מתהלכת על דוק של יציבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתהלכת על דוק של יציבות
הוספה למועדפים

מתהלכת על דוק של יציבות

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טובי שטרובך

טובי שטרובך, נולדה וגדלה בפרדס כץ והתחנכה במסגרות של הציונות הדתית. כיום מתגוררת בתל אביב – יפו. אימא יחידנית לשלושה ילדים, כותבת צללים המתעדת סיפורי חיים של אנשים אחרים, ו"בלשית שורשים" העוסקת גם בחקר אילנות יוחסין. הספר "מתהלכת על דוק של יציבות" נולד מתוך מיומנותה להקשיב לסיפורים שמספרים לה.

תקציר

לרגע קצר חלפה בה המחשבה שממנו היא כבר לא תצא בחיים. זהו. ביי ביי, עולם. תם הטקס. רְאו: הייתה אישה ואיננה עוד. התפוגגה המונה. לרגע התעורר בה החשש שאם תגיד לו עכשיו שיעצור, זעמו רק יגבר, והוא יחבוט בה ללא רחם. אז מונה המשיכה לשתוק. שיעשה בי מה שיעשה, שיהיה מרוצה ממני, ואז אני אלך ולא אחזור יותר, חלפו המחשבות בראשה.

כשעולמה של מונה מור, אישה בת ארבעים וחמש, עוצר לפתע מלכת, והיא מושלכת החוצה מתוך מערכת יחסים זוגית קשה, היא מוצאת עצמה ניצבת על סף תהום. היא מחליטה להשליך עצמה מטה ולהתפרק אל תוך המדרון כמו גרוטאת הרכב שהיא מרגישה שהיא.

מונה מנהלת מעין רישומון של כל חוויותיה עם גברים, יומן נוקדני, אלים, משפיל וקשה, חופרת בכאב ובאה בחשבון עם כל התחנות בחייה, עם ילדותה, עם אהבותיה, עם דימוי הגוף שלה ואפילו עם השואה, כמו מזקקת עצמה בתוך כור המצרף, הפרוגטוריום שלה,
כדי להגיע אל הקתרזיס ולקום לתחייה מחדש.

מתהלכת על דוק של יציבות הוא ספר הביכורים של טובי שטרובך, אימא יחידנית לשלושה ילדים. טובי היא כותבת צללים המתעדת סיפורי חיים של אנשים אחרים, ו"בלשית שורשים" (כפי שילדיה קוראים לזה) העוסקת גם בחקר אילנות יוחסין. ספר זה נולד מתוך מיומנותה להקשיב לסיפורים שמספרים לה. הפעם היא יצאה למסע עם חמש נשים שונות בנות ארבעים ומעלה אשר מצאו עצמן "מטיילות" ביער הסבוך של אפליקציות ההיכרויות השונות והרשתות החברתיות כדי למצוא לעצמן מערכת יחסים חדשה. מונה היא סיפורן של נשים אלו ושל רבות אחרות. 

פרק ראשון

פרק ראשון

לעיתים, בהבלח של רגע, כשהייתה מהלכת ברחוב, ניתן היה לזהות את הד דמותה מפעם. מין הדהוד של יופי, שנותר תלוי באוויר שחצתה שניות ספורות קודם לכן. כמו פרודות של ריח, שדבקות במקום שרגע לפני כן נכח בו אדם. יופייה זלג מהאופן שבו הסיטה שערה סוררת, או מפרכוס כמעט סמוי מן העין של אגנה.
היא לבשה את חולצת השיפון השקופה בצבעה הסגלגל-חצילי. בצדק לבשה אותה. מתחת לחולצה התגלתה החזייה הנהדרת שלה; רקמה עדינה של פרחים צהובים על בד מתוח, גם הוא בצבע חציל ארגמני.
הד.
היא יודעת לשמר דברים. היא יודעת לקחת זיכרונות ולהפכם לשלה. כמו האופן שבו היא קולפת את תפוחי האדמה כשהיא רכונה מעל הכיור. בסכין. לעולם לא בקולפן. בדיוק כמו שצפתה בסבתה נוהגת כך עשרות או מאות פעמים, בבית ההוא בדמי המפתח ברמת גן. עכשיו הזיכרון הזה שלה.
מהבית ההוא היא זוכרת תקרה גבוהה, וחדר מקלחת עירום. שם הייתה מתקלחת בפיילה ממתכת, גיגית קטנה כסופה, שצדדיה חבוטים קלות. מפליא אותה איך הזיכרון שלה משמר את הגיגית, אבל לא את המים. את המים שכחה. היא מתקשה לשחזר את המקלחות ההן של ילדותה. האם הן היו לה חמות או קרות? ואיזה זרם זה היה? ילדה קטנה עומדת בגיגית ועליה מותזים מים מצינור.
עכשיו היא מגרשת את המחשבה, כי פתאום הזיכרון הזה מתהדהד באלימות בין כותלי ראשה. ילדה קטנה, בתוך גיגית מים, בפינה של חדר עירום מחפצים, ואישה יושבת על שרפרף מולה ומשפריצה עליה מים ממרחק.
והיא מבינה שהיא אולי שכחה את ההרגשה כשמישהו נוגע בה. צורב את עורה במבט, בליטוף. ברפרוף של הבל פה. היא פותחת את דלת המקרר ומוציאה בקבוק שתייה, היא צמאה למים צוננים עכשיו.
המחשבות שלה משייטות על פני זמנים, על פני מקומות. מתערבלות בין עכשיו לבין פעם. לפעמים היא מסתחררת מההווה, לפעמים זולגת לעבר. את התקוות של העתיד כבר למדה לקמט לכדור קטן ולבלוע.
והיא רצה. כל הזמן רצה לקראת משהו, אבל בעצם במנוסה ממשהו. ממה לעזאזל היא בורחת?

טובי שטרובך

טובי שטרובך, נולדה וגדלה בפרדס כץ והתחנכה במסגרות של הציונות הדתית. כיום מתגוררת בתל אביב – יפו. אימא יחידנית לשלושה ילדים, כותבת צללים המתעדת סיפורי חיים של אנשים אחרים, ו"בלשית שורשים" העוסקת גם בחקר אילנות יוחסין. הספר "מתהלכת על דוק של יציבות" נולד מתוך מיומנותה להקשיב לסיפורים שמספרים לה.

עוד על הספר

מתהלכת על דוק של יציבות טובי שטרובך

פרק ראשון

לעיתים, בהבלח של רגע, כשהייתה מהלכת ברחוב, ניתן היה לזהות את הד דמותה מפעם. מין הדהוד של יופי, שנותר תלוי באוויר שחצתה שניות ספורות קודם לכן. כמו פרודות של ריח, שדבקות במקום שרגע לפני כן נכח בו אדם. יופייה זלג מהאופן שבו הסיטה שערה סוררת, או מפרכוס כמעט סמוי מן העין של אגנה.
היא לבשה את חולצת השיפון השקופה בצבעה הסגלגל-חצילי. בצדק לבשה אותה. מתחת לחולצה התגלתה החזייה הנהדרת שלה; רקמה עדינה של פרחים צהובים על בד מתוח, גם הוא בצבע חציל ארגמני.
הד.
היא יודעת לשמר דברים. היא יודעת לקחת זיכרונות ולהפכם לשלה. כמו האופן שבו היא קולפת את תפוחי האדמה כשהיא רכונה מעל הכיור. בסכין. לעולם לא בקולפן. בדיוק כמו שצפתה בסבתה נוהגת כך עשרות או מאות פעמים, בבית ההוא בדמי המפתח ברמת גן. עכשיו הזיכרון הזה שלה.
מהבית ההוא היא זוכרת תקרה גבוהה, וחדר מקלחת עירום. שם הייתה מתקלחת בפיילה ממתכת, גיגית קטנה כסופה, שצדדיה חבוטים קלות. מפליא אותה איך הזיכרון שלה משמר את הגיגית, אבל לא את המים. את המים שכחה. היא מתקשה לשחזר את המקלחות ההן של ילדותה. האם הן היו לה חמות או קרות? ואיזה זרם זה היה? ילדה קטנה עומדת בגיגית ועליה מותזים מים מצינור.
עכשיו היא מגרשת את המחשבה, כי פתאום הזיכרון הזה מתהדהד באלימות בין כותלי ראשה. ילדה קטנה, בתוך גיגית מים, בפינה של חדר עירום מחפצים, ואישה יושבת על שרפרף מולה ומשפריצה עליה מים ממרחק.
והיא מבינה שהיא אולי שכחה את ההרגשה כשמישהו נוגע בה. צורב את עורה במבט, בליטוף. ברפרוף של הבל פה. היא פותחת את דלת המקרר ומוציאה בקבוק שתייה, היא צמאה למים צוננים עכשיו.
המחשבות שלה משייטות על פני זמנים, על פני מקומות. מתערבלות בין עכשיו לבין פעם. לפעמים היא מסתחררת מההווה, לפעמים זולגת לעבר. את התקוות של העתיד כבר למדה לקמט לכדור קטן ולבלוע.
והיא רצה. כל הזמן רצה לקראת משהו, אבל בעצם במנוסה ממשהו. ממה לעזאזל היא בורחת?