מלך בצהריים

מכונית מוסטנג צהובה חדשה כמעט, מודל 77, חצתה את רחוב יהודה הלוי בפתח תקווה. אחריה קבוצת ילדים רצים בהתלהבות לראות את הפלא ואת היושב בתוכו. רק מכונית מוסטנג צהובה כל כך יכולה ליצור קו חד כמו מרקר צהוב על גבי דף שחור ולבן, מדגישה בעזות מצח את מה שכל כך שגרתי בחיי השכונה, לא נותנת לעין לחמוק ממנה. מתוך המכונית, מחויך כולו, נהנה מתשומת הלב שציפה לה, יצא גבר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. רזה וצנום, אך שרירי. את פניו מעטר זקן צרפתי שחור, מכנסי פדלפון מתרחבים לרגליו ובתוכם מסתתרים מגפיים בעלי עקב גבוה ככל האפשר כדי לספק לעצמו כמה סנטימטרים נוספים. ילדי השכונה קפצו עליו בבקשה להסתכל פנימה ודחקו ראשם לתוך המכונית כמבקשים נגיעה בצעצוע הגדול. למעלה, בין שלבי התריסים בקומה הראשונה, הבחינה בו ילדה בת שבע לערך וחשה גאווה בלתי מוסברת. התמונה הזאת לא תמוש מעיניה, היא תלווה אותה כתקוות צבע בכל מעשה בחייה.

דפיקות חזקות איימו לפרוץ את הבית, אף פעם הם לא באו בשעה הזאת. לוי הצטמק לו על כורסת העור בפינת הטלוויזיה. הכורסה היתה רגילה כל כך למנח גופו, עד שיצרה לעצמה צורה בצלמו ובדמותו. הוא קיווה שגם הפעם, ברגע שישתוק מספיק זמן הם בסוף יתייאשו, ילכו לדרכם וייעלמו. לפחות הילדים כבר לא בבית, ניחם את עצמו, הם לא יראו בביזיונו. בתו גם ככה כבר מיואשת ממנו. בקושי מחליפה איתו מילה, מאז נתן את מכוניתו הקודמת, שהיתה על שמה, ללא העברת בעלות לאדם מפוקפק. דוחות חניה הגיעו מדי שבוע אל תיבת הדואר שלה, שכן האיש שקיבל מלֵוי את הרכב עשה בו כרצונו. הדוחות המצטברים הכבידו עליה, כל דוח שהגיע בדואר כיוון חץ של זעם כנגדו, חתך בסכין את האמון שהיה לה כלפיו. דווקא היא, בתו, שכל כך אהב, ששמר מכל משמר, שלא נתן שתיפגע שׂערה משׂערות ראשה, הילדה שלו, הבת של לוי, דווקא אחרונת המאוכזבים ממנו, דווקא היא, היחידה שהרגישה אותו במבט, בנשימה, שידעה לצוד את הטוב שבו, שהבינה אותו והיתה סלחנית כלפיו — דווקא היא סולדת ממנו כל כך. כעסה הוא היחיד שמעורר בו תזכורת למשהו שרצה להיות פעם, משהו רחוק יותר, קרוב יותר, שמזהה בו את עצמו.

אך לוי לא משתהה זמן רב בהלקאה העצמית, אין לו טעם בכך. אלו החיים, וכך הוא עשה וזהו. גם היא בגדה בו, נטשה אותו, ברחה לו יום אחד רחוק כל כך, ועוד עם גוי. בהתחלה טסה להודו, הילדה הקטנה השברירית שלו, אחר כך, בחוצפה כואבת, מתריסה, החליטה לבצע מהלך מפתיע ולנטוש אותו לעולם לארץ אחרת.

הדפיקות גברו. בתוך תוכו ידע כי הפעם כבר לא יוכל לחמוק מהן. נקודות המילוט שלו אזלו, הוא כבר השתמש בכל תחבולותיו, ועכשיו הוא חשוף לחלוטין. כמו בסרט אמריקאי, כל כלי הנשק מופנים לעברו, והוא ניצוד בפינת חייו.

מרים אשתו התיישבה רועדת במיטתה. בדרך כלל הם באים בבוקר, ואז היא שומרת על שקט מוחלט כדי שלא ידעו שהיא שם, מנסה להיעלם עד שילכו, להיעלם מהדרך שבחרה לחיות את חייה, חווה לבדה את רעידת האדמה, אשר מעירה אותה משינה עמוקה, בתוך אשליית היציבות שניסתה ליצור סביבה, יודעת שלא משנה כמה תשמור על אוניית חייה, אחד הנוסעים החשובים באונייה מחורר לו חור יום־יום בבטן האונייה. היא רודפת שנים רבות אחר החורים, מנסה לסתום חור אחר חור, אך כוחה אוזל, ונפשה עייפה.

״אני לא יכולה יותר! לא יכולה יותר!״ צעקה מרים מבעד לחדר השינה שבו היתה מתבודדת בביתם הגדול, רחוקה ממנו ככל האפשר.

״לוי! גמרת לי על החיים, נמאס לי! אתה מבין? לא יכולה לחיות ככה יותר! ארבעים שנה שאני סובלת! ארבעים שנה!״

אין לו ברֵרה, הדפיקות הולכות ומתגברות. לא נראה שהם מהטיפוסים שמוותרים בקלות. מהר מאוד הם החלו מצלצלים בפעמון הבית, והצלצול כמו ניסר בראשו של לוי, שרצה רק להמשיך ולהתרכז בתוכנית הטלוויזיה שמולו ולעקוב אחר טום, החתול שאוטוטו תופס את ג'רי. המתח בדיוק היה בשיאו. ג'רי העכבר טמן לטום מלכודת והתחפש לאישה חתולית מושכת כדי להסיט את תשומת לב אויבו מהצייד. הפער בין הדמויות המצוירות שעל המסך לדמויות האמיתיות מאחורי הדלת הלך וגדל. לא היה ללוי מנוס אלא לגשת ולהביט בעינית הדלת.