עוד יותר. היא מתקרבת ונעמדת מול הפרצוף שלי ממש, הטונים שלה עולים כשהיא אומרת לי: ״קיבלת אומץ, אהה, חניכה תורנית!״
שוב שקט ודממה, ואני כמעט מאבדת את זה. נושמת עמוק וחושבת: איך לעזאזל אני יוצאת מזה. נזכרת ביוסי הפוזל מהתיכון, שתמיד נראה שהוא לא מסתכל לאנשים בעיניים כשהם מדברים איתו, מאמצת את הרעיון ובוהה באיזו נקודה על הקיר, ואז שומעת שאגה על הפרצוף שלי: ״ותסתכלי עליי כשאני מדברת איתך!״
אני משיבה כמעט בלי לחשוב: ״סליחה, המפקדת, יש לי פזילה, המפקדת״.
זהו, זה שובר את שולי, היא מתחילה לגחך, וזה שובר את רונה וגם את גילי שעומדת לידה ואז כולנו אחריהן לא מצליחות להתאפק ומתפוצצות מצחוק. המפקדת, שלא יכולה להסתכל לנו בעיניים, נעמדת בדום מתוח, מסדרת שוב את החולצה הרטובה למחצה ואומרת בקול קצינתי נמוך: ״משוחררות הביתה! ו... את! את נשארת פה״.
כולן מביעות אפס לויאליות ונוהרות החוצה מהחדר עם התיקים שלהן. חלקן צוחקות, חלקן מחליפות איתי מבט של ״שיהיה בהצלחה״, ״שיעבור בקלות״, ואני עדיין בדום מתוח, מנסה להסדיר את הנשימה. מחשבותיי נודדות אל מחוזות ה"מה יעלה בגורלי?" בטח אמות מזקנה בבסיס מהריתוק הכי ארוך שקיבלו בצה״ל, ואני לעולם לא אשתחרר.
נשארנו רק אני והמפקדת. המתח בגלל אי־הוודאות מתחיל להרוג אותי. בדיוק כשאני אומרת לעצמי: תנשמי עמוק, תספרי עד עשר ושוב תנשמי, כמו שלימדו אותנו בשיעורי יוגה בבית הספר - אני קולטת את המפקדת מסירה את הכובע מהראש, ספק מתיישבת ספק נופלת על המיטה המסודרת ו… מתחילה לבכות.
אני בהלם, לא יודעת מה לעשות בדיוק, לא ציפיתי לזה בכלל. המפקדת, בלי להסתכל עליי, אומרת בדמעות שלא מפסיקות לזרום: ״איך, איך אני אחיה עם הפדיחה הזאת?״
״אה... אה, זה... זה לא כל כך נורא, המפקדת," אני אומרת לה בלחש, "קחי אוויר, תספרי עד עשר, מחר יום חדש״. וביני לבין עצמי אני תוהה אם מה שאני מדקלמת למפקדת הוא טיפ עבורה - או עבורי… "תודה," היא אומרת לי וקמה ללכת.
"אין על מה," אני משיבה וכבר מפנטזת על היציאה הביתה. היא מביטה בי, שותקת לרגע ואז...
"אין על מה, מה?!" נשמע קול מוכר לי מקודם, היא שוב שואגת עליי.
"אין על מה, המפקדת,“ אני משיבה בהכנעה ויודעת שאת השבת הזאת - אני עושה כאן.

עוד על הספר

אני מתכננת, מרפי צוחק ענבל אבידע
פרק 1 
המפקדת

בוקר. עושה את צעדיי הראשונים בצה״ל ועל הגב שלי תיק צ'ימידן גדול יותר ממני. כבר חצי יום עבר ואני עדיין בשוק. הלם תרבות. מסיימת את שרשרת החיול ונשלחת לעלות על אוטובוס. אחרי כמה דקות של התברברות, אני מוצאת את האוטובוס, עולה עליו ומורידה מעליי את התיק הכבד. מסתכלת סביב ורואה הרבה מבטים ננעצים בי. אחד החיילים זורק באוויר: ״איזה כיף שיש איתנו בחורה במחלקה! כבוד שאת מתגייסת לקרבי!״
״מה קרבי?! אני? איזה קרבי?!״ אני משיבה בתדהמה. הנהג, שכנראה כבר ראה הרבה כמוני, מבקש לראות את הטופס שאני אוחזת בידי ואומר: ״מייד'לה, את על האוטובוס הלא נכון, את צריכה את האוטובוס שבקצה הטור״.
קופצת במהירות מהאוטובוס ומרגישה הקלה מסוימת. האוטובוס סוגר את דלתותיו מאחוריי ומתחיל בנסיעה. שוב מרגישה את המבטים של כולם ננעצים בי, הפעם דרך החלון האחורי של האוטובוס. מה לעזאזל מצחיק עכשיו? אני שואלת את עצמי. אז טעיתי באוטובוס, זה עד כדי כך מצחיק?! פתאום אני מבינה שההקלה שהרגשתי קודם לא הייתה סתם. שכחתי את התיק שלי באוטובוס. שיט, שיט! אני חייבת להשיג אותו בחזרה. מתחילה לרוץ אחרי האוטובוס ומנופפת לו כדי שיעצור. נהג האוטובוס המנוסה, שגם צעירות מעופפות במיוחד כמוני כבר ראה בעבר, עוצר את האוטובוס, ואחד החיילים זורק אליי את התיק דרך הדלת האחורית. ״נו באמת, אוי נהדר!״ אני אומרת לו ומוסיפה בציניות: ״תודה, באמת תודה״.
רצה לכיוון האוטובוס הנכון (בשאיפה), מסדירה את הנשימה אחרי הריצה והפעם מקפידה להתחיל ברגל ימין. מרימה את הרגל למדרגה הראשונה של האוטובוס ומשקל התיק מושך אותי למטה היישר לרצפה. מנסה להתרומם ולהתנהג כאילו איש לא ראה את הנפילה. נהגת האוטובוס, שנראית יותר כמו נהג, אומרת בקול צרוד: ״סוף־סוף הגיעה דרדסית ביש־גדא שלנו״. אני מחייכת חיוך פלסטי וחושבת - עוד סימן אחד מלמעלה וכבר היום אני דופקת נפקדות. מתיישבת ומקווה שהרושם הראשוני שיצרתי על כל הבנות באוטובוס לא ידבק בי לאורך כל הטירונות.
שבוע שלם של ״הנאות״ הטירונות גורם לכל אחד להרגיש כאילו הוא שנה בצבא. ואני, עם המזל שלי, כמובן, עוד מסונג׳רת להיות חניכה תורנית. מחכה כבר לצאת הביתה ולהיות עם המשפחה ועם החבר, אם רק נצליח לעבור את מסדר המפקדת מחר. אבל מנוסות שכמותנו, כבר לכולנו ברור שהמסדר לא יעבור חלק. לא משנה כמה באמת החדר יהיה נקי ומסודר, הוא לעולם לא יעבור מסדר בפעם הראשונה או השנייה. תמיד־תמיד המפקדת תמצא איזה ״פאק״.
חמישי בערב. המפקדת מסכמת את היום בקול הרובוטי והמעצבן שלה: ״חיילות, כל היום לא עמדתן בזמנים, המדים שלכן רחוקים מלהיות מדוגמים, השלשות שלכן לא היו עוברות שיעור חשבון ובואו לא נדבר על החדר. מקווה שלא תהיו המחזור הראשון שלי שנשאר שבת בשבת הראשונה שלו. אבל עם מחדלים כמו שלכן, לא הייתי בונה על בית״.
יום שישי לפנות בוקר, ולמרות האיום מאתמול, אחת הבנות, רוזי, מציעה שלא לנקות כמו לפסח לקראת המסדר הראשון, "כי גם ככה רוב הסיכויים שהמפקדת לא תעביר אותו". אנחנו מתלהבות מההצעה ומחליטות לנקות רק חפיף ולהמתין להערות, כדי להבין איפה להתמקד ובשאיפה לעבור את המסדר בפעם השנייה. אני מנחמת את כולנו בזה: בטוח מתישהו היום נעבור את המסדר, כי גם המפקדת בסופו של דבר בן אדם, וגם היא רוצה לצאת הביתה. ואולי אפילו גם לה יש חבר.
אנחנו מתארגנות באיטיות למסדר. אני קולטת בזווית העין את המפקדת מתקרבת לבניין וצועקת במלוא הגרון, בעיקר כדי שהיא תשמע: ״בנות, יש לנו עוד חמש דקות, תזדרזנה!״
אנחנו נעמדות כל אחת ליד המיטה שלה וממתינות למפקדת. אני מכניסה בדקה התשעים את החולצה למכנסיים ובודקת שכל הכפתורים במקומם. מצחיקה את עצמי במחשבה שעם המזל שלי, המסדר ייפול על איזה כפתור שאני לא אסגור בסדר הנכון.
מתכופפת כדי לקשור את השרוך של הנעל, שמה לב שנשארה על הרצפה שלולית קטנה ובה קצת סבון וחושבת בליבי שמישהי פה לקחה את הרעיון של מסדר לא מושלם רחוק מדי...
שומעת את הקולות של סגל המפקדות, העולות במדרגות. בעיניי כולן נראות אותו דבר. תוהה אם מלמדים את זה בקורס מפקדות: שיער אסוף בתוך הכובע, והכובע מכסה את העיניים. רק שחלילה לא יהיה קשר עין בינן ובינינו. צועקת שוב - מההתרגשות אפילו בקול חזק יותר מקודם - ״למסדר המפקדת כולן לעבור להקשב: שתיים, שלוש, הקשב!״
המפקדת, נמוכה ממני בהרבה, תמיד מרימה את הראש בזווית מסוימת למעלה. כנראה כדי להוסיף לעצמה עוד כמה סנטימטרים. היא נכנסת לחדר בדרמטיות, מרימה את הראש עוד יותר מהרגיל ואז… הרגל שלה מפספסת את המדרגה בכניסה לחדר. היא מאבדת את שיווי המשקל, ואני אומרת לעצמי בחיוך שבטח היא נזכרת שהמפקדת לעולם לא נופלת, אלא תמיד בודקת מקרוב את הרצפה. אבל המפקדת כנראה לא רוצה להגיע לרצפה, אז היא מנסה להציל את עצמה, שולחת רגל קדימה, דורכת בדיוק על השלולית ובה הסבון ומחליקה מקצה אחד של החדר לקצה השני.
כולנו המומות, בייחוד אני. אני חושבת בליבי: למה, למה, ל־מ־ה?! כל זה קורה דווקא במשמרת שלי כחניכה תורנית? הרי כל כך ברור שלא נעבור את המסדר לאור העובדה שעל הרצפה הייתה שלולית! (אם היה ספר חוקים על מסדרי ניקיון בצה״ל, הסעיף הזה לא היה כתוב בכלל מרוב שמובן מאליו שלא אמורה להיות שלולית על הרצפה).
הפאק הזה במסדר, שלא לדבר על המדים המקומטים של המפקדת, לא מותירים ספק: אנחנו, או ליתר דיוק - אני, בצרות. כולנו בחדר יודעות שאסור, אבל אסור בשום אופן להוציא צליל מהפה. וכולנו גם יודעות שזה רק עניין של זמן עד שאחת תפלוט קול גיחוך וכל החדר יתפוצץ מצחוק. כל אחת מסתכלת על נקודה אחרת בחדר, כדי שלא יהיה קשר עין בינינו. ממתינות בדום מתוח לראות מה יקרה עכשיו.
המפקדת נעמדת, מיישרת את החולצה, פונה לאט־לאט לעברנו, מסתכלת על כולנו ונעצרת בי. אומרת בטון רגוע אבל מפחיד: ״וואחד פאק בניקיון, השלולית שהייתה פה. ככה אתן חושבות שתעברו את המסדר?״ לא יודעת מה עובר עליי, אבל אני מחליטה לענות לה וממלמלת בקול חלש בלי להזיז את הראש: ״המפקדת, מקווה שלא שברת איזו רגל, המפקדת״.
המפקדת מן הסתם מתעצבנת עוד יותר. היא מתקרבת ונעמדת מול הפרצוף שלי ממש, הטונים שלה עולים כשהיא אומרת לי: ״קיבלת אומץ, אהה, חניכה תורנית!״
שוב שקט ודממה, ואני כמעט מאבדת את זה. נושמת עמוק וחושבת: איך לעזאזל אני יוצאת מזה. נזכרת ביוסי הפוזל מהתיכון, שתמיד נראה שהוא לא מסתכל לאנשים בעיניים כשהם מדברים איתו, מאמצת את הרעיון ובוהה באיזו נקודה על הקיר, ואז שומעת שאגה על הפרצוף שלי: ״ותסתכלי עליי כשאני מדברת איתך!״
אני משיבה כמעט בלי לחשוב: ״סליחה, המפקדת, יש לי פזילה, המפקדת״.
זהו, זה שובר את שולי, היא מתחילה לגחך, וזה שובר את רונה וגם את גילי שעומדת לידה ואז כולנו אחריהן לא מצליחות להתאפק ומתפוצצות מצחוק. המפקדת, שלא יכולה להסתכל לנו בעיניים, נעמדת בדום מתוח, מסדרת שוב את החולצה הרטובה למחצה ואומרת בקול קצינתי נמוך: ״משוחררות הביתה! ו... את! את נשארת פה״.
כולן מביעות אפס לויאליות ונוהרות החוצה מהחדר עם התיקים שלהן. חלקן צוחקות, חלקן מחליפות איתי מבט של ״שיהיה בהצלחה״, ״שיעבור בקלות״, ואני עדיין בדום מתוח, מנסה להסדיר את הנשימה. מחשבותיי נודדות אל מחוזות ה"מה יעלה בגורלי?" בטח אמות מזקנה בבסיס מהריתוק הכי ארוך שקיבלו בצה״ל, ואני לעולם לא אשתחרר.
נשארנו רק אני והמפקדת. המתח בגלל אי־הוודאות מתחיל להרוג אותי. בדיוק כשאני אומרת לעצמי: תנשמי עמוק, תספרי עד עשר ושוב תנשמי, כמו שלימדו אותנו בשיעורי יוגה בבית הספר - אני קולטת את המפקדת מסירה את הכובע מהראש, ספק מתיישבת ספק נופלת על המיטה המסודרת ו… מתחילה לבכות.
אני בהלם, לא יודעת מה לעשות בדיוק, לא ציפיתי לזה בכלל. המפקדת, בלי להסתכל עליי, אומרת בדמעות שלא מפסיקות לזרום: ״איך, איך אני אחיה עם הפדיחה הזאת?״
״אה... אה, זה... זה לא כל כך נורא, המפקדת," אני אומרת לה בלחש, "קחי אוויר, תספרי עד עשר, מחר יום חדש״. וביני לבין עצמי אני תוהה אם מה שאני מדקלמת למפקדת הוא טיפ עבורה - או עבורי… "תודה," היא אומרת לי וקמה ללכת.
"אין על מה," אני משיבה וכבר מפנטזת על היציאה הביתה. היא מביטה בי, שותקת לרגע ואז...
"אין על מה, מה?!" נשמע קול מוכר לי מקודם, היא שוב שואגת עליי.
"אין על מה, המפקדת,“ אני משיבה בהכנעה ויודעת שאת השבת הזאת - אני עושה כאן.