נמר בירושלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נמר בירושלים
מכר
מאות
עותקים
נמר בירושלים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נמר בירושלים

4.8 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורן ולדמן

אורן ולדמן, ילדי 1973 נולד וגדל ברחובות ומתגורר כעת במונטריאול עם אשתו, חמשת ילדיהם וזוג ארנבי בית. נמר בירושלים הוא הרומן הראשון שלו. קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם סיפורי יוגה.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

״אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה."

ערן וולוצקי הוא נער מופנם בן 16, בישראל של שנת 1972,אשר נאלץ, במסגרת מחויבות מטעם בית הספר, לבקר בבית חולים חולה ערירי, עולה חדש מרוסיה. ערן, שגדל ללא אם, ועם אב ששותק מילים ומדבר תבשילים שונא כדורגל וחולם בכלל להתקבל למגמת ציור בבית הספר לאומנויות. המקום האחרון בו הוא רוצה להיות הוא חדר 6 במחלקה פנימית א׳ בבית החולים. אבל החולה הוא דב גפונוב, המתרגם הגאון של יצירת המופת הגיאורגית ״עוטה עור הנמר״. תרגום אשר שלונסקי, הכתיר כלא פחות מנס וזיכה את גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגום. בין ערן וגפונוב מתפתחת ידידות מפתיעה, כנגד כל הסיכויים. 

נמר בירושלים הוא סיפור על התבגרות והשלמה עם פצעי העבר, סיפור של נשמות בודדות המחפשות הכרה בעולם, סיפור שנע בין גיאורגיה של המאה ה-12, ברית המועצות של השלטון הקומוניסטי וישראל של שנות ה-70, אשר נפגשים כולם בליל ירח של יום השוויון במנזר המצלבה, במרץ 1972. אורן ולדמן חושף ומדמיין פנינת היסטוריה נשכחת בסיפור מרטיט לב על התבגרות ואהבה.

אורן ולדמן, ילדי 1973 נולד וגדל ברחובות ומתגורר כעת במונטריאול עם אשתו, חמשת ילדיהם וזוג ארנבי בית. נמר בירושלים הוא הרומן הראשון שלו. קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם סיפורי יוגה.

פרק ראשון

פרולוג

דווקא הלילה השמיים מעוננים לגמרי, עם צפי לגשמים וסופות רעמים, כמו שאמרו ברדיו. מזג אוויר לא מאוד מפתיע לעונה הזו של השנה, ובכל זאת כל כך לא מתאים לתוכנית שלנו. אני מנסה לדחוף את כיסא הגלגלים כמה שיותר מהר, כמעט בריצה, בלי למשוך תשומת לב. אנחנו עוברים דרך המסדרונות האינסופיים של בית החולים בזמן שאני מקווה לא לטעות בדרך ולעורר בנו עניין מיותר. חווה צועדת על ידי, בודקת שדב מכוסה היטב. אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה.

השעה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה. מבחוץ אנחנו שומעים את קולות הסערה המתקרבת, תנועת מכוניות וצפירות של אמבולנסים. הקולות מתוך בית החולים הם הקולות הקבועים שכבר למדתי להכיר והפסקתי לשמוע. שברי מילים לא ברורות של עובדים בהפסקה, טפיפות צעדים מהירים של רופאים ואחיות, צעדים כבדים ואיטיים של חולים ובני משפחותיהם ובעיקר רחש הרקע הקבוע של המכונות שמנטרות לחץ דם, דופק לב ונשימה, מנסות להחזיק כמה שיותר אנשים, כמה שיותר זמן, בחיים. "אין סיכוי לראות את הירח הלילה," אני מסנן בלחץ. "השמיים מכוסים עננים." חווה מביטה בי במבט הזה שלה, שגרם לי להתאהב בה בשנייה הראשונה שראיתי אותה. מבט משועשע, כאילו היא מסתכלת על הכול מהצד. "ערן, הבטחתי לך, הכול יהיה בסדר." בפנייה למסדרון של חדר המתים, מעל ספסל עץ שבור יש שתי תמונות נוף בנאליות במסגרת פלסטיק, נוטות על צידן. צירוף המילים נוטה למות, ששמעתי רק אתמול בלילה חוזר אליי. פחד שב ומציף אותי. האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?

כשהייתי קטן, אהבתי את המדור שנקרא חבּר־קַו, ב"דבר לילדים". על הדף היו מסודרים, בסדר שנראה אקראי, מספרים והיה צריך לחבר ביניהם לפי הסדר. אחרי שהייתי מסיים פתאום הופיע ציור מתוך הנקודות. אף פעם לא הצלחתי להבין, איך זה יכול להיות שהציור היה שם גם לפני שחיברתי את הנקודות ובכל זאת לא יכולתי לראות אותו. אני מנסה להבין איך כל הנקודות של הסיפור שלנו מתחברות ואיזה ציור יצוץ שם בסוף.

אורן ולדמן

אורן ולדמן, ילדי 1973 נולד וגדל ברחובות ומתגורר כעת במונטריאול עם אשתו, חמשת ילדיהם וזוג ארנבי בית. נמר בירושלים הוא הרומן הראשון שלו. קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם סיפורי יוגה.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נמר בירושלים אורן ולדמן

פרולוג

דווקא הלילה השמיים מעוננים לגמרי, עם צפי לגשמים וסופות רעמים, כמו שאמרו ברדיו. מזג אוויר לא מאוד מפתיע לעונה הזו של השנה, ובכל זאת כל כך לא מתאים לתוכנית שלנו. אני מנסה לדחוף את כיסא הגלגלים כמה שיותר מהר, כמעט בריצה, בלי למשוך תשומת לב. אנחנו עוברים דרך המסדרונות האינסופיים של בית החולים בזמן שאני מקווה לא לטעות בדרך ולעורר בנו עניין מיותר. חווה צועדת על ידי, בודקת שדב מכוסה היטב. אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה.

השעה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה. מבחוץ אנחנו שומעים את קולות הסערה המתקרבת, תנועת מכוניות וצפירות של אמבולנסים. הקולות מתוך בית החולים הם הקולות הקבועים שכבר למדתי להכיר והפסקתי לשמוע. שברי מילים לא ברורות של עובדים בהפסקה, טפיפות צעדים מהירים של רופאים ואחיות, צעדים כבדים ואיטיים של חולים ובני משפחותיהם ובעיקר רחש הרקע הקבוע של המכונות שמנטרות לחץ דם, דופק לב ונשימה, מנסות להחזיק כמה שיותר אנשים, כמה שיותר זמן, בחיים. "אין סיכוי לראות את הירח הלילה," אני מסנן בלחץ. "השמיים מכוסים עננים." חווה מביטה בי במבט הזה שלה, שגרם לי להתאהב בה בשנייה הראשונה שראיתי אותה. מבט משועשע, כאילו היא מסתכלת על הכול מהצד. "ערן, הבטחתי לך, הכול יהיה בסדר." בפנייה למסדרון של חדר המתים, מעל ספסל עץ שבור יש שתי תמונות נוף בנאליות במסגרת פלסטיק, נוטות על צידן. צירוף המילים נוטה למות, ששמעתי רק אתמול בלילה חוזר אליי. פחד שב ומציף אותי. האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?

כשהייתי קטן, אהבתי את המדור שנקרא חבּר־קַו, ב"דבר לילדים". על הדף היו מסודרים, בסדר שנראה אקראי, מספרים והיה צריך לחבר ביניהם לפי הסדר. אחרי שהייתי מסיים פתאום הופיע ציור מתוך הנקודות. אף פעם לא הצלחתי להבין, איך זה יכול להיות שהציור היה שם גם לפני שחיברתי את הנקודות ובכל זאת לא יכולתי לראות אותו. אני מנסה להבין איך כל הנקודות של הסיפור שלנו מתחברות ואיזה ציור יצוץ שם בסוף.