2048
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יריב אליאב

יריב אליאב נולד בשנת 1972 ועבר בכל נקודות ההתפתחות המומלצות לבן אנוש מפותח. עם השנים פיתח קריירה כיועץ ומלווה מנהלים במצבי דחק, ושעות הלחץ אפשרו לו, גם בעומס הגדול ביותר, לשנות את סוף הסיפור. "2048" זהו ספרו הראשון של יריב והוא נולד לאחר מאבק עיקש להוכיח לאפליקציה שרק לפני רגע הסתיים תהליך הרישום אליה, שהוא אכן הוא. 

תקציר

זהו מסע לחיפוש עצמי שעוד ישנה את פני ההיסטוריה של אחרי המגפה. סיפורו של אדם שהעולם האוטופי שבו הוא חי הופך לדיסטופיה בעקבות תקלת מערכת. הימים הם ימים שלאחר המגפה הגדולה. את המגפה הם הצליחו לנצח כשהוכיחו שהצחוק מידבק, ואחרי שבני האדם הפסיקו לצחוק, כל שנשאר להם כדי להשאיר אותם בשליטה היה להרוג את האהבה.

כוח ההיגיון, המנוהל בקפידה על־ידי מערכות חכמות ויישומונים רבים, שולט על התנהלותם של בני האדם כדי למנוע הדבקה. הטכנולוגיה מתפתחת באופן מהיר ומתווה את הדרך ההגיונית ביותר לאדם לחיות את חייו, תוך ריחוק חברתי מיטבי ומבלי לפגוע בתנועה הטבעית של המשק הכלכלי. מסלול החיים הקל וההגיוני של כל אחד מאיתנו, בני האדם, מתקדם בדיוק לפי התוכנית הגדולה.

גיבור הסיפור, שחולם על אהבה, מתעורר לסיוט שבו הוא לא מצליח להוכיח שהוא באמת הוא. זהותו הטכנולוגית ממשיכה את חייו בלעדיו ומשאירה אותו במסע לגיבוש הזהות האישית שלו, הזהות שתבחר לצחוק ולהצחיק מחדש, לחוש כעס ואימה והכי חשוב – לאהוב, בניגוד לכל כללי ההיגיון.

יריב אליאב נולד בשנת 1972 ועבר בכל נקודות ההתפתחות המומלצות לבן אנוש מפותח. עם השנים פיתח קריירה כיועץ ומלווה מנהלים במצבי דחק, ושעות הלחץ אפשרו לו, גם בעומס הגדול ביותר, לשנות את סוף הסיפור. זהו ספרו הראשון של יריב והוא נולד לאחר מאבק עיקש להוכיח לאפליקציה שרק לפני רגע הסתיים תהליך הרישום אליה, שהוא אכן הוא.

פרק ראשון

2048


היה זה בגל החמישי או השישי, כשצוות פיתוח של אפליקציה חכמה הצליח, בחוכמה רבה, לבודד את הגורם המרכזי להדבקה, באמצעות ניתוח מגה־נתונים שסוכרנו עם מיליוני מכשירים חכמים, שעקבו אחר ההתנהגות האנושית ומיפו את נתוניה. הניתוח היה מבריק, מהיר ומדויק.

זה לא היה המרחק של שני מטרים. שמירת המרחק חשובה, אך אינה מספקת. גם המסכה לא מנעה הדבקה. היה זה הצחוק. אפילו היה לו סלוגן נחמד ומוכר: 'צחוק, זה מידבק'. מעל לכל ספק הגיוני, אדם צוחק מדביק מעבר למרחק, מעבר למסכה. ההמלצה החכמה הייתה להוציא את הצחוק אל מחוץ לחוק. זה לא היה בצחוק. לבסוף אכן הוצא הצחוק אל מחוץ לחוק.

זיהומי צחוק והידבקות המוניות הלכו ופחתו. צחוק ילדים נאכף בחומרה, בידוד בוצע במתקנים ייחודיים לילדים. אפליקציות לצחוק לא מידבק החלו להימכר כמו כרטיסים להופעת בדרנים. צחוק בקפסולות מבודדות הפך להיות פתטי יותר מבכי, וכך הפסיקו בני האדם לצחוק. כשנדם צחוקם, נהיה הכול רציני יותר. שיעור ההדבקה ירד בצורה קבועה, עברייני צחוק נודו מהסביבה, האנושות הורידה לאיטה את המסכה.

כל עוד נזכור כי צחוק זה מידבק, כל עוד נשמור על צבע אפור, לא נעשה גלים או פרצופים מוזרים, נוכל לחיות בשגרה, בלי בידוד או אפילו סגר, בלי מסכה או אזכור לקפסולה. כל עוד נזכור לא להגיד את המובן מאליו, לא לחרוג מכללי השיח ההגיוניים, כל עוד לא נעורר צחוק ולא נצחק בגלל שהחיים יפים, ננצח את המגפה.

אפליקציות הפיקוח על הצחוק התגלו כחסרות היגיון. חוסר ההיגיון עצמו התגלה כמצחיק, והוליד צחוק מידבק של מבוכה. ועדות אנושיות להשבת ההיגיון לחיים ללא מגפה הוקמו ואישרו פיתוחים אוכפי היגיון, וכן פיתוחי הכשרה לאדם שאינו מידבק ואינו צוחק – לאדם ההגיוני, אחד משלנו.

כשזה קרה, כל מה שנשאר להם להרוג היה האהבה.

עכשיו מתחיל החלום.

יריב אליאב

יריב אליאב נולד בשנת 1972 ועבר בכל נקודות ההתפתחות המומלצות לבן אנוש מפותח. עם השנים פיתח קריירה כיועץ ומלווה מנהלים במצבי דחק, ושעות הלחץ אפשרו לו, גם בעומס הגדול ביותר, לשנות את סוף הסיפור. "2048" זהו ספרו הראשון של יריב והוא נולד לאחר מאבק עיקש להוכיח לאפליקציה שרק לפני רגע הסתיים תהליך הרישום אליה, שהוא אכן הוא. 

עוד על הספר

2048 יריב אליאב

2048


היה זה בגל החמישי או השישי, כשצוות פיתוח של אפליקציה חכמה הצליח, בחוכמה רבה, לבודד את הגורם המרכזי להדבקה, באמצעות ניתוח מגה־נתונים שסוכרנו עם מיליוני מכשירים חכמים, שעקבו אחר ההתנהגות האנושית ומיפו את נתוניה. הניתוח היה מבריק, מהיר ומדויק.

זה לא היה המרחק של שני מטרים. שמירת המרחק חשובה, אך אינה מספקת. גם המסכה לא מנעה הדבקה. היה זה הצחוק. אפילו היה לו סלוגן נחמד ומוכר: 'צחוק, זה מידבק'. מעל לכל ספק הגיוני, אדם צוחק מדביק מעבר למרחק, מעבר למסכה. ההמלצה החכמה הייתה להוציא את הצחוק אל מחוץ לחוק. זה לא היה בצחוק. לבסוף אכן הוצא הצחוק אל מחוץ לחוק.

זיהומי צחוק והידבקות המוניות הלכו ופחתו. צחוק ילדים נאכף בחומרה, בידוד בוצע במתקנים ייחודיים לילדים. אפליקציות לצחוק לא מידבק החלו להימכר כמו כרטיסים להופעת בדרנים. צחוק בקפסולות מבודדות הפך להיות פתטי יותר מבכי, וכך הפסיקו בני האדם לצחוק. כשנדם צחוקם, נהיה הכול רציני יותר. שיעור ההדבקה ירד בצורה קבועה, עברייני צחוק נודו מהסביבה, האנושות הורידה לאיטה את המסכה.

כל עוד נזכור כי צחוק זה מידבק, כל עוד נשמור על צבע אפור, לא נעשה גלים או פרצופים מוזרים, נוכל לחיות בשגרה, בלי בידוד או אפילו סגר, בלי מסכה או אזכור לקפסולה. כל עוד נזכור לא להגיד את המובן מאליו, לא לחרוג מכללי השיח ההגיוניים, כל עוד לא נעורר צחוק ולא נצחק בגלל שהחיים יפים, ננצח את המגפה.

אפליקציות הפיקוח על הצחוק התגלו כחסרות היגיון. חוסר ההיגיון עצמו התגלה כמצחיק, והוליד צחוק מידבק של מבוכה. ועדות אנושיות להשבת ההיגיון לחיים ללא מגפה הוקמו ואישרו פיתוחים אוכפי היגיון, וכן פיתוחי הכשרה לאדם שאינו מידבק ואינו צוחק – לאדם ההגיוני, אחד משלנו.

כשזה קרה, כל מה שנשאר להם להרוג היה האהבה.

עכשיו מתחיל החלום.