הקדמה
רונית סדגר1
לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של מאיה, ידעתי שאף אחד מהטיפולים להם אני שותפה, כבר לא ייראה אותו דבר. הדרך שבה מאיה מתעדת את תהליך עיבוד הטראומה שעברה, נוגעת בעצם הוויתו של כל אדם. נגיעה זו מטביעה בנו הסתכלות והתייחסות ממקום אחר.
איש מקצוע שלא עבר את הטראומה ואת ההתמודדות עם השלכותיה, לא יוכל לכתוב כפי שכותבת מאיה - בהבנה, בבהירות ובעומק, אך מתוך ה"סיפור" עצמו. השיתוף בחוויה האישית והנתוח המקצועי, מציבים את הספר כ"עמוד־האש" למטפלים, לאורו ניתן לנווט תהליכים טיפוליים משמעותיים ומורכבים.
מאיה כותבת: "קשה לעבוד אתנו, עם נפגעי התעללות מינית מתמשכת בילדות", ואני חושבת: במשיק לקושי, איזו זכות זו! יכולת האינטרוספקציה והצמיחה של אותן נפגעות רבות שאני מכירה, מיוחדת במינה. ולנו, המטפלים, ניתנה הזכות להיות איתן במרחב המשותף שנוצר בינינו.
במסע המשותף שלנו, הקשר והאהבה הם שני העוגנים המרכזיים!
ספרה של מאיה מהווה שילוב נדיר בין תיעוד הטראומה והשלכותיה מההיבט האישי, לבין התבוננות מושכלת ומבוקרת בהיבט התיאורטי. בשילוב זה מאיה עשתה מסע לתוך עצמה, ובהמשך אל העולם; מסע דרך "הבור" אל ההשלמה ואל הבנייה קדימה.
אלא שתיאור זה אינו משקף עד כמה הדרך מורכבת, סבוכה וכואבת.
מאיה משתמשת בראשי־התיבות "נ.מ.מ.י." כשם קוד ל-"ניצול מיני מתמשך בילדות". הצורך לצמצם את המשפט למספר אותיות כמו מסמל את הקושי לחזור שוב ושוב אל המצוקה לאורך זמן, ועד כמה היו הניצולות רוצות לעשות קיצור דרך. אלא שהמשאלה בלתי ניתנת להגשמה ולדרך אין קיצורים. הספר שלפנינו מיטיב להמחיש זאת.
באומץ רב מאיה פותחת את סיפורה ומתבוננת בו במקביל. הספר מהווה מעין מסע שמתחיל בתיאור המאפיינים הייחודיים של טראומה מינית מתמשכת בילדות, נמשך בשיתוף הקורא בתמות המרכזיות של השלכות הטראומה ומסתיים בהתבוננות על מורכבות הקשר הטיפולי והדילמות השזורות בו.
במהלך קריאת הספר בולטים מגוון נושאים, שלא ניתן להתעלם מהם בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. חשוב להבחין כי מאיה אינה נוגעת בתיאור הטראומה אלא מדגישה את השלכותיה. שכן, לעיתים, סיפור הפגיעה אינו חשוב כי הנפגעת נושאת אותו בעצם הוויתה. לכן, אין צורך "לספר על". אפשר פשוט להתבונן.
הטראומה אינה מסתיימת כשנגמרת ההתעללות. היא שולחת זרועות לכל מרחבי החיים — הרגשיים והתפקודיים - וכאילו מושכת חזרה לתקופה הקשה. בו־זמנית, הסכמות שהוטבעו בזמן הפגיעה ממשיכות לנהל את המציאות בהווה. הדיאלקטיקה המורכבת הזו, היא העומדת ביסוד ההתדיינות על הבחירה בחיים או במוות. (פרק שביעי)
מאיה משקפת את חשיבות זיכרון הטראומה ועיבודה. החברה מעבירה מסר שיפוטי המורה לנפגעת לעזוב את העבר ולהמשיך הלאה. מסר זה מחמיץ את העובדה הבסיסית, שכל עוד הטראומה לא עובדה כראוי, היא חוזרת ופולשת להווה ולהוויה, כאילו זה עתה נחוותה.
פולשנות זו הינה חלק ממערך חוסר האונים שהנפגעת מתהלכת עמו (פרק רביעי). חלקים אחרים בספר מתייחסים לסימפטומים, לסכמות הקוגניטיביות, לחרדות, לפחדים ולשיחזור הטראומה. הסימפטומים מספרים את ספור הפגיעה שהייתה בעבר, אך הם מספרים אותה בהווה. הסכמות משקפות את השפעת ההתעללות בקיבוע מסגרת מחשבתית, שדרכה מאיה ראתה את כל ההתרחשויות בהווה.
מאיה ניסתה "להמית" את החרדות והפחדים, אלא שזה לא מתאפשר במעשה רגעי אלא רק בתהליך. שיחזור הטראומה - או כפי שמאיה קוראת לכך: "היותי קורבן סדרתי" — מנהל את החיים סביב אותן תמות. סיומו של השחזור מתרחש בעקבות למידה והפנמת היכולת להבחין בין עבר להווה, בין כמיהה למציאות ובין פיצול לאינטגרציה.
פרק נכבד בספר מיוחד למקומן של האימהות במשפחות בהן התרחשה פגיעה מינית מתמשכת בילדות. מסיפורה של מאיה עולה הכאב על שלא השכילו להבין את חשיבות ה-"אין־אמא" עבורה. "נוכחותה הנפקדת" - צמד מילים שמשקף את ההוויה הכל־כך קשה של דמותה הנעלמת - זו טראומה בפני עצמה. האם הנוכחת פיזית מעוררת את האשליה שמתנפצת מול היעדרותה הרגשית, והניסיון התיאורטי להבין את מניעיה והתנהגותה שוב משאיר את מאיה לבד. קיימת תנועה הלוך ושוב על הציר שבין התסכול והכעס לבין הכמיהה לאם, ושניהם דורשים תהליך אֵבל כדי להחלים מהטראומה. רק אחרי שנמוגה התקווה להתקרב לאמהּ, יכולה מאיה לעבור דרך כאב האובדן וההתארגנות מחדש.
מאיה פיתחה וגיבשה את זהותה במשך שנים רבות על רקע המשפחה בה גדלה. החוויה של היותה הרעה, האשמה, האחראית, הינה תוצר של הדינמיקה מול הפוגע ושל הבידוד בו נשזרת הפגיעה. המתעלל מכחיש את חווית הקורבן ומתעל אותה לחשיבה שמתאימה לו. ומכאן, למאיה לא ניתנה האפשרות לפתח "מצפן פנימי". לא נותר לה אלא לוותר על עצמה. את מקום העצמי תפס הספק: האם ניתן להאמין למה שאני רואה, חווה, מרגישה? ומכאן חווית "השבי שבא מאותם סוהרים פנימיים שלמדו את תפקידם מהסוהר הראשי — מאבא שלי."
לדינמיקה המשפחתית המורכבת מתווסף המסר החברתי, שמחזק את הכחשת והמעטת הניצול או לחילופין - את האשמת הקורבן בשקר, בפנטזיה או בעלילה. המסר ותיוג השורדות כשונות, מוסיף ומעצים את מצוקתן.
החוויה האישית והחברתית בה התנסתה מאיה, יצרו אצלה הרגשה של חריגות ובדידות. בדידות זו מקובעת על־ידי הסוד שאופף את הפגיעה המינית, והשילוב של השניים מהווה קרקע פוריה לפיצולים: המראה הטובה והמראה הרעה נוכחות בהווייה הקיומית של הנפגעת, אך אין ביניהן דיאלוג. וכשאין דיאלוג, קשה להתקדם; האשמה והבושה הינן תוצרים של המראה המעוותת. הן מהוות מטען רגשי שמשמר את הטראומה ואת תחושת האחריות לה.
מאיה עוסקת בהרחבה בנושא ההחלמה והשיקום ובערך הרב שיש לקשר הטיפולי בתהליך זה. ההחלמה הינה השבת השליטה ומודעות לתהליכים רגשיים ומחשבתיים, מודעות גוף חיובית ומודעות זמן דואלית - בשפת הפורום: "יישור העולם ההפוך". את התהליך אפשר לעשות רק מול דמות נוכחת־רואה (בניגוד לאם הנוכחת־נפקדת), ומכאן החשיבות של היות המטפל אדם ולא לוח חלק.
מעבר לכך, מאיה מדגישה את ערכה של הנראות האוניברסלית — נראות שמתקיימת לא רק בפורום־תמיכה או במחיצת המטפל, אלא נראות חברתית־גלובלית, נראות הנפגעת מעבר לחדר הטיפול.
השיחות והדיונים שמנהלים השורדים בינם לבין עצמם (חלק שלישי), ממחישים עד כמה התהליך הטיפולי אינו פשוט: קשה לתת אמון. הריקוד הסוער של קרבה ומרחק והחידוש בתחושה של להיות נאהבת ובעלת ערך, מפחידים ומאיימים; הפגיעה בהיקשרות בין־אישית מִשלב מוקדם בחיים, מביאה לתפישה מעוותת של קשר. תפישה זו מושלכת על המטפל ומקשה על יצירת ברית טיפולית.
ועוד קודם לכן — איך בוחרים במטפל טוב, כאשר הנפגעת אינה סומכת על שיקול דעתה? הספק מול הרצון להאמין לאדם שמולה הוא "תמצית ההתנגשות".
ההתייחסות לגבולות מבלבלת כשלעצמה: איך אפשר לכמת ולתחום סבל בלתי נסבל. ויחד עם זאת הגבול נותן תחושת שליטה, ניתן לִצְפּות את מסגרת הקשר, בעוד שקודם לכן לא הייתה שליטה ואי אפשר היה לצפות דבר.
אך למרות הדילמות שקשורות באינטימיות בטיפול; בכעס על המטפל ומצד המטפל; וברצף שבין תלות לבניית העצמי - "חרש נולדת תקווה זעירה". מכאן נבנית יציבות בהרגשה הטובה. הימים הופכים ל-"ימים של אור. ימים של חיים. של הרגשה בכל־כולי. של רוגע. וכאילו כל החלקים המסוכסכים שלי השלימו ביניהם ומסכימים על המקום שלנו ועל הדרך שלנו."
ועל כך - אין עוד צורך להוסיף.
תודה לך מאיה.
פתח דבר
ינואר 2006, ארוחה חגיגית במסעדה בנוה־צדק, ארבע חברות וחבר אחד.
חבורת אנשים יקרים שנקבצו יחדיו — עופרה הסופרת שאת צאתו לאור של ספרה "יופי לי, יופי לי" אנו חוגגים היום, נעמה המוסיקאית שנגינתה ויצירותיה מרטיטות לב, מיקי שעושה צעדיה הראשונים כיועצת חינוכית, דניאל מצוות ההקמה והניהול של אתר "מקום"2 שהפגיש בינינו לראשונה לפני שנים, ואני, שספרי החדש הולך וקורם עור וגידים.
כולנו אנשים בוגרים, מצולקי ילדות מסויטת של התעללות מינית מתמשכת, כולנו עזבנו לפני שנים את משפחות המוצא שלנו והתרחקנו פיזית מהמתעללים ושותפיהם לדבר עבירה — מי במעשה ומי בשתיקה — כולנו שרדנו בעור שינינו את ימי המכאוב והאימה, חיינו בצילם שנים ארוכות וכיום נמצאים בשלבים שונים של תהליך השלתם מעלינו.
ארבע חברות וחבר אחד שפניהם לעתיד מרימים כוסיות "לחיים", לחיינו ולחיי הבחירה בחיים.
******
חלפו שישה חודשים מאז המפגש מרומם־הנפש ההוא.
בתזמון בלתי צפוי סיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של ספרי יומיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ושורות פתיחה אלה נכתבות בחדר־הביטחון שבביתי, בין יללות אזעקה ל״ בּוּמִים״ של טילים נוחתים, צופרי אמבולנסים דוהרים, מכוניות כיבוי אש ומשטרה.
הדיווחים בתקשורת על מיקום הנפילות מְלֻוִּים מיידית בצלצולי טלפון דאוגים והודעות טקסט שמצפות לתשובה: ״מה קורה?״ ו-״את בסדר?״ בַּני וחברותי — כולם מפצירים בי לבוא אליהם לאזור המרכז, ומובטח לי שאם ייתש כוחי אוכל למלט עצמי מטווח הסכנה.
בשעות היום אני ערנית, דרוכה, אוזניי כרויות — למדו לפענח את הקולות, להבחין בין ״יציאות״ לבין ״נפילות״, לזהות האם פגעו סמוך לביתי או הרחק ממנו. השעון הפנימי שלי מכוונן למציאות החדשה — יודע לספור את הדקות החולפות ולבשר לי כשמסתיים המטח התורן ומותר לפתוח את חלון הפלדה של החדר.
ריח ל״ג בעומר באוויר.
הרוגים, פצועים, בתים הרוסים. אובדן.
איום־חיים ממשי, אמיתי.
טראומה.
מופקעת בפתאומיות משגרת חיי, אני ספונה מזה ימים במרחב המוגן שלי. מחשבותיי נודדות בין זיכרונות העבר לתיאוריות, מתרוצצות הלוך ושוב בין ״שם״ לכאן, ואני רואה - כמתוך מעבדת־טראומה־און־ליין — את כל השונה בין ״אז״ לעכשיו, ומעט הדומה (ר’ פרק מבוא), והמילים הכתובות מתעוררות לחיים, שבות ומקבלות חיזוק ואישור.
גם היום אני פוחדת, אבל הפחד שונה. זו לא אותה אימה.
אני כבר לא ילדה קטנה וחסרת אונים,
יש לי מקום בטוח ואני מוגנת,
ואני לא לבד.
מטרות משתנות
מטרתם הראשונית של ילדים3 שנופלים קורבן לניצול מיני מתמשך בילדות (נ.מ.מ.י.)4 5 היא להישאר בחיים ולשרוד את התופת. לשם כך הם מגייסים את ההגנות המעטות שנמצאות בהישג ידם, יעילות בזמן הפגיעה אך גובות מחיר כבד מאוחר יותר.
מששרדו, בגרו והתרחקו פיזית ממקור הפגיעה, הם מגלים שהשלכות הטראומה המתמשכת מוסיפות ללוותם בדמות שורה ארוכה של סימפטומים שממררים את חייהם ואינם מאפשרים להם להשתחרר ממוראות העבר. מטרתם בשלב זה להיפטר מהסימפטומים, לשים קץ לכאב, לצאת מהדיכאון, להפסיק את הסיוטים — כל אחד ושורת המצוקות והמכאובים שלו.
בני המזל שכוחם עמד להם, מגיעים בשלב מסוים לטיפול ועם הזמן - בהנחה שנעשית עבודה טיפולית רצינית - מוצאים שלִחיות זה הרבה יותר מאשר לשרוד. שלחיות זה לא רק להפסיק את הרע אלא להגדיר ולבקש את הטוב. ואז שוב משתנות המטרות, כשהחדשות מכוונות אל ה־יש. אל יצירת חיים חדשים, קשרים חדשים, מבט חדש אל ועל החיים.
המאבק הממושך והמסע המפרך למימוש בחירה זו הם שעומדים במרכזו של הספר.
הצעדים לקראת השיבה לחיים.
כאילו יום־הולדת ראשון שלי - 21.12.2003
אז היום יומולדת לי
כבר פעם שלישית שאני חולפת על פני התאריך מאז הצטרפתי לפורומים של "מקום". בשנים קודמות לא סיפרתי לכם. לא רציתי שתדעו.
פחדתי מכל המזלטו'בים שתשגרו אלי, כי אף פעם לא ידעתי מה לעשות איתם כשבלב הרגשה ש-"איפה אני ואיפה מזל טוב", ושעדיף היה לולא נולדתי בכלל, ושבכל מקרה - זה היום בו נולד הגוף שלי, לא אני, ובשבילי הוא רק תאריך שמציין את הלילה הארוך ביותר בשנה.
כמה סמלי - אני והמון חושך
ופתאום השנה אני מרגישה משהו שונה. עוד לא ברור לי מהו בדיוק ולא יודעת להסביר, אבל כן מרגישה שזה יום חשוב לי. רוצה שאנשים ידעו שהיום יום מיוחד.
אולי בגלל שהיום אני כן שמחה שנולדתי, אולי בגלל שאני והגוף שאיתי כבר קצת שייכים זה לזה, ואולי סתם כך, כי זו סיבה למסיבה ושמחות כבר אינן מפחידות אותי כל־כך...
ואולי בכלל לא חשוב למה, העיקר שנעשה חשוב לי היום הזה.
אין "פתאום" בדרכה של שורדת נ.מ.מ.י. אל החיים. זה תהליך ארוך של צעדים קדימה ואחורה, פנימה וחוצה, חיבור ופירוק, נגיעה ובריחה, כאב צורב ורגעי שמחה. אחרי שנים של ריצה במעגלים סגורים ורדיפה אחרי הזנב של עצמי ללא תועלת וללא תכלית, שינה המעגל דמותו לספירלה שראשה מכוון אל על, הנסיגות שימשו מנוף להתקדמות - ירידות לצורך עליות.
צעדנו יחד כעשר שנים, אני והמטפלת שלי. איני יודעת מי מאתנו עבדה קשה יותר. לאורך זמן הייתה זו היא שהרגישה עבורי, שראתה את מה שטחו עיני מֵראות, שכעסה את הכעס שלי, שכאבה את הכאב שלי, אבל לא רוסקה בהתרסקויות שלי ולא הרימה ידיים כשידיי שלי כשלו ואחיזתן רפתה.
"הטיפול הטוב" אני מכנה אותו, "המטפלת הטובה", כי קדם לו טיפול לא טוב עם מטפל שהפיל וניצל והתעלל והשאיר אותי מפורקת, ממוטטת, חשופה ואבודה, לא מאמינה ולמרות זאת ממשיכה לחפש, ממשיכה לרצות "להיות סתם גאיה"6 (כאן, עמ' 79).
את צעדי הראשונים והמהוססים בפורום עשיתי בכינוי "גאיה" ומאוחר יותר החלפתיו ב"דניאלה" - שם שאני מאוד אוהבת ואשר ביטא עבורי את תחושת ההתחדשות הנובטת. שניהם מאיה ריד ושניהם אני.
אבל זה לא רק הטיפול. בסוף שנת 1999, בעוד אחת מהכוונותיה של יד הלא־מקרה שמלווה אותי לאורך חיי, הדלקתי את הרדיו בדיוק כשיעל דן שוחחה בגלי צה"ל עם אישה מדהימה, שורדתגילוי־עריות7. הראיון המרתק נחתם בציון כתובתו של אתר־תמיכה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
אני, בימים ההם חדשה לחלוטין בענייני מחשב ואינטרנט, אבל ותיקה בענייני "שורדות", התעקשתי ומצאתי דרכי אל האתר ואל הפורום שבו, ושם פגשתי לראשונה אנשים שעברם דומה לשלי. מה שעד אז היה לי בגדר סטטיסטיקה יבשה על "אחת משבע"8 ומילים - יפות אך מופשטות - כמו "את לא לבד", קיבל ממד חדש ומוחשי של אנשים אמיתיים, של קשר שתחילתו וירטואלי והמשכו קול ופנים ומגע.
עם הזמן והנסיבות המשתנות החלפתי בית ובחמש השנים האחרונות התמקמתי במעוני הקבוע באתר "מקום" — כמשתתפת מן המניין וכחברת צוות. הכתיבה והקריאה בפורומים9 ליוו את השלב האחרון בטיפול שלי, ולאחר סיומו המשיכו לשמש לי רשת ביטחון, תמיכה והחזקה עד שהשינויים התבססו ותהליך המעבר מהישרדות לחיים הושלם.
שתי שאלות עלו שוב ושוב בתדירות גבוהה ובספקנות מייסרת — הן בטיפול שלי והן בפורומים:
האם אפשר בכלל "לצאת מזה" ולהיות "אחרי"?
כשאת שקועה ומסתחררת חסרת נשימה במדְמֵנת מערבולת שסוחפת אותך מטה, קשה לך להאמין שתוכלי להיחלץ ממנה אי פעם, להגיע לחוף מבטחים ולספוג מלוא ריאותיך חיים. הטיפול מלוּוה בספק תמידי ובחששות שמקננים ברקע - שמא הכל לשווא, שמא דבר לא יעזור ולנצח נגזר עליך לשאת את השלכות הפגיעה
האם באמת אפשר לשוב ולהיות אַתְּ ושלך אחרי שנים של התעללות, ניצול, פגיעה, מחיקה?
ואם אפשר — כיצד זה קורה, מה מצפה לך בדרך והאם תוכלי לעמוד בה?
התהליך כל־כך ממושך וקצב ההתקדמות כה איטי, עד כי בלתי ניתן כמעט להבחין בשינוי מאתמול להיום.
ומהיום למחר? אינך יכולה לִצְפּות קדימה. המסלול הפכפך ומלא מהמורות, לעיתים נחווה כמסיג לאחור, מפחיד ומאיים, כזה שאי אפשר לסמוך עליו. אסור לסמוך עליו.
הפורום הסגור, בהיותו מקום בטוח ומוגן בסיסמה, מאפשר לחברים בו להעלות סוגיות קשות ו/או מביכות במיוחד. במרוצת הזמן התגבשה בו קבוצה יוצאת דופן של אנשים שלמדו לבטוח זה בזה ומקיימים ביניהם שיחות ודיונים עמוקים ומרתקים — חלקם מובאים בפרק האחרון של הספר, על הקשר הטיפולי.
לא אחת הרגשתי כמי שעומדת על סף בור אפל ועמוק ואמורה לקפוץ לתוכו בעיניים עצומות, כשרשת הביטחון היחידה שלי היא הבטחתה של המטפלת שתהיה שם איתי להנחות, לכוון ולתמוך. אבל להאמין להבטחות ולסמוך זו בעיה למי שמתקשה להאמין בעצמה, במטפלת ובכוחו של הטיפול, וכך נעתי כמטוטלת בין התקדמות לנסיגה ובין תקווה לייאוש.
לאורך כל הטיפול שיוועתי נואשות למצפן כלשהו, תרתי אחר זרקור שיאיר את מה שאורב לי בהמשך הדרך - יום אחר יום ולילה אחרי לילה; שיְמַפּה עבורי נקודות ציון ויצביע על מיקומם של מכשולים ובורות, גשרים ומעקפים, דרכי מלך ושבילים נסתרים; שיאשר לי שאני בדרך הנכונה למרות שהיא נחווית מוטעית ומוליכת שולל; שיתן סימן ואות לאור שקיים מעבר לחושך.
לא במילים של ספרים, תיאוריות ומחקרים, ולא במילים של מטפלים שכותבים ומדברים "עלינו", כי אם במילים שאוכל לשמוע, בתמונות שאוכל לראות, בנגיעות רכות שאוכל להרגיש, בטביעות שהשאיר אחריו מי שחווה את האופל של "שם", שעבר את המסלול למלוא אורכו והגיע.
כדי שאוכל להאמין להבטחה שיהיה טוב.
הצורך הזה, שלא מצאתי לו מענה מספק, הוא שהרה וילד את הספר, את מפת הדרכים הפרטית שלי. קווי המִתאר שלה שורטטו במהלך שש השנים האחרונות של מסעי אל החיים - צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל — רשימות, הודעות ותגובות שכתבתי בזמן אמת בפורום התמיכה לנפגעי ניצול מיני מתמשך בילדות, ונשמרו כמות שהם בין דפיו האחוריים. רשימות אלה היוו בסיס ונקודת מוצא לספר וכך גם הבאתי אותן לכאן — את סך החוויות שחוויתי לאורך הדרך המפותלת, התמודדויות שהתמודדתי, מחשבות, הרגשות וייחולים.
חלפו כחמש שנים מאז סיימתי את הטיפול האחרון, הטוב.
סיום אמיתי הפעם - לא בריחה ולא נטישה, לא פחדים שהכריעו אותי ולא כעסים שמוטטו את הקשר.
סיום כי הגיע זמן סיום.
גם בפורום כבר איני משתתפת פעילה, לא כותבת אבל מבקרת מדי פעם, קוראת דור חדש של נשים וגברים, נערות ונערים — פגועים, מצולקים, מיוסרים, אבל נלחמים בעיקשות ולא מוותרים — מבקשים לעצמם מזור, תמיכה ותקווה.
מחזור חדש עם אותם ספקות מייסרים שחוזרים על עצמם ומייחלים לתשובה: "תגידו, אתם מכירים מישהו שיצא מזה?"
אני מכירה מקרוב. מכירה אותי ששׂריתי בַּשֵּׁדים ויכולתי להם. מביטה לאחור ורואה את הדרך שעשיתי משם ועד כאן. נוברת במעמקי הדפים האחוריים של הפורומים, מארגנת את רשימות העבר פרקים פרקים, נזכרת בכל פרט, בכל תחושה, בכל נפילה ובכל התרוממות רוח, אבל לא חיה אותם מחדש. לא עוד.
במהלך החודשים הארוכים של כתיבת הספר חיפשתי את עצמי במאמרים, בספרים ובמחקרים, בספרות מקצועית ופופולארית כאחד, במטרה למקם את התנסותי האישית במסגרת תיאורטית רחבה יותר, ומצאתי.
לא ניסיתי להיות אובייקטיבית כי אם להיפך — הספר נכתב במכוון ובמוצהר מנקודת מבט אישית ומזווית ראייה סובייקטיבית. לפיכך בררתי מתוך ים החומרים שאספתי, בעיקר — אם כי לא רק — את אלה שמשיקים להשקפת עולמי, לניסיוני, לחוויותיי ותחושותיי. שזרתי אותם בתיעוד האישי (פרקים 2-7) כדי שיתקפו אלה את אלה, כדי שיאירו את הדרך למי שעומדים לפתחה וחוששים לעשות את הצעד הראשון, לאלה שמהלכים בה ולפוסעים לצידם — חברים, משפחות ומטפלים.
פִּרְקֵי "הקשר הטיפולי" שחותמים את הספר הם פרקים של שיתוף ושל יחד. הטיפול והקשר עם המטפלת שמו קץ לבדידותי ארוכת השנים - בדידות הפגיעה ומאבק ההישרדות, בדידות היתמות מול האם שמעולם לא הייתה, ובדידות ההתמודדות בסתר עם ההשלכות.
כך במציאות וכך גם כאן, בחלק ששותפים ליצירתו מי שהיו לצידי וליוו אותי במסעי אל החיים — משפחת הפורומים והמטפלת שלי10.
גחליליות אז ועכשיו - 14.6.2004
מיום שעברתי לביתי שעל ההר, אימצתי לעצמי מנהג חדש: מדי לילה, לפני שאני ממגנת את עצמי מתחת לפוך, אני עושה סיבוב גינה. משהו כמו "לילה טוב" לצמחים ולריחות ולאוויר.
הלילה חיכתה לי הפתעה: על הדשא, בין הוורדים, שיחקו להן שלוש גחליליות. גחליליות מרקדות, אמיתיות, כמו בחצר של פעם.
ואוו, איזו "פינת ילדות נשכחת" ענקית חזרה אלי עכשיו... אני מרגישה משהו חם כאן בפינה, זיכרון שעושה לי טוב, כי אני רואה אותי לא לגמרי לבד ב-"שם".
בחצר בית ילדותי היו המוני גחליליות ומדי פעם אספתי לי אחדות מהן לתוך קופסת קרטון עם מכסה מחורר - שיהיה להן אוויר, ולקחתי אותן איתי למיטה - שיהיה לי אור. אחר כך, בבקרים, שחררתי אותן ולמרות שלאור יום הן לא נראות נחמדות במיוחד, הקסם שלהן נשאר איתי.
כל כך נעים לי הזיכרון הזה. אני יודעת שאפשר לראות את העצוב שבו, את הילדה בת השש או השבע, שבאין שום ביטחון אחר נאחזת בגחליליות - שלא ממש מאירות את השְחוֹר.
אבל עכשיו אני מרגישה דווקא את הנחמה שהן הביאו לי בלילות ההם. משהו של פחות בדידות, של ניצנוצי חיים בתוך האפֵלה. אני רואה את הילדה המתוקה הזו נאחזת במה שיש, מתלהבת ממהשיכולה, מוצאת פטנטים נגד הרעים, מאמינה בקסם שחזק יותר מ-"הם".
שמֵח לי עם הזיכרון הזה שנעלם ממני עד לפני כמה דקות - כמו פגישת מחזור עם חברות טובות שלא ראיתי המון המון זמן.
לראשונה אני קולטת חיוך מ-"שם". מחייך לי בִּפְנים ואני מחזירה לי חיוך - מכאן ומהיום.
נעים לי ללכת לישון עם תמונת הגחליליות - של אז ושל עכשיו. ליל מנוחה ושקט לכולנו.
מאיה ריד * חיפה
_____________________________________________________
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
