המתמללת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המתמללת
מכר
מאות
עותקים
המתמללת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המתמללת

3.5 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קייט אטקינסון זכתה בפרס וייטברד (כיום קוסטה) על ספר הביכורים שלה, מאחורי הקלעים במוזיאון. סדרת ספריה על הבלש ג'קסון ברודי נעשתה לרבת־מכר ועובדה לסדרה של הבי־בי־סי בכיכובו של ג'ייסון אייזקס. הספר חיים ועוד חיים, שפורסם ב-2013, זכה בפרס סאות בנק סקיי לספרות, הגיע לרשימה הסופית של פרס הנשים וזכה בתואר ספר השנה של איגוד חנויות הספרים העצמאיות משני צדי האוקיינוס האטלנטי. גם הוא זכה בפרס קוסטה, וכמוהו חיים אחרים (2015) (שניהם ראו אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים). המתמללת הוא הספר האחרון שכתבה אטקינסון עד כה.

    תקציר

    "...מעבודותיה הטובות ביותר...היא מתמרנת את ז'אנר הרצח-מסתורין, הרומן ההיסטורי ותיאורי החברה הגבוהה הבריטית לכלל אמירה נוקבת על עבודתן ועל חייהן של נשים..." הניו יורקר

    "אטקינסון לא צריכה הרבה עזרה ברקיחת סיפורים מקוריים שעוצרים את הנשימה, כפי שאף אחד לא כותב. אפילו הרמזים הספרותיים שלה נוצצים" הניו יורק טיימס

    סיפור של ריגול, בגידה ונאמנות בזמן מלחמת העולם השנייה, מאת מחברת רבי-המכר "חיים אחרים" ו"חיים ועוד חיים". 

    במהלך מלחמת העולם השנייה נשאבת ג'ולייט ארמסטרונג באי-רצון לעולם הריגול. היא נשלחת למחלקה עלומה ב-MI5 שתפקידה לנטר את אוהדי איגוד הפשיסטים הבריטי ומגלה שהעבודה לעתים משמימה ולעתים מבעיתה. עם סיום המלחמה נדמה לה שהיא יכולה לקבור את אירועי אותן שנים לנצח ולא להביט לאחור.

    עשר שנים לאחר מכן, כשהיא מפיקת רדיו בבי־בי־סי, ג'ולייט נאלצת פתאום להתמודד עם דמויות מעברה. מלחמה אחרת מתנהלת עתה בשדה קרב אחר, אבל ג'ולייט מוצאת את עצמה מאוימת בשנית. החשבונות מן העבר עדיין פתוחים והיא מבינה סוף-סוף שאין מעשים שאין להם השלכות. 

    המתמללת הוא רומן מזהיר בעל עומק ומרקם נדירים, שנכתב בתנופה יוצאת דופן, בתבונה ובאמפתיה, בידי אחת הכותבות הטובות ביותר של זמננו.

    קייט אטקינסון כתבה 11 רומנים שזכו לשבחי הביקורת ונהפכו לרבי-מכר בכל העולם. היא מתגוררת באדינבורו שבסקוטלנד.

    פרק ראשון

    1981

    שעת הילדים
     

    ״גברת ארמסטרונג? גברת ארמסטרונג, את שומעת אותי?״

    היא שמעה אבל לא יכלה להגיב. היא נחבלה קשות. נשברה. מכונית פגעה בה. אולי באשמתה, דעתה היתה מוסחת — היא חייתה זמן רב כל כך מחוץ לארץ, שכנראה הביטה לצד הלא־נכון כשחצתה את רחוב ויגמור באור הדמדומים של אמצע הקיץ. בין חשיכה לאור יום.1

    ״גברת ארמסטרונג?״

    שוטר? אולי חובש. נושא תפקיד רשמי, שכנראה הציץ בתיקה ומצא משהו ששמה כתוב עליו. היא היתה בקונצרט — שוסטקוביץ'. חמש־עשרה רביעיות המיתרים, מוגשות במנות של שלוש ביום, בוויגמור הול. היום יום רביעי — השביעית, השמינית והתשיעית. סביר להניח שהיא תחמיץ את היומיים הבאים.

    ״גברת ארמסטרונג?״

    בחודש יוני של שנת 1942 היא ביקרה ברויאל אלברט הול לרגל קונצרט הבכורה של הסימפוניה השביעית שלו, ״לנינגרד״. גבר שהכירה אז הצליח להשיג כרטיסים. האולם היה מלא עד אפס מקום והאווירה היתה מחשמלת, מרהיבה — הם הרגישו שהם מתאחדים עם קורבנות המצור. ועם שוסטקוביץ'. התרחבות משותפת של הלב. זה היה לפני זמן רב כל כך, עד שהאירוע איבד כל משמעות.

    הרוסים היו אויביהם ואחר כך בעלי בריתם, ואחר כך שוב אויבים. כנ״ל הגרמנים — האויבים הגדולים, הנוראים מכול, וכעת חברים, מעמודי התווך של אירופה. איזה בזבוז. מלחמה ושלום. שלום ומלחמה. זה יימשך לנצח.

    ״גברת ארמסטרונג, אני רק מרכיב לך סד צוואר.״

    התחוור לה שהיא חושבת על בנה. מָתֵאוֹ. בן עשרים ושש, פרי רומן קצר עם מוזיקאי איטלקי — היא התגוררה באיטליה שנים רבות. אהבתה של ג'ולייט למתאו נמנתה עם הפלאים הגדולים של חייה. היא דאגה לו — הוא חי במילאנו עם בחורה שאמללה אותו, ועל כך היא חשבה כשהמכונית פגעה בה.

    כששכבה על המדרכה ברחוב ויגמור, מוקפת עוברי אורח מודאגים, היא ידעה שלא תוכל לצאת מזה. היא היתה בסך הכול בת שישים, אך כנראה חייתה מספיק. פתאום הכול נראה כמו אשליה, כמו חלום של מישהי אחרת. כמה מוזר הוא הקיום.

     

    חתונה מלכותית עמדה בפתח. באותם רגעים ממש, כששכבה על המדרכה בלונדון וזרים אדיבים עמדו סביבה, מישהו בהמשך הרחוב כבר עמל על הכנתה של בתולת הקורבן, לפי מיטב כללי הטקס. דגלים התנופפו מכל עבר. לא היה ספק שהיא בבית. סוף־סוף.

    ״אנגליה זו,״ היא מלמלה.

     

    1950

    מר טוֹבּי! מר טוֹבּי!
     

    ג'ולייט עלתה מהרכבת התחתית והתקדמה לאורכו של רחוב גרייט פורטלנד. היא הציצה בשעון וראתה שהיא מאחרת לעבודה עוד יותר מכפי שחשבה. היא לא התעוררה בזמן כיוון שבילתה עד שעה מאוחרת בבֵּל מוּנייר שברחוב שרלוט, בחברת גבר שהלך ונעשה משעמם ככל שנקפו השעות. האינרציה — או אולי העייפות — השאירה אותה במקומה, ומנות הבית, Viande de boeuf Diane ו-Crêpes Suzette, עזרו בהחלט.

    בן לווייתה המשמים־משהו היה אדריכל שאמר שהוא ״משקם את הריסות לונדון.״ ״במו ידיך?״ היא שאלה ברשעות מסוימת. כשהזמין לה מונית בסוף הלילה היא הניחה לו לנשק אותה — קצרות — לאו דווקא מתוך תשוקה אלא מתוך אדיבות. אחרי הכול, הוא הזמין אותה לארוחת הערב והיא התאכזרה אליו שלא לצורך, אם כי נדמה שהוא לא שם לב. היא נשארה עם טעם מר בפה. אני מאוכזבת מעצמי, חשבה כשבית השידור נגלה לעיניה.

    ג'ולייט היתה מפיקה ב״שידורים לבתי הספר״, ורוחה נפלה כשהתקרבה לפורטלנד פלייס וחשבה על היום המייגע המצפה לה — פגישה מחלקתית עם פּרֶנדֶרגאסט ולאחריה הקלטה של ״חיי קדם״, סדרה שג'ואן טימפסון העבירה לידיה כשהתאשפזה בבית החולים. (״סתם ניתוחון, יקירה.״)

    ״בתי ספר״ נאלצו לעבור לכאן לאחרונה ממרתף הפילם־האוס שברחוב ווֹרדוֹר, וג'ולייט התגעגעה לאווירת ההוללות המעורערת ששררה בסוהו. לא נמצא להם מקום בבית השידור של הבי־בי־סי, ולכן הם קבעו את משכנם מעבר לכביש, בבית מספר 1, והשקיפו בקנאה יתרה על האונייה־האֵם שלהם, ספינת פאר רבת־סיפונים שכבר פשטה את מדי ההסוואה של תקופת המלחמה, הצטחצחה כהוגן והפנתה את חרטומה אל עשור חדש ואל עתיד לא נודע.

    בניגוד להתרוצצות האינסופית מעבר לכביש, ב״בתי ספר״ שרר שקט כשג'ולייט נכנסה לבניין. ראשה היה עדיין עמום מהיין האדום שחלקה עם האדריכל, והיא שמחה שלא נדרשה להשתתף בשיחות הנימוסים הקבועות של שעת הבוקר. פקידת הקבלה העיפה מבט מופגן למדי בשעון הקיר כשג'ולייט חלפה בפתח. הבחורה ניהלה רומן עם מפיק ב״שירות העולמי״ וכנראה חשבה שעובדה זו מזכה אותה באישור להתחצף. הבחורות בקבלה של ״בתי ספר״ התחלפו במהירות מסחררת. ג'ולייט אהבה לדמיין מפלצת — אולי מינוטאור, ששוכן במרתפי הבניין וטורף אותן, אבל בעצם הן רק חצו את הכביש ועברו למחלקות יוקרתיות יותר בבית השידור.

    ״הרכבת איחרה,״ אמרה ג'ולייט, אף שלא הרגישה צורך אמיתי לספק הסבר, אמיתי או לא.

    ״שוב?״

    ״כן, השירות בסרקל ליין גרוע מאוד.״

    ״מתברר.״ (חוצפנית שכמותה!) ״הפגישה עם מר פְּרֶנדֶרגאסט מתקיימת בקומה הראשונה,״ אמרה הבחורה. ״אני מניחה שכבר התחילו.״

    ״גם אני מניחה.״

     

    ״יום בחיי הפועל,״ אמר פרנדרגאסט בחומרה ליושבים סביב השולחן. אחדים, הבחינה ג'ולייט, פטרו את עצמם מחובת התייצבות. הישיבות עם מר פרנדרגאסט דרשו כושר עמידה מסוים.

    ״אהה, מיס ארמסטרונג, הנה את,״ אמר פרנדרגאסט כשמבטו נפל עליה. ״כבר התחלתי לחשוב שאיבדת את הדרך.״

    ״בסוף מצאתי אותה,״ אמרה ג'ולייט.

    ״אני מעלה רעיונות חדשים לתוכניות. יום בנפּחייה, למשל. נושא שילדים מתעניינים בו.״

    ג'ולייט לא זכרה שאי־פעם התעניינה בנפחים. וגם עכשיו לא התעניינה בהם.

    ״באחו עם הרועה,״ המשיך פרנדרגאסט. ״בזמן המלטה אולי. ילדים אוהבים טלאים.״

    ״אין מספיק חקלאות ב'בתי ספר כפריים'?״ שאל צ'רלס לוֹפטהאוּס. צ'רלס שיחק על הבמה עד שרגלו התרסקה בפיצוץ בקפה דה פארי ב-1941, ומאז המשחק נגמר מבחינתו. כעת היתה לו רגל תותבת, שאיש לא טעה לחשוב שהיא אמיתית. נכותו עוררה אהדה, הגם שלא היתה לה הצדקה — הוא היה טיפוס עוקצני, וספק אם אובדן הרגל ריכך אותו. הוא היה המפיק בפועל של סדרת ״מועדון החוקרים״. בעיני ג'ולייט, איש לא התאים לתפקיד פחות ממנו.

    ״אבל כולם אוהבים טלאים, לא רק ילדי הכפר,״ מחה פרנדרגאסט. הוא היה מנהל התוכניות הראשי, ובתור שכזה, הניחה ג'ולייט, כולם היו צאן מרעיתו פחות או יותר. תוך כדי דיבור הוא התבונן במעורפל בקודקודה הגזוז לעילא של דייזי גיבּס. הוא סבל מבעיית ראייה כתוצאה מהרעלת גז במלחמת העולם הראשונה ובקושי הצליח להסתכל לאנשים בעיניים. הוא היה מתודיסט אדוק ומטיף חובב, ולפני חצי שנה, כשג'ולייט חזרה מ״שעת הילדים״ במנצ'סטר והתחילה לעבוד ב״בתי ספר״, הוא סיפר לה בסוד, על כוס תה, שיש לו ״שליחות״. ״אני מניח שאת מבינה למה הכוונה ב'שליחות', מיס ארמסטרונג.״

    ״כן, מר פרנדרגאסט,״ אמרה ג'ולייט, כי הניסיון לימד אותה שזו תשובה פשוטה יותר מ״לא״.

    היא ניסתה להיזכר איזה כלב הוא מזכיר לה. אולי בוקסר. או בולדוג אנגלי. פרוע ועגמומי למדי. בן כמה פרנדרגאסט? תהתה ג'ולייט. הוא עבד בבי־בי־סי מימי בראשית, כשהשירות שכן בסבוי היל. ״בתי ספר״ היתה קדושה בעיניו — ילדים, טלאים וכן הלאה.

    ״הבעיה עם ריית, כמובן,״ אמר, ״היא שהוא לא באמת רוצה שאנשים ייהנו מרדיו. הוא פוריטני להחריד. צריך ליהנות מהחיים, לא? צריך לחיות בשמחה.״

    פרנדרגאסט שקע במחשבות — כנראה על שמחה, או אולי דווקא על היעדרה — אך כעבור כמה שניות התנער ונראה שחזר לעצמו. בולדוג, לא בוקסר, החליטה. האם הוא גר לבדו? תהתה. מצבו המשפחתי של פרנדרגאסט לא הובהר די הצורך, ואיש לא התעניין בו מספיק כדי לחקור את הנושא לעומק.

    ״שמחה היא מטרה נעלה,״ אמרה ג'ולייט. ״גם אם בלתי־מושגת.״

    ״אבוי. איזו ציניות בגיל צעיר כל כך.״

    ג'ולייט חיבבה אותו, אבל היתה אולי היחידה. גברים מבוגרים מסוג מסוים נמשכו אליה. נראה שהם מבקשים לשפר אותה. ג'ולייט היתה כמעט בת שלושים ולא הרגישה צורך להשתפר עוד. המלחמה כבר דאגה לכך.

    ״משליכים את המכמורת,״ הציע מישהו, לסטר פֵּלינג ליתר דיוק. הוא הזכיר לג'ולייט את אחת הצדפות האומללות מ״סוס הים והנגר״ של לואיס קרול — רצות־קופצות מקצף גל, עולות ונדחקות.2 הוא היה טכנאי קול זוטר, בן שבע־עשרה בלבד, וקולו בקושי התחלף. למה הוא השתתף בישיבה הזאת בכלל?

    ״בהחלט.״ פרנדרגאסט הנהן בלבביות.

    ״אבא שלי היה —״ פתח לסטר פלינג, אבל פרנדרגאסט קטע אותו ב״בהחלט״ אדיב נוסף והרים את ידו במחווה אפיפיורית ולאו דווקא מתודיסטית. ג'ולייט תהתה אם הם יזכו אי־פעם לדעת מה היה אביו של לסטר פלינג. דייג, גיבור מלחמה, משוגע? פחח, חייט, חייל, מרגל?

    ״חיי היומיום של הכפריים, דברים כאלה,״ אמר פרנדרגאסט. האם הוא יודע שביזלי מבי־בי־סי מידלנדס עובד על רעיון לסדרה דומה? תוכנית מידע חקלאית במסווה עלילתי, מעין ״תסכית ריגול בתפאורה כפרית,״ היא שמעה אנשים מתארים אותה. (מי ירצה להאזין לדבר כזה, לעזאזל?) סקרנותה של ג'ולייט התעוררה. האם פרנדרגאסט גונב רעיונות?

    ״עבודת המנפּטה,״ הציעה דייזי גיבס. היא העיפה מבט אל ג'ולייט וחייכה. היא היתה מפיקה זוטרה, שהגיעה לאחרונה היישר מקיימברידג' והיתה מוכשרת יותר מהנחוץ. היה בה משהו חידתי שג'ולייט טרם ירדה לעומקו. וכמו ג'ולייט, דייזי לא למדה הוראה. (״זה לאו דווקא חיסרון,״ אמר פרנדרגאסט בזמנו, ״בכלל לא. אולי אפילו להפך.״)

    ״לא לא, מיס גיבס,״ אמר פרנדרגאסט. ״הצפון רכושני כלפי התעשייה הזאת, נכון, מיס ארמסטרונג?״ ג'ולייט נחשבה מומחית לענייני הצפון, כיוון שהגיעה ממנצ'סטר.

    כשהמלחמה נגמרה וארצה, בדמות השירות החשאי, הכריזה שלא תזדקק עוד לשירותיה, עברה ג'ולייט למונולית הלאומי השני בחשיבותו ופתחה בקריירת שידור, שאפילו כעת, מקץ חמש שנים, עוד לא ראתה בה קריירה של ממש אלא פשוט תפקיד שנקלעה אליו.

    אולפני הבי־בי־סי במנצ'סטר שכנו מעל בנק בפיקדילי גארדנס. ג'ולייט עבדה כקריינית רצף (בדגש על סיומת —ית: ״אישה!״ אמרו כולם, כאילו לא שמעו מעולם אישה מדברת.) המונח ״רצף״ המשיך לרדוף אותה בחלומות — הפחד מדממה, מדיבור על רקע הפּיפּסים, או מסתם אובדן ריכוז רגעי. לא לבעלי לב חלש. לילה אחד, כשהיתה בתורנות, הגיעה לפתע הודעת חירום מהמשטרה — מעת לעת עלה הצורך לחפש קרוב משפחה של חולה אנוש. הפעם הם חיפשו את בנו של אדם ש״מתגורר כנראה באזור וינדרמיר,״ כשלפתע נכנס חתול לאולפן הרצף (לשעבר ארון מטאטאים). החתול הג'ינג'י — הם הכי גרועים, חשבה ג'ולייט — קיפץ על השולחן ונשך אותה — די בחוזקה, והיא פלטה צווחה. אחר כך הוא התגלגל על השולחן ולבסוף חיכך את פניו במיקרופון וגרגר בקול רם כל כך, עד שהמאזינים ודאי חשבו שפנתר פרץ לאולפן, טרף את הקריינית והתיישב לנוח על זרי הדפנה.

    לבסוף תפס מישהו את החיה בעורפה וגירש אותה. ג'ולייט התעטשה עד סוף המבזק ולבסוף טעתה כשהציגה את חמישיית הטרוטה של שוברט.

    ״התמדה״ היתה סיסמת התאגיד. פעם ג'ולייט שידרה קונצרט של התזמורת הסימפונית של מנצ'סטר — בַּרבּירוֹלי מנצח על הסימפוניה ה״פתטית״ של צ'ייקובסקי — וברגע שפתחה עם ״כאן שידורי הצפון,״ תקף אותה דימום נורא באף. היא שאבה כוח מהשידור המכונן של חדשות השעה תשע ב-1940, כשפיצוצים נשמעו בשידור חי. (אלוהים, היא חשבה אז, רק לא בית הבי־בי־סי!) קריין החדשות ברוס בֶּלפרֶג' השתתק, נשמעה ההמולה המחרידה שלאחר פיצוץ, ולבסוף בקע קול חלוש שאמר, ״הכול בסדר.״ בלפרג' המשיך כאילו לא קרה דבר. וכך עשתה כעת ג'ולייט, אף ששולחנה הוכתם בדם (עצמי — שעל פי רוב הוא מפחיד יותר מדמו של הזולת). מישהו הטיל כמה מפתחות קרים לתוך גב חולצתה, תרופה שיעילותה מעולם לא הוכחה.

    לא הכול היה בסדר בבי־בי־סי, כמובן, שכן שבעה עובדים נהרגו בקומות העליונות, אבל בלפרג' לא ידע זאת, וגם אם כן, הוא נאלץ להמשיך לשדר כרגיל.

    באותה תקופה היתה ג'ולייט קשובה כל כך לשיחותיו המעורפלות של גוֹדפרי טוֹבּי בדולפין סקוור, עד שלרגע תהתה שמא רק היא שמעה את צפירת ההרגעה החלושה. אולי לכן היא נמשכה כל כך לעבודה בבי־בי־סי אחרי המלחמה. הכול בסדר.

     

    הפגישה עם פרנדרגאסט הגיעה בגמגום לסופה הפתוח, ממש לפני הפסקת הצהריים.

    ״תצטרפי אלי לארוחה בקפטריה, מיס ארמסטרונג?״ הוא שאל לפני שהספיקה להימלט. הקפטריה בבניין היתה חיקוי עלוב לאחותה שמעבר לכביש, בבטן אוניית הדגל, וג'ולייט השתדלה להתרחק מהסירחון והעשן שאפפו אותה.

    ״אני חוששת שהבאתי כריכים, מר פרנדרגאסט,״ אמרה בהבעת חרטה. כישרון משחק היה כלי יעיל בהתמודדות עם פרנדרגאסט. ״אולי תזמין את פרויליין רוזנפלד?״ פרויליין רוזנפלד, אוסטרית במוצאה, אף שכולם התייחסו אליה כאל גרמנייה (״זה אותו דבר,״ אמר צ'רלס לופטהאוס), היתה היועצת לשפה הגרמנית. בגיל שישים ומשהו, ״הפרויליין״, כפי שנהגו לכנותה, היתה אישה חסונה, בעלת טעם רע, שהקפידה עד ייאוש על קוצו של יוד. היא הגיעה לאנגליה ב-1937 כדי להשתתף בכנס על אתיקה, וברוב חוכמתה החליטה לא לחזור. אחרי המלחמה כבר לא היה לאן לחזור, כמובן. היא הראתה לג'ולייט תצלום: חמש ילדות יפות נהנות מפיקניק בימים עברו. שמלות לבנות, סרטים לבנים רחבים בשערן הכהה, הארוך. ״האחיות שלי,״ אמרה פרויליין רוזנפלד. ״אני באמצע — שם.״ היא הצביעה בביישנות על היפה פחות מבין החמש. ״הייתי הבכורה.״

    ג'ולייט חיבבה את פרויליין רוזנפלד כי היא היתה אירופאית בכל רמ״ח איבריה, בניגוד לכל הסובבים אותה, שהיו אנגלים כל כך. לפני המלחמה היתה פרויליין רוזנפלד אישה שונה בתכלית — מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת וינה — וג'ולייט הניחה שכל הגורמים הללו — המלחמה, הפילוסופיה, וינה — אכן עלולים להפוך אישה לקפדנית עד ייאוש, ואולי אף לבעלת טעם רע בלבוש. היא ידעה שלפרנדרגאסט לא יהיה קל להרביץ בה שמחה.

     

    למען האמת, ג'ולייט אכן הביאה כריכים — עם מיונז וביצה קשה, שאותם הכינה בחופזה, תוך כדי פיהוק, במטבחה הבוקר. חודש מרס רק התחיל אבל קורטוב של עליזות אביבית כבר עמד באוויר, והיא חשבה שיהיה נחמד לאכול משהו קר לשם שינוי.

    היא מצאה בנקל ספסל פנוי בקוונדיש סקוור גארדנס, שכן איש מלבדה לא הניח בטיפשותו שחם מספיק כדי לאכול בחוץ. כרכומים סמוקים עיטרו פה ושם את הדשא ונרקיסים הזדקרו בגבורה מתוך האדמה, אבל השמש האנמית לא חיממה וג'ולייט איבדה עד מהרה את התחושה בגופה.

    הכריך לא ניחם אותה כי היה עלוב ותפל, רחוק מאוד מה-déjeuner sur l'herbe שהצטיירה בדמיונה הבוקר; אך היא אכלה בצייתנות. לאחרונה קנתה ספר חדש מאת אליזבת דיוויד — ״ספר התזונה הים־תיכונית״. רכישה אופטימית, ללא ספק. היא הצליחה להשיג שמן זית רק בבית המרקחת המקומי, בבקבוק קטן. ״לריכוך שעוות אוזניים?״ שאל הרוקח כשהושיטה לו את הכסף. אי־שם יש חיים טובים יותר, חשבה ג'ולייט, אם רק תטרח לחפש אותם.

    כשגמרה לאכול היא קמה, ניערה את הפירורים ממעילה והבהילה כמה דרורים דרוכים שהתעופפו במשק כנפיים מאובקות, רק כדי לשוב ולנקר שאריות כשתסתלק.

    ג'ולייט פנתה בחזרה לרחוב שרלוט, לא לעבר המסעדה מאמש אלא לעבר בית הקפה מורֵטי הסמוך לתיאטרון הסקאלה, שאותו פקדה לעתים מזומנות.

    לפתע, כשחצתה את הכביש בקצה רחוב בֶּרנרס, היא ראתה אותו.

     

    ״מר טובי! מר טובי!״ ג'ולייט החישה את צעדיה והגיעה אליו רגע לפני שפנה לרחוב קליבלנד. בצעד נועז היא משכה בשרוול מעילו. פעם הבהילה אותו באופן דומה, כשהחזירה לו כפפה שנפלה לו. היא זכרה שחשבה, בדרך כלל אישה שומטת ממחטה ביישנית או כפפה פלרטטנית כדי לאותת לגבר על כוונותיה. ״תודה רבה לך, מיס ארמסטרונג,״ הוא אמר בשעתו. ״באמת תהיתי איפה היא.״ הפלרטוט היה מהם והלאה.

    כעת היא הצליחה לבלום את התקדמותו. הוא הסתובב ולא נראה מופתע, והיא היתה בטוחה ששמע אותה קוראת בשמו. אך הוא שתק וחיכה שתמשיך.

    ״אתה זוכר אותי, מר טובי? ג'ולייט.״ (איך אפשר לשכוח!) עוברי אורח עקפו אותם במגושם מכל עבר. אנחנו אי קטן, היא חשבה, רק שנינו. ״ג'ולייט ארמסטרונג.״

    הוא הטה את כובע הטרילבּי, שנראה לה מוכר. אחר כך חייך קלושות ואמר, ״אני מצטער, מיס... ארמסטרונג? נדמה לי שאת מתבלבלת. יום טוב לך.״ הוא סב על עקביו והתחיל להתרחק.

    היא היתה בטוחה שזה הוא. אותו מבנה גוף (חסון למדי), אותן פני ינשוף אדישות, משקפי שריון צב, הכובע המכובד, הישן. וכמובן המקל המפחיד בעל גולת הכסף, שאין בלתו.

    היא הגתה את שמו האמיתי. ״ג'ון הייזלדיין.״ היא מעולם לא קראה לו כך, וזה נשמע לה כמו האשמה.

    הוא קפא על עומדו ונותר בגבו אליה. שכבת טלק דקיקה כיסתה את כתפי מעיל הגברדין השמנוני שלו, הזהה לזה שלבש לאורך כל המלחמה. הוא לא קונה בגדים חדשים? היא חיכתה שיסתובב ויכחיש פעם נוספת, אך כעבור רגע הוא פשוט המשיך בדרכו והמקל הקיש על המדרכה הלונדונית האפורה. היא הושלכה ככלי אין חפץ בו. כמו כפפה, חשבה.

     

    נדמה לי שאת מתבלבלת. כמה מוזר היה לשמוע שוב את קולו. למה הוא מעמיד פנים שהוא אינו מי שהוא? השתוממה ג'ולייט כשהתיישבה ליד השולחן במורֵטי והזמינה קפה מהמלצר הזעוף.

    היא נהגה לשבת בבית הקפה הזה לפני המלחמה. השם נשאר, אבל הבעלים התחלפו. המקום עצמו היה קטן ומוזנח למדי, המפות המשובצות באדום ולבן מעולם לא היו נקיות באמת. המלצרים התחלפו ללא הרף ואיש לא הכיר בקיומה של ג'ולייט או זיהה אותה, והיא דווקא בירכה על כך. מקום נורא בסך הכול, אבל היא התרגלה אליו. הוא היה כמו חוט במבוך, שאם הלכה אחריו הוא החזיר אותה לעולם שלפני המלחמה, לעצמה שלפני המלחמה. התום והניסיון התחככו זה בזה באוויר המעופש, השמנוני של מורטי. היא נשמה לרווחה בכל פעם שחזרה ללונדון וגילתה שהוא עדיין עומד על תלו. כל כך הרבה דברים נעלמו. היא הדליקה סיגריה וחיכתה לקפה.

    לקוחות בית הקפה כללו לא מעט זרים מסוגים שונים, וג'ולייט אהבה לשבת ופשוט להאזין להם, לנסות לזהות את מוצאם על פי מבטאם. כשהתחילה לפקוד את המקום, מר מורטי בכבודו ובעצמו ניהל אותו. הוא תמיד היה קשוב לה, כינה אותה סניורינה והתעניין בשלום אמה (״מה שלום מאמא?״). לא שמר מורטי הכיר את אמה, אבל ככה זה אצל האיטלקים, הניחה ג'ולייט. הם להוטים אחרי אמהות יותר מהבריטים.

    היא תמיד ענתה, ״טוב מאוד, תודה, מר מורטי,״ ואף פעם לא הרהיבה עוז וקראה לו סניור — זה נשמע יומרני, לפלוש לטריטוריה הלשונית של הזולת. האלמוני שעמד כעת מאחורי הדלפק טען שהוא ארמני ולא התעניין בג'ולייט כהוא זה, לא כל שכן באמה.

    היא שיקרה, כמובן. מצבה של אמה היה אז בכי רע, ולמען האמת היא הלכה וגוועה לא הרחק משם, בבית החולים מידלסקס, אבל ג'ולייט העדיפה להסתיר את מחלתה.

    לפני שאמה הפסיקה לעבוד היא תפרה שמלות, וג'ולייט תמיד שמעה את טרוניותיהן של ה״גברות״ שעלו במדרגות לדירתן הקטנה בקומה השלישית בקנטיש טאון, שם התייצבו בדום מתוח, במחוך ובחזייה מתפקעת, והפקירו את גופן למדידה. לפעמים ג'ולייט אחזה בידן ועזרה להן לשמור על שיווי המשקל כשעמדו על השרפרף התלת־רגלי, ואמה השתופפה על ארבע ונעצה סיכות באמרות השמלות. כשמחלתה של האם החמירה והיא לא יכלה עוד לתפור אפילו תפר פשוט, הגברות הפסיקו להגיע. ג'ולייט התגעגעה אליהן — הן טפחו על ידה ונתנו לה סוכריות והתעניינו בלימודיה. (איזו ילדה נבונה יש לך, גברת ארמסטרונג.)

    אמה קימצה בהוצאות ועבדה ללא לאות כדי לטפח את ג'ולייט וללטש אותה לקראת עתיד מזהיר. היא שילמה על שיעורי בלט ועל שיעורי פסנתר, ואפילו שלחה אותה ללמוד את אמנות ההיגוי אצל מורה בקנזינגטון. היא קיבלה מלגת לימודים לבית ספר פרטי שכל התלמידות בו — ולא פחות מהן המורות — היו שקדניות לעילא. המנהלת הציעה שתלמד באוניברסיטה שפות מודרניות או משפטים. אולי אפילו תנסה להתקבל לאוקספורד או לקיימברידג'? ״הם מחפשים בנות כמוך,״ אמרה המנהלת, אך לא פירטה באילו בנות מדובר בדיוק.

    ג'ולייט הפסיקה ללמוד בבית הספר הזה, הפסיקה להתכונן לעתיד מזהיר, רק כדי שתוכל לטפל באמה — הן היו שתיים בלבד, מאז ומעולם — ולא חזרה אחרי מותה. כעת זה לא בא בחשבון. תלמידת התיכון החרוצה, המרַצה, שהצטיינה בהוקי והיתה השחקנית הראשית במועדון הדרמה והתאמנה בנגינת פסנתר כמעט בכל יום בבית הספר (לא היה מקום לפסנתר בבית), מי שהיתה מדריכה נלהבת בתנועת הנוער ואהבה תיאטרון ומוזיקה ואמנות, הנערה הזאת נעלמה, מוכת יגון. ולמיטב ידיעתה של ג'ולייט היא לעולם לא תחזור.

    ג'ולייט התרגלה לשבת במורטי כל אימת שאמה קיבלה טיפול בבית החולים, וכאן היא היתה כשאמה מתה. ״זה עניין של ימים,״ אמר הרופא כשאשפז אותה במחלקה באותו בוקר. ״זה מתקרב,״ אמר לג'ולייט. האם היא מבינה מה הוא אומר? כן, בוודאי, אמרה ג'ולייט. הוא אומר שהיא עומדת לאבד את האדם היחיד שאוהב אותה. היא היתה בת שבע־עשרה והצער על עצמה היה עמוק כמעט כמו הצער על אמה.

    כלפי אביה, שאותו מעולם לא הכירה, לא הרגישה דבר. אמה הפגינה יחס דו־ערכי לנושא, והיה נדמה שג'ולייט היא הראיה היחידה לכך שהוא חי אי־פעם. הוא היה ימאי בצי הסוחר, נהרג בתאונה ונקבר בים לפני הולדתה של ג'ולייט, ואף שלפעמים היא דמיינה את עיני הפנינה ואת עצמות האלמוג שלו, היא נותרה אדישה כלפי האיש עצמו.

    מות אמה, לעומת זאת, תבע פואטיות מסוימת. כשגוש העפר הראשון פגע בארון, ג'ולייט נתקפה קוצר נשימה. אמה תיחנק מתחת לאדמה, חשבה ג'ולייט ונחנקה בעצמה. תמונה הצטיירה בדמיונה — קדושים מעונים נקברים חיים תחת ערימת אבנים. כזאת אני, חשבה. האובדן מוחץ אותי. ״אל תחפשי מטפורות מורכבות מדי,״ אמרה מורתה לספרות בנוגע לאחת העבודות שכתבה, אבל מות אמה חשף את העובדה שכשמדובר בכאב, שום מטפורה אינה מוגזמת. מוות הוא דבר נורא, ואין מנוס מהצטעצעות מסוימת.

     

    יום מותה של אמה היה גשום ונשוב רוחות. ג'ולייט השתהתה בחיקו החמים של מורטי ככל שיכלה. לארוחת צהריים היא אכלה את טוסט הגבינה של מר מורטי, שהיה טעים לאין שיעור מכל טוסט שהכינו בבית (״גבינה איטלקית,״ הוא הסביר. ״ולחם איטלקי״), ואחר כך נאבקה במטרייה לכל אורכו של רחוב שרלוט, בדרכה לבית החולים. כשנכנסה למחלקה גילתה שאסור להאמין לאף אחד. התברר שזה לא היה ״עניין של ימים״ אלא של שעות, ואמה מתה בזמן שהיא עצמה נהנתה מארוחת צהריים. מצחה של האם היה עדיין חמים כשנישקה אותה, וניחוח קלוש של בושם — שושנת העמקים — הסתתר בין שלל הריחות האיומים של בית החולים.

    ״פספסת ברגע,״ אמרה האחות, כאילו מות אמה היה אוטובוס, או פתיחה של מחזה, אף שבעצם היה ההתרה של דרמת חייה.

    וכך זה נגמר. פיניטו.

    זה נגמר גם מבחינת אנשי הצוות של מורטי, כי עם הכרזת המלחמה הוכנסו כולם להסגר ואיש מעולם לא חזר. ג'ולייט שמעה שמר מורטי טבע עם מאות אסירים מבני ארצו כשארנדורה סטאר שקעה בים בקיץ 1940. רבים מהם, כמו מר מורטי, עבדו בתחום המסעדנות.

    ״איזה מטרד,״ אמר הרטלי. ״כבר אי־אפשר לקבל שירות ראוי לשמו בדורצ'סטר.״ אבל כזה היה הרטלי.

     

    השיבה למורטי העציבה את ג'ולייט, ואף על פי כן היא חזרה לשם. נמיכות הרוח שתקפה אותה כשחשבה על אמה סיפקה לה מעין משען, משקל נגד למה שנתפס בעיניה כשאננות הרדודה שאפיינה אותה. אמה ייצגה בעיניה אמת מסוימת, וג'ולייט ידעה היטב שהיא סטתה ממנה בעשור שחלף מאז מותה.

    היא ליפפה סביב אצבעה את שרשרת הפנינים שענדה. בתוך כל פנינה היה טמון גרגיר חול קטן. זוהי המהות האמיתית של הפנינה, נכון? יופייה של הפנינה הוא בסך הכול אמצעי ההגנה של הצדפה המסכנה. הגנה מפני החול. מפני האמת.

    צדפות הזכירו לה את לסטר פֵּלינג, מנהל התוכניות הזוטר, ולסטר הזכיר לה את סיריל, שאיתו עבדה בזמן המלחמה. סיריל ולסטר היו דומים מאוד. חוט המחשבה הזה הוביל אותה לחוטים רבים אחרים, עד שהגיעה לגודפרי טובי. הכול מחובר ברשת גדולה שמשתרעת על פני הזמן וההיסטוריה. א״מ פורסטר אמנם דחק בנו ״רק לחבּר״,3 חשבה ג'ולייט, אבל לפעמים יש טעם גם לגדוע את כל החוטים ולהתנתק.

    שרשרת הפנינים לא היתה שייכת לג'ולייט, היא הסירה אותה מעל צווארה של אישה מתה. גם המוות הוא אמת, כמובן, משום שהוא מוחלט. אני חושש שהיא כבדה יותר מכפי שהיא נראית. נרים אותה בשלוש — אחת־שתיים־שלוש! ג'ולייט התחלחלה. מוטב לא להיזכר. מוטב לא לחשוב בכלל, בעצם. מחשבות תמיד היו לה לרועץ.

    מר מורטי נהג להכין לה קפה נהדר — ״וינאי״ — עם קצפת וקינמון. המלחמה שמה קץ גם לזה, כמובן, והמשקה שהופיע בתפריט של מורטי כיום היה טורקי ופחות או יותר בלתי־ניתן לשתייה. הגישו אותו בספלון עבה, והוא היה מריר וגרגירי. היה אפשר לבלוע אותו רק בתוספת כמה וכמה כפיות סוכר. כל תולדות אירופה והאימפריה העות'מאנית בספל אחד. ג'ולייט היתה אחראית על סדרת נוער בשם ״במבט מקרוב״. היא ידעה הרבה מאוד על ספלים. היא הביטה בהם מקרוב.

    היא הזמינה עוד כוס קפה נורא והשתדלה לא להביט לעבר האיש הקטן והמוזר שישב בשולחן הפינתי, כדי לא לעודד אותו. הוא לטש בה עיניים לסירוגין מאז התיישבה וגרם לה אי־נוחות רבה. כמו רבים מהלקוחות של מורטי, אפפה אותו מין עליבוּת של פּזוּרת אירופה שלאחר המלחמה. הוא גם נראה כמו טרול או מישהו שהורכב משאריות. הוא היה יכול לשמש ניצב בסרט על העקורים. כתפיים שחוחות, עיניים כמו חלוקי נחל — לא שוות, כאילו אחת מהן החליקה ממקומה — ועור מצולק, שנראה מחורר מיריות. (אולי באמת ירו בו.) פצעי מלחמה, חשבה ג'ולייט, והיתה שבעת רצון מהמצלול. זה יכול להיות שם של ספר. אולי היא תכתוב אותו. אבל ידוע שהאמנות היא מפלטם של אלה שאינם מסוגלים להתחייב.

    ג'ולייט שקלה להתעמת עם האיש הקטן בנימוס אנגלי אופייני — סליחה, אנחנו מכירים? — אבל ידעה שהיתה זוכרת גבר מוזר כזה, ועוד לפני שהספיקה לפנות אליו הוא קם פתאום ממקומו.

    היא הניחה שייגש אליה וכבר התכוננה לעימות, אך הוא דידה אל הדלת — היא שמה לב שהוא צולע, ובמקום מקל הליכה הוא נשען על מטרייה גדולה. הוא יצא בלי לשלם, אבל הארמני שמאחורי הדלפק רק העיף לעברו מבט אדיש, שלא כדרכו.

     

    כשכוס הקפה שלה הגיעה, ג'ולייט בלעה את הנוזל כמו תרופה וקיוותה שימריץ אותה לקראת המתקפה של אחר הצהריים. היא בחנה את משקע הפולים הטחונים כמו יידעונית. מדוע גודפרי טובי התעקש שאינו מכיר אותה?

    הוא יצא מבנק. בזמנו, זה היה סיפור הכיסוי שלו — פקיד בנק. בחירה נבונה, שהרי איש אינו מתעניין בעבודתו של פקיד בנק. ג'ולייט חשבה שאדם שנראה רגיל כמו גודפרי טובי חייב להסתיר סוד — עבר מסעיר, טרגדיה מחרידה — אך בחלוף הזמן הבינה שהרגילוּת היא־היא הסוד שלו. המסווה המושלם.

    ג'ולייט מעולם לא חשבה עליו כעל ״ג'ון הייזלדיין״, כי הוא שכן בממלכתו המשמימה של גודפרי טובי באופן גורף ומרהיב ממש.

    בפניו כולם קראו לו ״מר טובי״, אבל מאחורי גבו כינו אותו פשוט גודפרי. הדבר לא העיד על קרבה או על אינטימיות, אלא נבע מהרגל. המבצע כולו נקרא ״תיק גודפרי״, היו כמה וכמה קלסרים בשם ״גודפרי״, והם לא היו מסודרים במיוחד — מסוג הדברים שהוציאו את מלכּות הרישום מהדעת, כמובן.

    בתום המלחמה שקלו להציב אותו מעבר לים. בניו זילנד או במקום דומה. דרום אפריקה אולי. כדי להגן עליו מפני פעולות תגמול. אבל כולם היו נתונים בסכנת נקמה כזאת או אחרת.

    והמודיעים שלו, אנשי הגיס החמישי — מה עלה בגורלם? התוכנית היתה שישגיחו עליהם בעִתות שלום, אבל ג'ולייט לא היתה בטוחה שיישמו אותה. היא ידעה שאחרי המלחמה התקבלה ההחלטה לא להאיר את עיניהם בדבר התרמית. איש לא סיפר להם על דו־פרצופיותה של סוכנות הביון הבריטית. הם לא ידעו שצותתו להם באמצעות מיקרופונים שהוטמנו בתוך קירות הגבס של הדירה בדולפין סקוור, שאותה פקדו בהתלהבות מדי שבוע. גם לא היה להם מושג שגודפרי טובי עובד ב-MI5 ואינו סוכן גסטפו שמקבל מידע מידיהם הבוגדניות. והם ודאי היו מופתעים לגלות שמדי בוקר התיישבה בחורה ליד מכונת כתיבה גדולה מסוג אימפריאל בדירה הסמוכה ותמללה את שיחותיהם מאמש בשלושה עותקים. ושהבחורה הזאת, בעוונותיה, היתה ג'ולייט.

    כשהמבצע הגיע לסיומו בסוף 1944, אמרו להם שגודפרי הועבר מתפקידו ו״פונה״ לפורטוגל, אבל בעצם הוא נשלח לפריז כדי לראיין קצינים גרמנים שנפלו בשבי.

    איפה הוא היה מאז תום המלחמה? ולמה הוא חזר? ומתמיה מכול — למה הוא מעמיד פנים שאינו מזהה אותה?

    אני מכירה אותו, חשבה ג'ולייט. הם עבדו יחד לכל אורך המלחמה. בשם אלוהים, היא ביקרה בביתו — בפינצ'לי — הבית עם דלת העץ המסיבית בעלת מרתוק הפליז האימתני בצורת ראש אריה. בית עם רצפת פרקט וחלונות גדולים, מחולקים לריבועים שנתחמו בפסי עופרת. היא ישבה על הספה הגדולה והכבדה, המרופדת אריג עבה, דמוי שטיח. (אפשר להציע לך כוס תה, מיס ארמסטרונג? אולי זה יעזור? עברנו חוויה מזעזעת למדי.) היא שטפה את ידיה בסבון בניחוח הפרֶזיה, ראתה את מגוון המעילים והנעליים בארון שבחדר הכניסה. היא אפילו הציצה בשמיכת נוצות האווז בציפת הסאטן הוורודה שהוא וגברת טובי (אם אכן היתה אישה כזאת) התכסו בה.

    ויחד הם עשו מעשה מחריד, מסוג המעשים שמחברים בין אנשים לנצח נצחים, ברצונם או שלא ברצונם. האם זאת הסיבה שבגללה התכחש לה זה עתה? (שתי כפיות סוכר, נכון, מיס ארמסטרונג?) או שאולי בגלל זה הוא חזר?

    הייתי צריכה לעקוב אחריו, חשבה. אבל הוא היה נפטר ממנה בקלות. הוא היה אשף ההתחמקויות.

     

     

    קייט אטקינסון זכתה בפרס וייטברד (כיום קוסטה) על ספר הביכורים שלה, מאחורי הקלעים במוזיאון. סדרת ספריה על הבלש ג'קסון ברודי נעשתה לרבת־מכר ועובדה לסדרה של הבי־בי־סי בכיכובו של ג'ייסון אייזקס. הספר חיים ועוד חיים, שפורסם ב-2013, זכה בפרס סאות בנק סקיי לספרות, הגיע לרשימה הסופית של פרס הנשים וזכה בתואר ספר השנה של איגוד חנויות הספרים העצמאיות משני צדי האוקיינוס האטלנטי. גם הוא זכה בפרס קוסטה, וכמוהו חיים אחרים (2015) (שניהם ראו אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים). המתמללת הוא הספר האחרון שכתבה אטקינסון עד כה.

    המתמללת קייט אטקינסון

    1981

    שעת הילדים
     

    ״גברת ארמסטרונג? גברת ארמסטרונג, את שומעת אותי?״

    היא שמעה אבל לא יכלה להגיב. היא נחבלה קשות. נשברה. מכונית פגעה בה. אולי באשמתה, דעתה היתה מוסחת — היא חייתה זמן רב כל כך מחוץ לארץ, שכנראה הביטה לצד הלא־נכון כשחצתה את רחוב ויגמור באור הדמדומים של אמצע הקיץ. בין חשיכה לאור יום.1

    ״גברת ארמסטרונג?״

    שוטר? אולי חובש. נושא תפקיד רשמי, שכנראה הציץ בתיקה ומצא משהו ששמה כתוב עליו. היא היתה בקונצרט — שוסטקוביץ'. חמש־עשרה רביעיות המיתרים, מוגשות במנות של שלוש ביום, בוויגמור הול. היום יום רביעי — השביעית, השמינית והתשיעית. סביר להניח שהיא תחמיץ את היומיים הבאים.

    ״גברת ארמסטרונג?״

    בחודש יוני של שנת 1942 היא ביקרה ברויאל אלברט הול לרגל קונצרט הבכורה של הסימפוניה השביעית שלו, ״לנינגרד״. גבר שהכירה אז הצליח להשיג כרטיסים. האולם היה מלא עד אפס מקום והאווירה היתה מחשמלת, מרהיבה — הם הרגישו שהם מתאחדים עם קורבנות המצור. ועם שוסטקוביץ'. התרחבות משותפת של הלב. זה היה לפני זמן רב כל כך, עד שהאירוע איבד כל משמעות.

    הרוסים היו אויביהם ואחר כך בעלי בריתם, ואחר כך שוב אויבים. כנ״ל הגרמנים — האויבים הגדולים, הנוראים מכול, וכעת חברים, מעמודי התווך של אירופה. איזה בזבוז. מלחמה ושלום. שלום ומלחמה. זה יימשך לנצח.

    ״גברת ארמסטרונג, אני רק מרכיב לך סד צוואר.״

    התחוור לה שהיא חושבת על בנה. מָתֵאוֹ. בן עשרים ושש, פרי רומן קצר עם מוזיקאי איטלקי — היא התגוררה באיטליה שנים רבות. אהבתה של ג'ולייט למתאו נמנתה עם הפלאים הגדולים של חייה. היא דאגה לו — הוא חי במילאנו עם בחורה שאמללה אותו, ועל כך היא חשבה כשהמכונית פגעה בה.

    כששכבה על המדרכה ברחוב ויגמור, מוקפת עוברי אורח מודאגים, היא ידעה שלא תוכל לצאת מזה. היא היתה בסך הכול בת שישים, אך כנראה חייתה מספיק. פתאום הכול נראה כמו אשליה, כמו חלום של מישהי אחרת. כמה מוזר הוא הקיום.

     

    חתונה מלכותית עמדה בפתח. באותם רגעים ממש, כששכבה על המדרכה בלונדון וזרים אדיבים עמדו סביבה, מישהו בהמשך הרחוב כבר עמל על הכנתה של בתולת הקורבן, לפי מיטב כללי הטקס. דגלים התנופפו מכל עבר. לא היה ספק שהיא בבית. סוף־סוף.

    ״אנגליה זו,״ היא מלמלה.

     

    1950

    מר טוֹבּי! מר טוֹבּי!
     

    ג'ולייט עלתה מהרכבת התחתית והתקדמה לאורכו של רחוב גרייט פורטלנד. היא הציצה בשעון וראתה שהיא מאחרת לעבודה עוד יותר מכפי שחשבה. היא לא התעוררה בזמן כיוון שבילתה עד שעה מאוחרת בבֵּל מוּנייר שברחוב שרלוט, בחברת גבר שהלך ונעשה משעמם ככל שנקפו השעות. האינרציה — או אולי העייפות — השאירה אותה במקומה, ומנות הבית, Viande de boeuf Diane ו-Crêpes Suzette, עזרו בהחלט.

    בן לווייתה המשמים־משהו היה אדריכל שאמר שהוא ״משקם את הריסות לונדון.״ ״במו ידיך?״ היא שאלה ברשעות מסוימת. כשהזמין לה מונית בסוף הלילה היא הניחה לו לנשק אותה — קצרות — לאו דווקא מתוך תשוקה אלא מתוך אדיבות. אחרי הכול, הוא הזמין אותה לארוחת הערב והיא התאכזרה אליו שלא לצורך, אם כי נדמה שהוא לא שם לב. היא נשארה עם טעם מר בפה. אני מאוכזבת מעצמי, חשבה כשבית השידור נגלה לעיניה.

    ג'ולייט היתה מפיקה ב״שידורים לבתי הספר״, ורוחה נפלה כשהתקרבה לפורטלנד פלייס וחשבה על היום המייגע המצפה לה — פגישה מחלקתית עם פּרֶנדֶרגאסט ולאחריה הקלטה של ״חיי קדם״, סדרה שג'ואן טימפסון העבירה לידיה כשהתאשפזה בבית החולים. (״סתם ניתוחון, יקירה.״)

    ״בתי ספר״ נאלצו לעבור לכאן לאחרונה ממרתף הפילם־האוס שברחוב ווֹרדוֹר, וג'ולייט התגעגעה לאווירת ההוללות המעורערת ששררה בסוהו. לא נמצא להם מקום בבית השידור של הבי־בי־סי, ולכן הם קבעו את משכנם מעבר לכביש, בבית מספר 1, והשקיפו בקנאה יתרה על האונייה־האֵם שלהם, ספינת פאר רבת־סיפונים שכבר פשטה את מדי ההסוואה של תקופת המלחמה, הצטחצחה כהוגן והפנתה את חרטומה אל עשור חדש ואל עתיד לא נודע.

    בניגוד להתרוצצות האינסופית מעבר לכביש, ב״בתי ספר״ שרר שקט כשג'ולייט נכנסה לבניין. ראשה היה עדיין עמום מהיין האדום שחלקה עם האדריכל, והיא שמחה שלא נדרשה להשתתף בשיחות הנימוסים הקבועות של שעת הבוקר. פקידת הקבלה העיפה מבט מופגן למדי בשעון הקיר כשג'ולייט חלפה בפתח. הבחורה ניהלה רומן עם מפיק ב״שירות העולמי״ וכנראה חשבה שעובדה זו מזכה אותה באישור להתחצף. הבחורות בקבלה של ״בתי ספר״ התחלפו במהירות מסחררת. ג'ולייט אהבה לדמיין מפלצת — אולי מינוטאור, ששוכן במרתפי הבניין וטורף אותן, אבל בעצם הן רק חצו את הכביש ועברו למחלקות יוקרתיות יותר בבית השידור.

    ״הרכבת איחרה,״ אמרה ג'ולייט, אף שלא הרגישה צורך אמיתי לספק הסבר, אמיתי או לא.

    ״שוב?״

    ״כן, השירות בסרקל ליין גרוע מאוד.״

    ״מתברר.״ (חוצפנית שכמותה!) ״הפגישה עם מר פְּרֶנדֶרגאסט מתקיימת בקומה הראשונה,״ אמרה הבחורה. ״אני מניחה שכבר התחילו.״

    ״גם אני מניחה.״

     

    ״יום בחיי הפועל,״ אמר פרנדרגאסט בחומרה ליושבים סביב השולחן. אחדים, הבחינה ג'ולייט, פטרו את עצמם מחובת התייצבות. הישיבות עם מר פרנדרגאסט דרשו כושר עמידה מסוים.

    ״אהה, מיס ארמסטרונג, הנה את,״ אמר פרנדרגאסט כשמבטו נפל עליה. ״כבר התחלתי לחשוב שאיבדת את הדרך.״

    ״בסוף מצאתי אותה,״ אמרה ג'ולייט.

    ״אני מעלה רעיונות חדשים לתוכניות. יום בנפּחייה, למשל. נושא שילדים מתעניינים בו.״

    ג'ולייט לא זכרה שאי־פעם התעניינה בנפחים. וגם עכשיו לא התעניינה בהם.

    ״באחו עם הרועה,״ המשיך פרנדרגאסט. ״בזמן המלטה אולי. ילדים אוהבים טלאים.״

    ״אין מספיק חקלאות ב'בתי ספר כפריים'?״ שאל צ'רלס לוֹפטהאוּס. צ'רלס שיחק על הבמה עד שרגלו התרסקה בפיצוץ בקפה דה פארי ב-1941, ומאז המשחק נגמר מבחינתו. כעת היתה לו רגל תותבת, שאיש לא טעה לחשוב שהיא אמיתית. נכותו עוררה אהדה, הגם שלא היתה לה הצדקה — הוא היה טיפוס עוקצני, וספק אם אובדן הרגל ריכך אותו. הוא היה המפיק בפועל של סדרת ״מועדון החוקרים״. בעיני ג'ולייט, איש לא התאים לתפקיד פחות ממנו.

    ״אבל כולם אוהבים טלאים, לא רק ילדי הכפר,״ מחה פרנדרגאסט. הוא היה מנהל התוכניות הראשי, ובתור שכזה, הניחה ג'ולייט, כולם היו צאן מרעיתו פחות או יותר. תוך כדי דיבור הוא התבונן במעורפל בקודקודה הגזוז לעילא של דייזי גיבּס. הוא סבל מבעיית ראייה כתוצאה מהרעלת גז במלחמת העולם הראשונה ובקושי הצליח להסתכל לאנשים בעיניים. הוא היה מתודיסט אדוק ומטיף חובב, ולפני חצי שנה, כשג'ולייט חזרה מ״שעת הילדים״ במנצ'סטר והתחילה לעבוד ב״בתי ספר״, הוא סיפר לה בסוד, על כוס תה, שיש לו ״שליחות״. ״אני מניח שאת מבינה למה הכוונה ב'שליחות', מיס ארמסטרונג.״

    ״כן, מר פרנדרגאסט,״ אמרה ג'ולייט, כי הניסיון לימד אותה שזו תשובה פשוטה יותר מ״לא״.

    היא ניסתה להיזכר איזה כלב הוא מזכיר לה. אולי בוקסר. או בולדוג אנגלי. פרוע ועגמומי למדי. בן כמה פרנדרגאסט? תהתה ג'ולייט. הוא עבד בבי־בי־סי מימי בראשית, כשהשירות שכן בסבוי היל. ״בתי ספר״ היתה קדושה בעיניו — ילדים, טלאים וכן הלאה.

    ״הבעיה עם ריית, כמובן,״ אמר, ״היא שהוא לא באמת רוצה שאנשים ייהנו מרדיו. הוא פוריטני להחריד. צריך ליהנות מהחיים, לא? צריך לחיות בשמחה.״

    פרנדרגאסט שקע במחשבות — כנראה על שמחה, או אולי דווקא על היעדרה — אך כעבור כמה שניות התנער ונראה שחזר לעצמו. בולדוג, לא בוקסר, החליטה. האם הוא גר לבדו? תהתה. מצבו המשפחתי של פרנדרגאסט לא הובהר די הצורך, ואיש לא התעניין בו מספיק כדי לחקור את הנושא לעומק.

    ״שמחה היא מטרה נעלה,״ אמרה ג'ולייט. ״גם אם בלתי־מושגת.״

    ״אבוי. איזו ציניות בגיל צעיר כל כך.״

    ג'ולייט חיבבה אותו, אבל היתה אולי היחידה. גברים מבוגרים מסוג מסוים נמשכו אליה. נראה שהם מבקשים לשפר אותה. ג'ולייט היתה כמעט בת שלושים ולא הרגישה צורך להשתפר עוד. המלחמה כבר דאגה לכך.

    ״משליכים את המכמורת,״ הציע מישהו, לסטר פֵּלינג ליתר דיוק. הוא הזכיר לג'ולייט את אחת הצדפות האומללות מ״סוס הים והנגר״ של לואיס קרול — רצות־קופצות מקצף גל, עולות ונדחקות.2 הוא היה טכנאי קול זוטר, בן שבע־עשרה בלבד, וקולו בקושי התחלף. למה הוא השתתף בישיבה הזאת בכלל?

    ״בהחלט.״ פרנדרגאסט הנהן בלבביות.

    ״אבא שלי היה —״ פתח לסטר פלינג, אבל פרנדרגאסט קטע אותו ב״בהחלט״ אדיב נוסף והרים את ידו במחווה אפיפיורית ולאו דווקא מתודיסטית. ג'ולייט תהתה אם הם יזכו אי־פעם לדעת מה היה אביו של לסטר פלינג. דייג, גיבור מלחמה, משוגע? פחח, חייט, חייל, מרגל?

    ״חיי היומיום של הכפריים, דברים כאלה,״ אמר פרנדרגאסט. האם הוא יודע שביזלי מבי־בי־סי מידלנדס עובד על רעיון לסדרה דומה? תוכנית מידע חקלאית במסווה עלילתי, מעין ״תסכית ריגול בתפאורה כפרית,״ היא שמעה אנשים מתארים אותה. (מי ירצה להאזין לדבר כזה, לעזאזל?) סקרנותה של ג'ולייט התעוררה. האם פרנדרגאסט גונב רעיונות?

    ״עבודת המנפּטה,״ הציעה דייזי גיבס. היא העיפה מבט אל ג'ולייט וחייכה. היא היתה מפיקה זוטרה, שהגיעה לאחרונה היישר מקיימברידג' והיתה מוכשרת יותר מהנחוץ. היה בה משהו חידתי שג'ולייט טרם ירדה לעומקו. וכמו ג'ולייט, דייזי לא למדה הוראה. (״זה לאו דווקא חיסרון,״ אמר פרנדרגאסט בזמנו, ״בכלל לא. אולי אפילו להפך.״)

    ״לא לא, מיס גיבס,״ אמר פרנדרגאסט. ״הצפון רכושני כלפי התעשייה הזאת, נכון, מיס ארמסטרונג?״ ג'ולייט נחשבה מומחית לענייני הצפון, כיוון שהגיעה ממנצ'סטר.

    כשהמלחמה נגמרה וארצה, בדמות השירות החשאי, הכריזה שלא תזדקק עוד לשירותיה, עברה ג'ולייט למונולית הלאומי השני בחשיבותו ופתחה בקריירת שידור, שאפילו כעת, מקץ חמש שנים, עוד לא ראתה בה קריירה של ממש אלא פשוט תפקיד שנקלעה אליו.

    אולפני הבי־בי־סי במנצ'סטר שכנו מעל בנק בפיקדילי גארדנס. ג'ולייט עבדה כקריינית רצף (בדגש על סיומת —ית: ״אישה!״ אמרו כולם, כאילו לא שמעו מעולם אישה מדברת.) המונח ״רצף״ המשיך לרדוף אותה בחלומות — הפחד מדממה, מדיבור על רקע הפּיפּסים, או מסתם אובדן ריכוז רגעי. לא לבעלי לב חלש. לילה אחד, כשהיתה בתורנות, הגיעה לפתע הודעת חירום מהמשטרה — מעת לעת עלה הצורך לחפש קרוב משפחה של חולה אנוש. הפעם הם חיפשו את בנו של אדם ש״מתגורר כנראה באזור וינדרמיר,״ כשלפתע נכנס חתול לאולפן הרצף (לשעבר ארון מטאטאים). החתול הג'ינג'י — הם הכי גרועים, חשבה ג'ולייט — קיפץ על השולחן ונשך אותה — די בחוזקה, והיא פלטה צווחה. אחר כך הוא התגלגל על השולחן ולבסוף חיכך את פניו במיקרופון וגרגר בקול רם כל כך, עד שהמאזינים ודאי חשבו שפנתר פרץ לאולפן, טרף את הקריינית והתיישב לנוח על זרי הדפנה.

    לבסוף תפס מישהו את החיה בעורפה וגירש אותה. ג'ולייט התעטשה עד סוף המבזק ולבסוף טעתה כשהציגה את חמישיית הטרוטה של שוברט.

    ״התמדה״ היתה סיסמת התאגיד. פעם ג'ולייט שידרה קונצרט של התזמורת הסימפונית של מנצ'סטר — בַּרבּירוֹלי מנצח על הסימפוניה ה״פתטית״ של צ'ייקובסקי — וברגע שפתחה עם ״כאן שידורי הצפון,״ תקף אותה דימום נורא באף. היא שאבה כוח מהשידור המכונן של חדשות השעה תשע ב-1940, כשפיצוצים נשמעו בשידור חי. (אלוהים, היא חשבה אז, רק לא בית הבי־בי־סי!) קריין החדשות ברוס בֶּלפרֶג' השתתק, נשמעה ההמולה המחרידה שלאחר פיצוץ, ולבסוף בקע קול חלוש שאמר, ״הכול בסדר.״ בלפרג' המשיך כאילו לא קרה דבר. וכך עשתה כעת ג'ולייט, אף ששולחנה הוכתם בדם (עצמי — שעל פי רוב הוא מפחיד יותר מדמו של הזולת). מישהו הטיל כמה מפתחות קרים לתוך גב חולצתה, תרופה שיעילותה מעולם לא הוכחה.

    לא הכול היה בסדר בבי־בי־סי, כמובן, שכן שבעה עובדים נהרגו בקומות העליונות, אבל בלפרג' לא ידע זאת, וגם אם כן, הוא נאלץ להמשיך לשדר כרגיל.

    באותה תקופה היתה ג'ולייט קשובה כל כך לשיחותיו המעורפלות של גוֹדפרי טוֹבּי בדולפין סקוור, עד שלרגע תהתה שמא רק היא שמעה את צפירת ההרגעה החלושה. אולי לכן היא נמשכה כל כך לעבודה בבי־בי־סי אחרי המלחמה. הכול בסדר.

     

    הפגישה עם פרנדרגאסט הגיעה בגמגום לסופה הפתוח, ממש לפני הפסקת הצהריים.

    ״תצטרפי אלי לארוחה בקפטריה, מיס ארמסטרונג?״ הוא שאל לפני שהספיקה להימלט. הקפטריה בבניין היתה חיקוי עלוב לאחותה שמעבר לכביש, בבטן אוניית הדגל, וג'ולייט השתדלה להתרחק מהסירחון והעשן שאפפו אותה.

    ״אני חוששת שהבאתי כריכים, מר פרנדרגאסט,״ אמרה בהבעת חרטה. כישרון משחק היה כלי יעיל בהתמודדות עם פרנדרגאסט. ״אולי תזמין את פרויליין רוזנפלד?״ פרויליין רוזנפלד, אוסטרית במוצאה, אף שכולם התייחסו אליה כאל גרמנייה (״זה אותו דבר,״ אמר צ'רלס לופטהאוס), היתה היועצת לשפה הגרמנית. בגיל שישים ומשהו, ״הפרויליין״, כפי שנהגו לכנותה, היתה אישה חסונה, בעלת טעם רע, שהקפידה עד ייאוש על קוצו של יוד. היא הגיעה לאנגליה ב-1937 כדי להשתתף בכנס על אתיקה, וברוב חוכמתה החליטה לא לחזור. אחרי המלחמה כבר לא היה לאן לחזור, כמובן. היא הראתה לג'ולייט תצלום: חמש ילדות יפות נהנות מפיקניק בימים עברו. שמלות לבנות, סרטים לבנים רחבים בשערן הכהה, הארוך. ״האחיות שלי,״ אמרה פרויליין רוזנפלד. ״אני באמצע — שם.״ היא הצביעה בביישנות על היפה פחות מבין החמש. ״הייתי הבכורה.״

    ג'ולייט חיבבה את פרויליין רוזנפלד כי היא היתה אירופאית בכל רמ״ח איבריה, בניגוד לכל הסובבים אותה, שהיו אנגלים כל כך. לפני המלחמה היתה פרויליין רוזנפלד אישה שונה בתכלית — מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת וינה — וג'ולייט הניחה שכל הגורמים הללו — המלחמה, הפילוסופיה, וינה — אכן עלולים להפוך אישה לקפדנית עד ייאוש, ואולי אף לבעלת טעם רע בלבוש. היא ידעה שלפרנדרגאסט לא יהיה קל להרביץ בה שמחה.

     

    למען האמת, ג'ולייט אכן הביאה כריכים — עם מיונז וביצה קשה, שאותם הכינה בחופזה, תוך כדי פיהוק, במטבחה הבוקר. חודש מרס רק התחיל אבל קורטוב של עליזות אביבית כבר עמד באוויר, והיא חשבה שיהיה נחמד לאכול משהו קר לשם שינוי.

    היא מצאה בנקל ספסל פנוי בקוונדיש סקוור גארדנס, שכן איש מלבדה לא הניח בטיפשותו שחם מספיק כדי לאכול בחוץ. כרכומים סמוקים עיטרו פה ושם את הדשא ונרקיסים הזדקרו בגבורה מתוך האדמה, אבל השמש האנמית לא חיממה וג'ולייט איבדה עד מהרה את התחושה בגופה.

    הכריך לא ניחם אותה כי היה עלוב ותפל, רחוק מאוד מה-déjeuner sur l'herbe שהצטיירה בדמיונה הבוקר; אך היא אכלה בצייתנות. לאחרונה קנתה ספר חדש מאת אליזבת דיוויד — ״ספר התזונה הים־תיכונית״. רכישה אופטימית, ללא ספק. היא הצליחה להשיג שמן זית רק בבית המרקחת המקומי, בבקבוק קטן. ״לריכוך שעוות אוזניים?״ שאל הרוקח כשהושיטה לו את הכסף. אי־שם יש חיים טובים יותר, חשבה ג'ולייט, אם רק תטרח לחפש אותם.

    כשגמרה לאכול היא קמה, ניערה את הפירורים ממעילה והבהילה כמה דרורים דרוכים שהתעופפו במשק כנפיים מאובקות, רק כדי לשוב ולנקר שאריות כשתסתלק.

    ג'ולייט פנתה בחזרה לרחוב שרלוט, לא לעבר המסעדה מאמש אלא לעבר בית הקפה מורֵטי הסמוך לתיאטרון הסקאלה, שאותו פקדה לעתים מזומנות.

    לפתע, כשחצתה את הכביש בקצה רחוב בֶּרנרס, היא ראתה אותו.

     

    ״מר טובי! מר טובי!״ ג'ולייט החישה את צעדיה והגיעה אליו רגע לפני שפנה לרחוב קליבלנד. בצעד נועז היא משכה בשרוול מעילו. פעם הבהילה אותו באופן דומה, כשהחזירה לו כפפה שנפלה לו. היא זכרה שחשבה, בדרך כלל אישה שומטת ממחטה ביישנית או כפפה פלרטטנית כדי לאותת לגבר על כוונותיה. ״תודה רבה לך, מיס ארמסטרונג,״ הוא אמר בשעתו. ״באמת תהיתי איפה היא.״ הפלרטוט היה מהם והלאה.

    כעת היא הצליחה לבלום את התקדמותו. הוא הסתובב ולא נראה מופתע, והיא היתה בטוחה ששמע אותה קוראת בשמו. אך הוא שתק וחיכה שתמשיך.

    ״אתה זוכר אותי, מר טובי? ג'ולייט.״ (איך אפשר לשכוח!) עוברי אורח עקפו אותם במגושם מכל עבר. אנחנו אי קטן, היא חשבה, רק שנינו. ״ג'ולייט ארמסטרונג.״

    הוא הטה את כובע הטרילבּי, שנראה לה מוכר. אחר כך חייך קלושות ואמר, ״אני מצטער, מיס... ארמסטרונג? נדמה לי שאת מתבלבלת. יום טוב לך.״ הוא סב על עקביו והתחיל להתרחק.

    היא היתה בטוחה שזה הוא. אותו מבנה גוף (חסון למדי), אותן פני ינשוף אדישות, משקפי שריון צב, הכובע המכובד, הישן. וכמובן המקל המפחיד בעל גולת הכסף, שאין בלתו.

    היא הגתה את שמו האמיתי. ״ג'ון הייזלדיין.״ היא מעולם לא קראה לו כך, וזה נשמע לה כמו האשמה.

    הוא קפא על עומדו ונותר בגבו אליה. שכבת טלק דקיקה כיסתה את כתפי מעיל הגברדין השמנוני שלו, הזהה לזה שלבש לאורך כל המלחמה. הוא לא קונה בגדים חדשים? היא חיכתה שיסתובב ויכחיש פעם נוספת, אך כעבור רגע הוא פשוט המשיך בדרכו והמקל הקיש על המדרכה הלונדונית האפורה. היא הושלכה ככלי אין חפץ בו. כמו כפפה, חשבה.

     

    נדמה לי שאת מתבלבלת. כמה מוזר היה לשמוע שוב את קולו. למה הוא מעמיד פנים שהוא אינו מי שהוא? השתוממה ג'ולייט כשהתיישבה ליד השולחן במורֵטי והזמינה קפה מהמלצר הזעוף.

    היא נהגה לשבת בבית הקפה הזה לפני המלחמה. השם נשאר, אבל הבעלים התחלפו. המקום עצמו היה קטן ומוזנח למדי, המפות המשובצות באדום ולבן מעולם לא היו נקיות באמת. המלצרים התחלפו ללא הרף ואיש לא הכיר בקיומה של ג'ולייט או זיהה אותה, והיא דווקא בירכה על כך. מקום נורא בסך הכול, אבל היא התרגלה אליו. הוא היה כמו חוט במבוך, שאם הלכה אחריו הוא החזיר אותה לעולם שלפני המלחמה, לעצמה שלפני המלחמה. התום והניסיון התחככו זה בזה באוויר המעופש, השמנוני של מורטי. היא נשמה לרווחה בכל פעם שחזרה ללונדון וגילתה שהוא עדיין עומד על תלו. כל כך הרבה דברים נעלמו. היא הדליקה סיגריה וחיכתה לקפה.

    לקוחות בית הקפה כללו לא מעט זרים מסוגים שונים, וג'ולייט אהבה לשבת ופשוט להאזין להם, לנסות לזהות את מוצאם על פי מבטאם. כשהתחילה לפקוד את המקום, מר מורטי בכבודו ובעצמו ניהל אותו. הוא תמיד היה קשוב לה, כינה אותה סניורינה והתעניין בשלום אמה (״מה שלום מאמא?״). לא שמר מורטי הכיר את אמה, אבל ככה זה אצל האיטלקים, הניחה ג'ולייט. הם להוטים אחרי אמהות יותר מהבריטים.

    היא תמיד ענתה, ״טוב מאוד, תודה, מר מורטי,״ ואף פעם לא הרהיבה עוז וקראה לו סניור — זה נשמע יומרני, לפלוש לטריטוריה הלשונית של הזולת. האלמוני שעמד כעת מאחורי הדלפק טען שהוא ארמני ולא התעניין בג'ולייט כהוא זה, לא כל שכן באמה.

    היא שיקרה, כמובן. מצבה של אמה היה אז בכי רע, ולמען האמת היא הלכה וגוועה לא הרחק משם, בבית החולים מידלסקס, אבל ג'ולייט העדיפה להסתיר את מחלתה.

    לפני שאמה הפסיקה לעבוד היא תפרה שמלות, וג'ולייט תמיד שמעה את טרוניותיהן של ה״גברות״ שעלו במדרגות לדירתן הקטנה בקומה השלישית בקנטיש טאון, שם התייצבו בדום מתוח, במחוך ובחזייה מתפקעת, והפקירו את גופן למדידה. לפעמים ג'ולייט אחזה בידן ועזרה להן לשמור על שיווי המשקל כשעמדו על השרפרף התלת־רגלי, ואמה השתופפה על ארבע ונעצה סיכות באמרות השמלות. כשמחלתה של האם החמירה והיא לא יכלה עוד לתפור אפילו תפר פשוט, הגברות הפסיקו להגיע. ג'ולייט התגעגעה אליהן — הן טפחו על ידה ונתנו לה סוכריות והתעניינו בלימודיה. (איזו ילדה נבונה יש לך, גברת ארמסטרונג.)

    אמה קימצה בהוצאות ועבדה ללא לאות כדי לטפח את ג'ולייט וללטש אותה לקראת עתיד מזהיר. היא שילמה על שיעורי בלט ועל שיעורי פסנתר, ואפילו שלחה אותה ללמוד את אמנות ההיגוי אצל מורה בקנזינגטון. היא קיבלה מלגת לימודים לבית ספר פרטי שכל התלמידות בו — ולא פחות מהן המורות — היו שקדניות לעילא. המנהלת הציעה שתלמד באוניברסיטה שפות מודרניות או משפטים. אולי אפילו תנסה להתקבל לאוקספורד או לקיימברידג'? ״הם מחפשים בנות כמוך,״ אמרה המנהלת, אך לא פירטה באילו בנות מדובר בדיוק.

    ג'ולייט הפסיקה ללמוד בבית הספר הזה, הפסיקה להתכונן לעתיד מזהיר, רק כדי שתוכל לטפל באמה — הן היו שתיים בלבד, מאז ומעולם — ולא חזרה אחרי מותה. כעת זה לא בא בחשבון. תלמידת התיכון החרוצה, המרַצה, שהצטיינה בהוקי והיתה השחקנית הראשית במועדון הדרמה והתאמנה בנגינת פסנתר כמעט בכל יום בבית הספר (לא היה מקום לפסנתר בבית), מי שהיתה מדריכה נלהבת בתנועת הנוער ואהבה תיאטרון ומוזיקה ואמנות, הנערה הזאת נעלמה, מוכת יגון. ולמיטב ידיעתה של ג'ולייט היא לעולם לא תחזור.

    ג'ולייט התרגלה לשבת במורטי כל אימת שאמה קיבלה טיפול בבית החולים, וכאן היא היתה כשאמה מתה. ״זה עניין של ימים,״ אמר הרופא כשאשפז אותה במחלקה באותו בוקר. ״זה מתקרב,״ אמר לג'ולייט. האם היא מבינה מה הוא אומר? כן, בוודאי, אמרה ג'ולייט. הוא אומר שהיא עומדת לאבד את האדם היחיד שאוהב אותה. היא היתה בת שבע־עשרה והצער על עצמה היה עמוק כמעט כמו הצער על אמה.

    כלפי אביה, שאותו מעולם לא הכירה, לא הרגישה דבר. אמה הפגינה יחס דו־ערכי לנושא, והיה נדמה שג'ולייט היא הראיה היחידה לכך שהוא חי אי־פעם. הוא היה ימאי בצי הסוחר, נהרג בתאונה ונקבר בים לפני הולדתה של ג'ולייט, ואף שלפעמים היא דמיינה את עיני הפנינה ואת עצמות האלמוג שלו, היא נותרה אדישה כלפי האיש עצמו.

    מות אמה, לעומת זאת, תבע פואטיות מסוימת. כשגוש העפר הראשון פגע בארון, ג'ולייט נתקפה קוצר נשימה. אמה תיחנק מתחת לאדמה, חשבה ג'ולייט ונחנקה בעצמה. תמונה הצטיירה בדמיונה — קדושים מעונים נקברים חיים תחת ערימת אבנים. כזאת אני, חשבה. האובדן מוחץ אותי. ״אל תחפשי מטפורות מורכבות מדי,״ אמרה מורתה לספרות בנוגע לאחת העבודות שכתבה, אבל מות אמה חשף את העובדה שכשמדובר בכאב, שום מטפורה אינה מוגזמת. מוות הוא דבר נורא, ואין מנוס מהצטעצעות מסוימת.

     

    יום מותה של אמה היה גשום ונשוב רוחות. ג'ולייט השתהתה בחיקו החמים של מורטי ככל שיכלה. לארוחת צהריים היא אכלה את טוסט הגבינה של מר מורטי, שהיה טעים לאין שיעור מכל טוסט שהכינו בבית (״גבינה איטלקית,״ הוא הסביר. ״ולחם איטלקי״), ואחר כך נאבקה במטרייה לכל אורכו של רחוב שרלוט, בדרכה לבית החולים. כשנכנסה למחלקה גילתה שאסור להאמין לאף אחד. התברר שזה לא היה ״עניין של ימים״ אלא של שעות, ואמה מתה בזמן שהיא עצמה נהנתה מארוחת צהריים. מצחה של האם היה עדיין חמים כשנישקה אותה, וניחוח קלוש של בושם — שושנת העמקים — הסתתר בין שלל הריחות האיומים של בית החולים.

    ״פספסת ברגע,״ אמרה האחות, כאילו מות אמה היה אוטובוס, או פתיחה של מחזה, אף שבעצם היה ההתרה של דרמת חייה.

    וכך זה נגמר. פיניטו.

    זה נגמר גם מבחינת אנשי הצוות של מורטי, כי עם הכרזת המלחמה הוכנסו כולם להסגר ואיש מעולם לא חזר. ג'ולייט שמעה שמר מורטי טבע עם מאות אסירים מבני ארצו כשארנדורה סטאר שקעה בים בקיץ 1940. רבים מהם, כמו מר מורטי, עבדו בתחום המסעדנות.

    ״איזה מטרד,״ אמר הרטלי. ״כבר אי־אפשר לקבל שירות ראוי לשמו בדורצ'סטר.״ אבל כזה היה הרטלי.

     

    השיבה למורטי העציבה את ג'ולייט, ואף על פי כן היא חזרה לשם. נמיכות הרוח שתקפה אותה כשחשבה על אמה סיפקה לה מעין משען, משקל נגד למה שנתפס בעיניה כשאננות הרדודה שאפיינה אותה. אמה ייצגה בעיניה אמת מסוימת, וג'ולייט ידעה היטב שהיא סטתה ממנה בעשור שחלף מאז מותה.

    היא ליפפה סביב אצבעה את שרשרת הפנינים שענדה. בתוך כל פנינה היה טמון גרגיר חול קטן. זוהי המהות האמיתית של הפנינה, נכון? יופייה של הפנינה הוא בסך הכול אמצעי ההגנה של הצדפה המסכנה. הגנה מפני החול. מפני האמת.

    צדפות הזכירו לה את לסטר פֵּלינג, מנהל התוכניות הזוטר, ולסטר הזכיר לה את סיריל, שאיתו עבדה בזמן המלחמה. סיריל ולסטר היו דומים מאוד. חוט המחשבה הזה הוביל אותה לחוטים רבים אחרים, עד שהגיעה לגודפרי טובי. הכול מחובר ברשת גדולה שמשתרעת על פני הזמן וההיסטוריה. א״מ פורסטר אמנם דחק בנו ״רק לחבּר״,3 חשבה ג'ולייט, אבל לפעמים יש טעם גם לגדוע את כל החוטים ולהתנתק.

    שרשרת הפנינים לא היתה שייכת לג'ולייט, היא הסירה אותה מעל צווארה של אישה מתה. גם המוות הוא אמת, כמובן, משום שהוא מוחלט. אני חושש שהיא כבדה יותר מכפי שהיא נראית. נרים אותה בשלוש — אחת־שתיים־שלוש! ג'ולייט התחלחלה. מוטב לא להיזכר. מוטב לא לחשוב בכלל, בעצם. מחשבות תמיד היו לה לרועץ.

    מר מורטי נהג להכין לה קפה נהדר — ״וינאי״ — עם קצפת וקינמון. המלחמה שמה קץ גם לזה, כמובן, והמשקה שהופיע בתפריט של מורטי כיום היה טורקי ופחות או יותר בלתי־ניתן לשתייה. הגישו אותו בספלון עבה, והוא היה מריר וגרגירי. היה אפשר לבלוע אותו רק בתוספת כמה וכמה כפיות סוכר. כל תולדות אירופה והאימפריה העות'מאנית בספל אחד. ג'ולייט היתה אחראית על סדרת נוער בשם ״במבט מקרוב״. היא ידעה הרבה מאוד על ספלים. היא הביטה בהם מקרוב.

    היא הזמינה עוד כוס קפה נורא והשתדלה לא להביט לעבר האיש הקטן והמוזר שישב בשולחן הפינתי, כדי לא לעודד אותו. הוא לטש בה עיניים לסירוגין מאז התיישבה וגרם לה אי־נוחות רבה. כמו רבים מהלקוחות של מורטי, אפפה אותו מין עליבוּת של פּזוּרת אירופה שלאחר המלחמה. הוא גם נראה כמו טרול או מישהו שהורכב משאריות. הוא היה יכול לשמש ניצב בסרט על העקורים. כתפיים שחוחות, עיניים כמו חלוקי נחל — לא שוות, כאילו אחת מהן החליקה ממקומה — ועור מצולק, שנראה מחורר מיריות. (אולי באמת ירו בו.) פצעי מלחמה, חשבה ג'ולייט, והיתה שבעת רצון מהמצלול. זה יכול להיות שם של ספר. אולי היא תכתוב אותו. אבל ידוע שהאמנות היא מפלטם של אלה שאינם מסוגלים להתחייב.

    ג'ולייט שקלה להתעמת עם האיש הקטן בנימוס אנגלי אופייני — סליחה, אנחנו מכירים? — אבל ידעה שהיתה זוכרת גבר מוזר כזה, ועוד לפני שהספיקה לפנות אליו הוא קם פתאום ממקומו.

    היא הניחה שייגש אליה וכבר התכוננה לעימות, אך הוא דידה אל הדלת — היא שמה לב שהוא צולע, ובמקום מקל הליכה הוא נשען על מטרייה גדולה. הוא יצא בלי לשלם, אבל הארמני שמאחורי הדלפק רק העיף לעברו מבט אדיש, שלא כדרכו.

     

    כשכוס הקפה שלה הגיעה, ג'ולייט בלעה את הנוזל כמו תרופה וקיוותה שימריץ אותה לקראת המתקפה של אחר הצהריים. היא בחנה את משקע הפולים הטחונים כמו יידעונית. מדוע גודפרי טובי התעקש שאינו מכיר אותה?

    הוא יצא מבנק. בזמנו, זה היה סיפור הכיסוי שלו — פקיד בנק. בחירה נבונה, שהרי איש אינו מתעניין בעבודתו של פקיד בנק. ג'ולייט חשבה שאדם שנראה רגיל כמו גודפרי טובי חייב להסתיר סוד — עבר מסעיר, טרגדיה מחרידה — אך בחלוף הזמן הבינה שהרגילוּת היא־היא הסוד שלו. המסווה המושלם.

    ג'ולייט מעולם לא חשבה עליו כעל ״ג'ון הייזלדיין״, כי הוא שכן בממלכתו המשמימה של גודפרי טובי באופן גורף ומרהיב ממש.

    בפניו כולם קראו לו ״מר טובי״, אבל מאחורי גבו כינו אותו פשוט גודפרי. הדבר לא העיד על קרבה או על אינטימיות, אלא נבע מהרגל. המבצע כולו נקרא ״תיק גודפרי״, היו כמה וכמה קלסרים בשם ״גודפרי״, והם לא היו מסודרים במיוחד — מסוג הדברים שהוציאו את מלכּות הרישום מהדעת, כמובן.

    בתום המלחמה שקלו להציב אותו מעבר לים. בניו זילנד או במקום דומה. דרום אפריקה אולי. כדי להגן עליו מפני פעולות תגמול. אבל כולם היו נתונים בסכנת נקמה כזאת או אחרת.

    והמודיעים שלו, אנשי הגיס החמישי — מה עלה בגורלם? התוכנית היתה שישגיחו עליהם בעִתות שלום, אבל ג'ולייט לא היתה בטוחה שיישמו אותה. היא ידעה שאחרי המלחמה התקבלה ההחלטה לא להאיר את עיניהם בדבר התרמית. איש לא סיפר להם על דו־פרצופיותה של סוכנות הביון הבריטית. הם לא ידעו שצותתו להם באמצעות מיקרופונים שהוטמנו בתוך קירות הגבס של הדירה בדולפין סקוור, שאותה פקדו בהתלהבות מדי שבוע. גם לא היה להם מושג שגודפרי טובי עובד ב-MI5 ואינו סוכן גסטפו שמקבל מידע מידיהם הבוגדניות. והם ודאי היו מופתעים לגלות שמדי בוקר התיישבה בחורה ליד מכונת כתיבה גדולה מסוג אימפריאל בדירה הסמוכה ותמללה את שיחותיהם מאמש בשלושה עותקים. ושהבחורה הזאת, בעוונותיה, היתה ג'ולייט.

    כשהמבצע הגיע לסיומו בסוף 1944, אמרו להם שגודפרי הועבר מתפקידו ו״פונה״ לפורטוגל, אבל בעצם הוא נשלח לפריז כדי לראיין קצינים גרמנים שנפלו בשבי.

    איפה הוא היה מאז תום המלחמה? ולמה הוא חזר? ומתמיה מכול — למה הוא מעמיד פנים שאינו מזהה אותה?

    אני מכירה אותו, חשבה ג'ולייט. הם עבדו יחד לכל אורך המלחמה. בשם אלוהים, היא ביקרה בביתו — בפינצ'לי — הבית עם דלת העץ המסיבית בעלת מרתוק הפליז האימתני בצורת ראש אריה. בית עם רצפת פרקט וחלונות גדולים, מחולקים לריבועים שנתחמו בפסי עופרת. היא ישבה על הספה הגדולה והכבדה, המרופדת אריג עבה, דמוי שטיח. (אפשר להציע לך כוס תה, מיס ארמסטרונג? אולי זה יעזור? עברנו חוויה מזעזעת למדי.) היא שטפה את ידיה בסבון בניחוח הפרֶזיה, ראתה את מגוון המעילים והנעליים בארון שבחדר הכניסה. היא אפילו הציצה בשמיכת נוצות האווז בציפת הסאטן הוורודה שהוא וגברת טובי (אם אכן היתה אישה כזאת) התכסו בה.

    ויחד הם עשו מעשה מחריד, מסוג המעשים שמחברים בין אנשים לנצח נצחים, ברצונם או שלא ברצונם. האם זאת הסיבה שבגללה התכחש לה זה עתה? (שתי כפיות סוכר, נכון, מיס ארמסטרונג?) או שאולי בגלל זה הוא חזר?

    הייתי צריכה לעקוב אחריו, חשבה. אבל הוא היה נפטר ממנה בקלות. הוא היה אשף ההתחמקויות.