אני כאן!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני כאן!
הוספה למועדפים

אני כאן!

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    חוה ניסימוב (נולדה ב-9 ביוני 1939), סופרת, ומשוררת ישראלית. ניסימוב היא ניצולת שואה ופעילה מאוד בנושא זיכרון השואה: כותבת שירים וזיכרונות, מעבירה הרצאות וכן סדנאות ביבליותרפיה לילדי שואה. חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים נכנסו הגרמנים לעיר. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו. כשהייתה בת שלוש השאירה אותה אמה אצל איכרית פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון. בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ ובן דודהּ לאמהּ, אך ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. "היא הייתה בשבילי עוד אישה", סיפרה לימים, "כנראה שלא זכרתי אותה". בלילה שבו נפגשו השתיים הן ישנו גב אל גב ולא החליפו מילה. האם, שכבר נפטרה הסבירה זאת בסבל שעברה באותן שלוש שנים, סבל שהפך אותה לקרה במיוחד. בשנת 1992 היא שבה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

    תקציר

    אלה מעבירה את ילדותה בחיפה שלאחר קום מדינת ישראל. היא חיה עם דודתה הקשוחה ועם דודה החביב, ומתגעגעת לאביה שמת במלחמה ולאמה שטרם חזרה ממנה. דמיונה העשיר והדמויות האהובות עליה מהספרים מספקים לה נחמה מתחושת הזרות שהיא חווה מול חבורת הילדים בבית הספר. רק כשהיא משוטטת ברחבי העיר על הסקטים, היא מרגישה שייכת.
    אבל הכול משתנה כאשר חברות מפתיעה נרקמת בינה לבין אילנה - צברית פרועה ומשוחררת, שחושפת בפניה את הר הכרמל. ההר הקסום טומן בחובו משחקים, סודות, גילויים מסעירים, וגם אדם מסתורי שעתיד להשפיע על חייהן של שתי הילדות ההרפתקניות. 
    בסגנונה הייחודי, בוראת חוה ניסימוב סיפור שיש בו דרמה ומתח, התפעמות ועומקים רגשיים, ומעל לכול חדוות חיים ואופטימיות גדולה. המאיירת המוכשרת מריאנה רסקין מוסיפה באיוריה נופך מקומי ושובה לב לסיפור.
    חוה ניסימוב כותבת פרוזה ושירה, וספריה עתירי שבחים. קלידוסקופ זיכה אותה בפרס "דףדף" ובעיטור "הפנקס", וספרה הסוד של פלוריאן זכה בפרס שרת התרבות על שם דבורה עומר, נבחר למצעד הספרים ותורגם לפולנית.

    פרק ראשון

    בפעם הראשונה שראיתי את אילנה מחבקת עץ גדול, חשבתי שהיא ילדה קצת מוזרה. למה לחבק עץ מחוספס כזה, ועוד לחייך?

    כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, השיבה, "למה לא? כדאי לך לנסות."

    אילנה ידעה שאמא שלי נמצאת מעֵבר לים ולא בטוח שבכלל תחזור. לה יש אבא ואמא, ואפילו אחות גדולה ואח קטן. לא הבנתי למה היא צריכה לחבק עצים כשיש לה משפחה לחבק. היא חיבקה את הגזע העבה די הרבה זמן, ואחר כך התחילה לרקוד סביבו, לשיר ולצחוק. אבל היה משהו מפתיע בצחוק שלה; הוא נשמע לי קצת עצוב. מוזר, תמיד חשבתי שילדים שיש להם משפחה הם הילדים הכי שמחים בעולם.

    כשרק הכרנו היא נראתה לי ילדה מצחיקה שלובשת מכנסיים קצרים עם גומי, ילדה עם שיער חום מתולתל ומבולגן. לי היו בהתחלה רק שמלות שהדודה הָלינה קנתה לי, אפילו שביקשתי מכנסיים כמו לכל הילדות. "מה זה, אֵלָה, את פרחחית?" הדודה כעסה. אבל כל כך התעקשתי, שבסוף היא הסכימה.

     

    אילנה היא שהציעה לי לעלות להר הכרמל. עד מהרה נקשרתי להר הקסמים הזה, לעצים ולאיש ש... אבל לא אגלה לכם עכשיו. אספר עליו מאוחר יותר.

    האוויר היה צלול, ריח גשם עדיין נישא באוויר כשטיילנו בין העצים, ואילנה חיבקה כל עץ שמצא חן בעיניה.

    אז בפעם הראשונה חשבתי שהיא מוזרה, ואחר כך התחלתי לחשוב שהיא בעצם ילדה מפונקת. לא התאפקתי ואמרתי לה, "יש לך אמא ואבא, אחות גדולה ואח קטן, את יכולה לחבק אותם!"

    אילנה הסתובבה אלי, והשיער שלה התפרע ברוח. "אין לי את מי לחבק, אני יתומה שיש לה הורים," היא אמרה. הרגשתי שזה משפט חשוב מאוד, ולא ידעתי מה לומר.

    "נמאס לי מאוֹרה, האחות המעצבנת הזאת!" אמרה אילנה וקפצה מעל כמה סלעים קטנים. "היא כל הזמן חולה, ואני צריכה לנקות את הבית וגם לשמור על יעקב'לה. הנודניקית הזאת רק קוראת ולומדת ומסתכלת על עצמה בראי, וכולם צריכים לשרת אותה כדי שהיא לא תתרגז ותחלה שוב."

    לא הצלחתי לכעוס כמוה. קינאתי בה, כי אני באמת יתומה מאבא. ובעצם גם קצת מאמא, שנמצאת רחוק כל כך.

    הדודה הלינה אומרת שהיא תחזור. היא לא אומרת מתי. אולי גם היא לא יודעת. אני אפילו לא זוכרת איך אמא שלי נראית. הייתי קטנה כשהתחילה המלחמה והיא עזבה אותי. ואולי היא בכלל מתה ולא מספרים לי?

    "אמא שלי אוהבת רק את אחותי ואת אחי," אמרה אילנה כשראתה שאני לא מגיבה. ידעתי שהיא רוצה שארחם עליה. "כדאי לך," היא אמרה שוב, והצביעה על גזע של עץ. לא ממש רציתי אבל כבר התעוררה בי סקרנות. ניגשתי אל העץ וכרכתי את הזרועות שלי סביבו. הקליפה שרטה אותי ובכלל לא היה לי נעים. "זה עץ חרוב," אמרה אילנה. "הפירות שלו קשים ויבשים, אבל הם מתוקים." היא הרימה מהאדמה משהו שנראה כמו חצי ירח דק וחום והתחילה ללעוס אותו. היא נתנה לי חצי, וגם אני הכנסתי לפה ולעסתי. היא צדקה, פרי החרוב היה קשה ומתוק. ירקתי לאדמה את הגרעינים החומים הקטנים.

    "אין דבר כזה שאמא שלך לא אוהבת אותך. כל אמא אוהבת את הילדה שלה," אמרתי לאילנה, אפילו שבכלל לא הייתי בטוחה בזה. היא עשתה לי פרצוף משונה, ושוב לא הבנתי אותה.

     


     

    אחר כך אספנו עוד חרובים, התיישבנו על סלע, ואכלנו. נגסתי בחרוב קצת רקוב, והטעם שלו היה מר. ירקתי אותו.

    "בשבת הבאה נבוא שוב וניתן שמות לעצים שלנו," אמרה אילנה, והתחילה לצעוד בחזרה הביתה. הסכמתי, כמו שהסכמתי לכל דבר שהיא אמרה.

     

    חוה ניסימוב (נולדה ב-9 ביוני 1939), סופרת, ומשוררת ישראלית. ניסימוב היא ניצולת שואה ופעילה מאוד בנושא זיכרון השואה: כותבת שירים וזיכרונות, מעבירה הרצאות וכן סדנאות ביבליותרפיה לילדי שואה. חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים נכנסו הגרמנים לעיר. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו. כשהייתה בת שלוש השאירה אותה אמה אצל איכרית פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון. בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ ובן דודהּ לאמהּ, אך ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. "היא הייתה בשבילי עוד אישה", סיפרה לימים, "כנראה שלא זכרתי אותה". בלילה שבו נפגשו השתיים הן ישנו גב אל גב ולא החליפו מילה. האם, שכבר נפטרה הסבירה זאת בסבל שעברה באותן שלוש שנים, סבל שהפך אותה לקרה במיוחד. בשנת 1992 היא שבה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

    עוד על הספר

    אני כאן! חוה ניסימוב

    בפעם הראשונה שראיתי את אילנה מחבקת עץ גדול, חשבתי שהיא ילדה קצת מוזרה. למה לחבק עץ מחוספס כזה, ועוד לחייך?

    כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, השיבה, "למה לא? כדאי לך לנסות."

    אילנה ידעה שאמא שלי נמצאת מעֵבר לים ולא בטוח שבכלל תחזור. לה יש אבא ואמא, ואפילו אחות גדולה ואח קטן. לא הבנתי למה היא צריכה לחבק עצים כשיש לה משפחה לחבק. היא חיבקה את הגזע העבה די הרבה זמן, ואחר כך התחילה לרקוד סביבו, לשיר ולצחוק. אבל היה משהו מפתיע בצחוק שלה; הוא נשמע לי קצת עצוב. מוזר, תמיד חשבתי שילדים שיש להם משפחה הם הילדים הכי שמחים בעולם.

    כשרק הכרנו היא נראתה לי ילדה מצחיקה שלובשת מכנסיים קצרים עם גומי, ילדה עם שיער חום מתולתל ומבולגן. לי היו בהתחלה רק שמלות שהדודה הָלינה קנתה לי, אפילו שביקשתי מכנסיים כמו לכל הילדות. "מה זה, אֵלָה, את פרחחית?" הדודה כעסה. אבל כל כך התעקשתי, שבסוף היא הסכימה.

     

    אילנה היא שהציעה לי לעלות להר הכרמל. עד מהרה נקשרתי להר הקסמים הזה, לעצים ולאיש ש... אבל לא אגלה לכם עכשיו. אספר עליו מאוחר יותר.

    האוויר היה צלול, ריח גשם עדיין נישא באוויר כשטיילנו בין העצים, ואילנה חיבקה כל עץ שמצא חן בעיניה.

    אז בפעם הראשונה חשבתי שהיא מוזרה, ואחר כך התחלתי לחשוב שהיא בעצם ילדה מפונקת. לא התאפקתי ואמרתי לה, "יש לך אמא ואבא, אחות גדולה ואח קטן, את יכולה לחבק אותם!"

    אילנה הסתובבה אלי, והשיער שלה התפרע ברוח. "אין לי את מי לחבק, אני יתומה שיש לה הורים," היא אמרה. הרגשתי שזה משפט חשוב מאוד, ולא ידעתי מה לומר.

    "נמאס לי מאוֹרה, האחות המעצבנת הזאת!" אמרה אילנה וקפצה מעל כמה סלעים קטנים. "היא כל הזמן חולה, ואני צריכה לנקות את הבית וגם לשמור על יעקב'לה. הנודניקית הזאת רק קוראת ולומדת ומסתכלת על עצמה בראי, וכולם צריכים לשרת אותה כדי שהיא לא תתרגז ותחלה שוב."

    לא הצלחתי לכעוס כמוה. קינאתי בה, כי אני באמת יתומה מאבא. ובעצם גם קצת מאמא, שנמצאת רחוק כל כך.

    הדודה הלינה אומרת שהיא תחזור. היא לא אומרת מתי. אולי גם היא לא יודעת. אני אפילו לא זוכרת איך אמא שלי נראית. הייתי קטנה כשהתחילה המלחמה והיא עזבה אותי. ואולי היא בכלל מתה ולא מספרים לי?

    "אמא שלי אוהבת רק את אחותי ואת אחי," אמרה אילנה כשראתה שאני לא מגיבה. ידעתי שהיא רוצה שארחם עליה. "כדאי לך," היא אמרה שוב, והצביעה על גזע של עץ. לא ממש רציתי אבל כבר התעוררה בי סקרנות. ניגשתי אל העץ וכרכתי את הזרועות שלי סביבו. הקליפה שרטה אותי ובכלל לא היה לי נעים. "זה עץ חרוב," אמרה אילנה. "הפירות שלו קשים ויבשים, אבל הם מתוקים." היא הרימה מהאדמה משהו שנראה כמו חצי ירח דק וחום והתחילה ללעוס אותו. היא נתנה לי חצי, וגם אני הכנסתי לפה ולעסתי. היא צדקה, פרי החרוב היה קשה ומתוק. ירקתי לאדמה את הגרעינים החומים הקטנים.

    "אין דבר כזה שאמא שלך לא אוהבת אותך. כל אמא אוהבת את הילדה שלה," אמרתי לאילנה, אפילו שבכלל לא הייתי בטוחה בזה. היא עשתה לי פרצוף משונה, ושוב לא הבנתי אותה.

     


     

    אחר כך אספנו עוד חרובים, התיישבנו על סלע, ואכלנו. נגסתי בחרוב קצת רקוב, והטעם שלו היה מר. ירקתי אותו.

    "בשבת הבאה נבוא שוב וניתן שמות לעצים שלנו," אמרה אילנה, והתחילה לצעוד בחזרה הביתה. הסכמתי, כמו שהסכמתי לכל דבר שהיא אמרה.