מעגל החיים של סבסטיאן

פרלוד

הס:
צעדיו של איש צעיר,
בן עשרים – אולי שלושים,
בחדר מדרגות נשכח.

כמעט חצות,
בעוד רגע יקיש הצעיר,
על דלת עץ ישנה,

ובשעת חצות,
במלאת לו שמונים,
יפתח הזקן דלתו.

ובתמורה,
בן העשרים, אולי שלושים,
יפיח בבית דומם –
רוח חדש של חיים.

פוגה

א.
דלת העץ ננקשה, אחת.

האומנם מקרה שקרה?
הזדקף הזקן, אוזניו כרה,

והינה עוד נקישה,
אחרי עידן כה ארוך שבו שתקה הדלת,
הינה – היא שבה ונושבת

כסופה חרישית, כבבראשית,
כשגלגלים נעו מעצמם, לעצמם,
טרם קמו יצורים מן הים,
ונטעה תודעה חרישית.

כך, בבית הזקן נשברה
שביתה בת שלושים שנה
ואבק – שדבק בדממה,
מתנער לו מן המהומה.

והינה נקישה שלישית,
ופסנתר נע בין רשת קורים,
זכר דל – למעשה עכבישים,

אור חיוור ראשון נשפך
על ספרי תווים מצהיבים

שלוש נקישות – נשיקות של החיים.
ב.
מן החלון הסדוק בסלון,
שביל יצוק נשקף:

עקבות חקוקים בבטון,
צעדי ערב־רב
שצבא על בית המלחין

כעולי רגל באו רבים,
עד לפני שלושים השנים,
עד לאחרון המופעים
בהיות סבסטיאן בן חמישים

מאז לא אזר סבסטיאן בדל־אומץ,
ואותו היום נסתם בו אוצר־נדירים,
מאגריו הוצפו בחומץ,
רַחְמוֹ הרעיב מפריון וזרעים,
כמי שנשבע בשבועת נזירים

וכך, דבר לא יצר
בשלושים השנים
שבלעו שברי לחנים אבודים
עת סבסטיאן הרחיק בכל כוחו
ממחזות האימים – ששבו ועלו ברוחו.

רק נדירות נח לו על זרי הזמנים,
נזכר בשנים שבהן אהב,
ואפילו בהרף העין
שבו הוא עצמו היה נאהב.

ועתה: שלוש נקישות של חיים
וכמו תמו שלושים השנים,
וגלגלי הזמן שבים ונעים

ומַסיגים לאחור ימים דוממים,
מנערים האבק ואת יתמות השבילים.
ג.
דרך עינית הדלת נשקפים הפנים
של בן עשרים,
אולי שלושים.

הזקן פוער את הדלת,
תחילה בתנועה של אדם זהיר,
אחר כך – לרווחה – כשהסקרנות גוברת,
והאיש הצעיר שבפתח – ממהר ומצהיר:

"אני, סב יקר,
בשם מנהל התזמורת,
כן! אותו האחד, המוכר,
לא! לא שכח דבר,
כתמיד, אהבתו מסר

איש יקר – התזכור?
לפני שישה חודשים
באתי ומסרתי איגרת ממנהל התזמורת,
שמוֹעֲנָה אליך, כמיטב המסורת,
שבה שב והפציר בך – כמדי שנה,
שתשוב אל הבימה – התזכור?

והפעם ההיא – מלפני מחצית השנה
הייתה מיוחדת במינה!
העזתי, אני השליח, להוסיף משלי, והפצרתי בך:
'לכבוד יום הולדתך השמונים – אדוני!'
כך הוספתי, וגם נחלתי הצלחה!
התזכור?

אז, לפני מחצית השנה, הסכמת בזכותי!
שהרי בטרם פתחת האיגרת כבר הֵשבתָּ:
'טוב, בחור צעיר – הפעם אומר הן'
– אמרת לי 'הן' – או שמא חלמתי 'הן'? –
לו ראית את פני המנהל כשבישרתי לו התשובה
זו שלה חיכה – כבר שלושים שנה!

אינך מדבר, אישי הזקן?
התזכור –
כי לפני שישה חודשים הבטחת
לכתוב יצירה חדשה?!"

אבוי לזיכרון שאבד: נשימת הזקן נעתקת,
הצעיר ניצל השתיקה,
ומוסר עוד איגרת – טרייה.
ד.
"ועוד תקווה לו, למנהל", מוסיף הצעיר,
"וזאת תקרא באיגרת,

הוא מקווה, אם בקו הבריאות אדוני,
שתוכל לעמוד במחצית האחרת
של אותה הבטחה..."

בידו השמאלית נשען הזקן על הדלת,
מנגב מצחו בידו האחרת,
האם יש עוד מחצית לאותה הבטחה,
וגם זו – כמו האחרת – מליבו נשכחה?

"באותו מעמד, התזכור –
– שישה חודשים לאחור –
כשהחיבור יסתיים והזמן יֶאזַל
תטריח עצמך ובמו ידיך תנגן רסיטל
הייתי נשאר לכוס תה... אבל

מאוחר, והיום הגדול מגיע מחר,
בתשע בערב תבוא לימוזין – הכול כבר נסגר.
ותביא אותך לקונצרט המדובר,
אל דאגה ואל חשש – הכול כבר מזמן נמכר,
מושב אחד באולם – או ביציע – לא נוֹתר!"

השליח קד והלך,
אך הזקן ממקומו לא זע,
הייתכן שאישר הכול, סתם כך,
ומייד אחר כך – שכח?

חלפו שלושים השנים
מאז כבו התנורים
האם ישוב להיות כאחד היוצרים?

כלום לא יבשו בו – הזעם והאהבה
שהיו לו פחמים לבעֵרה?
ה.
אכן! היו גם היו זמנים,

שבהם הרווה סדקים כמים – באדמה חרֵבה.
זיכרון הפך ללחן, וכאב – למופת אהבה,

ומאז – מכונת ליבו יבשה
על הפסנתר הקורים מעידים –
זכר עכבישים לברכה

היש לבֶן השמונים תקנה?
ידיו הזקנות מחפשות בין ניירות ישנים:
והינה הוא מצא: הינה האיגרת כפי שנמסרה
לפני מחצית השנה,

חתומה עדיין בחתימת שעווה
האומנם שכח הזקן לפותחה?
האומנם אמר "הן" – על איגרת נעולה?
עיניו קוראות את פסקת הפתיחה:

"סבסטיאן היקר" – הוא קורא,
ואור בא אל חייו!
עכבישים קמו מן הקורים,

מן החלון צפה בצעדים הרעננים
של בן העשרים, אולי השלושים,

שהתרחק למטה, במורד השבילים.